את "הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס, טרם ראיתי. אני מקווה לראות אותו מחר. אז אני לא מדבר כאן בכלל על איכותו או תוכנו, אלא אני רוצה לשחק לרגע את המשחק המוכר שלי "בואו נהיה מפיצים לרגע" וננסה להיכנס לראשו של מפיץ הסרט ולעשות ספקולציות עסקיות: מהו מספר הכרטיסים ההגיוני שסרט כזה אמור למכור?
אני מניח שלפני יציאת כל סרט, יושבים אנשי ההפצה לישיבה – עם או בלי היוצרים – ועורכים אומדנים כמה לדעתם הסרט יכניס לקופתם. זה מה שמכתיב את תקציב הפרסום, השיווק והעותקים של הסרט. אם הציפייה היא למכירות של מאות אלפי כרטיסים, הרי שהסרט יופץ במספר רב של עותקים ופריסת הפרסום תהיה ארצית, אולי אפילו בטלוויזיה. אם הצפי הוא שהסרט ימכור רק אלפי כרטיסים בודדים, תקציב הפרסום יהיה מצומצם יותר.
אז בואו נדמיין את הישיבה הזאת לגבי "הסיפור של יוסי": כמה כרטיסים הם יעריכו שהסרט ימכור?
מנקודת מבטי, של העיתונאי שמסקר את עולם הקולנוע הישראלי, אני רוצה להוסיף שאלה כבדת משקל הרבה יותר מהשאלה העסקית. אני חושב שלנתונים הסופיים שנקבל מ"הסיפור של יוסי" תהיה השלכה רבה על האופן שבו ייכתב הפרק הנוכחי בתולדות הקולנוע הישראלי. תכף אבהיר למה.
נקודת המוצא שלי היא כזאת: איתן פוקס הוא אחד הבמאים היציבים והאמינים שעובדים בישראל. סרטים תמיד יפים, נוגעים ללב, ומערבבים באופן קצת גדול (מדי) מהחיים את כל הקונפליקטים שפועמים בתוך ישראל. "הסיפור של יוסי" הוא סרטו החמישי, אחרי ארבעה סרטים שהצליחו יפה. "שירת הסירנה", סרטו הראשון, מכר כ-150 אלף כרטיסים ב-1994, בעשור שבו רק קמצוץ זעום של סרטים הצליחו להביא מעל מאה אלף צופים (הוא מצטרף ל"שורו", "זוהר", "החיים על פי אגפא", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"לילסדה". ששה סרטים בעשור אחד בלבד). כלומר, גם באחת התקופות הכי קשות מבחינה מסחרית בקולנוע הישראלי, איתן פוקס שיגשג.
ב-2002 (אחרי ההצלחה הטלוויזיונית העצומה של "פלורנטין") יצא "יוסי וג'אגר", שהתחיל כסרט טלוויזיה שעובה לסרט קולנוע ואחרי שחזר מסיבוב פסטיבלים מוצלח יצא בעותק בודד בסינמטק תל אביב לזמן מצומצם עד הקרנתו הטלוויזיונית. כ-30,000 איש ראו אותו על העותק הזה. כמות אדירה, ביחס לגודל ההפצה.
ב-2004 היה "ללכת על המים" חלק מהשנה הגדולה של הקולנוע הישראלי, השנה של "סוף העולם שמאלה" ו"אושפיזין", שנה שנמכרו בה 1.2 מיליון כרטיסים. עשרה אחוז מהם לסרטו של פוקס. "הבועה" מ-2006 הביא 80,000 צופים.
במילים אחרות: לפוקס יש קהל, ויש לו סרטים שהקהל מתחבר אליהם. אם הייתי מבצע אנליזה סטטיסטית קרה על סמך הישגי עבר הייתי אומר שדי מובטח ל"הסיפור של יוסי" שהוא ימכור בין 80,000 ל-120,000 כרטיסים.
אלא ש"הסיפור של יוסי" יוצא ב-2012, בעיצומן של שנתיים בהן השתנו באופן די דרמטי הרגלי הצפייה של צרכני הקולנוע בארץ. ככל שנעשים כאן יותר ויותר סרטים – כל שבועיים עולה סרט ישראלי חדש; מחר, למשל, עולים שניים ביום אחד, בשיקול דעת הפצתי הרסני – כך נדמה שהקהל החליט לאטום את עצמו בפניהם ולחכות בסבלנות לצפייה הבייתית בהם. סרטים ישראלים עובדים יפה ב-vod, למשל. הקהל יודע לחכות עכשיו לסרט האחד. זה נהיה הרגל: יש סרט אחד בשנה שסוחף אליו את כל הקהל. בשנה שעברה זה היה "הערת שוליים". השנה, אני מניח, זה יהיה "העולם מצחיק". כל שאר הסרטים פשוט לא עובדים בקופות. חלקם בצדק (סרטים שלא משנה מה טיבם, הם פשוט לא מתקשרים עם קהל רחב. תזכרו: כדי להביא 300,000 צופים לסרט שהוא לא סרט אנימציה או שובר קופות הוליוודי צריך שזה יהיה "מחוברים לחיים"). הסיטואציה המסחרית של השנתיים האחרונות היא שיש סרט אחד שמביא 200-300 אלף צופים, ו-30 סרטים שמביאים 500 עד 20,000 צופים.
חזרנו לרגע העגום הזה בזמן – אי שם במחצית השנייה של שנות התשעים – שסרט ישראלי שחוצה את 50,000 הכרטיסים נחשב להצלחה. סטטיסטית, אם יש סרט אחד שאמור לעשות את זה החודש, עד צאת "העולם מצחיק" ("הנוקמים" של הקולנוע הישראלי, שלא יהיו ספקות), זה "הסיפור של יוסי", אם הסרט טוב, הוא חייב להגיע ל-80,000 כרטיסים לפחות. חייב. אחרת זה יהיה נורא. אם הוא לא יצליח לעשות את זה, אם הוא יעצר ב-25,000 כרטיסים, כמו המון סרטים אחרים בשנים האחרונות, נדע סופית שבשעה שהקולנוע הישראלי משגשג מבחינה אמנותית, תוכנית וז'אנרית ומציע יבול מגוון והרפתקני מאין כמוהו של סרטים, הקהל פשוט נטש. המסר של הקהל פשוט: תעשו כמה סרטים שאתם רוצים, אנחנו נמשיך לבוא רק לאחד. מקסימום שניים.
תגובות אחרונות