אתמול ראיתי את "ההתחלפות" של ערן קולירין בפעם השניה. הפעם הראשונה היתה בפסטיבל חיפה, אז כתבתי עליו את חוות הדעת הזאת. בסוף הצפייה השניה אתמול עשיתי דאבל טייק. משהו שם היה לי שונה. סוף הסרט שראיתי אתמול היה שונה מהסוף שראיתי בחיפה. אבל האמנם כך או שדמיינתי?

הנטייה הראשונה שלי היתה להאשים את עצמי. מחשבה ראשונה: שכחת איך הסרט נגמר. מחשבה שנייה היתה: נרדמת לפני סוף הסרט! אז שאלתי את ערן קולירין ומתברר שדווקא זכרתי נכון: הסוף אכן שונה!

(אל דאגה, כל דיון בסוף של "ההתחלפות" לא כולל שום ספוילר. אף פעם).

בפסטיבל חיפה ובפסטיבל ונציה הוצג הסרט כשבסצינת הסיום מגיע גיבור הסרט (רותם קינן) לתחנה האחרונה של קו האוטובוס, לחוף הים, שם הוא רואה שני גברברים משחקים מטקות. זה סוף שנראה לי כמו מיקס בין הסוף של "400 המלקות" של טריפו (חוף הים כנקודת האין מוצא הסופי) ובין הסוף של "יצרים" של אנטוניוני (משחק הטניס שגורם לנו לתהות האם כל זה היה או לא היה). בגרסה החדשה, אחרי הסצינה בחוף הים מופיעות עוד שתי סצינות נוספות באוניברסיטה. האחת היא הסצינה היפה ביותר בסרט כולו (ואולי לכן שמתי לב אליה), ואז סצינה האחרונה בה הגיבור מחליט ללכת. ואז הסוף.

במייל ששלח לי, מסביר קולירין (שנמצא כעת בחו"ל), למה הוא שינה את הסוף:

"אכן שיניתי את הסוף. העניין הוא שאיפשהו לקראת סוף העבודה שיניתי את הסוף המקורי שלו לסוף בים. זה היה אחרי דיונים לא מעטים עם האנשים שסביב הסרט, אבל בסופו של דבר זו הייתה החלטה שלי, הרגשתי שאולי צריך להתגמש במשהו עם הגישה שלי ואולי לעזור לסרט לתקשר יותר. ביני לבין עצמי חשבתי, שאולי גם אני כמו עודד גיבור הסרט צריך להפסיק להיות לבד, ולהכיר בקיומם של אחרים, לחזור ולחיות במסגרת הקונטקסט. הסוף בים היה מעין מטאפורה לזה: לזרוק חזרה את הסרט אל הקהל ולהמשיך בחיים. הכל טוב ויפה בתיאוריה, רק שמאז שעשיתי את זה לא הצלחתי להירדם בלילה. לא עזרו הפסטיבלים ולא הביקורות ולא כלום. גם השכנוע העצמי, שבאיזשהו מקום זה לא משנה באמת את המהות של הסרט (ולדעתי זה באמת לא משנה מהות), עדיין לא הצלחתי להירדם. זה לא דימוי, לא הצלחתי להירדם באמת. הדבר היחיד שחלמתי עליו במשך חודשיים שלושה היה הסוף האחר. אני מאמין שבמהותו הסרט נשאר אותו הסרט. קשה לשנות מהות של סרט, זה משהו שטבוע עמוק בתוך הגנטיקה שלו, אבל אני אוהב לישון ומבחינה צורנית אני מרגיש שמשהו עכשיו סגור יותר נכון."

יהיה לנו עוד הרבה מאוד על "ההתחלפות" בשבוע הבא, לקראת עלייתו ב-3.5. Stay tuned.

מכירים את אלה שהיום שהם הכי אוהבים בשנה הוא יום הזכרון כי אז משמיעים ברדיו את כל השירים שהם הכי אוהבים? אז יש גם סרטים כאלה.

אתמול, ביום השבועי שלי ב"מעלה", סיפרה לי מנהלת בית הספר, נטע אריאל, שהם העלו לאתר את הסרט "טופו" שביימה אורית בן-חור רז על פי תסריט של אורי אלון. סרט בן 27 דקות המתרחש ביום הזכרון. בין צפירה לצפירה, הסרט הזה הולך עם אווירת היום בכלי התקשורת, ומציג גיבורים קולנועיים שלא מוצאים לעיתים קרובות בבלוגים תל אביביים:

בשבועות האחרונים התחיל סבב מקיף למדי של הקרנות טרום בכורה לסרטו החדש של שמי זרחין, "העולם מצחיק". שלשום, למשל, הוקרן הסרט בסינמטק תל אביב ללשכת עורכי הדין. ביום שישי הבא, למשל, הוא יוקרן לקהל רוכשי כרטיסים בסינמה סיטי ראשון לציון במסגרת מועדון טרום בכורה של הקולנוע. וכל זה, כמעט חודשיים לפני מועד היציאה הרשמי של הסרט, ב-14.6 (יומיים לפני כן הסרט ינעל את פסטיבל קולנוע דרום).

