פורסם ב"פנאי פלוס", 30.5.2012

 

סטודנטים יקרים, ובעיקר סטודנטיות, ישבתי וצפיתי בסרטיכם. ואני תוהה: למה אתם עושים לי את זה? סרטי הסטודנטים, שהיו מקור לסיפורים קטנים ונאיבים, הפכו לפרץ עצום של אלימות, אגרסיביות ומיניות. צפיתי בתשעת הסרטים הישראלים שיתמודדו החל מהיום בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל לסרטי סטודנטים וראיתי ארבע סצינות סקס גרפיות למדי, שלוש מהן הציגו אונס. כל ארבע סצינות הסקס האלה, אגב, בוימו על ידי נשים. דווקא הסרטים הכי עדינים ורומנטיים ונאיביים בוימו על ידי גברים. אם בעבר דווקא בתי ספר כמו מנשר או קמרה אובסוקה ייצגו את הצד המחוספס, האגרסיבי והכמעט אוונגרדי של העשייה הסטודנטיאלית בארץ, עכשיו זה הגיע לחוג לקולנוע. אני צריך להגיד בבוטות: סבלתי נורא. אבל יש גם האפי אנד: מצאתי לפחות שתי הברקות קולנועיות.

 

אבל יש כאן בשורה: בשעה שבפסטיבל קאן מוחים על כך שלא היתה בתחרות הרשמית אף במאית, הרי שהנציגות הישראלית לפסטיבל סרטי הסטודנטים מציגה שיוויוניות מרשימה: עשרה במאים חתומים על תשעת הסרטים, חצי מהם נשים. אבל אני מחכה לסוציולוגית הפיקחית שתתבונן על יבול הסרטים שנעשה כעת בבתי הספר לקולנוע וגם בפיצ'רים ויסבירו לי מה קרה לייצוג הנשים בסרטים של נשים? איך כולם נהיו "הנותנת"? זה סוג חדש ורדיקלי של פמיניזם? או זו תנועת נגד ריאקציונרית לפמיניזם? כשמישהו כמו גספר נואה מביים סצינות אונס ברוטליות, אני מבין את זה. כשאשה עושה את זה, אני תוהה למה לה. אבל אני גם לוקח בחשבון שהפוליטיקה של ייצוגי המיניות משתנה, ואולי אני נותר מאחור. מה שחשבתי שהיה פעם הליברליות שלי פתאום הפכה לעמדה שמרנית. אז אני מחכה בסבלנות שמישהו, או מישהי, שבקיאים יותר בפוליטיקות הייצוג יבוא וינתחו את המגמה הזאת, כי אולי יש כאן מהפכה שחמקה מעיניי, ושאני מפרש אותה בטעות כרגרסיה. ואולי זו באמת רגרסיה.

 

יש שלוש סיבות לכך שרציתי לצפות בנציגים הישראליים לתחרות הבינלאומית. האחת, פרקטית: יש כל כך הרבה סרטים מרחבי העולם בתחרות, שאין סיכוי שאצליח לראות את כולם. אז לקחתי נתח מקיף שהיה ביכולתי ללעוס ולבלוע. השניה, סקרנית: אני גם לא עומד בקצב של כל סרטי הסטודנטים הנעשים בארץ, אז עיון באלה שנבחרו כשגרירי בתי הספר לאחת מתחרויות הסטודנטים החשובה בעולם מציגה, מן הסתם, את המיטב שבמבחר. השלישית, פרקטית: ההיסטוריה מלמדת אותנו שישראל היא אלופה בסרטי סטודנטים. סרטים ישראליים רבים זכו באחד הפרסים הבולטים בתחרות הזאת, כך שמן הסתם צפיתי באחד הזוכים. נותר לי להמר כעת מי מהם. ובעיקר, יעניין אותי לדעת בסופו של פסטיבל האם טעמי יהיה דומה לזה של שופטי הפסטיבל (בראשות ארי פולמן).

 

אוניברסיטת תל אביב:

 

"רסן"

 

"רסן". במאית: אתי ציקו

הסרט הזה מגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים הישר מפסטיבל קאן שהתקיים בשבוע שעבר. הסגנון, אכן, דומה לסרטים שאוהבים שם בקאן: קר, אנליטי, קליני, נטול רגש, גדוש באכזריות. זהו סיפורה של אשה מהוהה שמגלה שבעלה בוגד בה, וזה דווקא מצית משהו בגופה הכבוי, העולם נהיה מאוד יצרי פתאום סביבה. הרסן משם הסרט רומז על שני עניינים: האחד, ברמת הפשט, קשור לעלילת משנה (שלא לחלוטין הבנתי, אני מודה) הקשורה בקשר שבין האשה ובין הכלב, אותו היא רואה כנציגות של בעלה. השני, המטאפורי יותר, קשור לכך שהאשה אולי מרגישה שהיא קשורה ברסן, ומנסה להשיל אותו ממנה, להשתחרר ממנו, רק כדי לגלות שכשהיא לא תחת רסן של גבר אחד, היא תחת הרסן של גבר אחר. הסגנון והמשחק מרשימים, מודה. אבל זה בדיוק מסוג הסרטים שאני מביט בהם בהשתוממות רבה ותוהה, בדאגה, האם הוא מבטא משהו מהעולם הפנימי של יוצריו, שאם כן, זה מפחיד. לחילופין, יתכן ויש כאן פשוט תרגיל מחושב בקולנוע פרובוקטיבי, מהסוג שכה אופנתי בשנים האחרונות בעולם, ובארץ היה מזוהה בעיקר עם סרטי הגמר שיצאו מבית ספר מנשר. ובכן, המנשריזציה הגיעה לאוניברסיטת תל אביב, ואני מקווה שהיא תחלוף משם מהר מאוד.

