מחר עולה "ההתחלפות" ואנחנו כמעט מגיעים לסוף הבונוסים שלנו, כמופע החימום לטובת מי שירצה להבין משהו על אופי הסרט, אבל מבלי לראות קטעים מהסרט עצמו, ובעיקר לטובת אלה שייראו את הסרט וירצו לפשפש עוד בתוך המיסתורין שלו. הנה עוד סצינה אחת שירדה מהעריכה הסופית של הסרט. גם לה כתב, במיוחד ל"סינמסקופ", הבמאי ערן קולירין כמה מילות הקדמה:

היא מביאה לו מהדק. היא קנתה את זה בחנות כלי כתיבה. כשעמדה בתור חשבה שזה מה שהוא צריך, שזה מה שהוא רוצה. אולי היא צודקת והוא? הוא מחורר. מחורר עם המהדק. צריך להמריא אל מעבר להגדרות הנוקדניות הללו. זה מהדק והיא מקשיבה לכל נקישה ונקישה וחשה והוא גם חש. והם מתנים זה עם זה משהו ואולי תצמח כאן אהבה גדולה ואולי לא.

כשאני חושב על זה, אז זה ממש ברוח הסרט לנסות לקדם אותו כאן בבלוג עם כל מה שלא נמצא בסרט. זה התחיל עם כל הטיזרים האלה שבוימו באופי הסרט אבל בלי קשר אליו, וכעת עם הסצינות שנשרו מהסרט הסופי. ואכן, זה סרט שכל מה שאין בו חשוב אולי אף יותר מכל מה שיש בו. סרט של חללים ריקים.

אגב, את הסטודנטית העצובה מגלמת שירי אשכנזי הנהדרת, שזכורה היטב מסרטיה הקצרים של טליה לביא, "שיבולת בקפה" (היא שיבולת) ו"חיילת בודדה".

קומדיית המד"ב הקאמפית "אני לא מאמין, אני רובוט", שמביימים גל זלזניאק וטל גולדברג כהפקה עצמאית ובמימון עצמי, התחילה שלשום (יום שני) את צילומיה… בהר הזבל (הממוחזר) של חיריה. הצילומים יימשכו 23 ימים ב-20 לוקיישנים, חלקם לואו-טקיים (יער בן שמן), חלקם היי-טקיים (בניין IBM). קרנות הקולנוע לא מעורבות בסרט בשלב הזה. הכל לבד.

החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב הוא שותף להפקה. המפיק הוא עמיר מנור (שכבמאי, מביים סרטים באופי אחר לחלוטין), בן המחזור של גולדברג וזלזניאק. הצלם הוא תומר שני ("נבלות").

ויש גם ליהוק. על ליהוקם של הילי ילון, יותם ישי ודרור קרן לסרט אולי כבר קראתם. אבל בינתיים אפשר להוסיף שגם צחי גראד הצטרף לקאסט, ולצידו גם דוד קיגלר ויוסי מרשק ("אל תתעסקו עם הזוהן").

אתם יכולים להמשיך ולעקוב אחר עדכונים מההפקה בדף הפייסבוק של הסרט.

הנה עוד צילום מהסט, בליל הצילומים הראשון:

גל זלזניאק (משמאל) וטל גולדברג (ימין) מביימים את "אני לא מאמין, אני רובוט"

(לחצו על התמונות להגדיל).

באיחור, מבט אל שוברי הקופות # דיוויד ד'ארסי מחמיא לישראלים בטרייבקה # מקרנה חדשה במוזיאון # ואנימטורית הבית זוכה בפרס

בסוף השבוע האחרון זה קרה: "מחוברים לחיים" היה הסרט הנצפה ביותר בבתי הקולנוע בארץ. במוצאי שבת הוא חצה את קו 200,000 הכרטיסים. למעשה, בסוף השבוע האחרון ראו אותו יותר אנשים מאשר בסוף השבוע הראשון. זה קרה, בין השאר הודות לכך שבחלק מבתי הקולנוע הוא עבר סוף סוף לאולמות הגדולים. האמת, אם הוא ימשיך בקצב הזה הוא יעקוף את "משחקי רעב".

"אמריקן פאי: האיחוד" חצה בסוף השבוע את קו 100,000 הכרטיסים.

ו"חתולים על סירת פדלים" סיים את הסיבוב שלו באולמות הקולנוע עם קצת פחות מ-10,000. אם פספסתם, אל דאגה: בעוד חודש הוא יגיע למקום הטבעי והנכון יותר שלו, ל-VOD. שם תוכלו להתקבץ כמה חברים יחד, ללגום רוח שטות, לשים שני שקל בקופה של האיש המזמין את הסרט ולצפות בו בפולחנית יחד, כולל אפשרות לעצור ולהריץ לאחור ולשנן בזמן אמת משפטי מפתח, בעיקר את אלה של וילוז'ני.

===================

עכשיו סיבוב מהיר בין פסטיבלים:

– דיוויד ד'ארסי (שכותב גם ל"סקרין" ועורך לפסטיבל חיפה את התוכנית הדוקומנטרית) מסכם לאינדי-ווייר את פסטיבל טרייבקה ברשימות של הסרטים הטוב ביותר והפחות טובים שראה. שלושה סרטים ישראליים מופיעים אצלו – "הדירה", "הסיפור של יוסי ו"חדר 514" – כולם ברשימת הטובים ביותר והוא מוסיף "לישראל היתה את אחת מנבחרות הסרטים הכי חזקות השנה בפסטיבל". זה מצטרף לסיכום של פיטר נגט באותו אתר, שהכריז ש"הסיפור של יוסי" היה הסרט הטוב ביותר שהוא ראה בטרייבקה השנה.

– שבעה סרטים התווספו לליין-אפ של פסטיבל קאן, אחד מהם הוא "פיינל קאט" של גיורגי פאלפי, סרט המונטאז' שהפיק לו בלה טאר, איתו יגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים שבועיים אחר כך.

– פסטיבל סיאטל פרסם את התוכנייה שלו, שכוללת את "שרקייה" של עמי ליבנה וגיא עופרן ואת "אודם" של יהונתן סגל. וגם את "אמיצה" של פיקסאר.

===============

באולם הקולנוע של מוזיאון תל אביב הותקנה בשעה טובה מקרנת היי דפינישן חדשה. הנה היא: NEC nc3200. ולכבודה הותקן שם סוף סוף ראש דולבי דיגיטל לסאונד.

===============

אני בספק אם קומוניקט המבשר על זכייתם של שני סרטי אנימציה העוסקים בשואה במענק פיתוח היה מעניין אותי בשגרה, אלא שההודעה לעיתונות שהגיעה הבוקר הפתיעה אותי: כי הזוכה מטעם קרן גשר ופסטיבל דוקאביב במענק פיתוח (אותו תקבל בטקס הפרסים של דוקאביב) היא טל לוטן, שאל בלוג האנימציה שלה אני מלנקק כאן מדי פעם ושאותה אני מכיר מהחיים שמחוץ לבלוג. את הסרט שלה, "לחם וצנוניות", העוסק בזכרונות השואה של סבתה, אני רואה נרקם פריים פריים מיומו הראשון. זה קורה כל כך לאט (היא עסוקה בלימוד אנימציה במכללה הישראלית לאנימציה ובהנפשה לפרסומות, למשל בנקים ביומיום) עד שתהיתי האם זה אי פעם יקרה. והנה, מענק פיתוח, שאולי ייתן שוונג לפרויקט הזה לעבור מהתסריט לעיצוב אל הסטוריבורד אל ההנפשה עצמה. עבודת פרך, סרט אנימציה. הנה מקבץ פריימים מתוכו (לחצו להגדלה):

ויהיה רק הוגן להזכיר שסרט נוסף זכה אף הוא במענק, סרט הסטודנטים "ניושה" של יעל דקל ולירן קפל.

לפני שערן קולירין יצא לצלם את "ההתחלפות" בערבות רמת אביב, הוא יצא עם יונתן גורפינקל לשדות הדולפינריום לערוך ניסויים בבני אדם, ברוח הסרט שהוא עמד לצלם. זה מין אטיוד, סקיצה, למשהו.

כותב קולירין:

"הווידיאו המצורף הוא לא ממש הסרט. במקור זה תוכנן להיות משהו כמו הפרק הראשון מתוך 'הרפתקאות האיש עם הקסדה'. את פרק 2 לא צילמנו מאז, אבל זה משהו ברוח 'ההתחלפות'. וחוץ מזה, אני חושב שזו הוכחה שאנחנו לא עושים דברים בסרטים לפני שאנחנו מנסים אותם על עצמנו במציאות."

הולי מולי!

שתי הערות:

א. יום מלא עדכונים יש לנו היום. יש עוד דברים בקנה.

ב. בקשר לטריילר: אני מודה – להעלות טריילרים לסרטים זה מעין משחק כזה של בלוגים שעיקרו הזרמת תנועה. אני משתדל ככל שאני יכול לא לשפוט סרט על פי טריילרו (בעיקר כי ראיתי סרטים מעולים עם טריילרים גרועים ואת ההפך. הטריילר מעיד בעיקר על כשרון עורכו בלבד, ונותן הצצה לסוג הצילום שמצוי בחומר הגלם ממנו הוא נערך, ולא יותר מזה). אבל כשיש טריילר שתוך כדי הצפייה בו אני מרגיש את פעימות הלב שלי מואצות, כפי שקרה לעיל? ובכן, זה חתיכת טיזר היסטרי.

ג. בעין הדג קראתי שיציראת הסרט בארץ הוקדמה והוא ייצא בו בזמן עם אמריקה, ב-20 ביולי.

ד. האיימקס בראשון לציון: מתי הוא ייפתח?

בעוד אני מנסה לקושש עוד ועוד מידע לגבי מה צפוי לנו השנה בפסטיבל קולנוע דרום (נו, מתי כבר תוכנייה מלאה ורשמית ולא חלקי שמועות?) יושב לו מייסד הפסטיבל ומנהלו בדרך-כלל, אבנר פיינגלרנט, בשנת שבתון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, וטראח, אירגן לעצמו מיני-פסטיבל חדש. היום תיפתח בהארלם מחווה לקולנוע מדרום ישראל באצירת פיינגלרנט. זה יקרה במרכז הקולנוע שהקים אלברט מייזלס, חצי מצמד האחים מייזלס (מגדולי הבאים התיעודיים ומי שחתומים על "תני לי מחסה", הסרט על הרולינג סטונס באלטמונט, ו"גריי גארדנס"), בהארלם. כותרת תוכנית השבוע הראשון של מאי במרכז מייזלס לקולנוע היא "קולנוע ישראלי חדש מעזה ושדרות".

היום יוקרנו שם "סיסאי" של דוד גברו ו"פיצה משפחתית" של רונן עמר. מחר יוקרנו "נגנו לי אלגרו" של אלון אלשיך ו"שדרות, תחנה אחרונה", סרט תיעודי חדש שנעשה על ידי עיתונאי צרפתי על בית הספר לקולנוע במכללת ספיר. וביום חמישי יוקרן "מטאדור מלחמה" של פיינגלרנט ומכבית אברמסון, שילווה אחרי ההקרנה בשיחה עם סמי שלום שטרית ואלברט מייזלס.

המפגש הזה עם מייזלס, מעדכן אותי פיינגלרנט במייל מצפון מנהטן, הוליד שני שיתופי פעולה בין השניים. באחד, מתחילים מייזלס ופיינגלרנט לעבוד יחד על סרט תיעודי על מוזיקה שחורה בהארלם. ובשני, יגיע מייזלס לפסטיבל קולנוע דרום 2013 שם יזכה למחווה לסרטיו, שהיו מהחשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע התיעודי.

הנה עדכון וחידוש לפוסט שלי מלפני כשבועיים בו ליקטתי מפה ומשם את שמות הסרטים הישראליים שיוקרנו בבכורה בפסטיבל קולנוע דרום. היו לי שם ארבעה סרטים, ביניהם "המשגיחים" של מני יעיש, והנחתי שכולם יוצגו במסגרת הבכורות לסרטים ישראליים עצמאים (מסגרת שהושקה בשנה שעברה). בינתיים התברר ש"המשגיחים" הוא בכלל סרט הפתיחה, כלומר שהיה לי חסר סרט אחד לרביעיית הסרטים העצמאיים. ובכן, נמצא הסרט שמצטרף ל"לא בתל אביב", "יותר איטי מלב" ו"מעשייה אורבנית". והוא מפתיע למדי.

"זוהר הרקיע" הוא סרט הבכורה של אליהו בנימין, בוגר בית הספר לקולנוע יהודי "תורת החיים" ביד בנימין. תקציר הסרט הולך ככה:

אדם, טייס מצטיין, נלקח מקורס הטייס רגע לפני קבלת הכנפיים, היישר אל מבוכי ההכנה המנטאלית- האימון הפסיכולוגי שקדם לתוכנית ההתנתקות, המכונה בצבא "מבצע זוהר הרקיע". אדם מיטלטל בתוך הדילמות הגדולות של ההתנתקות עוד לפני שבכלל החלה, עוד בשלב "החזרות" שעשו הכוחות המפנים לקראת הביצוע עצמו, מה שמביא אותו להכרעה בלתי אפשרית בין הנאמנות לחלום חייו לבין האמת הפנימית שלו.

ויש גם טריילר:

ואני עכשיו מתפלל חזק שזה לא יהיה עוד "העפיפונים של ארמנד", שגם שם היה טייס עם לבטים מוסריים. והאמת, אני סקרן מאוד מהסרט הזה. אבל גם חושש ממנו. התוודעתי לבית הספר "תורת החיים" לפני קצת יותר משנה כשאחד התלמידים שם הביא לי מקבץ מסרטי הבוגרים. מאז שצפיתי בסרטים – חלקם היו טובים, בעיקר התיעודיים, אחרים פחות, כולם היו מאוד נאיביים – אני שואל את עצמי שאלות שאני לא מצליח לפצח. ובעיקר: איך נראה קולנוע יהודי? בית ספר "תורת החיים" סמוך לישיבת של בקיבוץ יד בנימין ותלמידיו הם דתיים וחוזרים בתשובה שלהט הקולנוע בוער בליבם. אני מכיר את הסרטים הדתיים של מעלה, סרטים שעוסקים בתהיות לגבי אמונה, לעיתים משברי אמונה ממש, ובעיקר סרטים שבהם לגיבור יהיה איזשהו קונפליקט דרמטי מעיק עם איזושהי מצווה. בסרטים הבודדים שראיתי מאנשי אורות החיים לא מצאתי לבטים כאלה (שלמען האמת, כבר די מייגעים אותי) וזה גרם לי לתהות האם סרט שבו האג'נדה – בין אם זו אג'נדה אמונית או אג'נדה פוליטית – נמצא בחזית ולא ברקע, יכול לעבוד. או שמא הוא מיד ייראה מגויס. האם סרט דתי לא יהיה תמיד סרט פרופגנדה?

שולי רנד וגידי דר הוכיחו עם "האושפיזין" שלא. ונדמה לי ששולי רנד הפך למעין מודל לחיקוי, כי הוא הצליח לייצר אמנות מתוך אמונה. הגל היהודי במוזיקה הישראלית, והקבלה שלו גם על ידי מאזינים חילונים, הוא גם עדות לכך. האם אפשר ליצור גל יהודי שכזה גם בקולנוע? (הכוונה היא לסרטים המיועדים לצפייה על ידי כלל הקהל, ולא לסרטים שנוצרים עבור קהל חרדי, בעיקר קהל נשי, בלבד). גל של סרטים שמגיע מאת יוצרים חרדים, חרד"לים או חוזרים בתשובה? אני כבר הרבה זמן סקרן מהסרט "למלא את החסר" של רמה בורשטיין, שאני תוהה האם יצליח לפצח את הסוגיה הזאת. והנה מגיע הפיצ'ר הראשון מאנשי "תורת החיים". אני ממש מקווה שהסרט הזה טוב. ממש.

התחלנו אתמול. הנה חלק ב': עוד סצינה שירדה בעריכה מתוך הסרט "ההתחלפות". הפעם סצינה עלילתית יותר, עם קצת יותר פעילות. בתוך הפוסט תמצאו את ההסבר של במאי הסרט, ערן קולירין, לסצינה ולהסרתה. לי יש תיאוריה אחרת הקשורה לניתוח שלי את שוט הסיום של הסרט, ומשום כך זה מוקדם מדי לשתף אתכם בה. תזכירו לי בשבוע הבא, אחרי שהסרט ייצא.

הנה דבריו של ערן קולירין:

המכות

"הסיפור שסבל יותר מכל בעריכה של הסרט הוא הסיפור של עודד והסטודנטית העצובה. אני מצרף כאן את מה שהוא סצנת הסיום ברומן המהדקים והקלסרים הזה. העניין כאן שוב היה ואריאציה על נושא השביל. הרגע שבו עודד הופך ל"אירוע" האקראי על השביל עם התנועה חסרת הפנים שבו. זאת אחת מהסצנות שירדו וחזרו עשרות פעמים בגרסאות שונות של העריכה. חלקים מארץ ישראל השלמה, אללי."

דיברנו דיברנו דיברנו (הנה, כאן, הלא-ביקורת הראשונה שלי ל"העולם מצחיק" של שמי זרחין), עכשיו אפשר לראות קצת שוטים. טריילר טיפה מבולגן, הסרט הרבה יותר אלגנטי. דעתכם?

זו כבר מסורת. גם כאן בבלוג. מדי שנה בסוף אפריל מתכנסים כתבי הבית הלבן – ואיתם, מאיזושהי סיבה לא ברורה, מיטב סלבריטאי הוליווד – באולם הנשפים של מלון הילטון בוושינגטון לארוחת ערב בחסות נשיא ארצות הברית. הרוטינה קבועה ומשופשפת. קומיקאי או מנחה טוק-שואו עולה למונולוג של כחצי שעה בו הוא יורד על הנשיא בפניו. זה תמיד די משעשע. השנה, חידוש: הנשיא מקדים את הקומיקאי ויורד על העיתונאים. הנה הם, ברק אובמה בתור מופע החימום של ג'ימי קימל. אמש בבית הלבן: