התחלנו אתמול. הנה חלק ב': עוד סצינה שירדה בעריכה מתוך הסרט "ההתחלפות". הפעם סצינה עלילתית יותר, עם קצת יותר פעילות. בתוך הפוסט תמצאו את ההסבר של במאי הסרט, ערן קולירין, לסצינה ולהסרתה. לי יש תיאוריה אחרת הקשורה לניתוח שלי את שוט הסיום של הסרט, ומשום כך זה מוקדם מדי לשתף אתכם בה. תזכירו לי בשבוע הבא, אחרי שהסרט ייצא.

הנה דבריו של ערן קולירין:

המכות

"הסיפור שסבל יותר מכל בעריכה של הסרט הוא הסיפור של עודד והסטודנטית העצובה. אני מצרף כאן את מה שהוא סצנת הסיום ברומן המהדקים והקלסרים הזה. העניין כאן שוב היה ואריאציה על נושא השביל. הרגע שבו עודד הופך ל"אירוע" האקראי על השביל עם התנועה חסרת הפנים שבו. זאת אחת מהסצנות שירדו וחזרו עשרות פעמים בגרסאות שונות של העריכה. חלקים מארץ ישראל השלמה, אללי."

דיברנו דיברנו דיברנו (הנה, כאן, הלא-ביקורת הראשונה שלי ל"העולם מצחיק" של שמי זרחין), עכשיו אפשר לראות קצת שוטים. טריילר טיפה מבולגן, הסרט הרבה יותר אלגנטי. דעתכם?

זו כבר מסורת. גם כאן בבלוג. מדי שנה בסוף אפריל מתכנסים כתבי הבית הלבן – ואיתם, מאיזושהי סיבה לא ברורה, מיטב סלבריטאי הוליווד – באולם הנשפים של מלון הילטון בוושינגטון לארוחת ערב בחסות נשיא ארצות הברית. הרוטינה קבועה ומשופשפת. קומיקאי או מנחה טוק-שואו עולה למונולוג של כחצי שעה בו הוא יורד על הנשיא בפניו. זה תמיד די משעשע. השנה, חידוש: הנשיא מקדים את הקומיקאי ויורד על העיתונאים. הנה הם, ברק אובמה בתור מופע החימום של ג'ימי קימל. אמש בבית הלבן:

בימים הקרובים אעלה כאן מדי בוקר משהו שקשור בסרטו החדש של ערן קולירין, "ההתחלפות", שייצא לבתי הקולנוע ביום חמישי. קטעי הווידיאו והסאונד שיעלו כאן ילוו בדברי ההסבר של קולירין, במאי הסרט, אותם כתב במיוחד ל"סינמסקופ".

"ההתחלפות" הוא סרט כה שונה ויוצא דופן שגם העבודה עליו נראית כאילו לקוחה מתוך העולם האקסצנטרי והמהורהר שמוצג בסרט. המון ניסיונות, לבטים, הרהורים וספקות. הנה, למשל, סצינה שלבסוף לא נכנסה אל הגרסה הסופית של הסרט, אבל נותנת משהו מאופיו:

כותב עליה קולירין:

המנורה

"כשהייתי ילד הייתי  מביט על המנורה בחדרי לפני השינה/ כמו ילדים רבים פחדתי להירדם בחושך. אני זוכר היטב את המנורה שהייתה תלויה שם. את הנדנוד הקל שלה ואת הצללים על הקיר. יום אחד, אני לא זוכר למה, עליתי על כסא וראיתי בפעם הראשונה את הצד השני שלה. להפתעתי, היו שם חיים שלמים. הייתה שם שכבת אבק דקה, גוויות חרקים, הרחק מתחת הייתה הרצפה והחיים הרגילים. זה היה הצד האפל של הירח, הפינה של החדר המקום שלא רואים.

"'ההתחלפות' הוא מעין מערכת של ואריאציות על דברים. 'דברים' במובן 'אובייקטים'. זה לא אקדמי כמו שזה נשמע אלא משקף יותר את תאוות ההסתכלות שלי. השאלה היא בכמה אפשרויות אפשר להסתכל על הדבר הקבוע, החיים ככה איך שהם בצורה הגולמית והאדישה."

ואכן, הסרט הזה עוסק בתאוות ההסתכלות. עוד סצינה כזאת, עם קצת יותר אקשן, מחר.

