ים של דיווחים. נתחיל מהקופות בארץ ונעבור לקאן.

בפעם הראשונה מאז "הערת שוליים" לפני כשנה, יש סרט ישראלי שמצליח קצת לעבוד בקופות. "הסיפור של יוסי" מכר בסוף השבוע 6,304 כרטיסים ב-12 עותקים. לא מספר עצום, אבל מספר לא רע בכלל (אני עוד זוכר שב-2004 "ללכת על המים" פתח עם 10,000 כרטיסים בלמעלה מכפול עותקים). רוב הסרטים הישראלים שיצאו בשנה האחרונה לא הגיעו ל-6,000 כרטיסים בכל תקופת הקרנתם.

אם "הסיפור של יוסי" ימשיך בקצב כזה, הוא יגיע ל-25-30 אלף כרטיסים עד שיגיע "העולם מצחיק" בעוד חודש וידחוק אותו החוצה. יהיה מעניין לראות איך יהיה הפה-לאוזן בסרט הזה, ובעיקר איך הוא יעבוד בשבוע הגאווה בתחילת יוני. אם הקהילה הלהט"בית תתגייס לטובת הסרט (כמו שהקהילה החרדית התגייסה למען "אושפיזין" ב-2004) הוא יוכל להגיע הרבה יותר גבוה מזה.

אבל חוץ מ"הסיפור של יוסי", זה היה – כרגיל – הסוף שבוע של "הנוקמים" ו"מחוברים לחיים", שלא היו מאוד רחוקים זה מזה. "מחוברים לחיים" הגיע בסוף השבוע ל-250,000 צופים. "הנוקמים", שמכר כ-30,000 עותקים בסוף השבוע השני שלו, חצה את קו ה-100,000.

באתר של סינמה סיטי, רשימת מובילי המכירה נראית כך: "הנוקמים" בתלת מימד, "מחוברים לחיים" ו"הנוקמים" בדו מימד. באופן משונה דווקא ביס פלאנט, של מפיצי "הנוקמים", הסרט הזה לא נמצא בכלל בטבלת שוברי הקופות, מה שגורם לי לתהות האם הנתון שם מדויק או שבאמת הצ'יק-פליקס קרעו לגיבורי העל את הצורה: "מחוברים לחיים" שם במקום הראשון ו"למה לצפות כשאת מצפה" במקום השני. הנה, כך נראו אולמות הקולנוע ברשת אמש.

"מחוברים לחיים":

"הנוקמים" בתלת מימד:

================

הקרנת הבכורה העולמית של "המשגיחים" התקיימה אמש בקאן, וטוד מקארתי ב"הוליווד ריפורטר" חיבב את הסרט, ונראה שהוא גם הבין אותו יפה, כולל את התפנית המרגשת והרוחנית בסופו, ואף קלט דבר שאני לא שמתי לב אליו: שבשעה שמני יעיש חולם על ר' נחמן, הוא מביים את סרטו דווקא בהשפעת ואן דאם. אבחנה יפה.

גם אבנר שביט חיבב את הסרט.

יש עוד ישראלים בקאן. זלמן קינג, איש האירוטיקה ("סחלב פראי"), אמנם הלך לעולמו בפברואר בגיל 70, אבל הוא השאיר אחריו סרט אירוטי אחד אחרון, והמפיק שלו – הישראלי אצ'י סטרו (לשעבר הגיטריסט של שלמה ארצי, כיום מפיק אמריקאי שעובד גם בסין) – מביא אותו לקאן תחת השם "עונג וכאב", אותו הוא כבר מתכנן לפצל לסרטונים קצרים שיעלו באתר פורנו המיועד לנשים.

גם אבי לרנר ודני דימבורט, אנשי "מילניום", כבשו שלשום את קאן באירוע השקה נוצץ לסרטים הבאים שלהם, ובראשם סרט האקשן הבא של אנטואן פוקואה.

ועוד ישראלים בחזית קאן:

בשער המגזין היומי של ה"הוליווד ריפורטר" אתמול בקאן כיכבה הפרסומת לסרט האימה הנ"ל, "Excision". את הסרט צילם הישראלי איתי גרוס, בוגר ה-AFI.

במהלך סוף השבוע תיעד גל אוחובסקי בפייסבוק את מצב מכירות הכרטיסים לסרט של איתן פוקס, בן זוגו, "הסיפור של יוסי". על פי הדיווח שלו נראה שבגלילות, ראשון לציון ובדיזנגוף סנטר האולמות היו מלאים.

למשל:

או, למשל:

אז כמה כרטיסים מכר "הסיפור של יוסי" בסוף השבוע? אנסה לברר ולעדכן בדיווח הקופות השבועי שיעלה בהמשך היום.

ואני מניח שכל מי שיצא מהסרט מזמזם לעצמו את השיר היפה הזה של קרן-אן מלפני חמש שנים, שמתנגן על כותרות הסיום:

===============

אגב, מי שעוקב אחרי הטוויטר/פייסבוק שלי כבר קרא: אני מאוד אהבתי את "הסיפור של יוסי". הסרט היפה הזה ריגש אותי (הרבה יותר מ"יוסי וג'אגר", שאף פעם לא ממש התחברתי אליו, אולי בגלל הצבאיות שלו). המשחק של אוהד קנולר היה נפלא, ואני מציב אותו כעת כמועמד מוביל לפרסי אופיר בקטגוריית השחקן. ביקורת נרחבת יותר אני כותב כעת ל"פנאי פלוס". היא תעלה כאן בסוף השבוע הבא.

את הטריילר הזה – לסרט "רדופה" שאמור לצאת בארץ באוגוסט – ראיתי ב"עין הדג" ופלטתי "שיט" בעת הצפייה בו. יש לי איזה חלום עתיק לכתוב סרט אימה יהודי – היה לי פעם רעיון על משהו שקשור בשדים שמתרחש בירושלים – והנה סם ריימי ושות' הלכו ועשו את זה (דיוויד גויר, הבמאי-תסריטאי הכי יהודי בהוליווד, כבר ניסה ללכת לשם קודם). לפחות זה לא בירושלים. אלה סרטי אימה לדור לומדי הקבלה (או הקבאלה, בהגייה אמריקאית):

נקודות ישראליות בטריילר. את הסרט צילם דן לאוטסן, שנמצא עכשיו בארץ ומצלם את "זייתון" של ערן ריקליס. ואחד החסידים בטריילר הוא מנדי פטינקין, שגם נמצא עכשיו בארץ בצילומי "הומלנד".

==================

קבלו כמה סרטים תיעודיים קצרצרים לצפייה.

1.

קן ברנס הוא אחד מבכירי הדוקומנטריסטים באמריקה והוא עושה סרטי תעודה עצומים בגודלם הנמשכים שעות (ומוקרנים בסדרות טלוויזיה) שאיתם הוא מספר את סיפורה של אמריקה: "ג'אז" ו"בייסבול", למשל. עכשיו באו אליו שני קולנוענים שהחליטו לעשות עליו סרט תיעודי קצר, הנמשך חמש דקות, בו הוא מספר על מה שמעניין אותו כשהוא ניגש לספר סיפור תיעודי:

המגזין "האלטנטיק" ראיין את יוצרי הסרט.

2.

תחרות דוקו-צ'אלנג' התקיימה בשבוע שעבר במסגרת דוק-אביב – האתגר: ליצור סרט תיעודי בן חמש דקות בחמישה ימים. ובוויינט אפשר למצוא את הזוכים. והם ראויים לצפייה.

אני מפנה אתכם קודם כל דווקא לסרט שזכה במקום השני, "מנפרד" של גיל לבנון. גם כי הוא יותר טוב בעיניי, וגם כי הוא ממשיך סגנונית את הקן הארול מוריס-י מהסרט של קן ברנס לעיל. וזה הסרט שזכה במקום הראשון: "מטקה" של אבי בלקין. חביב מאוד גם הוא.

===============

עוד סרטים קצרצרים לצפייה? בבקשה. פסטיבל קולנוע דרום יזם תחרות של סרטי נינג'ה, כמחווה למחווה שהם עורכים לסרטיו של סם פירסטנברג. יש משפט אחד שחייב לחזור בכולם ("הכל בגלל פסטיבל קולנוע דרום") ומגבלת זמן (שתי דקות). זה הסרט שהכי חיבבתי מבין אלה שראיתי, קוראים לו "סייגוני" וביים אותו עמית טרפוצ'ניק. וכהרגלי, אני חייב ללנקק גם לסרטון של ליטל מייזל וחבריה בתחרות, כי היא תמיד משעשעת אותי. הנה דף התחרות. יש שם 24 סרטונים. הפנו אותי למשהו מוצלח, אם לדעתם פספסתי.

ואגב פסטיבל קולנוע דרום: התוכניה המלאה שלו התפרסמה. תהיה בו גם טרום בכורה ל"הבלדה לאביב הבוכה", סרטו החדש של בני תורתי, אחד הסרטים שיותר מסקרנים אותי השנה.

בית חבד (הקודם) בקטמנדו. צילום: יאיר רוה

הטקסט הזה נכתב בל"ג בעומר, לפני כשבוע. יש לזה משמעות בטקסט. זו הגרסה הארוכה לכתבה שלי ב"פנאי פלוס", מעין יומן מסע והפקה בתהליך הארוך, המורכב והמפרך שהיה בדרך ליצירת "קטמנדו". מסע שהתחיל כרעיון בראשה של שותפתי המוכשרת, שגייסה אותי, אני גייסתי את המפיק אילון רצ'קובסקי, והוא גייס מאות אנשים להוציא את הרעיון לפועל.

זהו פחות או יותר מה שיש לי להגיד על "קטמנדו" בשבוע הבכורה שלה. אני שומר לעצמי את הזכות להוסיף מדי פעם דברים לאורך 12 השבועות הבאים. מן הסתם לא אתאפק ואפנה אתכם לפרקים שאני אוהב במיוחד. בפייסבוק ובטוויטר שלי אוסיף כמה פרטי טריוויה בשבועות הרלוונטיים. אבל זהו בינתיים.

continue reading…

אגלה לכם סוד קטן. אבל קודם, אם החמצתם את השידור אמש, כך נראה הפתיח של "קטמנדו", הסדרה החדשה של רשת (ערוץ 2) שהייתי שותף ליצירתה.

לפני כמה חודשים הגיעה העת להתחיל לחשוב על נעימת פתיחה לסדרה. רעיונות נזרקו, עד שעלה השם "שירת העשבים" של נעמי שמר. הייתי ברחוב בירושלים כשהשם נאמר ונעצרתי במקומי. "זה רעיון אדיר", אמרתי לבמאי שלנו, אמיל בן שמעון, "אבל אתה יודע שנעמי שמר כתבה את השיר בהשראת מילים של רבי נחמן מברסלב. החב"דניקים יתפלצו מזה".

אבל בדיוק משום כך, זה היה רעיון אדיר בעיניי. אני, למשל, לא מבין איך אדם דתי יכול לבחור לו חסידות להשתייך אליה (בהנחה שהוא חוזר בתשובה וכלל הזרמים פתוחים לפניו). חסידות אחת?! אני מתענג מלימוד תורותיהם של אדמו"רי חב"ד בדיוק כפי שאני נהנה מלימוד תורותיו של רבי נחמן ותלמידו, רבי נתן. אני גם נהנה למצוא את השווה והשונה ביניהם, שהרי שניהם ממשיכים את רעיונותיהם של הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, ועדיין לכל אחד יש דגשים מעט אחרים. בחירה ב"שירת העשבים" כפתיח היתה, מבחינתי, אפשרות להגיד שזו סדרה כלל-חסידית, למרות שגיבוריה חב"דניקים (או כלל אמונית, כי גיאני, בגילומו של לירון לבו, הוא גם איש מאמין, רק שהוא מאמין בדברים אחרים מאמונותיהם של החב"דניקים שהגיעו לבית שממולו. וכך גם ימית, בגילומה של גל גדות). חדי העין ימצאו עוד כמה קריצות קטנות, לעיתים מקריות לחלוטין, לעבר ברסלב בפרקים הבאים (חפשו, למשל, את שמוליק החב"דניק שר את "אשא עיניי אל ההרים" על פי הלחן של יוסף קרדונר הברסלבי בפרק 5).

המלצתי לאמיל על הגרסה של שולי רנד לשיר, כפי שהוקלטה לדיסק "בשמחה תמיד", שהפיק מו"ח (מורי וחברי) הרב עופר גיסין (זה יוסי פיין בבס). אבל לבסוף המשימה הוטלה על מלחין הסדרה, אופיר לייבוביץ' (נקמת הטרקטור) לעשות לה גרסה רקידה.

רוצים להפוך אותה לרינגטון? יאללה, תורידו (קליק ימני על הלינק להורדה. קליק שמאלי יפעיל את הנגן).

והנה הפרק הראשון של "קטמנדו" לצפייה ישירה.

מה חשבתם?

זה מדהים, זה פשוט מדהים. הבשורה על כך שרשף לוי הצליח לצוד את ג'ון קליז לשחק בסרטו הבא, "לצוד פילים", היא מהנפלאות ביותר שקראתי על סרט ישראלי זה שנים. אם רק למקרא הידיעה נעמדתי ומחאתי כפיים, איך אגיב לסרט עצמו?

לא יעזור. אני אומר את זה שוב ושוב. יש במאים שפשוט יודעים להביא את זה לקהל, להיות שם בשבילו. לעשות סרט שיהיה להם אישי, אבל לחבר לתוכו קהל עצום שירגיש שזה גם סיפור שלו. ושימו לב לאבולוציה הליהוקית הזאת: ב-2011, יוסף סידר מביא את בראבא ל"הערת שוליים". ב-2012 שמי זרחין מביא את שייקה לוי ל"העולם מצחיק". ב-2013 אבי נשר מביא את גברי בנאי ל"פלאות". וב-2014 רשף לוי יביא את ג'ון קליז ל"לצוד פילים". הרביעיה הזאת, כל מה שהם יעשו, אני אהיה שם. זה בדיוק הקולנוע שאני רוצה לראות.

והנה, לא חלפו דקות מרגע פרסום ליהוקו של קליז לסרט (לצד ששון גבאי ומוני מושונוב) ורשף וקליז כבר מביימים יחד מערכון משותף ראשון:

סרט הבכורה של לוי, "איים אבודים", הביא לבתי הקולנוע 300,000 צופים, והיה אחד הסרטים הישראלים הבודדים בשנים האחרונות (לצד "זוהי סדום") שהצליח להביא לבתי הקולנוע בני נוער (שלרוב לא הולכים לסרטים ישראליים).

את "הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס, טרם ראיתי. אני מקווה לראות אותו מחר. אז אני לא מדבר כאן בכלל על איכותו או תוכנו, אלא אני רוצה לשחק לרגע את המשחק המוכר שלי "בואו נהיה מפיצים לרגע" וננסה להיכנס לראשו של מפיץ הסרט ולעשות ספקולציות עסקיות: מהו מספר הכרטיסים ההגיוני שסרט כזה אמור למכור?

אני מניח שלפני יציאת כל סרט, יושבים אנשי ההפצה לישיבה – עם או בלי היוצרים –  ועורכים אומדנים כמה לדעתם הסרט יכניס לקופתם. זה מה שמכתיב את תקציב הפרסום, השיווק והעותקים של הסרט. אם הציפייה היא למכירות של מאות אלפי כרטיסים, הרי שהסרט יופץ במספר רב של עותקים ופריסת הפרסום תהיה ארצית, אולי אפילו בטלוויזיה. אם הצפי הוא שהסרט ימכור רק אלפי כרטיסים בודדים, תקציב הפרסום יהיה מצומצם יותר.

אז בואו נדמיין את הישיבה הזאת לגבי "הסיפור של יוסי": כמה כרטיסים הם יעריכו שהסרט ימכור?

מנקודת מבטי, של העיתונאי שמסקר את עולם הקולנוע הישראלי, אני רוצה להוסיף שאלה כבדת משקל הרבה יותר מהשאלה העסקית. אני חושב שלנתונים הסופיים שנקבל מ"הסיפור של יוסי" תהיה השלכה רבה על האופן שבו ייכתב הפרק הנוכחי בתולדות הקולנוע הישראלי. תכף אבהיר למה.

נקודת המוצא שלי היא כזאת: איתן פוקס הוא אחד הבמאים היציבים והאמינים שעובדים בישראל. סרטים תמיד יפים, נוגעים ללב, ומערבבים באופן קצת גדול (מדי) מהחיים את כל הקונפליקטים שפועמים בתוך ישראל. "הסיפור של יוסי" הוא סרטו החמישי, אחרי ארבעה סרטים שהצליחו יפה. "שירת הסירנה", סרטו הראשון, מכר כ-150 אלף כרטיסים ב-1994, בעשור שבו רק קמצוץ זעום של סרטים הצליחו להביא מעל מאה אלף צופים (הוא מצטרף ל"שורו", "זוהר", "החיים על פי אגפא", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"לילסדה". ששה סרטים בעשור אחד בלבד). כלומר, גם באחת התקופות הכי קשות מבחינה מסחרית בקולנוע הישראלי, איתן פוקס שיגשג.

ב-2002 (אחרי ההצלחה הטלוויזיונית העצומה של "פלורנטין") יצא "יוסי וג'אגר", שהתחיל כסרט טלוויזיה שעובה לסרט קולנוע ואחרי שחזר מסיבוב פסטיבלים מוצלח יצא בעותק בודד בסינמטק תל אביב לזמן מצומצם עד הקרנתו הטלוויזיונית. כ-30,000 איש ראו אותו על העותק הזה. כמות אדירה, ביחס לגודל ההפצה.

ב-2004 היה "ללכת על המים" חלק מהשנה הגדולה של הקולנוע הישראלי, השנה של "סוף העולם שמאלה" ו"אושפיזין", שנה שנמכרו בה 1.2 מיליון כרטיסים. עשרה אחוז מהם לסרטו של פוקס. "הבועה" מ-2006 הביא 80,000 צופים.

במילים אחרות: לפוקס יש קהל, ויש לו סרטים שהקהל מתחבר אליהם. אם הייתי מבצע אנליזה סטטיסטית קרה על סמך הישגי עבר הייתי אומר שדי מובטח ל"הסיפור של יוסי" שהוא ימכור בין 80,000 ל-120,000 כרטיסים.

אלא ש"הסיפור של יוסי" יוצא ב-2012, בעיצומן של שנתיים בהן השתנו באופן די דרמטי הרגלי הצפייה של צרכני הקולנוע בארץ. ככל שנעשים כאן יותר ויותר סרטים – כל שבועיים עולה סרט ישראלי חדש; מחר, למשל, עולים שניים ביום אחד, בשיקול דעת הפצתי הרסני – כך נדמה שהקהל החליט לאטום את עצמו בפניהם ולחכות בסבלנות לצפייה הבייתית בהם. סרטים ישראלים עובדים יפה ב-vod, למשל. הקהל יודע לחכות עכשיו לסרט האחד. זה נהיה הרגל: יש סרט אחד בשנה שסוחף אליו את כל הקהל. בשנה שעברה זה היה "הערת שוליים". השנה, אני מניח, זה יהיה "העולם מצחיק". כל שאר הסרטים פשוט לא עובדים בקופות. חלקם בצדק (סרטים שלא משנה מה טיבם, הם פשוט לא מתקשרים עם קהל רחב. תזכרו: כדי להביא 300,000 צופים לסרט שהוא לא סרט אנימציה או שובר קופות הוליוודי צריך שזה יהיה "מחוברים לחיים"). הסיטואציה המסחרית של השנתיים האחרונות היא שיש סרט אחד שמביא 200-300 אלף צופים, ו-30 סרטים שמביאים 500 עד 20,000 צופים.

חזרנו לרגע העגום הזה בזמן – אי שם במחצית השנייה של שנות התשעים – שסרט ישראלי שחוצה את 50,000 הכרטיסים נחשב להצלחה. סטטיסטית, אם יש סרט אחד שאמור לעשות את זה החודש, עד צאת "העולם מצחיק" ("הנוקמים" של הקולנוע הישראלי, שלא יהיו ספקות), זה "הסיפור של יוסי", אם הסרט טוב, הוא חייב להגיע ל-80,000 כרטיסים לפחות. חייב. אחרת זה יהיה נורא. אם הוא לא יצליח לעשות את זה, אם הוא יעצר ב-25,000 כרטיסים, כמו המון סרטים אחרים בשנים האחרונות, נדע סופית שבשעה שהקולנוע הישראלי משגשג מבחינה אמנותית, תוכנית וז'אנרית ומציע יבול מגוון והרפתקני מאין כמוהו של סרטים, הקהל פשוט נטש. המסר של הקהל פשוט: תעשו כמה סרטים שאתם רוצים, אנחנו נמשיך לבוא רק לאחד. מקסימום שניים.

משהו מעניין מאוד קורה בבלוג בימים האחרונים: כמות הכניסות לבלוג זינקה, לעיתים אף הוכפלה, והכל בגלל כמות עצומה של חיפושים בגוגל אחרת "הנותנת" ו"הגר בן אשר" ו"הנותנת סרט לצפייה ישירה". רובם מגיעים הישר לפוסט הזה המאפשר צפייה במעין טיזר ל"הנותנת" שעלה כאן לפני שנה (ומן הסתם מבאס לאללה את כל מי שחיפש את הנ"ל וציפה למצוא את בן-אשר בעירום).

האם כל הזינוק הזה קרה בעקבות הכתבה על בן-אשר ב"7 ימים" בסוף השבוע, שם תיאר אלון הדר את הסרט כאחד הפרובוקטיבים שנעשו בישראל? יתכן. אבל לא משנה מה, מדד הגוגל מראה לי שגולשי האינטרנט שמעו על הסרט והם מחפשים אותו בלהיטות. יצירת מודעות לסרט חדש היא עניין קשה מאין כמוהו, והעובדה שיש פתאום התעוררות לגבי "הנותנת" היא לא עניין של מה בכך. היא גם מבהירה שלא משנה באיזו שנה אנחנו, סקס עדיין מוכר בארץ. או לפחות מדרבן.

בעבר, ראיתי התאמה מופלאה בין רמת העניין שיש לסרט במנועי החיפוש ובין הצלחתו בקופות. ואם עד אתמול חשבתי שעם כל תעוזתו של "הנותנת" ויופיו הקולנועי, עמימותו העלילתית וניכורו הדרמטי יהפכו את הפוטנציאל הקופתי שלו למצומצם עד זעום, פתאום תהיתי האם ההבטחה לפרובוקציה ששיגרה את כל הגולשים הישר לבלוגי (ומן הסתם אלפים נוספים לאתרים אחרים) תיתרגם גם למכירת כרטיסים, או שהם פשוט יישבו ויחכו עד שהסרט יהיה זמין לצפיה פיראטית באינטרנט.

"הנותנת" עולה מחרתיים. ואני תוהה האם אנשי "ההתחלפות" לא טעו (מבחינה מסחרית/שיווקית) בכך שהסתירו בקמפיין שלהם את סצינות הסקס הדי נועזות שיש בו.

ביום שישי שודרה ב"יומן" בערוץ 1 כתבה של בני עורי על הסרט "נהלל", סרט תיעודי שביים אמיל קנבל, המוכר לדורות של תלמידי קולנוע כמילק, ב-1961. דוד פרלוב, שהיה אז חברו הקרוב של מילק, היה היועץ האמנותי. זו הפעם הראשונה שאני רואה קטעים מהסרט הזה והם נפלאים בעיניי. אלא שתושבי נהלל, שהזמינו את הסרט כדי לחגוג יום הולדת 40 להקמת המושב, לא היו מרוצים. נחום ברנע, בנו של איש ההסתדרות שהיה אחראי על הפקת הסרט, נזכר בהקרנת הבכורה הטראומטית. כשפרלוב מדבר בתחילת "יומן" (סרטו בן שש השעות, לא מגזין החדשות של ערוץ 1) על המיאוס שלו מסרטי סוכנות והסתדרות, אני מניח שהוא מתייחס לסאטים כאלה ולאירועים כמו הבכורה ההיא, שמן הסתם היו שכיחים למדי. הנה הכתבה, שמצאתי אתמול ביו-טיוב, בזכות דבורית שרגל שהפנתה את תשומת ליבי:

==================

ובצירוף מקרים (בזכות הפנייה בטוויטר של הבלוגר כריס טייפלי) נתקלתי אתמול גם במעין סרט סוכנות שביים אחד סטנלי קובריק ב-1951, עשר שנים לפני "נהלל". זהו סרט תיעודי קצר בשם "האב המעופף":

שש שנים של חלומות מתנקזות לשניית מסך אחת:

הערב מתקיימת הפרמיירה של "קטמנדו", הסדרה שהשקופית הנ"ל מסכמת את חלקי בה. ראשי קצת טרוד שם, אז אין לי מושג מה קורה בשאר העולם. אני רק מקווה שיהיה לפחות מישהו אחד שיחבב אותה.

היא עולה לשידור ביום רביעי ב-22:15 בערוץ 2 (רשת). אני אזכיר אותה עוד פעם, נראה לי, בהמשך השבוע.