08 אפריל 2012 | 13:44 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

הגל הישן (וגם: "חיים של אשה אחרת", ביקורת)

פורסם ב”פנאי פלוס”, 4.4.2012

 

זו העונה הצרפתית בבתי הקולנוע בישראל. לפחות שבעה סרטים צרפתיים מוצגים כרגע בבתי הקולנוע, כששלושה מהם הם בוגרי הפסטיבל הצרפתי בסינמטקים שהתקיים באחרונה. שני סרטים נוספים נקנו להפצה אבל כרגע לא ברור אם יופצו או לא. יחד, הם נותנים תמונה מקיפה למדי של המגוון הצרפתי לעונת 2011-2012: מקולנוע קיטשי בורגני עשוי היטב ועד לדרמות הריאליסטיות המחוספסות והנוקבות; קומדיות סקס אידיוטיות מול סרטי מחלה, התמודדות והתגברות. ואפילו סרט ילדים אחד (“מפלצת בפריז”, אותו לא ראיתי). ננסה בפסקאות הבאות להתמקד בכמה מהבולטים שבהם.

 

 

“חיים של אשה אחרת”. במאית: סילבי טסטו

טרנד מפתיע תוצרת צרפת: שחקניות שפונות לבימוי. ארבעה סרטים שהוצגו בפסטיבל הצרפתי היו של שחקניות: “המאומצות” של מלאני לורן, “המלחמה הוכרזה” של ולרי דונטי ו”פוליס” של מייוואן (ראו בהמשך. והנה מגיע לבתי הקולנוע הסרט “חיים של אשה אחרת” שביימה שחקנית מוכרת אחרת: סילבי טסטו. אני חייב להודות שמבין סרטי השחקניות-שהפכו-במאיות, את הסרט הלא-בלתי-קיטשי-אך-חינני הזה חיבבתי הכי הרבה. אולי כי לטסטו היה את השכל, להבדיל מחברותיה, לא לשחק ולביים במקביל. היא עצמה לא מופיעה בסרט (שאר השחקניות מנסות לעשות מולטי-טאסקינג), במקום זאת היא מלהקת את ז’ולייט בינוש לתפקיד הראשי, במה שמתחיל קצת כמו “לקום אתמול בבוקר” צרפתי (אבל הוא לא ממשיך כזה). אני מדמיין בקלות רימייק אמריקאי עם ג’וליה רוברטס.

 

בתחילת הסרט פוגשת בינוש הענייה את מתייה קאסוביץ העשיר, הם מתאהבים מיד ועושים סקס בלתי נשכח. כשהיא מתעוררת בבוקר למחרת מגלה בינוש ש-15 שנה מחייה נעלמו: היא עכשיו בת 41, נשואה פלוס ילד, אשת עסקים מצליחה, ובעלה שונא אותה. זה המקום שבסרט אמריקאי היינו עוצרים להתלבט מה קרה כאן: האם היא עברה קפיצת זמן על-טבעית (כמו בסרטים כמו “לקום אתמול בבוקר” או “קליק”) או שעברה שבץ מוחי קל שמחק את זכרונה אבל לא פגם בתפקודה. אבל הסרט הצרפתי לא מקדיש ל”למה” דקת מחשבה. ככה. זה קרה. אנחנו מניחים שמשהו שבין הפרעה נוירולוגית או התמוטטות נפשית קטנה. איזושהי תגובה למצוקה וסטרס. ובכל מקרה, הסרט רק מתאר את ההתמודדות שלה עם המצב אליו נקלעה בו היא לא זוכרת כלל את חייה מאז הדייט הראשון.

 

כל תחילת הסרט מבדרת למדי: אשה שמנסה לשמור בכל כוחה על פאסון בורגני-אלגנטי בשעה שהיא מנסה לפצח מה לעזאזל קורה לה ואיך להמשיך לתפקד. אחד הדברים היפים בחלק הזה של הסרט היא אבחנה מוצלחת מאוד מבחינת המשחק של בינוש על האופן שבו אנחנו הולכים ומדברים על פי המעמד והגיל שלנו. כשבינוש מתעוררת מהמעין-תרדמת שלה, במוחה היא עדיין בשנות העשרים לחייה ובמעמד חברתי נמוך, וככזאת היא חסרת בטחון מול העולם. זאת בשעה שהעולם סביבה מכיר אותה כאשת ברזל עסקית חסרת רחמים, ומביט בה בתמהון רק בגלל גובה צליל הדיבור שלה (מתברר שנשים מצליחות ואמידות מאמצות קול דיבור נמוך יותר, אבחנה שלא חשבתי עליה לפני שראיתי את הסרט), ההליכה השמוטה שלה והאדיבות שלה, שלא מתאימים לדמות שהיא הפכה במרוצת השנים. ובמידה רבה, על כך הסרט, על האנשים שאנחנו הופכים להיות עם הזמן, מבלי להרגיש בכך, והפער שלנו מהאנשים שהיינו פעם, או מהאנשים שקיווינו להיות.