פסטיבל דוקאביב ייפתח ביום חמישי הקרוב (הנה התפריט) ובימים הקרובים אני מקווה להצליח ולהציג בפניכם כמה מהסרטים שיוקרנו בו ושכבר ראיתי. בינתיים, כל מה שראיתי אהבתי (אני צופה כרגע רק בסרטים הבינלאומיים של הפסטיבל. מהסרטים הישראליים עוד לא ראיתי כלום). נתחיל עם "קצב, חרוזים, חיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט" של מייקל רפפפורט ועם "מהשמיים למטה" על יו-2 של דיוויס גוגנהיים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2012

בפתיחת הסרט התיעודי “מהשמיים למטה", שביים דיוויס גוגנהיים (זוכה האוסקר על "אמת מטרידה”) על יו-2, מרואיין פסיכולוג שמסביר מהו העניין הזה שגורם לאנשים ללכת ולהקים להקה. בעיקר גברים, אגב, הוא טוען. להקה מוזיקלית, מסביר הפסיכולוג, היא כמו השבט של ימי קדם, קבוצה של אנשים שאינם קשורים גנטית זה לזה, אבל שחוברים יחד להגשים מטרה משותפת, לקשור את גורלם זה בזה. גברים מקימים להקות רוק, אבל הם בעצם רוצים משפחה, שבט. אותו רעיון בדיוק בא לידי ביטוי בסרט תיעודי מוזיקלי נוסף: “קצב, חרוזים, חיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט", אותו ביים השחקן-בדרך-כלל, מייקל רפפורט. ארבעה אנשי היפ הופ ניו יורקיים שלא צריכים שום פסיכולוג שינתח אותם: הם ישר קוראים לעצמם "שבט" (Tribe). וזאת במקביל להרכב היפ-הופ אחר, הוו-טאנג-קלאן (clan, גם כן שבט).

אני אוהב סרטים דוקומנטריים על להקות, בייחוד סרטים עשויים באופן כה מקצועי כמו שני אלה. שני הסרטים האלה ועוד כמה סרטים מוזיקליים, יוצגו בפסטיבל דוקאביב שייפתח בסינמטק תל אביב ביום חמישי הבא (5.3). אני אוהב סרטים דוקומנטריים על להקות, למרות שבסופו של דבר כולם מספרים אותו סיפור בדיוק: "נפגשנו בבית הספר, גילינו שאנחנו נשמות תאומות, יצרנו בשביל הכיף, התפרסמנו והתעשרנו בטעות, הפרסום היה קשה, העיב על החברות, ואז על היצירה ובהדרגה הלכנו והתרחקנו זה מזה”. סיפורה של א טרייב קולד קווסט מסתיים בפירוק הלהקה, סיפורה של יו-2 מתחיל בכמעט פירוק, שבעצם הקים את הלהקה לתחייה אחרי רגע של משבר.

אני מודה: יו-2 היא אחת הלהקות האהובות עליי, אך למעט שיר או שניים אני לא מכיר את א טרייב קולד קווסט כלל, ובכל זאת את סרטו של רפפורט על להקת ההיפ-הופ מקווינס אהבתי יותר מסרטו של גוגנהיים על להקת הרוק מדאבלין (למרות שנקודות הדמיון וההשקה בין הסרטים לרגעים מדהים, כמו למשל האבחנה שלו ריד השפיע גם על זאת וגם על זאת, או השימוש באנימציה בשני הסרטים). בעיקר כי רפפורט השכיל ליצור סרט רחב יותר מאשר רק פרופיל של להקה אחת, אלא דיוקן נהדר של תרבות שלמה. הוא מראה יפה איך א טרייב קולד קווסט ממוקמת כנקודת ציר בהפתחות ההיפ-הופ באמריקה, איך היא הושפעה מאלה שקדמו לה (ראן די.אס.סי, למשל, שהגיעו מאותה שכונה) אבל גם איך הם השפיעו על אלה שבאו אחריהם (הרוטס וקניה ווסט, למשל). ובסופו של דבר, ברמה האנושית, הסיפור של חברי א טרייב קולד קווסט מרגש יותר. הם היו אנשים פשוטים, נהיו כוכבים לרגע, ופחות או יותר חזרו ברובם לאלמוניות. חלקם ברחו אל נחמת האלמוניות, והשאירו את הכוכבות בידי אלה שהשתוקקו אליה. האופן בו אנשים מתמודדים עם פרסום ואיך זה משפיע על אופי ועל קשרים בינאישיים הוא אחד הדברים הנפלאים בסרט הזה, לא מעט בזכות הכנות העצומה של חברי הלהקה בשיחותיהם עם רפפורט.

