״ההתחלפות״, ביקורת
זהו. היה לנו שבוע של בונוסים מ"ההתחלפות". עכשיו הגיע זמן הביקורת. כפי שכבר בוודאי הבנתם, הסרט הזה מגיע ממסורת קולנועית אבסטרקטית ואבסורדית האהובה עליי מאוד, מסורת שלא מכוונת לקהל הרחב, אלא לקהל שמוכן לקבל קולנוע כאמנות גבוהה. אבל משהו בו חסר לי. אני מנסה להבין מה בהמשך.
פורסם ב"פנאי פלוס", 2.5.2012
יש שתי דרכים להתמודד עם צפייה ב"ההתחלפות", סרטו הארוך השלישי של ערן קולירין. הראשונה, לזכור שזה הבמאי של "ביקור התזמורת" – אחד הסרטים האהובים ביותר בעולם בשנת 2007. השנייה, לשכוח מהעובדה הזאת ולהתייחס אל הסרט כאל יצירת אמנות ייחודית ומאתגרת מאוד מאת אמן צעיר ואלמוני שעל שמעו לא שמענו קודם. לכל גישה יש חסרונות ויתרונות.
אם אתם באים בתור מעריצי "ביקור התזמורת" אני חייב להביע בפניכם חשש מסוים. “ביקור התזמורת" זכור בתור סרט משעשע מאוד, לרגעים מרגש, עשיר במוזיקה, ובליבו מתח דרמטי בסיסי בין שתי קבוצות של אנשים. לעומת זאת, “ההתחלפות" הוא סרט מופשט כמעט לחלוטין – אני אפילו לא ממש יודע איך לתקצר אותו – שהוא, איך נגיד את זה, קצת תמהוני. נדיר למצוא סרט שעושה כה מעט כדי להתחבב על הקהל שלו (רגע, יש לי גם המון דברים טובים להגיד עליו. אני רק עוצר שנייה לתהות איך יגיב אליו הקהל הרגיל, זה שלא בא לחפש אתגרים אסתטיים בבית הקולנוע, אלא סיפור ברור).
מרתק וחושפני למדי (ואולי אף מעט מדאיג) לקבל סרט כזה מאת הבמאי של "ביקור התזמורת". ההצלחה העולמית העצומה של הסרט ההוא מן הסתם זימנה לקולירין שפע אפשרויות לביים כמעט כל מה שיירצה בכל מקום שיירצה. והוא בחר לתעד את מה שנראה למתבונן חיצוני כמוני, למבקר שמשתעשע באפשרות לבצע ניתוח פסיכואנליטי (או בעצם, ניתוח גרפולוגי) על פי כתב היד שעל המסך, כמו צעקה גדולה של אמן שמבקש שיניחו לו. כמו שמש, כשהיא מכלה את דלק הבעירה שלה היא קורסת פנימה לתוך עצמה ולא מתפוצצת החוצה, כך גם "ההתחלפות" נראה כמו תיעוד של קריסה פנימה. הסרט הזה הוא משיכה בכתפיים, הוא הפניית גב. הוא עמידה מול הקהל שאומרת לו "חשבתם שאתם מכירים אותי בזכות סרט אחד? ובכן, חישבו שנית. אתם עדיין אוהבים אותי?".
ובכן, כן. אבל המעניין הוא שנדמה לי ש"ההתחלפות" לא היה יכול להיעשות בלעדי "ביקור התזמורת" והצלחתו. ראשית, כי רק אחרי הצלחה כזאת יכול במאי לקבל קארט בלאנש כזה בו הוא מביא למסך את מה שבא לו. ושתיים: כי באופן מפתיע, “ההתחלפות" הוא סרט שנעשה בתקציב יחסית עשיר למדי (בוודאי בקנה מידה ישראלי) של כעשרה מיליון שקלים, שהגיעו ממשקיעים זרים שרצו לתמוך בסרטו הבא של האיש שיצר את הסרט שהם כה אהבו. הם שילמו עשרה מיליון שקלים על אצבע משולשת. והמרתק הוא שרואים את הכסף על המסך. עם כמה ש"ההתחלפות" הוא סרט אבסטרקטי בעלילתו – פיזיקאי עוצר להתבונן בחייו – זה סרט שכמעט כל שוט בו מרהיב לצפייה. כבר מהשוט השלישי – אוטובוס עוצר בדיוק באמצע הפריים – הדייקנות הדקדקנית של הסרט נחשפת. דייקנות שיכולה לבוא רק כשיש לסרט זמן ויכולת לעשות טייקים נוספים ולהגיע לשלמות. והזמן הזה הוא נגזרת של כסף. אבל ככל שהסרט הזה יפה לעין ומרהיב לצפייה כך הוא מתסכל את הצופה המחפש תשובות פשוטות.
אני מביט לאחור את תולדות הקולנוע ותוהה האם היה תקדים למצב כזה שבו במאי זוכה לפרסום עולמי שמביא לו שפע הצעות, והוא בוחר במקום זאת ללכת ולעשות סרט אחר שיהיה עשיר יותר באמצעים שלו אבל מצומצם יותר בנגישותו, ואני מגלה שכן. זה דפוס מוכר אצל היוצרים הכי מרתקים. סטיבן סודרברג, למשל, הדף את כל הניסיונות של הוליווד לקנות את הקריירה שלו אחרי הצלחת "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", ובחר כסרט שני דווקא את "קפקא" הניסיוני יותר. הבמאי התאילנדי פן-אק רטנארואנג הפך ליקיר הפסטיבלים בזכות סרטו "חיים אחרונים ביקום", והוא גייס תקציב גדול יותר לסרטו הבא, “גלים נסתרים", שלא קרה בו כלום (סרט נפלא, אגב). צאי מינג ליאנג, הבמאי המלזי, יצר את סרטו הנגיש ביותר "מה השעה שם?”, ואז פנה לכיוון מאתגר יותר עם "שלום לפונדק הדרקון". ועמוק יותר בתולדות הקולנוע זכור סיפורו של ז'אק טאטי, שזכה בהון, באוסקר ובהערצה עולמית עם סרטו "זה הדוד שלי" ואז החליט לעשות את הסרט שבאמת עניין אותו: “פליי-טיים", סרט יקר מאוד, אבל מופשט לחלוטין. כל היוצרים האלה, אגב, עושים סרטים שדומים באופיים לסרטיו של קולירין, כך שמה שנראה כמו תופעה יוצאת דופן ואולי אף מדאיגה, היא דווקא דפוס מוכר, ועוד בקרב בכירי הקולנוע העולמי. אני תוהה מה המנגנון שמבא לזה: יצר הרס עצמי? או ההבנה שאחרי ההצלחה אינם צריכים להתחנף עוד לאיש?
אז אולי צריך לבוא ל"ההתחלפות" מבלי לזכור דבר מ"ביקור התזמורת". לצפות בו בעיניים נקיות, נטולות ציפיות. באופן כזה, מי שמגיע לסרט ומתבונן בו בעיניים של אדם המשוטט במוזיאון הוא ימצא בו ערך רב. זהו ניסיון נועז לספר באמצעים ויזואליים, ועם מינימום כלים נראטיביים, מסעו של איש בחיפוש עצמי. זה מסע אבסורדי מאוד, שנראה לרגעים כמו מופע מחול ופנטומימה (וזה דווקא דבר שמקרב את "ההתחלפות" ל"ביקור התזמורת", שניהם נראים סרטים בפנטומימה), של אדם שיש לו הכל, חי את חייו הבורגניים, ולפתע, בלי שום סיבה חיצונית נראית לעין, מגלה שמשהו חסר לו. עודד, הדמות המרכזית בסרט (גיבור הוא לא), הוא דוקטורנט לפיזיקה שעסוק בלימוד אבל "שהיה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חיסרון ואינו יודע מהו" (במילותיו של ר' נחמן בסיפור "מעשה מרב ובן יחיד"). ובהיותו פיזיקאי האמון על תצפיות והתבוננויות, הוא מתחיל להתבונן בחייו. הסרט מתחיל בשיעור שלו בו הוא מלמד על פרדוקס איינשטיין-פודולסקי-רוזן, תיאוריה שמצאה שעצם עריכת התצפית משנה את תוצאות המחקר. הפיזיקאי, לשם כך, צריך למצוא דרכים להתבונן בחייו מבלי להיות שם. ואז, כאילו נפקחות עיניו: הוא רואה לראשונה את הדירה שלו, את האור, את חפצי הנוי. את ההפרדה של חייו: באוניברסיטה הוא עוסק בפיזיקה ובבית הוא עוסק בפיזיות. בבית זה רק אוכל וסקס. בבית הוא רק רעב וחרמן. באוניברסיטה הוא עסוק בהרהור. ומרגע שהוא מתבונן בעולם סביבו הוא מגלה שהוא אינו לבד. יש לו בבית שכן (דב נבון) שעושה פחות או יותר אותו דבר כמוהו: קורא תיגר על הבורגנות שבתוכה הם כלואים.
המפתיע הוא שבשעה שהקולנוע היה מאפשר לקולירין לקחת את דמויותיו למסע קיצוני כאקט של מרידה בחייהם, הוא משאיר אותם על מסלול שפוי למדי. תמהוני, אך שפוי. הם נהיים מציצנים בחייהם של עצמם. שוברים את הכלים, אבל בעדינות, ששום דבר לא באמת יישבר או ינזק חלילה.
וכך, “ההתחלפות" הופך בהדרגה למעין מיצב תיאטרלי. אנחנו מתבוננים באיש מתבונן. ועוד איש שהולך ונהיה מניאק – לאשתו, לתלמידה שלו, לשכניו. אולי מתוך אמונה שאם נשארים סטטיים הופכים בלתי נראים, ואז אי אפשר להשפיע על הסביבה. ואז אין לנו מנוס אלא לשבת ולהתבונן לעומק הסרט. ולמשל, לחפש מי בעצם הגיבור בו. ואז מגלים: גיבור, במובן הזה של דמות שהיא אקטיבית ולא פסיבית וגם עוברת איזשהו מהלך דרמטי בסרט, זו אשתו של עודד, תמי (בגילומה של שרון טל). היא זו שישנה את חייה רוב הסרט, אבל אז מתעוררת, היא זו שעיניה באמת נפקחות, חושיה שבים אליה והיא עוברת שינוי. היא, הארכיטקטית, שעסוקה בבניית בתים ובחיפוש אחר האור הפנימי שבהם. הוא, הפיזיקאי, שראשו בכוכבים. נראה לי שהכל יסתדר אצלהם.
===================
עכשיו, בואו נדון לרגע בשוט הלפני אחרון של הסרט. השוט הכי יפה בו, לדעתי. מכיוון שזהו ממש סוף הסרט, יהיו שייראו בדיון כזה מעין ספוילר, לכן מי שלא ראה את הסרט מוזמן לעבור עכשיו לכאן. אבל מכיוון שאין עלילה בסרט, ממילא אי אפשר לעשות ספוילר לאין-עלילה.
בשוט הלפני אחרון (כשראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה, הוא לא היה שם) עומד עודד ליד החלון במשרדו באוניברסיטה ומביט על המדרכה שנמצאת שלוש קומות מתחת. הוא עמד שם כבר קודם. והתבונן כבר קודם. אלא שהפעם הוא מתבונן למשך זמן ארוך יותר. מבטו חוזא הלוך ושוב לאורך השביל המוביל אל דלת הפקולטה שלו. זהו שוט נקודת מבט מובהק: אנחנו רואים את מה שהוא רואה. מפנים איתו מבט לימין, ואז לשמאל. מביטים. אלא שאז… עודד עצמו נכנס לפריים, יוצא מדלת הבניין וצועד בעצמו בשביל עליו הוא הסתכל. אבל מכיוון שזה שוט רציף, ומכיוון שכבר ביססנו את זה שזהו שוט של נקודת תצפית, עתה אנחנו נותרים עם תעלומה: של מי נקודת התצפית הזאת? התחושה היא שמרגע זה בסרט יש בעצם שני עודדים. תחושה שמתחזקת כשנזכרים שעודד מרצה על פיזיקת קוואנטים, ושהוא אולי מעין חתולו של שרדינגר – הוא קיים ביקום שלנו פעמיים (באופן פוטנציאלי), פעם אחת כמתבונן, ופעם שניה כמושא התבוננות.
השוט הזה מחזיר אותי לתחושה שליוותה אותי מתחילת הסרט ש"ההתחלפות" מתנהל בקודים של סרט מדע בדיוני, או סרט מסע בזמן (ואגב, יש בו כמה סצינות שבהן הוא דווקא מזכיר סרט ערפדים). שעודד נקלע לתוך ניסוי פיזיקלי של עצמו והוא כלוא בתוך בועה המרחפת במימדי הזמן-מרחב.
אגב, אחד הבונוסים שערן קולירין נתן לנו בשבוע האחרון היה הסצינה הזאת, שלבסוף הוסרה מהסרט, בה מופיע הפתרון לשאלה "מי מביט בעודד?". התשובה היא שזה הפרופסור, הבוס שלו. אז אולי כל הסרט למעשה מסופר מנקודת מבטו? או שעלינו להבין שכל מי שמסתכל על החיים צריך לדעת שיש תמיד מישהו שמסתכל גם עליו? כך או כך, נראה לי שהסצינה הזאת ירדה לבסוף בדיוק בגלל שהיא מציעה תשובה לשאלה שהסרט רוצה לשמור בעמימותה.
תגובות אחרונות