אנחנו מסיימים את שבוע הבונוסים שלנו ל"ההתחלפות", סרטו החדש של ערן קולירין, שעלה אתמול בבתי הקולנוע. אני נחרץ בעמדתי שלא רבים יתחברו לסרט ולאתגרים שהוא דורש מצופיו, כמו גם מהיותו מופשט מבחינה עלילתית כמעט לחלוטין, אבל דומני שמי שכן יתחבר אליו, יימצא בחומרים שהעלנו כאן השבוע באדיבות קולירין ושותפיו להקפת הסרט והפצתו, יימצא כאן כמה מפתחות לכמה מהסודות שהסרט מכיל. סודות, אגב, שלא בטוח שאני הצלחתי לגמרי לפצח. עקבו אחד התגית "ההתחלפות" כדי לעקוב אחר כל מה שהיה לנו, מאז הביקורת הראשונה על הסרט בפסטיבל חיפה, דרך הדיווח על הסוף החדש של הסרט ואז חמשת הבונוסים, הווינייטות, הסקיצות, האטיודים והצלילים.

אז הנה עוד בונוס אחד אחרון (אחריו יהיה לנו בהמשך הפוסט הזה בונוס לבונוס). והוא כולו רק סאונד בלבד. כותב לנו קולירין:

"זה קטע סאונד שערך איש הסאונד המבריק שלנו ניקולס בקר (מי שאחראי גם על אפקטים המיוחדים ב'לבנון') הוא פשוט לקח את כל הסאונדים הספציפיים בסרט וערך אותם לקטע אחד, משהו שהופך להיות כמן קטע מוסיקה מודרנית קונקרטית וגם מעין תקציר סאונד של הסרט".

האזינו:

===============

והנה בונוס משלי: בסוף השבוע ישודרו בערוצי הסרטים של יס שני סרטיו הקודמים של קולירין, "ביקור התזמורת" ו"המסע הארוך". אני יוצא מנקודת הנחה שאת "ביקור התזמורת" כבר ראיתם, אבל שאת "המסע הארוך", סרט הבכורה של קולירין מ-2004, שהופק כפיצ'ר לכבלים ולא הופץ מסחרית (מעבר לכמה הקרנות סינמטקיות), לא ראיתם. אז ממש כדאי לכם. זה סרט נהדר ומאוד מרגש (ועם צילום לילי תל אביבי נפלא של שי גולדמן).

המדהים הוא שאם אתם באמת סינפילים, ואם תצפו ברצף ב"המסע הארוך", "ביקור התזמורת" ו"ההתחלפות" תגלו שיש לשלושת הסרטים לב משותף. שלושתם שונים סגנונית, כל אחד יותר ויותר מושפט מקודמו. "המסע הארוך" הוא פורטרט פיגורטיבי של כד, "ההתחלפות" הוא אותו כד, אבל המצויר הפעם בארבעה קווים שלאו דווקא מתחברים זה לזה ושאם לא יגידו לכם שזה כד אולי לא תבחינו בזה (ואולי גם אחרי שיגידו לכם שזה אמור להיות כד). המעבר של קולירין מהפיגורטיבי אל הקוביסטי בשמונה שנים הופך אותו למין פיקאסו קולנועי, מישהו שברגע שהוא שכלל את כישוריו ה"תיקניים" (המיינסטרימיים, אם תרצו) הלך להמציא לעצמו שפה חדש ונזירית.

ההבדל העיקרי בין "ההתחלפות" ובין סרטיו הקודמים של קולירין הוא המוזיקה. שני סרטיו הקודמים גדושים במוזיקה. הסרט החדש גדוש בשקט וברעשים. כמעט שאין מוזיקה (אבל יש שיר). אחד הדברים הכי יפים ב"המסע הארוך" הוא הפסקול שהלחינו דויד פרץ ואלעד שופן. הנה שתי נעימות מתוכו (לחצו על הלינק להפעלת הנגן):

"המסע הארוך". קטע 19. מוזיקה מאת דויד פרץ ואלעד שופן

"המסע הארוך". קטע 21. מאת דויד פרץ ואלעד שופן.

הקטעים האלה לקוחים מפוסט שעלה ב-2004 באתר "השרת העיוור" ושמכיל את הפסקול המלא של "המסע הארוך" (כולל קטעים שלא נכנסו לסרט), ובו כותבים קולירין ופרץ על תהליך העבודה על המוזיקה.

