אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב. זו לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב?

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2012

אחד הדברים שהכי חיבבתי ב"אורחים לרגע" זה את העובדה שפשוט לא ראיתי את הסרט הזה בא (זה קרה בפסטיבל ירושלים). זה אולי מעיד משהו על הקולנוע הישראלי: הגענו למצב שבו נעשים כל כך הרבה סרטים, שיש כמה סרטים וכמה יוצרים שאני סומך עליהם שיעשו סרט ראוי, וכל השאר… ובכן, שם אני מרגיש שאני פחות בידיים בטוחות. למרות שהקולנוע הישראלי הוכיח לי יפה בשנים האחרונות שיש בו המון כשרונות, אני עדיין ניגש לסרט ישראלי שמגיע מיוצר שאני לא מכיר בחשש מסוים. ואז להיכנס לסרט, ותוך עשר דקות להישבות לחלוטין בדמויות שלו ובשפה שלו, זה רגע קסום. קסום לראות איך יוצרת, שלא ממש הכרתי קודמת, בונה בזריזות עולם קולנועי שאני מחבב להסתובב בתוכו.

קסום לא פחות להבין שזה קורה לאו-דווקא בדרכים המקובלות. בצפייה השנייה ניסיתי לבודד מה זה הדבר הזה שעושה כה נעים ב"אורחים לרגע". האם זה התסריט? ובכן, לאו דווקא. אני יכול להיות ביקורתי כלפי אלמנטים מסוימים בתסריט ומבנהו. האם זה הבימוי? לא יודע להגיד באופן חד משמעי. אני מכנה את הבימוי של "אורחים לרגע" בתואר "פשוט". כלומר שאין בו יומרה. הוא קורקטי ואלגנטי, אין בו ניצוצות או הברקות ויזואליות יוצאות דופן, אבל יש בו איזשהו דיוק נעים – בהגשה, בקצב. ובעיקר, בליהוק. כבר המון זמן שלא חיבבתי ככה שני שחקנים ראשיים, והאמנתי ככה לדמויות שהם מגלמים. אז ייתכן שהסימפתיה הגדולה שלי ל"אורחים לרגע" פשוט קשורה לכך שממש נהניתי לבלות בחברתם של אליה ענבר (ונמשיה הנהדרים) וגור בנטביץ' (בתפקיד, ובכן, גור בנטביץ'), המגלמים בת (בת 12-13) ואביה השלוכי, שנפגשים אחרי שנים של פרידה בדיוק בזמן מלחמת לבנון השנייה. האב, הומלס, בטלן ותפרן – דמות שהתיאור הכי טוב שאפשר לתת לה הוא "Bullshit artist" – שלא ממש יודע מה לעשות עם בתו, מנצל את המלחמה כדי להעמיד פנים שהם פליטים מהצפון ולנצל את הכנסת האורחים של משפחה מעין כרם (אה כן, גם הלוקיישן: איזה יופי מצטלמת עין כרם). צריך לשים לב שבנטביץ', במאי בדרך כלל, הוא בן זוגה לחיים של מאיה קניג, במאית הסרט (והשותפה לתסריט עם דנה דימנט). בנטביץ' וקניג שיחקו יחד בסרט הקצר המקסים "עובר ושב" שבנטביץ' ביים. בפסטיבל ירושלים האחרון בנטביץ' זכה בפרס השחקן על תפקידו בסרט הזה. ותכף ייצא לו סרט עלילתי ארוך משל עצמו, הראשון שלו מאז "משהו טוטאלי" מ-2000. כך שמשהו באלכימיה המאוד נשית שלה והמאוד גברית-היפית שלו יוצר את האווירה היצירתית הלא-לחלוטין-צפויה שעוטפת את כל הסרט הזה.

שמו המקורי של הסרט הוא "שקרים בז'”, ואכן זה המוטיב העיקרי של הסרט: השקרים שכל הדמויות מספרות זו לזו. לא שקרים לבנים, לא שקרים שחורים, לא שום דבר הרה גורל, ובכל זאת, השקרים שאנשים מספרים באופן כמעט אוטומטי סתם כדי לקיים לעצמם את הבועה. ומה שמעניין לתהות בסרט הוא עד כמה הדמויות מבינות שמשקרות להן, אבל מעדיפות לעצום עין, כדי לא להתעורר מהבועה של עצמן ולהתמודד עם החיים. אז לא שקרים, נגיד שזה בלופים. וכך, האבא מבלף לאשתו לשעבר ולבתו בהווה; כשהבת מדברת בטלפון עם אמא באמריקה, היא מבלפת אותה, ודי שקוף לנו שהאם מבלפת בחזרה; לי זה די ברור שהאשה המארחת את האב ובתו מבינה מהר שכל סיפור הפליטים מהצפון הוא בלוף, אבל היא נהנית לבלות בתוך הבועה שלהם ולברוח לרגע מהבועה שלה (ומהבלופים של בעלה).