סקרן לראות מה עשה זרחין אחרי "אביבה אהובתי" מצאתי לעצמי הקרנת טרום בכורה כזאת ויצאתי ממנה 129 דקות אחר כך בעיניים לחות מדמעות של ריגוש. אחרי שחשבתי ש"אביבה אהובתי" הוא פסגתו של זרחין, אני מעדכן את הסולם שלי כעת עם "העולם מצחיק" – סרט פשוט נהדר, עם תסריט אדיר ורב שכבות, ועם בימוי יוצא מן הכלל, שלוקח כמות רבה של דמויות, סיפורים ועלילות ועושה בהם מעשי להטוטים וירטואוזיים.

ומקסים בעיניי לראות איך כל יצירותיו של זרחין (ואני כולל כאן גם את ספרו, "עד שיום אחד", שראה אור ערב צילומי הסרט החדש) משתלבות זו לתןך זו ליצירת עולם אוטו-בדיוני אחד שלם שבו לאוכל ולסיפורים יש תפקידים שווים, ובו אנשים עצובים מנסים לשכתב לעצמם את סיפור חייהם. "העולם מצחיק" – שעושה שימוש פשוט אדיר במורשת ההומור של הגשש החיוור ושל המערכונים של ניסים אלוני, אפרים קישון ויוסי בנאי – מכיל המון הומור – זה אולי סרטו המצחיק ביותר של זרחין – אבל באותה נשימה ממש זה גם סרט עצוב מאוד, על שלושה אחים – לכולם שמות של הרים – שרואים סביבם רק מוות והתפוררות, אבל הם נלחמים באמצעות הסיפורים שהם מייצרים לעצמם ולאחרים.

התמוגגתי מכמה תגליות בסרט, והראשם מנעמה שטרית שמגלמת את צפי, שהיא מעין הציר הסיפורי שסביבו חגה כל הקרוסלה הזאת. ושיתוף הפעולה השני של ירון שרף (צלם) ושל עינת גלזר-זרחין (עורכת) אחרי "הערת שוליים" של השנה שעברה הופך את "העולם מצחיק" גם לסרט מרהיב ויזואלית. פשוט תענוג.

זה מאותם סרטים שאני כרגע יכול רק לרסס חלקי רעיונות ותחילת תובנות, ושבשמחה אבלה עם הדמויות האלה שוב כדי למצוא את הדרך שלי לספר הלאה את הסיפור שלהם באופן אולי שקול ומיושב יותר. אבל עד שאתן לכל זה לשקוע לא עמדתי בפיתוי וכשעתיים אחרי שראיתי את הסרט סימסתי לזרחין וידוי פשוט: "אני מאוהב בסרט שלך".

קריאת רקע: הפעם הראשונה שכתבתי על "העולם מצחיק"; ומאיפה אני מכיר את שמי זרחין?

ברגעים אלה מתקיימת ההכרזה על תוכניית 2012 למסגרת "שבוע המבקרים" בפסטיבל קאן – אחת משתי מסגרות עצמאיות ואלטרנטיבות לתחרויות הרשמיות (השנייה היא "השבועיים של הבמאים", שסרטיה יוכרזו מחר). בשנה שעברה, למשל, הגיע לשם "סערת רוחות" של ג'ף ניקולס הישר מפסטיבל סאנדאנס, וגם "הנותנת" של הגר בן-אשר הוקרן שם בבכורה עולמית, לפני שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים (ושנה לפני הבכורה הישראית של הסרט, באמצע מאי).

והנה, יש לנו כבר שני סרטים במסגרת שבוע המבקרים, וזה די מדהים: שניהם של יוצרים בוגרי בית הספר מנשר. אותו בית ספר בו סיימה גם בן-אשר את לימודיה (כמו רבים, גם היא התחילה בקמרה אובסקורה ואז כשחלק מקמרה אובסקורה התפצל ליצירת מנשר, היא עברה לשם). אותו בית ספר בו מלמדת כיום גם קרן ידעיה, שסרטה "אור", הוקרן בשבוע המבקרים, וזכה בפרס הגדול שלו (וכן בפרס מצלמת הזהב לסרט בכורה מטעם פסטיבל קאן כולו).

(גם "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן הוקרן שם וזכה במצלמת הזהב).

