26 אפריל 2012 | 22:00 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

"אורחים לרגע", ביקורת

אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב. זו לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב?

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 24.4.2012

 

אחד הדברים שהכי חיבבתי ב”אורחים לרגע” זה את העובדה שפשוט לא ראיתי את הסרט הזה בא (זה קרה בפסטיבל ירושלים). זה אולי מעיד משהו על הקולנוע הישראלי: הגענו למצב שבו נעשים כל כך הרבה סרטים, שיש כמה סרטים וכמה יוצרים שאני סומך עליהם שיעשו סרט ראוי, וכל השאר… ובכן, שם אני מרגיש שאני פחות בידיים בטוחות. למרות שהקולנוע הישראלי הוכיח לי יפה בשנים האחרונות שיש בו המון כשרונות, אני עדיין ניגש לסרט ישראלי שמגיע מיוצר שאני לא מכיר בחשש מסוים. ואז להיכנס לסרט, ותוך עשר דקות להישבות לחלוטין בדמויות שלו ובשפה שלו, זה רגע קסום. קסום לראות איך יוצרת, שלא ממש הכרתי קודמת, בונה בזריזות עולם קולנועי שאני מחבב להסתובב בתוכו.

 

קסום לא פחות להבין שזה קורה לאו-דווקא בדרכים המקובלות. בצפייה השנייה ניסיתי לבודד מה זה הדבר הזה שעושה כה נעים ב”אורחים לרגע”. האם זה התסריט? ובכן, לאו דווקא. אני יכול להיות ביקורתי כלפי אלמנטים מסוימים בתסריט ומבנהו. האם זה הבימוי? לא יודע להגיד באופן חד משמעי. אני מכנה את הבימוי של “אורחים לרגע” בתואר “פשוט”. כלומר שאין בו יומרה. הוא קורקטי ואלגנטי, אין בו ניצוצות או הברקות ויזואליות יוצאות דופן, אבל יש בו איזשהו דיוק נעים – בהגשה, בקצב. ובעיקר, בליהוק. כבר המון זמן שלא חיבבתי ככה שני שחקנים ראשיים, והאמנתי ככה לדמויות שהם מגלמים. אז ייתכן שהסימפתיה הגדולה שלי ל”אורחים לרגע” פשוט קשורה לכך שממש נהניתי לבלות בחברתם של אליה ענבר (ונמשיה הנהדרים) וגור בנטביץ’ (בתפקיד, ובכן, גור בנטביץ’), המגלמים בת (בת 12-13) ואביה השלוכי, שנפגשים אחרי שנים של פרידה בדיוק בזמן מלחמת לבנון השנייה. האב, הומלס, בטלן ותפרן – דמות שהתיאור הכי טוב שאפשר לתת לה הוא “Bullshit artist” – שלא ממש יודע מה לעשות עם בתו, מנצל את המלחמה כדי להעמיד פנים שהם פליטים מהצפון ולנצל את הכנסת האורחים של משפחה מעין כרם (אה כן, גם הלוקיישן: איזה יופי מצטלמת עין כרם). צריך לשים לב שבנטביץ’, במאי בדרך כלל, הוא בן זוגה לחיים של מאיה קניג, במאית הסרט (והשותפה לתסריט עם דנה דימנט). בנטביץ’ וקניג שיחקו יחד בסרט הקצר המקסים “עובר ושב” שבנטביץ’ ביים. בפסטיבל ירושלים האחרון בנטביץ’ זכה בפרס השחקן על תפקידו בסרט הזה. ותכף ייצא לו סרט עלילתי ארוך משל עצמו, הראשון שלו מאז “משהו טוטאלי” מ-2000. כך שמשהו באלכימיה המאוד נשית שלה והמאוד גברית-היפית שלו יוצר את האווירה היצירתית הלא-לחלוטין-צפויה שעוטפת את כל הסרט הזה.

 

שמו המקורי של הסרט הוא “שקרים בז’”, ואכן זה המוטיב העיקרי של הסרט: השקרים שכל הדמויות מספרות זו לזו. לא שקרים לבנים, לא שקרים שחורים, לא שום דבר הרה גורל, ובכל זאת, השקרים שאנשים מספרים באופן כמעט אוטומטי סתם כדי לקיים לעצמם את הבועה. ומה שמעניין לתהות בסרט הוא עד כמה הדמויות מבינות שמשקרות להן, אבל מעדיפות לעצום עין, כדי לא להתעורר מהבועה של עצמן ולהתמודד עם החיים. אז לא שקרים, נגיד שזה בלופים. וכך, האבא מבלף לאשתו לשעבר ולבתו בהווה; כשהבת מדברת בטלפון עם אמא באמריקה, היא מבלפת אותה, ודי שקוף לנו שהאם מבלפת בחזרה; לי זה די ברור שהאשה המארחת את האב ובתו מבינה מהר שכל סיפור הפליטים מהצפון הוא בלוף, אבל היא נהנית לבלות בתוך הבועה שלהם ולברוח לרגע מהבועה שלה (ומהבלופים של בעלה).

 

בתוך בניית העולם הזאת, יש שני דברים שפשוט מצאו חן בעיניי מאוד. אחד, העובדה שהסרט מסרב להיות רציני מדי. הוא לוקח שתי דמויות שיכולות בקלות לגלוש לשיחות אופרות סבון, אבל בגלל שהאבא הוא מעין ממציאן בלתי נלאה, ראשו גדוש רעיונות אפויים למחצה (כמו סיגריות-חצי), אנחנו עד מהרה נאספים לתוך הלך הרוח האקסצנטרי שלו, זה שבתו כמובן נרתעת ממנו, כי הוא מקור בלתי נדלה לרגעי בושה ומבוכה עבורה, אבל מצד שני היא גם מחבבת אותו מאוד, כי תוך שניות ברור שהוא הילד בסצנריו הזה, והיא צריכה להיות המבוגרת מביניהם.

