פורסם ב"פנאי פלוס", 9.5.2012

הסרט הזה עושה לי חשק לבכות. חמישה סרטים ביים הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, יליד 1970, בעשר השנים האחרונות. ראיתי ארבעה מהם. שניים מהם ראיתי בפסטיבל חיפה ואת השלישי בפסטיבל ירושלים, והם גרמו לי לשוב ולהכריז שסורנטינו הוא הבמאי האירופי האהוב עליי כעת. האיש הזה מביים כמו שד. ב"השלכות האהבה" מ-2004 ו"חבר המשפחה" מ-2006 סורנטינו סיפר סיפורים שכאילו נלקחו מתוך אגדות האחים גרים, אבל מיקם אותם בתוך עולם מבוגר של פשע וניצול. והוא ביים את סרטיו במיקס ייחודי משלו של עבודת מצלמה מושלמת, מוקפדת, סימטרית, גרנדיוזית ועליה הוא הלביש את השימוש המבריק והנועז ביותר ביותר במוזיקה שנחשפתי אליו בעשור האחרון. סורנטינו הוא כמו די.ג'יי, בוחר שירי פופ אלקטרוניים ושם אותם בווליום אדיר בסרטיו. זה יצר מיקס מרהיב: התמונות נתנו לסרטיו נופך אופראי, הכל גדול מהחיים, על-זמני, אבל המוזיקה נתנה להם מימד עכשווי וצעיר. זה הגיע לשיא בסרטו הלפני האחרון והטוב ביותר, “איל דיבו" (“האלוהי"), שהגיע לכמה הקרנות מזדמנות בבתי הקולנוע ובסינמטקים בארץ, והיה אחד הסרטים הטובים שראיתי ב-2008 (הוא גם הביא את סורנטינו לפרסום עולמי, בזכות פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר הזר). סורנטינו, באומץ לב מבהיל, ביים ביוגרפיה קולנועית של ראש ממשלת איטליה, ג'וליו אנדריאוטי, ועשה זאת בעודו בחיים, ואף עשה זאת באופן מפליל למדי, כשהוא מדבר באופן גלוי על קשריו של אנדריאוטי עם המאפיה והשימוש שעשה בכוח, סחיטה ורצח כדי להגיע לשלטון ולהישאר בו. וגם כאן, סגנון הסרט היה מופת של התנגשות סגנונות. את הפורטרט של אנדריאוטי הוא ביים כמו צייר מימי הבארוק, הכל מלא עושר, הדר, כל פריים מושלם, כל שוט מושקע. אנדיראוטי הפך לדמות שייקספירית, מעין ריצ'ארד השלישי (יש לסורנטינו איזה עניין עם גיבנים), בתוך אופרה איטלקית גרנדיוזית. ועליה הוא הדביק פסקול שגם הוא מיקס יוצא דופן: מוזיקה קלאסית, פופ איטלקי קיטשי ופופ אלטרנטיבי עדכני, באופן שיוצר תחושה שאין קשר בין התקופה המצולמת והתקופה המושמעת. סרטיו של סורנטינו מצטיינים בהתנגשויות האירוניות האלה שבין עלילה וצילום ובין צילום ופסקול.

ואז פורסם שאת סרטו הבא הוא יצלם באמריקה, שיהיה דובר אנגלית ושמה שהיה הרקע בסרטיו הקודמים יהפוך עכשיו לחזית: המוזיקה. הרי היה ברור, למשמע סרטיו, שסורנטינו הוא איש שהמוזיקה זורמת בעורקיו. אז הוא יצר את "זה בוודאי המקום", סרט שחובבי מוזיקה מחייכים רק למשמע שמו, שמסגיר כל כך הרבה מתוכנו: “זה בוודאי המקום" הוא שם שיר של טוקינג הדס מתוך התקליט "מדברים בלשונות", ולא רק זאת אלא שדיוויד בירן, סולן הטוקינג הדס, יופיע בסרט בתפקיד קטן. ולא רק זאת, אלא שבירן יחד עם איש הפולק וויל אולדהם, יכתבו שירים לסרט. זה נשמע מושלם. ואכן, בזכות השפה האנגלית ובזכות השימוש בכוכבים מוכרים (ובראשם שון פן ופרנסס מקדורמנד), “זה בוודאי המקום" הוא הסרט הראשון של סורנטינו שמגיע להקרנות מסחריות סדירות בארץ. הידד, נכון?

ובכן, לא. הסרט הזה הוא מבחינתי מפח נפש מתסכל כמעט עד דמעות. אין לי מושג איך סורנטינו הצליח לקחת את חומרי הגלם הכי טובים בעולם ולבשל מהם תבשיל עם טעם כה משונה. שלא יהיו ספקות, יש בסרט הזה רגעים אדירים, והיכולת של סורנטינו להעמיד רגעים מופתיים – ומלאי אירוניה – של קולנוע גדוש באסתטיקה עדיין נוכחת ועדיין נדירה. אבל האלמנטים לא נדבקים זה לזה.

ההחלטה האמנותית העיקרית והטראגית ביותר בסיפור קשורה לאופיו של גיבור הסרט. אחרי שלושה סרטים של גיבור שכאילו עשוי מאבן בזלת יצוקה, מגיע גיבור שעשוי מג'לי. שון פן מגלם זמר פופ שזכה להצלחה רבה אי שם בשנות השמונים, וכיום חי ברווחה כלכלית ובשיעמום מוחלט עם אשתו (מקדורמנד) בבית רחב ידיים ומעוצב בניכור. אני מניח שסורנטינו ופן חשבו על מישהו כמו רוברט סמית, סולן הקיור, כשהם עיצבו את הדמות. מישהו עם רעמת שיער גדולה, צבועה בשחור עורב, פניו ושפתיו מאופרים, גם סתם ככה ביום יום. אבל באופן משונה האיש הזה מדבר בקול ילדותי, חלוש, גבוה ומאנפף. מיד, תוך שניות, זו דמות שלא היה לי שום חשק ועניין לבלות איתה. מישהו שממשיך לנהל פוזה בימתית גם בחיי היומיום שלו, גם כשהוא הולך לקניון, גם עשרות שנים אחרי שפרסומו נמוג? זו דמות פתטית בעיניי. ועוד כזאת שקול הדיבור החלוש שלה לא נשמע כאילו קול השירה שלה יהיה טוב יותר. אז לא משנה אם הוא אומר שהוא מכיר את דיוויד בואי או מיק ג'אגר, זו דמות שאני פשוט לא מחבב. ואני תוהה, אגב, למה פן וסורנטינו החליטו לעצב אותה ככה? כי היא כתובה אחרת. זו דמות שרגליה דווקא על הקרקע, חיה חיים שגרתיים, עם זוגיות יפה ויציבה, ושמנסה סוף סוף לטפל בחוסר התפקוד שלה מהעבר, כשהוא יוצא להשלים עם אביו הגוסס, איתו לא היה בקשר כ-30 שנה. אז מצד אחד הוא חי חיי שגרה, ומצד שני בראשו הוא עדיין נמצא על במה, שמחייבת אותו לשמור על השיער והאיפור? ומה העניין עם הקול הזה? הדמות הזאת הטריפה אותי.

ואם כבר מדברים על אירוניה: את זמר הגל-חדש הזה משליך סורנטינו לעלילה לחלוטין לא צפויה – לצאת ולמצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו במחנה הריכוז בזמן השואה. רעיון תסריטאי מעניין שבוודאי היה עובד היטב בספר: איש שכולו נשיות ואווריריות, מחפש ברחבי אמריקה נאצי, שמייצג את הגופניות, את הגבריות, את האלימות, את המוות. בשלב הזה סורנטינו משיל מעצמו את כל סממני הזיהוי שפרסמו אותו והופך לווים ונדרס. זה משהו כמו "פריז טקסס" פוגש את "מייד אין איזראל" של ארי פולמן פוגש את "הכל מואר". זה סרט מסע עם נאצי בסופו, ועם זמר פופ שמנסה להתקרב לשורשי המשפחה היהודית שלו, ושעובר תחנות בדרך בהן הוא משתלב בחייהם של אנשים מאיזורי הספר של אמריקה. הכי דג מחוץ למים, עם רגעים מקסימים של סוריאליזם, ולמצידם רגעים של השתוממות מוחלטת. מאיפה הסרט הזה בא ולאן הוא הולך.

השיר של טוקינג הדס שעל שמו נקרא הסרט מוכר גם בשני שמות נוספים. באופן עממי הוא מוכר כ"Home”, על שום שורת הפתיחה שלו, שנשמעת כמו מוטו טוב לחיים: “הבית, זה המקום שבו אני רוצה להיות". אבל בירן עצמו הדביק לשיר שם נוסף: בסוגריים הוא מכונה גם "מלודיה נאיבית". אולי אפולוגטיקה של להקת הפוסט-פאנק משנות השבעים שחתמה את האלבום הכי מסחרי שלה בשיר שנשמע פשוט כמו שיר ערש. סורנטינו, באירוניה האופיינית לו, רצה להפגיש את המלודיה הנאיבית עם כל זוועות החיים – נאצים, שואה, מוות, ניכור, הורים וילדים מסוכסכים, אבל גם לקחת השראה מבירן עצמו ולתעד את חייהם של פשוטי אמריקה, הנאיבים שבאנשים, כפי שבירן עצמו עשה ב"סיפורים מהחיים" שלו. בכל פעם שאהבת המוזיקה העצומה של סורנטינו מרימה ראש, הסרט קם לחיים, אבל רוב הזמן הוא משוטט לאיטו והולך לאיבוד בטריטוריות זרות לו.

את דבריי על "הנוקמים" אני חייב להתחיל משבחים על המכונה, התאגיד, המותג. אני חייב להוריד את הכובע בפני מארוול. הם אימפרייה עשירה וכל עניינם הוא כסף, אבל עבודת התזמון, התזמור והבנייה של המותג הזה, "הנוקמים", היא לא פחות מיצירת מופת של ניהול תוכן.

אני הייתי מוכן להתייחס לכל העסק בציניות: אתם הולכים ויוצרים סדרת סרטי גיבורי על רק כדי להפוך אותך לטיזרי-ענק לסרט גיבורי העל הבאמת גדול שעליו אתם חולמים? שני סרטי "איירון מן", שני סרטי "הענק", "ת'ור", "קפטן אמריקה"? וכל זה כדי לכנס אותם יחד בסרט אחד? ולא רק זה: מכל האנשים בעולם אתם לוקחים את ג'וס ווידוון, האיש שעם כל אהבת הגיקים אליו הוא קללה מהלכת מבחינת קופות, שיכתוב ויביים את זה? לפני שנתיים הייתי שם כסף על כשלון מוחלט ומביך. והייתי מפסיד את כולו. מתברר שכל החלטה שהאנשים במארוול קיבלו בקשר ל"הנוקמים" היתה נכונה. כולל ווידון. אני הבנתי בערך 20 אחוז מעלילת הסרט, אבל היה לי ברור שאני נמצא בידיים של תסריטאי שמבין בדיוק כל מה שקורה בסיפור, מה הפירוש של כל מושג ואיך הוא מתחבר לכל המיתולוגיה של הדמויות והעולמות שבהם הוא עוסק. השליטה של ווידון בסרט הזה מופתית: בתוך בלאגן של 900 עלילות הוא מצליח שלא לאבד אף אחת מהן לרגע. אני יצאתי מהסרט הזה עם תחושה של מנת יתר – הסרט היה פחות מדי בחצי השעה הראשונה ויותר מדי בחצי השעה האחרונה – אבל גם התפעלתי מעבודתו של ווידון, קודם כל כתסריטאי: מימיי לא ראיתי תסריט כל מבולגן, עמוס, גדוש ומפוזר, שמתנהל בכזה סדר מופתי ודייקנות.

(הערה: חזרתי מהסרט ב-1:00. הוא התיש אותי לגמרי. הפסקה הנ"ל היא כרגע כל מה שאני מסוגל לכתוב. אני מעלה את הפוסט, כדי שתוכלו בינתיים להוסיף את הרשמים שלכם מהסרט ואני אוסיף עוד פסקאות עם מחשבות במהלך הלילה והיום. מה שכן, אנשי פורום פילם – סחתיין על הלוגו החדש, אגב – שיחקו אותה בטירוף עם התזמון של יציאת הסרט בחופשת ל"ג בעומר. "הנוקמים" הוקרן היום ביס לפאנט 15 פעם! בהקרנה ב-22:00 ברב חן דיזנגוף האולם היה 3/4 מלא. עד יום ראשון הוא יעשה כאן מספרי עתק).

המשך: הגעתי הבוקר להמשיך את הטקסט וראיתי שחלקכם כבר המשיך את הדיון והעליתם נקודות שאני מסכים איתן, אז אני מחליט – באילתור – להפוך את המשך הביקורת לשיחה ביני ובינכם:

ערן:

להוריד את הכובע לווידון. כל הדמויות בסרט כתובות למופת. כל שחקן מקבל סצינות שהן פשוט מטעמים. אפילו כריס אוונס והמסוורת' הבינוניים מקבלים סצינות אדירות. פשוט קשה להאמין. והאקשן מבוים נקי וברור ומרשים. איזה פוקוס מטורף של תסריטאי/במאי. כל הכבוד.

אני:

אני נוטה להסכים אבל עם קצת פחות סופרלטיבים. אני מסכים שמגיע לווידון התסריטאי את התשואות על כך שהוא הצליח לכתוב כל דמות בשפה הייחודית לה – זה כאילו שבעה תסריטאים שונים כתבו את הסרט. קשה להאמין שאותו אדם כתב את הסצינות של האלמנה השחורה ושל ת'ור. ויותר מזה, שהוא נתן לכל אחד מהם את הבדיחות הפנימיות שלו (במיוחד חיבבתי את ההומור של טוני סטארק, שקורא לכל אחת מהדמויות האחרות בזלזול על שמות דמויות מסרטים אחרים. להוקאיי, למשל, הוא קורא לגולאס). ואני מסכים שהאקשן היה מבוים היטב. אבל כאן מגיע האבל: ברמת סצינות האקשן, לא הרגשתי שיש כאן איזשהו בימוי שלוקח את הז'אנר לרמה הבאה. למעשה, הצילום והעריכה, בשילוב עם התלת מימד, היו די מאכזבים.

ניימן:

העלילה עצמה לוקה בחסר. עלילת 'חייזרים נגד העולם' הכי מופשטת שיש. אולי זו מחווה לקומיקסים הישנים שרובם התנהלו ככה. גם לוקי הוא רשע מעפן, שלא מפחיד ולו לרגע אחד.

אני:

בול. זו המגרעת העיקרית של "הנוקמים" בעיניי. הדמויות של הנוקמים והקונפליקט ביניהן היו מצוינים, אבל המלחמה שלהם נגד לוקי וצבא הגובלינים שלו היה ממש לא מעניין מבחינתי. לוקי היה ממש מגוחך בעיניי. לכן אני מדגיש שההישג התסריטאי של ווידון הוא כמעט טכני, יכולת השליטה בדמויות ובחומר, ופחות ביכולת ההמצאה. בקרב בין גיבורי העל של גיבורי העל – ווידון מול כריסטופר נולן – נולן בינתיים מרסק לווידון את הצורה.

ניימן ממשיך:

בתכל'ס הדמות שהכי הפחידה אותי בסרט הייתה 'הענק'. סרט אימה בכיכובו יתקבל בברכה.

אני:

ושוב, בול. זו ההברקה הכי גדולה של הסרט: ווידון הוא הבמאי הראשון בקולנוע שסוף סוף הצליח לפצח את דמותו של ברוס באנר והענק. וזה אחרי שני נסיונות קולנועייים קודמים, שעשו כמיטב יכולתם (אנג לי ולואי לטרייה), אבל משהו שם היה חסר. חלק' ניכר מכך זה הליהוק של מארק רופאלו לתפקיד ברוס באנר, שהוא מבחינתי הבאנר הכי טוב מאז ביל ביקסבי. אני מניח שווידון כבר יושב לכתוב את "הנוקמים 2", אבל אם הוא היה יושב עכשיו לכתוב סרט "הענק" (אבל רק לא עוד סיפור origin) הייתי שמח מאוד. במיוחד אם הוא היה לוקח את אנדי סרקיס לתפקיד הענק.

דויד גידלי:

האקשן היה מרשים מישהו שלא ראה אף אחד מסרטי ה"רובוטריקים". אגב "רובוטריקים", אני אשמח שמישהו ירים את הכפפה ויסביר לי ברצינות – במה "הנוקמים" יותר טוב מ"רובוטריקים"? אני שואל בשיא הרצינות – שני הסרטים הרגישו לי מטופשים באותה מידה.

אני:

למרבה המבוכה, גם לי קפץ "הרובוטריקים" לראש בעת הצפייה הסרט. בייחוד "רובוטריקים 3", שהיו להם פשוט סצינות דומות: הרס שיקגו ב"רובוטריקים 3" והרס ניו יורק ב"הנוקמים", ועל ידי חיזר שנראה כמעט זהה ושמרסק גורדי שחקים. אוסיף עוד טענה כופרת: סצינות האקשן של "הנוקמים" לא היו יותר טובות יותר מאלה של "באטלשיפ". וגם שם, כמה מביך, היה חיזר ענק דמוי חרק כמעט זהה (והאם מישהו שם לב לדמיון שבין סצינת הרס תחנת המחקר של "שילד" בפתיחה ובין סצינת הפתיחה של "תגובת שרשרת", עם קיאנו ריבס וג'ין הקמן?). זה מחזיר אותי לנקודה הבסיסית שהאויב של "הנוקמים" פשוט לא היה מספיק טוב. אני מבין שהרעיון הוא לגייס את החבורה רק כשיש איום ברור ומיידי לעצם קיומו של כוכב הלכת שלנו. הרעיון הג'וקרי של נבל שמצליח לגעת בנקודה הכי אישית של כל אחד מהגיבורים הוא הברקה, שהיה מגיע לה נבל שנראה קצת פחות כמו פליט מ-X-מן.

הערת ביניים שלי:

הסרט הזה הוא כמו סמאק-דאון של כל גיבורי העל שעונה על שאלות שלא ידעתי לשאול. כמו: בקרב בין הענק לתור מי מהם ינצח? והוא גרם לי להתגעגע שוב לקפטן אמריקה, אחד מגיבורי העל האהובים עליי, שגם אותו ווידון הצליח לייבא יפה לימינו. למעשה, הסצינה הכי משמעותית בסרט שייכת לקפטן אמריקה: לוקי מגיע לגרמניה ומתחיל את התיאטרון שלו על רצונו לשלוט בעולם. הוא פוקד על הגרמנים לכרוע ברך, והגרמנים – כמובן – מצייתים וכורעים. רק אחד, שנראה כמו יהודי קשיש, מסרב לכרוע ברך בפני איש שמכנה עצמו אל. לוקי מכוון אליו אקדח ויורה, אלא שבשבריר שנייה האחרונה מגיעה אמריקה, בדמות קפטן אמריקה הלבוש בצבעי הדגל, ומצילה את היהודי מקליעו של הצורר החדש שמשעבד את הגרמנים.

אורון:

כתב את כל זה היטב (אבל לא הסביר איך זה יתכן שבעכבר העיר באינטרנט יש מגבלת מילים לביקורת. צמצום עליויות הדפוס והנייר גם באינטרנט? או סתם חשיבת פרינט מיושנת?).

עוד תגובות?

אני חושב שאני הולך קצת לנדנד לכם עם זה בשבוע הקרוב (אולי קצת יותר), אז קבלו את זה באהבה. ביום חמישי הבא תעלה בערוץ 2 (רשת) סדרת הדרמה שהייתי שותף ליצירתה, "קטמנדו". אתמול עלו פרומואים קצרצרים לקראתה, המציגים חמש מהדמויות בסדרה (שצולמה כמעט כולה בנפאל). לאיזה מהם הכי התחברתם?

יש לנו את מתי כספי, לאה גולדברג ואושיק לוי בפרומואים ואת נעמי שמר בפתיח. סדרה שורשית. הנה דף הפייסבוק של הסדרה. יש שם עוד עניינים.

"אורחים לרגע" של מאיה קניג עדיין בבתי הקולנוע ואני שומע שבתל אביב הוא עובד בסדר אבל מחוץ לה, לא כל כך. עד כה ראו את הסרט כ-6,500 איש (זה הנתון הרשמי). מה שכן, יוצריו עדיין מנסים לדרבן אתכם לראות אותו, וזה יפה ולא שגרתי, כי בדרך כלל השיטה היא שמרגע שהסרט יצא לבתי הקולנוע כל פעילויות השיווק והקד"מ נפסקות. אבל כאן עדיין תמצאו ריקשות עם פוסטר הסרט משוטטות במרכז תל אביב, וגם את המיזם הפייסבוקי הבא.

בדף הפייסבוק של הסרט מתנהלת תחרות בשבוע האחרון: להמציא את ההמצאה הגאונית הבאה. הרי גיבור הסרט, שאול, הוא מין ממציא שכל הזמן מחפש את השוס הבא, אז התחרות הזאת מחפשת את השאולים שבכם. התחרות נמשכת עד יום ראשון ובסופה יינתן פרס בסך אלף שקלים פלוס פגישה עם מפתחי פטנטים כדי לבדוק האם אפשר להזיז את הרעיון משלב הפוסט לשלב הביצוע. יש שם כבר כמה רעיונות חביבים. כמו זה החביב עלי: מסננת חד פעמית וריחנית לכיור המטבח.

ובינתיים דבורית שרגל נוגעת בנקודה שלא מרבים לדבר עליה בקשר ל"אורחים לרגע", בעיקר כי מדובר במעין ספוילר לאירוע המתרחש בסוף הסרט, אז קראו את ההמשך (או את הפוסט של דבורית) בשיקול דעת. בסוף הסרט אנו מגלים את הילדה בת ה-12-13 במיטה עם חייל בן 18. שרגל תוהה איך זה ייתכן שאף מבקר לא נזעק לגנות את הסרט על כך שהוא נותן לגיטימציה להתנהגות מינית בלתי הולמת, ובלתי חוקית, של סקס בין חייל וקטינה. זו נקודה טובה לדיון. שרגל שאלה אותי לדעתי. התשובה שלי היתה שאיכשהו הרגשתי שבעולם שהסרט מייצג, והסרט הזה הוא די היפי, התנהגות כזאת נראית די נורמטיבית. הילדה לא עושה שום דבר שהיא לא ראתה קודם מאביה (וכנראה גם מאמה). ובעיקר, יש בסרט הזה כנות די גדולה, כך שאני מניח שהבמאית מייצגת כאן משהו מחייה והפילוסופיה שלה, שלא רואה באירוע הזה משהו סנסציוני במיוחד. וגם אם זה הציק לי באופן אישי, אני לא שופט סרט רק על מידת התאמתו לתפיסת עולמי המוסרית (גם, אבל לא רק). מה שכן: נראה לי משונה להזדעזע מהעובדה שילדה בת 13 שוכבת עם בן 18 אבל לא למצמץ מהסצינה – שהיא הרבה יותר פרובלמטית בעיניי ומראה עד כמה האב ובתו חיים בניכור לעולם – בו גור בנטביץ' שוכב עם האשה הנשואה שמארחת אותו ואת בתו בביתה, בשעה שבעלה במילואים. אבל הסצינה הזאת כן היתה מבחינתי החמצה מסחרית: בלעדיה, אם מאיה קניג היתה מוצאת פתרון אחר שאינו מיני, הייתי חושב שהסרט מתאים לצפייה משפחתית. אבל בגלל שתי הסצינות האלה, לשאלת בתי וחברותיה האם הסרט מתאים לגילן (בנות עשר) אמרתי שלא. אולי בגיל 15. כך שייתכן שקניג מאבדת קהל בגלל הסצינה הזאת.

מה שיפה בעולם הבלוגים הוא שקניג עצמה מגיבה בבלוגה של שרגל, ועונה תשובה שקולה ומנומקת.

"Home Movie" של ראובן ברודסקי זכה הערב בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב (הפסטיבל נמשך עד מוצאי שבת). ברודסקי גם זכה בפרס הצילום. "כוכב השבלול", הסרט הסיני שכבר זכה באידפ"א בשנה שעברה, זכה בפרס הסרט הבינלאומי. יריב מוזר זכה בפרס השני. אייל גולדברג זכה בשני פרסים. וסרטים בהם מעורבים אחד מבני משפחת לאופר זכו בשלושה פרסים הערב. הנה הרשימה המלאה:

התחרות הישראלית:

פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר (בשווי של 70,000 שקל) לסרט "Home Movie". בימוי, הפקה, תסריט: ראובן ברודסקי. צילום: ברודסקי, איתמר מנדספלור. עריכה: ברודסקי, שירי ברוכרד. מוזיקה: עדי רנרט.

נימוקי חבר השופטים: "הפרס ניתן לסרט 'HOME MOVIE' בשל החזון היצירתי הנשקף ממנו ובשל השפה הקולנועית הפיוטית המאפשרת התבוננות אינטימית לבית שאותו כמעט וניתן לחוש ולהריח. זהו דיוקן אוהב של משפחת עולים מרוסיה המצוייר ביד עדינה ההופכת את הבית לגיבורו הראשי של הסרט.

ציון לשבח (בשווי 25,000 שקל) לסרט "גברים בלתי נראים". בימוי, הפקה, תסריט ותחקיר: יריב מוזר הפקה: סאנדר ורדונק, גרטיאן לנאגלנד, אדם רוזנר, הילה אבירם. תסריט: אדם רוזנר. עריכה: יסמין נובק. צילום: שחר רזניק. פסקול: הוגו דיקסטל. מוזיקה: ואוטר ואן באומל.

נימוקי חבר השופטים: "הסרט מציג את מצוקתם הטראגית של פלסטינים הומוסוקסואלים שרק בגלל העדפתם המינית נאלצים לעזוב את מולדתם ושסכנת מוות מאיימת עליהם אם ישובו אליה. חבר השופטים רואה בסרט סיפור אמיץ עם שלושה גיבורים בלתי נשכחים, וחשיפה מרשימה של עולם בלתי מוכר."

פרס ראש העיר לסרט ראשון או שני (30,000 שקל) לסרט "פודרה". תסריט, בימוי וצילום: אייל גולדברג. הפקה: אסנת טרבלסי. עריכה: ארז לאופר, איל גולדברג. פסקול: איציק כהן. מוזיקה: אבי בללי.

נימוקי חבר השופטים: "נהנינו והערכנו את האופן בו הסרט מגולל את הסיפור למן הסצינה הראשונה ואת הדרך שבה הוא אורג סיפור רב שכבתי: המאבק מעורר האמפתיה והחמלה של הגיבור הנתון בין הגבריות שלו לבין הזהות המינית שלו, ובין הפטריוטיות שלו לבין רצונו להשתחרר מהצבא."

פרס הצילום (10,000 שקל) לסרט "Home Movie". צילום: ראובן ברודסקי ואיתמר מנדס פלור. פרס העריכה בסך 5,000 שקל לסרט "פודרה". עורכים: ארז לאופר ואייל גולדברג. פרס התחקיר בסך 5,000 שקל למירי לאופר, תחקירנית הסרט "יום אחד אחרי השלום".

בתחרות הישראלית שפטו: קלייר אגילר, סגנית נשיא מחלקת תוכניות של ITVS, קרן הטלוויזיה העצמאית האמריקאית. דיאנה הולצברג, סופרת, מפיקה ראשית ומפיקה קריאייטיבית בחברת פילמס טרנזיט. סיון ארבל, במאית קולנוע וטלוויזיה זוכת פרסים. פוג'יוקה אסאקו, מנהלת פסטיבל יאמאגאטה לקולנוע דוקומנטרי. איציק פורטל, צלם קולנוע וטלוויזיה, עלילתי ודוקומנטרי.

התחרות הבינלאומית:

בפרס ראשון (20,000 שקל): "כוכב השבלול". במאי: יי סאונג-ג'ון. ציון לשבח לסרט "דטרופיה" של היידי יואניג ורייצ'ל גריידי. ציון לטובה לסרט "אפילוג" בבימויו של מנו לנסן.

שופטי התחרות הבינלאומית: אסף אמיר, מפיק ובעלים של חברת ההפקה "נורמה הפקות" ויו"ר איגוד המפיקים בישראל. סרג'י דולאדה אי סרה, מנהל MEDIMED, פורום פיצ'ינג ושיווק סרטי תעודה המתקיים מדי שנה בסיטג'ס בברצלונה. איילת עופרים, עורכת סרטים דוקומנטרים ועלילתיים. מורי ורשבסקי, יועץ, סופר ויזם העובד עם קולנוענים עצמאיים ומוסדות ללא כוונות רווח. טלי שמש, תסריטאית, במאית ומפיקה דוקומנטרית.

תחרות סרטי סטודנטים.

פרס ראשון (10,000 שקל) לסרט "גרייס" בבימויה של מיכל אהרונסון (סם שפיגל-בית הספר לקולנוע וטלוויזיה בירושלים).

פרס שני (7,000 שקלים) לסרט "חפש את המטמון", בבימויו של נדן פינס (בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים).

פרס שלישי (4,000 שקלים) לסרט "מחרומבה", בבימויה של תמר קמרט (מחלקה לקולנוע ואנימציה, מכללת תל חי).

שופטי תחרות הסטודנטים: ליאת בן חביב, מפיקה ומנהלת מרכז הצפייה ב "יד ושם". דיוויד ד'ארסי, מבקר ועיתונאי ל"סקרין" ו"אינדי-ווייר". אירית דולב, יוצרת, עורכת ובמאית דוקומנטרית.

פלאי פלאות עם הסרט הזה. כזכור, יום אחרי שהתחילו צילומי "פלאות", סרטו החדש של אבי נשר בירושלים נתקלתי בצוות הצילום כשיצאתי מיום ההוראה השבועי שלי ב"מעלה". היום נתקלתי בהם שוב, הפעם בתל אביב, ממש מול הבית שלי.

אחרי ארבעה שבועות צילום בירושלים ובמדבר יהודה, עברה ההפקה לתל אביב, אבל העלילה עדיין בירושלים. לכן דירה תל אביבית מגלמת את דירתו הירושלמית של השוטר לשעבר והבלש בהווה, יעקב גיטס (אדיר מילר), אליה פורץ גיבור הסרט, ארנב (אורי חזקיה) יחד עם חברו פושטק הצעצוע, חלא"ה (בגילומו של אבי דנגור, המוכר גם כאבי הזמר). צילומי "פלאות" יסתיימו ביום ראשון הקרוב, בתום 33 ימי צילום (שבעה שבועות). העריכה, תחת ניצוחו של יצחק צחייק, תתחיל שבוע אחר כך.

קבלו צילומים מהסט, שכמעט ולא הייתי צריך לקום מהכורסא שלי כדי להביא לכם אותם:

אבי נשר (במרכז) מביים את אורי חזקיה ואבי דנגור

חלא"ה מפתיע את ארנב עם צרור מפתחות יעיל

מבט מקרוב על עיצוב המשרד של גיטס, חושף את עברו כשוטר מצטיין

חלא"ה (אבי דנגור) מחפש בארון של גיטס. מבט מהמוניטור

עוד צילומים בדף הפייסבוק של "סינמסקופ".

הקולנוע נסגר. מזהים מאיפה הציטוט?

פוסט מקסים ונוגע ללב בבלוג הקנדי "I ❤ Movies" המספר על הקרנת "הערת שוליים" בעותק 35 מ"מ ביום ראשון בבית הקולנוע קאמברלנד בטורונטו, שאחריו נעל הקולנוע את שעריו ונסגר אחרי 31 שנות פעילות. בפוסט כותב בעל הבלוג על הערות השוליים שחולפות בראשו בזמן הצפייה הלא-מרוכזת שלו בסרט, וכשהוא עסוק בזכרונות והספדים על בית הקולנוע שזו הקרנת הקולנוע האחרונה שלו. האופן בו הוא משלב בין הסרט המוצג מולו ובין הזכרונות מוצלח ומעניק לפוסט הזה רלוונטיות ישראליות. והוא גם גרם לי לתהות: האם "הערת שוליים" הוא הסרט הישראלי האחרון שצולם ב-35 מ"מ? האם יש סרט השנה שצולם בפילם?

ובאופן משעשע, הסרט שהוצג בבית הקולנוע הזה לצד "הערת שוליים" היה "פרידה":

================

שני פסטיבלים לסרטים קצרים צצו לנו באופק. על היוזמה לפסטיבל לסרטים קצרים בקריית שמונה כתבנו בעבר, והנה הוא כבר ממש מגיע ב-23-25 במאי. אחד האירועים היפים שיתקיימו בו הוא מחווה מוצדקת ויפה לסרטיו הקצרים של אברהם הפנר. "לאט יותר" מ-1967, "מה קרה" מ-1988 והכי חשוב: סרט קצר בשם "סיאנס" מ-1969, שהתגלה בארכיון הסרטיפ בירושלים ושוחזר. לא רק שלא ראיתי את הסרט הזה, גם לא שמעתי עליו לפני כן. שיחוק.

וב-16.5 יתקיים באוזןבר בתל אביב פסטיבל פיוצ'ר-שורטס, אירוע של לילה אחד הכולל מוזיקה ואלכוהול אבל במרכזו (החל מ-21:00) הקרנת שבעה סרטים קצרים בינלאומיים – מ-6 עד 20 דקות – מהשנים האחרונות. בין השאר של ספייק ג'ונז, סם טיילור-ווד וסרט חדש מפסטיבל סאנדאנס, "The Arm" של השחקנית ברי לארסון. הנה אחד הסרטים שיוצגו בפסטיבל: "האיש ללא ראש".

פסטיבל פיוצ'ר-שורטס הוא מיזם לונדוני שמאפשר ליזמים ברחבי העולם לקבלאת הסרטים ולהקים שולחות שלו בכל עיר. 55 ערים כבר קיימו אותו ועכשיו הוא מגיע גם לתל אביב. מחיר כרטיס: 30 שקל.

זה ערוץ היו-טיוב של המהדורה הבינלאומית של הפסטיבל שכוללת גם סרטים ישראליים כמו "גול עצמי" של רני כרמלי ו"הטייפ האדום" של דני רוזנברג.

===============

והנה בשורה מרגשת (אותי, בכל אופן): ביום חמישי הבא, 17.5, אחרי "רוקדים עם כוכבים", תעלה לשידור בערוץ 2 (רשת) הסדרה "קטמנדו" שהייתי אחד מיוצריה. מיכאל מושונוב, לירון לבו וגל גדות הם כוכבי הסדרה, אבל אני מאמין שבתום הפרק הראשון או השני אתם כבר תשננו את שמה של ניצן לברטובסקי, שהיא התגלית הגדולה של הסדרה ויש לפניה עכשיו תשעה ימים אחרונים של אלמוניות. מחר יעלו הפרומואים, אבל בינתיים קבלו הצצות ראשונות בדף הפייסבוק של הסדרה. אתם מוזמנים להרביץ בלייק ולהפיץ את העמוד לחבריכם בפייסבוק ובטוויטר.

מוריס סנדק, סופר הילדים המחונן והתמיד נרגן, הלך לעולמו בגיל 83. אם לא קראתם את "ארץ יצורי הפרא", כדאי לכם (היכנסו לחנות ספרים, מצאו את הספר וקראו שם בעמידה. זה לוקח ארבע דקות, אבל נשאר אתכם חיים שלמים. או קפצו הנה והקשיבו לברק אובמה מקריא את הספר). ואם לא ראיתם את הגרסה הנפלאה והמרגשת שביים ספייק ג'ונז לספר, אני ממליץ עליה בחום (קראו עליה כאן: "ארץ יצורי הפרא", ביקורת). והנה סרט תיעודי קצר (40 דקות) שספייק ג'ונז לאנס באנגס ביימו על סנדק, במקביל לעבודה על הסרט:

המפיק ריקי שלח ("רססי אהבה", "חצוצרה בוואדי") העלה בשבוע שעבר ליו-טיוב פריט ארכיאולוגי מרתק: סרט סטודנטים קצר בן 20 דקות שהוא ביים ושצולם להערכתי בסביבות 1974, ועוסק בפרקחי נמל התעופה בנתב"ג ואנשי מדע ברחבי העיר (אחד מהם הוא יהודה סתיו) המתמודדים עם האפשרות שחללית חוצנית עומדת לנחות בתל אביב.

הקרדיטים מכילים את אמנון סלומון ז"ל כצלם, ואת דוד בן שטרית, לימים דוקומנטריסט בכיר, כעוזר צלם. סשה קליין ואריאל רושקו הם עוזרי הפקה.

נראה לי שסשה ברון-כהן הוא הדבר הכי טוב שקרה לישראל בעשור הזה.

"הדיקטטור" ייפתח את פסטיבל סרטי הסטודנטים ב-2 ביוני ויעלה בבתי הקולנוע שבוע אחר כך.