כך ששבוע המבקרים הפך למשבצת הקרנה קבועה ליוצרי מנשר, או שאלה צירופי מקרים בלבד? וזה לא נגמר כאן: השנה יוקרן "המשגיחים" של מני יעיש, עליו כתבנו כאן אתמול, בשבוע הבמאים. את הסרט הפיק מרק רוזנבאום, מי שהפיק גם את "הנותנת"; וערך אסף קורמן, מי שערך גם את "הנותנת". וזה ממשיך: מני יעיש הוא בן זוגה של קרן ידעיה, בוגרת שבוע המבקרים (ושהיתה בפסטיבל קאן גם עם "כלת הים", בהקרנה מחוץ לתחרות). ידעיה היא בתו של עודד ידעיה, המנהל של מנשר. כל זה מביא אותי למסקנה שמה שקורה כעת במנשר ואצל משפחת ידעיה מסונכרן באופן מושלם לטעמם של הלקטורים של שבוע המבקרים בקאן.

חוץ מ"המשגיחים" של מני יעיש יוקרן בשבוע המבקרים גם הסרט הקצר "חזרה" שביים שי לוי כסרט גמר במנשר. זו הפעם הראשונה שסרט ישראלי קצר משתתף במסגרת הסרטים הקצרים הזאת, שאינה מיועדת דווקא לסטודנטים (בשאר מסגרות הסרטים הקצרים של קאן יש לישראל נוכחות נכבדת ועקבית).

עכשיו צריך לחכות לסוף ההכרזה ולעיון ברשימה המלאה, כמו גם ברשימה של "השבועיים של הבמאים" מחר, כדי לדעת האם יש עוד סרטים ישראליים בקאן השנה, או שנסתפק בפיצ'ר אחד ושניים קצרים.

זה שבוע גדול בקריירה של ג'וס ווידון. תחילה יצא "בקתת הפחד", סרט שיציאתו נדחתה-ונדחתה-ונדחתה, ובסוף השבוע הבא ייצא "הנוקמים" שהוא ביים למארוול (אני מדגיש את זה שהוא ביים למארוול, כי מארוול היא לרוב האוטר של עצמה, יהיה מעניין לראות האם יהיה זכר לווידון בסרט). ובין פרמיירה אחת לשנייה הוא הספיק לכתוב כמה מערכונים ודברי קישור לאירוע התרמה במלאת 20 שנה לעמותת "שיוויון עכשיו", לקידום שיוויון בין גברים ונשים. האתר Vulture מביא את תמליל המערכון שהוא כתב לדפני זוניגה ולרובוט מרושע מהעתיד.

====================

והנה מגיעות הביקורות על "הסיפור של יוסי", שפתח את התחרות הבינלאומית בפסטיבל טרייבקה ביום חמישי, והן נלהבות: דיוויד ד'ארסי ב"סקרין דיילי" ואריק קוהן ב"אינדי-ווייר" (שנותן לסרט ציון -A ומכתיר את הסרט כטוב ביותר בקריירה של איתן פוקס). אגב, את "הסיפור של יוסי" צילם גיא רז, שצילם גם את "כלבת" שגם הוא הוקרן לפני שנה בפסטיבל טרייבקה. האם נמצא הקמע?

==================

אמש פורסם ש"השוטר" של נדב לפיד זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבימוי בפסטיבל בואנוס איירס. אמת, זה לא הפסטיבל שאנחנו הכי מכירים מארגנטינה, פסטיבל מר דל פלטה הוא הבכיר בפסטיבלי ארגנטינה, אבל מה שצריך לדעת על פסטיבל בואנוס איירס הוא שזה אחד מאירועי הקולנוע הגדולים בעולם. כמות עצומה של סרטים מוצגת שם, וזה פסטיבל שמגיעים אליו 300,000 צופים. אני לא חושב שיש עוד פסטיבל בעולם עם כל כך הרבה צופים. זה פי עשר מהגדול בפסטיבלי הקולנוע בישראל.

=================

סוני ממשיכה להאמין ב"הערת שוליים" והפצתו באמריקה ממשיכה להתרחב. הסרט הגיע כבר ל-93 מסכים בסוף השבוע האחרון ולהכנסות כוללות בסך 1.3 מיליון דולר. "מארלי", סרטו התיעודי של קווין מקדונלד, יצא מסחרית בסוף השבוע באמריקה ועבד לא רע. בקרוב בדוקאביב.

==================

ובישראל: "אמריקן פאי: האיחוד" ממשיך לשלוט במכירות, זה סוף השבוע השלישי. אני מעריך שהוא חצה בימים אלה את קו מאה אלף הכרטיסים. "מחוברים לחיים" ממשיך לעבוד חזק – הוא במקום השני בסינמה סיטי, במקום השני ביס פלאנט ובמקום השלישי בגלובוס מקס. הישג אדיר לסרט צרפתי, ולדעתי הישג חסר תקדים בתולדות המגה-פלקסים האלה שסרט צרפתי מוכר כמויות כאלה של כרטיסים (מספרים שעד כה היו שמורים בעיקר לסינמטק ולקולנוע לב).

"המשגיחים" של מני יעיש. צילום: דניאל קמינסקי

אנחנו הולכים לשמוע הרבה על "המשגיחים" של מני יעיש בשבוע הקרוב. אז הנה זה מתחיל, היום פורסם רשמית מה שאני פרסמתי בגדר שמועה ביום רביעי: "המשגיחים" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום בשדרות ב-10 ביוני.

זה הישג משמעותי. יעיש צילם את סרטו בתקציב נמוך מאוד, עם חבריו, בוגרי בית הספר מנשר. התעשייה – מרק רוזנבאום כמפיק והשלמות מקרן הקולנוע הישראלי – הגיעה בשלב מאוחר יותר. ולהגיע עם סרט בכורה, קטן מידות, אבל גדול באנרגיות – פיזיות ורוחניות – אל אירוע הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, ואל כל מה שיבוא לפני זה, זה די מדהים.

אלא שיש לי בעיה עם הקומוניקט שמנסה לסחוט טיפות של פרובוקציה לתוך שיבוץ הסרט. כשהכותרת להודעה לעיתונות היא "אלימות בשירות הדת", הרושם המתקבל הוא של סרט אוי-אוי-אוי הזועק עד כמה אלימים ונוראיים הם הדתיים האלה. ואין זה כך. יעיש ועורכו, אסף קורמן, הזמינו אותי לראות את סרטם בשלבי העריכה הראשוניים שלו לפני כמה חודשים. אני סקרן מאוד לראות לאן הם המשיכו משם. אבל הגרסה שאני ראיתי היתה אחד התיעודים המדויקים ביותר לחזרה בתשובה שראיתי מועבר אל המסך. אכן, כפי שהתקציר מבטיח, זה סיפורם של שלושה חברים שמתחזקים בדת ומשליטים מעין שלטון טרור מאפיונרי על השכונה הבת ימית שלהם, מתוך רצון להפוך אותה לצנועה וייראת שמיים יותר. אלא שאז מגיע שלב ההתעוררות, והמסקנות אליו מגיע הסרט – וגיבורו (בגילומו הנהדר של רועי אסף) – הן מהמרגשות שראיתי בניסיון לתרגם חוויה רוחנית לסרט. ובסופו של דבר, הסרט מדבר על הקירבה שבין אמונה ואהבה. ועל כך שגם חוזרים בתשובה צריכים לחזור בתשובה.

אז בשבילי לראות שהסרט הקטן הזה, הבת ימי הזה, הברסלבי הזה, המנשרי הזה, שקשה היה לי לדמיין לפני חצי שנה איזה עתיד צפון לו, הולך עכשיו לעשות חיל זו אולי הוכחה שיש סביבו השגחה נאה. או, אם אתם אתאיסטים, סתם כשרון. אגב, שחק פז צילם את הסרט. ורותם זיסמן-כהן, גנבת הצגות מדופלמת, היא המנוע הרגשי והרוחני של הסרט.

אגב, סרט הנעילה של פסטיבל קולנוע דרום יהיה "העולם מצחיק" של שמי זרחין, שייצא להקרנות מסחריות יומיים אחר כך. כלומר, פסטיבל קולנוע דרום נפתח וננעל עם רותם זיסמן-כהן. פרס מפעל חיים, לא?

ראשית, תודה ל"עין הדג" שבזכותם ראיתי את הסרט המבדר. הנה הביקורת שלהם. אני מת על הקהל של "עין הדג". הם אוהבים את ג'וס ווידון בעיניים מצועפות. הם מגיבים לשם שלו ברטט שאני מכיר מזה שאומרים לידי, נגיד, טרקובסקי. או בלה טאר. אז תודה ל"עין הדג" על הסרט ועל החוויה. עכשיו נעבור לסרט.

אם אתם חובבי סרטי אימה מן הסתם נחשפתם לתמצית השיווקית של ״בקתת הפחד״, סרט המטה-אימה של ג׳וס ווידון ודרו גודארד (הם כתבו יחד וגודארד ביים, לראשונה אחרי קריירה מרשימה כתסריטאי, לסירוגין בשירותם של ווידון וג׳יי.ג'יי אברמס. למשל, ״קלוברפילד״). כל מה שהמערך השיווקי של ״בקתת הפחד״ רוצה שתדעו על הסרט זה שמדובר בסרט אימה במסורת סרטי האימה של שנות השבעים והשמונים (חבורת צעירים בלב היער נלחמים נגד השד-יודע-מה),  עם טוויסט פרודי מודע לעצמו במסורת ווס קרייבן. וזה אכן כל מה שכדאי שתדעו על הסרט לפני הכניסה אליו, כי כבר בסצינת הפתיחה תגלו שהסרט לא על זה כלל. למעשה, דומני שזה הסרט הראשון בהיסטוריה שבו תיאורה של סצינת הפתיחה – סצינת חולין שגרתית ובה שיחה על חיי נישואים בין שני אנשים – היא ספוילר (כלומר, תיאור יותר מפורט מזה). הסיבה לכך היא שכל המערך השיווקי של ״בקתת הפחד״ בנוי על הטעיה, ואני משתף איתו פעולה. ההטעיה הזאת היא בדיוק מרוח הסרט כולו. מובילים אתכם לסרט, אבל מתכננים עליכם משהו אחר לחלוטין. אבל זה גם רלוונטי לצפייה: פשוט, אם תדעו על מה הסרט באמת, הוא לא יהיה מצחיק.

אז, הנה הוראות ההפעלה לפני הצפייה ב״בקתת הפחד״:

1. קראו כמה שפחות עליו. (הברקה אדירה מצד ווידון, לגרום לצופים ללכת לסרט ולשכנע אותם בשום אופן לא לקרוא ביקורות עליו מראש). כל מה שאתם רשאים לדעת זה את המילים ״סקס״, ״אלימות״, ״אימה״ ו״מטה״ ( ו״מתה״). מצד שני, אלה גם מילות ההפעלה לסרט כמו ״כלבת״. ״בקתת הפחד״ (שנוצר במקביל ל״כלבת״ והיה בסכנת גניזה כשאולפני אם.ג׳י.אם קרסו כלכלית, עד שנגאל על ידי ליונזגייט) הוא כבר מטה-פרודיה. הוא הומאז׳ להומאז׳. הוא הרימיקס למגה-מיקס. הסרט הזה כל כך מודע לעצמו, שלמודעות העצמית שלו יש גם מודעות עצמית.

2. חוששני שהכניסה לסרט מוגבלת רק לבעלי תואר שני בסרטי אימה. אם אתם לא יודעים לזהות שוטים מ״יום שישי ה-13״, ״ליל המסכות״, ״Evil Dead" ו״המנסרים מטקסס״, אם אתם לא בקיאים בסרטי אימה יפניים ואפילו בסרטי אימה שבדיים, הסרט הזה עשוי לטוס מעל לראשיכם.

ובכן, כבר הרבה זמן לא נראה שסרט שהתיאור ״סרט פולחן״ כה מתאים לו.

אז אם עוד לא ראיתם את הסרט, קראתם די. מכאן, ספוילרים.

חמשת גיבורי ״בקתת הפחד״ מגיעים ליער נידח לסוף שבוע של מנוחה וזימה. מה שהם לא יודעים זה שהם למעשה נכנסו לסט של משהו שנראה כמו תוכנית ריאליטי. הכל תפאורה שנועדה להכשיל אותם ולהביא למותם. הכל מתועד ומפוקח מחדר בקרה תת קרקעי שבו יושבים שניים מול מוניטורים, מצחקקים כמו ביוויס ובאטהד, עוקבים אחר התסריט ומדווחים ל-director (מנהל? במאי? או במאית?). זה הטוויסט הראשון. כל מה שקורה בסרט נראה כמו סרט כי זה בעצם מין סוג של סרט. יתרה על כן, אנחנו מתחילים להבין שהצוות הזה ככל הנראה אחראי לכל סרטי האימה (האמריקאים. ליפנים יש צוות נפרד). אה, לכן הם כה דטמים זה לזה, כי יש תבנית אחידה – ללוקיישן, לליהוק, לחוקיות המות. יש לזה חוקים וסיבות וכוונות.

זה רגע מקסים בסרט, ההבנה שלא רק כל הפעולות של הדמויות בסרט מנוהלות על ידי תסריטאים ובמאים, אלא שלמעשה כל תנועה וכל בחירה שאנחנו עושים במציאות כתובה ומבוימת על ידי כוחות הנסתרים מעינינו.

זה מגיע לשלב שבו בחדר הבקרה מתנהל מתישהו הדיון הפילוסופי-תיאולוגי עתיק היומין על הפרדוקס של בחירה מול ידיעה. הסרט מיישב את הפרדוקס היטב, שנאמר ״הכל ידוע, והרשות נתונה״.

עד כאן החלק הזה. הבנו. הם בתוך מלכודת מבוימת. האנשים מול המוניטורים בחדר הבקרה הם גם היוצרים אבל גם מייצגים את הצופים. כשיש ציצים, הם מבסוטים.

אבל למה?