ולכבוד ההקרנה של "המסע הארוך" ביס, ורגע לפני שהוא יוצא לראשונה בדי.וי.די, כתבתי עליו כמה מילים השבוע במדורי ב"פנאי פלוס":

ואז, לפתע, הדמויות פוצחות במחול. או אולי עוצרות ומתחילות לשיר. "המסע הארוך", סרטו הראשון של ערן קולירין מ-2004, מגיע סוף סוף לדי.וי.די בשעה ש"ההתחלפות", סרטו השלישי מציג בבתי הקולנוע. וביניהם, "ביקור התזמורת", הסרט שהפך את קולירין לאחד היוצרים האהובים ומעוטרי הפרסים בישראל ובעולם. שלושה סרטים, שלושתם לכאורה שונים זה מזה, כל אחד הולך ונהיה יותר מופשט מקודמו. אבל הנה, בעצם לא: בשלושתם יהיה רגע של ריקוד. או קטע מוזיקלי. לדוגמה: "יש לי ציפור קטנה בלב" של יגאל בשן, מאותה סצינה בלתי נשכת ב"ביקור התזמורת", צץ כבר ב"המסע הארוך". הסרט הופק לטלוויזיה בכבלים ומעולם לא הופץ מסחרית, אבל כל מי שראה את הסרט בזמן אמת ידע לזהות שמשהו גדול ייצא מהבמאי והתסריטאי הזה, שעושה מאז ועד היום סרטים על אנשים שיש להם חור קטן בלב שעושה להם מנגינות, ומסתובבים בעולם כשהם חיים-מתים. “המסע הארוך", עד כה סרטו הנראטיבי ביותר של קולירין, אולי הושפע מסרטים כמו "מגנוליה" במבנה שלו, ואולי מושפע מיוג'ין אוניל בשם שלו, אבל במבט לאחור זהו אטיוד מורכב מאוד לסרטיו הבאים, שיזכו לתהודה עולמית. ובעיקר, זה סרט שמוכיח שהבמאי שייבחר בדרך מופשטת בסרטיו העתידיים הוא מאסטר גם כשזה מגיע לפורטרטים פיגורטיביים. ב"המסע הארוך" קולירין יודע ללחוץ על בלוטות הקתרזיס באופן מושלם, כדי שנדע שלהבא כשהוא בוחר שלא לעשות את זה, זה לא כי הוא לא יודע. הסרט הוא גם ראשית שיתוף הפעולה שלו עם הצלם שי גולדמן ועם העורך אריק להב ליבוביץ', אבל זו המוזיקה של דויד פרץ ואלעד שופן שגונבת את ההצגה.

הדבר המצחיק ב"באטלשיפ" – הגרסה הקולנועית למשחק "צוללות" – הוא שיש רגע באמצע המערכה השנייה שהם אשכרה משחקים "צוללות" כדי להביס את צי החיזרים שהגיע להשמיד את כדור הארץ. כלומר, למרות שהייתי ציני לגמרי ותהיתי מה הקשר בין המשחק ובין הסרט, יוצרי "באטלשיפ" הצליחו לנווט את העלילה כך שבערך שעה אחרי תחילת הסרט (הארוך) כל המכ"מים של המשחתת עליה מתרחש הסרט יושבתו וכדי להילחם בהם הם צריכים לייצר גריד ומסך שבו שני גיבורי הסרט צריכים לנחש איפה מסתתרות אוניות האויב וכמה טילים צריך כדי להשמיד כל אחת.

זה הרגע שבו הודיתי, ביני ובין עצמי, שלא יעזור: לא משנה כמה הסרט הזה אווילי, אידיוטי, חסר מוחין, תפל לחלוטין ומיותר להחריד, זה די מדהים באיזו רצינות והשקעה מתייחסים בהוליווד לאיוולת הזאת. הסרט הזה הוא כנראה אחד ממפגני הטמטום הכי מהנים שראיתי בעת האחרונה, זה היה השלב שבו נכנעתי, הסרט התחיל למצוא חן בעיניי.

תחשבו על זה רגע: עד כמה הסרט הזה מיותר? הוא מיותר, כי המשחק עליו הוא מבוסס בעצמו מיותר. חברת הצעצועים האסברו, עשירה ונלהבת מהצלחת סרטי "רובוטריקים" בהפקתה, רצתה לקדם עוד משחק קופסה קלאסי שלה על ידי הפקת פרסומת באורך 131 דקות. אבל כבר המשחק עצמו הוא רימייק יקר, מנופח ומיותר למשחק הפשוט יותר שכל מה שהיה צריך כדי לשחק בו הוא דף נייר משובץ ועיפרון.

אבל נייר ועפרון זה אאוט, חיזרים וטילים זה אין. וכך "באטלשיפ" למעשה נראה כמו ספין-אוף ישיר ל"רובוטריקים". ואגיד מיד: הוא טוב משלושת סרטי ה"רובוטריקים". למעשה, מדהים שזה סרט של פיטר ברג (שחיבבתי את "הנקוק" שלו ודי שנאתי את כל שאר סרטיו) ולא של מייקל ביי או טוני סקוט את ג'רי ברוקהיימר. זה סרט נורא ברוקהיימרי.

ושמחתי לראות את טדנובו אסאנו, השחקן היפני ששיחק אצל נגיסה אושימה, טאקשי קיטאנו ופן-אק רטאנרואנג מגיע לסרט קיץ הוליוודי ועוזר ליפנים לעשות תיקון לפרל הרבור.

דומני שבזאת מיציתי את כל המילים והמחשבות שיש לי על הסרט הרועם והאווילי הזה.

נ.ב:

ברב חן דיזנגוף מוקרן הסרט בעוק 35 מ"מ. עוד מטיסים אותם הנה? לא בזבוז? גם מאוד כבד ויקר, וגם רואים פחות טוב. הרי איש כבר לא באמת מתחזק את מקרנת הפילם, נכון? האור חלוש והפוקוס רך.

נ.ב2:

"באטלשיפ"? יש מילים לועזיות שקל להגיד, אבל על הנייר הן נראות פשוט נורא. "באטלשיפ", למשל. נראה לי כמו "באטלשיט" או רימייק ל"ווטרשיפ דאון".

הסרט ייצא בארץ עוד שבועיים, ב-17.5, ראש בראש נגד "הנותנת". ואני סקרן לגביו מאוד: אני אוהב כמעט את כל סרטיו של איתן פוקס, חוץ מאת "יוסי וג'אגר". האם אחבב את סרט ההמשך יותר?

התשובה היא: כנראה שכן. אבל…

על פי התוכנית, יס פלאנט החדש בראשון לציון אמור להיפתח ב-30 ביוני. אבל עד שלא יידעו סופית האם יצליחו לעמוד בזמנים, אף אחד מהמפיצים לא באמת סוגר בוקינג ומוציא הודעה רשמית על סרטיו שיוקרנו שם באולם האיימקס. אם הם יעמדו בדדליין של ה-30 ביוני הרי שבמהלך יולי יוקרנו שם כבר "ספיידרמן המופלא", "האמיצה" ו"עלייתו של האביר האפל". שני הראשונים בתלת מימד, השלישי לא.

הודעה רשמית על כך אמורה לצאת בשבועות הקרובים.

אלא שעם כל ההתלהבות המוצדקת – ואין לי שום ספק כלל ששם אראה את "עלייתו של האביר האפל" – צריך לזכור: האיימקס שייפתח בראשון לציון הוא מה שמבקרי הקולנוע באמריקה מכנים בציניות "איימקס-מזויף". זהו האיימקס הדיגיטלי, לא האיימקס שמוקרן ממקרן 70 מ"מ (כמו שהיה בקרית ביאליק, שם הוקרן "האביר האפל" בפורמט בו הוא צולם), אלא ממקרנים דיגיטליים רבי עוצמה, שאמנם אמורים לתת תמונה חדה, בהירה וגדולת מימדים, אבל באופן משמעותית קטנה יותר מהאיימקס האמיתי והמקורי. זה איימקס מוקטן. אבל אין מה לעשות, בקרוב כל האיימקסים בעולם יהיו כאלה.

גם זה סוג של פרסום:

מדובר כאן בשיתוף פעולה משפחתי. אפרים גלעד הוא יבואן בתי שימוש כימיים ניידים. אשתו, נצחונה גלעד, היא מפיצת הסרטים תחת המותג "סרטי נחשון", שכעת זוכה להצלחה עצומה עם "מחוברים לחיים". וככה מייצרים סינרגיה בין עסקי המשפחה.

מחר עולה "ההתחלפות" ואנחנו כמעט מגיעים לסוף הבונוסים שלנו, כמופע החימום לטובת מי שירצה להבין משהו על אופי הסרט, אבל מבלי לראות קטעים מהסרט עצמו, ובעיקר לטובת אלה שייראו את הסרט וירצו לפשפש עוד בתוך המיסתורין שלו. הנה עוד סצינה אחת שירדה מהעריכה הסופית של הסרט. גם לה כתב, במיוחד ל"סינמסקופ", הבמאי ערן קולירין כמה מילות הקדמה:

היא מביאה לו מהדק. היא קנתה את זה בחנות כלי כתיבה. כשעמדה בתור חשבה שזה מה שהוא צריך, שזה מה שהוא רוצה. אולי היא צודקת והוא? הוא מחורר. מחורר עם המהדק. צריך להמריא אל מעבר להגדרות הנוקדניות הללו. זה מהדק והיא מקשיבה לכל נקישה ונקישה וחשה והוא גם חש. והם מתנים זה עם זה משהו ואולי תצמח כאן אהבה גדולה ואולי לא.

