פורסם ב"פנאי פלוס", 30.5.2012

דמיינו שהמעצב והצלם המוכשר בעולם ייתן לכם אפשרות לדפדף באפליקציית אינסטגרם על האייפאד שלו. אתם רואים תמונה מעוצבת בדקדקנות סימטרית, מתעמקים בה, ואז מניעים אותה באצבעותיכם הצידה, אל התמונה הבאה. כך נראית הצפייה ב"ממלכת אור הירח", סרטו החדש של ווס אנדרסון (“ראשמור", “משפחת טננבאום"). הפתיחה היא שכלול מושלם של לא מעט סצינות קודמות בסרטיו בו הוא מציג לנו את אתר ההתרחשות: בית קטן, על אי קטן, ובו שני הורים וארבעה ילדים, אי שם בשנות הששים. נדמה שראשית נבנתה מסילת המצלמה ורק אז נבנה הסט מולה, כדי לאפשר תנועות מצלמה מדויקות בין חדר לחדר. אנו מתבוננים בחדר אחד, נעים ימינה אל החדר השני, ואז מעלה אל עליית הגג, ואז מטה אל המטבח. רק בהמשך נגלה שהבית הזה – שהפנים שלו הרבה יותר גדול מהחוץ שלו – לאו דווקא יהווה את מרכז ועיקר העלילה בסרט, אבל סצינת הפתיחה בו עוזרת לאנדרסון לייצב לנו כמה כללים אסתטיים ותמאטיים ברורים: א) העיצוב הוא זה שמניע את העלילה, ולא ההפך. ב) כל הסרט כולו עוסק בפירוקים והרכבות, בסך ובפרטיו. זו הסיבה שאותה סצינה ויזואלית מלווה על ידי פסקול מוזיקלי מובחן מאוד: היצירה "מדריך לתזמורת לבני הנעורים" שיצר בנג'מין בריטן מ-1945. ביצירה זו לוקח בריטן תימה שנכתבה על ידי המלחין הנרי פרסל, וכדי להמחיש לתלמידים צעירים למוזיקה מה תפקידי הכלים השונים בתזמורת, מפרק אותה לסקציות כליות שונות. באותו אופן, אנדרסון מפרק לנו את הסט למרכיביו הקטנים; את החוויה הקולנועית הוא מפריד למרכיביה המזוהים ביותר – הוויזואלי והאודיופוני; ואת העלילה הוא בונה על כתפיים של ענקים: זו מעין גרסת "האקלברי פין" בסגנון "פיירו המשוגע". מארק טוויין נגד גודאר. ושניהם נוכחים בסרט עד מאוד (ואני מניח שזה לא מקרי כלל שעלילת "ממלכת אור הירח" מתרחשת ב-1965, השנה בה יצא "פיירו המשוגע". וכן, יש להניח שגם "הפיראטים מפנזאנס", האופרה הקומית של גילברט וסאליבן, משתלבת איכשהו בתוך הקומפוסט התרבותי הזה, שכן עלילת הסרט מתרחשת על האי הבדיוני פנזנס החדשה. פיראטים אין שם, אבל צופים יש).

את כל משחקי הסגנון, הציטוטים, הפירוק וההרכבה האלה עושה כאן אנדרסון באופן שאינו שונה מסרטיו הקודמים: הסגנון עדיין נראה כמו רוקוקו אמריקאי מאוחר, ממש כמו ב"עמוק במים" ו"במשפחת טננבאום", אלא שנדמה שאנדרסון לא רק מגדיל את הקנווס שלו כמעצב, אלא גם משתכלל כבמאי. למרות שהוא לא פחות אידיוסינקרטי מסרטיו הקודמים – ואולי אף יותר – “ממלכת אור הירח" מציגה את אנדרסון כבר כבמאי מיומן ורהוט מאוד, שקלילות הכתיבה שלו (והגחמנות העלילתית החיננית שלו) משתווה לנינוחות הבימוי שלו. וכמו תמיד, אנדרסון בעצם מספר סיפור על המתח שבין הורים וילדיהם. וכרגיל, איש בסרטיו אינו מתנהג כפי גילו. הילדים בוגרים מאוד, ואלה דווקא המבוגרים שמתנהגים באינפטיליות. מהבחינה הזאת, למרות שנדמה שהעושר הוויזואלי הדיספונקציונלי מקרב את "ממלכת אור הירח" ל"משפחת טננבאום", הסרט דווקא קרוב יותר בנשמתו ל"ראשמור", סרטו השני של אנדרסון, וסרט הפריצה הגדול שלו (ושיתוף הפעולה הראשון שלו, מבין חמישה, עם ביל מוריי). סאם, גיבור "ממלכת אור הירח", הוא מעין מקס פישר בזעיר אנפין, או לעתיד לבוא, ועלינו להניח שהוא גם מעין ווס אנדרסון קטן: ילד מדוקדק, מתוכנן וקפדן, בעולם של מבוגרים מבולגנים ומרושלים. אנדרסון יוצר עולם עקבי בסרטיו בו האנאליות שלו ושל גיבוריו נתפסת כאנרכיזם על ידי הסביבה.

אוקיי, מי זאת אורית פוקס?

בשבוע שעבר ישבתי לצפות בתשעת הסרטים הישראליים שישתתפו בתחרות הבינלאומית של פסטיבל סרטי הסטודנטים. זו התחרות שבה כבר זכו בעבר הסרטים הישראליים "עם חוקים" של דובר קוסאשווילי ו"עורבים" של איילת מנחמי. זו התחרות שבה זכו והתגלו אלן טיילור (הבמאי של "משחקי הכס"), תומס וינטרברג (שסרטו האחרון, "הציד", עשה חיל בקאן), נילס ארדן אופלוב (הבמאי של "נערה עם קעקוע דרקון" השבדי). בקיצור, התחרות הבינלאומית היא מקפצה נכבדת לכמה וכמה מבכירי הבמאים בעולם כיום, וביניהם גם לא מעט זוכים ישראליים. כך שזו תחרות שיש לשים לב אליה. את דעתי על כל המתחרים הישראלים תקראו כאן מחר, אבל אני חייב להודות שלא יצאתי מאוד נלהב מהמקבץ הזה, שהמיומנות הטכנית שבו היתה מרשימה, אבל כך גם העקרות הרגשית של חלק ניכר מהסרטים. אבל נתעמק בזה מחר, כדי לא לחטוא בהכללות.

אבל הייתי רוצה לדווח כבר עכשיו שהיה במקבץ הישראלי סרט אחד שהפיל אותי מהכסא. קוראים לו "קרב עיניים" וביימה אותו אורית פוקס מבית הספר סם שפיגל בירושלים. בשעה שמולה יתמודדו סרטים כמו "ברבי בלוז" (שהוצג בסאנדאנס וזכה בירושלים בתחרות הסרט העצמאי), "רסן" (שהוצג בקאן) ו"חסימות" (שזכה בירושלים), "קרב עיניים" מגיע לפסטיבל הסטודנטים כמעט בבכורה עולמית. כמעט, כי לפני שבוע הוא זכה בפרס הראשון בתחרות הסטודנטים של הפסטיבל הראשון לסרטים קצרים בקרית שמונה. וזה גרם לי לתהות האם סרט שגרם גם לי וגם לשופטים בקרית שמונה להתלהב ממנו בהפרש של יום זה מזה, אולי הוא גם יגרום לפרפורי התפעלות גם בקרב שופטי התחרות הבינלאומית בפסטיבל הסטודנטים (בראשות ארי פולמן)?

בקיצור: זה הסרט שהייתי שם עליו עין בימי הפסטיבל. כמו מיכאל האנקה המוקדם, הסרט הזה לוקח לכם את מעיים וכורך אותם סביב צווארכם. פשוט מבריק. עוד עליו מחר.

במוצאי שבת ייפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים המתקיים פעם בשנתיים בהפקת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. במסגרת הפסטיבל, ביום חמישי הבא (7.6) ב-19:00, על הדשא מול בניין מקסיקו באוניברסיטה יתקיים כנס בוגרי החוג, במלאת 40 שנה להקמתו. אם למדתם בחוג, אתם אמורים להגיע. כל הפרטים כאן. את חגיגת יום הולדת ה-40 לחוג מפיקים יריב מוזר ויסמין שרייר-עוזרי, שמבטיחים סרטונים שמופקים לכבוד המאורע, מופע בימתי בבימויו של רני סער שכולל הופעה של רד בנד, והמון הפתעות במהלך הערב. מוזר גם עורך חוברת מזכרת המתעדת את החוג, מוריו ובוגריו (שותפים לו ליביו כרמלי, כסגן עורך, ואנה קורוסטישבסקי המעצבת). מוזר שלח לנו הצצה ראשונה לכפולת העמודים הפותחת את החוברת. האם אתם מצליחים לזהות את הסטודנטים לקולנוע האלה, שצילומי הפספורט שלהם מופיעים על כרטיסי ההשאלה של מחסן הציוד בחוג? (לחצו להגדלה).

אם אתם מזהים אנשים, או את עצמכם, בצילום, אתם יכולים לגשת לכאן לתייג, או לכתוב בתגובות (או גם וגם).

אני מודה. בארבע השנים שלי בחוג לקולנוע (החל מסוף 1990) מעולם לא הייתי במחסן הציוד, ומעולם לא היה לי כרטיס השאלה. אז אני לא שם. בשנה א' אמנם למדתי, כמו כל תלמידי שנה א', הפקת 8 מ"מ (עם יגאל בורשטיין), אבל בשלב הזה כבר צילמנו בווידיאו (VHS), למרות שם הקורס. ואת הווידיאו הבאנו מהבית ולא ממחסן הציוד. משנה ב' ואילך הייתי במגמה העיונית, כך שמצלמות, תאורות וחומרי גלם לא ממש עניינו אותי.

יהיו לי עוד כמה טעימות יפות מאירועי יום הולדת ה-40 לחוג לקולנוע, האלמה מאטר שלי, בשבוע הקרוב.

שני עדכונים קצרצרים בהמשך לפוסט של אתמול, ועוד אחד:

א. קיבלתי בלילה עדכון ש"מחוברים לחיים" חצה במהלך חג השבועות את קו 300,000 הכרטיסים. זה קרה בשבוע העשירי. האמת, זה לא מפליא. אתמול ראיתי איך ב-17:00 מתמלא סינמטק 4 בעשרות בני גיל הזהב שבאים לראות את הסרט. האולמות עדיין מלאים. "מחוברים לחיים" הוא כבר הסרט הכי קופתי לשנת 2012 בישראל. האם הוא יצליח לחצות גם את ה-400,000 ולעקוף את "דבר אליה" מלפני עשר שנים (מעניין: גם "מחוברים לחיים" וגם "דבר אליה" הם סרטים על קשר בין אדם המשתקם מתאונה ובין המטפל שלו. האם זה מה שעושה את זה לקהל הישראלי? סיפורי שיקום?)? האם מישהו כאן זוכר סרט שאינו דובר עברית או אנגלית (או גרוזינית) מתולדות ימי ההפצה בישראל שמכר יותר כרטיסים? טריפו? קורוסאווה? ברגמן? פליני? קוסטורציה? מישהו מכר יותר? מי יודע?

ב.

אחרי הזכייה בפרס הראשון בפסטיבל פריבורג בשוויץ, ממשיך "אף פעם לא מאוחר מדי" את מסע הפסטיבלים הבינלאומי שלו. היום התפרסמה התוכנייה לפסטיבל אדינבורו ה-66 שיפתח ב-20 ביוני ו"אף פעם לא מאוחר מדי" הוא הסרט הישראלי היחיד המשתתף בו. ב-1 ביולי, למחרת ההקרנה באדינבורו, יגיע "אף פעם לא מאוחר" להקרנת אקדמיה בסינמטק תל אביב.

ג.

קבלו עדכון: הקרנת הסרט "פיינאל קאט" של גיורגי פאלפי, סרט מופלא המורכב כולו משוטים ממאות סרטים אחרים (וכנראה חידון הטרווייה הקולנועי הגדול בתבל), יוקרן ביום ראשון הקרוב, 3.6, ב-22:00 בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הסטודנטים (ולא ביום חמישי הבא כפי שפרסמתי במקור). אחרי ההקרנה, ב-23:30, אנחה מפגש עם פאלפי שיענה לשאלותיכם מהקהל.

הנה קטע מתוך "שיהוק", סרטו הראשון. סרט ללא מילים:

והנה קטע מתוך "טקסידרמיה", סרטו השני והחולני לגמרי:

סוף שבוע ארוך עבר על הקופות גם בישראל וגם בארצות הברית. כאן חגגנו את שבועות, שם הם ציינו את ממוריאל דיי (יום הזכרון), בו אין צפירות לעמוד דום, אבל יש שפע מבצעי מכירות ברשתות השיווק, ויום חופש לנופש ולצפייה בסרטים. כאן ושם התוצאה בסופו של סוף השבוע היתה זהה: "גברים בשחור 3" היה הסרט הנצפה ביותר בבתי הקולנוע.

ובמקום השני בארץ, עדיין "מחוברים לחיים". בארצות הברית, "הנוקמים" ירד למקום השני, שם הוא תכף – מחר או מחרתיים – יעקוף את "האביר האפל" ויהפוך לסרט השלישי הכי קופתי באמריקה. בישראל, "מחוברים לחיים" עקף כבר את "האביר האפל": הוא חצה בסוף השבוע את 300,000 הכרטיסים. "מחוברים לחיים" הוא כרגע הסרט הכי קופתי בישראל לשנת 2012. אני תוהה איזה סרט יכול לאיים עליו בחצי השנה הקרובה. ל"העולם מצחיק" יש סיכוי אולי. או לסרט אנימציה כלשהו: "מדגסקר 3"? "האמיצה"? אולי הג'יימס בונד החדש? ומישהו כאן זוכר מתי סרט שאינו דובר אנגלית או עברית (או גרוזינית) הגיע למספרים כאלה בארץ?

אבל רגע: בסוף השבוע האחרון יצא "מחוברים לחיים" באמריקה. הוא מגיע לשם כשהוא כבר הסרט הזר הקופתי ביותר בכל הזמנים בעולם עם 343 מיליון דולר. באמריקה הוא יוצא בינתיים רק בארבעה עותקים – הוא מן הסתם עוד יתרחב לכדי פי ארבעה מזה – והכניס כמות נאה של דולרים, אלא שההישג הסביר הזה לחלוטין נעלם בתקשורת האמריקאית אל מול הפתיחה עצומת המימדים של "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון, שיצא גם הוא בארבעה עותקים בלבד, אבל הכניס פי שש יותר מ"מחוברים לחיים", והפך – בחישוב פר מסך – לאחת הפתיחות הגדולות ביותר באמריקה אי פעם (ואם תנטרלו סרטי אנימציה, ובכלל סרטים בהפצה רחבה, הרי שזו – פר מסך – הפתיחה העצמאית הגדולה ביותר אי פעם).

אגב, למרות ההצלחה העצומה של "מחוברים לחיים" בעולם ןלמרות שהסרט יוצא כעת גם באמריקה, הארווי ווינסטין, מפיצו, כנראה לא מאוד מאמין שלסרט צרפתי עם תרגום לאנגלית יש סיכוי לעשות הרבה כסף, לכן הוא כבר מתקדם עם הפקת רימייק אמריקאי לסרט, עם קולין פירת בתפקיד פרנסואה קלוזה.

ובישראל: "הסיפור של יוסי" הגיע בסוף השבוע (הארוך) השני שלו כבר ל-13,866 כרטיסים. הסרט עובד יפה בסינמה סיטי גלילות, בלב בתל אביב ובחיפה. בשאר הארץ פחות.

===================

בעוד חודש יתקיים בישראל בפעם השישית פרויקט "48 שעות". ההרשמה כאן.

================

מחר תפורסם התוכניה של פסטיבל אדינבורו. מסקרן, לא?

===============

והנה הצצה יוצאת דופן ומאירת עיניים לתהליך שבו בוחרת האקדמיה האמריקאית מדי שנה את נשיאה, תפקיד – שלמרות שהוא נעשה בהתנדבות – יש לו השפעה רבה על האוסקרים ועל תעשיית הקולנוע האמריקאית בכלל. באוגוסט השנה יסיים הנשיא הנוכחי, טום שראק, את תפקידו, ויש שבעה מועמדים שיתמודדו לרשת אותו.  האם, לראשונה, תהיה לאקדמיה נשיאה? האם, לראשונה, יהיה לאקדמיה נשיא שבא מתחום האנימציה והסרט הקצר? האם, לראשונה, יהיה לאקדמיה נשיא שהוא בנו של נשיא קודם?

================

לזה חיכיתי: מאמר הסיכום של אבנר שביט מפסטיבל קאן, שמרכז את רשימת צפיית החובה שלי לתשעת החודשים הקרובים.

זו כתבה שהייתי רוצה לקרוא. או סרט תיעודי שהייתי רוצה לראות. או אפילו רעיון לסרט עלילתי שמישהו כמו בילי וויילדר או קמרון קרואו היו יכולים להתעניין בהם: איך זה להיות טיילור קיטש היום, 28.5.2012. רובנו לא שמענו על טיילור קיטש המסוקס, אבל מעריצי הסדרה "אורות ליל שישי" מכירים את דמותו, טים ריגינס. והוליווד, כפי שהיא עושה מדי פעם, החליטה שהגיע הזמן שקיטש יהפוך לכוכב סרטי אקשן עצומי מידות וליהקו אותו גם ל"ג'ון קרטר" וגם ל"באטלשיפ". ושני הסרטים רבי האפקטים, מפוצצי הטסטוסטרון ועתירי התקציב האלה התרסקו כלכלית באמריקה. איך שחקן, שמין הסתם פימפמו לו בראש שהוא הולך להיות הדבר הכי ענק של הוליווד, מתמודד עם זה? אם הוא בריא בנפשו והאגו שלו אינו פריך ומתפורר הוא מנסה לראות את הצדדים החיוביים שבמצב: שני הסרטים הצליחו לא רע מחוץ לאמריקה עם הכנסות של למעלה מ-200 מיליון דולר. והוא גם יכול להגיד לעצמו שהוא את שלו עשה, וכל השאר מחוץ לשליטתו.

אבל חוששני ששחקנים אינם כה ריאליים, או לפחות השחקנים שניזונים מסמי ההזיה הקשים של האגו ההוליוודי. אז איך חיים עם זה? איך הופכים מהדבר הכי חם, למי ששני כשלונות עצומים רשומים על שמו? אני בטוח שברמה האנושית – לא ברמת הכותרות ב"וראייטי" או השיחות עם הסוכן – יש כאן דרמה מסעירה, שהייתי שמח לקרוא עליה.

===============

והנה שתי כתבות שנהניתי לקרוא:

א.

סטנלי פיש ב"ניו יורק טיימס" מביא מחקר מרתק שאותו אני מקטלג תחת הרובריקה "ידעתי!", שמגלה שספוילרים דווקא עוזרים (!) לחוויית הצפייה או הקריאה ומשפרים אותה. לכן כל בהלת הספוילרים באינטרנט היא סוג של פנאטיות שבאה מצד אנשים שדווקא רוצים להתרברב בזה שהם כבר ראו את הסרט (או קראו את הספר) ואחרים לא.

ב.

והנה טיפים: איך להיות מבקר?

במאי גרמני מנצח בקאן עם סרט צרפתי, שבדיה מנצחת באירוויזיון.

רשימת הזוכים בקאן מייצגת את רוב הסרטים עליהם קראנו את מיטב הביקורות בעשרה הימים האחרונים. "אהבה" של מיכאל האנקה, זקיבל את הביקורות המתפעלות ביותר, זכה בדקל הזהב. בפעם הקודמת שהאנקה זכה בדקל הזהב זה קרה עם "סרט לבן" המופתי שלו.

שאר הזוכים:

גרנד פרי: "ריאליטי" של מתיאו גארונה ("גומורה"). איטליה.

במאי: קרלוס רייגדאס, "אחרי הצל, אור" (מקסיקו).

איזו זכייה נפלאה! רייגדאס הוא במאי שאני עוקב אחריו בהתפעמות בעשור האחרון. "אור חרישי" שלו היה מהסרטים האהובים עליי בשנים האחרונות. הזכייה בפרס הבימוי מקפיצה אותו מדרגה בסצינה הבינלאומית. הסרט הזה מסקרן אותי מאוד.

תסריט: כריסטיאן מונג'יו, "מאחורי הגבעות" (רומניה).

שחקניות: כריסטינה פלוטור וקוסמינה סטראטאן, "מאחורי הגבעות" של כריסטיאן מונג'יו.

שחקן: מאדס מיקלסן, "הציד" של תומס וינטרברג (דנמרק).

מצלמת הזהב: "Beasts of the Southern Wild" של בן צייטלין (ארה"ב)

אחרי הזכייה בסאנדאנס, זהו כרגע הסרט האמריקאי הבולט ביותר של השנה.

ליאוס קאראקס ודיוויד קרוננברג יצאו בידיים ריקות, אבל הסרטים שלהם הם, מבחינתי, הכי מסקרנים מסרטי הפסטיבל.

"אהבה" של האנקה יופץ על ידי קולנוע לב. "Beasts of the Southern Wild" שייך ליונייטד קינג, ואני די משוכנע שנראה אותו בפסטיבל ירושלים. אם להאמין לביקורות, אזי נפגוש את שניהם בתחילת 2013 גם באוסקרים.

==================

לסקציית "שבועיים של הבמאים" אין פרסים רשמיים, אבל יש חבר שופטים עצמאי המעניק פרס לאחד הסרטים מהמשבצת, והוא הלך ל"לא", סרטו החדש של פבלו לוריין הצ'יליאני, גם סרט שקיבל תשומת מסקרנת.

ואלה הזוכים במסגרת "מבט מסוים".

================

והנה, רגע שצריך להתרגל חזרה לישראל, מני יעיש מציג את "המשגיחים" שלו, בראיון לאנשי "שבוע המבקרים" בקאן.

הבאתי לכם ביכורים.

שלשום הסתיים הפסטיבל הראשון לסרטים קצרים בקרית שמונה. במוצאי שבת הבאה ייפתח הפסטיבל ה-14 לסרטי סטודנטים. אחד הסרטים הישראליים המעניינים שיוצגו בו הוא "שחקן ספסל" של גיל ויינשטיין, שאפשר לקרוא לו בעצם "עיניים גדולות 2". שבוע אחר כך ייפתחו גם הפסטיבל לקולנוע גאה וגם פסטיבל קולנוע דרום, ובשניהם יוקרן סרטו העלילתי הארוך של ינאי גוז (יחד עם יוני זיכהולץ), "יותר איטי מלב". אז מצאתי סרט לשים כאן שיארוז את כל האירועים האלה יחד: גם סרט קצר, גם סרט סטודנטים שמהווה סוג של פרודיה או ספין-אוף לקאנון הקולנועי הישראלי, וגם ינאי גוז. קבלו את "שליחות קטלנית ברמת גן", סרט הגמר המבדח (והאלים!) של גוז מלפני עשר שנים. אורנה פיטוסי מגלמת את שרה אזולאי, בתו של השוטר אזולאי, שמחסלת אנשים למחייתה. רבקה מיכאלי בתפקיד זהרירה חריפאי. הכותרת בסוף הסרט אומרת: "יוצרי הסרט מבקשים להודות לכל היוצרים המוכשרים שמהם העתיקו. אתם עושים עבודה מצוינת". מאוד משעשע.

חג שמח ועם בורקס גבינה.

זוכי שבוע המבקרים. מני יעיש ראשון מימין

הפרסים של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן יחולקו רק ביום ראשון בערב, אבל פרסי "שבוע המבקרים" חולקו אמש, ו"המשגיחים" יצא עם פרס נאה, השלישי בחשיבותו במסגרת זו: פרס אגודת הבמאים, התסריטאים והמלחינים הצרפתיים (נשמע כמו אקו"ם הצרפתי). בראש חבר השופטים עמד ברטרן טברנייה. הסרט גם יופץ בצרפת על ידי חברת Rezo. הנה שאר זוכי הפרסים. רובם אלמונים כעת, האם יהיו מוכרים יותר בשנה הבאה (זוכה השנה שעברה, ג'ף ניקולס, על "סערת רוחות" שלו, כבר הביא השנה סרט לתחרות הרשמית).

ב-10.6 יפתח "המשגיחים" את פסטיבל קולנוע דרום. בהמשך לפוסט שלי על "הנותנת" מאתמול, אם אני הייתי מנהל הסינמטק בתל אביב הייתי פונה אל יוצרי הסרט כדי שיתחילו הקרנות מסחריות סדירות באולם הקטן בסינמטק כבר בסוף יוני, ולא מחכה שנה ליציאה כמו שהיה עם "הנותנת". בסינמטק הסרט הזה יכול לתפוס (זה סרט שפשוט אין לו מה לחפש בסינמה סיטי, חוץ מיאוש ושברוני לב). הייתי גם שם טנדר של נ-נ-חים ברחבת הסינמטק עם מוזיקת טראנס ברסלבית בפול ווליום, לוודא שכל מי שעובר באיזור ישמע על הסרט.

====================

נשארו עוד יומיים של הקרנות בקאן, וככה נראית, נכון להיום, טבלת המבקרים של "סקרין דיילי" המלקטת ניקוד ממבקרים שונים על סרטי התחרות. הסרטים של זוכי דקל הזהב לשעבר, מיכאל האנקה וכריסטיאן מונג'יו, מובילים.

==================

באיגוד התסריטאים החליטו שהגיע הזמן שתסריטאי יזכה בפרס מפעל חיים בתחרות פרסי אופיר, פרס שעד כה חולק למפיקים, שחקנים ובמאים, אבל מעולם לא לתסריטאי. ההצעה שלהם: פרס מפעל חיים לאלי תבור. ואני אומר: צודקים! אני בספק אם היה בישראל עוד תסריטאי כה פורה כמו תבור, שכתב עשרות סרטים (ומעולם לא נהיה במאי בעצמו). וביניהם, כמה מהסרטים המצליחים ביותר בארץ. אם מישהו שיש לו דקת זמן בידו יישב ויחשב, נראה לי שהוא יגיע בקלות למסקנה שהסרטים שתבור חתום עליהם (בעיקר בשנות השבעים) מכרו בערך ארבעה מיליון כרטיסים. תבור היה שותף לתסריטים של "אסקימו לימון", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "בואו נפוצץ מיליון", "יהיה טוב סלומוניקו" ו"כל ממזר מלך" של אורי זהר, סרט מבריק בעיניי.

כדי לקדם את הרעיון, וגם כדי להשיק משבצת חדשה באתר של איגוד התסריטאים המוקדש לשיחה עם תסריטאי, נפגש תבור עם אוהד שטדלר, אחראי הפרויקטים באיגוד, לשיחה ארוכה ומקיפה על עבודתו כתסריטאי (שנעשתה במקביל לעבודתו הנצחית כעיתונאי וכעורך, בין השאר ב"העולם הזה" ו"ידיעות אחרונות"). אין ספק, בשנות השבעים כל התעשייה נראתה אחרת לחלוטין. הנה דוגמא:

חשוב להבין שהקולנוע של שנות השישים והשבעים לא היה קולנוע של יוצרים, זה היה קולנוע של מפיקים שמזמינים סרטים. כתבתי 21 תסריטים שהופקו ומה שפחות יודעים, עוד כ-20 תסריטים שחלקם צולמו ומעולם לא הסתיימו, וחלקם לא הגיעו לכדי צילום. כולם היו תסריטים בהזמנה. בעקבות ההצלחה של הסרט הראשון שעשיתי ב-68' עם אורי זוהר, "כל ממזר מלך", סרט שזכה ליוקרה בגלל השחקנים ההוליוודיים ששיחקו בו, מפיקים התחילו לפנות אליי. באותה תקופה לא היו בארץ כמעט תסריטאים מקצוענים והפכתי למעשה לדוכן. רוצים סרט? בואו. המפיקים ידעו שהם צריכים סרט ישראלי לקיץ – יש חופש גדול והנוער הלך אז לסרטים ישראלים. אבל הם תמיד נזכרו מאוחר, בפברואר או במרץ, שצריך סרט ליוני. ואם כך, חייבים להתחיל לצלם באפריל. מה שמשאיר בערך חודש למצוא סיפור ולכתוב אותו כתסריט. ברוב המקרים היוזמה היתה שלהם והתסריט נכתב לפי הזמנה. זו לא יצירה שבאה מהיוצרים. היום הקולנוע הישראלי הוא של יוצרים, איזה כיף לכם.

הנה הראיון המלא.

השיפור של יוסי

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.5.2012

"הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס על פי תסריט מאת איתי סגל, אמנם מוגדר כסרט המשך ל"יוסי וג'אגר", אבל למעשה הוא מהווה המשך סגנוני לשני סרטיו הקודמים והסופר-פופולריים של פוקס: "ללכת על המים" ו"הבועה". למעשה, הוא גרסה עדינה יותר לשניהם, ובמרכזו שינוי מבני מהותי ביחס לסרטיו הקודמים של פוקס: ברוב סרטיו, זהו סיפורו של צמד (לאו דווקא זוג). "הסיפור של יוסי", כפי שהשם מרמז, הוא סיפורו של דמות בודדת. הבדידות היא מנוע הסיפור. אני תוהה האם זהו סיפור היווצרותו של זוג (כלומר האם יש לסרט סוף טוב), או שבדידותו של יוסי ממארת. הסוף אמביוולנטי לי. על כך בהמשך.

פוקס הוא אחד הבמאים החביבים עליי בארץ. יש בסרטיו אלמנט מסוגנן מחד גיסא, אבל גם ישיר ופשוט ונגיש מאוד מאידך גיסא. השילוב הזה, בין סיגנון ובין פשטות, מגיע לאיזשהו שיא של עידון ב"הסיפור של יוסי". פוקס עדיין מספר את סיפוריו בקווים רחבים, אבל הפעם בזכות ההתמקדות בפרוטגוניסט בודד הוא יכול להשקיע יתר תשומת לב בנימי הרגשות שלו. וככזה, "הסיפור של יוסי" הוא צילום רנטגן שובר לב של אדם שבור לב. אדם שכל הבדידות, היגון והשכול שהוא נושא על כתפיו הכניסו אותו למצב שנראה כמו קטטוניה פוסט-טראומטית. אוהד קנולר, שרק הלך והשתפר כשחקן מאז שגילם את יוסי לפני עשר שנים, מסתובב כל הסרט עם דוק של דמעות בעיניו, כשהוא חי באבל נצחי, אבל מתאפק מלפרוץ בבכי – אולי כי כמו את זהותו המינית, גם את דמעותיו הוא שומר בארון.

בשנת 2007 השתוממתי: כמה מבקרי קולנוע שקטלו את "הבועה", סרטו הקודם של איתן פוקס, שיבחו את את "בקצה גן עדן" של הבמאי הגרמני פאטיח אקין. השתוממתי כי שני הסרטים היו, לדעתי, כמעט זהים. ואהבתי את שניהם במידה שווה. היה דמיון מסוים בעלילות, היה דמיון מסוים בבימוי, ובעיקר, היה דמיון רב מאוד באופן שבו שני הבמאים מנסים לגעת בסרט אחד בכל הקונפליקטים הכי נפיצים בחברה בה הם חיים: זהות מינית מול זהות לאומית, פער בין דורות (הורים וילדיהם והקשרים החונקים שביניהם), נאמנות לעם, למורשת, למולדת לשורשים, מול נאמנות לעצמך ולאינדיבידואליזם. לדעתי אקין ופוקס הם במאים מאותה ליגה, שניהם נעים על הציר שבין הגולמי והחשוף מדי ובין המדויק והמרגש. העובדה שהיו מבקרים ששיבחו את "בקצה גם עדן" בשעה שגינו את "הבועה" הוכיחה לי תיאורייה ותיקה שלי: קשה לנו יותר להתמודד עם קונפליקטים כשהם קרובים מדי אל חיינו. המוכר מדי מביך אותנו, מה שרחוק מאיתנו מאיר את עינינו. ובכן, לדעתי זה דפוק כשזה ככה.

כמו אקין ב"בקצה גן עדן" גם פוקס עושה סרטי הומואים שסטרייטים אוהבים (הריני להעיד). אבל הם לא לבד: יש, לדעתי, דמיון מסוים באופן שבו פוקס מביים דרמה ובין האופן שעושה זאת, נגיד, אנג לי. אפשר לבוא ולהגיד שהסצינה היפהפיה מ"הסיפור של יוסי" בה מגיע יוסי לביתם של הוריו של אהובו המת ומסתובב בחדרו שנותר קפוא בזמן זה עשר שנים, דומה בתוכנה ובעוצמתה לסצינה החותמת את "הר ברוקבק" של אנג לי. אבל אם נתבונן היטב ב"יוסי וג'אגר", וגם ב"ללכת על המים", נראה שפוקס הקדים את "הר ברוקבק". כמו סרטו של אנג לי, גם פוקס לוקח גיבורים הומואים ושם אותם בנראטיבים קולנועיים המזוהים באופן מסורתי עם הטרוסקסואליות: אצל האמריקאים זה היה הבוקרים וז'אנר המערבון, אצל פוקס זה עולם הצבא וכוחות הבטחון. ויותר מזה, הדמיון ממשיך אל האופן שבו העלילה מגיבה אל הנופים. אני רוצה להאמין שאם פוקס וירון שרף (הצלם של "יוסי וג'אגר", ובאחרונה של "הערת שוליים" ו"העולם מצחיק") היו מצלמים את "יוסי וג'אגר" כמה שנים אחר כך ובאמצעי הפקה הנאותים לקולנוע ולא רק לטלוויזיה, הרי שהנוכחות של החרמון בסרט היתה משמעותית וסמלית יותר. כי מאז, לנוף הישראלי בסרטיו של פוקס יש תפקיד משמעותי. זה בולט מאוד ב"הסיפור של יוסי", סרט שמתחיל כולו אטום בחללים שרק הולכים ומצטמצמים וסוגרים על הגיבור, כאילו הוא עצמו לא רק בארון, אלא בקבר, עד שהוא מעז לפרוץ החוצה ולצאת אל המרחבים הפתוחים – המדבר וחוף הים, שם הוא סוף סוף קם לחיים.

ויש עניין נוסף שאני מחבב בסרטיו של פוקס: למרות שהם רציניים מאוד, לעיתים אף כבדים, קל לזהות שבתוך ראשו פוקס חושב על סרטיו כעל מעין-מיוזיקלס. אחת למערכה, העלילה עוצרת לנאמבר מוזיקלי. ובגלל שהכל מאופק מאוד אצל פוקס, זהו נאמבר בישיבה. כלומר, שזו בעצם מעין גרסה קברטית למיוזיקל. "הסיפור של יוסי" מכיל סצינה מוזיקלית אחת במכונית, ממש כמו ב"ללכת על המים" (הפעם זה אייל גולן במקום סיון שביט) וסצינה אחת במועדון לילה, ממש כמו "הבועה" (כאן זו קרן אן במקום עברי לידר). חיבת המיוזיקלס של פוקס מקבלת דרור מוחצן יותר בעבודותיו הטלוויזיוניות ("בעל בעל לב" ו"תמיד אותו חלום"), אבל הרגעים האלה שבהם הסרט נעצר לשיר – ותמיד בלדה – הם מהיפים בסרטיו.

כשהגיע "הסיפור של יוסי" לסופו, המחשבה הראשונה שעברה בראשי היתה שדווקא אשמח לראות בעוד עשר שנים סרט המשך נוסף, לדעת מה עלה בגורלו של יוסי, והאם הצליח להשתקם וללבלב. אלא שאז נעצרתי במקומי: יוסי יוצא אל נופש החלומות שלו כשהוא נושא איתו את "מוות בוונציה" של תומאס מאן (לדעתי הוא בעיקר חושב על "מוות בוונציה" של ויסקונטי), וממש כמו אשנבך הוא מתאהב באדוניס צעיר ומלא חיות. היתכן שאלו ימיו האחרונים של יוסי? אני מעדיף להאמין שיוסי מאושר סוף סוף.