 

"ברבי בלוז"

 

“ברבי בלוז". במאית: עדי קוטנר

הסרט הזה כבר זכה בפרס בפסטיבל ירושלים שעבר והוקרן בסאנדאנס. כלומר, זוכה להערכה. אותי הוא צימרר. נערה קטנטונת מתגרה בדוב אדם שגר בבית הסמוך, היא מפלרטטת איתו, ואז מגלה שכמשחקים עם בולדוג, הוא גם נושך. דביר בנדק הוא השכן שמתחיל כחנון ואז נהפך לחיית טרף, וזה לפחות סרט הסטודנטים השלישי שאני רואה אותו בתפקיד של פרברט/אנס/פדופיל ואני מייעץ לו בחביבות להפסיק עם זה. מירב פלדמן מצוינת בתור הלוליטה שמשחקת בטפשות עם נשק טעון.

 

"שחקן ספסל"

 

“שחקן ספסל". במאי: גיל וינשטיין

רעיון מקסים: אסי דיין מגלם גבר חרדי קשיש שמגיע לתל אביב לפגוש אנשים מעברו החילוני. בדרכו אנחנו מבינים א) שהוא היה מפורסם פעם; ב) שהוא היה מאמן כדורסל; ג) ושלמעשה הוא מגלם את אורי זוהר ואנחנו צופים כעת ב"עיניים גדולות 2”. אני די משוכנע שהרעיון להחזיר את בני פורמן לתל אביב, 40 שנה אחר כך, עבר בראשם של המון קולנוענים ישראליים, אז שאפו גדול לווינשטיין על שקם ועשה את זה. שאפו כפול על כך שגייס לצידו את שי גולדמן, שכן ל"עיניים גדולות" היה את דוד גורפינקל כצלם, אז צריך לעמוד בסטנדרט. השוטים הארוכים-ארוכים של אסי/ברוך/אורי/בני משוטט באיזור דיזנגוף סנטר פשוט יהפהפיים ונאמנים לעובדה שגם "עיניים גדולות" היה שיר אהבה מצולם לאותה שכונה תל אביבית. אבל רק באג אחד שהציק לי: בגרסה שראיתי, בסוף הסרט מופיע השיר "עיניים גדולות" של אריק אינשטיין, מהסרט ההוא, וצינן לי את ההתלהבות. היה מקסים להבין לבד שהסרט מתכתב עם היצירה ההיא, מבלי שיגלו לי את זה מפורשות. זה גם מקטין את הסרט והופך אותו ממחווה יפה, המתבוננת בתל אביב של היום דרך העיניים של 1974 (ודרך עיניים ירושלמיות), לסוג של וידיאו-קליפ כמעט פארודי. זו החמצה, שנובעת מכך שהבמאי לא סומך על הקהל שלו. חבל, כי גם מי שמכיר את "עיניים גדולות" וגם מי שמעולם לא שמע על הסרט לא זקוק לשיר הזה בסוף.

 

סם שפיגל:

 

"קרב עיניים"

“קרב עיניים". במאית: אורית פוקס.

מעולה! זה הסרט שהכי אהבתי מהמקבץ הישראלי (היה עוד אחד שהתקרב אליו מאוד, עליו בהמשך). “קרב עיניים" הוא לא רק סרט חכם מאוד, הוא גם עשוי בצורה מתעתעת כל כך, שרק בדיעבד אני יודע לזהות עד העבודה עליו מרשימה ועד כמה היא מדויקת. לכאורה אנחנו צופים בצילומי וידיאו ביתיים של במאית צעירה בתהליכי הליהוק והחזרות לסרט שהיא עומדת לביים. היא מחפשת את השחקנים המושלמים שלה. את הבחור היא מוצאת די מהר, אבל היא לא מרוצה מאף בחורה. ובהדרגה אנחנו גם מבינים על מה הסרט: על פלירטוט שהופך לאונס. זה השלב שבו הצפייה מתחילה להיות לחוצה, ואני מחכה לכותרות הסיום כדי שיפתרו לי את התעלומה: האם זהו סרט תיעודי, כלומר שכל חומרי הגלם הם אכן מחזרות אמיתיות, או שזה סרט עלילתי, כלומר שהכל כאן מבוים? עצם הטשטוש הזה מבהיר עד כמה העשייה (כאמור, הלכאורה ביתית) משכנעת, חודרנית ומלחיצה. ובעיקר, קצת כמו סרטיו של מיכאל האנקה, יותר משזהו סרט על אלימות, זהו סרט שבוחן את העובדה שלקולנוע עצמו יש אלמנט אלים, חודרני. שעבודתו של במאי עשויה להיות עבודה נצלנית, אפילו אונסת, וששחקנים הם בתפקיד הנאנסים. אבל זה הולך רובד אחד עמוק יותר, ומציג יוצרת שלמעשה מנסה לשחזר משהו אישי ופנימי. היא מגלה, אגב, אותו דבר שגילו חברותיה לסרטים הקודמים, אבל הפעם זה נעשה בתוך מסגרת קולנועית מבריקה, מפתיעה ונבונה מאוד. התפעלתי לחלוטין. וגם מהשחקנים: ידידיה ויטל, עבר יפה מהשה התמים אל הזאב הטורף. ונעמה שטרית ("העולם מצחיק") וגל סלומון (“היום השלישי") היו מצוינות כשחקניות שתוהות איפה עובר הקו האדום בעבודה מול במאית. אבל חוששני שאם אספר שנטע שפיגלמן מגלמת את הבמאית, אני קצת הורס את הסרט, שפשוט לא ידעתי עד סופו מה לצפות ממנו ולאן הוא הולך.

 

"איך רצחתי את רבין"

 

“איך רצחתי את רבין". במאי: מיכאל אללו

או, קצת נחמה. סם שפיגל, השבח לאל, ממשיכים לעשות סרטים על נערים והתבגרותם. בסרט ההתבגרות החינני הזה, שמושפע מאתגר קרת ומעוזי וייל במינונים שווים, נער מפתח הפרעת כפייתית ביום מותו של פרדי מרקורי, ונאלץ להשיל אותה מעליו למחרת רצח רבין. רצח שהוא מאמין שהוא אשם בו, בשל סיבות שונות של כפייתיות וילדותיות. הפתיחה מקסימה ומלאת המצאות ויזואליות חביבות מאוד. הסוף מאבד מתח, בעיקר כי הוא צפוי למדי ואין בו את פרץ היצירתיות שיש בפתיחה. אבל אחרי שלושה סרטי אונס, נהניתי מסרט שיש בו צבעים וסוכר (ושיעבוד יפה יחד עם "סרק" של מיכל ויניק, שגם הוא עוסק באהבות ראשונות ושברוני לב ב-4.11.1995).

 

"שיחות אחרונות"

 

“שיחות אחרונות". במאית: רותי פרי-בר

אחותה של צעירה שנהרגה בתאונת דרכים מנסה להתמודד עם השכול ולחזור לשיחות הטלפון האחרונות שאחותה קיימה לפני מותה בנייד שלה. סיפור ריימונד קארברי, עצוב, עדין, יפה, מצולם יפה, משוחק יפה.

 

מעלה:

 

"חסימות"

 

“חסימות". במאי: גולן רייז

הזוכה בפרס סרט הסטודנטים בפסטיבל ירושלים האחרון, "חסימות" הוא כמעט סרט טוב מאוד. בעיקר כי הוא מאוד אפקטיבי. במחסום צה"ל בגדה, קצין צעיר צריך להתמודד עם לחץ כפול: התראה חמה לניסיון חדירת מחבל מתאבד ומהעבר השני של המתרס – אמו, המתנדבת בארגון הומינטרי בסגנון "מחסום ווטש", באה להשגיח שלא מופרים זכויות האדם של הפלסטינאים ומגלה שבנה הוא הקצין האחראי. הרעיון למקם את המתח האידיאולוגי בין ימין לשמאל בארץ בתוך קונפליקט בין דורי של אם מול בנה הוא הברקה, והוא אכן הופך את הסרט לפלונטר של רגשות והגיון שנדמה שהבסיס שלו הוא פסיכואנליטי ולא פוליטי. השילוב בין הדרמה הטעונה והפולמוס האידיאולוגי/פרוידיאני הופך את "חסימות" לסרט טעון מאוד. אלא שסצינת הסיום של הסרט, לדעתי, מחלישה אותו מאוד והופכת אותו לדמגוגי. במקום סרט שמציג סיטואציה שבה כולם צודקים וגם כולם טועים, הדקה האחרונה שלו אומרת מפורשות שיש טועים וצודקים בסיטואציה הזאת, דבר שמקטין את עוצמת הדרמה בדקות שקדמו לה.

 

בצלאל:

 

 

“אושיהארה". במאי: יואב בריל

גם כן מעולה. סרט אנימציה פשוט מבריק בקונספט שלו, המספר את התבגרותו של הבמאי עיוור הצבעים בקיבוץ. כל הסרט מעוצב בעולם הוויזואלי של המבחנים לזיהוי עיוורון צבעים (מבחן אישיהארה שמו), כולו נקודות וכתמי צבע. עיוורי צבעים יסתבכו עם הסרט הזה כהוגן. הסרט כה מלא המצאות ויזואליות ורגעים אנושיים יפים שאני תוהה: האם העובדה שארי פולמן (שעובד כעת על סרט האנימציה השני שלו) עומד בראש חבר השופטים תעזור לסרטו של בריל להפוך לסרט האנימציה הראשון בתולדות הפסטיבל שייצא ממנו עם פרס בכיר? אני מקווה שכן.

 

 

"יללה"

 

“יללה". במאים: נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי

עוד סרט אנימציה. ללא מילים. בשחור לבן העוסק בחששותיה ובפחדיה של אם צעירה שרואה בתינוקת שלה מעין חיית פרא בלתי מאולפת. נאה למדי.

"יותר איטי מלב", סרטם העצמאי של ינאי גוז ויוני זיכהולץ ("אלנבי רומאנס"), יגיע לשתי הקרנות בכורה בשבוע הבא: האחת (טרום בכורה) בפסטיבל הגאה, ב-10.6. השנייה, למחרת, בפסטיבל קולנוע דרום שם יהיה אחד מארבעה סרטים המוצגים בזרקור השני לקולנוע ישראלי עצמאי (ולצידו "זוהר הרקיע", "מעשיה אורבנית" ו"לא בתל אביב"). את הטיזר ל"זוהר הרקיע" כבר הצגנו, עכשיו הגיע תורו של "יותר איטי מלב". שתי סצינות ראשונות מתוך הסרט מוצגות כאן לראשונה. טעמו:

 

 

 

 

 

תקציר: לילי (רוני הדר) מחפשת גיבור לספר החדש שלה. נינו (גיא לואל), אמן רחוב רומנטיקן ומציצן, מתאים בדיוק לתפקיד. לילי מפתה אותו, חודרת לחייו ומתחילה לכתוב עליו את הספר, ללא ידיעתו. אבל חברו הקרוב ביותר, פרדי (פיני טבגר), שחי חיים כפולים כחרדי בעל משפחה ביום ואמן דראג בלילה, מפריע. לילי מחליטה לעשות הכל כדי לשמור את נינו רק לעצמה. העניינים מסתבכים כשהיא מתחילה להתאהב בנינו, וכשנינו מציץ לחייה ומגלה את מניעיה האמיתיים.

משתתפים: רוני הדר, גיא לואל, פיני טבגר, שלום שמואלוב, שרה סיני
צלם: שי פלג

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.5.2012

דמיינו שהמעצב והצלם המוכשר בעולם ייתן לכם אפשרות לדפדף באפליקציית אינסטגרם על האייפאד שלו. אתם רואים תמונה מעוצבת בדקדקנות סימטרית, מתעמקים בה, ואז מניעים אותה באצבעותיכם הצידה, אל התמונה הבאה. כך נראית הצפייה ב"ממלכת אור הירח", סרטו החדש של ווס אנדרסון (“ראשמור", “משפחת טננבאום"). הפתיחה היא שכלול מושלם של לא מעט סצינות קודמות בסרטיו בו הוא מציג לנו את אתר ההתרחשות: בית קטן, על אי קטן, ובו שני הורים וארבעה ילדים, אי שם בשנות הששים. נדמה שראשית נבנתה מסילת המצלמה ורק אז נבנה הסט מולה, כדי לאפשר תנועות מצלמה מדויקות בין חדר לחדר. אנו מתבוננים בחדר אחד, נעים ימינה אל החדר השני, ואז מעלה אל עליית הגג, ואז מטה אל המטבח. רק בהמשך נגלה שהבית הזה – שהפנים שלו הרבה יותר גדול מהחוץ שלו – לאו דווקא יהווה את מרכז ועיקר העלילה בסרט, אבל סצינת הפתיחה בו עוזרת לאנדרסון לייצב לנו כמה כללים אסתטיים ותמאטיים ברורים: א) העיצוב הוא זה שמניע את העלילה, ולא ההפך. ב) כל הסרט כולו עוסק בפירוקים והרכבות, בסך ובפרטיו. זו הסיבה שאותה סצינה ויזואלית מלווה על ידי פסקול מוזיקלי מובחן מאוד: היצירה "מדריך לתזמורת לבני הנעורים" שיצר בנג'מין בריטן מ-1945. ביצירה זו לוקח בריטן תימה שנכתבה על ידי המלחין הנרי פרסל, וכדי להמחיש לתלמידים צעירים למוזיקה מה תפקידי הכלים השונים בתזמורת, מפרק אותה לסקציות כליות שונות. באותו אופן, אנדרסון מפרק לנו את הסט למרכיביו הקטנים; את החוויה הקולנועית הוא מפריד למרכיביה המזוהים ביותר – הוויזואלי והאודיופוני; ואת העלילה הוא בונה על כתפיים של ענקים: זו מעין גרסת "האקלברי פין" בסגנון "פיירו המשוגע". מארק טוויין נגד גודאר. ושניהם נוכחים בסרט עד מאוד (ואני מניח שזה לא מקרי כלל שעלילת "ממלכת אור הירח" מתרחשת ב-1965, השנה בה יצא "פיירו המשוגע". וכן, יש להניח שגם "הפיראטים מפנזאנס", האופרה הקומית של גילברט וסאליבן, משתלבת איכשהו בתוך הקומפוסט התרבותי הזה, שכן עלילת הסרט מתרחשת על האי הבדיוני פנזנס החדשה. פיראטים אין שם, אבל צופים יש).

את כל משחקי הסגנון, הציטוטים, הפירוק וההרכבה האלה עושה כאן אנדרסון באופן שאינו שונה מסרטיו הקודמים: הסגנון עדיין נראה כמו רוקוקו אמריקאי מאוחר, ממש כמו ב"עמוק במים" ו"במשפחת טננבאום", אלא שנדמה שאנדרסון לא רק מגדיל את הקנווס שלו כמעצב, אלא גם משתכלל כבמאי. למרות שהוא לא פחות אידיוסינקרטי מסרטיו הקודמים – ואולי אף יותר – “ממלכת אור הירח" מציגה את אנדרסון כבר כבמאי מיומן ורהוט מאוד, שקלילות הכתיבה שלו (והגחמנות העלילתית החיננית שלו) משתווה לנינוחות הבימוי שלו. וכמו תמיד, אנדרסון בעצם מספר סיפור על המתח שבין הורים וילדיהם. וכרגיל, איש בסרטיו אינו מתנהג כפי גילו. הילדים בוגרים מאוד, ואלה דווקא המבוגרים שמתנהגים באינפטיליות. מהבחינה הזאת, למרות שנדמה שהעושר הוויזואלי הדיספונקציונלי מקרב את "ממלכת אור הירח" ל"משפחת טננבאום", הסרט דווקא קרוב יותר בנשמתו ל"ראשמור", סרטו השני של אנדרסון, וסרט הפריצה הגדול שלו (ושיתוף הפעולה הראשון שלו, מבין חמישה, עם ביל מוריי). סאם, גיבור "ממלכת אור הירח", הוא מעין מקס פישר בזעיר אנפין, או לעתיד לבוא, ועלינו להניח שהוא גם מעין ווס אנדרסון קטן: ילד מדוקדק, מתוכנן וקפדן, בעולם של מבוגרים מבולגנים ומרושלים. אנדרסון יוצר עולם עקבי בסרטיו בו האנאליות שלו ושל גיבוריו נתפסת כאנרכיזם על ידי הסביבה.

 

 

אוקיי, מי זאת אורית פוקס?

 

בשבוע שעבר ישבתי לצפות בתשעת הסרטים הישראליים שישתתפו בתחרות הבינלאומית של פסטיבל סרטי הסטודנטים. זו התחרות שבה כבר זכו בעבר הסרטים הישראליים "עם חוקים" של דובר קוסאשווילי ו"עורבים" של איילת מנחמי. זו התחרות שבה זכו והתגלו אלן טיילור (הבמאי של "משחקי הכס"), תומס וינטרברג (שסרטו האחרון, "הציד", עשה חיל בקאן), נילס ארדן אופלוב (הבמאי של "נערה עם קעקוע דרקון" השבדי). בקיצור, התחרות הבינלאומית היא מקפצה נכבדת לכמה וכמה מבכירי הבמאים בעולם כיום, וביניהם גם לא מעט זוכים ישראליים. כך שזו תחרות שיש לשים לב אליה. את דעתי על כל המתחרים הישראלים תקראו כאן מחר, אבל אני חייב להודות שלא יצאתי מאוד נלהב מהמקבץ הזה, שהמיומנות הטכנית שבו היתה מרשימה, אבל כך גם העקרות הרגשית של חלק ניכר מהסרטים. אבל נתעמק בזה מחר, כדי לא לחטוא בהכללות.

 

אבל הייתי רוצה לדווח כבר עכשיו שהיה במקבץ הישראלי סרט אחד שהפיל אותי מהכסא. קוראים לו "קרב עיניים" וביימה אותו אורית פוקס מבית הספר סם שפיגל בירושלים. בשעה שמולה יתמודדו סרטים כמו "ברבי בלוז" (שהוצג בסאנדאנס וזכה בירושלים בתחרות הסרט העצמאי), "רסן" (שהוצג בקאן) ו"חסימות" (שזכה בירושלים), "קרב עיניים" מגיע לפסטיבל הסטודנטים כמעט בבכורה עולמית. כמעט, כי לפני שבוע הוא זכה בפרס הראשון בתחרות הסטודנטים של הפסטיבל הראשון לסרטים קצרים בקרית שמונה. וזה גרם לי לתהות האם סרט שגרם גם לי וגם לשופטים בקרית שמונה להתלהב ממנו בהפרש של יום זה מזה, אולי הוא גם יגרום לפרפורי התפעלות גם בקרב שופטי התחרות הבינלאומית בפסטיבל הסטודנטים (בראשות ארי פולמן)?

 

בקיצור: זה הסרט שהייתי שם עליו עין בימי הפסטיבל. כמו מיכאל האנקה המוקדם, הסרט הזה לוקח לכם את מעיים וכורך אותם סביב צווארכם. פשוט מבריק. עוד עליו מחר.

במוצאי שבת ייפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים המתקיים פעם בשנתיים בהפקת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. במסגרת הפסטיבל, ביום חמישי הבא (7.6) ב-19:00, על הדשא מול בניין מקסיקו באוניברסיטה יתקיים כנס בוגרי החוג, במלאת 40 שנה להקמתו. אם למדתם בחוג, אתם אמורים להגיע. כל הפרטים כאן. את חגיגת יום הולדת ה-40 לחוג מפיקים יריב מוזר ויסמין שרייר-עוזרי, שמבטיחים סרטונים שמופקים לכבוד המאורע, מופע בימתי בבימויו של רני סער שכולל הופעה של רד בנד, והמון הפתעות במהלך הערב. מוזר גם עורך חוברת מזכרת המתעדת את החוג, מוריו ובוגריו (שותפים לו ליביו כרמלי, כסגן עורך, ואנה קורוסטישבסקי המעצבת). מוזר שלח לנו הצצה ראשונה לכפולת העמודים הפותחת את החוברת. האם אתם מצליחים לזהות את הסטודנטים לקולנוע האלה, שצילומי הפספורט שלהם מופיעים על כרטיסי ההשאלה של מחסן הציוד בחוג? (לחצו להגדלה).

 

 

 

אם אתם מזהים אנשים, או את עצמכם, בצילום, אתם יכולים לגשת לכאן לתייג, או לכתוב בתגובות (או גם וגם).

 

אני מודה. בארבע השנים שלי בחוג לקולנוע (החל מסוף 1990) מעולם לא הייתי במחסן הציוד, ומעולם לא היה לי כרטיס השאלה. אז אני לא שם. בשנה א' אמנם למדתי, כמו כל תלמידי שנה א', הפקת 8 מ"מ (עם יגאל בורשטיין), אבל בשלב הזה כבר צילמנו בווידיאו (VHS), למרות שם הקורס. ואת הווידיאו הבאנו מהבית ולא ממחסן הציוד. משנה ב' ואילך הייתי במגמה העיונית, כך שמצלמות, תאורות וחומרי גלם לא ממש עניינו אותי.

 

יהיו לי עוד כמה טעימות יפות מאירועי יום הולדת ה-40 לחוג לקולנוע, האלמה מאטר שלי, בשבוע הקרוב.

שני עדכונים קצרצרים בהמשך לפוסט של אתמול, ועוד אחד:

 

א. קיבלתי בלילה עדכון ש"מחוברים לחיים" חצה במהלך חג השבועות את קו 300,000 הכרטיסים. זה קרה בשבוע העשירי. האמת, זה לא מפליא. אתמול ראיתי איך ב-17:00 מתמלא סינמטק 4 בעשרות בני גיל הזהב שבאים לראות את הסרט. האולמות עדיין מלאים. "מחוברים לחיים" הוא כבר הסרט הכי קופתי לשנת 2012 בישראל. האם הוא יצליח לחצות גם את ה-400,000 ולעקוף את "דבר אליה" מלפני עשר שנים (מעניין: גם "מחוברים לחיים" וגם "דבר אליה" הם סרטים על קשר בין אדם המשתקם מתאונה ובין המטפל שלו. האם זה מה שעושה את זה לקהל הישראלי? סיפורי שיקום?)? האם מישהו כאן זוכר סרט שאינו דובר עברית או אנגלית (או גרוזינית) מתולדות ימי ההפצה בישראל שמכר יותר כרטיסים? טריפו? קורוסאווה? ברגמן? פליני? קוסטורציה? מישהו מכר יותר? מי יודע?

 

ב.

אחרי הזכייה בפרס הראשון בפסטיבל פריבורג בשוויץ, ממשיך "אף פעם לא מאוחר מדי" את מסע הפסטיבלים הבינלאומי שלו. היום התפרסמה התוכנייה לפסטיבל אדינבורו ה-66 שיפתח ב-20 ביוני ו"אף פעם לא מאוחר מדי" הוא הסרט הישראלי היחיד המשתתף בו. ב-1 ביולי, למחרת ההקרנה באדינבורו, יגיע "אף פעם לא מאוחר" להקרנת אקדמיה בסינמטק תל אביב.

 

ג.

קבלו עדכון: הקרנת הסרט "פיינאל קאט" של גיורגי פאלפי, סרט מופלא המורכב כולו משוטים ממאות סרטים אחרים (וכנראה חידון הטרווייה הקולנועי הגדול בתבל), יוקרן ביום ראשון הקרוב, 3.6, ב-22:00 בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הסטודנטים (ולא ביום חמישי הבא כפי שפרסמתי במקור). אחרי ההקרנה, ב-23:30, אנחה מפגש עם פאלפי שיענה לשאלותיכם מהקהל.

 

הנה קטע מתוך "שיהוק", סרטו הראשון. סרט ללא מילים:

 

 

והנה קטע מתוך "טקסידרמיה", סרטו השני והחולני לגמרי:

 

 

סוף שבוע ארוך עבר על הקופות גם בישראל וגם בארצות הברית. כאן חגגנו את שבועות, שם הם ציינו את ממוריאל דיי (יום הזכרון), בו אין צפירות לעמוד דום, אבל יש שפע מבצעי מכירות ברשתות השיווק, ויום חופש לנופש ולצפייה בסרטים. כאן ושם התוצאה בסופו של סוף השבוע היתה זהה: "גברים בשחור 3" היה הסרט הנצפה ביותר בבתי הקולנוע.

 

ובמקום השני בארץ, עדיין "מחוברים לחיים". בארצות הברית, "הנוקמים" ירד למקום השני, שם הוא תכף – מחר או מחרתיים – יעקוף את "האביר האפל" ויהפוך לסרט השלישי הכי קופתי באמריקה. בישראל, "מחוברים לחיים" עקף כבר את "האביר האפל": הוא חצה בסוף השבוע את 300,000 הכרטיסים. "מחוברים לחיים" הוא כרגע הסרט הכי קופתי בישראל לשנת 2012. אני תוהה איזה סרט יכול לאיים עליו בחצי השנה הקרובה. ל"העולם מצחיק" יש סיכוי אולי. או לסרט אנימציה כלשהו: "מדגסקר 3"? "האמיצה"? אולי הג'יימס בונד החדש? ומישהו כאן זוכר מתי סרט שאינו דובר אנגלית או עברית (או גרוזינית) הגיע למספרים כאלה בארץ?

 

אבל רגע: בסוף השבוע האחרון יצא "מחוברים לחיים" באמריקה. הוא מגיע לשם כשהוא כבר הסרט הזר הקופתי ביותר בכל הזמנים בעולם עם 343 מיליון דולר. באמריקה הוא יוצא בינתיים רק בארבעה עותקים – הוא מן הסתם עוד יתרחב לכדי פי ארבעה מזה – והכניס כמות נאה של דולרים, אלא שההישג הסביר הזה לחלוטין נעלם בתקשורת האמריקאית אל מול הפתיחה עצומת המימדים של "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון, שיצא גם הוא בארבעה עותקים בלבד, אבל הכניס פי שש יותר מ"מחוברים לחיים", והפך – בחישוב פר מסך – לאחת הפתיחות הגדולות ביותר באמריקה אי פעם (ואם תנטרלו סרטי אנימציה, ובכלל סרטים בהפצה רחבה, הרי שזו – פר מסך – הפתיחה העצמאית הגדולה ביותר אי פעם).

 

אגב, למרות ההצלחה העצומה של "מחוברים לחיים" בעולם ןלמרות שהסרט יוצא כעת גם באמריקה, הארווי ווינסטין, מפיצו, כנראה לא מאוד מאמין שלסרט צרפתי עם תרגום לאנגלית יש סיכוי לעשות הרבה כסף, לכן הוא כבר מתקדם עם הפקת רימייק אמריקאי לסרט, עם קולין פירת בתפקיד פרנסואה קלוזה.

 

ובישראל: "הסיפור של יוסי" הגיע בסוף השבוע (הארוך) השני שלו כבר ל-13,866 כרטיסים. הסרט עובד יפה בסינמה סיטי גלילות, בלב בתל אביב ובחיפה. בשאר הארץ פחות.

 

===================

 

בעוד חודש יתקיים בישראל בפעם השישית פרויקט "48 שעות". ההרשמה כאן.

 

 

================

 

מחר תפורסם התוכניה של פסטיבל אדינבורו. מסקרן, לא?

 

===============

 

והנה הצצה יוצאת דופן ומאירת עיניים לתהליך שבו בוחרת האקדמיה האמריקאית מדי שנה את נשיאה, תפקיד – שלמרות שהוא נעשה בהתנדבות – יש לו השפעה רבה על האוסקרים ועל תעשיית הקולנוע האמריקאית בכלל. באוגוסט השנה יסיים הנשיא הנוכחי, טום שראק, את תפקידו, ויש שבעה מועמדים שיתמודדו לרשת אותו.  האם, לראשונה, תהיה לאקדמיה נשיאה? האם, לראשונה, יהיה לאקדמיה נשיא שבא מתחום האנימציה והסרט הקצר? האם, לראשונה, יהיה לאקדמיה נשיא שהוא בנו של נשיא קודם?

 

================

 

לזה חיכיתי: מאמר הסיכום של אבנר שביט מפסטיבל קאן, שמרכז את רשימת צפיית החובה שלי לתשעת החודשים הקרובים.

זו כתבה שהייתי רוצה לקרוא. או סרט תיעודי שהייתי רוצה לראות. או אפילו רעיון לסרט עלילתי שמישהו כמו בילי וויילדר או קמרון קרואו היו יכולים להתעניין בהם: איך זה להיות טיילור קיטש היום, 28.5.2012. רובנו לא שמענו על טיילור קיטש המסוקס, אבל מעריצי הסדרה "אורות ליל שישי" מכירים את דמותו, טים ריגינס. והוליווד, כפי שהיא עושה מדי פעם, החליטה שהגיע הזמן שקיטש יהפוך לכוכב סרטי אקשן עצומי מידות וליהקו אותו גם ל"ג'ון קרטר" וגם ל"באטלשיפ". ושני הסרטים רבי האפקטים, מפוצצי הטסטוסטרון ועתירי התקציב האלה התרסקו כלכלית באמריקה. איך שחקן, שמין הסתם פימפמו לו בראש שהוא הולך להיות הדבר הכי ענק של הוליווד, מתמודד עם זה? אם הוא בריא בנפשו והאגו שלו אינו פריך ומתפורר הוא מנסה לראות את הצדדים החיוביים שבמצב: שני הסרטים הצליחו לא רע מחוץ לאמריקה עם הכנסות של למעלה מ-200 מיליון דולר. והוא גם יכול להגיד לעצמו שהוא את שלו עשה, וכל השאר מחוץ לשליטתו.

 

אבל חוששני ששחקנים אינם כה ריאליים, או לפחות השחקנים שניזונים מסמי ההזיה הקשים של האגו ההוליוודי. אז איך חיים עם זה? איך הופכים מהדבר הכי חם, למי ששני כשלונות עצומים רשומים על שמו? אני בטוח שברמה האנושית – לא ברמת הכותרות ב"וראייטי" או השיחות עם הסוכן – יש כאן דרמה מסעירה, שהייתי שמח לקרוא עליה.

 

===============

 

והנה שתי כתבות שנהניתי לקרוא:

 

א.

סטנלי פיש ב"ניו יורק טיימס" מביא מחקר מרתק שאותו אני מקטלג תחת הרובריקה "ידעתי!", שמגלה שספוילרים דווקא עוזרים (!) לחוויית הצפייה או הקריאה ומשפרים אותה. לכן כל בהלת הספוילרים באינטרנט היא סוג של פנאטיות שבאה מצד אנשים שדווקא רוצים להתרברב בזה שהם כבר ראו את הסרט (או קראו את הספר) ואחרים לא.

 

ב.

והנה טיפים: איך להיות מבקר?

במאי גרמני מנצח בקאן עם סרט צרפתי, שבדיה מנצחת באירוויזיון.

 

רשימת הזוכים בקאן מייצגת את רוב הסרטים עליהם קראנו את מיטב הביקורות בעשרה הימים האחרונים. "אהבה" של מיכאל האנקה, זקיבל את הביקורות המתפעלות ביותר, זכה בדקל הזהב. בפעם הקודמת שהאנקה זכה בדקל הזהב זה קרה עם "סרט לבן" המופתי שלו.

 

שאר הזוכים:

 

גרנד פרי: "ריאליטי" של מתיאו גארונה ("גומורה"). איטליה.

במאי: קרלוס רייגדאס, "אחרי הצל, אור" (מקסיקו).

איזו זכייה נפלאה! רייגדאס הוא במאי שאני עוקב אחריו בהתפעמות בעשור האחרון. "אור חרישי" שלו היה מהסרטים האהובים עליי בשנים האחרונות. הזכייה בפרס הבימוי מקפיצה אותו מדרגה בסצינה הבינלאומית. הסרט הזה מסקרן אותי מאוד.

 

תסריט: כריסטיאן מונג'יו, "מאחורי הגבעות" (רומניה).

שחקניות: כריסטינה פלוטור וקוסמינה סטראטאן, "מאחורי הגבעות" של כריסטיאן מונג'יו.

שחקן: מאדס מיקלסן, "הציד" של תומס וינטרברג (דנמרק).

מצלמת הזהב: "Beasts of the Southern Wild" של בן צייטלין (ארה"ב)

אחרי הזכייה בסאנדאנס, זהו כרגע הסרט האמריקאי הבולט ביותר של השנה.

 

ליאוס קאראקס ודיוויד קרוננברג יצאו בידיים ריקות, אבל הסרטים שלהם הם, מבחינתי, הכי מסקרנים מסרטי הפסטיבל.

 

"אהבה" של האנקה יופץ על ידי קולנוע לב. "Beasts of the Southern Wild" שייך ליונייטד קינג, ואני די משוכנע שנראה אותו בפסטיבל ירושלים. אם להאמין לביקורות, אזי נפגוש את שניהם בתחילת 2013 גם באוסקרים.

 

==================

 

לסקציית "שבועיים של הבמאים" אין פרסים רשמיים, אבל יש חבר שופטים עצמאי המעניק פרס לאחד הסרטים מהמשבצת, והוא הלך ל"לא", סרטו החדש של פבלו לוריין הצ'יליאני, גם סרט שקיבל תשומת מסקרנת.

 

ואלה הזוכים במסגרת "מבט מסוים".

 

================

 

והנה, רגע שצריך להתרגל חזרה לישראל, מני יעיש מציג את "המשגיחים" שלו, בראיון לאנשי "שבוע המבקרים" בקאן.

 

 

הבאתי לכם ביכורים.

 

שלשום הסתיים הפסטיבל הראשון לסרטים קצרים בקרית שמונה. במוצאי שבת הבאה ייפתח הפסטיבל ה-14 לסרטי סטודנטים. אחד הסרטים הישראליים המעניינים שיוצגו בו הוא "שחקן ספסל" של גיל ויינשטיין, שאפשר לקרוא לו בעצם "עיניים גדולות 2". שבוע אחר כך ייפתחו גם הפסטיבל לקולנוע גאה וגם פסטיבל קולנוע דרום, ובשניהם יוקרן סרטו העלילתי הארוך של ינאי גוז (יחד עם יוני זיכהולץ), "יותר איטי מלב". אז מצאתי סרט לשים כאן שיארוז את כל האירועים האלה יחד: גם סרט קצר, גם סרט סטודנטים שמהווה סוג של פרודיה או ספין-אוף לקאנון הקולנועי הישראלי, וגם ינאי גוז. קבלו את "שליחות קטלנית ברמת גן", סרט הגמר המבדח (והאלים!) של גוז מלפני עשר שנים. אורנה פיטוסי מגלמת את שרה אזולאי, בתו של השוטר אזולאי, שמחסלת אנשים למחייתה. רבקה מיכאלי בתפקיד זהרירה חריפאי. הכותרת בסוף הסרט אומרת: "יוצרי הסרט מבקשים להודות לכל היוצרים המוכשרים שמהם העתיקו. אתם עושים עבודה מצוינת". מאוד משעשע.

 

 

 

 

חג שמח ועם בורקס גבינה.