בתמצית: ממש כדאי לכם לראות את "רשימת אהבה" סרטו התיעודי המצוין של דוד פישר משנת 2000. אחריו, בוודאי תשמחו לצפות גם ב"ששה מיליון ואחד", שהוא בעצם סרט המשך. עכשיו, לא בתמצית:

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.4.2012

שוב מקבץ דוד פישר את אחיו ויוצא איתם למסע הרפתקאות דוקומנטרי בו הם יאלצו להיחשף בעל כורחם, אבל מרצונם החופשי, מול המצלמה. כן, זהו פרק נוסף בעלילות חסמפ"ה – חבורת סודות משפחת פישר המורחבת.

“שישה מיליון ואחד" הוא הסרט התיעודי השלישי דוד פישר שאני רואה על משפחתו. קדמו לו "רשימת אהבה" ו"מוסטאר, הלוך ושוב". הסרט הנוכחי הוא במידה רבה סרט המשך מובהק וישיר ל"רשימת אהבה" משנת 2000. במידה רבה מה שיש לי להגיד על "ששה מיליון ואחד" דומה מאוד למה שחשבתי על הסרט ההוא – השורה התחתונה היא שהסרט ריגש אותי מאוד והוא עשוי ביד מדויקת מאוד. אבל גם הדרך שאותה עברתי עד שהגעתי לריגוש היתה לי דומה; ודומני שכעת, אחרי שאני מכיר את פישר ואת בני משפחתו באופן כמעט אינטימי (עד כמה שאינטימיות מול המצלמה היא אכן אינטימיות), אני יכול לנסות לאבחן את המקומות שבהם הסרט עובד.

העניין הוא כזה: לכל סרט של דוד פישר אני נכנס עם אנטגוניזם עצום. ב"רשימת אהבה" הוא קיבץ את ארבעת אחיו לחפש את האחות שהם מעולם לא ידעו שיש להם; ב"הלוך ושוב" הוא מתעד את בנו בבית ספר תיכון בחו"ל; ב"ששה מיליון ואחד" הוא שוב מקבץ את האחים (למעט אחד שמשום מה לא בא), הפעם למסע בעקבות היומן שהשאיר אחריו אביהם. במילים אחרות: פישר עושה סרטים פומביים על משפחתו הפרטית. ואני פשוט לא מצליח להבין את זה. למה שמשפחת פישר תעניין אותי? מה מיוחד במשפחת פישר שמצדיק את בואי לצפות בסרט עליה? האם סיפור הישרדותו של האב, יוסף פישר, במחנות הריכוז והעבודה בשואה באמת עד כדי שונה מסיפורם של ניצולים אחרים?

אזדרז ואומר שבסופו של דבר "ששה מיליון ואחד" כלל אינו עוד סרט תיעודי על הישרדותו של ניצול שואה. אבל בתחילה נדמה שכן. ולוקח לי דקות ארוכות להבין שאני לא נמצא בפרויקט לתיעוד עצמי של משפחת פישר שרק במקרה מגיע אל המסך הגדול. ויש עוד נקודה: ב"רשימת אהבה" לא הכרתי אף אחד מהם. לא מדויק, בעצם. האח הצעיר במשפחה, אמנון פישר, היה כוכב ילדים לרגע בשנות השמונים לצד אקי אבני. אח אחר, רונאל פישר, היה אז תחקירן בכיר ב”חדשות” ואחר כך ב"מעריב", אבל לא איש מוכר. למעשה, אעז ואהמר שהעובדה שרונאל פישר הפך למעין כוכב טלוויזיה בעשור האחרון היא בזכות החשיפה שלו ב"רשימת אהבה", וההבנה שהאיש הזה הוא גונב הצגות מדופלם.

כך שב"ששה מיליון ואחד" לבמאי יש כבר אס בשרוול: כוכב טלוויזיה מוכר, שמדבר על יחסיו עם אביו. זה כבר כמעט סוג אחר של סרט. ולמעשה, התחושה היא שפישר הפעם מצפה שנגיע אל סרטו כשאנחנו כבר מכירים את משפחתו: אין שום סוג של אקספוזיציה לגבי אף אחד מהם. זה חסר, כי אם לא עשינו עליהם גוגל לפני כן אין לנו מושג מי האנשים האלה מחוץ למסך, האם הם מצליחים ומתפקדים?

אלה חלק משלל מחשבות הקטרוג שרצות בראש בתחילת הסרט. אלא שפישר, מה לעשות, יודע את עבודת הבימוי ויודע ללחוץ על כפתורי אחיו בדיוק ברגע הנכון. יש בסרט כמה וכמה סצינות – נחרטו אצלי שתיים בולטות, האחת בתוך מנהרה בבטן האדמה בה חצב אביהם מתקן שישמש את הנאצים לייצור מטוסים; והשניה על ספסל ביער, במסלול בו צעד אביהם את צעדת המוות – שבהן הדרמה בין האחים (שמסרבים בתוקף לקלוט עד כמה הם דומים זה לזה יוצרת רגעים ותובנות בלתי נשכחים. אלה הסצינות בהן מתחוור על מה באמת הסרט. וזה לא על אבא של משפחת פישר, אלא על דור שלם של בנים ובנות לניצולי שואה, שזכרונות ההורים נותרו תלויים כענן מעל חייהם. ושם הסרט פשוט מועך עד דמעות.

ציוץ