בית חבד (הקודם) בקטמנדו. צילום: יאיר רוה

הטקסט הזה נכתב בל"ג בעומר, לפני כשבוע. יש לזה משמעות בטקסט. זו הגרסה הארוכה לכתבה שלי ב"פנאי פלוס", מעין יומן מסע והפקה בתהליך הארוך, המורכב והמפרך שהיה בדרך ליצירת "קטמנדו". מסע שהתחיל כרעיון בראשה של שותפתי המוכשרת, שגייסה אותי, אני גייסתי את המפיק אילון רצ'קובסקי, והוא גייס מאות אנשים להוציא את הרעיון לפועל.

זהו פחות או יותר מה שיש לי להגיד על "קטמנדו" בשבוע הבכורה שלה. אני שומר לעצמי את הזכות להוסיף מדי פעם דברים לאורך 12 השבועות הבאים. מן הסתם לא אתאפק ואפנה אתכם לפרקים שאני אוהב במיוחד. בפייסבוק ובטוויטר שלי אוסיף כמה פרטי טריוויה בשבועות הרלוונטיים. אבל זהו בינתיים.

continue reading…

אגלה לכם סוד קטן. אבל קודם, אם החמצתם את השידור אמש, כך נראה הפתיח של "קטמנדו", הסדרה החדשה של רשת (ערוץ 2) שהייתי שותף ליצירתה.

לפני כמה חודשים הגיעה העת להתחיל לחשוב על נעימת פתיחה לסדרה. רעיונות נזרקו, עד שעלה השם "שירת העשבים" של נעמי שמר. הייתי ברחוב בירושלים כשהשם נאמר ונעצרתי במקומי. "זה רעיון אדיר", אמרתי לבמאי שלנו, אמיל בן שמעון, "אבל אתה יודע שנעמי שמר כתבה את השיר בהשראת מילים של רבי נחמן מברסלב. החב"דניקים יתפלצו מזה".

אבל בדיוק משום כך, זה היה רעיון אדיר בעיניי. אני, למשל, לא מבין איך אדם דתי יכול לבחור לו חסידות להשתייך אליה (בהנחה שהוא חוזר בתשובה וכלל הזרמים פתוחים לפניו). חסידות אחת?! אני מתענג מלימוד תורותיהם של אדמו"רי חב"ד בדיוק כפי שאני נהנה מלימוד תורותיו של רבי נחמן ותלמידו, רבי נתן. אני גם נהנה למצוא את השווה והשונה ביניהם, שהרי שניהם ממשיכים את רעיונותיהם של הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, ועדיין לכל אחד יש דגשים מעט אחרים. בחירה ב"שירת העשבים" כפתיח היתה, מבחינתי, אפשרות להגיד שזו סדרה כלל-חסידית, למרות שגיבוריה חב"דניקים (או כלל אמונית, כי גיאני, בגילומו של לירון לבו, הוא גם איש מאמין, רק שהוא מאמין בדברים אחרים מאמונותיהם של החב"דניקים שהגיעו לבית שממולו. וכך גם ימית, בגילומה של גל גדות). חדי העין ימצאו עוד כמה קריצות קטנות, לעיתים מקריות לחלוטין, לעבר ברסלב בפרקים הבאים (חפשו, למשל, את שמוליק החב"דניק שר את "אשא עיניי אל ההרים" על פי הלחן של יוסף קרדונר הברסלבי בפרק 5).

המלצתי לאמיל על הגרסה של שולי רנד לשיר, כפי שהוקלטה לדיסק "בשמחה תמיד", שהפיק מו"ח (מורי וחברי) הרב עופר גיסין (זה יוסי פיין בבס). אבל לבסוף המשימה הוטלה על מלחין הסדרה, אופיר לייבוביץ' (נקמת הטרקטור) לעשות לה גרסה רקידה.

רוצים להפוך אותה לרינגטון? יאללה, תורידו (קליק ימני על הלינק להורדה. קליק שמאלי יפעיל את הנגן).

והנה הפרק הראשון של "קטמנדו" לצפייה ישירה.

מה חשבתם?

זה מדהים, זה פשוט מדהים. הבשורה על כך שרשף לוי הצליח לצוד את ג'ון קליז לשחק בסרטו הבא, "לצוד פילים", היא מהנפלאות ביותר שקראתי על סרט ישראלי זה שנים. אם רק למקרא הידיעה נעמדתי ומחאתי כפיים, איך אגיב לסרט עצמו?

לא יעזור. אני אומר את זה שוב ושוב. יש במאים שפשוט יודעים להביא את זה לקהל, להיות שם בשבילו. לעשות סרט שיהיה להם אישי, אבל לחבר לתוכו קהל עצום שירגיש שזה גם סיפור שלו. ושימו לב לאבולוציה הליהוקית הזאת: ב-2011, יוסף סידר מביא את בראבא ל"הערת שוליים". ב-2012 שמי זרחין מביא את שייקה לוי ל"העולם מצחיק". ב-2013 אבי נשר מביא את גברי בנאי ל"פלאות". וב-2014 רשף לוי יביא את ג'ון קליז ל"לצוד פילים". הרביעיה הזאת, כל מה שהם יעשו, אני אהיה שם. זה בדיוק הקולנוע שאני רוצה לראות.

והנה, לא חלפו דקות מרגע פרסום ליהוקו של קליז לסרט (לצד ששון גבאי ומוני מושונוב) ורשף וקליז כבר מביימים יחד מערכון משותף ראשון:

סרט הבכורה של לוי, "איים אבודים", הביא לבתי הקולנוע 300,000 צופים, והיה אחד הסרטים הישראלים הבודדים בשנים האחרונות (לצד "זוהי סדום") שהצליח להביא לבתי הקולנוע בני נוער (שלרוב לא הולכים לסרטים ישראליים).

את "הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס, טרם ראיתי. אני מקווה לראות אותו מחר. אז אני לא מדבר כאן בכלל על איכותו או תוכנו, אלא אני רוצה לשחק לרגע את המשחק המוכר שלי "בואו נהיה מפיצים לרגע" וננסה להיכנס לראשו של מפיץ הסרט ולעשות ספקולציות עסקיות: מהו מספר הכרטיסים ההגיוני שסרט כזה אמור למכור?

אני מניח שלפני יציאת כל סרט, יושבים אנשי ההפצה לישיבה – עם או בלי היוצרים –  ועורכים אומדנים כמה לדעתם הסרט יכניס לקופתם. זה מה שמכתיב את תקציב הפרסום, השיווק והעותקים של הסרט. אם הציפייה היא למכירות של מאות אלפי כרטיסים, הרי שהסרט יופץ במספר רב של עותקים ופריסת הפרסום תהיה ארצית, אולי אפילו בטלוויזיה. אם הצפי הוא שהסרט ימכור רק אלפי כרטיסים בודדים, תקציב הפרסום יהיה מצומצם יותר.

אז בואו נדמיין את הישיבה הזאת לגבי "הסיפור של יוסי": כמה כרטיסים הם יעריכו שהסרט ימכור?

מנקודת מבטי, של העיתונאי שמסקר את עולם הקולנוע הישראלי, אני רוצה להוסיף שאלה כבדת משקל הרבה יותר מהשאלה העסקית. אני חושב שלנתונים הסופיים שנקבל מ"הסיפור של יוסי" תהיה השלכה רבה על האופן שבו ייכתב הפרק הנוכחי בתולדות הקולנוע הישראלי. תכף אבהיר למה.

נקודת המוצא שלי היא כזאת: איתן פוקס הוא אחד הבמאים היציבים והאמינים שעובדים בישראל. סרטים תמיד יפים, נוגעים ללב, ומערבבים באופן קצת גדול (מדי) מהחיים את כל הקונפליקטים שפועמים בתוך ישראל. "הסיפור של יוסי" הוא סרטו החמישי, אחרי ארבעה סרטים שהצליחו יפה. "שירת הסירנה", סרטו הראשון, מכר כ-150 אלף כרטיסים ב-1994, בעשור שבו רק קמצוץ זעום של סרטים הצליחו להביא מעל מאה אלף צופים (הוא מצטרף ל"שורו", "זוהר", "החיים על פי אגפא", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"לילסדה". ששה סרטים בעשור אחד בלבד). כלומר, גם באחת התקופות הכי קשות מבחינה מסחרית בקולנוע הישראלי, איתן פוקס שיגשג.

ב-2002 (אחרי ההצלחה הטלוויזיונית העצומה של "פלורנטין") יצא "יוסי וג'אגר", שהתחיל כסרט טלוויזיה שעובה לסרט קולנוע ואחרי שחזר מסיבוב פסטיבלים מוצלח יצא בעותק בודד בסינמטק תל אביב לזמן מצומצם עד הקרנתו הטלוויזיונית. כ-30,000 איש ראו אותו על העותק הזה. כמות אדירה, ביחס לגודל ההפצה.

ב-2004 היה "ללכת על המים" חלק מהשנה הגדולה של הקולנוע הישראלי, השנה של "סוף העולם שמאלה" ו"אושפיזין", שנה שנמכרו בה 1.2 מיליון כרטיסים. עשרה אחוז מהם לסרטו של פוקס. "הבועה" מ-2006 הביא 80,000 צופים.

במילים אחרות: לפוקס יש קהל, ויש לו סרטים שהקהל מתחבר אליהם. אם הייתי מבצע אנליזה סטטיסטית קרה על סמך הישגי עבר הייתי אומר שדי מובטח ל"הסיפור של יוסי" שהוא ימכור בין 80,000 ל-120,000 כרטיסים.

אלא ש"הסיפור של יוסי" יוצא ב-2012, בעיצומן של שנתיים בהן השתנו באופן די דרמטי הרגלי הצפייה של צרכני הקולנוע בארץ. ככל שנעשים כאן יותר ויותר סרטים – כל שבועיים עולה סרט ישראלי חדש; מחר, למשל, עולים שניים ביום אחד, בשיקול דעת הפצתי הרסני – כך נדמה שהקהל החליט לאטום את עצמו בפניהם ולחכות בסבלנות לצפייה הבייתית בהם. סרטים ישראלים עובדים יפה ב-vod, למשל. הקהל יודע לחכות עכשיו לסרט האחד. זה נהיה הרגל: יש סרט אחד בשנה שסוחף אליו את כל הקהל. בשנה שעברה זה היה "הערת שוליים". השנה, אני מניח, זה יהיה "העולם מצחיק". כל שאר הסרטים פשוט לא עובדים בקופות. חלקם בצדק (סרטים שלא משנה מה טיבם, הם פשוט לא מתקשרים עם קהל רחב. תזכרו: כדי להביא 300,000 צופים לסרט שהוא לא סרט אנימציה או שובר קופות הוליוודי צריך שזה יהיה "מחוברים לחיים"). הסיטואציה המסחרית של השנתיים האחרונות היא שיש סרט אחד שמביא 200-300 אלף צופים, ו-30 סרטים שמביאים 500 עד 20,000 צופים.

חזרנו לרגע העגום הזה בזמן – אי שם במחצית השנייה של שנות התשעים – שסרט ישראלי שחוצה את 50,000 הכרטיסים נחשב להצלחה. סטטיסטית, אם יש סרט אחד שאמור לעשות את זה החודש, עד צאת "העולם מצחיק" ("הנוקמים" של הקולנוע הישראלי, שלא יהיו ספקות), זה "הסיפור של יוסי", אם הסרט טוב, הוא חייב להגיע ל-80,000 כרטיסים לפחות. חייב. אחרת זה יהיה נורא. אם הוא לא יצליח לעשות את זה, אם הוא יעצר ב-25,000 כרטיסים, כמו המון סרטים אחרים בשנים האחרונות, נדע סופית שבשעה שהקולנוע הישראלי משגשג מבחינה אמנותית, תוכנית וז'אנרית ומציע יבול מגוון והרפתקני מאין כמוהו של סרטים, הקהל פשוט נטש. המסר של הקהל פשוט: תעשו כמה סרטים שאתם רוצים, אנחנו נמשיך לבוא רק לאחד. מקסימום שניים.

משהו מעניין מאוד קורה בבלוג בימים האחרונים: כמות הכניסות לבלוג זינקה, לעיתים אף הוכפלה, והכל בגלל כמות עצומה של חיפושים בגוגל אחרת "הנותנת" ו"הגר בן אשר" ו"הנותנת סרט לצפייה ישירה". רובם מגיעים הישר לפוסט הזה המאפשר צפייה במעין טיזר ל"הנותנת" שעלה כאן לפני שנה (ומן הסתם מבאס לאללה את כל מי שחיפש את הנ"ל וציפה למצוא את בן-אשר בעירום).

האם כל הזינוק הזה קרה בעקבות הכתבה על בן-אשר ב"7 ימים" בסוף השבוע, שם תיאר אלון הדר את הסרט כאחד הפרובוקטיבים שנעשו בישראל? יתכן. אבל לא משנה מה, מדד הגוגל מראה לי שגולשי האינטרנט שמעו על הסרט והם מחפשים אותו בלהיטות. יצירת מודעות לסרט חדש היא עניין קשה מאין כמוהו, והעובדה שיש פתאום התעוררות לגבי "הנותנת" היא לא עניין של מה בכך. היא גם מבהירה שלא משנה באיזו שנה אנחנו, סקס עדיין מוכר בארץ. או לפחות מדרבן.

בעבר, ראיתי התאמה מופלאה בין רמת העניין שיש לסרט במנועי החיפוש ובין הצלחתו בקופות. ואם עד אתמול חשבתי שעם כל תעוזתו של "הנותנת" ויופיו הקולנועי, עמימותו העלילתית וניכורו הדרמטי יהפכו את הפוטנציאל הקופתי שלו למצומצם עד זעום, פתאום תהיתי האם ההבטחה לפרובוקציה ששיגרה את כל הגולשים הישר לבלוגי (ומן הסתם אלפים נוספים לאתרים אחרים) תיתרגם גם למכירת כרטיסים, או שהם פשוט יישבו ויחכו עד שהסרט יהיה זמין לצפיה פיראטית באינטרנט.

"הנותנת" עולה מחרתיים. ואני תוהה האם אנשי "ההתחלפות" לא טעו (מבחינה מסחרית/שיווקית) בכך שהסתירו בקמפיין שלהם את סצינות הסקס הדי נועזות שיש בו.

ביום שישי שודרה ב"יומן" בערוץ 1 כתבה של בני עורי על הסרט "נהלל", סרט תיעודי שביים אמיל קנבל, המוכר לדורות של תלמידי קולנוע כמילק, ב-1961. דוד פרלוב, שהיה אז חברו הקרוב של מילק, היה היועץ האמנותי. זו הפעם הראשונה שאני רואה קטעים מהסרט הזה והם נפלאים בעיניי. אלא שתושבי נהלל, שהזמינו את הסרט כדי לחגוג יום הולדת 40 להקמת המושב, לא היו מרוצים. נחום ברנע, בנו של איש ההסתדרות שהיה אחראי על הפקת הסרט, נזכר בהקרנת הבכורה הטראומטית. כשפרלוב מדבר בתחילת "יומן" (סרטו בן שש השעות, לא מגזין החדשות של ערוץ 1) על המיאוס שלו מסרטי סוכנות והסתדרות, אני מניח שהוא מתייחס לסאטים כאלה ולאירועים כמו הבכורה ההיא, שמן הסתם היו שכיחים למדי. הנה הכתבה, שמצאתי אתמול ביו-טיוב, בזכות דבורית שרגל שהפנתה את תשומת ליבי:

==================

ובצירוף מקרים (בזכות הפנייה בטוויטר של הבלוגר כריס טייפלי) נתקלתי אתמול גם במעין סרט סוכנות שביים אחד סטנלי קובריק ב-1951, עשר שנים לפני "נהלל". זהו סרט תיעודי קצר בשם "האב המעופף":

שש שנים של חלומות מתנקזות לשניית מסך אחת:

הערב מתקיימת הפרמיירה של "קטמנדו", הסדרה שהשקופית הנ"ל מסכמת את חלקי בה. ראשי קצת טרוד שם, אז אין לי מושג מה קורה בשאר העולם. אני רק מקווה שיהיה לפחות מישהו אחד שיחבב אותה.

היא עולה לשידור ביום רביעי ב-22:15 בערוץ 2 (רשת). אני אזכיר אותה עוד פעם, נראה לי, בהמשך השבוע.

60,000 איש ראו את "הנוקמים" בסוף השבוע בארץ, לא מעט בזכות הנס שאירע למפיצי הסרט שתזמן להם את חופשת ל"ג בעומר ביום היציאה. זו בינתיים הפתיחה הכי גדולה לסרט השנה בארץ. "הנוקמים"  עקף את "משחקי הרעב" שפתח עם 52,000 כרטיסים. אם דיווחי הקופה בארץ היו בשקלים ולא במספר כרטיסים הרי שהפתיחה של "הנוקמים" היתה גדולה אף יותר, בגלל המחירים הגבוהים יותר של כרטיסי התלת מימד. האם "עלייתו של האביר האפל" יצליח להתעלות על המספר הזה?

וב"עין הדג" מדווחים שבעקבות קמפיין פייסבוק (שזכה לחשיפה גם אצלם בשבוע שעבר) ותלונות של צופים, "הנוקמים" יעלה גם להקרנות דו מימדיות השבוע. המסקנה היא: א) שווה להתלונן, יש מי שמקשיב. ב) מזל שהסרט מצליח ושהמפיצים רוצים להוסיף לסרט עוד הקרנות בעוד אולמות, אחרת ספק אם המחאה היתה נושאת פרי. כלומר, יש מי שמקשיב רק כשזה משתלם לו. אבל נראה לי שבמקרה הזה, מדובר במפגש רצונות מהסוג שייטיב עם כולם. וכן, במקרה הזה אני בהחלט ממליץ לכם לראות את "הנוקמים" בדו מימד. התלת מימד מעפאן.

"מחוברים לחיים" נותר הסרט השני הכי נצפה בסוף השבוע בארץ. זה "הנוקמים" של בני ה-50 ומעלה.

ואגב, את דיווחי הקופה כאן אני מגיש לכם או באדיבות המפיצים ששולחים את נתוניהם, או באדיבות אתרי ואפליקציות רשתות הקולנוע שמדווחים מה הם הסרטים הכי נמכרים אצלם. אלא שבשבוע שעבר העיתון שלי החליף לי טלפון ועכשיו אני כבר לא מסתובב עם האייפון הישן שלי, אלא עם גלקסי של סמסונג ומתברר שאין אפליקציה ליס פלאנט לפלטפורמת אנדרואיד. אני מוחה בשם משתמשי אנדרואיד על ההזנחה.

===================

תודה למגיב איתי שעדכן אותנו בלילה את מה שפורסם רשמית רק הבוקר: פאולו סורנטינו יהיה אורח פסטיבל סרטי הסטודנטים בחודש הבא. בראבו! איזה שיחוק. אמנם, מסרטו החדש, "זה בוודאי המקום", שלגמרי בצירוף מקרים העליתי את הביקורת המתמהמהת שלי עליו אתמול, לא מאוד התפעלתי, אבל סרטיו הקודמים היו פשוט מדהימים בעיניי. מין פיטר גרינאוויי של האלקטרו. אני מקווה כמובן שביקורו ילווה בהקרנת סרטיו הקודמים.

על האורח השני כבר דיווחנו לכם כאן באופן בלעדי כבר לפני חודשיים: הבמאי ההונגרי גיורגי פאלפי. ומכיוון שהתעוררה כאן מחלוקת לגבי האופן הנכון שבו יש לבטא את שמו, הסכמתי הבוקר להנחות מפגש שלו עם קהל, בעיקר כדי שיבהיר לנו את הנקודה הזאת, האם הוא גיורגי או ג'ורג'י, פולפי או פאלפי. הכי חשוב: פאלפי יגיע ארצה עם סרטו החדש "פיינל קאט", שאמור להיות סרט מונטאז' יוצא דופן, שנבחר להיות אחד מסרטי הנעילה של פסטיבל קאן. אז תשריינו לכם: ביום חמישי, 7.6, ב-22:00 בסינמטק תל אביב, הקרנה של "פיינל קאט", סרטו החדש של גיורגי פאלפי (הבמאי של "שיהוק" ו"טקסידרמיה") בהפקת בלה טאר, ואחרי הסרט מפגש שלו עם הקהל בהנחייתי. מוקדם יותר באותו שבוע הוא ינחה כיתת אמן לבמאים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.5.2012

הסרט הזה עושה לי חשק לבכות. חמישה סרטים ביים הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, יליד 1970, בעשר השנים האחרונות. ראיתי ארבעה מהם. שניים מהם ראיתי בפסטיבל חיפה ואת השלישי בפסטיבל ירושלים, והם גרמו לי לשוב ולהכריז שסורנטינו הוא הבמאי האירופי האהוב עליי כעת. האיש הזה מביים כמו שד. ב"השלכות האהבה" מ-2004 ו"חבר המשפחה" מ-2006 סורנטינו סיפר סיפורים שכאילו נלקחו מתוך אגדות האחים גרים, אבל מיקם אותם בתוך עולם מבוגר של פשע וניצול. והוא ביים את סרטיו במיקס ייחודי משלו של עבודת מצלמה מושלמת, מוקפדת, סימטרית, גרנדיוזית ועליה הוא הלביש את השימוש המבריק והנועז ביותר ביותר במוזיקה שנחשפתי אליו בעשור האחרון. סורנטינו הוא כמו די.ג'יי, בוחר שירי פופ אלקטרוניים ושם אותם בווליום אדיר בסרטיו. זה יצר מיקס מרהיב: התמונות נתנו לסרטיו נופך אופראי, הכל גדול מהחיים, על-זמני, אבל המוזיקה נתנה להם מימד עכשווי וצעיר. זה הגיע לשיא בסרטו הלפני האחרון והטוב ביותר, “איל דיבו" (“האלוהי"), שהגיע לכמה הקרנות מזדמנות בבתי הקולנוע ובסינמטקים בארץ, והיה אחד הסרטים הטובים שראיתי ב-2008 (הוא גם הביא את סורנטינו לפרסום עולמי, בזכות פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר הזר). סורנטינו, באומץ לב מבהיל, ביים ביוגרפיה קולנועית של ראש ממשלת איטליה, ג'וליו אנדריאוטי, ועשה זאת בעודו בחיים, ואף עשה זאת באופן מפליל למדי, כשהוא מדבר באופן גלוי על קשריו של אנדריאוטי עם המאפיה והשימוש שעשה בכוח, סחיטה ורצח כדי להגיע לשלטון ולהישאר בו. וגם כאן, סגנון הסרט היה מופת של התנגשות סגנונות. את הפורטרט של אנדריאוטי הוא ביים כמו צייר מימי הבארוק, הכל מלא עושר, הדר, כל פריים מושלם, כל שוט מושקע. אנדיראוטי הפך לדמות שייקספירית, מעין ריצ'ארד השלישי (יש לסורנטינו איזה עניין עם גיבנים), בתוך אופרה איטלקית גרנדיוזית. ועליה הוא הדביק פסקול שגם הוא מיקס יוצא דופן: מוזיקה קלאסית, פופ איטלקי קיטשי ופופ אלטרנטיבי עדכני, באופן שיוצר תחושה שאין קשר בין התקופה המצולמת והתקופה המושמעת. סרטיו של סורנטינו מצטיינים בהתנגשויות האירוניות האלה שבין עלילה וצילום ובין צילום ופסקול.

ואז פורסם שאת סרטו הבא הוא יצלם באמריקה, שיהיה דובר אנגלית ושמה שהיה הרקע בסרטיו הקודמים יהפוך עכשיו לחזית: המוזיקה. הרי היה ברור, למשמע סרטיו, שסורנטינו הוא איש שהמוזיקה זורמת בעורקיו. אז הוא יצר את "זה בוודאי המקום", סרט שחובבי מוזיקה מחייכים רק למשמע שמו, שמסגיר כל כך הרבה מתוכנו: “זה בוודאי המקום" הוא שם שיר של טוקינג הדס מתוך התקליט "מדברים בלשונות", ולא רק זאת אלא שדיוויד בירן, סולן הטוקינג הדס, יופיע בסרט בתפקיד קטן. ולא רק זאת, אלא שבירן יחד עם איש הפולק וויל אולדהם, יכתבו שירים לסרט. זה נשמע מושלם. ואכן, בזכות השפה האנגלית ובזכות השימוש בכוכבים מוכרים (ובראשם שון פן ופרנסס מקדורמנד), “זה בוודאי המקום" הוא הסרט הראשון של סורנטינו שמגיע להקרנות מסחריות סדירות בארץ. הידד, נכון?

ובכן, לא. הסרט הזה הוא מבחינתי מפח נפש מתסכל כמעט עד דמעות. אין לי מושג איך סורנטינו הצליח לקחת את חומרי הגלם הכי טובים בעולם ולבשל מהם תבשיל עם טעם כה משונה. שלא יהיו ספקות, יש בסרט הזה רגעים אדירים, והיכולת של סורנטינו להעמיד רגעים מופתיים – ומלאי אירוניה – של קולנוע גדוש באסתטיקה עדיין נוכחת ועדיין נדירה. אבל האלמנטים לא נדבקים זה לזה.

ההחלטה האמנותית העיקרית והטראגית ביותר בסיפור קשורה לאופיו של גיבור הסרט. אחרי שלושה סרטים של גיבור שכאילו עשוי מאבן בזלת יצוקה, מגיע גיבור שעשוי מג'לי. שון פן מגלם זמר פופ שזכה להצלחה רבה אי שם בשנות השמונים, וכיום חי ברווחה כלכלית ובשיעמום מוחלט עם אשתו (מקדורמנד) בבית רחב ידיים ומעוצב בניכור. אני מניח שסורנטינו ופן חשבו על מישהו כמו רוברט סמית, סולן הקיור, כשהם עיצבו את הדמות. מישהו עם רעמת שיער גדולה, צבועה בשחור עורב, פניו ושפתיו מאופרים, גם סתם ככה ביום יום. אבל באופן משונה האיש הזה מדבר בקול ילדותי, חלוש, גבוה ומאנפף. מיד, תוך שניות, זו דמות שלא היה לי שום חשק ועניין לבלות איתה. מישהו שממשיך לנהל פוזה בימתית גם בחיי היומיום שלו, גם כשהוא הולך לקניון, גם עשרות שנים אחרי שפרסומו נמוג? זו דמות פתטית בעיניי. ועוד כזאת שקול הדיבור החלוש שלה לא נשמע כאילו קול השירה שלה יהיה טוב יותר. אז לא משנה אם הוא אומר שהוא מכיר את דיוויד בואי או מיק ג'אגר, זו דמות שאני פשוט לא מחבב. ואני תוהה, אגב, למה פן וסורנטינו החליטו לעצב אותה ככה? כי היא כתובה אחרת. זו דמות שרגליה דווקא על הקרקע, חיה חיים שגרתיים, עם זוגיות יפה ויציבה, ושמנסה סוף סוף לטפל בחוסר התפקוד שלה מהעבר, כשהוא יוצא להשלים עם אביו הגוסס, איתו לא היה בקשר כ-30 שנה. אז מצד אחד הוא חי חיי שגרה, ומצד שני בראשו הוא עדיין נמצא על במה, שמחייבת אותו לשמור על השיער והאיפור? ומה העניין עם הקול הזה? הדמות הזאת הטריפה אותי.

ואם כבר מדברים על אירוניה: את זמר הגל-חדש הזה משליך סורנטינו לעלילה לחלוטין לא צפויה – לצאת ולמצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו במחנה הריכוז בזמן השואה. רעיון תסריטאי מעניין שבוודאי היה עובד היטב בספר: איש שכולו נשיות ואווריריות, מחפש ברחבי אמריקה נאצי, שמייצג את הגופניות, את הגבריות, את האלימות, את המוות. בשלב הזה סורנטינו משיל מעצמו את כל סממני הזיהוי שפרסמו אותו והופך לווים ונדרס. זה משהו כמו "פריז טקסס" פוגש את "מייד אין איזראל" של ארי פולמן פוגש את "הכל מואר". זה סרט מסע עם נאצי בסופו, ועם זמר פופ שמנסה להתקרב לשורשי המשפחה היהודית שלו, ושעובר תחנות בדרך בהן הוא משתלב בחייהם של אנשים מאיזורי הספר של אמריקה. הכי דג מחוץ למים, עם רגעים מקסימים של סוריאליזם, ולמצידם רגעים של השתוממות מוחלטת. מאיפה הסרט הזה בא ולאן הוא הולך.

השיר של טוקינג הדס שעל שמו נקרא הסרט מוכר גם בשני שמות נוספים. באופן עממי הוא מוכר כ"Home”, על שום שורת הפתיחה שלו, שנשמעת כמו מוטו טוב לחיים: “הבית, זה המקום שבו אני רוצה להיות". אבל בירן עצמו הדביק לשיר שם נוסף: בסוגריים הוא מכונה גם "מלודיה נאיבית". אולי אפולוגטיקה של להקת הפוסט-פאנק משנות השבעים שחתמה את האלבום הכי מסחרי שלה בשיר שנשמע פשוט כמו שיר ערש. סורנטינו, באירוניה האופיינית לו, רצה להפגיש את המלודיה הנאיבית עם כל זוועות החיים – נאצים, שואה, מוות, ניכור, הורים וילדים מסוכסכים, אבל גם לקחת השראה מבירן עצמו ולתעד את חייהם של פשוטי אמריקה, הנאיבים שבאנשים, כפי שבירן עצמו עשה ב"סיפורים מהחיים" שלו. בכל פעם שאהבת המוזיקה העצומה של סורנטינו מרימה ראש, הסרט קם לחיים, אבל רוב הזמן הוא משוטט לאיטו והולך לאיבוד בטריטוריות זרות לו.

את דבריי על "הנוקמים" אני חייב להתחיל משבחים על המכונה, התאגיד, המותג. אני חייב להוריד את הכובע בפני מארוול. הם אימפרייה עשירה וכל עניינם הוא כסף, אבל עבודת התזמון, התזמור והבנייה של המותג הזה, "הנוקמים", היא לא פחות מיצירת מופת של ניהול תוכן.

אני הייתי מוכן להתייחס לכל העסק בציניות: אתם הולכים ויוצרים סדרת סרטי גיבורי על רק כדי להפוך אותך לטיזרי-ענק לסרט גיבורי העל הבאמת גדול שעליו אתם חולמים? שני סרטי "איירון מן", שני סרטי "הענק", "ת'ור", "קפטן אמריקה"? וכל זה כדי לכנס אותם יחד בסרט אחד? ולא רק זה: מכל האנשים בעולם אתם לוקחים את ג'וס ווידוון, האיש שעם כל אהבת הגיקים אליו הוא קללה מהלכת מבחינת קופות, שיכתוב ויביים את זה? לפני שנתיים הייתי שם כסף על כשלון מוחלט ומביך. והייתי מפסיד את כולו. מתברר שכל החלטה שהאנשים במארוול קיבלו בקשר ל"הנוקמים" היתה נכונה. כולל ווידון. אני הבנתי בערך 20 אחוז מעלילת הסרט, אבל היה לי ברור שאני נמצא בידיים של תסריטאי שמבין בדיוק כל מה שקורה בסיפור, מה הפירוש של כל מושג ואיך הוא מתחבר לכל המיתולוגיה של הדמויות והעולמות שבהם הוא עוסק. השליטה של ווידון בסרט הזה מופתית: בתוך בלאגן של 900 עלילות הוא מצליח שלא לאבד אף אחת מהן לרגע. אני יצאתי מהסרט הזה עם תחושה של מנת יתר – הסרט היה פחות מדי בחצי השעה הראשונה ויותר מדי בחצי השעה האחרונה – אבל גם התפעלתי מעבודתו של ווידון, קודם כל כתסריטאי: מימיי לא ראיתי תסריט כל מבולגן, עמוס, גדוש ומפוזר, שמתנהל בכזה סדר מופתי ודייקנות.

(הערה: חזרתי מהסרט ב-1:00. הוא התיש אותי לגמרי. הפסקה הנ"ל היא כרגע כל מה שאני מסוגל לכתוב. אני מעלה את הפוסט, כדי שתוכלו בינתיים להוסיף את הרשמים שלכם מהסרט ואני אוסיף עוד פסקאות עם מחשבות במהלך הלילה והיום. מה שכן, אנשי פורום פילם – סחתיין על הלוגו החדש, אגב – שיחקו אותה בטירוף עם התזמון של יציאת הסרט בחופשת ל"ג בעומר. "הנוקמים" הוקרן היום ביס לפאנט 15 פעם! בהקרנה ב-22:00 ברב חן דיזנגוף האולם היה 3/4 מלא. עד יום ראשון הוא יעשה כאן מספרי עתק).

המשך: הגעתי הבוקר להמשיך את הטקסט וראיתי שחלקכם כבר המשיך את הדיון והעליתם נקודות שאני מסכים איתן, אז אני מחליט – באילתור – להפוך את המשך הביקורת לשיחה ביני ובינכם:

ערן:

להוריד את הכובע לווידון. כל הדמויות בסרט כתובות למופת. כל שחקן מקבל סצינות שהן פשוט מטעמים. אפילו כריס אוונס והמסוורת' הבינוניים מקבלים סצינות אדירות. פשוט קשה להאמין. והאקשן מבוים נקי וברור ומרשים. איזה פוקוס מטורף של תסריטאי/במאי. כל הכבוד.

אני:

אני נוטה להסכים אבל עם קצת פחות סופרלטיבים. אני מסכים שמגיע לווידון התסריטאי את התשואות על כך שהוא הצליח לכתוב כל דמות בשפה הייחודית לה – זה כאילו שבעה תסריטאים שונים כתבו את הסרט. קשה להאמין שאותו אדם כתב את הסצינות של האלמנה השחורה ושל ת'ור. ויותר מזה, שהוא נתן לכל אחד מהם את הבדיחות הפנימיות שלו (במיוחד חיבבתי את ההומור של טוני סטארק, שקורא לכל אחת מהדמויות האחרות בזלזול על שמות דמויות מסרטים אחרים. להוקאיי, למשל, הוא קורא לגולאס). ואני מסכים שהאקשן היה מבוים היטב. אבל כאן מגיע האבל: ברמת סצינות האקשן, לא הרגשתי שיש כאן איזשהו בימוי שלוקח את הז'אנר לרמה הבאה. למעשה, הצילום והעריכה, בשילוב עם התלת מימד, היו די מאכזבים.

ניימן:

העלילה עצמה לוקה בחסר. עלילת 'חייזרים נגד העולם' הכי מופשטת שיש. אולי זו מחווה לקומיקסים הישנים שרובם התנהלו ככה. גם לוקי הוא רשע מעפן, שלא מפחיד ולו לרגע אחד.

אני:

בול. זו המגרעת העיקרית של "הנוקמים" בעיניי. הדמויות של הנוקמים והקונפליקט ביניהן היו מצוינים, אבל המלחמה שלהם נגד לוקי וצבא הגובלינים שלו היה ממש לא מעניין מבחינתי. לוקי היה ממש מגוחך בעיניי. לכן אני מדגיש שההישג התסריטאי של ווידון הוא כמעט טכני, יכולת השליטה בדמויות ובחומר, ופחות ביכולת ההמצאה. בקרב בין גיבורי העל של גיבורי העל – ווידון מול כריסטופר נולן – נולן בינתיים מרסק לווידון את הצורה.

ניימן ממשיך:

בתכל'ס הדמות שהכי הפחידה אותי בסרט הייתה 'הענק'. סרט אימה בכיכובו יתקבל בברכה.

אני:

ושוב, בול. זו ההברקה הכי גדולה של הסרט: ווידון הוא הבמאי הראשון בקולנוע שסוף סוף הצליח לפצח את דמותו של ברוס באנר והענק. וזה אחרי שני נסיונות קולנועייים קודמים, שעשו כמיטב יכולתם (אנג לי ולואי לטרייה), אבל משהו שם היה חסר. חלק' ניכר מכך זה הליהוק של מארק רופאלו לתפקיד ברוס באנר, שהוא מבחינתי הבאנר הכי טוב מאז ביל ביקסבי. אני מניח שווידון כבר יושב לכתוב את "הנוקמים 2", אבל אם הוא היה יושב עכשיו לכתוב סרט "הענק" (אבל רק לא עוד סיפור origin) הייתי שמח מאוד. במיוחד אם הוא היה לוקח את אנדי סרקיס לתפקיד הענק.

דויד גידלי:

האקשן היה מרשים מישהו שלא ראה אף אחד מסרטי ה"רובוטריקים". אגב "רובוטריקים", אני אשמח שמישהו ירים את הכפפה ויסביר לי ברצינות – במה "הנוקמים" יותר טוב מ"רובוטריקים"? אני שואל בשיא הרצינות – שני הסרטים הרגישו לי מטופשים באותה מידה.

אני:

למרבה המבוכה, גם לי קפץ "הרובוטריקים" לראש בעת הצפייה הסרט. בייחוד "רובוטריקים 3", שהיו להם פשוט סצינות דומות: הרס שיקגו ב"רובוטריקים 3" והרס ניו יורק ב"הנוקמים", ועל ידי חיזר שנראה כמעט זהה ושמרסק גורדי שחקים. אוסיף עוד טענה כופרת: סצינות האקשן של "הנוקמים" לא היו יותר טובות יותר מאלה של "באטלשיפ". וגם שם, כמה מביך, היה חיזר ענק דמוי חרק כמעט זהה (והאם מישהו שם לב לדמיון שבין סצינת הרס תחנת המחקר של "שילד" בפתיחה ובין סצינת הפתיחה של "תגובת שרשרת", עם קיאנו ריבס וג'ין הקמן?). זה מחזיר אותי לנקודה הבסיסית שהאויב של "הנוקמים" פשוט לא היה מספיק טוב. אני מבין שהרעיון הוא לגייס את החבורה רק כשיש איום ברור ומיידי לעצם קיומו של כוכב הלכת שלנו. הרעיון הג'וקרי של נבל שמצליח לגעת בנקודה הכי אישית של כל אחד מהגיבורים הוא הברקה, שהיה מגיע לה נבל שנראה קצת פחות כמו פליט מ-X-מן.

הערת ביניים שלי:

הסרט הזה הוא כמו סמאק-דאון של כל גיבורי העל שעונה על שאלות שלא ידעתי לשאול. כמו: בקרב בין הענק לתור מי מהם ינצח? והוא גרם לי להתגעגע שוב לקפטן אמריקה, אחד מגיבורי העל האהובים עליי, שגם אותו ווידון הצליח לייבא יפה לימינו. למעשה, הסצינה הכי משמעותית בסרט שייכת לקפטן אמריקה: לוקי מגיע לגרמניה ומתחיל את התיאטרון שלו על רצונו לשלוט בעולם. הוא פוקד על הגרמנים לכרוע ברך, והגרמנים – כמובן – מצייתים וכורעים. רק אחד, שנראה כמו יהודי קשיש, מסרב לכרוע ברך בפני איש שמכנה עצמו אל. לוקי מכוון אליו אקדח ויורה, אלא שבשבריר שנייה האחרונה מגיעה אמריקה, בדמות קפטן אמריקה הלבוש בצבעי הדגל, ומצילה את היהודי מקליעו של הצורר החדש שמשעבד את הגרמנים.

אורון:

כתב את כל זה היטב (אבל לא הסביר איך זה יתכן שבעכבר העיר באינטרנט יש מגבלת מילים לביקורת. צמצום עליויות הדפוס והנייר גם באינטרנט? או סתם חשיבת פרינט מיושנת?).

עוד תגובות?