כשאני חושב על זה, אז זה ממש ברוח הסרט לנסות לקדם אותו כאן בבלוג עם כל מה שלא נמצא בסרט. זה התחיל עם כל הטיזרים האלה שבוימו באופי הסרט אבל בלי קשר אליו, וכעת עם הסצינות שנשרו מהסרט הסופי. ואכן, זה סרט שכל מה שאין בו חשוב אולי אף יותר מכל מה שיש בו. סרט של חללים ריקים.

אגב, את הסטודנטית העצובה מגלמת שירי אשכנזי הנהדרת, שזכורה היטב מסרטיה הקצרים של טליה לביא, "שיבולת בקפה" (היא שיבולת) ו"חיילת בודדה".

קומדיית המד"ב הקאמפית "אני לא מאמין, אני רובוט", שמביימים גל זלזניאק וטל גולדברג כהפקה עצמאית ובמימון עצמי, התחילה שלשום (יום שני) את צילומיה… בהר הזבל (הממוחזר) של חיריה. הצילומים יימשכו 23 ימים ב-20 לוקיישנים, חלקם לואו-טקיים (יער בן שמן), חלקם היי-טקיים (בניין IBM). קרנות הקולנוע לא מעורבות בסרט בשלב הזה. הכל לבד.

החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב הוא שותף להפקה. המפיק הוא עמיר מנור (שכבמאי, מביים סרטים באופי אחר לחלוטין), בן המחזור של גולדברג וזלזניאק. הצלם הוא תומר שני ("נבלות").

ויש גם ליהוק. על ליהוקם של הילי ילון, יותם ישי ודרור קרן לסרט אולי כבר קראתם. אבל בינתיים אפשר להוסיף שגם צחי גראד הצטרף לקאסט, ולצידו גם דוד קיגלר ויוסי מרשק ("אל תתעסקו עם הזוהן").

אתם יכולים להמשיך ולעקוב אחר עדכונים מההפקה בדף הפייסבוק של הסרט.

הנה עוד צילום מהסט, בליל הצילומים הראשון:

גל זלזניאק (משמאל) וטל גולדברג (ימין) מביימים את "אני לא מאמין, אני רובוט"

(לחצו על התמונות להגדיל).

באיחור, מבט אל שוברי הקופות # דיוויד ד'ארסי מחמיא לישראלים בטרייבקה # מקרנה חדשה במוזיאון # ואנימטורית הבית זוכה בפרס

בסוף השבוע האחרון זה קרה: "מחוברים לחיים" היה הסרט הנצפה ביותר בבתי הקולנוע בארץ. במוצאי שבת הוא חצה את קו 200,000 הכרטיסים. למעשה, בסוף השבוע האחרון ראו אותו יותר אנשים מאשר בסוף השבוע הראשון. זה קרה, בין השאר הודות לכך שבחלק מבתי הקולנוע הוא עבר סוף סוף לאולמות הגדולים. האמת, אם הוא ימשיך בקצב הזה הוא יעקוף את "משחקי רעב".

"אמריקן פאי: האיחוד" חצה בסוף השבוע את קו 100,000 הכרטיסים.

ו"חתולים על סירת פדלים" סיים את הסיבוב שלו באולמות הקולנוע עם קצת פחות מ-10,000. אם פספסתם, אל דאגה: בעוד חודש הוא יגיע למקום הטבעי והנכון יותר שלו, ל-VOD. שם תוכלו להתקבץ כמה חברים יחד, ללגום רוח שטות, לשים שני שקל בקופה של האיש המזמין את הסרט ולצפות בו בפולחנית יחד, כולל אפשרות לעצור ולהריץ לאחור ולשנן בזמן אמת משפטי מפתח, בעיקר את אלה של וילוז'ני.