 

לדיוויד בירן וטוקינג הדס היה פעם שיר, “פעם בחיים”, על איש שמתעורר בוקר אחד ולא מבין איפה הוא, איך הוא הגיע לאן שהגיע, “זה לא הבית היפה שלי. זו לא האשה היפה שלי”. למרות שעל פי כותרות הפתיחה “חיים של אשה אחרת” הוא עיבוד לספר, מבחינתי הוא עיבוד לשיר הזה, ושניהם מתארים משבר גיל 40 מובהק.

 

אבל עם כל החביבות והאלגנטיות של הסרט, לא יכולתי שלא לתהות לו היה במאי גבר מביים את הסרט אם הוא לא היה מואשם בשוביניזם גמור, אולי אף מיזוגניות. זה סרט שבו כל הדמויות הנשיות יוצאות די מפלצות. והמסר העיקרי שעולה ממנו הוא שאשה המתנתקת מנשיותה (המתבטא בסרט על ידי קיצור השיער), והופכת להיות ברקודה קרה בעולם גברי, ומפקירה את בנה בידי המטפלת ואת בעלה לידי מזכירתו, תיענש כהוגן כשכל זה יילקח ממנה. כדי להיות מאושרת, רומז הסרט, שבי בבית, גדלי את ילדיך ולמדי לבשל. חביב חביב, אבל קצת פרימיטיבי.

 

 

“העדינות”. במאים: דוד וסטפן פונקינוס

ומן העבר השני, סרט שכולו מנסה להיות נחמד ומתוק ויוצא לבסוף סכריני מדי. “העדינות” מבוסס על ספר שעושה חיל בחנויות בישראל בשבועות האחרונים (לא קראתי) ואם הספר יותר טוב מהסרט אין לסופר את מי להאשים: דוד פנקינוס עצמו עיבד את ספרו לתסריט; והוא ואחיו (מלהק בדרך כלל) ביימו את הסרט במשותף. ב”העדינות” מגלמת אודרי טוטו צעירה שמתקבלת לעבודה חדשה, משגשגת בה, מתאהבת, מאבדת את האהבה, ופתאום מוצאת נחמה דווקא בזרועותיו של הגבר הכי פחות צפוי: הוא לא יפה, הוא לא שרמנטי, אבל הוא טוב לב. יש קווי דמיון מסוימים בין “העדינות” ובין “חיים של אשה אחרת”, בעיקר בשאיפה שלהם לעורר את הצופה לבוז לגאווה של הדמות בראשית הסרט ולהתחבר לתהליך שלה להתחבר לענווה. אלא ש”העדינות” מנסה להיות רומנטי ודק אבחנה, בשעה שהוא בעיקר נורא מלאכותי. ואני מודה: כשהצרפתים עושים סרט בינוני, אני מטפס על הקירות מרוב ייאוש. עם הבינוניות האמריקאית אני חי יותר בשלום.

 

 

מחוברים לחיים“. במאים: אריק טולדנו ואוליבייה נקש.

על הסרט הזה, שתמיד נשצע לי כמו שיר של אברהם טל, כתבנו בהרחבה כבר כאן. והנה, טרנד נוסף: במאים בזוגות. הסרט הזה כבר מציג בארץ כמה שבועות וזוכה להצלחה עצומה. הוא גם הלהיט הכי גדול של צרפת השנה וכפסע מהיותו הסרט הצרפתי הקופתי בכל הזמנים. והאמת, סרט חביב מאוד על שני אנשים שונים בתכלית שלומדים לא רק לחיות יחד, אלא ללמוד איך להעריך את החיים יותר. יש המון רגעים מקסימים ולבביים בסרט הזה, והתחושה החיובית והאופטימית שמתפשטת בגוף למראהו בלתי ניתנת לערעור. אבל חייבים להודות שיש בסרט גם משהו מונוטוני מאוד שלוקח כמה שטיקים וחוזר עליהם שוב ושוב.

 

 

“מלחמת החיים”/”המלחמה הוכרזה”. במאים: ולרי דונזלי וז’רמי אלקיים

“פוליס”. במאית: מייוואן

שני הסרטים האלה נקנו להפצה על ידי קולנוע לב, אבל בעת כתיבת שורות אלה לא ברור האם יופצו בארץ או לא. באופן אישי, אני מבין את ההתלבטות לגבי “פוליס” המחוספס וחסר הרחמים, אבל פחות מבין בקשר ל”מלחמת החיים” (או “המלחמה הוכרזה” או איך שלא יקראו לו בארץ אם בכלל), שנראה לי שירגש בארץ לא מעט. אגב, אם ההצלחה במולדתם רלוונטית לטעם הקהל, הרי ש”פוליס” היה הצלחה הרבה יותר גדולה בצרפת מאשר “מלחמת החיים”, לא מעט בזכות העובדה שזכה בפר חבר השופטים בפסטיבל קאן. לסקרנים, הסרטים הוקרנו בפסטיבל הצרתי בסינמטקים וכבר זמינים לצפייה בבלו-ריי מיובא מצרפת. ולמרות שאין שום דמיון בין הסרטים, הם איכשהו קשורים זה לזה, קודם כל כי שניהם עוסקים בילדים במצוקה, ושניהם בוימו על שחקניות, שזה המוטיב החוזר במדורנו השבוע, ובשני המקרים השחקניות גם משחקות בסרטן (דוניזלי בתפקיד הראשי, מייוואן בתפקיד משני). ודוניזלי מביימת בשיתוף עם בן זוגה, בצמד, שזה המוטיב השני שלנו להיום.

 

 

לכאורה, קל לי להתייחס בציניות אל “מלחמת החיים”, כי כשאני מרגיש שמנסים לסחוט את דמעותיי בכוח, אני מנסה להפעיל תגובה נגדית. דונזלי ואלקיים כתבו, ביימו ושיחקו בסיפור האמיתי שקרה להם מרגע שגילו שלבנם הפעוט יש גידול במוח. הציני שבי אומר: זה לא סרט, זה ריפוי בעיסוק. זו סדנת פסיכודרמה. והם גם החליטו לקרוא לדמויות שלהם בסרט רומיאו וג’ולייט. עד כדי כך הסרט דל בעידון. הם פשוט רוצים להוציא החוצה את מה שאצרו בנפשם בשנים בהן התמודדו עם המחלה. אלא שהציניקן שבי משתתק תוך כמה דקות כי הסרט הזה די גדוש בכשרון וכריזמה. אני לא בטוח שסיפורו של ילד שנאבק בגידול במוחו הוא חומר הצפייה המועדף עליי, אבל הזוג דונזלי ואלקיים עשה עבודה לא רעה. הם מפלרטטים עם נרקיסיזם פה ושם, אבל אם ככה ייראו כל סרטי הפסיכודרמה, ניחא. ועוד נקודה מסקרנת: ל”מלחמת החיים” ול”חיים של אשה אחרת” יש סצינות פתיחה כמעט זהות: בחור פוגש בחורה במסיבה, הם נדלקים מיד, עושים סקס נהדר, ואז קאט כמה שנים קדימה: החיזור היה קסום, עכשיו תתמודדו עם כל החרא של החיים.

 

“פוליס”, לעומת זאת, הוא החרא של החיים נטו, בלי שום פילטרים. מייוואן, דוגמנית-שחקנית-במאית, עושה עבודה טכנית מאוד מפתיעה ומרשימה כשהיא מביימת את סיפוריהם של שוטרים במחלק לחקירות פשעים נגד ילדים. כל הסחי של העולם מתנקז לשם. היא עושה את זה בסגנון כמו תיעודי (למרות שאם תראו את הסרט הזה אחרון, תזהו לא מעט מהשחקנים ששיחקו בכל הסרטים הקודמים במדור זה), ויוצרת סרט שיכול להתחרות לא רע באפקטיביות של סרטי המשטרה של ברטרן טברנייה, כמו “הפיתיון” או “סעיף 627”, ואפילו עם סדרות כמו “הסמויה” או “רצח מאדום לשחור”. אז מבחינה טכנית הסרט הזה מפתיע (אני מודה כאן בדעות הקדומות שלי: לא ציפיתי שדוגמנית דקה וגבעולית תביים סרט כה קשוח), אבל אני פשוט לא הצלחתי להבין למה לבלות שעתיים בחרת סיפורים אמיתיים על ילדים שנאנסו, הוטרדו, עברו התעללות, הידרדרו לסמים ולזנות. עניין של טעם, חוששני.

 

 

נ.ב:

 

התור בפראנס

 

ואכן, הסרטים המוזכרים כאן, ושאר הסרטים הצרפתיים המוצגים כעת בארץ, הם מהסרטים הכי פופולריים בשנה החולפת בבתי הקולנוע בצרפת, באחת השנים הגדולות והמצליחות של הקולנוע הצרפתי. הנה סיכום מכירת הכרטיסים של הסרטים האלה במולדתם, כפי שפורסמו באתר “אלוסינה”:

 

“מחוברים לחיים”:

20 מיליון כרטיסים

 

“הארטיסט”

3 מיליון כרטיסים

 

“פוליס”

2.3 מיליון כרטיסים

 

“מפלצת בפריז”

1.6 מיליון כרטיסים

 

“מלחמת החיים”

800,000 כרטיסים

 

“העדינות”

700,000 כרטיסים

 

“חיים של אשה אחרת”

300,000 כרטיסים

 

 

נושאים: ביקורת, בשוטף

2 תגובות ל - “הגל הישן (וגם: "חיים של אשה אחרת", ביקורת)”

  1. סטיבי 25 יוני 2012 ב - 3:26 קישור ישיר

    העלאה באוב: “מלחמת החיים” לא יופץ בארץ (מפתיע…) אבל יוקרן רגעית בסינמטק/ים.

    • איתן 25 יוני 2012 ב - 9:36 קישור ישיר

      לפחות זה. חד וחלק: הסרט הכי טוב שראיתי השנה.


השאירו תגובה