20 אפריל 2012 | 17:06 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

"בקתת הפחד", ביקורת

ראשית, תודה ל”עין הדג” שבזכותם ראיתי את הסרט המבדר. הנה הביקורת שלהם. אני מת על הקהל של “עין הדג”. הם אוהבים את ג’וס ווידון בעיניים מצועפות. הם מגיבים לשם שלו ברטט שאני מכיר מזה שאומרים לידי, נגיד, טרקובסקי. או בלה טאר. אז תודה ל”עין הדג” על הסרט ועל החוויה. עכשיו נעבור לסרט.

 

אם אתם חובבי סרטי אימה מן הסתם נחשפתם לתמצית השיווקית של ״בקתת הפחד״, סרט המטה-אימה של ג׳וס ווידון ודרו גודארד (הם כתבו יחד וגודארד ביים, לראשונה אחרי קריירה מרשימה כתסריטאי, לסירוגין בשירותם של ווידון וג׳יי.ג’יי אברמס. למשל, ״קלוברפילד״). כל מה שהמערך השיווקי של ״בקתת הפחד״ רוצה שתדעו על הסרט זה שמדובר בסרט אימה במסורת סרטי האימה של שנות השבעים והשמונים (חבורת צעירים בלב היער נלחמים נגד השד-יודע-מה),  עם טוויסט פרודי מודע לעצמו במסורת ווס קרייבן. וזה אכן כל מה שכדאי שתדעו על הסרט לפני הכניסה אליו, כי כבר בסצינת הפתיחה תגלו שהסרט לא על זה כלל. למעשה, דומני שזה הסרט הראשון בהיסטוריה שבו תיאורה של סצינת הפתיחה – סצינת חולין שגרתית ובה שיחה על חיי נישואים בין שני אנשים – היא ספוילר (כלומר, תיאור יותר מפורט מזה). הסיבה לכך היא שכל המערך השיווקי של ״בקתת הפחד״ בנוי על הטעיה, ואני משתף איתו פעולה. ההטעיה הזאת היא בדיוק מרוח הסרט כולו. מובילים אתכם לסרט, אבל מתכננים עליכם משהו אחר לחלוטין. אבל זה גם רלוונטי לצפייה: פשוט, אם תדעו על מה הסרט באמת, הוא לא יהיה מצחיק.

 

אז, הנה הוראות ההפעלה לפני הצפייה ב״בקתת הפחד״:

 

1. קראו כמה שפחות עליו. (הברקה אדירה מצד ווידון, לגרום לצופים ללכת לסרט ולשכנע אותם בשום אופן לא לקרוא ביקורות עליו מראש). כל מה שאתם רשאים לדעת זה את המילים ״סקס״, ״אלימות״, ״אימה״ ו״מטה״ ( ו״מתה״). מצד שני, אלה גם מילות ההפעלה לסרט כמו ״כלבת״. ״בקתת הפחד״ (שנוצר במקביל ל״כלבת״ והיה בסכנת גניזה כשאולפני אם.ג׳י.אם קרסו כלכלית, עד שנגאל על ידי ליונזגייט) הוא כבר מטה-פרודיה. הוא הומאז׳ להומאז׳. הוא הרימיקס למגה-מיקס. הסרט הזה כל כך מודע לעצמו, שלמודעות העצמית שלו יש גם מודעות עצמית.

 

2. חוששני שהכניסה לסרט מוגבלת רק לבעלי תואר שני בסרטי אימה. אם אתם לא יודעים לזהות שוטים מ״יום שישי ה-13״, ״ליל המסכות״, ״Evil Dead” ו״המנסרים מטקסס״, אם אתם לא בקיאים בסרטי אימה יפניים ואפילו בסרטי אימה שבדיים, הסרט הזה עשוי לטוס מעל לראשיכם.

 

ובכן, כבר הרבה זמן לא נראה שסרט שהתיאור ״סרט פולחן״ כה מתאים לו.

 

אז אם עוד לא ראיתם את הסרט, קראתם די. מכאן, ספוילרים.

 

חמשת גיבורי ״בקתת הפחד״ מגיעים ליער נידח לסוף שבוע של מנוחה וזימה. מה שהם לא יודעים זה שהם למעשה נכנסו לסט של משהו שנראה כמו תוכנית ריאליטי. הכל תפאורה שנועדה להכשיל אותם ולהביא למותם. הכל מתועד ומפוקח מחדר בקרה תת קרקעי שבו יושבים שניים מול מוניטורים, מצחקקים כמו ביוויס ובאטהד, עוקבים אחר התסריט ומדווחים ל-director (מנהל? במאי? או במאית?). זה הטוויסט הראשון. כל מה שקורה בסרט נראה כמו סרט כי זה בעצם מין סוג של סרט. יתרה על כן, אנחנו מתחילים להבין שהצוות הזה ככל הנראה אחראי לכל סרטי האימה (האמריקאים. ליפנים יש צוות נפרד). אה, לכן הם כה דטמים זה לזה, כי יש תבנית אחידה – ללוקיישן, לליהוק, לחוקיות המות. יש לזה חוקים וסיבות וכוונות.

 

זה רגע מקסים בסרט, ההבנה שלא רק כל הפעולות של הדמויות בסרט מנוהלות על ידי תסריטאים ובמאים, אלא שלמעשה כל תנועה וכל בחירה שאנחנו עושים במציאות כתובה ומבוימת על ידי כוחות הנסתרים מעינינו.

 

זה מגיע לשלב שבו בחדר הבקרה מתנהל מתישהו הדיון הפילוסופי-תיאולוגי עתיק היומין על הפרדוקס של בחירה מול ידיעה. הסרט מיישב את הפרדוקס היטב, שנאמר ״הכל ידוע, והרשות נתונה״.

 

עד כאן החלק הזה. הבנו. הם בתוך מלכודת מבוימת. האנשים מול המוניטורים בחדר הבקרה הם גם היוצרים אבל גם מייצגים את הצופים. כשיש ציצים, הם מבסוטים.

 

אבל למה?

 

זה המקום שבו הסרט חושף את עצמו, התקציר של ״בקתת הפחד״ עף מהחלון והסרט והלוקיישנים מתחלפים. עד כדי כך, שכבר לא ממש אכפת לנו מחמש הדמויות המקוריות (רובן נעלמו מבר למדי מהעלילה). יותר מזה: אנחנו מבינים שעלינו לרצות בלהט שהם ימותו.

 

הסיבה לכך היא שחמש הדמויות האלה הם למעשה קורבנות אדם לפיוס האלים ששלטו בעבר בכדור הארץ וכעת זקוקים לקורבנותצ אדם כדי להישאר רגועים ולא להשמיד הכל. פעם היו תופסים בתולה וזורקים אותה בכוח ללוע הר געש. כיום זה כבר נהיה מסובך יותר, אז צריך לבנות את זה אחרת, באופן סמוי מהעין, המתאים לעידן ציני: צעירים, הורמונים וסמים, הם הקוקטייל שמזין את קורבנות האדם האלה. זו ההברקה השניה של הסרט: אנחנו מבינים שבעצם כל סרטי האימה שראינו עד כה – כולם מאופסנים בגנזכים תת קרקעיים – הם למעשה סיפורי כיסוי לאקט של הקרבת קורבנות אדם.

 

 

כלומר, ״בקתת הפחד״ הוא הודאה מפורשת בכך שסרטי אימה הם עבודה זרה גמורה.

נושאים: ביקורת

14 תגובות ל - “"בקתת הפחד", ביקורת”

  1. רז 20 אפריל 2012 ב - 17:32 קישור ישיר

    רגע של פרסום עצמי: בתחילת מאי, לכבוד היציאה של “אוונג’רס”, הוצאת “טיטאן” הבריטית מוציאה ספר מאמרים מקיף על הקריירה של ג’וס ווידון, והוא כולל מאמר של הח”מ על התסריט שווידון כתב ל-“הנוסע השמיני 4: התחייה”, ואיך התסריט הזה מהדהד בעבודות המאוחרות יותר שלו. אם הייתי רואה את “בקתת הפחד” לפני-כן, מן הסתם הייתי מוסיף גם כמה הערות על הסרט הזה, שחלק מהסצנות בו נראות כמו ניסיון של ווידון לתקן את מה שהחריבו לו בתסריט ל-“הנוסע השמיני 4”.
    קישור לרכישת הספר באמזון בניק-לינק (לא, אני לא מקבל שום תמלוגים או משהו כזה על עותקים שנמכרים).

  2. איריסע 20 אפריל 2012 ב - 20:12 קישור ישיר

    בדרך כלל לא איכפת לי מספויילרים,אין לי בעיה לדעת על מה הסרט לפני שאני רואה אותו ואפילו איך הסוף (אני יודעת, מוזרה). אבל, אני כל כך שמחה שלא ידעתי כלום על הסרט הזה לפני, חוץ מהעובדה שג’וס ווידון כתב אותו, שמדובר בו על חמישה חבר’ה שהולכים לסופ”ש בביקתה ושכריס המסוורת’ משחק בו. אם הייתם יכולים לראות את הפרצוף שלי ככל שהאירועים בסרט התגלגלו… ואגב, הנוסע השמיני, יש בביקתת הפחד קשר ישיר קשר ישיר לנוסע השמיני…

    • ערן 20 אפריל 2012 ב - 22:50 קישור ישיר

      מה הקטע של אנשים עם ספוילרים? אני לא מבין את זה? מסכים איתך לגמרי.
      יש מקרים מיוחדים כמו הסוף של ה-sixth sense, the usual suspects או ה”סוד” ב- the crying game. אבל חוץ מזה אם אתם פותחים עיתון או בלוג בשביל לקרוא ריוויו של סרט אתם הולכים ללמוד עליו דבר או שניים.

  3. מר קרפד 20 אפריל 2012 ב - 20:45 קישור ישיר

    טרוניה לסינמהסיטי ראשלצ: אתם יודעים כמה זה מעצבן שאתם פותחים את אורות האולם 5 שניות לפני שהסרט נגמר? זה אולי נשמע ניטפיקינג אבל אתם הטרולים האמיתיים (הקרנה 22:50 אמש)
    ולרמיטיבית שישיבה בשורה 3 ולא מספיקה לקרוא את התרגום אז שואלת את חבר שלה “מה הוא אמר?” כול כמה דקות ובנוסף נכנסים באיחור לסרט- אני מקווה שלא תביאי עוד צאצאים כמוך.

    קרפד אאוט

  4. איתן 20 אפריל 2012 ב - 22:59 קישור ישיר

    ובעניין אחר: “הסיפור של יוסי” הוא כנראה סרטו הטוב ביותר של איתן פוקס.
    אריק קוהן מתלהב מ”הסיפור של יוסי” בטרייבקה
    http://www.indiewire.com/article/tribeca-review-gay-israeli-drama-yossi-sequel-to-yossi-and-jagger-is-possibly-eytan-foxs-finest-work

  5. רני 22 אפריל 2012 ב - 1:27 קישור ישיר

    כמו שכבר אמרו לפניי, ״בקתת הפחד״ הוא לסרטי אימה מה ש״הנסיכה הקסומה״ היה לסרטי פנטסיה (ואני מניח שמה ש״גלקסי קווסט״ היה לסרט מדע בדיוני מאד מסוימים).

    אני התמוגגתי מכל רגע בסרט, ולשמחתי אפילו לא יכול לפרט למה התמוגגתי, כי פירוט הוא ספוילר. אז אסתפק רק בזה שאומר שהסרט מבריק.

    אגב, בעיני הסרט לא על עבודה זרה ולא יכול להיות על כזו, משום שעל פי השקפת עולמי אין בכלל דבר כזה ״עבודה זרה״. אבל זה כבר דיון אחר לגמרי.

  6. hamlet 22 אפריל 2012 ב - 14:34 קישור ישיר

    The film is fun but
    still OVERRRRATED
    For a genre defying film
    see The Kill List

  7. ציבוקא 25 אפריל 2012 ב - 4:16 קישור ישיר

    בקרדיטים סיגורני וויבר קיבלה את קרדיט דמות ה-director. אני לא חושב שמדובר בכוונה לתפקיד של בימוי אלא לתפקיד מנהלתי מכיוון שהיא זו שבאה בסוף לדמותה של הבחורה ומנסה לשכנע אותה להרוג את הבחור הסטלן.

  8. ירון 6 מאי 2012 ב - 14:52 קישור ישיר

    אני דווקא חושב שהסרט הוא סרט ביקורת על סרטי האימה שחוזרים על עצמם על פי חוקים שקבועים מראש, ביקורת על התסריטאים על כתיבת תסריט של סירטי אימה (שבכל סרט אימה תמיד מגיע הקטע של השאלות: למה הוא עצב את הסכין או למה הם תפצלו) האלים הם בעצם האולפנים שמרוויחים את הדם מהדמויות בסרט, עושים עליהם כסף. לסרט יש ביקורת בונה וממש טובה! סרט מעולה!


השאירו תגובה