נתחיל את דיווח הקופות השבועי שלנו דווקא מאמריקה, שם התרחבה הפצתו של "הערת שוליים" בסוף השבוע האחרון ל-84 מסכים, מה שהקפיץ את הכנסותיו ביחס לשבוע שעבר בכ-50 אחוז. בסוף השבוע האחרון חצה הסרט את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה והוא עומד עכשיו על 1,114,817 דולר. הוא עקף בזאת את הכנסותיו של "בעולם טוב יותר", זוכה האוסקר של שנה שעברה (אבל יש לזכור ש"פרידה", הזוכה השנה, הכניס באמריקה כ-6 מיליון דולר).

אם ניקח כהנחה שמחיר ממוצע של כרטיס לסרט באמריקה הוא כעשר דולר (למעשה, הוא קצת פחות מזה, אבל אני מניח ש"הערת שוליים" מציג בעיקר במרכזי הערים הגדולות שם המחיר נע באיזור העשרה דולר), זה אומר שאת הסרט ראו עד כה כ-100,000 צופים באמריקה, כשליש ממה שראו אותו בישראל. אבל צריך להבין: בעולם ההפצה של סרטי הארט-האוס, ובעיקר בעולם הפצת הסרטים הזרים וסרטי התעודה בארצות הברית, חציית קו מיליון הדולר בהכנסות היא הגביע הקדוש של המפיצים, היא מסמלת להיט רשמי, שעשה למפיצו רווח. "הערת שוליים" הופך בזאת בסך הכל לסרט הישראלי החמישי שחוצה את רף מיליון הדולר באמריקה. קדמו לו "ביקור התזמורת" (3 מיליון דולר), "ללכת על המים" (2.7 מיליון), "ואלס עם בשיר" (2.2 מיליון), "אושפיזין" (1.4 מיליון). ואם אתם רוצים לספור גם את "גן עדן עכשיו" (1.4 מיליון) כסרט ישראלי או ישראלי למחצה, אז הוא הסרט השישי בסך הכל. בעולם הפצת הארט האוס באמריקה זה הישג כביר.

==================

ובארץ, "אמריקן פאי: האיחוד" היה הסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע האחרון. הוא מופיע במקום הראשון בטבלאות המכירות של סינמה סיטי ושל רשת גלובוס מקס. הסרטים הכי נצפים ברשת יס פלאנט הם "משחקי רעב", "מחוברים לחיים" ו"אמריקן פאי: האיחוד". כפי שצפיתי כאן בשבוע שעבר, "מחוברים לחיים" אכן חצה לפני סוף השבוע את קו מאה אלף הצופים (כלומר, מיליון דולר בהכנסות) והוא עומד עכשיו על 135,000 כרטיסים.

כשניסיתי להשיג ממפיצי הסרט נתונים מדויקים על המכירות הבנתי שבעלי בתי הקולנוע לא מעבירים אליהם נתונים מדויקים ושוטפים (תיקון: כל מפיץ מקבל באופן שוטף מבעל בית הקולנוע את נתוני המכירות של סרטיו, אבל הוא לא מקבל את מה שנקרא ה"בורדרו", אותה טבלה המרכזת את סך המכירות של כל הסרטים באותו בית קולנוע וההתפלגויות השונות ביניהם). הדרך לעקוב אחר מספרי הכרטיסים היא על ידי מערכות ההזמנה האון-לייניות של רשתות הקולנוע. אז התחלתי לעקוב גם אני וגיליתי דבר מדהים. מדהים, אבל כזה שכבר ידענו מזמן: רשתות הקולנוע הגדולות מפלות לרעה סרטים של מפיצים קטנים שאין להם בית קולנוע משל עצמם. פוסט זה נכתב בשעה 20:20. נכנסתי לאתר הזמנת הכרטיסים של סינמה סיטי ובדקתי את מכירות הכרטיסים של "אמריקן פאי: האיחוד" של "מחוברים לחיים" (ביום ראשון, יום שאמור להיות חלש בקופות) להצגות של 20:30. "אמריקן פאי" באולם 11 מכר 50 כרטיסים, ואילו "מחוברים לחיים" באולם 17 מכר 100 כרטיסים. פי שניים! באולם קטן יותר, שעשר דקות לפני תחילת הסרט נמכרו 95 אחוז מכל הכרטיסים לאולם. אם בית הקולנוע היה מנוהל באופן חסר אפליות, ושאין בו העדפה לסרטים על פי המפיצים אלא אך ורק על פי הצלחתם, הייתם מצפים שסרט כמו "מחוברים לחיים" יעבור לאולמות הגדולים יותר ויוגברו מספר הקרנותיו כדי לעמוד בביקוש. אבל לא ככה עובדת השיטה בישראל. אם תגיעו עכשיו ל"מחוברים לחיים" תקבלו הודעה שכל הכרטיסים נמכרו אבל ל"אמריקן פאי" יש עדיין כרטיסים. ל"אמריקן פאי" שובצו היום עשר הקרנות, בשעה של"מחוברים לחיים" נקבעו רק חמש הקרנות. כך שולטות רשתות בתי הקולנוע בהצלחת הסרטים, וקובעות על פי שיבוץ גודל האולם ומספר ההקרנות את זהות הסרט הקופתי של השבוע.

"אבל למה?", תשאלו. למה להפחית מהצלחתו של להיט על ידי שיבוץ שפועל לרעת הסרט? תשובה אפשרית אחת היא שאולי אנשי השיבוץ בסינמה סיטי (וגם ביס פלאנט, שם התמונה זהה: ההקרנות ל"מחוברים לחיים" מלאות כמעט עד אפס מקום, ההקרנות ל"להיטים" האחרים ריקות ביותר מחצי) יודעים במומחיותם משהו שאנחנו לא יודעים, שאולי לסרט כזה צריך שיבוץ אקסקלוסיבי יותר שדווקא ייצור ביקוש לסרט – אחרי הכל לא תמצאו ביום יום הרבה סרטים צרפתיים בסינמה סיטי וביס פלאנט. אז הם משבצים אותו שיבוץ בוטיקי. זו תשובה אפשרית אחת.

