זוכי שבוע המבקרים. מני יעיש ראשון מימין

הפרסים של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן יחולקו רק ביום ראשון בערב, אבל פרסי "שבוע המבקרים" חולקו אמש, ו"המשגיחים" יצא עם פרס נאה, השלישי בחשיבותו במסגרת זו: פרס אגודת הבמאים, התסריטאים והמלחינים הצרפתיים (נשמע כמו אקו"ם הצרפתי). בראש חבר השופטים עמד ברטרן טברנייה. הסרט גם יופץ בצרפת על ידי חברת Rezo. הנה שאר זוכי הפרסים. רובם אלמונים כעת, האם יהיו מוכרים יותר בשנה הבאה (זוכה השנה שעברה, ג'ף ניקולס, על "סערת רוחות" שלו, כבר הביא השנה סרט לתחרות הרשמית).

ב-10.6 יפתח "המשגיחים" את פסטיבל קולנוע דרום. בהמשך לפוסט שלי על "הנותנת" מאתמול, אם אני הייתי מנהל הסינמטק בתל אביב הייתי פונה אל יוצרי הסרט כדי שיתחילו הקרנות מסחריות סדירות באולם הקטן בסינמטק כבר בסוף יוני, ולא מחכה שנה ליציאה כמו שהיה עם "הנותנת". בסינמטק הסרט הזה יכול לתפוס (זה סרט שפשוט אין לו מה לחפש בסינמה סיטי, חוץ מיאוש ושברוני לב). הייתי גם שם טנדר של נ-נ-חים ברחבת הסינמטק עם מוזיקת טראנס ברסלבית בפול ווליום, לוודא שכל מי שעובר באיזור ישמע על הסרט.

====================

נשארו עוד יומיים של הקרנות בקאן, וככה נראית, נכון להיום, טבלת המבקרים של "סקרין דיילי" המלקטת ניקוד ממבקרים שונים על סרטי התחרות. הסרטים של זוכי דקל הזהב לשעבר, מיכאל האנקה וכריסטיאן מונג'יו, מובילים.

==================

באיגוד התסריטאים החליטו שהגיע הזמן שתסריטאי יזכה בפרס מפעל חיים בתחרות פרסי אופיר, פרס שעד כה חולק למפיקים, שחקנים ובמאים, אבל מעולם לא לתסריטאי. ההצעה שלהם: פרס מפעל חיים לאלי תבור. ואני אומר: צודקים! אני בספק אם היה בישראל עוד תסריטאי כה פורה כמו תבור, שכתב עשרות סרטים (ומעולם לא נהיה במאי בעצמו). וביניהם, כמה מהסרטים המצליחים ביותר בארץ. אם מישהו שיש לו דקת זמן בידו יישב ויחשב, נראה לי שהוא יגיע בקלות למסקנה שהסרטים שתבור חתום עליהם (בעיקר בשנות השבעים) מכרו בערך ארבעה מיליון כרטיסים. תבור היה שותף לתסריטים של "אסקימו לימון", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "בואו נפוצץ מיליון", "יהיה טוב סלומוניקו" ו"כל ממזר מלך" של אורי זהר, סרט מבריק בעיניי.

כדי לקדם את הרעיון, וגם כדי להשיק משבצת חדשה באתר של איגוד התסריטאים המוקדש לשיחה עם תסריטאי, נפגש תבור עם אוהד שטדלר, אחראי הפרויקטים באיגוד, לשיחה ארוכה ומקיפה על עבודתו כתסריטאי (שנעשתה במקביל לעבודתו הנצחית כעיתונאי וכעורך, בין השאר ב"העולם הזה" ו"ידיעות אחרונות"). אין ספק, בשנות השבעים כל התעשייה נראתה אחרת לחלוטין. הנה דוגמא:

חשוב להבין שהקולנוע של שנות השישים והשבעים לא היה קולנוע של יוצרים, זה היה קולנוע של מפיקים שמזמינים סרטים. כתבתי 21 תסריטים שהופקו ומה שפחות יודעים, עוד כ-20 תסריטים שחלקם צולמו ומעולם לא הסתיימו, וחלקם לא הגיעו לכדי צילום. כולם היו תסריטים בהזמנה. בעקבות ההצלחה של הסרט הראשון שעשיתי ב-68' עם אורי זוהר, "כל ממזר מלך", סרט שזכה ליוקרה בגלל השחקנים ההוליוודיים ששיחקו בו, מפיקים התחילו לפנות אליי. באותה תקופה לא היו בארץ כמעט תסריטאים מקצוענים והפכתי למעשה לדוכן. רוצים סרט? בואו. המפיקים ידעו שהם צריכים סרט ישראלי לקיץ – יש חופש גדול והנוער הלך אז לסרטים ישראלים. אבל הם תמיד נזכרו מאוחר, בפברואר או במרץ, שצריך סרט ליוני. ואם כך, חייבים להתחיל לצלם באפריל. מה שמשאיר בערך חודש למצוא סיפור ולכתוב אותו כתסריט. ברוב המקרים היוזמה היתה שלהם והתסריט נכתב לפי הזמנה. זו לא יצירה שבאה מהיוצרים. היום הקולנוע הישראלי הוא של יוצרים, איזה כיף לכם.

הנה הראיון המלא.

השיפור של יוסי

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.5.2012

"הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס על פי תסריט מאת איתי סגל, אמנם מוגדר כסרט המשך ל"יוסי וג'אגר", אבל למעשה הוא מהווה המשך סגנוני לשני סרטיו הקודמים והסופר-פופולריים של פוקס: "ללכת על המים" ו"הבועה". למעשה, הוא גרסה עדינה יותר לשניהם, ובמרכזו שינוי מבני מהותי ביחס לסרטיו הקודמים של פוקס: ברוב סרטיו, זהו סיפורו של צמד (לאו דווקא זוג). "הסיפור של יוסי", כפי שהשם מרמז, הוא סיפורו של דמות בודדת. הבדידות היא מנוע הסיפור. אני תוהה האם זהו סיפור היווצרותו של זוג (כלומר האם יש לסרט סוף טוב), או שבדידותו של יוסי ממארת. הסוף אמביוולנטי לי. על כך בהמשך.

פוקס הוא אחד הבמאים החביבים עליי בארץ. יש בסרטיו אלמנט מסוגנן מחד גיסא, אבל גם ישיר ופשוט ונגיש מאוד מאידך גיסא. השילוב הזה, בין סיגנון ובין פשטות, מגיע לאיזשהו שיא של עידון ב"הסיפור של יוסי". פוקס עדיין מספר את סיפוריו בקווים רחבים, אבל הפעם בזכות ההתמקדות בפרוטגוניסט בודד הוא יכול להשקיע יתר תשומת לב בנימי הרגשות שלו. וככזה, "הסיפור של יוסי" הוא צילום רנטגן שובר לב של אדם שבור לב. אדם שכל הבדידות, היגון והשכול שהוא נושא על כתפיו הכניסו אותו למצב שנראה כמו קטטוניה פוסט-טראומטית. אוהד קנולר, שרק הלך והשתפר כשחקן מאז שגילם את יוסי לפני עשר שנים, מסתובב כל הסרט עם דוק של דמעות בעיניו, כשהוא חי באבל נצחי, אבל מתאפק מלפרוץ בבכי – אולי כי כמו את זהותו המינית, גם את דמעותיו הוא שומר בארון.

בשנת 2007 השתוממתי: כמה מבקרי קולנוע שקטלו את "הבועה", סרטו הקודם של איתן פוקס, שיבחו את את "בקצה גן עדן" של הבמאי הגרמני פאטיח אקין. השתוממתי כי שני הסרטים היו, לדעתי, כמעט זהים. ואהבתי את שניהם במידה שווה. היה דמיון מסוים בעלילות, היה דמיון מסוים בבימוי, ובעיקר, היה דמיון רב מאוד באופן שבו שני הבמאים מנסים לגעת בסרט אחד בכל הקונפליקטים הכי נפיצים בחברה בה הם חיים: זהות מינית מול זהות לאומית, פער בין דורות (הורים וילדיהם והקשרים החונקים שביניהם), נאמנות לעם, למורשת, למולדת לשורשים, מול נאמנות לעצמך ולאינדיבידואליזם. לדעתי אקין ופוקס הם במאים מאותה ליגה, שניהם נעים על הציר שבין הגולמי והחשוף מדי ובין המדויק והמרגש. העובדה שהיו מבקרים ששיבחו את "בקצה גם עדן" בשעה שגינו את "הבועה" הוכיחה לי תיאורייה ותיקה שלי: קשה לנו יותר להתמודד עם קונפליקטים כשהם קרובים מדי אל חיינו. המוכר מדי מביך אותנו, מה שרחוק מאיתנו מאיר את עינינו. ובכן, לדעתי זה דפוק כשזה ככה.

כמו אקין ב"בקצה גן עדן" גם פוקס עושה סרטי הומואים שסטרייטים אוהבים (הריני להעיד). אבל הם לא לבד: יש, לדעתי, דמיון מסוים באופן שבו פוקס מביים דרמה ובין האופן שעושה זאת, נגיד, אנג לי. אפשר לבוא ולהגיד שהסצינה היפהפיה מ"הסיפור של יוסי" בה מגיע יוסי לביתם של הוריו של אהובו המת ומסתובב בחדרו שנותר קפוא בזמן זה עשר שנים, דומה בתוכנה ובעוצמתה לסצינה החותמת את "הר ברוקבק" של אנג לי. אבל אם נתבונן היטב ב"יוסי וג'אגר", וגם ב"ללכת על המים", נראה שפוקס הקדים את "הר ברוקבק". כמו סרטו של אנג לי, גם פוקס לוקח גיבורים הומואים ושם אותם בנראטיבים קולנועיים המזוהים באופן מסורתי עם הטרוסקסואליות: אצל האמריקאים זה היה הבוקרים וז'אנר המערבון, אצל פוקס זה עולם הצבא וכוחות הבטחון. ויותר מזה, הדמיון ממשיך אל האופן שבו העלילה מגיבה אל הנופים. אני רוצה להאמין שאם פוקס וירון שרף (הצלם של "יוסי וג'אגר", ובאחרונה של "הערת שוליים" ו"העולם מצחיק") היו מצלמים את "יוסי וג'אגר" כמה שנים אחר כך ובאמצעי הפקה הנאותים לקולנוע ולא רק לטלוויזיה, הרי שהנוכחות של החרמון בסרט היתה משמעותית וסמלית יותר. כי מאז, לנוף הישראלי בסרטיו של פוקס יש תפקיד משמעותי. זה בולט מאוד ב"הסיפור של יוסי", סרט שמתחיל כולו אטום בחללים שרק הולכים ומצטמצמים וסוגרים על הגיבור, כאילו הוא עצמו לא רק בארון, אלא בקבר, עד שהוא מעז לפרוץ החוצה ולצאת אל המרחבים הפתוחים – המדבר וחוף הים, שם הוא סוף סוף קם לחיים.

ויש עניין נוסף שאני מחבב בסרטיו של פוקס: למרות שהם רציניים מאוד, לעיתים אף כבדים, קל לזהות שבתוך ראשו פוקס חושב על סרטיו כעל מעין-מיוזיקלס. אחת למערכה, העלילה עוצרת לנאמבר מוזיקלי. ובגלל שהכל מאופק מאוד אצל פוקס, זהו נאמבר בישיבה. כלומר, שזו בעצם מעין גרסה קברטית למיוזיקל. "הסיפור של יוסי" מכיל סצינה מוזיקלית אחת במכונית, ממש כמו ב"ללכת על המים" (הפעם זה אייל גולן במקום סיון שביט) וסצינה אחת במועדון לילה, ממש כמו "הבועה" (כאן זו קרן אן במקום עברי לידר). חיבת המיוזיקלס של פוקס מקבלת דרור מוחצן יותר בעבודותיו הטלוויזיוניות ("בעל בעל לב" ו"תמיד אותו חלום"), אבל הרגעים האלה שבהם הסרט נעצר לשיר – ותמיד בלדה – הם מהיפים בסרטיו.

כשהגיע "הסיפור של יוסי" לסופו, המחשבה הראשונה שעברה בראשי היתה שדווקא אשמח לראות בעוד עשר שנים סרט המשך נוסף, לדעת מה עלה בגורלו של יוסי, והאם הצליח להשתקם וללבלב. אלא שאז נעצרתי במקומי: יוסי יוצא אל נופש החלומות שלו כשהוא נושא איתו את "מוות בוונציה" של תומאס מאן (לדעתי הוא בעיקר חושב על "מוות בוונציה" של ויסקונטי), וממש כמו אשנבך הוא מתאהב באדוניס צעיר ומלא חיות. היתכן שאלו ימיו האחרונים של יוסי? אני מעדיף להאמין שיוסי מאושר סוף סוף.

האייטם הזה עוסק בשני סרטים מסוגננים ומאתגרים שמתחילים עם שוט של סוס.

=================

יכול להיות שמפיקי "הנותנת" בחרו בדרך ההפצה האידיאלית לסרט. "הנותנת", כמו "ההתחלפות", הוא סרט קשה ומתאגר ולא נגיש לקהל הרחב, אבל יש בו ערכים אמנותיים שקהל מסוים, חובב אתגרים ואסתטיקה ושאמון על קולנוע פסטיבלי עשוי להעריך. הקהל הזה בארץ מאוד מצומצם.

לכן נכון היה מצד אנשי "הנותנת" ללכת לסינמטק תל אביב, הבית הטבעי לסרטים שכמותו. שם הוא מוקרן באולם 5, אולם קטנטן בן 59 מקומות, אבל למרבה ההפתעה, הוא מצליח למלא את האולם הזה כבר שבוע, שלוש פעמים ביום. מספרים לי שבכמה הקרנות השבוע אפילו הצליחו להגיע למצב של סולד-אאוט.

כלומר, במנין אבסולוטי של כרטיסים, זה מצטבר למעט מאוד. גם אם כל הכרטיסים ימכרו לאולם 5 שלוש פעמים ביום במשך שבוע נגיע ל-1,200 כרטיסים. אבל חלק מהצלחה של סרט אינה הכמות האבסולוטית של כרטיסים שהוא מוכר, אלא האם הוא מצליח להגיע לקהל שלו, לקהל שעשוי למצוא בו עניין. וזה קהל הסינמטק. וקהל שמגיע טיפין-טיפין וממלא אולם, גם קטן, מעיד על כך שהסרט מתפקד בתוך סביבת המחייה הטבעית שלו.

המסקנה היא: אם עשיתם סרט, אל תתפתו לחלום על סינמה סיטי, לכו לסינמטק (לאו דווקא לזה של תל אביב). לרוב הסרטים שנעשים זה, זהו הבית הטבעי. "חתולים על סירת פדלים" היה הופך לתופעה בסינמטק תל אביב. גם "ההתחלפות". זה לא היה מביא רבבות צופים, אבל זה היה מגיע בדיוק לקהל הנכון. וזו הטרגדיה של התחום: שעדיין יש ליוצרים פנטזיות על אקזיט, על כך שהסרט שלהם יהיה הסרט שישבור קופות ויביא מאות אלפי צופים. בשביל זה צריך להעריך את הסרט בכנות ולהבין באמת מה פוטנציאל המכירה שלו.

"הנותנת", אולי בגלל השוטים הארוכים והאווירה האירופי המנוכרת, ואולי בגלל הסקס והעירום, עובד בסינמטק. הוא אפילו הפתעה קטנה. הוא מצא קהל. לשלוח אנשים הביתה כי הכרטיסים אזלו מציב אותו במעמד של שובר קופות, גם אם אלה קופות של אולם קטנטן. תשאלו את הסרטים הישראלים הקודמים שהוצגו באותו אולם ("אמא של ולנטינה", למשל): גם 59 כרטיסים ביום זה מסובך למכור. זה לא עניין של מה בכך בכלל. ואם זה תופס, עוברים לאולם הגדול יותר.

הגר בן-אשר עשתה סרט פסטיבלים וסינמטקים, ולראיה: בסינמטק הוא עובד. בסינמה סיטי, לא כל כך. הגיע הזמן להחזיר את הקולנוע הישראלי לסינמטקים, להפצה קטנה של עותק אחד או שניים או שלושה, ולמתן ציפיות, למצוא קהל בפינצטה ולא לנסות לגרוף אותו בפרסומי ענק. זה עובד לסרט אחד בשנה, גג לשניים. כל שאר הסרטים הם סרטים קטנים. להביא 5,000 צופים בעשרה עותקים זה מביך. להביא 5,000 צופים בשני עותקים זה הישג ענק.

===================

ועוד בענייני "הנותנת": אסא אופק מ"האוזן השלישית" ביקש מהגר בן-אשר (שהיתה אחת העובדות המיתולוגיות, או לפחות הזכורות באוזן השלישית לפני שהפכה לאחת הבמאיות והשחקניות המיתולוגיות, או לפחות הזכורות של הקולנוע הישראלי) שתענה לו על כמה שאלות קשות שהיו לו בקשר לסרטה, ובעיקר שתעזור לו להבין כמה החלטות שהיא קיבלה בזמן העבודה על הסרט. בן-אשר עושה עבודה מצוינת בתשובות, ואף גורמת לי לעצור ולהרהר בסרטה בשנית.

==================

ואגב כל הנ"ל ואפרופו קולנוע פסטיבלים איכותי ומאתגר: בסוף השבוע יקרינו בסינמטק תל אביב (ואחר כך בשאר הסינמטקים) את "הסוס מטורינו", סרטו האחרון (וכנראה הסופי) של בלה טאר. אני מתבונן במערכת הזמנת הכרטיסים של הסינמטק ומתפעל לראות שמכירצ הכרטיסים המוקדמת ערה למדי, והאולמות הולכים ומתמלאים. הקרנה של סרט של בלה טאר היא אירוע, ועבור חובבי קולנוע זה אירוע שצריכים להיות חלק ממנו. אם מעולם לא ראיתם של בלה טאר אתם חייבים להיות חלק מהאירוע הזה. מאז טרקובסקי, ובוודאי מאז מותו של אנגלופולוס, אין עוד במאים כאלה. ועכשיו כשבלה טאר מכריז על פרישה, כנראה שגם לא יהיו עוד. האולם, בסוף ההקרנה, יתפצל לשני חלקים (לא שווים אגב): אלה שיחשבו שזה היה הדבר המדעמם, הפלצני והסתום בעולם (חלקם, אגב, ירדם בסרט), והחלק השני שחייו הקולנועיים וטעמו ישתנו לעד. זה מה שקרה לי כשאני ראיתי את הבלה טאר הראשון שלי, "הרמוניות ורקמייסטר". חווית משונה, תמוהה, מבלבלת, אבל ששינתה אותי לעד. מעין התגלות. בקיצור, חובה.

פראדה הזמינו מרומן פולנסקי פרסומת ארוכה, או סרט קצר. אז הוא הביא את בן קינגסלי והלנה בונהם קרטר, וגייס את אלכסנדר דספלה להלחין, את דין טאבולריס ("הסנדק") לעצב, את רונלד הארווד ("הפסנתרן") לכתוב איתו ואת אדוארדו סרה ("הארי פוטר ואוצרות המוות") לצלם. וזה מה שיצא להם:

השם הכי מעניין בידיעה (הדי מדהימה) על הרימייק האמריקאי ל"מר באום" שרשמית יוצא לדרך אינו שייך לשחקנים (זוכי האוסקר רובין וויליאמס, מליסה ליאו, ג'יימס ארל ג'ונס; וגם פיטר דינקלג' ומילה קוניס – האחרונה בתפקיד שירה גפן?), אלא לבמאי: פיל אולדן רובינסון הולך לביים את הסרט, שנקרא באנגלית "האיש הכי כועס באמריקה". רובינסון חתום על אחד הסרטים האמריקאים האהובים עליי, "שדה החלומות", והוא היה מצוין גם בבימוי "סניקרס" ו"כל הפחדים כולם".

בשנים האחרונות רובינסון קצת הוריד הילוך בבימוי. הוא עובד על התסריט ל"סינטרה", הביוגרפיה הקולנועית שמרטין סקורסזי מתכנן לביים, והוא הפך לפעיל בהנהלות ארגונים קולנועיים: הוא היה ממובילי שביתת התסריטאים לפני כמה שנים ועמד בראש גילדת התסריטאים, והוא אחד משני המועמדים המובילים להיבחר כנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בחודשים הקרובים.

=================

במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים מארגן אריאל שוייצר מחווה לכתב העת "מחברות הקולנוע", בו הוא כותב כיום. ז'אן פיליפ טאסה, סגן העורך הנוכחי של כתב העת בו כתבו בשנות החמישים טריפו, גודאר, שברול, ריווט ואחרים שהגו את הגל החדש הצרפתי ראשית כתיאוריה וכמניפסט ורק אחר כך כסרטים, יגיע ארצה וישתתף בפאנל עם שויצר והבמאי רפאל נדג'ארי. עותקי 35 מ"מ יוטסו לישראל של סרטים צרפתיים המוגדרים כפוסט "גל חדש" (מוריס פיאלה, מרגריט דיראס, פיליפ גארל). האירוע המרכזי במחווה יתקיים ב-7.6: הקרנה של עותק חדש לסרטו של ז'אן אוסטאש, "האמא והזונה", על כך שלוש שעותיו ו-20 דקותיו. כל זה יתקיים בסינמטק תל אביב, וחלק מהסרטים יוקרנו גם בסינמטק הרצליה. סינפיליה אמיתית.

=================

פאולו סורנטינו יגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים זמן קצר אחרי עליית סרטו "זה בוודאי המקום" בארץ, אבל הוא כבר תכף מתחיל לצלם את סרטו הבא: באוגוסט הוא יצלם ברומא את סרטו הבא, "The Great Beauty", בו הוא ישוב לשתף פעולה עם שחקנו הכמעט-קבוע טוני סרווילו. עלילת הסרט נשמרת בסוד. אם אתם מגיעים לכתת אמן שלו במהלך הפסטיבל נסו לברר איתו על מה הסרט ועדכנו אותנו.

==================

נמצא הסרט שמפלג את כל באי פסטיבל קאן: "הולי מוטורס" של לאוס קאראקס. תשואות מחד, קריאות בוז מאידך גיסא. הביקורות מפוצלות באופן קוטבי לחלוטין ונעות בין "הכי מדהים" ל"הכי נורא", ולכן זהו מיד הסרט הראשון מהפסטיבל שאני באמת רוצה לראות. קראקס ביים את הסרטים הנפלאים "הנאהבים מפריז" ו"זה אצלה בדם", ובאופן כללי נדמה שהוא לא לחלוטין שפוי. בעשר השנים האחרונות, אני מזכיר, סרטים שזכו לביקורות איומות מקאן התגלו אחר כך כהברקות (בעיני, לפחות): "ג'רי" של גאס ואן סאנט ו"בראון באני" של וינסנט גאלו. אבנר שביט שנא את הסרט, שזה מצער כי אני מאמין לשביט בדרך כלל. אבל עדיין, הסקרנות כבירה. והנה מגיח לו טריילר ראשון, שנראה לי כמו ניסיון לעשות טריילר ל"כלב אנדלוסי". ואכן: נראה תמוה. רוצה רוצה רוצה.

באז לוהרמן עושה פ. סקוט פיצג'רלד. נראה מעין "מולן רוז'" בניו יורק: מסיבות ותשוקות בתקופה של הוללות, עם ליאונרדו דיקפריו ובתלת מימד. "מולן רוז'" היה סרט אהוב עליי מאוד. אבל אז הגיע "אוסטרליה" וצינן את השם באז לוהרמן. הרעיון לשים טריילר לסרט המתרחש ב-1922 וללוות אותו בפסקול שמתחיל עם ג'יי זי ונגמר עם ג'ק ווייט מוצא חן בעיניי. האנכרוניזם המוזיקלי הזה גרם לי לאהוב את "מולן רוז'". הסרט יוצא בסוף דצמבר באמריקה, אני מניח שבינואר-פברואר הוא יגיע לישראל:

אני צופה בסרטים הישראליים שיתחרו התחרות הבינלאומית בפסטיבל סרטי הסטודנטים (שייפתח ב-2.6), הזדמנות להשלים את יבול סרטי הגמר הבולטים שנעשו כאן בשנתיים האחרונות, ואני סובל! ולפתע. פרח של סרט. תענוג. הפתעה והברקה. סרט האנימציה "אישיהארה" שכתב, ביים, הנפיש והלחין יואב בריל מבצלאל, המשתמש בעולם הוויזואלי של מבחני עיוורון צבעים כדי לספר סיפור אישי על חייו כעיוור צבעים. התמוגגתי. והוא גם זמין לצפייה און-ליין:

מה זה אישיהארה?

"המשגיחים" הוקרן בשבת בקאן, ובעוד שלושה שבועות הוא יפתח את פסטיבל קולנוע דרום, ולפני זה הוא גם יגיע להקרנות האקדמיה. ובינתיים, הנה סרט קצר בן שבע דקות שיעיש ביים וערך ב-2009 (במסגרת פרויקט סרטים קצרים על תל אביב בהפקת בית ספר מנשר ועיריית תל אביב, במלאת מאה שנה לעיר) עם השחקן והצלם שאחר כך יעבדו איתו בפיצ'ר שלו, שמראה איפה הוא אוחז מבחינה קולנועית:

סרט חדש של פול תומס אנדרסון באוקטובר. יאמי. הראשון מאז "זה יגמר בדם" שהיה סרט השנה שלי ב-2008. ככה נראה הטיזר שלא אומר לי כלום על מה הסרט, אבל מראה שחואקין פיניקס עושה אחלה דניאל דיי לואיס.

ים של דיווחים. נתחיל מהקופות בארץ ונעבור לקאן.

בפעם הראשונה מאז "הערת שוליים" לפני כשנה, יש סרט ישראלי שמצליח קצת לעבוד בקופות. "הסיפור של יוסי" מכר בסוף השבוע 6,304 כרטיסים ב-12 עותקים. לא מספר עצום, אבל מספר לא רע בכלל (אני עוד זוכר שב-2004 "ללכת על המים" פתח עם 10,000 כרטיסים בלמעלה מכפול עותקים). רוב הסרטים הישראלים שיצאו בשנה האחרונה לא הגיעו ל-6,000 כרטיסים בכל תקופת הקרנתם.

אם "הסיפור של יוסי" ימשיך בקצב כזה, הוא יגיע ל-25-30 אלף כרטיסים עד שיגיע "העולם מצחיק" בעוד חודש וידחוק אותו החוצה. יהיה מעניין לראות איך יהיה הפה-לאוזן בסרט הזה, ובעיקר איך הוא יעבוד בשבוע הגאווה בתחילת יוני. אם הקהילה הלהט"בית תתגייס לטובת הסרט (כמו שהקהילה החרדית התגייסה למען "אושפיזין" ב-2004) הוא יוכל להגיע הרבה יותר גבוה מזה.

אבל חוץ מ"הסיפור של יוסי", זה היה – כרגיל – הסוף שבוע של "הנוקמים" ו"מחוברים לחיים", שלא היו מאוד רחוקים זה מזה. "מחוברים לחיים" הגיע בסוף השבוע ל-250,000 צופים. "הנוקמים", שמכר כ-30,000 עותקים בסוף השבוע השני שלו, חצה את קו ה-100,000.

באתר של סינמה סיטי, רשימת מובילי המכירה נראית כך: "הנוקמים" בתלת מימד, "מחוברים לחיים" ו"הנוקמים" בדו מימד. באופן משונה דווקא ביס פלאנט, של מפיצי "הנוקמים", הסרט הזה לא נמצא בכלל בטבלת שוברי הקופות, מה שגורם לי לתהות האם הנתון שם מדויק או שבאמת הצ'יק-פליקס קרעו לגיבורי העל את הצורה: "מחוברים לחיים" שם במקום הראשון ו"למה לצפות כשאת מצפה" במקום השני. הנה, כך נראו אולמות הקולנוע ברשת אמש.

"מחוברים לחיים":

"הנוקמים" בתלת מימד:

================

הקרנת הבכורה העולמית של "המשגיחים" התקיימה אמש בקאן, וטוד מקארתי ב"הוליווד ריפורטר" חיבב את הסרט, ונראה שהוא גם הבין אותו יפה, כולל את התפנית המרגשת והרוחנית בסופו, ואף קלט דבר שאני לא שמתי לב אליו: שבשעה שמני יעיש חולם על ר' נחמן, הוא מביים את סרטו דווקא בהשפעת ואן דאם. אבחנה יפה.

גם אבנר שביט חיבב את הסרט.

יש עוד ישראלים בקאן. זלמן קינג, איש האירוטיקה ("סחלב פראי"), אמנם הלך לעולמו בפברואר בגיל 70, אבל הוא השאיר אחריו סרט אירוטי אחד אחרון, והמפיק שלו – הישראלי אצ'י סטרו (לשעבר הגיטריסט של שלמה ארצי, כיום מפיק אמריקאי שעובד גם בסין) – מביא אותו לקאן תחת השם "עונג וכאב", אותו הוא כבר מתכנן לפצל לסרטונים קצרים שיעלו באתר פורנו המיועד לנשים.

גם אבי לרנר ודני דימבורט, אנשי "מילניום", כבשו שלשום את קאן באירוע השקה נוצץ לסרטים הבאים שלהם, ובראשם סרט האקשן הבא של אנטואן פוקואה.

ועוד ישראלים בחזית קאן:

בשער המגזין היומי של ה"הוליווד ריפורטר" אתמול בקאן כיכבה הפרסומת לסרט האימה הנ"ל, "Excision". את הסרט צילם הישראלי איתי גרוס, בוגר ה-AFI.