פסטיבל דוקאביב ייפתח ביום חמישי הקרוב (הנה התפריט) ובימים הקרובים אני מקווה להצליח ולהציג בפניכם כמה מהסרטים שיוקרנו בו ושכבר ראיתי. בינתיים, כל מה שראיתי אהבתי (אני צופה כרגע רק בסרטים הבינלאומיים של הפסטיבל. מהסרטים הישראליים עוד לא ראיתי כלום). נתחיל עם "קצב, חרוזים, חיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט" של מייקל רפפפורט ועם "מהשמיים למטה" על יו-2 של דיוויס גוגנהיים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.4.2012

בפתיחת הסרט התיעודי “מהשמיים למטה", שביים דיוויס גוגנהיים (זוכה האוסקר על "אמת מטרידה”) על יו-2, מרואיין פסיכולוג שמסביר מהו העניין הזה שגורם לאנשים ללכת ולהקים להקה. בעיקר גברים, אגב, הוא טוען. להקה מוזיקלית, מסביר הפסיכולוג, היא כמו השבט של ימי קדם, קבוצה של אנשים שאינם קשורים גנטית זה לזה, אבל שחוברים יחד להגשים מטרה משותפת, לקשור את גורלם זה בזה. גברים מקימים להקות רוק, אבל הם בעצם רוצים משפחה, שבט. אותו רעיון בדיוק בא לידי ביטוי בסרט תיעודי מוזיקלי נוסף: “קצב, חרוזים, חיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט", אותו ביים השחקן-בדרך-כלל, מייקל רפפורט. ארבעה אנשי היפ הופ ניו יורקיים שלא צריכים שום פסיכולוג שינתח אותם: הם ישר קוראים לעצמם "שבט" (Tribe). וזאת במקביל להרכב היפ-הופ אחר, הוו-טאנג-קלאן (clan, גם כן שבט).

אני אוהב סרטים דוקומנטריים על להקות, בייחוד סרטים עשויים באופן כה מקצועי כמו שני אלה. שני הסרטים האלה ועוד כמה סרטים מוזיקליים, יוצגו בפסטיבל דוקאביב שייפתח בסינמטק תל אביב ביום חמישי הבא (5.3). אני אוהב סרטים דוקומנטריים על להקות, למרות שבסופו של דבר כולם מספרים אותו סיפור בדיוק: "נפגשנו בבית הספר, גילינו שאנחנו נשמות תאומות, יצרנו בשביל הכיף, התפרסמנו והתעשרנו בטעות, הפרסום היה קשה, העיב על החברות, ואז על היצירה ובהדרגה הלכנו והתרחקנו זה מזה”. סיפורה של א טרייב קולד קווסט מסתיים בפירוק הלהקה, סיפורה של יו-2 מתחיל בכמעט פירוק, שבעצם הקים את הלהקה לתחייה אחרי רגע של משבר.

אני מודה: יו-2 היא אחת הלהקות האהובות עליי, אך למעט שיר או שניים אני לא מכיר את א טרייב קולד קווסט כלל, ובכל זאת את סרטו של רפפורט על להקת ההיפ-הופ מקווינס אהבתי יותר מסרטו של גוגנהיים על להקת הרוק מדאבלין (למרות שנקודות הדמיון וההשקה בין הסרטים לרגעים מדהים, כמו למשל האבחנה שלו ריד השפיע גם על זאת וגם על זאת, או השימוש באנימציה בשני הסרטים). בעיקר כי רפפורט השכיל ליצור סרט רחב יותר מאשר רק פרופיל של להקה אחת, אלא דיוקן נהדר של תרבות שלמה. הוא מראה יפה איך א טרייב קולד קווסט ממוקמת כנקודת ציר בהפתחות ההיפ-הופ באמריקה, איך היא הושפעה מאלה שקדמו לה (ראן די.אס.סי, למשל, שהגיעו מאותה שכונה) אבל גם איך הם השפיעו על אלה שבאו אחריהם (הרוטס וקניה ווסט, למשל). ובסופו של דבר, ברמה האנושית, הסיפור של חברי א טרייב קולד קווסט מרגש יותר. הם היו אנשים פשוטים, נהיו כוכבים לרגע, ופחות או יותר חזרו ברובם לאלמוניות. חלקם ברחו אל נחמת האלמוניות, והשאירו את הכוכבות בידי אלה שהשתוקקו אליה. האופן בו אנשים מתמודדים עם פרסום ואיך זה משפיע על אופי ועל קשרים בינאישיים הוא אחד הדברים הנפלאים בסרט הזה, לא מעט בזכות הכנות העצומה של חברי הלהקה בשיחותיהם עם רפפורט.

גוגנהיים יצר סרט מרשים ומקיף מאוד אבל משמעותי פחות. הוא מתמקד אך ורק ביו-2 ומספר יפה את סיפור התגבשותה בבית הספר ופריצתה המטאורית, נסיקה שכמעט החריבה את הלהקה. עד שהגיע האלבום ששינה הכל: “אכטונג בייבי", האלבום שהסרט הזה מציין 20 שנה לצאתו. הערך העיקרי של "מהשמיים למטה" הוא ההיכרות האינטימית עם ארבעה מכוכבי הרוק הכי גדולים ועשירים של דורנו. גם כאן, הפתיחות והרהיטות של חברי הלהקה – ובעיקר, יכולת האינטרוספקציה של בונו – די מדהימה. ההיחשפות לתהליך כתיבת השירים של בונו היא סוג של שוק. הוא מגדיר את התהליך הזה כבנייה של בניין מהשמיים כלפי מטה: קודם המוזיקה, אז ההגשה הווקאלית ורק לבסוף המילים, אותן הוא צד אחת אחת בסשנים של אלתור שלפעמים נראה כמו קבלת מסרים בדרך נבואית על טבעית. מתת אל ממקומות גבוהים.

אחת הסיבות שאני כה אוהב את יו-2, היא כי הם עבדו עם האמנים שאני הכי מעריץ בעולם: בריאן אינו, המוזיקאי האהוב עליי, הוא המפיק המוזיקלי שלהם. ואנטון קורבין, הצלם האהוב עליי, אחראי לצילומים ולקליפים שלהם. ההנאה שלי מ"מהשמיים מטה" מגיעה גם מהאפשרות לצפות בשני אלה בעבודה.

ציוץ