תשובה אפשרית אחרת מטרידה יותר. כבר הצבענו על התופעה הזאת בעבר, בעיקר כשזה נוגע לסרטים ישראליים שלא מופצים על ידי יונייטד קינג שזוכים ליחס מפלה בסינמה סיטי מול סרטים שכן מופצים על ידי החברה: בגלל שבעלי בתי קולנוע הם גם המפיצים הכי גדולים בארץ, זה האינטרס שלהם לקדם באולמותיהם קודם כל את סרטיהם. באולם הגדול של יס פלאנט תמצאו על פי רוב סרט של פורום פילם, ובאולמות הגדולים בסינמה סיטי תמצאו על פי רוב סרט של יונייטד קינג. ואם לא, אז תמצאו שם סרט של מפיץ שיש לו רשת קולנוע משלו. הסיכום נראה שקוף למתבונן מהצד גם אם לא ברור האם הוא נאמר בקול רם או שזו הסכמה שקטה ובקריצה: אני שם את הסרט שלך באולם הגדול ומשבץ אותו לעשר הקרנות, ואני מצפה ממך שכשלי יהיה סרט גדול אתה תנהג בו באותו אופן ברשת שלך – שיבוץ פרימיום. וכשמגיע סרט כמו "מחוברים לחיים" מאת מפיץ כמו סרטי נחשון שאין להם בית קולנוע, אין להם עם מה להתמקח מול הטייקונים. וככה חונקות הרשתות הגדולות את המפיצים הקטנים, באופן עקבי ושיטתי.

תיקון: הנתון שפרסמתי אתמול לגבי 110,000 כרטיסים ל"מחוברים לחיים" תוקן הבוקר לנתון המדויק יותר: 135,000 כרטיסים.

אני מנסה להדביק מה שהפסדתי ביומיים האחרונים. הנה כמה כותרות מרוכזות:

– הסרט התיעודי של קווין מקדונלד על בוב מארלי, "מארלי", עולה בבתי הקולנוע המסחריים באמריקה ביום שישי הבא, אבל באותו יום הוא יהיה זמין לצפייה גם בפייסבוק במחיר שבעה דולרים. אני די בטוח שזה יהיה זמין לצפייה רק באמריקה, אבל הנה הלינק בכל זאת. הסרט יגיע לישראל חודש אחר כך במסגרת דוקאביב.

– הסרט הבא של וודי אלן יצולם בארצות הברית, בעיקר בסן פרנסיסקו וקצת בניו יורק. שבעה מתוך שמונת סרטיו האחרונים צולמו באירופה: ארבעה סרטים בלונדון, אחד בברצלונה, אחד בפריז וכעת אחד ברומא. ואן תומפסון מדווחת שאחותו של אלן ומפיקת סרטיו, לטי ארונסון, מקבלת הצעות מריו דה ז'נירו, סטוקהולם, מינכן וברלין לבוא לצלם את סרטיו הבאים אצלם. בחו"ל, היא מסבירה, מכבדים את אלן יותר מאשר באמריקה, שם הוא מתקשה להשיג מימון לסרטיו (או להתפשר על השליטה המוחלטת שלו בעשייה. אלן, למשל, מגייס כספים מבלי להראות תסריט לאיש). אבל אחרי ש"חצות בפריז" הכניס 155 מיליון דולר בעולם וזיכה את אלן באוסקר על התסריט, חזרו המשקיעים האמריקאים. אז אחרי "לרומא באהבה" שייצא מן הסתם בקיץ בכל העולם, ייצא אלן לצלם את סרטו הבא בארצות הברית, לראשונה מאז "מה שעובד" מ-2009.

– זו אחת הכותרות הכי משמחות שקראתי בסוף השבוע: יצא עותק משופץ ומשוחזר של הסרט "שניים לדרך" ("Two For The Road") של סטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם") עם אודרי הפבורן ואלברט פיני מ-1967. אני לא יודע עד כמה הסרט הזה מוכר או זכור כיום, אבל מדובר בסרט מבריק ונהדר שמאוד כדאי לראות, ואני מקווה שהעותק המשופץ הזה ינדוד לאחד הפסטיבלים או הסינמטקים בארץ בהמשך השנה. את התסריט כתב פרדריק רפאל ("עיניים עצומות לרווחה", "דארלינג") והוא חוזר אל אותו זוג באותו לוקיישן (כבישי דרום צרפת) בשלבים השונים של היכרותם לאורך עשר שנים, מהפגישה המקרית, החיזור, ירח הדבש ועד לשלב המריר של סוף הזוגיות. ובכלל, פסטיבל קלאסיקות בישראל כמו זה של TCM באמריקה, יתקבל בברכה.

– גם ללינק הזה הגעתי דרך הבלוג של אן תומפסון, שתהיה בריאה. זה ראיון עם כריסטופר נולן לרבעון של גילדת הבמאים באמריקה. זה ראיון מאוד פנימי ומקצועי, שכולל שאלות על העבודה שלו עם עוזרי הבמאי שלו והאם הוא ממליץ לבמאים צעירים להצטרף לגילדה (שאותה הוא משבח על עבודתה להגנה על זכויות היוצרים של הבמאים), אבל הוא גם מצהיר שהוא לא מוצא שום סיבה לנטוש את העבודה עם פילם, למרות שכולם מנסים לשכנע אותו לעבור כבר לצילום דיגיטלי, ושהוא לא מעוניין לעבוד בתלת מימד. מתברר שנולן וסטיבן ספילברג הם מהאחרונים שעדיין לא מוכנים לצלם בדיגיטלי. ספילברג, כזכור, היה אחד היוצרים האחרונים שעבר לעריכה דיגיטלית, וזה קרה ממש לא מזמן.

– ואפרופו הצלם של כריסטופר נולן: וולי פיסטר, שזכה באוסקר על הצילום של "התחלה" (הוא צילם גם אם "מאניבול" וכמובן גם את "עליית האביר האפל" של נולן), גויס על ידי פול מקרטני לבוא לצלם לו קליפ לשיר החדש שלו "My Valentine". למעשה צולמו שלושה קליפים, כולם – איך נגיד – לא מעניינים. באחד, נטלי פורטמן מתרגמת את מילות השיר לשפת סימנים (למה שכבדי שמיעה ירצו לראות שיר בשפת סימנים?). בשני ג'וני דפ, כנראה הישר מהסט של "The Lone Ranger" כי הוא עם מראה אינדיאני לגמרי, מתרגם אף הוא את השיר לשפת סימנים. ובשלישי, שניהם ערוכים לקליפ אחד. אגב: זה אריק קלפטון שמנגן בגיטרה, לא דפ.

– והיה את כל הסיפור שבו ג'ו אסטרהאז, שניסה לכתוב תסריט על החשמונאים ומלחמתם ביוונים, האשים את מל גיבסון באנטישמיות (צפו באסטרהאז מתראיין ל"טודיי"). לחבר את אסטרהאז וגיבסון ביחד זה מראש מתכון לאסון, לשני האנשים האלה יש טמפרמנט שסיבך אותם כהוגן, ושניהם לא מגיעים מרקע חובב יהודי (אסטרהאזף לדבריו, מנסה לכפר על חטאי אבותיו). אני חושב שלמשפחת החשמונאים מגיע יותר טוב משניהם. וזה רעיון אדיר לסרט. ואם גיבסון לא היה כזה טרולולו הוא גם היה יכול להיות במאי מצוין לסרט הזה, כי זה חייב להיות סרט אלים מאוד. האם יש באיזור במאי כמו מל גיבסון, אבל לא אנטישמי? אה, ובעיקר למדתי מכל הסיפור הזה שהסרט האלמוני של גיבסון שפתאום צץ משום מקום בסינמה סיטי תחת השם "חופשה קטלנית", שכנראה אף אחד לא הלך לראות כי הוא נעלם מהר מחיינו, ייצא בקרוב באמריקה היישר ל-VOD תחת השם "תפוס ת'גרינגו", או משהו כזה.