גוגנהיים יצר סרט מרשים ומקיף מאוד אבל משמעותי פחות. הוא מתמקד אך ורק ביו-2 ומספר יפה את סיפור התגבשותה בבית הספר ופריצתה המטאורית, נסיקה שכמעט החריבה את הלהקה. עד שהגיע האלבום ששינה הכל: “אכטונג בייבי", האלבום שהסרט הזה מציין 20 שנה לצאתו. הערך העיקרי של "מהשמיים למטה" הוא ההיכרות האינטימית עם ארבעה מכוכבי הרוק הכי גדולים ועשירים של דורנו. גם כאן, הפתיחות והרהיטות של חברי הלהקה – ובעיקר, יכולת האינטרוספקציה של בונו – די מדהימה. ההיחשפות לתהליך כתיבת השירים של בונו היא סוג של שוק. הוא מגדיר את התהליך הזה כבנייה של בניין מהשמיים כלפי מטה: קודם המוזיקה, אז ההגשה הווקאלית ורק לבסוף המילים, אותן הוא צד אחת אחת בסשנים של אלתור שלפעמים נראה כמו קבלת מסרים בדרך נבואית על טבעית. מתת אל ממקומות גבוהים.

אחת הסיבות שאני כה אוהב את יו-2, היא כי הם עבדו עם האמנים שאני הכי מעריץ בעולם: בריאן אינו, המוזיקאי האהוב עליי, הוא המפיק המוזיקלי שלהם. ואנטון קורבין, הצלם האהוב עליי, אחראי לצילומים ולקליפים שלהם. ההנאה שלי מ"מהשמיים מטה" מגיעה גם מהאפשרות לצפות בשני אלה בעבודה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2011

שני סרטים של במאיות יש לנו בסוף השבוע הזה. ואם ב"אורחים לרגע" חיבבתי כמעט כל בחירה שעשתה הבמאית, הרי שבגרסתה של אנדריאה ארנולד (“דרך אדומה”, “מחוץ למים”) ל"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה פשוט שנאתי בלהט כל בחירה ובחירה שלה. כמו, למשל, לא לשים מוזיקה. אני נוטה לשנוא סרטים בלי מוזיקה. או כמו למשל, הבחירה של ארנולד (זה הסרט השני כבר) לצלם אותו בפריים ריבועי. הבנתי את הבחירה בפריים כזה כשהיא נעשתה בסרט כמו "הארטיסט", שהיה הומאז' לקולנוע של פעם, אבל אצל ארנולד זו נראית לי כמו גחמה ריקה ממשמעות (או אסתטיקה). שנאתי בלהט את ארבעת השחקנים הראשיים האלמוניים שארנולד בחרה לגלם את קתרין והיתקליף. וחשבתי שהרעיון שלה ללהק לתפקיד היתקליף שחקן ממוצא אפריקאי הוא סוג של פוזה עלק-חברתית שלא אומרת כלום לעיבוד הספרותי ולא עושה כלום לסרט. ובשעה שהערכתי את הרעיון הכללי של ארנולד לביים דרמת תלבושות תקופתית עם מראה ריאליסטי מחוספס האופייני לקולנוע האירופי של ימינו – די סבלתי מהאופן שבו הרעיון הזה התממש (פטרישה רוזמה כבר עשתה משהו ברוח זה, ובאופן מצוין למדי ב"מנספילד פארק" שלה ב-1999). למעט כמה תקריבים נאים על פרפרים ופרחים, הסרט הזה מכוער בצורה קיצונית. מצד שני, כל הסיפור של "אנקת גבהים" מעולם לא עניין אותי, עד שאני תוהה האם הגרסה עם נטלי פורטמן ומייקל פסנבדר שהיתה אמורה לצאת מהסרט הזה עד שהגיע אליו ארנולד ופיטרה את כולם, היתה מעניינת אותי יותר.

אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב. זו לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב?

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2012

אחד הדברים שהכי חיבבתי ב"אורחים לרגע" זה את העובדה שפשוט לא ראיתי את הסרט הזה בא (זה קרה בפסטיבל ירושלים). זה אולי מעיד משהו על הקולנוע הישראלי: הגענו למצב שבו נעשים כל כך הרבה סרטים, שיש כמה סרטים וכמה יוצרים שאני סומך עליהם שיעשו סרט ראוי, וכל השאר… ובכן, שם אני מרגיש שאני פחות בידיים בטוחות. למרות שהקולנוע הישראלי הוכיח לי יפה בשנים האחרונות שיש בו המון כשרונות, אני עדיין ניגש לסרט ישראלי שמגיע מיוצר שאני לא מכיר בחשש מסוים. ואז להיכנס לסרט, ותוך עשר דקות להישבות לחלוטין בדמויות שלו ובשפה שלו, זה רגע קסום. קסום לראות איך יוצרת, שלא ממש הכרתי קודמת, בונה בזריזות עולם קולנועי שאני מחבב להסתובב בתוכו.

קסום לא פחות להבין שזה קורה לאו-דווקא בדרכים המקובלות. בצפייה השנייה ניסיתי לבודד מה זה הדבר הזה שעושה כה נעים ב"אורחים לרגע". האם זה התסריט? ובכן, לאו דווקא. אני יכול להיות ביקורתי כלפי אלמנטים מסוימים בתסריט ומבנהו. האם זה הבימוי? לא יודע להגיד באופן חד משמעי. אני מכנה את הבימוי של "אורחים לרגע" בתואר "פשוט". כלומר שאין בו יומרה. הוא קורקטי ואלגנטי, אין בו ניצוצות או הברקות ויזואליות יוצאות דופן, אבל יש בו איזשהו דיוק נעים – בהגשה, בקצב. ובעיקר, בליהוק. כבר המון זמן שלא חיבבתי ככה שני שחקנים ראשיים, והאמנתי ככה לדמויות שהם מגלמים. אז ייתכן שהסימפתיה הגדולה שלי ל"אורחים לרגע" פשוט קשורה לכך שממש נהניתי לבלות בחברתם של אליה ענבר (ונמשיה הנהדרים) וגור בנטביץ' (בתפקיד, ובכן, גור בנטביץ'), המגלמים בת (בת 12-13) ואביה השלוכי, שנפגשים אחרי שנים של פרידה בדיוק בזמן מלחמת לבנון השנייה. האב, הומלס, בטלן ותפרן – דמות שהתיאור הכי טוב שאפשר לתת לה הוא "Bullshit artist" – שלא ממש יודע מה לעשות עם בתו, מנצל את המלחמה כדי להעמיד פנים שהם פליטים מהצפון ולנצל את הכנסת האורחים של משפחה מעין כרם (אה כן, גם הלוקיישן: איזה יופי מצטלמת עין כרם). צריך לשים לב שבנטביץ', במאי בדרך כלל, הוא בן זוגה לחיים של מאיה קניג, במאית הסרט (והשותפה לתסריט עם דנה דימנט). בנטביץ' וקניג שיחקו יחד בסרט הקצר המקסים "עובר ושב" שבנטביץ' ביים. בפסטיבל ירושלים האחרון בנטביץ' זכה בפרס השחקן על תפקידו בסרט הזה. ותכף ייצא לו סרט עלילתי ארוך משל עצמו, הראשון שלו מאז "משהו טוטאלי" מ-2000. כך שמשהו באלכימיה המאוד נשית שלה והמאוד גברית-היפית שלו יוצר את האווירה היצירתית הלא-לחלוטין-צפויה שעוטפת את כל הסרט הזה.

שמו המקורי של הסרט הוא "שקרים בז'”, ואכן זה המוטיב העיקרי של הסרט: השקרים שכל הדמויות מספרות זו לזו. לא שקרים לבנים, לא שקרים שחורים, לא שום דבר הרה גורל, ובכל זאת, השקרים שאנשים מספרים באופן כמעט אוטומטי סתם כדי לקיים לעצמם את הבועה. ומה שמעניין לתהות בסרט הוא עד כמה הדמויות מבינות שמשקרות להן, אבל מעדיפות לעצום עין, כדי לא להתעורר מהבועה של עצמן ולהתמודד עם החיים. אז לא שקרים, נגיד שזה בלופים. וכך, האבא מבלף לאשתו לשעבר ולבתו בהווה; כשהבת מדברת בטלפון עם אמא באמריקה, היא מבלפת אותה, ודי שקוף לנו שהאם מבלפת בחזרה; לי זה די ברור שהאשה המארחת את האב ובתו מבינה מהר שכל סיפור הפליטים מהצפון הוא בלוף, אבל היא נהנית לבלות בתוך הבועה שלהם ולברוח לרגע מהבועה שלה (ומהבלופים של בעלה).