זה המקום שבו הסרט חושף את עצמו, התקציר של ״בקתת הפחד״ עף מהחלון והסרט והלוקיישנים מתחלפים. עד כדי כך, שכבר לא ממש אכפת לנו מחמש הדמויות המקוריות (רובן נעלמו מבר למדי מהעלילה). יותר מזה: אנחנו מבינים שעלינו לרצות בלהט שהם ימותו.

הסיבה לכך היא שחמש הדמויות האלה הם למעשה קורבנות אדם לפיוס האלים ששלטו בעבר בכדור הארץ וכעת זקוקים לקורבנותצ אדם כדי להישאר רגועים ולא להשמיד הכל. פעם היו תופסים בתולה וזורקים אותה בכוח ללוע הר געש. כיום זה כבר נהיה מסובך יותר, אז צריך לבנות את זה אחרת, באופן סמוי מהעין, המתאים לעידן ציני: צעירים, הורמונים וסמים, הם הקוקטייל שמזין את קורבנות האדם האלה. זו ההברקה השניה של הסרט: אנחנו מבינים שבעצם כל סרטי האימה שראינו עד כה – כולם מאופסנים בגנזכים תת קרקעיים – הם למעשה סיפורי כיסוי לאקט של הקרבת קורבנות אדם.

כלומר, ״בקתת הפחד״ הוא הודאה מפורשת בכך שסרטי אימה הם עבודה זרה גמורה.

ארבעה סרטים ישראליים חדשים יעלו למסכי הקולנוע בחודש הקרוב. זה מתחיל עם "אורחים לרגע" של מאיה קניג בשבוע הבא. ואז עם "ההתחלפות" של ערן קולירין. ואז עם "הסיפור של יוסי" של איתן פוקס, ועם "הנותנת" של הגר בן אשר שמשובצים כרגע לעלות באותו יום. וכמעט במקביל, ארבעה פסטיבלי קולנוע מקומיים: דוקאביב, הפסטיבל לקולנוע גאה, פסטיבל קולנוע דרום ופסטיבל סרטי הסטודנטים. כל אלה יביאו אותנו עד לתחילת יוני.

הפוסטר של "הנותנת" עלה בבכורה בדף הפייסבוק של הסרט:

הפרמיירה העולמית של "הסיפור של יוסי" התקיימה אתמול, ובעוד אני מחכה לקרוא ביקורות כדי לדעת איך הסרט מתקבל שם, אני עוקב בגאווה אחר חוויות הפייסבוק של תסריטאי הסרט, עמיתי איתי סגל (כזכור, את "יוסי וג'אגר" כתב עיתונאי אחר – אבנר ברנהיימר). וגל אוחובסקי, בן זוגו של פוקס, שהפעם לא קשור לסרט כתסריטאי או מפיק, מלווה את מסע הסרט לטרייבקה בטור אישי ב"מאקו".

==================

בשורה א': Vudu, שירות הסטרימינג של וולמארט, ומתחרה של נטפליקס באמריקה, עומד לאפשר צפייה בתכניו גם מחוץ לאמריקה. בשורה ב': חברת ההפצה של סאנדאנס השיקה שירות סטרימינג לסרטי איכות. רוב הסרטים, כמובן, לא ניתנים לצפייה בישראל. אבל כעת הם הוסיפו שירוות חדש לצפייה בסרטי תעודה, והם עושים את זה במתכונת של פסטיבל קולנועי חודשי. בחודשיים האחרונים הם מציגים שם את סרטיו של ארול מוריס.

===================

ונסיים עם סרט אנימציה חביב:

אוקיי, זה די מבאס. אין אף סרט ישראלי בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. אבל יש שני מצד שני: א) אם השמועות נכונות יש לפחות שני סרטים ישראליים במסגרות "השבוע של המבקרים"/"השבועיים של הבמאים" שיוכרזו ביום שלישי. ב) גם בלי הזווית הישראלית, רשימת הבמאים שהתקבצה לתחרות בקאן מדהימה למדי: מיכאל האנקה, דיוויד קרוננברג, לאוס קאראקס, אולריך סיידל (הסרט שצילם אד לחמן, שנמצא השבוע בארץ) ווס אנדרסון וקרלוס רייגדאס. וגם: ברטולוצ'י, דריו ארג'נטו ופאטיח אקין (וגם הבמאים המהוללים אבל שכבר אין לי כוח אליהם: אלן רנה, קן לואץ', כריסטיאן מונג'יו, עבאס קיארוסטמי, ועוד ועוד). ואוצרי פסטיבל קאן בעלי חוש ההומור מאתגרים אותנו: האם תצליחו להבדיל בין אים סאנג-סו ובין הונג סאנג-סו בלי עזרת גוגל? יש 50/50 אחוז שאני זוכר מי מהם זה מי.

