אוקיי, זה די מבאס. אין אף סרט ישראלי בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. אבל יש שני מצד שני: א) אם השמועות נכונות יש לפחות שני סרטים ישראליים במסגרות "השבוע של המבקרים"/"השבועיים של הבמאים" שיוכרזו ביום שלישי. ב) גם בלי הזווית הישראלית, רשימת הבמאים שהתקבצה לתחרות בקאן מדהימה למדי: מיכאל האנקה, דיוויד קרוננברג, לאוס קאראקס, אולריך סיידל (הסרט שצילם אד לחמן, שנמצא השבוע בארץ) ווס אנדרסון וקרלוס רייגדאס. וגם: ברטולוצ'י, דריו ארג'נטו ופאטיח אקין (וגם הבמאים המהוללים אבל שכבר אין לי כוח אליהם: אלן רנה, קן לואץ', כריסטיאן מונג'יו, עבאס קיארוסטמי, ועוד ועוד). ואוצרי פסטיבל קאן בעלי חוש ההומור מאתגרים אותנו: האם תצליחו להבדיל בין אים סאנג-סו ובין הונג סאנג-סו בלי עזרת גוגל? יש 50/50 אחוז שאני זוכר מי מהם זה מי.

 

הנה הרשימה המלאה:

 

In Competition:

"Amour" (dir. Michael Haneke)
"The Angel's Share" (dir. Ken Loach)
"Baad EL Mawkeaa (Apres La Bataille") (dir. Yousry Nasrallah)
"Beyond The Hills" (dir. Cristian Mungiu)
"Cosmopolis" (dir. David Cronenberg)
"Holy Motors" (dir. Leos Carax)
"The Hunt" (dir. Thomas Vinterberg)
"In Another Country" (dir. Hong Sang-Soo)
"Im Nebels (Dans La Brume)" (dir. Sergei Loznitsa)
"Killing Them Softly" (dir. Andrew Dominik)
"Lawless"  (dir. John Hillcoat)
"Like Someone In Love" (dir. Abbas Kiarostami)
"Moonrise Kingdom" (dir. Wes Anderson)
"Mud" (dir. Jeff Nichols)
"On The Road" (dir. Walter Salles)
"Paradies: Liebe" (dir. Ulrich Seidl)
"The Paperboy" (dir. Lee Daniels)
"Post Tenebras Lux" (dir. Carlos Reygadas)
"Reality" (dir. Matteo Garrone)
"Rust & Bone" (dir. Jacques Audiard)
"Taste Of Money" (dir. Im Sang-Soo)
"Vous N'Avez Encoure Rien Vu" (dir. Alain Resnais)

Opening Film:
"Moonrise Kingdom" (dir. Wes Anderson)

Closing Film:
"Therese D." (dir. Claude Miller)

Un Certain Regard:
"Miss Lovely" (dir. Ashim Ahluwalia)
"La Playa" (dir. Juan Andres Arango)
"Les Chevaus De Dieu" (dir. Nabil Ayouch)
"Trois Mondes" (dir. Catheron Corsini)
"Antiviral" (dir. Brandon Cronenberg)
"7 Days In Havana" (dir. Benicio Del Toro, Laurent Cantet, Gaspar Noe etc)
"Le Grand Soir" (dir. Benoit Delepine & Gustave Kervern)
"Laurence Anyways" (dir. Xavier Dolan)
"Despues De Lucia" (dir. Michel Franco)
"Aimer A Perdre La Raison" (dir. Joachim Lafosse)
"Mystery" (dir. Lou Ye)
"Student" (dir. Darezhan Omirbayev)
"La Pirogue" (dir. Moussa Toure)
"Elefante Blanco" (dir. Pablo Trapero)
"Confession Of A Child Of The Century" (dir. Sylvie Verheyde)
"11.25: The Day He Chose His Own Fate" (dir. Koji Wakamatsu)
"Beasts Of The Southern Wild" (dir. Benh Zeitlin)

Out of Competition
"Une Journee Particuliere" (dir. Gilles Jacob and Samuel Faure)
"Madagascar 3: Europe's Most Wanted" (dir. Eric Darnell, Tom McGrath)
"Dario Argento's Dracula" (dir. Dario Argento)
"Io E Te" (dir. Bernardo Berolucci)
"Hemingway & Gellhorn" (Dir. Philip Kaufman)
"Ai To Makoto" (dir. Takashi Miike)

Special Screening:
"Der Mull Im Garten Eden" (dir. Faith Akin)
"Mekong Hotel" (dir. Apichatpong Weerasethakul)
"Villegas" (dir. Gonzalo Tobal)
"A Musica Segundo Tom Jobim" (dir. Nelson Pereira Do Santos)
"Journal De France" (dir. Claudine Nougaret & Raymond Depardon)
"Les Invisbles" (dir. Sebastien Lifshitz)
"The Central Park Five" (dir. Ken Burns, Sarah Burns, David McMahon)
"Roman Polanski: A Film Memoir" (dir. Laurent Bouzereau)

 

 

ומקולנוע לב הזדרזו לעדכן שאת הסרטים החדשים של ווס אנדרסון, מיכאל האנקה, ג'ף ניקולס (הבמאי של "סערת רוחות"), ג'ון הילקוט ("הדרך") וכריסטיאן מונג'יו הם כבר קנו להפצה. ו"קוסמופוליס" של קרוננברג על פי דון דלילו נקנה על ידי פורום פילם.

 

 

בתמצית: ממש כדאי לכם לראות את "רשימת אהבה" סרטו התיעודי המצוין של דוד פישר משנת 2000. אחריו, בוודאי תשמחו לצפות גם ב"ששה מיליון ואחד", שהוא בעצם סרט המשך. עכשיו, לא בתמצית:

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.4.2012

 

שוב מקבץ דוד פישר את אחיו ויוצא איתם למסע הרפתקאות דוקומנטרי בו הם יאלצו להיחשף בעל כורחם, אבל מרצונם החופשי, מול המצלמה. כן, זהו פרק נוסף בעלילות חסמפ"ה – חבורת סודות משפחת פישר המורחבת.

 

“שישה מיליון ואחד" הוא הסרט התיעודי השלישי דוד פישר שאני רואה על משפחתו. קדמו לו "רשימת אהבה" ו"מוסטאר, הלוך ושוב". הסרט הנוכחי הוא במידה רבה סרט המשך מובהק וישיר ל"רשימת אהבה" משנת 2000. במידה רבה מה שיש לי להגיד על "ששה מיליון ואחד" דומה מאוד למה שחשבתי על הסרט ההוא – השורה התחתונה היא שהסרט ריגש אותי מאוד והוא עשוי ביד מדויקת מאוד. אבל גם הדרך שאותה עברתי עד שהגעתי לריגוש היתה לי דומה; ודומני שכעת, אחרי שאני מכיר את פישר ואת בני משפחתו באופן כמעט אינטימי (עד כמה שאינטימיות מול המצלמה היא אכן אינטימיות), אני יכול לנסות לאבחן את המקומות שבהם הסרט עובד.

 

העניין הוא כזה: לכל סרט של דוד פישר אני נכנס עם אנטגוניזם עצום. ב"רשימת אהבה" הוא קיבץ את ארבעת אחיו לחפש את האחות שהם מעולם לא ידעו שיש להם; ב"הלוך ושוב" הוא מתעד את בנו בבית ספר תיכון בחו"ל; ב"ששה מיליון ואחד" הוא שוב מקבץ את האחים (למעט אחד שמשום מה לא בא), הפעם למסע בעקבות היומן שהשאיר אחריו אביהם. במילים אחרות: פישר עושה סרטים פומביים על משפחתו הפרטית. ואני פשוט לא מצליח להבין את זה. למה שמשפחת פישר תעניין אותי? מה מיוחד במשפחת פישר שמצדיק את בואי לצפות בסרט עליה? האם סיפור הישרדותו של האב, יוסף פישר, במחנות הריכוז והעבודה בשואה באמת עד כדי שונה מסיפורם של ניצולים אחרים?

 

אזדרז ואומר שבסופו של דבר "ששה מיליון ואחד" כלל אינו עוד סרט תיעודי על הישרדותו של ניצול שואה. אבל בתחילה נדמה שכן. ולוקח לי דקות ארוכות להבין שאני לא נמצא בפרויקט לתיעוד עצמי של משפחת פישר שרק במקרה מגיע אל המסך הגדול. ויש עוד נקודה: ב"רשימת אהבה" לא הכרתי אף אחד מהם. לא מדויק, בעצם. האח הצעיר במשפחה, אמנון פישר, היה כוכב ילדים לרגע בשנות השמונים לצד אקי אבני. אח אחר, רונאל פישר, היה אז תחקירן בכיר ב”חדשות” ואחר כך ב"מעריב", אבל לא איש מוכר. למעשה, אעז ואהמר שהעובדה שרונאל פישר הפך למעין כוכב טלוויזיה בעשור האחרון היא בזכות החשיפה שלו ב"רשימת אהבה", וההבנה שהאיש הזה הוא גונב הצגות מדופלם.

 

כך שב"ששה מיליון ואחד" לבמאי יש כבר אס בשרוול: כוכב טלוויזיה מוכר, שמדבר על יחסיו עם אביו. זה כבר כמעט סוג אחר של סרט. ולמעשה, התחושה היא שפישר הפעם מצפה שנגיע אל סרטו כשאנחנו כבר מכירים את משפחתו: אין שום סוג של אקספוזיציה לגבי אף אחד מהם. זה חסר, כי אם לא עשינו עליהם גוגל לפני כן אין לנו מושג מי האנשים האלה מחוץ למסך, האם הם מצליחים ומתפקדים?

 

אלה חלק משלל מחשבות הקטרוג שרצות בראש בתחילת הסרט. אלא שפישר, מה לעשות, יודע את עבודת הבימוי ויודע ללחוץ על כפתורי אחיו בדיוק ברגע הנכון. יש בסרט כמה וכמה סצינות – נחרטו אצלי שתיים בולטות, האחת בתוך מנהרה בבטן האדמה בה חצב אביהם מתקן שישמש את הנאצים לייצור מטוסים; והשניה על ספסל ביער, במסלול בו צעד אביהם את צעדת המוות – שבהן הדרמה בין האחים (שמסרבים בתוקף לקלוט עד כמה הם דומים זה לזה יוצרת רגעים ותובנות בלתי נשכחים. אלה הסצינות בהן מתחוור על מה באמת הסרט. וזה לא על אבא של משפחת פישר, אלא על דור שלם של בנים ובנות לניצולי שואה, שזכרונות ההורים נותרו תלויים כענן מעל חייהם. ושם הסרט פשוט מועך עד דמעות.

בפנים יש סיפור מדהים ועל טבעי על קשר בין במאי לשחקן שאותו הוא מעולם לא פגש. אבל לפני כן: גימיק חמוד לקידום "אורחים לרגע"…

 

 

ב"אורחים לרגע" מגלם גור בנטביץ מעין בטלן-סטלן-ממציאן, שהתחביב הגדול שלו זה סיגריות. ולכן אחת ההמצאות שלו – שלא תפסו – היא חפיסת חצאי סיגריות. למי שמנסה להיגמל, או למי שאין זמן לעשן סיגריה שלמה. ואכן, תחת הכותרת "חצי הגודל, אותו הטעם" הוציאו מפיקי/מפיצי/יחצני הסרט חפיסת חצאי סיגריות. אלא שלשמחתי, בהיותי בלתי מעשן, אלה סיגריות מסטיק, מהסוג שחיבבתי כילד וכבר שנים לא ראיתי. "אורחים לרגע" יוצא בשבוע הבא. סרט מקסים, כזכור.

 

=====================

 

מחר (חמישי) תתפרסם הרשימה הראשונה של סרטי פסטיבל קאן במסגרות הרשמיות (התחרות ו"מבט מסוים"). האם יהיה שם סרט ישראלי? הימורים והדלפות בבקשה. במהלך השבוע הקרוב הרשימה תלך ותתעבה, כשביום שלישי הבא יצטרפו אליה ההכרזות על הסרטים במסגרות "השבועיים של הבמאים" ו"השבוע של המבקרים". מכיוון שאוצרי המסגרות האלה ביקרו בישראל לפני כמה חודשים בחיפוש אחר סרטים חדשים, אני יודע בוודאות שנוכל למצוא שם לפחות שני סרטים ישראליים.

 

ובינתיים, פורסם אתמול כבר על השתתפותו של סרט מאוניברסיטת תל אביב בתחרות הסינפונדסיון בפסטיבל קאן לסרטי סטודנטים. הסרט הוא "רסן" של אתי ציקו. וזהו הסרט ה-12 של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב שמשתתף ב-14 שנות קיומו של הסינפונדסיון. אין אף בית ספר לקולנוע בעולם עם הישג כזה.

 

===================

סטיבי השאירה לנו שלשום בתגובות לינק מדהים: אדגר רייט (הבמאי של "שוטרים לוהטים" ו"סקוט פילגרים") קיבל בדצמבר פתק עם המייל של השחקן וויליאם פינלי, אותו הוא מעריץ מסרטיו של בריאן דה-פלמה. הפתק נעלם לו, תוך כדי שהוא תוהה האם בכלל לטרוח ולכתוב לשחקן שהוא מעריך מייל שאומר לו "אני מעריץ את עבודתך". השבוע הוא עבר דירה, עשה סדר בבלאגן, מצא את הפתק והחליט לשלוח לו את המייל הזה. כמה שעות אחר כך הוא קיבל מייל בחזרה מאשתו של פינלי שמספר לו שוויליאם פינלי הלך לעולמו באותו בוקר. קריפי. רייט מצרף את המייל שהוא שלח ואת מייל התשובה שקיבל לפוסט בבלוגו.

עודכן עם סרט נוסף. עדיין לא יצאה על כך הודעה רשמית, אבל אני שומע חצאי דיווחים, לחשושים והדלפות לגבי התוכניה ההוכת וננעלת של פסטיבל קולנוע דרום, כך שנראה לי שמה שמתפרסם כאן הוא מה שיהיה, אבל אין לי על כך אישורים סופיים. השנה תתקיים בפסטיבל קולנוע דרום – בסינמטק שדרות – בפעם השנייה מסגרת ההקרנות המוקדשת לקולנוע ישראלי עצמאי – כזה המופק במימון היוצרים ומשקיעים פרטיים (קרנות הקולנוע נכנסות, אם בכלל, רק בסוף), או בתקציב נמוך במיוחד. ארבעה סרטים נבחרו להקרנות במסגרת הזאת השנה. הארבעה הם:

 

1. "המשגיחים" של מני יעיש (פרט טריוויה לא חשוב: מני יעיש הוא בן זוגה של קרן ידעיה). תיקון: "המשגיחים" יהיה סרט הפתיחה ולא אחד מארבעת הסרטים העצמאיים. אלה הבאים ברשימה.

2. "מעשייה אורבנית" של אליאב לילטי (אחר "מעשייה אורבנית" המסקרן אנחנו עוקבים כאן מאז תחילת 2010).

3. "יותר איטי מלב" של ינאי גוז ויוני זיכהולץ (הסרט יוקרן בטרום בכורה באותו שבוע גם בפסטיבל הקולנוע הגאה).

4. "לא בתל אביב" של נוני גפן (עקבנו אחריו ואחרי הטיזר שלו כאן).

5. "זוהר הרקיע" של אליהו בנימין.

 

 

אני שומע שגם הסרט "החיים בינתיים" (שנקרא בזמן הצילומים, בשלהי 2010, "שלום בית") של ענר פרמינגר יוקרן בבכורה בפסטיבל דרום. פרמינגר, כזכור, הוא ממלא מקום מנהל הפסטיבל השנה, במקומו של אבנר פיינגלרנט, שנמצא בשנת שבתון, וזה כנראה כבר מסורת להקרין בבכורה מחוץ לתחרות את סרטו של מנהל הפסטיבל. בשנה שברה זה היה "מטאדור מלחמה" של פיינגלרנט ומכבית אברמזון.

 

עדכונים נוספים ממסדרונות הפסטיבל, שייפתח ב-10 ביוני בשדרות, יתקבלו בברכה.

 

 

ב-13 במאי יתחילו ההקרנות לשלב הראשון בתחרות פרסי אופיר לשנת 2012. מספר שיא של 31 סרטים עלילתיים נרשמו לתחרות וכבר שובצו להקרנות (שמותיהם בהמשך הפוסט). מתוכם עשרה סרטים נרשמו למסגרת הפרינג'.

 

השלב הראשון של תחרות האקדמיה מכיל השנה שני שינויים ביחס לשנים קודמות. על האחד, כבר כתבנו. זו מסגרת הפרינג', בה סרט עצמאי/דל תקציב אחד יהיה מועמד כסרט שישי לפרס הסרט הטוב, אם יקבל את מירב הקולות במסלול שלו (באם בחר להירשם אליו). עם זאת, האקדמיה לא יוצרת הבדלה בין סרטי פרינג' וסרטים רגילים עבור הצופים, רק עבור סופרי הקולות.

 

השינוי השני קשור לקטגוריית הסרט התיעודי. עד כה, היתה ועדה בת שני לקטורים אנונימיים צופה בעשרות הסרטים התיעודיים המוגשים לתחרות ובוחרת מהם את המועמדים. זה יצר התרעמות מצד חברי האקדמיה שטענו שמטרת האקדמיה היא למנוע "ועדות מסדרות", ולהשאיר את כח הבחירה בידיי בעלי זכות הבחירה ובאופן גלוי ושקוף. לכן השנה כל 38 הסרטים התיעודיים שנרשמו לתחרות יוצגו לבחירת כלל חברי האקדמיה (באתר סטרימינג עם סיסמה), והם שייבחרו מי יעלה לשלב הבא. יהיה מעניין לראות כמה חברי אקדמיה באמת יטרחו לשבת ולצפות בכל הסרטים, והאם בסופו של דבר לא יתברר שמוועדת מיון בת שני חברים זה הפך לוועדת מיון בת 15 חברים.

 

כמו כן, מניסיון השנים הקודמות, קחו בחשבון שיהיו סרטים שברגע האחרון יגלו שהם לא מגיעים לדדליין וינשרו מהתחרות או יידחו לשנה הבאה, אז המספר בוודאי יפחת בכארבעה-חמישה סרטים.

 

ודבר אחרון, לפני שמות הסרטים: הרשימה הזאת גם די מסגירה מה יהיו הסרטים שנראה בבכורה בשני הפסטיבלים הקרובים בארץ: פסטיבל קולנוע דרום ופסטיבל ירושלים.

 

האם תוכלו כבר להמר, על סמך השמות בלבד, מי יהיו הסרטים המועמדים? אני לא אתפלא אם "ד"ר פומרנץ" יזכה לתמיכת הברנז'ה ויהיה מועמד ביותר קטגוריות ממה שמגיע לו. אני גם שומע דברים טובים על "בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי, והחושים שלי מהבהבים "למלא את החלל" של רמה בורשטיין כבר שנה. אז יש סיכוי שאלה הסרטים שלבסוף יפסידו ל"העולם מצחיק" של שמי זרחין, הזוכה הוודאי של פרסי אופיר השנה.

 

הסרטים העלילתיים:

 

– "איגור ומסע העגורים" בבימוי יבגני רומן

– "איש בלי סלולארי" בבימוי סאמח זועבי

– "אף פעם לא מאוחר מדי" בבימוי עדו פלוק*

– "בלדה לאביב הבוכה" בבימוי בני תורתי

– "ג'ו + בל" בבימוי רוני קידר*

– "ד"ר פומרנץ" בבימוי אסי דיין

– "הדילרים" בבימוי עודד דוידוף

– "החיים בינתיים" בבימוי ענר פרמינגר

– "המשגיחים" בבימוי מני יעיש*

– "המשימה X" בבימוי יובל עובדיה, אור ישר ופרוספר מלכה*

– "הסיפור של יוסי" בבימוי איתן פוקס

– "העולם מצחיק" בבימוי שמי זרחין

– "העפיפונים של ארמנד הגרסה הבינלאומית" בבימוי משה זאבי

– "התפוררות" בבימוי תאופיק אבו ואיל

– "זוג או פרד" בבימוי טומי לנג*

– "חדר 514" בבימוי שרון בר-זיו

– "טאקע מאמע" בבימוי אריאל כהן*

– "טייארה" בבימוי טומי לנג*

– "יותר איטי מלב" בבימוי יוני זיכהולץ וינאי גוז*

– "למלא את החלל" בבימוי רמה בורשטיין

– "לרדת מהעץ" בבימוי גור בנטביץ'

– "מנתק המים" בבימוי עידן הובל

– "מעשייה אורבנית" בבימוי אליאב לילטי*

– "חיותה וברל" בבימוי עמיר מנור

– "עד סוף הקיץ" בבימוי נועה אהרוני

– "עולם אחר" בבימוי איתן ראובן

– "עלטה" בבימוי מיכאל מאיר

– "רווקה פלוס" בבימוי דובר קוסאשווילי

– "רוק בקסבה" בבימוי יריב הורוביץ

– "ריח פועלים" בבימוי גודיס שניידר*

– "שבלולים בגשם" בבימוי יריב מוזר.

 

(* – בכוכבים סימנתי את הסרטים שאני מעריך שנרשמו למסלול סרטי הפרינג'/גרילה. כאמור, האקדמיה לא מזהה אותם ככאלה לקהל הבוחרים ורק בשלב ספירת הקולות אלה שנרשמו למסלול הפרינג' יקבלו ספירה יעודית לעצמם לבדוק מי מהם קיבל הכי הרבה קולות ושובץ כסרט שישי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אם מישהו יודע על סרטים אחרים שנרשמו לקטגוריית הפרינג', אשמח לעידכון).

 

 

 

38 הסרטים התיעודיים המתמודדים על פרסי האקדמיה השנה הם (לפי סדר א'-ב'):

 

"א' תחסל אותם" בבימוי לוי זיני וגידי וייץ

"אהבותיה של ליא קניג" בבימוי טלי אוחיון

"אני והזילבר" בבימוי רועי זילבר

"באר חלב באמצע עיר" בבימוי אורי ברבש

"בני דודים לנשק" בבימוי נעמי לבארי

"גברים בלתי נראים" בבימוי יריב מוזר

"הגבר הזה הוא אני" בבימוי שירי שחר

"החולמות" בבימוי אפרת שלום-דנון

"הלוואי שתמותי" בבימוי עמליה מרגולין

"הן אפשר (חיים חפר – הסיפור אחרי השירים)" בבימוי איתן אורן

"מבעד לעיניים – יוני המנחם" בבימוי יעל קלופמן

"הצלמניה" בבימוי תמר טל

"השוק הצהוב" בבימוי שני חזיזה

"זכות אבות" בבימוי ישרי הלפרן

"חוני המעגל: אחריי המבול" בבימוי עוזי יהב

"ילדי היטלר" בבימוי חנוך זאבי

"יום אחד אחרי השלום" בבימוי מירי וארז לאופר

"ילדת פלא" בבימוי הראלה הודיה מויסה

"ימי הזהר" בבימוי זהר וגנר

"כפרות סבבה סה-טו" בבימוי אהוד שגב

"לא תרקוד" בבימוי אייל סלע ויוחאי שלום חדד

"לילה לבן" בבימוי עירית גל

"ללא נקודה סופית" בבימוי שלמה סלוצקי

"מותרות" בבימוי דוד אופק

"מי רצח את אבא?" בבימוי ליאורה עמיר ברמץ

"מערבולות" בבימוי רוני ליבנה וקובי דוידיאן

"נובמבר 08' " בבימוי דניאל סיון

"סינמה ג'נין" בבימוי מרכוס וטר

"ספורים" בבימוי דנה דורון ואוריאל סיני

"עדות" בבימוי שלומי אלקבץ

"עיראקנ'רול" בבימוי גילי גאון

"צללי פלסטין" בבימוי דיוויד גולן

"קפה אירופה" בבימוי ציפי טרופה

"רווח" בבימוי סיגלית בנאי

"שישה מיליון ואחד" בבימוי דוד פישר

"שלום בלפסט" בבימוי איתמר הנדלסמן סמית', אימון דבלין, איתי לב

"שלטון החוק" בבימוי רענן אלכסנדרוביץ'

"תלויים באוויר" בבימוי רמי א. כץ.

 

 

היו לנו את שש הווינייטות שלא היו מהסרט. עכשיו סוף סוף יש טריילר רשמי ל"ההתחלפות", סרטו של ערן קולירין שעולה בעוד שבועיים (5.3), עם שוטים מהסרט עצמו. 47 השניות הראשונות של הטריילר הזה מבריקות בעיניי: מונטאז' סאונד, מעין רימיקס קצבי של פעימות הלב של הסרט. 47 השניות האלה מייצגות באופן מושלם את אופי הסרט, שעוסק יותר בהאזנה מאשר בצפייה. יש בסרט הזה משהו מהעולם של אנטוניוני ואלן רנה, וחציו הראשון של הסרט מציג את זה נכון.

 

 

אנשי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב פונים אל סשה ברון-כהן בשפה שהוא מבין כדי לשכנע אותו להגיע לפתיחת הפסטיבל שלהם.

 

 

 

את הסרטון יצרו יואב וזאנה, עמוס גבע, שני פרומקין ורינה הורן.

דרך בלוג האנימציה של טל לוטן הגעתי לרגע המקסים הזה מ"משפחת סימפסון" של אתמול: ביל פלימפטון, האנימטור הניו יורקי שמצייר עדיין בעיקר בעפרונות כמעט לגמרי לבד (עם קצת עזרה מבתו), ויוצר סרטי אנימציה מטורללים לגמרי, הוזמן לתרום את הסיומת שלו לפתיח הקבוע של "משפחת סימפסון" (לאורך השנים כמה וכמה יוצרים – בנקסי, למשל – הוסיפו את הגגים שלהם לסיומו של סיקוונס כותרות הפתיחה). פלימפטון החליט לספר לנו, סוף סוף, מה הסיפור של הספה עליה יושבת המשפחה, סיפורה של ספה שבורת לב, נטושה, שהידרדרה לחיי זנות ונגאלה ברגע האחרון:

 

 

"טיים אאוט" הלונדוני אירגן פרויקט מרשים לבחירת מאה סרטי האימה הטובים בכל הזמנים. לשם כך הוא פנה למאה יוצרי אימה וגם עיתונאים וביקש מהם את רשימת עשרת סרטי האימה האהובים עליהם. רשימת המשתתפים מרשימה בטירוף: רוג'ר קורמן, ג'ו דנטה, רוב זומבי, סיימון פג, פרנק דרבונט, ניל מרשל, דיוויד סלייד ועוד המון יוצרים ותיקים וצעירים. וביניהם, כמה נעים, גם אהרון קשלס ונבות פפושדו, יוצרי "כלבת".

 

קשלס ופפושדו בחרו עשרה סרטים מועדפים, ובראשם את "מגרש השדים" של וויליאם פרידקין. ואכן, "מגרש השדים" נבחר בתור הראשון ברשימת מאה סרטי האימה הטובים בכל הזמנים. ואנשי "טיים אאוט" גם צירפו שם רימייק טורקי לסרט.

 

ובכלל, זה פרויקט משובח מאוד. הנה הרשימה המלאה. יש שם כמה סרטים שאני לא מכיר שאולי בזכות הרשימה הזאת אשלים פערים, ויש גם כמה הברקות. מעלעול מהיר נראה לי שלג'ורג' רומרו יש הכי הרבה סרטים ברשימה, אבל גם ג'ון קרפנטר, דריו ארג'נטו, מריו באווה, דיוויד קרוננברג, רומן פולנסקי ואלפרד היצ'קוק מופיעים יותר מפעם אחת.

 

==================

 

לפני כשבועיים הזכרתי פה את הקולנוען ההונגרי המקורי והמבריק גיורגי פולפי (שיש לנו כאן מחלוקת איך בעצם מבטאים את שמו) בתור אחד היוצרים שטופחו על ידי אליסיה ווסטון (בקרוב מנהלת סינמטק ירטשלים החדשה) במעבדות סאנדאנס. אז תכף נוכל לברר איתו באופן אישי איך מבטאים את שמו: פולפי, הבמאי של "טקסידרמיה" ושל "שיהוק", יגיע ארצה בתור אורח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים.

 

והוא לא לבד. גם דניס טנוביץ', הבמאי הסרבי ש"שטח הפקר" שלו חטף ב-2001 את האוסקר הזר מ"אמלי", יגיע כאורח הפסטיבל. מאז "שטח הפקר" ביים טנוביץ את "גיהנום", על פי תסריט מאת קז'ישטוף קישלובסקי (שלא היה סרט מוצלח במיוחד) ובאחרונה את "קרקס קולומביה" (שלא ראיתי).

 

שני הבמאים יקיימו במהלך שהותם בארץ סדנאות אמן עם הסטודנטים.

 

===============

 

אמש זכה "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הדוקומנטרי פול פריים בצפון קרוליינה. התחנה הבאה: הוט דוקס בקנדה והפסטיבל הבינלאומי בסן פרנסיסקו, ותיק הפסטבלים באמריקה, שייפתח בסוף השבוע.

 

==================

 

תראו מי בא להתארח בפרק האחרון בסדרת "חתולי הלייזר" של "סאטרדיי נייט לייב" שלשום? רמז: סטיבן ספילברג. אני קורא לווידיאו הזה: "חתולים על אופני פדלים". נסו לזהות כמה הומאז'ים לסרטיו של ספילברג אתם מזהים. והאמת, מדהים שהוא הגיע. הוא לא אמור להיות עכשיו בצילומי "לינקולן"?

נתחיל את דיווח הקופות השבועי שלנו דווקא מאמריקה, שם התרחבה הפצתו של "הערת שוליים" בסוף השבוע האחרון ל-84 מסכים, מה שהקפיץ את הכנסותיו ביחס לשבוע שעבר בכ-50 אחוז. בסוף השבוע האחרון חצה הסרט את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה והוא עומד עכשיו על 1,114,817 דולר. הוא עקף בזאת את הכנסותיו של "בעולם טוב יותר", זוכה האוסקר של שנה שעברה (אבל יש לזכור ש"פרידה", הזוכה השנה, הכניס באמריקה כ-6 מיליון דולר).

 

אם ניקח כהנחה שמחיר ממוצע של כרטיס לסרט באמריקה הוא כעשר דולר (למעשה, הוא קצת פחות מזה, אבל אני מניח ש"הערת שוליים" מציג בעיקר במרכזי הערים הגדולות שם המחיר נע באיזור העשרה דולר), זה אומר שאת הסרט ראו עד כה כ-100,000 צופים באמריקה, כשליש ממה שראו אותו בישראל. אבל צריך להבין: בעולם ההפצה של סרטי הארט-האוס, ובעיקר בעולם הפצת הסרטים הזרים וסרטי התעודה בארצות הברית, חציית קו מיליון הדולר בהכנסות היא הגביע הקדוש של המפיצים, היא מסמלת להיט רשמי, שעשה למפיצו רווח. "הערת שוליים" הופך בזאת בסך הכל לסרט הישראלי החמישי שחוצה את רף מיליון הדולר באמריקה. קדמו לו "ביקור התזמורת" (3 מיליון דולר), "ללכת על המים" (2.7 מיליון), "ואלס עם בשיר" (2.2 מיליון), "אושפיזין" (1.4 מיליון). ואם אתם רוצים לספור גם את "גן עדן עכשיו" (1.4 מיליון) כסרט ישראלי או ישראלי למחצה, אז הוא הסרט השישי בסך הכל. בעולם הפצת הארט האוס באמריקה זה הישג כביר.

 

==================

 

ובארץ, "אמריקן פאי: האיחוד" היה הסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע האחרון. הוא מופיע במקום הראשון בטבלאות המכירות של סינמה סיטי ושל רשת גלובוס מקס. הסרטים הכי נצפים ברשת יס פלאנט הם "משחקי רעב", "מחוברים לחיים" ו"אמריקן פאי: האיחוד". כפי שצפיתי כאן בשבוע שעבר, "מחוברים לחיים" אכן חצה לפני סוף השבוע את קו מאה אלף הצופים (כלומר, מיליון דולר בהכנסות) והוא עומד עכשיו על 135,000 כרטיסים.

 

כשניסיתי להשיג ממפיצי הסרט נתונים מדויקים על המכירות הבנתי שבעלי בתי הקולנוע לא מעבירים אליהם נתונים מדויקים ושוטפים (תיקון: כל מפיץ מקבל באופן שוטף מבעל בית הקולנוע את נתוני המכירות של סרטיו, אבל הוא לא מקבל את מה שנקרא ה"בורדרו", אותה טבלה המרכזת את סך המכירות של כל הסרטים באותו בית קולנוע וההתפלגויות השונות ביניהם). הדרך לעקוב אחר מספרי הכרטיסים היא על ידי מערכות ההזמנה האון-לייניות של רשתות הקולנוע. אז התחלתי לעקוב גם אני וגיליתי דבר מדהים. מדהים, אבל כזה שכבר ידענו מזמן: רשתות הקולנוע הגדולות מפלות לרעה סרטים של מפיצים קטנים שאין להם בית קולנוע משל עצמם. פוסט זה נכתב בשעה 20:20. נכנסתי לאתר הזמנת הכרטיסים של סינמה סיטי ובדקתי את מכירות הכרטיסים של "אמריקן פאי: האיחוד" של "מחוברים לחיים" (ביום ראשון, יום שאמור להיות חלש בקופות) להצגות של 20:30. "אמריקן פאי" באולם 11 מכר 50 כרטיסים, ואילו "מחוברים לחיים" באולם 17 מכר 100 כרטיסים. פי שניים! באולם קטן יותר, שעשר דקות לפני תחילת הסרט נמכרו 95 אחוז מכל הכרטיסים לאולם. אם בית הקולנוע היה מנוהל באופן חסר אפליות, ושאין בו העדפה לסרטים על פי המפיצים אלא אך ורק על פי הצלחתם, הייתם מצפים שסרט כמו "מחוברים לחיים" יעבור לאולמות הגדולים יותר ויוגברו מספר הקרנותיו כדי לעמוד בביקוש. אבל לא ככה עובדת השיטה בישראל. אם תגיעו עכשיו ל"מחוברים לחיים" תקבלו הודעה שכל הכרטיסים נמכרו אבל ל"אמריקן פאי" יש עדיין כרטיסים. ל"אמריקן פאי" שובצו היום עשר הקרנות, בשעה של"מחוברים לחיים" נקבעו רק חמש הקרנות. כך שולטות רשתות בתי הקולנוע בהצלחת הסרטים, וקובעות על פי שיבוץ גודל האולם ומספר ההקרנות את זהות הסרט הקופתי של השבוע.

 

"אבל למה?", תשאלו. למה להפחית מהצלחתו של להיט על ידי שיבוץ שפועל לרעת הסרט? תשובה אפשרית אחת היא שאולי אנשי השיבוץ בסינמה סיטי (וגם ביס פלאנט, שם התמונה זהה: ההקרנות ל"מחוברים לחיים" מלאות כמעט עד אפס מקום, ההקרנות ל"להיטים" האחרים ריקות ביותר מחצי) יודעים במומחיותם משהו שאנחנו לא יודעים, שאולי לסרט כזה צריך שיבוץ אקסקלוסיבי יותר שדווקא ייצור ביקוש לסרט – אחרי הכל לא תמצאו ביום יום הרבה סרטים צרפתיים בסינמה סיטי וביס פלאנט. אז הם משבצים אותו שיבוץ בוטיקי. זו תשובה אפשרית אחת.

 

תשובה אפשרית אחרת מטרידה יותר. כבר הצבענו על התופעה הזאת בעבר, בעיקר כשזה נוגע לסרטים ישראליים שלא מופצים על ידי יונייטד קינג שזוכים ליחס מפלה בסינמה סיטי מול סרטים שכן מופצים על ידי החברה: בגלל שבעלי בתי קולנוע הם גם המפיצים הכי גדולים בארץ, זה האינטרס שלהם לקדם באולמותיהם קודם כל את סרטיהם. באולם הגדול של יס פלאנט תמצאו על פי רוב סרט של פורום פילם, ובאולמות הגדולים בסינמה סיטי תמצאו על פי רוב סרט של יונייטד קינג. ואם לא, אז תמצאו שם סרט של מפיץ שיש לו רשת קולנוע משלו. הסיכום נראה שקוף למתבונן מהצד גם אם לא ברור האם הוא נאמר בקול רם או שזו הסכמה שקטה ובקריצה: אני שם את הסרט שלך באולם הגדול ומשבץ אותו לעשר הקרנות, ואני מצפה ממך שכשלי יהיה סרט גדול אתה תנהג בו באותו אופן ברשת שלך – שיבוץ פרימיום. וכשמגיע סרט כמו "מחוברים לחיים" מאת מפיץ כמו סרטי נחשון שאין להם בית קולנוע, אין להם עם מה להתמקח מול הטייקונים. וככה חונקות הרשתות הגדולות את המפיצים הקטנים, באופן עקבי ושיטתי.

 

תיקון: הנתון שפרסמתי אתמול לגבי 110,000 כרטיסים ל"מחוברים לחיים" תוקן הבוקר לנתון המדויק יותר: 135,000 כרטיסים.