בתוך בניית העולם הזאת, יש שני דברים שפשוט מצאו חן בעיניי מאוד. אחד, העובדה שהסרט מסרב להיות רציני מדי. הוא לוקח שתי דמויות שיכולות בקלות לגלוש לשיחות אופרות סבון, אבל בגלל שהאבא הוא מעין ממציאן בלתי נלאה, ראשו גדוש רעיונות אפויים למחצה (כמו סיגריות-חצי), אנחנו עד מהרה נאספים לתוך הלך הרוח האקסצנטרי שלו, זה שבתו כמובן נרתעת ממנו, כי הוא מקור בלתי נדלה לרגעי בושה ומבוכה עבורה, אבל מצד שני היא גם מחבבת אותו מאוד, כי תוך שניות ברור שהוא הילד בסצנריו הזה, והיא צריכה להיות המבוגרת מביניהם.

האלמנט השני הוא המוזיקה. בחירות מוזיקליות אומרות לי המון על הלך הרוח של היוצרים בעת העשייה. אז זה שהם בוחרים בשורה משיר של אהוד בנאי לשם הסרט, כבר שמה אותי בעדם (והאב הוא בתו הם אכן מעין להקת הפליטים). וסרט ששם בפתיחתו את אביתר בנאי ששר אריאל זילבר ובאחד מרגעי השיא בסופו קטע של רוברט וויאט (את "You You” מתוך הדיסק "קומיק-אופרה", שזה תיאור מצוין לסוג הסרט הזה), הוא סרט שמתקשר איתי הישר אל בלוטות הטעם המוזיקליות שלי. כך שבסופו של דבר לשאלה איך עושים סרט, שהוא לא מושלם, אבל הוא מקסים מראשיתו ועד סופו, התשובה היא "אין לי מושג". אלא שחיבבתי כמעט כל בחירה שנעשתה ב"אורחים ברגע", ונדמה לי שזה מאותם סרטים שפשוט צובטים בלב. הייתי, אגב, שמח לראות סדרת טלוויזיה על שתי הדמויות האלה ולראות לאן הן ממשיכות מכאן.

סיכום כותרות היממתיים האחרונות, משני צידי האטלנטי:

1.

צריך לתת את זה לצרפתים: הם יודעים לראות סרטים. באייטם ב"וראייטי" על רשימת הסרטים ב"שבוע המבקרים" מתאר שארל טסו, מנהל המסגרת, את "המשגיחים" בתור "סרט אקשן תיאולוגי". איזו הגדרה מבריקה וקולעת. אגב, שמו של "המשגיחים" בצרפתית הוא "השכנים של אלוהים". מה שמייחד את רשימת "שבוע המבקרים" השנה היא שכל הסרטים הם סרטי בכורה.

2.

ורשימת "השבועיים של הבמאים" מסקרנת אף היא, ובראשה סרטו החדש של מישל גונדרי – סרט פסאודו-תיעודי עם שחקנים לא מוכרים שאם אני מבין נכון מתרחש כולו באוטובוס תלמידים.

3.

ומתברר שיש עוד מסגרת בקאן שלא הכרתי, שנקראת ACID (שם אדיר), ובה בוחר איגוד בתי הקולנוע העצמאיים בצרפת סרטים מהעולם כדי להציג אותם למפיצים שמגיעים לקאן כדי לעזור להם למצוא הפצה בצרפת ובשאר אירופה. שני סרטים ישראליים, "חדר 514" של שרון בר-זיו ו"שרקייה" של עמי ליבנה וגיא עופרן, יוקרנו שם.

אז בקאן יש השנה גם "חדר 514" וגם "חדר 237" (של הבמאי האמריקאי רודני אשר במסגרת "שבועיים של הבמאים").

4.

היאם עבאס תהיה אחת השופטות בתחרות הרשמית בקאן, לצד עמנואל דבוס, יואן מגרגור, אנדריאה ארנולד, אלכסנדר פיין, דיאן קרוגר, ראול פק וז'אן פול-גוטייה.

5.

ובעוד אנחנו בארץ עוסקים בעניינינו בלאס וגאס מתקיים כנס CinemaCon (שבעבר היה מוכר תחת השם ShoWest) ובו מציגים כל האולפנים את התוצרת העתידית שלהם בפני בעלי בתי קולנוע ואנשי התקשורת. שני אירועים קרו שם ביומיים האחרונים שיצרו כותרות.

א.

סצינות ראשונות מתוך "ההוביט" של פיטר ג'קסון הוקרנו בתלת מימד ובהקרנה במהירות של 48 פריים בשניה (פי שניים מקצב ההקרנה הסטנדרטי כיום). זה מעניק לחומר הגלם עוד רזולוציה וחדות והבלוגוספירה רוגשת ותוססת בדיונים האם התוצאה נראית טוב או לא. כולם מסכימים שזה נראה כמו וידיאו חד מדי (שזו גם היתה הבעיה עם מצלמות ההיי דפינישן בתחילת דרכן, אם אתם זוכרים את "מיאמי וייס" ואת "הנוסע" של מייקל מאן). אני מאמין שעד ש"ההוביט" ייצא להקרנות מסחריות יתווסף לו איזשהו פילטר מרכך כדי לצמצם את תחושת הווידיאו.