 

האלמנט השני הוא המוזיקה. בחירות מוזיקליות אומרות לי המון על הלך הרוח של היוצרים בעת העשייה. אז זה שהם בוחרים בשורה משיר של אהוד בנאי לשם הסרט, כבר שמה אותי בעדם (והאב הוא בתו הם אכן מעין להקת הפליטים). וסרט ששם בפתיחתו את אביתר בנאי ששר אריאל זילבר ובאחד מרגעי השיא בסופו קטע של רוברט וויאט (את “You You” מתוך הדיסק “קומיק-אופרה”, שזה תיאור מצוין לסוג הסרט הזה), הוא סרט שמתקשר איתי הישר אל בלוטות הטעם המוזיקליות שלי. כך שבסופו של דבר לשאלה איך עושים סרט, שהוא לא מושלם, אבל הוא מקסים מראשיתו ועד סופו, התשובה היא “אין לי מושג”. אלא שחיבבתי כמעט כל בחירה שנעשתה ב”אורחים ברגע”, ונדמה לי שזה מאותם סרטים שפשוט צובטים בלב. הייתי, אגב, שמח לראות סדרת טלוויזיה על שתי הדמויות האלה ולראות לאן הן ממשיכות מכאן.

נושאים: ביקורת

10 תגובות ל - “"אורחים לרגע", ביקורת”

  1. איתן 27 אפריל 2012 ב - 8:04 קישור ישיר

    אופ טופיק

    “הסיפור של יוסי” יצא בידיים ריקות מטריבקה, אבל שני סרטים ישראלים כן זכו בפרסים:
    “הדירה” הדוקומנטרי מתחיל להמריא בחו”ל. הוא לקח את פרס העריכה בטריבקה. וסרט סטודנטים קצר בשם “תפרים” (עם ריקי בליך, שחקנית טובה לטעמי שלא מקבלת מספיק הזדמנויות) קיבל את פרס ה – Student Visionary award (מה שזה לא אומר).

    יש עוד פרס אחד שלא חולק בטרייבקה. הוא פרס הקהל, שיחולק מחר. אולי איתן פוקס בכל זאת יקח משהו.

    • ערן 27 אפריל 2012 ב - 22:46 קישור ישיר

      ו special jury mention לשרון בר זיו על הבימוי של חדר 514.

  2. איתן 27 אפריל 2012 ב - 8:11 קישור ישיר

    און טופיק

    הכל (טוב, כמעט הכל) נכון. אבל איפשהו באמצע הסרט מתחילה עלילת ההתאהבות של הבת, וזה עשוי מאוד לא טוב בעיניי. ומכיוון שזהו גם חוט העלילה שמוביל לאיזשהו שיא בסוף (שלא עבד עלי) – בסופו של דבר יצאתי מאוכזב מהסרט הזה.

    אני הייתי ממליץ הפוך: לכל מי שהולך לראות את הסרט הזה הייתי ממליץ להוריד ציפיות. זה סרט מאוד נחמד. וזהו. אל תסחפו אחרי הביקורות, ואל תחשבו שאתם הולכים לקבל משהו יוצא דופן. אולי אם תבואו סקפטים יותר – תהנו יותר.
    אני ראיתי את “אורחים לרגע” שבוע אחרי שהוא יצא עם ביקורות נהדרות מפסטיבל ירושלים – והתאכזבתי. אולי באמת בתור סדרת טלויזיה זה היה עובד יותר טוב.

  3. x 27 אפריל 2012 ב - 9:18 קישור ישיר

    סרט חמוד מאוד שהוא אכן לא מושלם וקצת הולך לאיבוד בחלקו האחרון, אבל הלוואי שכל הסרטים הלא מושלמים יהיו ככה. יש לסרט הזה הרגשת כיף וכנות גדולה שעוזרת לו להתגבר על הבעיות שבו וכמו שנכתב – שחקנים שפשוט כיף לבלות איתם. זה היה סרט שנחמד מאוד לסיים איתו את יום העצמאות.

  4. רום 27 אפריל 2012 ב - 12:55 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט בשבוע שעבר ושיר הפתיחה היה דווקא “לא ידעתי שתלכי ממני” בביצוע של אביתר בנאי. יכול להיות שנעשה שינוי?

  5. איתי 28 אפריל 2012 ב - 1:16 קישור ישיר

    סרט נהדר, והרגע המוזיקלי הכי טוב ממנו הוא כמובן השיר של סופרטראמפ Give a Little Bit.

  6. Miriam 30 אפריל 2012 ב - 11:12 קישור ישיר

    סרט מלא אנושיות ורגש. מפצה על כל הפגמים

  7. צור א 30 אפריל 2012 ב - 11:45 קישור ישיר

    השיר בפתיחה הוא ביצוע מחודש למתי כספי:
    http://www.youtube.com/watch?v=ViPlJu3FZjA

  8. דורותי 30 אפריל 2012 ב - 12:25 קישור ישיר

    סוף סוף פוסט על קולנוע ישראלי שאינך מזכיר את “כלבת”. תשואות.


השאירו תגובה