– מחר (ראשון) עולה ב-HBO הסדרה החדשה "Girls", עשרה פרקים שכתבה וביימה לינה דאנהם, שגם מככבת, בהפקת ג'אד אפטאו. אני ממעריצי דאנהם מאז שהגיעה לפני שנתיים לפסטיבל ירושלים עם סרטה העצמאי הפצפון ורווי הכשרון, "רהיטים קטנים", והקסימה את הקהל אחרי הסרט לא פחות מאשר במהלך הסרט עצמו.

וואו, זה לא קורה הרבה לבן אדם. נתקלתי בפוסט שכתבתי לפני חמש שנים בדיוק (היה לי בלוג נוסף ב"קפה דה מרקר", שבו כתבתי דברים אישיים יותר, שאינם קשורים לקולנוע). זה היה רגע לפני פסח 2007. כעת, למקרא הטקסט הזה אני שם לב שכיום אני חושב בדיוק ההפך ממה שכתבתי אז. אבל בדיוק ההפך.

הנה הטקסט ההוא מאפריל 2007. הפסקה הנכונה עדיין נכונה גם כיום.

ובכן, ידידיי. קבלו תיקון. אני אוהב חגים. ושבתות. אני מחכה בקוצר רוח לימים האלה, שבהם אפשר סוף סוף להתנתק. מהמחשב, האינטרנט, מהמייל, מהדי.וי.די, מהטלוויזיה. מהריצה להתעדכן. ולעדכן אחרים. ולכן הטקסט הנ"ל כה משעשע אותי, כי לא לעיתים קרובות יוצא לאדם לפגוש את עברו (ולא עברו הרחוק כל כך) ולראות עד כמה הבבואה שלו השתנתה.

מבחינת הבלוג, היומיים הקרובים הם אתגר. יש לנו חג ולמחרת שבת. זה אומר שאנחנו נפרדים עכשיו ל-49 שעות. לא פשוט. אבל הכנתי לכם לא מעט חומרים לקרוא, ואם אתם עדיין כמו שאני הייתי לפני חמש שנים ויש בכם ניתוקופוביה, יש לכם מה לקרוא כאן, ואתם מוזמנים לנצל את התגובות כאן כדי לדווח מה קורה בעולם. אה, והיום שאחרי המימונה, שהזכרתי בטקסט ההוא? זה היום הולדת שלי.

חג שמח.

לפני כמה שבועות התקשר אלי יובל ברוסילובסקי מ"וואלה" כדי לראיין אותי לכתבה שלו לפרויקט "משועבדים". השאלה שלו היתה "למה אנחנו משועבדים למבקרים"? עניתי לו שאני חושב שהשאלה שגויה. אני לא מכיר אף אחד בימינו שמשועבד למבקרים. למעשה, אני רואה את ההפך: השטח המוקצה לביקורות רק הולך ומצטמצם. באמריקה מבקר הקולנוע הוותיקים מאבדים את משרותיהם. בקיצור, זה ההפך משיעבוד. זו התפרקות מוחלטת. מצד הביקורת הוא כמו מצב העיתונות. מצד שני, בזכות האינטרנט כל מי שיש לו דעה וכשרון כתיבה יכול להיות מבקר, בלי לעמוד בתור אצל העורך של "הניו יורק טיימס".

נניח לכותרת הגג. הכתבה של ברוסילובסקי עלתה היום ומרואיינים בה רענן שקד, רוגל אלפר, לירון תאני ואני. נגיד שזו כתבה שבודקת מה מצב הביקורת כיום.

אגב, הפניתי את ברוסילובסקי לציטוט מתוך "רטטוי", שאני מאוד אוהב ומזדהה איתו, אבל הוא ציטט רק את חציו הראשון. זה החצי השני שחשוב לי. הנה הוא:

"In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new".
(Anton Ego, Ratatouille)

==============

בטריילר הפארודי המשעשע של Funny Or Die לרגל מכירת אינסטגרם לפייסבוק מסתתרת בדיחת אחת נהדרת בעיניי. ראו אם תמצאו אותה.

==============

"הערת שוליים 2": תככים בעולם האקדמיה? פחחח…. קבלו: תככים בעולם דיבוב סרטי האנימציה. שרית סרי כותבת בבלוגה ב"סלונה" על כך שתפקיד שהיא דיבבה לסרט אנימציה חדש נגנז ואת מקומה תפסה סלבית-לרגע על פי דרישת משרד יחסי הציבור של הסרט. היא לא מזכירה מי ומו, לכן אנחנו כאן. הסרט שהיא מדברת עליו הוא "תפוס ת'פטיש", שאם אני הייתי עובד בדיבוב בפרינציפ לא הייתי מסכים לבוא לסרט שככה קוראים לו מפיציו בארץ. מפיצי הסרט הם חמישה כוכבים. ומי שדיבבה לבסוף את תפקיד המלכה היא ניקול ראידמן (לא יודע מי זאת). אגב, משרד יחסי הציבור של הסרט נקרא "יוספה תקשורת", משרד שאני לא מכיר ואני די בספק אם יש לו את הכוח לדרוש החלפת טאלנט כזה באחר. (עדכון: מספרים לי שמי שדרש את ההחלפה היה ככל הנראה אורן ציבלין, פרסומאי הסרט, ולא יחצנית הסרט).

==================

ולבסוף: הבשורה שגארי רוס החליט לפרוש מבימוי סרט ההמשך של "משחקי רעב" אולי תמוהה ומשונה ומעלה חשד שמא יש סיפור גדול יותר מאחורי כל זה, אבל תכל'ס זו בשורה טובה לסרט ההמשך. הדבר הכי חלש ב"משחקי רעב" היה הבימוי, ובכלל כל הקונספט הוויזואלי של הסרט. עד כמה לא אהבתי את הבימוי של "משחקי רעב"? עד כדי כך שחשבתי שהוא אפילו פחות טוב מהבימוי של קתרין הארדוויק ב"דמדומים" הראשון. פתאום מצאתי את עצמי מתגעגע לסצינה היפה בצמרות העצים ב"דמדומים", סצינה בודדה בסרט, שלא אפילו אחת ב"משחקי רעב" שדומה לה. ואם אני מתגעגע לקתרין הארדוויק זה אומר שרוס ממש פישל. וזה גם אומר – גאלפ! – שעוד יבוא היום ואמצא סיבה להתגעגע לבימוי של רוס ב"משחקי רעב" כשיגיע סרט עוד פחות טוב ממנו? ואגב, מי שהיה אחראי על סדרת "דמדומים" הוא עכשיו הבוס החדש בליונסגייט, שאחראית על סדרת "משחקי רעב". אולי זה בכלל באשמתו.

================

יש לנו עוד פוסט אחד להיום, אל תתרחקו עדיין.

זה חלק ב' בפרויקט האל הרטלי שלי לערב החג השני של פסח. חלק א', שעסק בסרטו החדש "בינתיים", נמצא כאן.

בתחילת 1998 התקשרתי להאל הרטלי. הוא בדיוק גמר לצלם את "הנרי פול" (ששנה אחר כך זיכה אותו בפרס התסריט בפסטיבל קאן) והיה רגע לפני תחילת הצילומים של "ספר החיים", סרט קצר שלו, שהיה מהראשונים שצולמו בווידיאו דיגיטלי (DV).

תמיד חשבתי שהסגנון ושיטות העבודה של הרטלי מאוד רלוונטיים לקולנוע הישראלי. חשבתי ככה בסוף שנות התשעים, כשלקולנוע הישראלי היה מעט מאוד כסף, והרטלי הראה איך אפשר לייצר סרטים חכמים ויפים עם אפילו פחות מזה ("קשר עיר" של יהונתן סגל מ-2000, כך תמיד חשבתי, היה מעין ניסיון לעשות האל הרטלי בארץ). ואני חושב שהרטלי רלוונטי לקולנוע הישראלי כיום אפילו יותר. כי פתאום יש כסף בקולנוע הישראלי, ועושים כאן סרטים בתקציבים שהרטלי כמעט אף פעם לא הגיע אליהם. אבל במקביל צומחים כאן סרטים קטנים ואלטרנטיביים והרטלי חייב להיות מודל החיקוי שלהם – גם באופן שבו הוא מגייס כספים, וגם באופן שהוא משתמש בכספים האלה (וגם באיכות הכתיבה והבימוי שלו).

בשיחה שלנו הוא דיבר על כל זה, בעיקר כי הוא הבין שהקדנציה שלו מגיעה לסיומה. שהקולנוע העצמאי  שהיה אופנתי בשנות התשעים – קולנוע דל תקציב, אחר, זה ששם את הבמאי במרכז ולא את המפיק – הגיע לסופו. והוא כה צדק. נזכרתי בראיון הזה כשראיתי את "בינתיים", כי יש כאן בית ספר אחר לקולנוע. קולנוע כאמנות, אפילו אמנות סיזיפית, שמנותקת מחלומות של התעשרות, אבל מלאה בחלומות על שינוי תרבותי, שינוי בקרב מעטים. מעטים שיהיו סוכני שינוי.

אז כדאי לכם לקרוא את השיחה ההיא מלפני 14 שנה. היא רלוונטית. לחצו על שני הפריימים כדי להגדיל כל אחד לגודל קריאה:

פורסם ב"תרבות מעריב", 23.1.1998

תראו מה הגיע בדואר: "meanwhile", הסרט החדש של האל הרטלי

זהו חלק א' מפרויקט האל הרטלי שאני מעלה היום לכבוד חג שני של פסח. חלק ב' יעלה מאוחר יותר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.4.2012

לפני כמה חודשים שלח לי האל הרטלי מייל. טוב, הוא לא שלח לי ממש, אלא שלח לרשימת התפוצה שלו מייל שבו הוא פונה לחובבי סרטיו בבקשת עזרה: הוא צילם סרט חדש וזקוק להשלמת מימון כדי לסיים אותו.

אבל רגע, לפני כן. בואו ניזכר לרגע: מי זה בכלל האל הרטלי. פלאשבק, 20 וקצת שנים אחורה. פתאום כולם מדברים על קולנוע עצמאי. סטיבן סודרברג פורץ עם "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", סרטים המופקים במיליון דולר עושים כסף, חברות הפצה קטנות כמו מיראמקס פתאום הופכות לשחקניות בולטות במשחק ומלמדות את הוליווד מה צעיר, עדכני ורווחי. ולתוך הסצינה הזאת נכנס יוצר עצמאי מלונג-איילנד בשם האל הרטלי. בישראל הוא הופך ללהיט מיידי וכל סרטיו הראשונים מגיעים לפסטיבל ירושלים ומשם להקרנות מסחריות במוזיאון תל אביב. סרטו "אמון הדדי" הופך לפריט חובה ולמושא חיקוי לעשרות במאים וסטודנטים לקולנוע. עבור לא מעט חובבי קולנוע צעירים, הרטלי הוא המבוא הראשון שלהם לקולנוע של ז'אן-לוק גודאר, הבמאי שממנו הוא מושפע הכי הרבה.

וגם אני לקיתי בקדחת הארטלי. אהבתי את סרטיו מאוד. הם הראו שבאמצעים מצומצמים אפשר ליצור קולנוע שנון אך עמוק, צעיר ועכשווי, אבל גם ניסיוני ומאתגר. “האמת שלא תיאמן", “אמון הדדי", “פלירט", “חובבים" ו"הנרי פול". כמעט כל הסרטים הארוכים שהוא עשה בשנות התשעים הגיעו הנה (בין לבין הוא עשה לא מעט סרטים קצרים).

ומסביבו, העולם השתנה. כל מי שהתחיל לצידו עבר לשחק במגרש ההוליוודי – סטיבן סודרברג הפך לבמאי שובר קופות; מיראמקס וניו ליין ניקנו על ידי האולפנים; מייקל ספילר, הצלם הקבוע שלו, הפך לבמאי פרקים ב"סקס והעיר הגדולה"; מרטין דונובן, אחד משחקניו הקבועים, הפך לשחקן מבוקש בסדרות (“העשב של השכן", “בוס"); ואדריאן שלי, ששיחקה בסרטיו הראשונה, נרצחה בדירתה. וברגע שעולם הקולנוע העצמאי התפורר עם תחילת שנות האלפיים והתאגידים כבשו גם אותם, הרטלי גילה שאין לו מאיפה להשיג מימון לסרטיו. הוא המשיך לעשות אותם סרטים קטנים ואידיוסינקרטיים שעשה מתחילת דרכו.

אז הוא ארז את המזוודות ועבר לברלין, מתוך אמונה שבאירופה יהיה לו יותר קל למצוא תקציבים לפרויקטים שלו. ואכן, שם הוא מצא ביקוש מסוים לאמנות שלו. במהלך שנות ה-2000 הוא ביים שלושה סרטים ארוכים (אף אחד מהם לא הגיעו לישראל), כמה וכמה סרטים קצרים, וביים הצגות, אופרות, הופעות מחול. הרטלי המשיך לפעול ולעבוד ברצף, אבל כבמאי קולנוע משפיע, וכאחד האנשים הבולטים בעולם הקולנוע של לפני שני עשורים, הוא נעלם לחלוטין.

וכעת הוא שוב בניו יורק. ולמעשה, עשרים ומשהו שנים אחרי סרטו הראשון, הוא מוצא את עצמו ממש בנקודה שבה התחיל: מחפש מימון ליצירת סרט קטן, עצמאי וייחודי בחזון שלו. הרטלי מעולם לא למד איך, אפילו לא ניסה, לשחק את המשחק ההוליוודי. לא ניסה לקחת ג'וב או חלטורה לממן את חייו. במובן הזה, הרטלי חי באמריקה אבל הקריירה שלו נשמעת ישראלית לחלוטין.

ואז הוא שלח לי מייל. טוב, לא ממש לי.

ממש כמו סטודנט בתחילת דרכו, גייס הרטלי מעט מאוד כסף ממשקיעים פרטיים, אסף את חבריו, התרוצץ ברחובות תרם את דירתו ואת דירת אשתו כלוקיישנים לצילום ויצא לצלם את סרטו הראשון מזה שש שנים (האחרון היה "פיי גרים", מעין סרט המשך ל"הנרי פול"). התוצאה היא "בינתיים" (“Meanwhile”), סרט בן 55 דקות (בישראל קוראים לזה "דרמה"), שמחזיר את הרטלי לימיו הראשונים ומזכיר למה כה חיבבנו אותו מלכתחילה. אלא שאז נוצרה בעיה: להרטלי נגמר הכסף. זה היה כבר לקראת סוף העבודה על הסרט. העריכה היתה בסיומה. זה השלב שבו מראים את הסרט למפיצים, ובמידה והם מגלים עניין בסרט הכסף שהם מכניסים לפרויקט עוזר במימון הגימור שלו – מיקס וכו'. אלא שלא נראה מפיץ באופק והרטלי הבין שהוא לבד. זה השלב שבו הוא פנה למעריציו וביקש את עזרתם: עזרו לי לגייס 50,000 דולר כדי לגמור את הסרט. בסכום הזה, אמר הארטלי, הוא יכול לגמור את המיקס לסרט ולהדפיס ממנו עותקי די.וי.די וכך להפיץ אותו, לבד. פונה אליי (טוב, לא אליי) אחד הבמאים שאני הכי אוהב, למרות ששנים לא שמעתי ממנו, ומבקש את עזרתי? אם יש רגע אחד לקום ולעזור למישהו, זה הרגע. שלפתי את כרטיס האשראי ושילמתי לו 50 דולר באמצעות האתר קיקסטארטר, רשת חברתית לגיוס כספים לפרויקטים ומיזמים. בעבור הסכום הזה, הבטיח הרטלי, הוא ישלח לי את הדי.וי.די של הסרט וגם את דיסק הפסקול (הרטלי מלחין בעצמו את כל פסקוליו, בתחילה תחת השם הבדוי נד רייפל, ובהמשך תחת שמו שלו). אפשר למעשה להגיד שמה שהרטלי עושה הוא פשוט Pre-sale, מכירה מוקדמת של מוצר, לפני שהמוצר קיים. הצד הפילנטרופי יותר היה בקרב אלה שהחליטו לתמוך בסכומים נכבדים יותר, של אלף דולר ומעלה. הם אמנם גם יקבלו את הדי.וי.די ואת הדיסק, והזמנה לפרמיירה ושאר מזכרות, אבל הם גם קיבלו תודה בקרדיטים של הסרט עצמו. קיקסטארטר מאפשר צפייה ברשימת התומכים, ואכן כמה וכמה שמות מוכרים מתחום הקולנוע העצמאי – שחקנים ומפיקים – תרמו שם. במקרה הזה, זו תרומה ממש. הקמפיין של הרטלי הצליח יותר משהוא תכנן: הוא הצליח לגייס מעל ל-50,000 הדולר להם נזקק, וביתרת הכסף, הוא עידכן, הוא שדרג את איכות המיקס אותה תכנן ובכך שיפר את סרטו. יותר מזה, במכתב נרגש לתומכיו כתב הארטלי שהחווייה הזאת, של גיוס כספים באמצעות האינטרנט והיכולת לראות באופן מוחשי כמה אנשים רוצים לעזור לו, הדליקה בו מחדש את חדוות העשייה שקצת דעכה בשנים בהם הרגיש שהקולנוע נעשה יקר מדי ותאגידי מדי. הוא מבין שיש קהל לסרטים שלו, והוא עכשיו גם מכיר את הקהל הזה באופן שמי.

ואכן, בשבוע שעבר הגיעה לסניף הדואר שלי החבילה ובה הדי.וי.די והדיסק. ועכשיו השאלה הגדולה: איך הסרט?

ובכן, אם מעולם לא ראיתם סרט של האל הרטלי, זהו מבוא מצוין. אם אתם אוהבים את הארטלי משכבר הימים, זה קאמבק משמח לימיו הטובים. סרטיו של הרטלי תמיד היו אירוניים, ציניים ומנוכרים מאוד. גיבוריו תמיד דיברו באינטונציה יבשה, כמו בהצגה של ברכט. והם תמיד נקלעו לסיטואציות אבסורדיות. יש בסרטים של הרטלי מימד ריאליסטי חריף – הם מתרחשים תמיד בכאן ובעכשיו ועוסקים באנשים שהקיום היומיומי קשה להם – אבל בה בעת הם ההפך מכל מציאות: לרגעים הם נראים כמו מיצג בימתי או הופעת תנועה ומחול. הדמויות שלו מעוררות הזדהות כי יש בהם משהו פגיע מאוד, לעיתים נואש, אבל הן מתנהגות כמו מוצגים במוזיאון. וזה מלווה תמיד בצילום מסוגנן, חד וקר, מדויק מאוד, שהופך את סרטיו כמעט תמיד בראש ובראשונה לחוויה אסתטית. ובעיקר, מזה 20 ומשהו שנים, הארטלי מוכיח לכל היוצרים הישראליים (ולאו דווקא הישראליים) איך אפשר ליצור סרטים מצוינים במעט מאוד כסף.