ב.

הפרזנטציה של דיסני משכה אף היא תשומת לב רבה. ראשית, כי היא באה ימים אחרי פיטוריו של יו"ר האולפן, ריץ' רוס, דבר שהכניס את האולפן לעין סערה ניהולית מול בעלי המניות. אבל בפרזנטציה שלשום הם שידרו עסקים כרגיל, בעיקר בזכות המותגים שדיסני מייצגת בשנים האחרונים: פיקסאר, מארוול ודרימוורקס. הנה הדיווח של אן תומפסון מאירוע. והנה התמצית:

– העיתונאים ראו חצי שעה מתוך "אמיצה", הסרט המתקרב של פיקסאר ונרשמה התפעמות.

– ג'ון לאסטר הציג קטעים מ"אוניברסיטת המפלצות", הסרט של פיקסאר ל-2013, והכריז על שני הסרטים הבאים של פיקסאר: "הדינוזאור הטוב" של בוב פיטרסון בקיץ 2014, ו"לה דיה דה לוס מוארטוס", סרט בגוון מקסיקני של לי אונקריץ' ("צעצוע של סיפור 3") לקיץ 2015.

– "החבובות 2" קיבל אור, אהמ…, ירוק.

– מארוול הציגה קטעים מ"הנוקמים" (שכנראה נראו חיוורים בהשוואה לקטעים מ"עליית האביר האפל" מהפרזנטציה של וורנר יום קודם), והכריזה על "ת'ור 2" לאפריל 2014 בבימויו של אלן טיילור ("משחקי הכס", "הסופרנוס"). וגם ששיין בלאק מתחיל לצלם את "איירון מן 3" בעוד שלושה שבועות ליציאה בקיץ 2013.

– סם ריימי הביא קטעים מתוך "עוץ, הגדול והנפלא", מעין פריקוול ל"הקוסם מארץ עוץ" לקיץ 2013.

– טים ברטון הציג את "פרנקנוויני", סרטו הבא ל-2013 (הרחבה לסרט האנימציה הקצר שיצר לדיסני בתחילת הקריירה שלו).

6.

ובמהלך יום הזכרון הלך לעולמו בניו יורק עמוס פוגל, ממייסדי פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ואחד האנשים שקידמו בשנות החמישים והששים את תרבות הקולנוע באמריקה, כמורה ואוצר קולנוע (מעין דוד גרינברג אמריקאי). הוא הקים סינמטקים ומועדוני קולנוע וכתב את הספר רב ההשפעה "הקולנוע כאמנות חתרנית", שהיה גם בסיס לסרט תיעודי מרתק על פועלו מלפני כמה שנים. פוגל, שבהספד עליו אני קורא שחשב לרגע לעלות לישראל ואז ירד מהרעיון, היה בן 91 במותו.

אתמול ראיתי את "ההתחלפות" של ערן קולירין בפעם השניה. הפעם הראשונה היתה בפסטיבל חיפה, אז כתבתי עליו את חוות הדעת הזאת. בסוף הצפייה השניה אתמול עשיתי דאבל טייק. משהו שם היה לי שונה. סוף הסרט שראיתי אתמול היה שונה מהסוף שראיתי בחיפה. אבל האמנם כך או שדמיינתי?

הנטייה הראשונה שלי היתה להאשים את עצמי. מחשבה ראשונה: שכחת איך הסרט נגמר. מחשבה שנייה היתה: נרדמת לפני סוף הסרט! אז שאלתי את ערן קולירין ומתברר שדווקא זכרתי נכון: הסוף אכן שונה!

(אל דאגה, כל דיון בסוף של "ההתחלפות" לא כולל שום ספוילר. אף פעם).

בפסטיבל חיפה ובפסטיבל ונציה הוצג הסרט כשבסצינת הסיום מגיע גיבור הסרט (רותם קינן) לתחנה האחרונה של קו האוטובוס, לחוף הים, שם הוא רואה שני גברברים משחקים מטקות. זה סוף שנראה לי כמו מיקס בין הסוף של "400 המלקות" של טריפו (חוף הים כנקודת האין מוצא הסופי) ובין הסוף של "יצרים" של אנטוניוני (משחק הטניס שגורם לנו לתהות האם כל זה היה או לא היה). בגרסה החדשה, אחרי הסצינה בחוף הים מופיעות עוד שתי סצינות נוספות באוניברסיטה. האחת היא הסצינה היפה ביותר בסרט כולו (ואולי לכן שמתי לב אליה), ואז סצינה האחרונה בה הגיבור מחליט ללכת. ואז הסוף.