הנה הרשימה המלאה:

In Competition:

"Amour" (dir. Michael Haneke)
"The Angel's Share" (dir. Ken Loach)
"Baad EL Mawkeaa (Apres La Bataille") (dir. Yousry Nasrallah)
"Beyond The Hills" (dir. Cristian Mungiu)
"Cosmopolis" (dir. David Cronenberg)
"Holy Motors" (dir. Leos Carax)
"The Hunt" (dir. Thomas Vinterberg)
"In Another Country" (dir. Hong Sang-Soo)
"Im Nebels (Dans La Brume)" (dir. Sergei Loznitsa)
"Killing Them Softly" (dir. Andrew Dominik)
"Lawless"  (dir. John Hillcoat)
"Like Someone In Love" (dir. Abbas Kiarostami)
"Moonrise Kingdom" (dir. Wes Anderson)
"Mud" (dir. Jeff Nichols)
"On The Road" (dir. Walter Salles)
"Paradies: Liebe" (dir. Ulrich Seidl)
"The Paperboy" (dir. Lee Daniels)
"Post Tenebras Lux" (dir. Carlos Reygadas)
"Reality" (dir. Matteo Garrone)
"Rust & Bone" (dir. Jacques Audiard)
"Taste Of Money" (dir. Im Sang-Soo)
"Vous N'Avez Encoure Rien Vu" (dir. Alain Resnais)

Opening Film:
"Moonrise Kingdom" (dir. Wes Anderson)

Closing Film:
"Therese D." (dir. Claude Miller)

Un Certain Regard:
"Miss Lovely" (dir. Ashim Ahluwalia)
"La Playa" (dir. Juan Andres Arango)
"Les Chevaus De Dieu" (dir. Nabil Ayouch)
"Trois Mondes" (dir. Catheron Corsini)
"Antiviral" (dir. Brandon Cronenberg)
"7 Days In Havana" (dir. Benicio Del Toro, Laurent Cantet, Gaspar Noe etc)
"Le Grand Soir" (dir. Benoit Delepine & Gustave Kervern)
"Laurence Anyways" (dir. Xavier Dolan)
"Despues De Lucia" (dir. Michel Franco)
"Aimer A Perdre La Raison" (dir. Joachim Lafosse)
"Mystery" (dir. Lou Ye)
"Student" (dir. Darezhan Omirbayev)
"La Pirogue" (dir. Moussa Toure)
"Elefante Blanco" (dir. Pablo Trapero)
"Confession Of A Child Of The Century" (dir. Sylvie Verheyde)
"11.25: The Day He Chose His Own Fate" (dir. Koji Wakamatsu)
"Beasts Of The Southern Wild" (dir. Benh Zeitlin)

Out of Competition
"Une Journee Particuliere" (dir. Gilles Jacob and Samuel Faure)
"Madagascar 3: Europe's Most Wanted" (dir. Eric Darnell, Tom McGrath)
"Dario Argento's Dracula" (dir. Dario Argento)
"Io E Te" (dir. Bernardo Berolucci)
"Hemingway & Gellhorn" (Dir. Philip Kaufman)
"Ai To Makoto" (dir. Takashi Miike)

Special Screening:
"Der Mull Im Garten Eden" (dir. Faith Akin)
"Mekong Hotel" (dir. Apichatpong Weerasethakul)
"Villegas" (dir. Gonzalo Tobal)
"A Musica Segundo Tom Jobim" (dir. Nelson Pereira Do Santos)
"Journal De France" (dir. Claudine Nougaret & Raymond Depardon)
"Les Invisbles" (dir. Sebastien Lifshitz)
"The Central Park Five" (dir. Ken Burns, Sarah Burns, David McMahon)
"Roman Polanski: A Film Memoir" (dir. Laurent Bouzereau)

ומקולנוע לב הזדרזו לעדכן שאת הסרטים החדשים של ווס אנדרסון, מיכאל האנקה, ג'ף ניקולס (הבמאי של "סערת רוחות"), ג'ון הילקוט ("הדרך") וכריסטיאן מונג'יו הם כבר קנו להפצה. ו"קוסמופוליס" של קרוננברג על פי דון דלילו נקנה על ידי פורום פילם.

בתמצית: ממש כדאי לכם לראות את "רשימת אהבה" סרטו התיעודי המצוין של דוד פישר משנת 2000. אחריו, בוודאי תשמחו לצפות גם ב"ששה מיליון ואחד", שהוא בעצם סרט המשך. עכשיו, לא בתמצית:

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.4.2012

שוב מקבץ דוד פישר את אחיו ויוצא איתם למסע הרפתקאות דוקומנטרי בו הם יאלצו להיחשף בעל כורחם, אבל מרצונם החופשי, מול המצלמה. כן, זהו פרק נוסף בעלילות חסמפ"ה – חבורת סודות משפחת פישר המורחבת.

“שישה מיליון ואחד" הוא הסרט התיעודי השלישי דוד פישר שאני רואה על משפחתו. קדמו לו "רשימת אהבה" ו"מוסטאר, הלוך ושוב". הסרט הנוכחי הוא במידה רבה סרט המשך מובהק וישיר ל"רשימת אהבה" משנת 2000. במידה רבה מה שיש לי להגיד על "ששה מיליון ואחד" דומה מאוד למה שחשבתי על הסרט ההוא – השורה התחתונה היא שהסרט ריגש אותי מאוד והוא עשוי ביד מדויקת מאוד. אבל גם הדרך שאותה עברתי עד שהגעתי לריגוש היתה לי דומה; ודומני שכעת, אחרי שאני מכיר את פישר ואת בני משפחתו באופן כמעט אינטימי (עד כמה שאינטימיות מול המצלמה היא אכן אינטימיות), אני יכול לנסות לאבחן את המקומות שבהם הסרט עובד.

העניין הוא כזה: לכל סרט של דוד פישר אני נכנס עם אנטגוניזם עצום. ב"רשימת אהבה" הוא קיבץ את ארבעת אחיו לחפש את האחות שהם מעולם לא ידעו שיש להם; ב"הלוך ושוב" הוא מתעד את בנו בבית ספר תיכון בחו"ל; ב"ששה מיליון ואחד" הוא שוב מקבץ את האחים (למעט אחד שמשום מה לא בא), הפעם למסע בעקבות היומן שהשאיר אחריו אביהם. במילים אחרות: פישר עושה סרטים פומביים על משפחתו הפרטית. ואני פשוט לא מצליח להבין את זה. למה שמשפחת פישר תעניין אותי? מה מיוחד במשפחת פישר שמצדיק את בואי לצפות בסרט עליה? האם סיפור הישרדותו של האב, יוסף פישר, במחנות הריכוז והעבודה בשואה באמת עד כדי שונה מסיפורם של ניצולים אחרים?

אזדרז ואומר שבסופו של דבר "ששה מיליון ואחד" כלל אינו עוד סרט תיעודי על הישרדותו של ניצול שואה. אבל בתחילה נדמה שכן. ולוקח לי דקות ארוכות להבין שאני לא נמצא בפרויקט לתיעוד עצמי של משפחת פישר שרק במקרה מגיע אל המסך הגדול. ויש עוד נקודה: ב"רשימת אהבה" לא הכרתי אף אחד מהם. לא מדויק, בעצם. האח הצעיר במשפחה, אמנון פישר, היה כוכב ילדים לרגע בשנות השמונים לצד אקי אבני. אח אחר, רונאל פישר, היה אז תחקירן בכיר ב”חדשות” ואחר כך ב"מעריב", אבל לא איש מוכר. למעשה, אעז ואהמר שהעובדה שרונאל פישר הפך למעין כוכב טלוויזיה בעשור האחרון היא בזכות החשיפה שלו ב"רשימת אהבה", וההבנה שהאיש הזה הוא גונב הצגות מדופלם.

כך שב"ששה מיליון ואחד" לבמאי יש כבר אס בשרוול: כוכב טלוויזיה מוכר, שמדבר על יחסיו עם אביו. זה כבר כמעט סוג אחר של סרט. ולמעשה, התחושה היא שפישר הפעם מצפה שנגיע אל סרטו כשאנחנו כבר מכירים את משפחתו: אין שום סוג של אקספוזיציה לגבי אף אחד מהם. זה חסר, כי אם לא עשינו עליהם גוגל לפני כן אין לנו מושג מי האנשים האלה מחוץ למסך, האם הם מצליחים ומתפקדים?

אלה חלק משלל מחשבות הקטרוג שרצות בראש בתחילת הסרט. אלא שפישר, מה לעשות, יודע את עבודת הבימוי ויודע ללחוץ על כפתורי אחיו בדיוק ברגע הנכון. יש בסרט כמה וכמה סצינות – נחרטו אצלי שתיים בולטות, האחת בתוך מנהרה בבטן האדמה בה חצב אביהם מתקן שישמש את הנאצים לייצור מטוסים; והשניה על ספסל ביער, במסלול בו צעד אביהם את צעדת המוות – שבהן הדרמה בין האחים (שמסרבים בתוקף לקלוט עד כמה הם דומים זה לזה יוצרת רגעים ותובנות בלתי נשכחים. אלה הסצינות בהן מתחוור על מה באמת הסרט. וזה לא על אבא של משפחת פישר, אלא על דור שלם של בנים ובנות לניצולי שואה, שזכרונות ההורים נותרו תלויים כענן מעל חייהם. ושם הסרט פשוט מועך עד דמעות.