בתוך בניית העולם הזאת, יש שני דברים שפשוט מצאו חן בעיניי מאוד. אחד, העובדה שהסרט מסרב להיות רציני מדי. הוא לוקח שתי דמויות שיכולות בקלות לגלוש לשיחות אופרות סבון, אבל בגלל שהאבא הוא מעין ממציאן בלתי נלאה, ראשו גדוש רעיונות אפויים למחצה (כמו סיגריות-חצי), אנחנו עד מהרה נאספים לתוך הלך הרוח האקסצנטרי שלו, זה שבתו כמובן נרתעת ממנו, כי הוא מקור בלתי נדלה לרגעי בושה ומבוכה עבורה, אבל מצד שני היא גם מחבבת אותו מאוד, כי תוך שניות ברור שהוא הילד בסצנריו הזה, והיא צריכה להיות המבוגרת מביניהם.

האלמנט השני הוא המוזיקה. בחירות מוזיקליות אומרות לי המון על הלך הרוח של היוצרים בעת העשייה. אז זה שהם בוחרים בשורה משיר של אהוד בנאי לשם הסרט, כבר שמה אותי בעדם (והאב הוא בתו הם אכן מעין להקת הפליטים). וסרט ששם בפתיחתו את אביתר בנאי ששר אריאל זילבר ובאחד מרגעי השיא בסופו קטע של רוברט וויאט (את "You You” מתוך הדיסק "קומיק-אופרה", שזה תיאור מצוין לסוג הסרט הזה), הוא סרט שמתקשר איתי הישר אל בלוטות הטעם המוזיקליות שלי. כך שבסופו של דבר לשאלה איך עושים סרט, שהוא לא מושלם, אבל הוא מקסים מראשיתו ועד סופו, התשובה היא "אין לי מושג". אלא שחיבבתי כמעט כל בחירה שנעשתה ב"אורחים ברגע", ונדמה לי שזה מאותם סרטים שפשוט צובטים בלב. הייתי, אגב, שמח לראות סדרת טלוויזיה על שתי הדמויות האלה ולראות לאן הן ממשיכות מכאן.

סיכום כותרות היממתיים האחרונות, משני צידי האטלנטי:

1.

צריך לתת את זה לצרפתים: הם יודעים לראות סרטים. באייטם ב"וראייטי" על רשימת הסרטים ב"שבוע המבקרים" מתאר שארל טסו, מנהל המסגרת, את "המשגיחים" בתור "סרט אקשן תיאולוגי". איזו הגדרה מבריקה וקולעת. אגב, שמו של "המשגיחים" בצרפתית הוא "השכנים של אלוהים". מה שמייחד את רשימת "שבוע המבקרים" השנה היא שכל הסרטים הם סרטי בכורה.

2.

ורשימת "השבועיים של הבמאים" מסקרנת אף היא, ובראשה סרטו החדש של מישל גונדרי – סרט פסאודו-תיעודי עם שחקנים לא מוכרים שאם אני מבין נכון מתרחש כולו באוטובוס תלמידים.

3.

ומתברר שיש עוד מסגרת בקאן שלא הכרתי, שנקראת ACID (שם אדיר), ובה בוחר איגוד בתי הקולנוע העצמאיים בצרפת סרטים מהעולם כדי להציג אותם למפיצים שמגיעים לקאן כדי לעזור להם למצוא הפצה בצרפת ובשאר אירופה. שני סרטים ישראליים, "חדר 514" של שרון בר-זיו ו"שרקייה" של עמי ליבנה וגיא עופרן, יוקרנו שם.

אז בקאן יש השנה גם "חדר 514" וגם "חדר 237" (של הבמאי האמריקאי רודני אשר במסגרת "שבועיים של הבמאים").

4.

היאם עבאס תהיה אחת השופטות בתחרות הרשמית בקאן, לצד עמנואל דבוס, יואן מגרגור, אנדריאה ארנולד, אלכסנדר פיין, דיאן קרוגר, ראול פק וז'אן פול-גוטייה.

5.

ובעוד אנחנו בארץ עוסקים בעניינינו בלאס וגאס מתקיים כנס CinemaCon (שבעבר היה מוכר תחת השם ShoWest) ובו מציגים כל האולפנים את התוצרת העתידית שלהם בפני בעלי בתי קולנוע ואנשי התקשורת. שני אירועים קרו שם ביומיים האחרונים שיצרו כותרות.

א.

סצינות ראשונות מתוך "ההוביט" של פיטר ג'קסון הוקרנו בתלת מימד ובהקרנה במהירות של 48 פריים בשניה (פי שניים מקצב ההקרנה הסטנדרטי כיום). זה מעניק לחומר הגלם עוד רזולוציה וחדות והבלוגוספירה רוגשת ותוססת בדיונים האם התוצאה נראית טוב או לא. כולם מסכימים שזה נראה כמו וידיאו חד מדי (שזו גם היתה הבעיה עם מצלמות ההיי דפינישן בתחילת דרכן, אם אתם זוכרים את "מיאמי וייס" ואת "הנוסע" של מייקל מאן). אני מאמין שעד ש"ההוביט" ייצא להקרנות מסחריות יתווסף לו איזשהו פילטר מרכך כדי לצמצם את תחושת הווידיאו.

ב.

הפרזנטציה של דיסני משכה אף היא תשומת לב רבה. ראשית, כי היא באה ימים אחרי פיטוריו של יו"ר האולפן, ריץ' רוס, דבר שהכניס את האולפן לעין סערה ניהולית מול בעלי המניות. אבל בפרזנטציה שלשום הם שידרו עסקים כרגיל, בעיקר בזכות המותגים שדיסני מייצגת בשנים האחרונים: פיקסאר, מארוול ודרימוורקס. הנה הדיווח של אן תומפסון מאירוע. והנה התמצית:

– העיתונאים ראו חצי שעה מתוך "אמיצה", הסרט המתקרב של פיקסאר ונרשמה התפעמות.

– ג'ון לאסטר הציג קטעים מ"אוניברסיטת המפלצות", הסרט של פיקסאר ל-2013, והכריז על שני הסרטים הבאים של פיקסאר: "הדינוזאור הטוב" של בוב פיטרסון בקיץ 2014, ו"לה דיה דה לוס מוארטוס", סרט בגוון מקסיקני של לי אונקריץ' ("צעצוע של סיפור 3") לקיץ 2015.

– "החבובות 2" קיבל אור, אהמ…, ירוק.

– מארוול הציגה קטעים מ"הנוקמים" (שכנראה נראו חיוורים בהשוואה לקטעים מ"עליית האביר האפל" מהפרזנטציה של וורנר יום קודם), והכריזה על "ת'ור 2" לאפריל 2014 בבימויו של אלן טיילור ("משחקי הכס", "הסופרנוס"). וגם ששיין בלאק מתחיל לצלם את "איירון מן 3" בעוד שלושה שבועות ליציאה בקיץ 2013.

– סם ריימי הביא קטעים מתוך "עוץ, הגדול והנפלא", מעין פריקוול ל"הקוסם מארץ עוץ" לקיץ 2013.

– טים ברטון הציג את "פרנקנוויני", סרטו הבא ל-2013 (הרחבה לסרט האנימציה הקצר שיצר לדיסני בתחילת הקריירה שלו).

6.

ובמהלך יום הזכרון הלך לעולמו בניו יורק עמוס פוגל, ממייסדי פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ואחד האנשים שקידמו בשנות החמישים והששים את תרבות הקולנוע באמריקה, כמורה ואוצר קולנוע (מעין דוד גרינברג אמריקאי). הוא הקים סינמטקים ומועדוני קולנוע וכתב את הספר רב ההשפעה "הקולנוע כאמנות חתרנית", שהיה גם בסיס לסרט תיעודי מרתק על פועלו מלפני כמה שנים. פוגל, שבהספד עליו אני קורא שחשב לרגע לעלות לישראל ואז ירד מהרעיון, היה בן 91 במותו.