===================

עכשיו סיבוב מהיר בין פסטיבלים:

– דיוויד ד'ארסי (שכותב גם ל"סקרין" ועורך לפסטיבל חיפה את התוכנית הדוקומנטרית) מסכם לאינדי-ווייר את פסטיבל טרייבקה ברשימות של הסרטים הטוב ביותר והפחות טובים שראה. שלושה סרטים ישראליים מופיעים אצלו – "הדירה", "הסיפור של יוסי ו"חדר 514" – כולם ברשימת הטובים ביותר והוא מוסיף "לישראל היתה את אחת מנבחרות הסרטים הכי חזקות השנה בפסטיבל". זה מצטרף לסיכום של פיטר נגט באותו אתר, שהכריז ש"הסיפור של יוסי" היה הסרט הטוב ביותר שהוא ראה בטרייבקה השנה.

– שבעה סרטים התווספו לליין-אפ של פסטיבל קאן, אחד מהם הוא "פיינל קאט" של גיורגי פאלפי, סרט המונטאז' שהפיק לו בלה טאר, איתו יגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים שבועיים אחר כך.

– פסטיבל סיאטל פרסם את התוכנייה שלו, שכוללת את "שרקייה" של עמי ליבנה וגיא עופרן ואת "אודם" של יהונתן סגל. וגם את "אמיצה" של פיקסאר.

===============

באולם הקולנוע של מוזיאון תל אביב הותקנה בשעה טובה מקרנת היי דפינישן חדשה. הנה היא: NEC nc3200. ולכבודה הותקן שם סוף סוף ראש דולבי דיגיטל לסאונד.

===============

אני בספק אם קומוניקט המבשר על זכייתם של שני סרטי אנימציה העוסקים בשואה במענק פיתוח היה מעניין אותי בשגרה, אלא שההודעה לעיתונות שהגיעה הבוקר הפתיעה אותי: כי הזוכה מטעם קרן גשר ופסטיבל דוקאביב במענק פיתוח (אותו תקבל בטקס הפרסים של דוקאביב) היא טל לוטן, שאל בלוג האנימציה שלה אני מלנקק כאן מדי פעם ושאותה אני מכיר מהחיים שמחוץ לבלוג. את הסרט שלה, "לחם וצנוניות", העוסק בזכרונות השואה של סבתה, אני רואה נרקם פריים פריים מיומו הראשון. זה קורה כל כך לאט (היא עסוקה בלימוד אנימציה במכללה הישראלית לאנימציה ובהנפשה לפרסומות, למשל בנקים ביומיום) עד שתהיתי האם זה אי פעם יקרה. והנה, מענק פיתוח, שאולי ייתן שוונג לפרויקט הזה לעבור מהתסריט לעיצוב אל הסטוריבורד אל ההנפשה עצמה. עבודת פרך, סרט אנימציה. הנה מקבץ פריימים מתוכו (לחצו להגדלה):

ויהיה רק הוגן להזכיר שסרט נוסף זכה אף הוא במענק, סרט הסטודנטים "ניושה" של יעל דקל ולירן קפל.

לפני שערן קולירין יצא לצלם את "ההתחלפות" בערבות רמת אביב, הוא יצא עם יונתן גורפינקל לשדות הדולפינריום לערוך ניסויים בבני אדם, ברוח הסרט שהוא עמד לצלם. זה מין אטיוד, סקיצה, למשהו.

כותב קולירין:

"הווידיאו המצורף הוא לא ממש הסרט. במקור זה תוכנן להיות משהו כמו הפרק הראשון מתוך 'הרפתקאות האיש עם הקסדה'. את פרק 2 לא צילמנו מאז, אבל זה משהו ברוח 'ההתחלפות'. וחוץ מזה, אני חושב שזו הוכחה שאנחנו לא עושים דברים בסרטים לפני שאנחנו מנסים אותם על עצמנו במציאות."

הולי מולי!

שתי הערות:

א. יום מלא עדכונים יש לנו היום. יש עוד דברים בקנה.

ב. בקשר לטריילר: אני מודה – להעלות טריילרים לסרטים זה מעין משחק כזה של בלוגים שעיקרו הזרמת תנועה. אני משתדל ככל שאני יכול לא לשפוט סרט על פי טריילרו (בעיקר כי ראיתי סרטים מעולים עם טריילרים גרועים ואת ההפך. הטריילר מעיד בעיקר על כשרון עורכו בלבד, ונותן הצצה לסוג הצילום שמצוי בחומר הגלם ממנו הוא נערך, ולא יותר מזה). אבל כשיש טריילר שתוך כדי הצפייה בו אני מרגיש את פעימות הלב שלי מואצות, כפי שקרה לעיל? ובכן, זה חתיכת טיזר היסטרי.

ג. בעין הדג קראתי שיציראת הסרט בארץ הוקדמה והוא ייצא בו בזמן עם אמריקה, ב-20 ביולי.

ד. האיימקס בראשון לציון: מתי הוא ייפתח?