במייל ששלח לי, מסביר קולירין (שנמצא כעת בחו"ל), למה הוא שינה את הסוף:

"אכן שיניתי את הסוף. העניין הוא שאיפשהו לקראת סוף העבודה שיניתי את הסוף המקורי שלו לסוף בים. זה היה אחרי דיונים לא מעטים עם האנשים שסביב הסרט, אבל בסופו של דבר זו הייתה החלטה שלי, הרגשתי שאולי צריך להתגמש במשהו עם הגישה שלי ואולי לעזור לסרט לתקשר יותר. ביני לבין עצמי חשבתי, שאולי גם אני כמו עודד גיבור הסרט צריך להפסיק להיות לבד, ולהכיר בקיומם של אחרים, לחזור ולחיות במסגרת הקונטקסט. הסוף בים היה מעין מטאפורה לזה: לזרוק חזרה את הסרט אל הקהל ולהמשיך בחיים. הכל טוב ויפה בתיאוריה, רק שמאז שעשיתי את זה לא הצלחתי להירדם בלילה. לא עזרו הפסטיבלים ולא הביקורות ולא כלום. גם השכנוע העצמי, שבאיזשהו מקום זה לא משנה באמת את המהות של הסרט (ולדעתי זה באמת לא משנה מהות), עדיין לא הצלחתי להירדם. זה לא דימוי, לא הצלחתי להירדם באמת. הדבר היחיד שחלמתי עליו במשך חודשיים שלושה היה הסוף האחר. אני מאמין שבמהותו הסרט נשאר אותו הסרט. קשה לשנות מהות של סרט, זה משהו שטבוע עמוק בתוך הגנטיקה שלו, אבל אני אוהב לישון ומבחינה צורנית אני מרגיש שמשהו עכשיו סגור יותר נכון."

יהיה לנו עוד הרבה מאוד על "ההתחלפות" בשבוע הבא, לקראת עלייתו ב-3.5. Stay tuned.

מכירים את אלה שהיום שהם הכי אוהבים בשנה הוא יום הזכרון כי אז משמיעים ברדיו את כל השירים שהם הכי אוהבים? אז יש גם סרטים כאלה.

אתמול, ביום השבועי שלי ב"מעלה", סיפרה לי מנהלת בית הספר, נטע אריאל, שהם העלו לאתר את הסרט "טופו" שביימה אורית בן-חור רז על פי תסריט של אורי אלון. סרט בן 27 דקות המתרחש ביום הזכרון. בין צפירה לצפירה, הסרט הזה הולך עם אווירת היום בכלי התקשורת, ומציג גיבורים קולנועיים שלא מוצאים לעיתים קרובות בבלוגים תל אביביים:

בשבועות האחרונים התחיל סבב מקיף למדי של הקרנות טרום בכורה לסרטו החדש של שמי זרחין, "העולם מצחיק". שלשום, למשל, הוקרן הסרט בסינמטק תל אביב ללשכת עורכי הדין. ביום שישי הבא, למשל, הוא יוקרן לקהל רוכשי כרטיסים בסינמה סיטי ראשון לציון במסגרת מועדון טרום בכורה של הקולנוע. וכל זה, כמעט חודשיים לפני מועד היציאה הרשמי של הסרט, ב-14.6 (יומיים לפני כן הסרט ינעל את פסטיבל קולנוע דרום).

סקרן לראות מה עשה זרחין אחרי "אביבה אהובתי" מצאתי לעצמי הקרנת טרום בכורה כזאת ויצאתי ממנה 129 דקות אחר כך בעיניים לחות מדמעות של ריגוש. אחרי שחשבתי ש"אביבה אהובתי" הוא פסגתו של זרחין, אני מעדכן את הסולם שלי כעת עם "העולם מצחיק" – סרט פשוט נהדר, עם תסריט אדיר ורב שכבות, ועם בימוי יוצא מן הכלל, שלוקח כמות רבה של דמויות, סיפורים ועלילות ועושה בהם מעשי להטוטים וירטואוזיים.

ומקסים בעיניי לראות איך כל יצירותיו של זרחין (ואני כולל כאן גם את ספרו, "עד שיום אחד", שראה אור ערב צילומי הסרט החדש) משתלבות זו לתןך זו ליצירת עולם אוטו-בדיוני אחד שלם שבו לאוכל ולסיפורים יש תפקידים שווים, ובו אנשים עצובים מנסים לשכתב לעצמם את סיפור חייהם. "העולם מצחיק" – שעושה שימוש פשוט אדיר במורשת ההומור של הגשש החיוור ושל המערכונים של ניסים אלוני, אפרים קישון ויוסי בנאי – מכיל המון הומור – זה אולי סרטו המצחיק ביותר של זרחין – אבל באותה נשימה ממש זה גם סרט עצוב מאוד, על שלושה אחים – לכולם שמות של הרים – שרואים סביבם רק מוות והתפוררות, אבל הם נלחמים באמצעות הסיפורים שהם מייצרים לעצמם ולאחרים.

התמוגגתי מכמה תגליות בסרט, והראשם מנעמה שטרית שמגלמת את צפי, שהיא מעין הציר הסיפורי שסביבו חגה כל הקרוסלה הזאת. ושיתוף הפעולה השני של ירון שרף (צלם) ושל עינת גלזר-זרחין (עורכת) אחרי "הערת שוליים" של השנה שעברה הופך את "העולם מצחיק" גם לסרט מרהיב ויזואלית. פשוט תענוג.