אתמול ראיתי את "ההתחלפות" של ערן קולירין בפעם השניה. הפעם הראשונה היתה בפסטיבל חיפה, אז כתבתי עליו את חוות הדעת הזאת. בסוף הצפייה השניה אתמול עשיתי דאבל טייק. משהו שם היה לי שונה. סוף הסרט שראיתי אתמול היה שונה מהסוף שראיתי בחיפה. אבל האמנם כך או שדמיינתי?

הנטייה הראשונה שלי היתה להאשים את עצמי. מחשבה ראשונה: שכחת איך הסרט נגמר. מחשבה שנייה היתה: נרדמת לפני סוף הסרט! אז שאלתי את ערן קולירין ומתברר שדווקא זכרתי נכון: הסוף אכן שונה!

(אל דאגה, כל דיון בסוף של "ההתחלפות" לא כולל שום ספוילר. אף פעם).

בפסטיבל חיפה ובפסטיבל ונציה הוצג הסרט כשבסצינת הסיום מגיע גיבור הסרט (רותם קינן) לתחנה האחרונה של קו האוטובוס, לחוף הים, שם הוא רואה שני גברברים משחקים מטקות. זה סוף שנראה לי כמו מיקס בין הסוף של "400 המלקות" של טריפו (חוף הים כנקודת האין מוצא הסופי) ובין הסוף של "יצרים" של אנטוניוני (משחק הטניס שגורם לנו לתהות האם כל זה היה או לא היה). בגרסה החדשה, אחרי הסצינה בחוף הים מופיעות עוד שתי סצינות נוספות באוניברסיטה. האחת היא הסצינה היפה ביותר בסרט כולו (ואולי לכן שמתי לב אליה), ואז סצינה האחרונה בה הגיבור מחליט ללכת. ואז הסוף.

במייל ששלח לי, מסביר קולירין (שנמצא כעת בחו"ל), למה הוא שינה את הסוף:

"אכן שיניתי את הסוף. העניין הוא שאיפשהו לקראת סוף העבודה שיניתי את הסוף המקורי שלו לסוף בים. זה היה אחרי דיונים לא מעטים עם האנשים שסביב הסרט, אבל בסופו של דבר זו הייתה החלטה שלי, הרגשתי שאולי צריך להתגמש במשהו עם הגישה שלי ואולי לעזור לסרט לתקשר יותר. ביני לבין עצמי חשבתי, שאולי גם אני כמו עודד גיבור הסרט צריך להפסיק להיות לבד, ולהכיר בקיומם של אחרים, לחזור ולחיות במסגרת הקונטקסט. הסוף בים היה מעין מטאפורה לזה: לזרוק חזרה את הסרט אל הקהל ולהמשיך בחיים. הכל טוב ויפה בתיאוריה, רק שמאז שעשיתי את זה לא הצלחתי להירדם בלילה. לא עזרו הפסטיבלים ולא הביקורות ולא כלום. גם השכנוע העצמי, שבאיזשהו מקום זה לא משנה באמת את המהות של הסרט (ולדעתי זה באמת לא משנה מהות), עדיין לא הצלחתי להירדם. זה לא דימוי, לא הצלחתי להירדם באמת. הדבר היחיד שחלמתי עליו במשך חודשיים שלושה היה הסוף האחר. אני מאמין שבמהותו הסרט נשאר אותו הסרט. קשה לשנות מהות של סרט, זה משהו שטבוע עמוק בתוך הגנטיקה שלו, אבל אני אוהב לישון ומבחינה צורנית אני מרגיש שמשהו עכשיו סגור יותר נכון."

יהיה לנו עוד הרבה מאוד על "ההתחלפות" בשבוע הבא, לקראת עלייתו ב-3.5. Stay tuned.

מכירים את אלה שהיום שהם הכי אוהבים בשנה הוא יום הזכרון כי אז משמיעים ברדיו את כל השירים שהם הכי אוהבים? אז יש גם סרטים כאלה.

אתמול, ביום השבועי שלי ב"מעלה", סיפרה לי מנהלת בית הספר, נטע אריאל, שהם העלו לאתר את הסרט "טופו" שביימה אורית בן-חור רז על פי תסריט של אורי אלון. סרט בן 27 דקות המתרחש ביום הזכרון. בין צפירה לצפירה, הסרט הזה הולך עם אווירת היום בכלי התקשורת, ומציג גיבורים קולנועיים שלא מוצאים לעיתים קרובות בבלוגים תל אביביים: