בעוד אני מנסה לקושש עוד ועוד מידע לגבי מה צפוי לנו השנה בפסטיבל קולנוע דרום (נו, מתי כבר תוכנייה מלאה ורשמית ולא חלקי שמועות?) יושב לו מייסד הפסטיבל ומנהלו בדרך-כלל, אבנר פיינגלרנט, בשנת שבתון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, וטראח, אירגן לעצמו מיני-פסטיבל חדש. היום תיפתח בהארלם מחווה לקולנוע מדרום ישראל באצירת פיינגלרנט. זה יקרה במרכז הקולנוע שהקים אלברט מייזלס, חצי מצמד האחים מייזלס (מגדולי הבאים התיעודיים ומי שחתומים על "תני לי מחסה", הסרט על הרולינג סטונס באלטמונט, ו"גריי גארדנס"), בהארלם. כותרת תוכנית השבוע הראשון של מאי במרכז מייזלס לקולנוע היא "קולנוע ישראלי חדש מעזה ושדרות".

היום יוקרנו שם "סיסאי" של דוד גברו ו"פיצה משפחתית" של רונן עמר. מחר יוקרנו "נגנו לי אלגרו" של אלון אלשיך ו"שדרות, תחנה אחרונה", סרט תיעודי חדש שנעשה על ידי עיתונאי צרפתי על בית הספר לקולנוע במכללת ספיר. וביום חמישי יוקרן "מטאדור מלחמה" של פיינגלרנט ומכבית אברמסון, שילווה אחרי ההקרנה בשיחה עם סמי שלום שטרית ואלברט מייזלס.

המפגש הזה עם מייזלס, מעדכן אותי פיינגלרנט במייל מצפון מנהטן, הוליד שני שיתופי פעולה בין השניים. באחד, מתחילים מייזלס ופיינגלרנט לעבוד יחד על סרט תיעודי על מוזיקה שחורה בהארלם. ובשני, יגיע מייזלס לפסטיבל קולנוע דרום 2013 שם יזכה למחווה לסרטיו, שהיו מהחשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע התיעודי.

הנה עדכון וחידוש לפוסט שלי מלפני כשבועיים בו ליקטתי מפה ומשם את שמות הסרטים הישראליים שיוקרנו בבכורה בפסטיבל קולנוע דרום. היו לי שם ארבעה סרטים, ביניהם "המשגיחים" של מני יעיש, והנחתי שכולם יוצגו במסגרת הבכורות לסרטים ישראליים עצמאים (מסגרת שהושקה בשנה שעברה). בינתיים התברר ש"המשגיחים" הוא בכלל סרט הפתיחה, כלומר שהיה לי חסר סרט אחד לרביעיית הסרטים העצמאיים. ובכן, נמצא הסרט שמצטרף ל"לא בתל אביב", "יותר איטי מלב" ו"מעשייה אורבנית". והוא מפתיע למדי.

"זוהר הרקיע" הוא סרט הבכורה של אליהו בנימין, בוגר בית הספר לקולנוע יהודי "תורת החיים" ביד בנימין. תקציר הסרט הולך ככה:

אדם, טייס מצטיין, נלקח מקורס הטייס רגע לפני קבלת הכנפיים, היישר אל מבוכי ההכנה המנטאלית- האימון הפסיכולוגי שקדם לתוכנית ההתנתקות, המכונה בצבא "מבצע זוהר הרקיע". אדם מיטלטל בתוך הדילמות הגדולות של ההתנתקות עוד לפני שבכלל החלה, עוד בשלב "החזרות" שעשו הכוחות המפנים לקראת הביצוע עצמו, מה שמביא אותו להכרעה בלתי אפשרית בין הנאמנות לחלום חייו לבין האמת הפנימית שלו.

ויש גם טריילר:

ואני עכשיו מתפלל חזק שזה לא יהיה עוד "העפיפונים של ארמנד", שגם שם היה טייס עם לבטים מוסריים. והאמת, אני סקרן מאוד מהסרט הזה. אבל גם חושש ממנו. התוודעתי לבית הספר "תורת החיים" לפני קצת יותר משנה כשאחד התלמידים שם הביא לי מקבץ מסרטי הבוגרים. מאז שצפיתי בסרטים – חלקם היו טובים, בעיקר התיעודיים, אחרים פחות, כולם היו מאוד נאיביים – אני שואל את עצמי שאלות שאני לא מצליח לפצח. ובעיקר: איך נראה קולנוע יהודי? בית ספר "תורת החיים" סמוך לישיבת של בקיבוץ יד בנימין ותלמידיו הם דתיים וחוזרים בתשובה שלהט הקולנוע בוער בליבם. אני מכיר את הסרטים הדתיים של מעלה, סרטים שעוסקים בתהיות לגבי אמונה, לעיתים משברי אמונה ממש, ובעיקר סרטים שבהם לגיבור יהיה איזשהו קונפליקט דרמטי מעיק עם איזושהי מצווה. בסרטים הבודדים שראיתי מאנשי אורות החיים לא מצאתי לבטים כאלה (שלמען האמת, כבר די מייגעים אותי) וזה גרם לי לתהות האם סרט שבו האג'נדה – בין אם זו אג'נדה אמונית או אג'נדה פוליטית – נמצא בחזית ולא ברקע, יכול לעבוד. או שמא הוא מיד ייראה מגויס. האם סרט דתי לא יהיה תמיד סרט פרופגנדה?

שולי רנד וגידי דר הוכיחו עם "האושפיזין" שלא. ונדמה לי ששולי רנד הפך למעין מודל לחיקוי, כי הוא הצליח לייצר אמנות מתוך אמונה. הגל היהודי במוזיקה הישראלית, והקבלה שלו גם על ידי מאזינים חילונים, הוא גם עדות לכך. האם אפשר ליצור גל יהודי שכזה גם בקולנוע? (הכוונה היא לסרטים המיועדים לצפייה על ידי כלל הקהל, ולא לסרטים שנוצרים עבור קהל חרדי, בעיקר קהל נשי, בלבד). גל של סרטים שמגיע מאת יוצרים חרדים, חרד"לים או חוזרים בתשובה? אני כבר הרבה זמן סקרן מהסרט "למלא את החסר" של רמה בורשטיין, שאני תוהה האם יצליח לפצח את הסוגיה הזאת. והנה מגיע הפיצ'ר הראשון מאנשי "תורת החיים". אני ממש מקווה שהסרט הזה טוב. ממש.

התחלנו אתמול. הנה חלק ב': עוד סצינה שירדה בעריכה מתוך הסרט "ההתחלפות". הפעם סצינה עלילתית יותר, עם קצת יותר פעילות. בתוך הפוסט תמצאו את ההסבר של במאי הסרט, ערן קולירין, לסצינה ולהסרתה. לי יש תיאוריה אחרת הקשורה לניתוח שלי את שוט הסיום של הסרט, ומשום כך זה מוקדם מדי לשתף אתכם בה. תזכירו לי בשבוע הבא, אחרי שהסרט ייצא.

הנה דבריו של ערן קולירין:

המכות

"הסיפור שסבל יותר מכל בעריכה של הסרט הוא הסיפור של עודד והסטודנטית העצובה. אני מצרף כאן את מה שהוא סצנת הסיום ברומן המהדקים והקלסרים הזה. העניין כאן שוב היה ואריאציה על נושא השביל. הרגע שבו עודד הופך ל"אירוע" האקראי על השביל עם התנועה חסרת הפנים שבו. זאת אחת מהסצנות שירדו וחזרו עשרות פעמים בגרסאות שונות של העריכה. חלקים מארץ ישראל השלמה, אללי."

דיברנו דיברנו דיברנו (הנה, כאן, הלא-ביקורת הראשונה שלי ל"העולם מצחיק" של שמי זרחין), עכשיו אפשר לראות קצת שוטים. טריילר טיפה מבולגן, הסרט הרבה יותר אלגנטי. דעתכם?

זו כבר מסורת. גם כאן בבלוג. מדי שנה בסוף אפריל מתכנסים כתבי הבית הלבן – ואיתם, מאיזושהי סיבה לא ברורה, מיטב סלבריטאי הוליווד – באולם הנשפים של מלון הילטון בוושינגטון לארוחת ערב בחסות נשיא ארצות הברית. הרוטינה קבועה ומשופשפת. קומיקאי או מנחה טוק-שואו עולה למונולוג של כחצי שעה בו הוא יורד על הנשיא בפניו. זה תמיד די משעשע. השנה, חידוש: הנשיא מקדים את הקומיקאי ויורד על העיתונאים. הנה הם, ברק אובמה בתור מופע החימום של ג'ימי קימל. אמש בבית הלבן:

בימים הקרובים אעלה כאן מדי בוקר משהו שקשור בסרטו החדש של ערן קולירין, "ההתחלפות", שייצא לבתי הקולנוע ביום חמישי. קטעי הווידיאו והסאונד שיעלו כאן ילוו בדברי ההסבר של קולירין, במאי הסרט, אותם כתב במיוחד ל"סינמסקופ".

"ההתחלפות" הוא סרט כה שונה ויוצא דופן שגם העבודה עליו נראית כאילו לקוחה מתוך העולם האקסצנטרי והמהורהר שמוצג בסרט. המון ניסיונות, לבטים, הרהורים וספקות. הנה, למשל, סצינה שלבסוף לא נכנסה אל הגרסה הסופית של הסרט, אבל נותנת משהו מאופיו:

כותב עליה קולירין:

המנורה

"כשהייתי ילד הייתי  מביט על המנורה בחדרי לפני השינה/ כמו ילדים רבים פחדתי להירדם בחושך. אני זוכר היטב את המנורה שהייתה תלויה שם. את הנדנוד הקל שלה ואת הצללים על הקיר. יום אחד, אני לא זוכר למה, עליתי על כסא וראיתי בפעם הראשונה את הצד השני שלה. להפתעתי, היו שם חיים שלמים. הייתה שם שכבת אבק דקה, גוויות חרקים, הרחק מתחת הייתה הרצפה והחיים הרגילים. זה היה הצד האפל של הירח, הפינה של החדר המקום שלא רואים.

"'ההתחלפות' הוא מעין מערכת של ואריאציות על דברים. 'דברים' במובן 'אובייקטים'. זה לא אקדמי כמו שזה נשמע אלא משקף יותר את תאוות ההסתכלות שלי. השאלה היא בכמה אפשרויות אפשר להסתכל על הדבר הקבוע, החיים ככה איך שהם בצורה הגולמית והאדישה."

ואכן, הסרט הזה עוסק בתאוות ההסתכלות. עוד סצינה כזאת, עם קצת יותר אקשן, מחר.

פסטיבל דוקאביב ייפתח ביום חמישי הקרוב (הנה התפריט) ובימים הקרובים אני מקווה להצליח ולהציג בפניכם כמה מהסרטים שיוקרנו בו ושכבר ראיתי. בינתיים, כל מה שראיתי אהבתי (אני צופה כרגע רק בסרטים הבינלאומיים של הפסטיבל. מהסרטים הישראליים עוד לא ראיתי כלום). נתחיל עם "קצב, חרוזים, חיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט" של מייקל רפפפורט ועם "מהשמיים למטה" על יו-2 של דיוויס גוגנהיים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2012

בפתיחת הסרט התיעודי “מהשמיים למטה", שביים דיוויס גוגנהיים (זוכה האוסקר על "אמת מטרידה”) על יו-2, מרואיין פסיכולוג שמסביר מהו העניין הזה שגורם לאנשים ללכת ולהקים להקה. בעיקר גברים, אגב, הוא טוען. להקה מוזיקלית, מסביר הפסיכולוג, היא כמו השבט של ימי קדם, קבוצה של אנשים שאינם קשורים גנטית זה לזה, אבל שחוברים יחד להגשים מטרה משותפת, לקשור את גורלם זה בזה. גברים מקימים להקות רוק, אבל הם בעצם רוצים משפחה, שבט. אותו רעיון בדיוק בא לידי ביטוי בסרט תיעודי מוזיקלי נוסף: “קצב, חרוזים, חיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט", אותו ביים השחקן-בדרך-כלל, מייקל רפפורט. ארבעה אנשי היפ הופ ניו יורקיים שלא צריכים שום פסיכולוג שינתח אותם: הם ישר קוראים לעצמם "שבט" (Tribe). וזאת במקביל להרכב היפ-הופ אחר, הוו-טאנג-קלאן (clan, גם כן שבט).

אני אוהב סרטים דוקומנטריים על להקות, בייחוד סרטים עשויים באופן כה מקצועי כמו שני אלה. שני הסרטים האלה ועוד כמה סרטים מוזיקליים, יוצגו בפסטיבל דוקאביב שייפתח בסינמטק תל אביב ביום חמישי הבא (5.3). אני אוהב סרטים דוקומנטריים על להקות, למרות שבסופו של דבר כולם מספרים אותו סיפור בדיוק: "נפגשנו בבית הספר, גילינו שאנחנו נשמות תאומות, יצרנו בשביל הכיף, התפרסמנו והתעשרנו בטעות, הפרסום היה קשה, העיב על החברות, ואז על היצירה ובהדרגה הלכנו והתרחקנו זה מזה”. סיפורה של א טרייב קולד קווסט מסתיים בפירוק הלהקה, סיפורה של יו-2 מתחיל בכמעט פירוק, שבעצם הקים את הלהקה לתחייה אחרי רגע של משבר.

אני מודה: יו-2 היא אחת הלהקות האהובות עליי, אך למעט שיר או שניים אני לא מכיר את א טרייב קולד קווסט כלל, ובכל זאת את סרטו של רפפורט על להקת ההיפ-הופ מקווינס אהבתי יותר מסרטו של גוגנהיים על להקת הרוק מדאבלין (למרות שנקודות הדמיון וההשקה בין הסרטים לרגעים מדהים, כמו למשל האבחנה שלו ריד השפיע גם על זאת וגם על זאת, או השימוש באנימציה בשני הסרטים). בעיקר כי רפפורט השכיל ליצור סרט רחב יותר מאשר רק פרופיל של להקה אחת, אלא דיוקן נהדר של תרבות שלמה. הוא מראה יפה איך א טרייב קולד קווסט ממוקמת כנקודת ציר בהפתחות ההיפ-הופ באמריקה, איך היא הושפעה מאלה שקדמו לה (ראן די.אס.סי, למשל, שהגיעו מאותה שכונה) אבל גם איך הם השפיעו על אלה שבאו אחריהם (הרוטס וקניה ווסט, למשל). ובסופו של דבר, ברמה האנושית, הסיפור של חברי א טרייב קולד קווסט מרגש יותר. הם היו אנשים פשוטים, נהיו כוכבים לרגע, ופחות או יותר חזרו ברובם לאלמוניות. חלקם ברחו אל נחמת האלמוניות, והשאירו את הכוכבות בידי אלה שהשתוקקו אליה. האופן בו אנשים מתמודדים עם פרסום ואיך זה משפיע על אופי ועל קשרים בינאישיים הוא אחד הדברים הנפלאים בסרט הזה, לא מעט בזכות הכנות העצומה של חברי הלהקה בשיחותיהם עם רפפורט.

גוגנהיים יצר סרט מרשים ומקיף מאוד אבל משמעותי פחות. הוא מתמקד אך ורק ביו-2 ומספר יפה את סיפור התגבשותה בבית הספר ופריצתה המטאורית, נסיקה שכמעט החריבה את הלהקה. עד שהגיע האלבום ששינה הכל: “אכטונג בייבי", האלבום שהסרט הזה מציין 20 שנה לצאתו. הערך העיקרי של "מהשמיים למטה" הוא ההיכרות האינטימית עם ארבעה מכוכבי הרוק הכי גדולים ועשירים של דורנו. גם כאן, הפתיחות והרהיטות של חברי הלהקה – ובעיקר, יכולת האינטרוספקציה של בונו – די מדהימה. ההיחשפות לתהליך כתיבת השירים של בונו היא סוג של שוק. הוא מגדיר את התהליך הזה כבנייה של בניין מהשמיים כלפי מטה: קודם המוזיקה, אז ההגשה הווקאלית ורק לבסוף המילים, אותן הוא צד אחת אחת בסשנים של אלתור שלפעמים נראה כמו קבלת מסרים בדרך נבואית על טבעית. מתת אל ממקומות גבוהים.

אחת הסיבות שאני כה אוהב את יו-2, היא כי הם עבדו עם האמנים שאני הכי מעריץ בעולם: בריאן אינו, המוזיקאי האהוב עליי, הוא המפיק המוזיקלי שלהם. ואנטון קורבין, הצלם האהוב עליי, אחראי לצילומים ולקליפים שלהם. ההנאה שלי מ"מהשמיים מטה" מגיעה גם מהאפשרות לצפות בשני אלה בעבודה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2011

שני סרטים של במאיות יש לנו בסוף השבוע הזה. ואם ב"אורחים לרגע" חיבבתי כמעט כל בחירה שעשתה הבמאית, הרי שבגרסתה של אנדריאה ארנולד (“דרך אדומה”, “מחוץ למים”) ל"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה פשוט שנאתי בלהט כל בחירה ובחירה שלה. כמו, למשל, לא לשים מוזיקה. אני נוטה לשנוא סרטים בלי מוזיקה. או כמו למשל, הבחירה של ארנולד (זה הסרט השני כבר) לצלם אותו בפריים ריבועי. הבנתי את הבחירה בפריים כזה כשהיא נעשתה בסרט כמו "הארטיסט", שהיה הומאז' לקולנוע של פעם, אבל אצל ארנולד זו נראית לי כמו גחמה ריקה ממשמעות (או אסתטיקה). שנאתי בלהט את ארבעת השחקנים הראשיים האלמוניים שארנולד בחרה לגלם את קתרין והיתקליף. וחשבתי שהרעיון שלה ללהק לתפקיד היתקליף שחקן ממוצא אפריקאי הוא סוג של פוזה עלק-חברתית שלא אומרת כלום לעיבוד הספרותי ולא עושה כלום לסרט. ובשעה שהערכתי את הרעיון הכללי של ארנולד לביים דרמת תלבושות תקופתית עם מראה ריאליסטי מחוספס האופייני לקולנוע האירופי של ימינו – די סבלתי מהאופן שבו הרעיון הזה התממש (פטרישה רוזמה כבר עשתה משהו ברוח זה, ובאופן מצוין למדי ב"מנספילד פארק" שלה ב-1999). למעט כמה תקריבים נאים על פרפרים ופרחים, הסרט הזה מכוער בצורה קיצונית. מצד שני, כל הסיפור של "אנקת גבהים" מעולם לא עניין אותי, עד שאני תוהה האם הגרסה עם נטלי פורטמן ומייקל פסנבדר שהיתה אמורה לצאת מהסרט הזה עד שהגיע אליו ארנולד ופיטרה את כולם, היתה מעניינת אותי יותר.

אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב. זו לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב?

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2012

אחד הדברים שהכי חיבבתי ב"אורחים לרגע" זה את העובדה שפשוט לא ראיתי את הסרט הזה בא (זה קרה בפסטיבל ירושלים). זה אולי מעיד משהו על הקולנוע הישראלי: הגענו למצב שבו נעשים כל כך הרבה סרטים, שיש כמה סרטים וכמה יוצרים שאני סומך עליהם שיעשו סרט ראוי, וכל השאר… ובכן, שם אני מרגיש שאני פחות בידיים בטוחות. למרות שהקולנוע הישראלי הוכיח לי יפה בשנים האחרונות שיש בו המון כשרונות, אני עדיין ניגש לסרט ישראלי שמגיע מיוצר שאני לא מכיר בחשש מסוים. ואז להיכנס לסרט, ותוך עשר דקות להישבות לחלוטין בדמויות שלו ובשפה שלו, זה רגע קסום. קסום לראות איך יוצרת, שלא ממש הכרתי קודמת, בונה בזריזות עולם קולנועי שאני מחבב להסתובב בתוכו.

קסום לא פחות להבין שזה קורה לאו-דווקא בדרכים המקובלות. בצפייה השנייה ניסיתי לבודד מה זה הדבר הזה שעושה כה נעים ב"אורחים לרגע". האם זה התסריט? ובכן, לאו דווקא. אני יכול להיות ביקורתי כלפי אלמנטים מסוימים בתסריט ומבנהו. האם זה הבימוי? לא יודע להגיד באופן חד משמעי. אני מכנה את הבימוי של "אורחים לרגע" בתואר "פשוט". כלומר שאין בו יומרה. הוא קורקטי ואלגנטי, אין בו ניצוצות או הברקות ויזואליות יוצאות דופן, אבל יש בו איזשהו דיוק נעים – בהגשה, בקצב. ובעיקר, בליהוק. כבר המון זמן שלא חיבבתי ככה שני שחקנים ראשיים, והאמנתי ככה לדמויות שהם מגלמים. אז ייתכן שהסימפתיה הגדולה שלי ל"אורחים לרגע" פשוט קשורה לכך שממש נהניתי לבלות בחברתם של אליה ענבר (ונמשיה הנהדרים) וגור בנטביץ' (בתפקיד, ובכן, גור בנטביץ'), המגלמים בת (בת 12-13) ואביה השלוכי, שנפגשים אחרי שנים של פרידה בדיוק בזמן מלחמת לבנון השנייה. האב, הומלס, בטלן ותפרן – דמות שהתיאור הכי טוב שאפשר לתת לה הוא "Bullshit artist" – שלא ממש יודע מה לעשות עם בתו, מנצל את המלחמה כדי להעמיד פנים שהם פליטים מהצפון ולנצל את הכנסת האורחים של משפחה מעין כרם (אה כן, גם הלוקיישן: איזה יופי מצטלמת עין כרם). צריך לשים לב שבנטביץ', במאי בדרך כלל, הוא בן זוגה לחיים של מאיה קניג, במאית הסרט (והשותפה לתסריט עם דנה דימנט). בנטביץ' וקניג שיחקו יחד בסרט הקצר המקסים "עובר ושב" שבנטביץ' ביים. בפסטיבל ירושלים האחרון בנטביץ' זכה בפרס השחקן על תפקידו בסרט הזה. ותכף ייצא לו סרט עלילתי ארוך משל עצמו, הראשון שלו מאז "משהו טוטאלי" מ-2000. כך שמשהו באלכימיה המאוד נשית שלה והמאוד גברית-היפית שלו יוצר את האווירה היצירתית הלא-לחלוטין-צפויה שעוטפת את כל הסרט הזה.

שמו המקורי של הסרט הוא "שקרים בז'”, ואכן זה המוטיב העיקרי של הסרט: השקרים שכל הדמויות מספרות זו לזו. לא שקרים לבנים, לא שקרים שחורים, לא שום דבר הרה גורל, ובכל זאת, השקרים שאנשים מספרים באופן כמעט אוטומטי סתם כדי לקיים לעצמם את הבועה. ומה שמעניין לתהות בסרט הוא עד כמה הדמויות מבינות שמשקרות להן, אבל מעדיפות לעצום עין, כדי לא להתעורר מהבועה של עצמן ולהתמודד עם החיים. אז לא שקרים, נגיד שזה בלופים. וכך, האבא מבלף לאשתו לשעבר ולבתו בהווה; כשהבת מדברת בטלפון עם אמא באמריקה, היא מבלפת אותה, ודי שקוף לנו שהאם מבלפת בחזרה; לי זה די ברור שהאשה המארחת את האב ובתו מבינה מהר שכל סיפור הפליטים מהצפון הוא בלוף, אבל היא נהנית לבלות בתוך הבועה שלהם ולברוח לרגע מהבועה שלה (ומהבלופים של בעלה).

בתוך בניית העולם הזאת, יש שני דברים שפשוט מצאו חן בעיניי מאוד. אחד, העובדה שהסרט מסרב להיות רציני מדי. הוא לוקח שתי דמויות שיכולות בקלות לגלוש לשיחות אופרות סבון, אבל בגלל שהאבא הוא מעין ממציאן בלתי נלאה, ראשו גדוש רעיונות אפויים למחצה (כמו סיגריות-חצי), אנחנו עד מהרה נאספים לתוך הלך הרוח האקסצנטרי שלו, זה שבתו כמובן נרתעת ממנו, כי הוא מקור בלתי נדלה לרגעי בושה ומבוכה עבורה, אבל מצד שני היא גם מחבבת אותו מאוד, כי תוך שניות ברור שהוא הילד בסצנריו הזה, והיא צריכה להיות המבוגרת מביניהם.

האלמנט השני הוא המוזיקה. בחירות מוזיקליות אומרות לי המון על הלך הרוח של היוצרים בעת העשייה. אז זה שהם בוחרים בשורה משיר של אהוד בנאי לשם הסרט, כבר שמה אותי בעדם (והאב הוא בתו הם אכן מעין להקת הפליטים). וסרט ששם בפתיחתו את אביתר בנאי ששר אריאל זילבר ובאחד מרגעי השיא בסופו קטע של רוברט וויאט (את "You You” מתוך הדיסק "קומיק-אופרה", שזה תיאור מצוין לסוג הסרט הזה), הוא סרט שמתקשר איתי הישר אל בלוטות הטעם המוזיקליות שלי. כך שבסופו של דבר לשאלה איך עושים סרט, שהוא לא מושלם, אבל הוא מקסים מראשיתו ועד סופו, התשובה היא "אין לי מושג". אלא שחיבבתי כמעט כל בחירה שנעשתה ב"אורחים ברגע", ונדמה לי שזה מאותם סרטים שפשוט צובטים בלב. הייתי, אגב, שמח לראות סדרת טלוויזיה על שתי הדמויות האלה ולראות לאן הן ממשיכות מכאן.

סיכום כותרות היממתיים האחרונות, משני צידי האטלנטי:

1.

צריך לתת את זה לצרפתים: הם יודעים לראות סרטים. באייטם ב"וראייטי" על רשימת הסרטים ב"שבוע המבקרים" מתאר שארל טסו, מנהל המסגרת, את "המשגיחים" בתור "סרט אקשן תיאולוגי". איזו הגדרה מבריקה וקולעת. אגב, שמו של "המשגיחים" בצרפתית הוא "השכנים של אלוהים". מה שמייחד את רשימת "שבוע המבקרים" השנה היא שכל הסרטים הם סרטי בכורה.

2.

ורשימת "השבועיים של הבמאים" מסקרנת אף היא, ובראשה סרטו החדש של מישל גונדרי – סרט פסאודו-תיעודי עם שחקנים לא מוכרים שאם אני מבין נכון מתרחש כולו באוטובוס תלמידים.

3.

ומתברר שיש עוד מסגרת בקאן שלא הכרתי, שנקראת ACID (שם אדיר), ובה בוחר איגוד בתי הקולנוע העצמאיים בצרפת סרטים מהעולם כדי להציג אותם למפיצים שמגיעים לקאן כדי לעזור להם למצוא הפצה בצרפת ובשאר אירופה. שני סרטים ישראליים, "חדר 514" של שרון בר-זיו ו"שרקייה" של עמי ליבנה וגיא עופרן, יוקרנו שם.

אז בקאן יש השנה גם "חדר 514" וגם "חדר 237" (של הבמאי האמריקאי רודני אשר במסגרת "שבועיים של הבמאים").

4.

היאם עבאס תהיה אחת השופטות בתחרות הרשמית בקאן, לצד עמנואל דבוס, יואן מגרגור, אנדריאה ארנולד, אלכסנדר פיין, דיאן קרוגר, ראול פק וז'אן פול-גוטייה.

5.

ובעוד אנחנו בארץ עוסקים בעניינינו בלאס וגאס מתקיים כנס CinemaCon (שבעבר היה מוכר תחת השם ShoWest) ובו מציגים כל האולפנים את התוצרת העתידית שלהם בפני בעלי בתי קולנוע ואנשי התקשורת. שני אירועים קרו שם ביומיים האחרונים שיצרו כותרות.

א.

סצינות ראשונות מתוך "ההוביט" של פיטר ג'קסון הוקרנו בתלת מימד ובהקרנה במהירות של 48 פריים בשניה (פי שניים מקצב ההקרנה הסטנדרטי כיום). זה מעניק לחומר הגלם עוד רזולוציה וחדות והבלוגוספירה רוגשת ותוססת בדיונים האם התוצאה נראית טוב או לא. כולם מסכימים שזה נראה כמו וידיאו חד מדי (שזו גם היתה הבעיה עם מצלמות ההיי דפינישן בתחילת דרכן, אם אתם זוכרים את "מיאמי וייס" ואת "הנוסע" של מייקל מאן). אני מאמין שעד ש"ההוביט" ייצא להקרנות מסחריות יתווסף לו איזשהו פילטר מרכך כדי לצמצם את תחושת הווידיאו.

ב.

הפרזנטציה של דיסני משכה אף היא תשומת לב רבה. ראשית, כי היא באה ימים אחרי פיטוריו של יו"ר האולפן, ריץ' רוס, דבר שהכניס את האולפן לעין סערה ניהולית מול בעלי המניות. אבל בפרזנטציה שלשום הם שידרו עסקים כרגיל, בעיקר בזכות המותגים שדיסני מייצגת בשנים האחרונים: פיקסאר, מארוול ודרימוורקס. הנה הדיווח של אן תומפסון מאירוע. והנה התמצית:

– העיתונאים ראו חצי שעה מתוך "אמיצה", הסרט המתקרב של פיקסאר ונרשמה התפעמות.

– ג'ון לאסטר הציג קטעים מ"אוניברסיטת המפלצות", הסרט של פיקסאר ל-2013, והכריז על שני הסרטים הבאים של פיקסאר: "הדינוזאור הטוב" של בוב פיטרסון בקיץ 2014, ו"לה דיה דה לוס מוארטוס", סרט בגוון מקסיקני של לי אונקריץ' ("צעצוע של סיפור 3") לקיץ 2015.

– "החבובות 2" קיבל אור, אהמ…, ירוק.

– מארוול הציגה קטעים מ"הנוקמים" (שכנראה נראו חיוורים בהשוואה לקטעים מ"עליית האביר האפל" מהפרזנטציה של וורנר יום קודם), והכריזה על "ת'ור 2" לאפריל 2014 בבימויו של אלן טיילור ("משחקי הכס", "הסופרנוס"). וגם ששיין בלאק מתחיל לצלם את "איירון מן 3" בעוד שלושה שבועות ליציאה בקיץ 2013.

– סם ריימי הביא קטעים מתוך "עוץ, הגדול והנפלא", מעין פריקוול ל"הקוסם מארץ עוץ" לקיץ 2013.

– טים ברטון הציג את "פרנקנוויני", סרטו הבא ל-2013 (הרחבה לסרט האנימציה הקצר שיצר לדיסני בתחילת הקריירה שלו).

6.

ובמהלך יום הזכרון הלך לעולמו בניו יורק עמוס פוגל, ממייסדי פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ואחד האנשים שקידמו בשנות החמישים והששים את תרבות הקולנוע באמריקה, כמורה ואוצר קולנוע (מעין דוד גרינברג אמריקאי). הוא הקים סינמטקים ומועדוני קולנוע וכתב את הספר רב ההשפעה "הקולנוע כאמנות חתרנית", שהיה גם בסיס לסרט תיעודי מרתק על פועלו מלפני כמה שנים. פוגל, שבהספד עליו אני קורא שחשב לרגע לעלות לישראל ואז ירד מהרעיון, היה בן 91 במותו.