זה מאותם סרטים שאני כרגע יכול רק לרסס חלקי רעיונות ותחילת תובנות, ושבשמחה אבלה עם הדמויות האלה שוב כדי למצוא את הדרך שלי לספר הלאה את הסיפור שלהם באופן אולי שקול ומיושב יותר. אבל עד שאתן לכל זה לשקוע לא עמדתי בפיתוי וכשעתיים אחרי שראיתי את הסרט סימסתי לזרחין וידוי פשוט: "אני מאוהב בסרט שלך".

קריאת רקע: הפעם הראשונה שכתבתי על "העולם מצחיק"; ומאיפה אני מכיר את שמי זרחין?

ברגעים אלה מתקיימת ההכרזה על תוכניית 2012 למסגרת "שבוע המבקרים" בפסטיבל קאן – אחת משתי מסגרות עצמאיות ואלטרנטיבות לתחרויות הרשמיות (השנייה היא "השבועיים של הבמאים", שסרטיה יוכרזו מחר). בשנה שעברה, למשל, הגיע לשם "סערת רוחות" של ג'ף ניקולס הישר מפסטיבל סאנדאנס, וגם "הנותנת" של הגר בן-אשר הוקרן שם בבכורה עולמית, לפני שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים (ושנה לפני הבכורה הישראית של הסרט, באמצע מאי).

והנה, יש לנו כבר שני סרטים במסגרת שבוע המבקרים, וזה די מדהים: שניהם של יוצרים בוגרי בית הספר מנשר. אותו בית ספר בו סיימה גם בן-אשר את לימודיה (כמו רבים, גם היא התחילה בקמרה אובסקורה ואז כשחלק מקמרה אובסקורה התפצל ליצירת מנשר, היא עברה לשם). אותו בית ספר בו מלמדת כיום גם קרן ידעיה, שסרטה "אור", הוקרן בשבוע המבקרים, וזכה בפרס הגדול שלו (וכן בפרס מצלמת הזהב לסרט בכורה מטעם פסטיבל קאן כולו).

(גם "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן הוקרן שם וזכה במצלמת הזהב).

כך ששבוע המבקרים הפך למשבצת הקרנה קבועה ליוצרי מנשר, או שאלה צירופי מקרים בלבד? וזה לא נגמר כאן: השנה יוקרן "המשגיחים" של מני יעיש, עליו כתבנו כאן אתמול, בשבוע הבמאים. את הסרט הפיק מרק רוזנבאום, מי שהפיק גם את "הנותנת"; וערך אסף קורמן, מי שערך גם את "הנותנת". וזה ממשיך: מני יעיש הוא בן זוגה של קרן ידעיה, בוגרת שבוע המבקרים (ושהיתה בפסטיבל קאן גם עם "כלת הים", בהקרנה מחוץ לתחרות). ידעיה היא בתו של עודד ידעיה, המנהל של מנשר. כל זה מביא אותי למסקנה שמה שקורה כעת במנשר ואצל משפחת ידעיה מסונכרן באופן מושלם לטעמם של הלקטורים של שבוע המבקרים בקאן.

חוץ מ"המשגיחים" של מני יעיש יוקרן בשבוע המבקרים גם הסרט הקצר "חזרה" שביים שי לוי כסרט גמר במנשר. זו הפעם הראשונה שסרט ישראלי קצר משתתף במסגרת הסרטים הקצרים הזאת, שאינה מיועדת דווקא לסטודנטים (בשאר מסגרות הסרטים הקצרים של קאן יש לישראל נוכחות נכבדת ועקבית).

עכשיו צריך לחכות לסוף ההכרזה ולעיון ברשימה המלאה, כמו גם ברשימה של "השבועיים של הבמאים" מחר, כדי לדעת האם יש עוד סרטים ישראליים בקאן השנה, או שנסתפק בפיצ'ר אחד ושניים קצרים.

זה שבוע גדול בקריירה של ג'וס ווידון. תחילה יצא "בקתת הפחד", סרט שיציאתו נדחתה-ונדחתה-ונדחתה, ובסוף השבוע הבא ייצא "הנוקמים" שהוא ביים למארוול (אני מדגיש את זה שהוא ביים למארוול, כי מארוול היא לרוב האוטר של עצמה, יהיה מעניין לראות האם יהיה זכר לווידון בסרט). ובין פרמיירה אחת לשנייה הוא הספיק לכתוב כמה מערכונים ודברי קישור לאירוע התרמה במלאת 20 שנה לעמותת "שיוויון עכשיו", לקידום שיוויון בין גברים ונשים. האתר Vulture מביא את תמליל המערכון שהוא כתב לדפני זוניגה ולרובוט מרושע מהעתיד.

====================

והנה מגיעות הביקורות על "הסיפור של יוסי", שפתח את התחרות הבינלאומית בפסטיבל טרייבקה ביום חמישי, והן נלהבות: דיוויד ד'ארסי ב"סקרין דיילי" ואריק קוהן ב"אינדי-ווייר" (שנותן לסרט ציון -A ומכתיר את הסרט כטוב ביותר בקריירה של איתן פוקס). אגב, את "הסיפור של יוסי" צילם גיא רז, שצילם גם את "כלבת" שגם הוא הוקרן לפני שנה בפסטיבל טרייבקה. האם נמצא הקמע?

==================

אמש פורסם ש"השוטר" של נדב לפיד זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבימוי בפסטיבל בואנוס איירס. אמת, זה לא הפסטיבל שאנחנו הכי מכירים מארגנטינה, פסטיבל מר דל פלטה הוא הבכיר בפסטיבלי ארגנטינה, אבל מה שצריך לדעת על פסטיבל בואנוס איירס הוא שזה אחד מאירועי הקולנוע הגדולים בעולם. כמות עצומה של סרטים מוצגת שם, וזה פסטיבל שמגיעים אליו 300,000 צופים. אני לא חושב שיש עוד פסטיבל בעולם עם כל כך הרבה צופים. זה פי עשר מהגדול בפסטיבלי הקולנוע בישראל.

=================

סוני ממשיכה להאמין ב"הערת שוליים" והפצתו באמריקה ממשיכה להתרחב. הסרט הגיע כבר ל-93 מסכים בסוף השבוע האחרון ולהכנסות כוללות בסך 1.3 מיליון דולר. "מארלי", סרטו התיעודי של קווין מקדונלד, יצא מסחרית בסוף השבוע באמריקה ועבד לא רע. בקרוב בדוקאביב.

==================

ובישראל: "אמריקן פאי: האיחוד" ממשיך לשלוט במכירות, זה סוף השבוע השלישי. אני מעריך שהוא חצה בימים אלה את קו מאה אלף הכרטיסים. "מחוברים לחיים" ממשיך לעבוד חזק – הוא במקום השני בסינמה סיטי, במקום השני ביס פלאנט ובמקום השלישי בגלובוס מקס. הישג אדיר לסרט צרפתי, ולדעתי הישג חסר תקדים בתולדות המגה-פלקסים האלה שסרט צרפתי מוכר כמויות כאלה של כרטיסים (מספרים שעד כה היו שמורים בעיקר לסינמטק ולקולנוע לב).

"המשגיחים" של מני יעיש. צילום: דניאל קמינסקי

אנחנו הולכים לשמוע הרבה על "המשגיחים" של מני יעיש בשבוע הקרוב. אז הנה זה מתחיל, היום פורסם רשמית מה שאני פרסמתי בגדר שמועה ביום רביעי: "המשגיחים" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום בשדרות ב-10 ביוני.

זה הישג משמעותי. יעיש צילם את סרטו בתקציב נמוך מאוד, עם חבריו, בוגרי בית הספר מנשר. התעשייה – מרק רוזנבאום כמפיק והשלמות מקרן הקולנוע הישראלי – הגיעה בשלב מאוחר יותר. ולהגיע עם סרט בכורה, קטן מידות, אבל גדול באנרגיות – פיזיות ורוחניות – אל אירוע הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, ואל כל מה שיבוא לפני זה, זה די מדהים.

אלא שיש לי בעיה עם הקומוניקט שמנסה לסחוט טיפות של פרובוקציה לתוך שיבוץ הסרט. כשהכותרת להודעה לעיתונות היא "אלימות בשירות הדת", הרושם המתקבל הוא של סרט אוי-אוי-אוי הזועק עד כמה אלימים ונוראיים הם הדתיים האלה. ואין זה כך. יעיש ועורכו, אסף קורמן, הזמינו אותי לראות את סרטם בשלבי העריכה הראשוניים שלו לפני כמה חודשים. אני סקרן מאוד לראות לאן הם המשיכו משם. אבל הגרסה שאני ראיתי היתה אחד התיעודים המדויקים ביותר לחזרה בתשובה שראיתי מועבר אל המסך. אכן, כפי שהתקציר מבטיח, זה סיפורם של שלושה חברים שמתחזקים בדת ומשליטים מעין שלטון טרור מאפיונרי על השכונה הבת ימית שלהם, מתוך רצון להפוך אותה לצנועה וייראת שמיים יותר. אלא שאז מגיע שלב ההתעוררות, והמסקנות אליו מגיע הסרט – וגיבורו (בגילומו הנהדר של רועי אסף) – הן מהמרגשות שראיתי בניסיון לתרגם חוויה רוחנית לסרט. ובסופו של דבר, הסרט מדבר על הקירבה שבין אמונה ואהבה. ועל כך שגם חוזרים בתשובה צריכים לחזור בתשובה.

אז בשבילי לראות שהסרט הקטן הזה, הבת ימי הזה, הברסלבי הזה, המנשרי הזה, שקשה היה לי לדמיין לפני חצי שנה איזה עתיד צפון לו, הולך עכשיו לעשות חיל זו אולי הוכחה שיש סביבו השגחה נאה. או, אם אתם אתאיסטים, סתם כשרון. אגב, שחק פז צילם את הסרט. ורותם זיסמן-כהן, גנבת הצגות מדופלמת, היא המנוע הרגשי והרוחני של הסרט.

אגב, סרט הנעילה של פסטיבל קולנוע דרום יהיה "העולם מצחיק" של שמי זרחין, שייצא להקרנות מסחריות יומיים אחר כך. כלומר, פסטיבל קולנוע דרום נפתח וננעל עם רותם זיסמן-כהן. פרס מפעל חיים, לא?

ראשית, תודה ל"עין הדג" שבזכותם ראיתי את הסרט המבדר. הנה הביקורת שלהם. אני מת על הקהל של "עין הדג". הם אוהבים את ג'וס ווידון בעיניים מצועפות. הם מגיבים לשם שלו ברטט שאני מכיר מזה שאומרים לידי, נגיד, טרקובסקי. או בלה טאר. אז תודה ל"עין הדג" על הסרט ועל החוויה. עכשיו נעבור לסרט.

אם אתם חובבי סרטי אימה מן הסתם נחשפתם לתמצית השיווקית של ״בקתת הפחד״, סרט המטה-אימה של ג׳וס ווידון ודרו גודארד (הם כתבו יחד וגודארד ביים, לראשונה אחרי קריירה מרשימה כתסריטאי, לסירוגין בשירותם של ווידון וג׳יי.ג'יי אברמס. למשל, ״קלוברפילד״). כל מה שהמערך השיווקי של ״בקתת הפחד״ רוצה שתדעו על הסרט זה שמדובר בסרט אימה במסורת סרטי האימה של שנות השבעים והשמונים (חבורת צעירים בלב היער נלחמים נגד השד-יודע-מה),  עם טוויסט פרודי מודע לעצמו במסורת ווס קרייבן. וזה אכן כל מה שכדאי שתדעו על הסרט לפני הכניסה אליו, כי כבר בסצינת הפתיחה תגלו שהסרט לא על זה כלל. למעשה, דומני שזה הסרט הראשון בהיסטוריה שבו תיאורה של סצינת הפתיחה – סצינת חולין שגרתית ובה שיחה על חיי נישואים בין שני אנשים – היא ספוילר (כלומר, תיאור יותר מפורט מזה). הסיבה לכך היא שכל המערך השיווקי של ״בקתת הפחד״ בנוי על הטעיה, ואני משתף איתו פעולה. ההטעיה הזאת היא בדיוק מרוח הסרט כולו. מובילים אתכם לסרט, אבל מתכננים עליכם משהו אחר לחלוטין. אבל זה גם רלוונטי לצפייה: פשוט, אם תדעו על מה הסרט באמת, הוא לא יהיה מצחיק.

אז, הנה הוראות ההפעלה לפני הצפייה ב״בקתת הפחד״:

1. קראו כמה שפחות עליו. (הברקה אדירה מצד ווידון, לגרום לצופים ללכת לסרט ולשכנע אותם בשום אופן לא לקרוא ביקורות עליו מראש). כל מה שאתם רשאים לדעת זה את המילים ״סקס״, ״אלימות״, ״אימה״ ו״מטה״ ( ו״מתה״). מצד שני, אלה גם מילות ההפעלה לסרט כמו ״כלבת״. ״בקתת הפחד״ (שנוצר במקביל ל״כלבת״ והיה בסכנת גניזה כשאולפני אם.ג׳י.אם קרסו כלכלית, עד שנגאל על ידי ליונזגייט) הוא כבר מטה-פרודיה. הוא הומאז׳ להומאז׳. הוא הרימיקס למגה-מיקס. הסרט הזה כל כך מודע לעצמו, שלמודעות העצמית שלו יש גם מודעות עצמית.

2. חוששני שהכניסה לסרט מוגבלת רק לבעלי תואר שני בסרטי אימה. אם אתם לא יודעים לזהות שוטים מ״יום שישי ה-13״, ״ליל המסכות״, ״Evil Dead" ו״המנסרים מטקסס״, אם אתם לא בקיאים בסרטי אימה יפניים ואפילו בסרטי אימה שבדיים, הסרט הזה עשוי לטוס מעל לראשיכם.

ובכן, כבר הרבה זמן לא נראה שסרט שהתיאור ״סרט פולחן״ כה מתאים לו.

אז אם עוד לא ראיתם את הסרט, קראתם די. מכאן, ספוילרים.

חמשת גיבורי ״בקתת הפחד״ מגיעים ליער נידח לסוף שבוע של מנוחה וזימה. מה שהם לא יודעים זה שהם למעשה נכנסו לסט של משהו שנראה כמו תוכנית ריאליטי. הכל תפאורה שנועדה להכשיל אותם ולהביא למותם. הכל מתועד ומפוקח מחדר בקרה תת קרקעי שבו יושבים שניים מול מוניטורים, מצחקקים כמו ביוויס ובאטהד, עוקבים אחר התסריט ומדווחים ל-director (מנהל? במאי? או במאית?). זה הטוויסט הראשון. כל מה שקורה בסרט נראה כמו סרט כי זה בעצם מין סוג של סרט. יתרה על כן, אנחנו מתחילים להבין שהצוות הזה ככל הנראה אחראי לכל סרטי האימה (האמריקאים. ליפנים יש צוות נפרד). אה, לכן הם כה דטמים זה לזה, כי יש תבנית אחידה – ללוקיישן, לליהוק, לחוקיות המות. יש לזה חוקים וסיבות וכוונות.

זה רגע מקסים בסרט, ההבנה שלא רק כל הפעולות של הדמויות בסרט מנוהלות על ידי תסריטאים ובמאים, אלא שלמעשה כל תנועה וכל בחירה שאנחנו עושים במציאות כתובה ומבוימת על ידי כוחות הנסתרים מעינינו.

זה מגיע לשלב שבו בחדר הבקרה מתנהל מתישהו הדיון הפילוסופי-תיאולוגי עתיק היומין על הפרדוקס של בחירה מול ידיעה. הסרט מיישב את הפרדוקס היטב, שנאמר ״הכל ידוע, והרשות נתונה״.

עד כאן החלק הזה. הבנו. הם בתוך מלכודת מבוימת. האנשים מול המוניטורים בחדר הבקרה הם גם היוצרים אבל גם מייצגים את הצופים. כשיש ציצים, הם מבסוטים.

אבל למה?

זה המקום שבו הסרט חושף את עצמו, התקציר של ״בקתת הפחד״ עף מהחלון והסרט והלוקיישנים מתחלפים. עד כדי כך, שכבר לא ממש אכפת לנו מחמש הדמויות המקוריות (רובן נעלמו מבר למדי מהעלילה). יותר מזה: אנחנו מבינים שעלינו לרצות בלהט שהם ימותו.

הסיבה לכך היא שחמש הדמויות האלה הם למעשה קורבנות אדם לפיוס האלים ששלטו בעבר בכדור הארץ וכעת זקוקים לקורבנותצ אדם כדי להישאר רגועים ולא להשמיד הכל. פעם היו תופסים בתולה וזורקים אותה בכוח ללוע הר געש. כיום זה כבר נהיה מסובך יותר, אז צריך לבנות את זה אחרת, באופן סמוי מהעין, המתאים לעידן ציני: צעירים, הורמונים וסמים, הם הקוקטייל שמזין את קורבנות האדם האלה. זו ההברקה השניה של הסרט: אנחנו מבינים שבעצם כל סרטי האימה שראינו עד כה – כולם מאופסנים בגנזכים תת קרקעיים – הם למעשה סיפורי כיסוי לאקט של הקרבת קורבנות אדם.

כלומר, ״בקתת הפחד״ הוא הודאה מפורשת בכך שסרטי אימה הם עבודה זרה גמורה.

ארבעה סרטים ישראליים חדשים יעלו למסכי הקולנוע בחודש הקרוב. זה מתחיל עם "אורחים לרגע" של מאיה קניג בשבוע הבא. ואז עם "ההתחלפות" של ערן קולירין. ואז עם "הסיפור של יוסי" של איתן פוקס, ועם "הנותנת" של הגר בן אשר שמשובצים כרגע לעלות באותו יום. וכמעט במקביל, ארבעה פסטיבלי קולנוע מקומיים: דוקאביב, הפסטיבל לקולנוע גאה, פסטיבל קולנוע דרום ופסטיבל סרטי הסטודנטים. כל אלה יביאו אותנו עד לתחילת יוני.

הפוסטר של "הנותנת" עלה בבכורה בדף הפייסבוק של הסרט:

הפרמיירה העולמית של "הסיפור של יוסי" התקיימה אתמול, ובעוד אני מחכה לקרוא ביקורות כדי לדעת איך הסרט מתקבל שם, אני עוקב בגאווה אחר חוויות הפייסבוק של תסריטאי הסרט, עמיתי איתי סגל (כזכור, את "יוסי וג'אגר" כתב עיתונאי אחר – אבנר ברנהיימר). וגל אוחובסקי, בן זוגו של פוקס, שהפעם לא קשור לסרט כתסריטאי או מפיק, מלווה את מסע הסרט לטרייבקה בטור אישי ב"מאקו".

==================

בשורה א': Vudu, שירות הסטרימינג של וולמארט, ומתחרה של נטפליקס באמריקה, עומד לאפשר צפייה בתכניו גם מחוץ לאמריקה. בשורה ב': חברת ההפצה של סאנדאנס השיקה שירות סטרימינג לסרטי איכות. רוב הסרטים, כמובן, לא ניתנים לצפייה בישראל. אבל כעת הם הוסיפו שירוות חדש לצפייה בסרטי תעודה, והם עושים את זה במתכונת של פסטיבל קולנועי חודשי. בחודשיים האחרונים הם מציגים שם את סרטיו של ארול מוריס.

===================

ונסיים עם סרט אנימציה חביב: