אני חושב שאני הולך קצת לנדנד לכם עם זה בשבוע הקרוב (אולי קצת יותר), אז קבלו את זה באהבה. ביום חמישי הבא תעלה בערוץ 2 (רשת) סדרת הדרמה שהייתי שותף ליצירתה, "קטמנדו". אתמול עלו פרומואים קצרצרים לקראתה, המציגים חמש מהדמויות בסדרה (שצולמה כמעט כולה בנפאל). לאיזה מהם הכי התחברתם?
יש לנו את מתי כספי, לאה גולדברג ואושיק לוי בפרומואים ואת נעמי שמר בפתיח. סדרה שורשית. הנה דף הפייסבוק של הסדרה. יש שם עוד עניינים.
"אורחים לרגע" של מאיה קניג עדיין בבתי הקולנוע ואני שומע שבתל אביב הוא עובד בסדר אבל מחוץ לה, לא כל כך. עד כה ראו את הסרט כ-6,500 איש (זה הנתון הרשמי). מה שכן, יוצריו עדיין מנסים לדרבן אתכם לראות אותו, וזה יפה ולא שגרתי, כי בדרך כלל השיטה היא שמרגע שהסרט יצא לבתי הקולנוע כל פעילויות השיווק והקד"מ נפסקות. אבל כאן עדיין תמצאו ריקשות עם פוסטר הסרט משוטטות במרכז תל אביב, וגם את המיזם הפייסבוקי הבא.
בדף הפייסבוק של הסרט מתנהלת תחרות בשבוע האחרון: להמציא את ההמצאה הגאונית הבאה. הרי גיבור הסרט, שאול, הוא מין ממציא שכל הזמן מחפש את השוס הבא, אז התחרות הזאת מחפשת את השאולים שבכם. התחרות נמשכת עד יום ראשון ובסופה יינתן פרס בסך אלף שקלים פלוס פגישה עם מפתחי פטנטים כדי לבדוק האם אפשר להזיז את הרעיון משלב הפוסט לשלב הביצוע. יש שם כבר כמה רעיונות חביבים. כמו זה החביב עלי: מסננת חד פעמית וריחנית לכיור המטבח.
ובינתיים דבורית שרגל נוגעת בנקודה שלא מרבים לדבר עליה בקשר ל"אורחים לרגע", בעיקר כי מדובר במעין ספוילר לאירוע המתרחש בסוף הסרט, אז קראו את ההמשך (או את הפוסט של דבורית) בשיקול דעת. בסוף הסרט אנו מגלים את הילדה בת ה-12-13 במיטה עם חייל בן 18. שרגל תוהה איך זה ייתכן שאף מבקר לא נזעק לגנות את הסרט על כך שהוא נותן לגיטימציה להתנהגות מינית בלתי הולמת, ובלתי חוקית, של סקס בין חייל וקטינה. זו נקודה טובה לדיון. שרגל שאלה אותי לדעתי. התשובה שלי היתה שאיכשהו הרגשתי שבעולם שהסרט מייצג, והסרט הזה הוא די היפי, התנהגות כזאת נראית די נורמטיבית. הילדה לא עושה שום דבר שהיא לא ראתה קודם מאביה (וכנראה גם מאמה). ובעיקר, יש בסרט הזה כנות די גדולה, כך שאני מניח שהבמאית מייצגת כאן משהו מחייה והפילוסופיה שלה, שלא רואה באירוע הזה משהו סנסציוני במיוחד. וגם אם זה הציק לי באופן אישי, אני לא שופט סרט רק על מידת התאמתו לתפיסת עולמי המוסרית (גם, אבל לא רק). מה שכן: נראה לי משונה להזדעזע מהעובדה שילדה בת 13 שוכבת עם בן 18 אבל לא למצמץ מהסצינה – שהיא הרבה יותר פרובלמטית בעיניי ומראה עד כמה האב ובתו חיים בניכור לעולם – בו גור בנטביץ' שוכב עם האשה הנשואה שמארחת אותו ואת בתו בביתה, בשעה שבעלה במילואים. אבל הסצינה הזאת כן היתה מבחינתי החמצה מסחרית: בלעדיה, אם מאיה קניג היתה מוצאת פתרון אחר שאינו מיני, הייתי חושב שהסרט מתאים לצפייה משפחתית. אבל בגלל שתי הסצינות האלה, לשאלת בתי וחברותיה האם הסרט מתאים לגילן (בנות עשר) אמרתי שלא. אולי בגיל 15. כך שייתכן שקניג מאבדת קהל בגלל הסצינה הזאת.
מה שיפה בעולם הבלוגים הוא שקניג עצמה מגיבה בבלוגה של שרגל, ועונה תשובה שקולה ומנומקת.
"Home Movie" של ראובן ברודסקי זכה הערב בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב (הפסטיבל נמשך עד מוצאי שבת). ברודסקי גם זכה בפרס הצילום. "כוכב השבלול", הסרט הסיני שכבר זכה באידפ"א בשנה שעברה, זכה בפרס הסרט הבינלאומי. יריב מוזר זכה בפרס השני. אייל גולדברג זכה בשני פרסים. וסרטים בהם מעורבים אחד מבני משפחת לאופר זכו בשלושה פרסים הערב. הנה הרשימה המלאה:
התחרות הישראלית:
פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר (בשווי של 70,000 שקל) לסרט "Home Movie". בימוי, הפקה, תסריט: ראובן ברודסקי. צילום: ברודסקי, איתמר מנדספלור. עריכה: ברודסקי, שירי ברוכרד. מוזיקה: עדי רנרט.
נימוקי חבר השופטים: "הפרס ניתן לסרט 'HOME MOVIE' בשל החזון היצירתי הנשקף ממנו ובשל השפה הקולנועית הפיוטית המאפשרת התבוננות אינטימית לבית שאותו כמעט וניתן לחוש ולהריח. זהו דיוקן אוהב של משפחת עולים מרוסיה המצוייר ביד עדינה ההופכת את הבית לגיבורו הראשי של הסרט.
ציון לשבח (בשווי 25,000 שקל) לסרט "גברים בלתי נראים". בימוי, הפקה, תסריט ותחקיר: יריב מוזר הפקה: סאנדר ורדונק, גרטיאן לנאגלנד, אדם רוזנר, הילה אבירם. תסריט: אדם רוזנר. עריכה: יסמין נובק. צילום: שחר רזניק. פסקול: הוגו דיקסטל. מוזיקה: ואוטר ואן באומל.
נימוקי חבר השופטים: "הסרט מציג את מצוקתם הטראגית של פלסטינים הומוסוקסואלים שרק בגלל העדפתם המינית נאלצים לעזוב את מולדתם ושסכנת מוות מאיימת עליהם אם ישובו אליה. חבר השופטים רואה בסרט סיפור אמיץ עם שלושה גיבורים בלתי נשכחים, וחשיפה מרשימה של עולם בלתי מוכר."
פרס ראש העיר לסרט ראשון או שני (30,000 שקל) לסרט "פודרה". תסריט, בימוי וצילום: אייל גולדברג. הפקה: אסנת טרבלסי. עריכה: ארז לאופר, איל גולדברג. פסקול: איציק כהן. מוזיקה: אבי בללי.
נימוקי חבר השופטים: "נהנינו והערכנו את האופן בו הסרט מגולל את הסיפור למן הסצינה הראשונה ואת הדרך שבה הוא אורג סיפור רב שכבתי: המאבק מעורר האמפתיה והחמלה של הגיבור הנתון בין הגבריות שלו לבין הזהות המינית שלו, ובין הפטריוטיות שלו לבין רצונו להשתחרר מהצבא."
פרס הצילום (10,000 שקל) לסרט "Home Movie". צילום: ראובן ברודסקי ואיתמר מנדס פלור. פרס העריכה בסך 5,000 שקל לסרט "פודרה". עורכים: ארז לאופר ואייל גולדברג. פרס התחקיר בסך 5,000 שקל למירי לאופר, תחקירנית הסרט "יום אחד אחרי השלום".
בתחרות הישראלית שפטו: קלייר אגילר, סגנית נשיא מחלקת תוכניות של ITVS, קרן הטלוויזיה העצמאית האמריקאית. דיאנה הולצברג, סופרת, מפיקה ראשית ומפיקה קריאייטיבית בחברת פילמס טרנזיט. סיון ארבל, במאית קולנוע וטלוויזיה זוכת פרסים. פוג'יוקה אסאקו, מנהלת פסטיבל יאמאגאטה לקולנוע דוקומנטרי. איציק פורטל, צלם קולנוע וטלוויזיה, עלילתי ודוקומנטרי.
התחרות הבינלאומית:
בפרס ראשון (20,000 שקל): "כוכב השבלול". במאי: יי סאונג-ג'ון. ציון לשבח לסרט "דטרופיה" של היידי יואניג ורייצ'ל גריידי. ציון לטובה לסרט "אפילוג" בבימויו של מנו לנסן.
שופטי התחרות הבינלאומית: אסף אמיר, מפיק ובעלים של חברת ההפקה "נורמה הפקות" ויו"ר איגוד המפיקים בישראל. סרג'י דולאדה אי סרה, מנהל MEDIMED, פורום פיצ'ינג ושיווק סרטי תעודה המתקיים מדי שנה בסיטג'ס בברצלונה. איילת עופרים, עורכת סרטים דוקומנטרים ועלילתיים. מורי ורשבסקי, יועץ, סופר ויזם העובד עם קולנוענים עצמאיים ומוסדות ללא כוונות רווח. טלי שמש, תסריטאית, במאית ומפיקה דוקומנטרית.
תחרות סרטי סטודנטים.
פרס ראשון (10,000 שקל) לסרט "גרייס" בבימויה של מיכל אהרונסון (סם שפיגל-בית הספר לקולנוע וטלוויזיה בירושלים).
פרס שני (7,000 שקלים) לסרט "חפש את המטמון", בבימויו של נדן פינס (בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים).
פרס שלישי (4,000 שקלים) לסרט "מחרומבה", בבימויה של תמר קמרט (מחלקה לקולנוע ואנימציה, מכללת תל חי).
שופטי תחרות הסטודנטים: ליאת בן חביב, מפיקה ומנהלת מרכז הצפייה ב "יד ושם". דיוויד ד'ארסי, מבקר ועיתונאי ל"סקרין" ו"אינדי-ווייר". אירית דולב, יוצרת, עורכת ובמאית דוקומנטרית.
פלאי פלאות עם הסרט הזה. כזכור, יום אחרי שהתחילו צילומי "פלאות", סרטו החדש של אבי נשר בירושלים נתקלתי בצוות הצילום כשיצאתי מיום ההוראה השבועי שלי ב"מעלה". היום נתקלתי בהם שוב, הפעם בתל אביב, ממש מול הבית שלי.
אחרי ארבעה שבועות צילום בירושלים ובמדבר יהודה, עברה ההפקה לתל אביב, אבל העלילה עדיין בירושלים. לכן דירה תל אביבית מגלמת את דירתו הירושלמית של השוטר לשעבר והבלש בהווה, יעקב גיטס (אדיר מילר), אליה פורץ גיבור הסרט, ארנב (אורי חזקיה) יחד עם חברו פושטק הצעצוע, חלא"ה (בגילומו של אבי דנגור, המוכר גם כאבי הזמר). צילומי "פלאות" יסתיימו ביום ראשון הקרוב, בתום 33 ימי צילום (שבעה שבועות). העריכה, תחת ניצוחו של יצחק צחייק, תתחיל שבוע אחר כך.
קבלו צילומים מהסט, שכמעט ולא הייתי צריך לקום מהכורסא שלי כדי להביא לכם אותם:
עוד צילומים בדף הפייסבוק של "סינמסקופ".
פוסט מקסים ונוגע ללב בבלוג הקנדי "I ❤ Movies" המספר על הקרנת "הערת שוליים" בעותק 35 מ"מ ביום ראשון בבית הקולנוע קאמברלנד בטורונטו, שאחריו נעל הקולנוע את שעריו ונסגר אחרי 31 שנות פעילות. בפוסט כותב בעל הבלוג על הערות השוליים שחולפות בראשו בזמן הצפייה הלא-מרוכזת שלו בסרט, וכשהוא עסוק בזכרונות והספדים על בית הקולנוע שזו הקרנת הקולנוע האחרונה שלו. האופן בו הוא משלב בין הסרט המוצג מולו ובין הזכרונות מוצלח ומעניק לפוסט הזה רלוונטיות ישראליות. והוא גם גרם לי לתהות: האם "הערת שוליים" הוא הסרט הישראלי האחרון שצולם ב-35 מ"מ? האם יש סרט השנה שצולם בפילם?
ובאופן משעשע, הסרט שהוצג בבית הקולנוע הזה לצד "הערת שוליים" היה "פרידה":
================
שני פסטיבלים לסרטים קצרים צצו לנו באופק. על היוזמה לפסטיבל לסרטים קצרים בקריית שמונה כתבנו בעבר, והנה הוא כבר ממש מגיע ב-23-25 במאי. אחד האירועים היפים שיתקיימו בו הוא מחווה מוצדקת ויפה לסרטיו הקצרים של אברהם הפנר. "לאט יותר" מ-1967, "מה קרה" מ-1988 והכי חשוב: סרט קצר בשם "סיאנס" מ-1969, שהתגלה בארכיון הסרטיפ בירושלים ושוחזר. לא רק שלא ראיתי את הסרט הזה, גם לא שמעתי עליו לפני כן. שיחוק.
וב-16.5 יתקיים באוזןבר בתל אביב פסטיבל פיוצ'ר-שורטס, אירוע של לילה אחד הכולל מוזיקה ואלכוהול אבל במרכזו (החל מ-21:00) הקרנת שבעה סרטים קצרים בינלאומיים – מ-6 עד 20 דקות – מהשנים האחרונות. בין השאר של ספייק ג'ונז, סם טיילור-ווד וסרט חדש מפסטיבל סאנדאנס, "The Arm" של השחקנית ברי לארסון. הנה אחד הסרטים שיוצגו בפסטיבל: "האיש ללא ראש".
פסטיבל פיוצ'ר-שורטס הוא מיזם לונדוני שמאפשר ליזמים ברחבי העולם לקבלאת הסרטים ולהקים שולחות שלו בכל עיר. 55 ערים כבר קיימו אותו ועכשיו הוא מגיע גם לתל אביב. מחיר כרטיס: 30 שקל.
זה ערוץ היו-טיוב של המהדורה הבינלאומית של הפסטיבל שכוללת גם סרטים ישראליים כמו "גול עצמי" של רני כרמלי ו"הטייפ האדום" של דני רוזנברג.
===============
והנה בשורה מרגשת (אותי, בכל אופן): ביום חמישי הבא, 17.5, אחרי "רוקדים עם כוכבים", תעלה לשידור בערוץ 2 (רשת) הסדרה "קטמנדו" שהייתי אחד מיוצריה. מיכאל מושונוב, לירון לבו וגל גדות הם כוכבי הסדרה, אבל אני מאמין שבתום הפרק הראשון או השני אתם כבר תשננו את שמה של ניצן לברטובסקי, שהיא התגלית הגדולה של הסדרה ויש לפניה עכשיו תשעה ימים אחרונים של אלמוניות. מחר יעלו הפרומואים, אבל בינתיים קבלו הצצות ראשונות בדף הפייסבוק של הסדרה. אתם מוזמנים להרביץ בלייק ולהפיץ את העמוד לחבריכם בפייסבוק ובטוויטר.
מוריס סנדק, סופר הילדים המחונן והתמיד נרגן, הלך לעולמו בגיל 83. אם לא קראתם את "ארץ יצורי הפרא", כדאי לכם (היכנסו לחנות ספרים, מצאו את הספר וקראו שם בעמידה. זה לוקח ארבע דקות, אבל נשאר אתכם חיים שלמים. או קפצו הנה והקשיבו לברק אובמה מקריא את הספר). ואם לא ראיתם את הגרסה הנפלאה והמרגשת שביים ספייק ג'ונז לספר, אני ממליץ עליה בחום (קראו עליה כאן: "ארץ יצורי הפרא", ביקורת). והנה סרט תיעודי קצר (40 דקות) שספייק ג'ונז לאנס באנגס ביימו על סנדק, במקביל לעבודה על הסרט:
המפיק ריקי שלח ("רססי אהבה", "חצוצרה בוואדי") העלה בשבוע שעבר ליו-טיוב פריט ארכיאולוגי מרתק: סרט סטודנטים קצר בן 20 דקות שהוא ביים ושצולם להערכתי בסביבות 1974, ועוסק בפרקחי נמל התעופה בנתב"ג ואנשי מדע ברחבי העיר (אחד מהם הוא יהודה סתיו) המתמודדים עם האפשרות שחללית חוצנית עומדת לנחות בתל אביב.
הקרדיטים מכילים את אמנון סלומון ז"ל כצלם, ואת דוד בן שטרית, לימים דוקומנטריסט בכיר, כעוזר צלם. סשה קליין ואריאל רושקו הם עוזרי הפקה.
נראה לי שסשה ברון-כהן הוא הדבר הכי טוב שקרה לישראל בעשור הזה.
"הדיקטטור" ייפתח את פסטיבל סרטי הסטודנטים ב-2 ביוני ויעלה בבתי הקולנוע שבוע אחר כך.
זהו. היה לנו שבוע של בונוסים מ"ההתחלפות". עכשיו הגיע זמן הביקורת. כפי שכבר בוודאי הבנתם, הסרט הזה מגיע ממסורת קולנועית אבסטרקטית ואבסורדית האהובה עליי מאוד, מסורת שלא מכוונת לקהל הרחב, אלא לקהל שמוכן לקבל קולנוע כאמנות גבוהה. אבל משהו בו חסר לי. אני מנסה להבין מה בהמשך.
פורסם ב"פנאי פלוס", 2.5.2012
יש שתי דרכים להתמודד עם צפייה ב"ההתחלפות", סרטו הארוך השלישי של ערן קולירין. הראשונה, לזכור שזה הבמאי של "ביקור התזמורת" – אחד הסרטים האהובים ביותר בעולם בשנת 2007. השנייה, לשכוח מהעובדה הזאת ולהתייחס אל הסרט כאל יצירת אמנות ייחודית ומאתגרת מאוד מאת אמן צעיר ואלמוני שעל שמעו לא שמענו קודם. לכל גישה יש חסרונות ויתרונות.
אם אתם באים בתור מעריצי "ביקור התזמורת" אני חייב להביע בפניכם חשש מסוים. “ביקור התזמורת" זכור בתור סרט משעשע מאוד, לרגעים מרגש, עשיר במוזיקה, ובליבו מתח דרמטי בסיסי בין שתי קבוצות של אנשים. לעומת זאת, “ההתחלפות" הוא סרט מופשט כמעט לחלוטין – אני אפילו לא ממש יודע איך לתקצר אותו – שהוא, איך נגיד את זה, קצת תמהוני. נדיר למצוא סרט שעושה כה מעט כדי להתחבב על הקהל שלו (רגע, יש לי גם המון דברים טובים להגיד עליו. אני רק עוצר שנייה לתהות איך יגיב אליו הקהל הרגיל, זה שלא בא לחפש אתגרים אסתטיים בבית הקולנוע, אלא סיפור ברור).
מרתק וחושפני למדי (ואולי אף מעט מדאיג) לקבל סרט כזה מאת הבמאי של "ביקור התזמורת". ההצלחה העולמית העצומה של הסרט ההוא מן הסתם זימנה לקולירין שפע אפשרויות לביים כמעט כל מה שיירצה בכל מקום שיירצה. והוא בחר לתעד את מה שנראה למתבונן חיצוני כמוני, למבקר שמשתעשע באפשרות לבצע ניתוח פסיכואנליטי (או בעצם, ניתוח גרפולוגי) על פי כתב היד שעל המסך, כמו צעקה גדולה של אמן שמבקש שיניחו לו. כמו שמש, כשהיא מכלה את דלק הבעירה שלה היא קורסת פנימה לתוך עצמה ולא מתפוצצת החוצה, כך גם "ההתחלפות" נראה כמו תיעוד של קריסה פנימה. הסרט הזה הוא משיכה בכתפיים, הוא הפניית גב. הוא עמידה מול הקהל שאומרת לו "חשבתם שאתם מכירים אותי בזכות סרט אחד? ובכן, חישבו שנית. אתם עדיין אוהבים אותי?".
ובכן, כן. אבל המעניין הוא שנדמה לי ש"ההתחלפות" לא היה יכול להיעשות בלעדי "ביקור התזמורת" והצלחתו. ראשית, כי רק אחרי הצלחה כזאת יכול במאי לקבל קארט בלאנש כזה בו הוא מביא למסך את מה שבא לו. ושתיים: כי באופן מפתיע, “ההתחלפות" הוא סרט שנעשה בתקציב יחסית עשיר למדי (בוודאי בקנה מידה ישראלי) של כעשרה מיליון שקלים, שהגיעו ממשקיעים זרים שרצו לתמוך בסרטו הבא של האיש שיצר את הסרט שהם כה אהבו. הם שילמו עשרה מיליון שקלים על אצבע משולשת. והמרתק הוא שרואים את הכסף על המסך. עם כמה ש"ההתחלפות" הוא סרט אבסטרקטי בעלילתו – פיזיקאי עוצר להתבונן בחייו – זה סרט שכמעט כל שוט בו מרהיב לצפייה. כבר מהשוט השלישי – אוטובוס עוצר בדיוק באמצע הפריים – הדייקנות הדקדקנית של הסרט נחשפת. דייקנות שיכולה לבוא רק כשיש לסרט זמן ויכולת לעשות טייקים נוספים ולהגיע לשלמות. והזמן הזה הוא נגזרת של כסף. אבל ככל שהסרט הזה יפה לעין ומרהיב לצפייה כך הוא מתסכל את הצופה המחפש תשובות פשוטות.
אני מביט לאחור את תולדות הקולנוע ותוהה האם היה תקדים למצב כזה שבו במאי זוכה לפרסום עולמי שמביא לו שפע הצעות, והוא בוחר במקום זאת ללכת ולעשות סרט אחר שיהיה עשיר יותר באמצעים שלו אבל מצומצם יותר בנגישותו, ואני מגלה שכן. זה דפוס מוכר אצל היוצרים הכי מרתקים. סטיבן סודרברג, למשל, הדף את כל הניסיונות של הוליווד לקנות את הקריירה שלו אחרי הצלחת "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", ובחר כסרט שני דווקא את "קפקא" הניסיוני יותר. הבמאי התאילנדי פן-אק רטנארואנג הפך ליקיר הפסטיבלים בזכות סרטו "חיים אחרונים ביקום", והוא גייס תקציב גדול יותר לסרטו הבא, “גלים נסתרים", שלא קרה בו כלום (סרט נפלא, אגב). צאי מינג ליאנג, הבמאי המלזי, יצר את סרטו הנגיש ביותר "מה השעה שם?”, ואז פנה לכיוון מאתגר יותר עם "שלום לפונדק הדרקון". ועמוק יותר בתולדות הקולנוע זכור סיפורו של ז'אק טאטי, שזכה בהון, באוסקר ובהערצה עולמית עם סרטו "זה הדוד שלי" ואז החליט לעשות את הסרט שבאמת עניין אותו: “פליי-טיים", סרט יקר מאוד, אבל מופשט לחלוטין. כל היוצרים האלה, אגב, עושים סרטים שדומים באופיים לסרטיו של קולירין, כך שמה שנראה כמו תופעה יוצאת דופן ואולי אף מדאיגה, היא דווקא דפוס מוכר, ועוד בקרב בכירי הקולנוע העולמי. אני תוהה מה המנגנון שמבא לזה: יצר הרס עצמי? או ההבנה שאחרי ההצלחה אינם צריכים להתחנף עוד לאיש?
אז אולי צריך לבוא ל"ההתחלפות" מבלי לזכור דבר מ"ביקור התזמורת". לצפות בו בעיניים נקיות, נטולות ציפיות. באופן כזה, מי שמגיע לסרט ומתבונן בו בעיניים של אדם המשוטט במוזיאון הוא ימצא בו ערך רב. זהו ניסיון נועז לספר באמצעים ויזואליים, ועם מינימום כלים נראטיביים, מסעו של איש בחיפוש עצמי. זה מסע אבסורדי מאוד, שנראה לרגעים כמו מופע מחול ופנטומימה (וזה דווקא דבר שמקרב את "ההתחלפות" ל"ביקור התזמורת", שניהם נראים סרטים בפנטומימה), של אדם שיש לו הכל, חי את חייו הבורגניים, ולפתע, בלי שום סיבה חיצונית נראית לעין, מגלה שמשהו חסר לו. עודד, הדמות המרכזית בסרט (גיבור הוא לא), הוא דוקטורנט לפיזיקה שעסוק בלימוד אבל "שהיה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חיסרון ואינו יודע מהו" (במילותיו של ר' נחמן בסיפור "מעשה מרב ובן יחיד"). ובהיותו פיזיקאי האמון על תצפיות והתבוננויות, הוא מתחיל להתבונן בחייו. הסרט מתחיל בשיעור שלו בו הוא מלמד על פרדוקס איינשטיין-פודולסקי-רוזן, תיאוריה שמצאה שעצם עריכת התצפית משנה את תוצאות המחקר. הפיזיקאי, לשם כך, צריך למצוא דרכים להתבונן בחייו מבלי להיות שם. ואז, כאילו נפקחות עיניו: הוא רואה לראשונה את הדירה שלו, את האור, את חפצי הנוי. את ההפרדה של חייו: באוניברסיטה הוא עוסק בפיזיקה ובבית הוא עוסק בפיזיות. בבית זה רק אוכל וסקס. בבית הוא רק רעב וחרמן. באוניברסיטה הוא עסוק בהרהור. ומרגע שהוא מתבונן בעולם סביבו הוא מגלה שהוא אינו לבד. יש לו בבית שכן (דב נבון) שעושה פחות או יותר אותו דבר כמוהו: קורא תיגר על הבורגנות שבתוכה הם כלואים.
המפתיע הוא שבשעה שהקולנוע היה מאפשר לקולירין לקחת את דמויותיו למסע קיצוני כאקט של מרידה בחייהם, הוא משאיר אותם על מסלול שפוי למדי. תמהוני, אך שפוי. הם נהיים מציצנים בחייהם של עצמם. שוברים את הכלים, אבל בעדינות, ששום דבר לא באמת יישבר או ינזק חלילה.
וכך, “ההתחלפות" הופך בהדרגה למעין מיצב תיאטרלי. אנחנו מתבוננים באיש מתבונן. ועוד איש שהולך ונהיה מניאק – לאשתו, לתלמידה שלו, לשכניו. אולי מתוך אמונה שאם נשארים סטטיים הופכים בלתי נראים, ואז אי אפשר להשפיע על הסביבה. ואז אין לנו מנוס אלא לשבת ולהתבונן לעומק הסרט. ולמשל, לחפש מי בעצם הגיבור בו. ואז מגלים: גיבור, במובן הזה של דמות שהיא אקטיבית ולא פסיבית וגם עוברת איזשהו מהלך דרמטי בסרט, זו אשתו של עודד, תמי (בגילומה של שרון טל). היא זו שישנה את חייה רוב הסרט, אבל אז מתעוררת, היא זו שעיניה באמת נפקחות, חושיה שבים אליה והיא עוברת שינוי. היא, הארכיטקטית, שעסוקה בבניית בתים ובחיפוש אחר האור הפנימי שבהם. הוא, הפיזיקאי, שראשו בכוכבים. נראה לי שהכל יסתדר אצלהם.
===================
עכשיו, בואו נדון לרגע בשוט הלפני אחרון של הסרט. השוט הכי יפה בו, לדעתי. מכיוון שזהו ממש סוף הסרט, יהיו שייראו בדיון כזה מעין ספוילר, לכן מי שלא ראה את הסרט מוזמן לעבור עכשיו לכאן. אבל מכיוון שאין עלילה בסרט, ממילא אי אפשר לעשות ספוילר לאין-עלילה.
בשוט הלפני אחרון (כשראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה, הוא לא היה שם) עומד עודד ליד החלון במשרדו באוניברסיטה ומביט על המדרכה שנמצאת שלוש קומות מתחת. הוא עמד שם כבר קודם. והתבונן כבר קודם. אלא שהפעם הוא מתבונן למשך זמן ארוך יותר. מבטו חוזא הלוך ושוב לאורך השביל המוביל אל דלת הפקולטה שלו. זהו שוט נקודת מבט מובהק: אנחנו רואים את מה שהוא רואה. מפנים איתו מבט לימין, ואז לשמאל. מביטים. אלא שאז… עודד עצמו נכנס לפריים, יוצא מדלת הבניין וצועד בעצמו בשביל עליו הוא הסתכל. אבל מכיוון שזה שוט רציף, ומכיוון שכבר ביססנו את זה שזהו שוט של נקודת תצפית, עתה אנחנו נותרים עם תעלומה: של מי נקודת התצפית הזאת? התחושה היא שמרגע זה בסרט יש בעצם שני עודדים. תחושה שמתחזקת כשנזכרים שעודד מרצה על פיזיקת קוואנטים, ושהוא אולי מעין חתולו של שרדינגר – הוא קיים ביקום שלנו פעמיים (באופן פוטנציאלי), פעם אחת כמתבונן, ופעם שניה כמושא התבוננות.
השוט הזה מחזיר אותי לתחושה שליוותה אותי מתחילת הסרט ש"ההתחלפות" מתנהל בקודים של סרט מדע בדיוני, או סרט מסע בזמן (ואגב, יש בו כמה סצינות שבהן הוא דווקא מזכיר סרט ערפדים). שעודד נקלע לתוך ניסוי פיזיקלי של עצמו והוא כלוא בתוך בועה המרחפת במימדי הזמן-מרחב.
אגב, אחד הבונוסים שערן קולירין נתן לנו בשבוע האחרון היה הסצינה הזאת, שלבסוף הוסרה מהסרט, בה מופיע הפתרון לשאלה "מי מביט בעודד?". התשובה היא שזה הפרופסור, הבוס שלו. אז אולי כל הסרט למעשה מסופר מנקודת מבטו? או שעלינו להבין שכל מי שמסתכל על החיים צריך לדעת שיש תמיד מישהו שמסתכל גם עליו? כך או כך, נראה לי שהסצינה הזאת ירדה לבסוף בדיוק בגלל שהיא מציעה תשובה לשאלה שהסרט רוצה לשמור בעמימותה.
שני הסרטים הנועזים ביותר שנעשו בישראל בשנה האחרונה יצאו עם פרסים מפסטיבל סן פרנסיסקו שננעל שלשום. "השוטר" של נדב לפיד זכה בפרס הראשון בסקציית הבמאים החדשים, ו"ההתחלפות" של ערן קולירין זכה בפרס פיפרסקי. הזכייה של שניהם לא מאוד מפתיעה אותי: מי שמתחבר לאחד, יתחבר גם לשני. שניהם מגיעים ממסורות קולנועיות שהקולנוע הישראלי רק עכשיו מגלה. אבל שניהם מחייבים מאיתנו לתת קרדיט לקשר הסמוי מהעין ביניהם: את שניהם צילם שי גולדמן. זה לא פרט טריוויה בכלל. בצירוף מקרים, כתבתי על גולדמן בוקסה קטנה של הערכה כנספח לביקורת שלי על "ההתחלפות" ב"פנאי פלוס" של יום רביעי האחרון:
הגיע הזמן לתת קרדיט לצלם שי גולדמן. דומני שגולדמן הפך פרטנר חיוני לכל במאי ישראלי שרוצה ללכת בנתיב קולנועי קצת אלטרנטיבי. “ההתחלפות" הוא הסרט השלישי שגולדמן מצלם לקולירין והפריימים הארכיטקטוניים המדוייקים שלו, השוטים הארוכים, הזוויות הלא צפויות, והשימוש באור נוקשה ובהיר איפיינו גם את עבודתו כצלם ב"השוטר" של נדב לפיד ו"המשוטט" של אבישי סיון. “ההתחלפות", “השוטר" ו"המשוטט" הם שלושה מהסרטים המרתקים אמנותית שנעשו בישראל בשנים האחרונות והצילום הנפלא של גולדמן הוא חלק בלתי נפרד מהם.
=============
ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ יצא עם פרס מיוחד של חבר השופטים מפסטיבל "הוט-דוקס" בקנדה. הפסטיבל יעניק מחרתיים את פרס חביב הקהל, ושלושה מהסרטים שנמצאים ברשימת הביניים של אלה שקיבלו עד כה את מירב הקולות הם ישראליים: "יום אחד אחרי השלום", של מירי וארז לאופר (שמתחרה בימים אלה גם בדוקאביב), "חמש מצלמות שבורות" (שיוקרן בירושלים ובפסטיבל קולנוע דרום) ו"הצלמניה" (זוכה דוקאביב בשנה שעברה).
==================
הבשורה העצובה של היום: אדם יאוך, שליש מהביסטי בויז, הלך לעולמו בגיל 47 (47!) ממחלת הסרטן. הסיבה שאני מציין את זה בבלוג קולנוע אינה קשורה דווקא לחשיבות המוזיקלית של הביסטי בויז אלא לתרומה של יאוך לעולם הקולנוע. מלבד העובדה שהוא ביים את הקליפים לביסטי בויז (אחרי שספייק ג'ונז הפסיק) תחת השם נתניאל הורנבלואר, יאוך הפך בשנים האחרונות לאחד המפיצים האמיצים והייחודיים באמריקה. הוא הקים את חברת "אוסילוסקופ", והפיץ סרטים כמו "חייבים לדבר על קווין" ו"וונדי ולוסי". והיה לו גם קשר לקולנוע הישראלי: יאוך הפיץ באמריקה את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי ועמד בחזית המאבק של חברתו נגד ה-MPAA כשעירער על החלטתם להגביל את גיל הצפייה בסרט. בגלל ש"אוסילוסקופ" היא חברה שנבנתה בעיקר על הטעם והכריזמה של מייסדה, לא אתפלא אם היא עד מהרה תימכר לחברה אחרת ולמעשה תיעלם מעל מפת ההפצה.
תגובות אחרונות