השחקן והמוזיקאי די.ג'יי מנדל מחזיק את הסרט על כתפיו. לא הכרתי את מנדל לפני כן. מרחוק הוא נורא דומה למייקל סטייפ, סולן אר.אי.אם. ואם עוצמים עיניים, הוא נשמע ממש כמו סטיב בושמי. מנדל מגלם את אחת הדמויות המשעשעות שהארטלי כתב: ג'ו פולטון, אדם שפשוט מוצלח בכל, אבל לא מצליח בכלום. הוא מעולה בתיקוני שרברבות; והוא גם יזם עסקי; והוא גם במאי; והוא גם מפיק; והוא גם מתופף. סיפורו נמשך יום אחד. חברתו זורקת אותו מדירתה בברוקלין והוא מתחיל לצעוד לכיוון מנהטן כי אין לו כסף לסאבוויי (צפו בסרטון הקצרצר והמוצלח הזה שעוסק בלוקיישנים שבהם צולם הסרט ובהגדרה של הרטלי את "בינתיים" כ"סרט מסע"). יש לו שלל משימות לבצע, אבל הוא צריך גם למצוא מקום להיות בו, עכשיו כשהוא פרוד והומלס. תוך כדי הצעידה שלו והמפגשים שהוא עובר, אנחנו שומעים איך הסרט מתייחס גם לעצמו. ג'ו בדרכו לפגוש את הבמאי האל הרטלי באפר איסט סייד של מנהטן. ובדרך אליו הוא מתקשר לאשתו של הרטלי, מיהו (אשתו האמיתית של הבמאי), שמציעה לו את הדירה שלה בדאונטאון מנהטן בזמן שהיא בנסיעה עסקית במזרח הרחוק. ולמה הוא צריך להיפגש עם הבמאי האל הרטלי? כדי לדבר על רעיון שלו לסרט המבוסס על התחנות בדרכו של ישו אל הצליבה. 14 תחנות עבר ישו בוויה דלורוזה שלו, ופתאום אנחנו קולטים שגם הסרט עצמו מחולק לפרקים. כמה פרקים? צדקתם: 14. כלומר, ג'ו פולטון הוא סוג של ישו עכשווי, והצעדה שלו מברוקלין עד לצפון מנהטן היא הוויה דלורוזה הפרטית שלו. רגע, האם זה אומר שהסרט ייגמר בצליבתו הסמלית? לא אסגיר. אבל כן אגלה שפולטון אכן נוגע באנשים שהוא פוגש בדרך, ומשפיע עליהם.

מרגע שהמטאפורה הנוצרית מתחוורת – בול בזמן לפסחא – אפשר למצוא קירבה בין "בינתיים" ובין סרט קצר אחר של הארטלי, “ספר החיים", מ-1998, אחד הסרטים הראשונים בעולם שצולמו במצלמות הדיגיטליות הקטנות (אז זה היה ביג דיל). “ספר החיים" עוסק בשובו של ישו למנהטן בת זמננו בערב המילניום, בה הוא מוצא עולם שמייאש אותו לגמרי. בשני המקרים לוקח הרטלי רעיונות מכתבי הדת הנוצריים (בהם הוא לא מאמין) ומלביש אותם על עולם הבוהמה הניו יורקית ומשתמש בטכנולוגיה הכי עדכנית ליצירת סרט באמצעים מועטים. למעשה, “בינתיים" טוב יותר מ"ספר החיים", כי נדמה שבשנים האחרונות הארטלי ניסה למרוד בקולנוע המדוד והמדויק שהוא עשה בתחילת דרכו, וחיפש דרכי הבעה מחוספסות יותר, ועתה הוא שב אל המקום שבו הוא מצטיין: גרסאות אמריקאית לסרטים של גודאר וז'אק טאטי, סרטים מלאים בהומור ואירוניה, אבל שכל הדמויות בהן תמיד רציניות וחתומות מבע, לכן קשה להבחין האם ומתי הן מתבדחות או רציניות. כשאני רואה סרטים של האל הרטלי יש בי תחושה שאם לורי אנדרסון היתה עושה קולנוע, ככה זה היה נראה.

קנו את "בינתיים" ישירות מהבמאי כאן.

גרעיני החרסינה של איי ווייוויי בטייט מודרן בשנה שעברה

הנה מה שאני חושב לגבי פסטיבלי קולנוע: אם אתם הולכים ומקימים פסטיבל יעודי המתמחה בתחום מסוים, כדאי מאוד שתהיו אלופי הארץ בכיסוי התחום הזה שבחרתם לכם. הקמתם פסטיבל המתמחה – נגיד – רק בסרטי תעודה, זו (בעיני) המחויבות שלכם לנצח את כולם בכיסוי תחום התעודה. ואם, נגיד, השקתם לאחרונה פסטיבל העוסק בסרטי תרבות ואמנות (פסטיבל אפוס) זו תהיה פדיחה איומה אם לא יהיו אצלכם מיטב סרטי התרבות והאמנות שנוצרו בשנה החולפת. כן, אני יודע: לוקח לפסטיבל שנים להתגבש ולהשתכלל וליצור קשרים ומצוא את עצמו מול התחרות עם הפסטיבלים המבוססים יותר (קחו לדוגמה את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, פסטיבל ששנים לא הבנתי למה צריך אותו ומה הוא מביא לעולם הפסטיבלים הישראליים עד שבשנתיים האחרונות באופן ניסי הוא פתאום מצא את עצמו, והצליח לחצוב לעצמו נישה קטנה ומדויקת מאוד של איפיון הדבר הזה שנקרא "קולנוע נשי" וזיהוי קולנועיות רלוונטיות מאוד והצגתן בפסטיבל). אבל אני מודה: כשפסטיבל אפוס שיבץ להקרנה סרט על האמן הסיני איי וויי-וויי אבל זה לא היה הסרט החדש והמדובר "לא מצטער", אלא סרט אחר פחות משמעותי, בבת אחת ירד לי כל האוויר מהפסטיבל.

הבעיה היחידה עם התיזה הנ"ל היא ענייני טעם. תמיד יכולים לבוא ולהגיד "הייתי יכול להביא את הסרט ההוא אבל אני חשבתי שהסרט הזה טוב יותר". לפסטיבל יש מנהל אמנותי, אוצר, והפסטיבל בסופו של דבר מייצג את טעמו ואת סדרי העדיפויות שלו. וזו היתה שנים הבעיה שלי עם פסטיבל דוקאביב. אני מודה, אני לא המומחה הכי גדול לקולנוע תיעודי, אבל בכל שנה יש לפחות תריסר סרטי תעודה מהעולם שאני קורא עליהם כשהם מוצגים בפסטיבלים או זוכים בפרסים ושומע זמזומי התלהבות סביבם וכמובן שמתעוררת סקרנותי לראות אותם, ושנה אחר שנה ידעתי שקלושים הסיכויים שאראה אותם בדוקאביב. למרות שזה הפסטיבל לקולנוע תיעודי בארץ, את סרטי התעודה הכי מעניינים ראיתי לבסוף בפסטיבלים של חיפה וירושלים. למה? האם זה רק עניין של ותק וקשרים, של מי משיג ראשון את הסרטים הכי טובים? לפעמים כן. אבל עם השנים הבנתי שהבעיה שלי עם דוקאביב היא בעיקר בעיית טעם: מה שסיקרן אותי ומה שסיקרן את המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אילנה צור, לא היה אותו דבר. מעולם לא התחברתי לפסטיבל הזה כי מעולם לא התחברתי לטעם הקולנועי של מנהלתו. אמש קראתי את רשימת הסרטים הבינלאומיים שיוקרנו בפסטיבל דוקאביב של שנה זו – הפסטיבל השני בניהולו של סיני אבט – וכמות הפעמים שאמרתי לעצמו "פששש…" או "וואו", למקרא הרשימה היתה הגדולה ביותר בתולדות הפסטיבל. למעשה, חלק גדול מרשימת הסרטים התיעודיים שרציתי לראות השנה נמצא שם. עד כדי כך שאני תוהה מה יישאר השנה לירושלים ולחיפה*.

ויותר מזה: סקציית הסרטים שמקדיש דוקאביב לתרבות ויצירה גורמת לי לתהות בשביל מה צריך את אפוס. המקבץ של דוקאביב השנה מביס את המקבץ של אפוס בנוקאאוט אדיר. שוב, אולי זה רק עניין של מעט סבלנות. לדוקאביב לקח 13 שנים, עד הפסטיבל ה-14 שלו, להביא רשימה כה מסקרנת (אני עכשיו רק מקווה שהסרטים טובים ולא רק מסקרנים ומדוברים), אז זה בוודאי לא הגיוני לדרוש מפסטיבל קטן בהרבה כמו אפוס בשנתו השלישית להצליח להתחרות בו. אבל הם צריכים לדעת שככה הם נשפטים. ולא רק הם: יש לכם פסטיבל אנימציה? אם סרטי האנימציה הכי טובים/מדוברים/מסקרנים/זוכי פרסים של השנה הוקרנו בפסטיבלים אחרים, הפסדתם. יש לכם פסטיבל לקולנוע יהודי (ברוך השם, יש לנו בארץ שניים)? אם הסרטים היהודיים (את השאלה "מה זה סרט יהודי" נשאיר לדיון אחר) הכי טובים של השנה הוקרנו במסגרת החוויה היהודית בפסטיבל ירושלים, הפסדתם. יש המון פסטיבלים בארץ. והאמת, אני שמח מזה. כמו שיותר – יותר טוב, אבל רק אם כל פסטיבל ופסטיבל יצליח באמת להביא את המיטב של התחום שלו וכך נזכה לראות את כל הסרטים הכי טובים של השנה על מסכי הקולנוע. המציאות האמיתית היא שכמות הסרטים שנופלת לפסטיבלים בין האצבעות – ומגיעות לבסוף אך ורק לאמצעי ההקרנה הביתיים (ערוצי סרטים, וי.או.די, די.וי.די, מחשב) – עצומה.

===================

ובכל זאת, כל הפוסט הזה התחיל דווקא מהתרגשות. פסטיבל דוקאביב מציג את מה שאני מגדיר כליין-אפ הבינלאומי הטוב ביותר שלו מזה… לא יודע. אולי אי פעם. הנה הסרטים שמסקרנים אותי באופן אישי.

= "איי ווייוויי: לא מצטער". סרט הפתיחה של דוקאביב, שמגיע מסאנדאנס וברלין, על האמן הסיני (שיצר את תערוכת הפיצוחים המדהימה בטייט-מודרן) שהמשטר הסיני מתנכל לו ועולם האמנות משתחווה לו.

= "כוכב השבלול". הסרט היפני/קוריאני על עיוורים/חירשים שזכה באידפ"א וקיבל כמה מהביקורות המדהימות ביותר שקראתי על סרט תיעודי בשנה החולפת. מעניין יהיה להשוות אותו ל"שבלול במדבר" של אדומי, עם השם והנושא הדומים.

= "מרינה אברמוביץ': האמנית נוכחת". עוד דיוקן אמנותי, ועוד סרט מסאנדאנס.

= "ביל קאנינגהם, ניו יורק". פרופיל של צלם ה"ניו יורק טיימס", שהפך לאחד הסרטים התיעודיים האהובים באמריקה בשנה האחרונה ואחד מהסרטים בשורט-ליסט לאוסקר האחרון.

= "עולמו של קורמן". דיוקן של רוג'ר קורמן, שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס של השנה שעברה ומאז בקאן ובפסטיבל ניו יורק.

= "קצב, חרוזים וחיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט". השחקן מייקל רפפורט מביים סרט תיעודי על להקת ההיפ-הופ המיתולוגית, שזכה בפרס גילדת המפיקים בקטגוריית הסרט התיעודי (ורבים הימרו שיהיה מועמד לאוסקר).

= "יו-2: מהשמיים למטה". דיוויס גוגנהיים ("אמת מטרידה") חוגג 20 שנה ל"אכטונג בייבי".

= "מארלי". קווין מקדונלד הוא בעיני אחד הדוקומנטריסטים הכי טובים שפועלים כעת (למרות שסרטו הקודם, "החיים ביום אחד", שפתח את דוקאביב בשנה שעברה, לא היה מבריק כסרטיו הקודמים ובראשם "לגעת באינסוף") מביים פורטרט של בוב מארלי.

= "פול סיימון: תחת שמי אפריקה". ג'ו ברלינגר ("גן עדן אבוד") חוגג 25 שנה ל"גרייסלנד" של פול סיימון.

= "שירלי האדומה". לו ריד מביים סרט תיעודי על בת הדודה האקטיביסטית בת המאה שלו? מסקרן.

= "גרהרד ריכטר מצייר". לא ממש שמעתי הרבה על הסרט הזה, חוץ מהעובדה שהוא מציג בימים אלה בניו יורק. ובאופן אישי, ריכטר הוא אחד האמנים האהובים עליי.

= "מתערבים" (The Interrupters). את הסרט הזה כבר ראיתי, אחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים של השנה באמריקה מאת סטיב ג'יימס ("Hoop Dreams"). סרט העוסק בשינוי חברתי, בשנה שעמדה בסימן של שינוי חברתי.

= "באק". עוד אחד מסרטי התעודה המדוברים של אמריקה בשנה החולפת, סיפורו של מאלף סוסים.

= "בריונות" (Bully). סרט שיצר המון כותרות בשבועות האחרונים אחרי שנקנה להפצה על ידי הארווי וויינסטין, שאז התחיל להיאבק בוועדת המידרוג של איגוד אולפני הקולנוע של אמריקה שרצו לתת לסרט סיווג R, למרות שהסרט אמור להיות סרט חינוכי לבני נוער העוסק בתופעת הבריונות בבתי ספר. בסופו של דבר וויינסטין החליט להוציא את הסרט לבתי הקולנוע ללא סיווג ואז הוועדה נכנעה ונתנה לו את סיווג PG-13 המתאים לבני נוער, בתנאי שיעלים שלו "פאק" מהפסקול. הסרט יצא לבסוף לבתי הקולנוע בשבוע שעבר ובינתיים זוכה להצלחה נאה שם.

==========

*) טוב, יש לחיפה ולירושלים שפע סרטים תיעודיים מובילים להביא כדי להתחרות בדוקאביב. כל הזוכים התיעודיים מסאנדאנס, למשל, לא נמצאים כאן. וכבר הובטח לנו ליין-אפ עשיר בכותרי סאנדאנס בירושלים (ואפשר להמר שהסרט החדש של קירבי דיק יגיע לחיפה, כמו שני סרטיו הקודמים?). אבל לפחות השנה התחרות תייצר לנו שלושה פסטיבל מרתקים מבחינה תיעודית. התחרות הזאת טובה לנו, הצופים.

ואם יוצרי "5 מצלמות שבורות", זוכי פרס הבימוי בסאנדאנס (לסרט תיעודי בינלאומי), מחליטים לבחור את פסטיבל ירושלים לבכורה הישראלית שלהם ולא את דוקאביב, זה אומר דרשני.

אז מה קורה בחול המועד בעולם?

– בניו אורלינס התחילו (סוף סוף, אחרי שנים על גבי שנים של עיכובים ודחיות) צילומי הסרט "המשחק של אנדר" על פי ספרו של אורסון סקוט קארד. גווין הוד ("וולברין") מביים על פי תסריט שלו בשיתוף עם  רוברטו אורצ'י ("סטאר טרק", "פרינג'"), שגם מתפקד כמפיק הסרט. אורצ'י התחיל לפני כשלושה שבועות לעקוב אחר הפקת הסרט בטאמבלר, בו הוא בינתיים מעלה פוסטון אחד בשבוע. אסא באטרפילד ("הוגו") הוא אנדר, ולצידו הריסון פורד. הסרט, פורסם אתמול, ייצא באוקטובר 2013.

– היום (שלישי) התחילו בצרפת צילומי סרטו החדש של מישל גונדרי, "Mood Indigo", על פי ספרו של בוריס ויאן, "צל הימים". רומן דוריס, אודרי טוטו, גד אלמלך ועומאר סי מככבים בסרט שמבטיח להיות סוריאליסטי למדי, ששמו האנגלי לקוח משם קטע הג'ז של דיוק אלינגטון שמשחק תפקיד חשוב בסרט.

גונדרי צריך במקביל לגמור את עבודת העריכה והמיקס של סרט נוסף שצילם בשנה שעברה, "The We and the I", שנשמע אקספרימנטלי למדי המתרחש כולו באוטובוס בית ספר.

– שווה צפייה: ב"דיילי שואו" של אמש, ג'ון סטיוארט מנסה לעשות סדר בליל הסדר ולמצוא דרך שפסח ינצח את פסחא. אחרי הכל, בבית הלבן הגיעו הפאוור ריינג'רס לחגוג את הפסחא, ואילו לפסח הגיעו רק הקניידעלך.

– שווה קריאה: אסנת עופר, אחת העורכות באתר "סלונה", גילמה בסרט "נועה בת 17" של יצחק (צפל) ישורון את דמותה של איה, חברתה/אויבתה של נועה (דליה שימקו). במלאת 30 שנה לבכורת הסרט (מ-1982) היא כותבת קצת מזכרונותיה מימי האודישנים, הצילומים, הנעליים של צפל והביקורת הנלהבת של אורי קליין ממשחקה.

הקולנוען הפקיסטני הצעיר אומייר נסיר עלי ראה ביו-טיוב את הסרט הקצר "אופסייד", שביימו ב-2005 ארז תדמור וגיא נתיב, ופנה אליהם מביתו בקראצ'י דרך פייסבוק כדי לבקש רשות לעשות לעשות לסרט רימייק פקיסטני. האישור ניתן והסרט נעשה.

במקור של נתיב ותדמור שני חיילים ישראליים (עידו מוסרי ולירון לבו) מפטרלים ליד גדר ומקשיבים לדיווח ממשחק הגמר במונדיאל כשמולם מופיעים שני לוחמים פלסטינים, שמתברר שגם אותם מעניין משחק הכדורגל יותר מהמשימה שאליה נשלחו. בגרסה הפקיסטנית אלה חיילים פקיסטנים מול הודים, והם מאזינים לדיווח של משחק קריקט בין נבחרות הודו ופקיסטן, מדינות שמקיימות יחסי ידידות על מגרש הקריקט אבל יחסי איבה בין צידי הגבול. הנה שני הסרטים לשיפוטכם:

"אופסייד". ישראל 2005

"Over". פקיסטן 2011

פסח ותחילת חול המועד היו נהדרים לקופות בארץ. אני שומע שהאולמות מלאים, אבל יש ארבעה סרטים שעובדים חזק במיוחד: "משחקי רעב" עדיין מוביל, ואחריו די צמודים "הלורקס" (שהתחזק מאוד בסוף השבוע האחרון), "רחוב ג'אמפ 21" ו"אמריקן פאי: האיחוד". הקהל הצעיר שכבש את האולמות דחק החוצה מהרשימה את "מחוברים לחיים", שעבד בצורה מדהימה במשך כמעט שבועיים אבל שהקהל המבוגר שלו היה עסוק בימים האחרונים בהכנות לליל הסדר עד יום שישי ובשטיפת כלים ובסידור הבית אחרי, אז הוא כנראה לא יצא בכלל לסרטים (ואם יצא, אז עם הילדים ל"הלורקס").

לפי הערכות מאוד לא רשמיות, "מחוברים לחיים" יגיע כנראה לקראת סוף השבוע למאה אלף צופים, "משחקי רעב" יגיע תכף ל-200,000 צופים. היום "משחקי רעב" יחצה את 300 מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. ו"מחוברים לחיים" עוד רגע הופך לסרט הזר (כלומר, הלא-דובר-אנגלית) הקופתי בכל הזמנים ועוקף את "נער החידות ממומבאי".

==================

ויה הטוויטר של לי אונקריץ', הבמאי של "צעצוע של סיפור 3", הגעתי לטיזר הזה, לגרסת הסופר-דופר-דלוקס של "טיטאניק" המשודרג והמשופר של ג'יימס קמרון וחברים:

אוי ואבוי, בפוסט הזה של ניקי פינק (בפסקה האחרונה) אני רואה שהבדיחה מהסרטון דווקא די מציאותית.

================

שאלתי את רם ברגמן, המפיק הראשל"צי של "Looper", הסרט החדש של ריאן ג'ונסון ("בריק"), האם הפוסטר לסרט שלהם אכן נוצר בהשראת "הערת שוליים" (בהמשך לפוסט מאתמול), וברגמן ענה לי: "'הערת שוליים' היה הסרט שהכי אהבתי בשנה שעברה. אהבתי הכל בו, כולל את העיצוב והופסטרים, אבל אני מבטיח לך שאין קשר בין הפוסטר של 'לופר' לפוסטר של 'הערת שוליים'".

טוב, אז הם העתיקו ממקור ההשראה של "הערת שוליים": הנסיכים והמלכים של קלפי משחק.

אגב, לברגמן אין מושג האם ומתי נראה את "לופר" בישראל.