הו, יש לסרג'יו ליאונה קוונטין טרנטינו סרט חדש. כמה נחמד. וזה מערבון. על נקמה. ועל עבדים. בכלל, סוף ימי העבדות יעשו קאמבק בחג המולד הקרוב, עם "דג'נגו" ועם "לינקולן" של ספילברג.
ואגב: אין לי מושג איך ייקרא סרטו של טרנטינו בעברית, אבל אם יוחלט לקרוא לו "ג'נגו", ולא "דג'נגו", זה יהרוס את הבדיחה בסוף הטריילר הזה:
עוד חודש לפסטיבל ירושלים (מ-5.7 עד 14.7, כולל צום י"ז בתמוז באמצע) ואתמול ננעל המיון לתחרות הישראלית העלילתית בפסטיבל. והרשימה כבר בידינו. תשעה סרטים ישתתפו בתחרות ואלה הם:
1. "רווקה פלוס", דובר קוסאשווילי
2. "בלדה לאביב הבוכה", בני תורתי
3. "למלא את החלל", רמה בורשטיין
4. "רוק בקסבה", יריב הרוביץ
5. "המשגיחים", מני יעיש
6. "שרקייה", עמי ליבנה
7. "חיותה וברל", עמיר מנור
8. "מנתק המים", עידן הובל
9. "אליס", דנה גולדברג
רשימה מעניינת למדי. קודם כל, שימו לב שחוץ משני הסרטים הראשונים, כל השאר הם סרטי ביכורים. למעשה, בקטגוריית "סרט הביכורים", נכלל גם סרט שני, לא רק סרט ראשון (אף פעם הבנתי למה), כך שחוץ מדובר קוסאשווילי, כולם גם זכאים להתמודד על פרס סרט הביכורים.
שמונת הסרטים הראשונים מוקרנים בימים אלה בהקרנות האקדמיה ומתמודדים גם על פרסי אופיר, לכן השיחוק של הפסטיבל הוא בכך שאיתר ושיבץ גם את "אליס", סרטה העצמאי של דנה גולדברג, שמגיע לפסטיבל כמעט בלי שום חשיפה מוקדמת.
אגב, לא אתפלא עם הרשימה תשתנה – ברמה של סרט אחד שיתווסף או שיירד – בימים שנותרו עד שתפורסם רשמית.
=================
כרגיל, פסטיבל קרלובי-וארי בצ'כיה מתקיים בצמוד לפסטיבל ירושלים (הם מתחילים ב-29 ביוני השנה), וסרטי התחרות הרשמית פורסמו הלילה. באופן מפתיע, אין שם אף סרט ישראלי. זאת אחרי ש"בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני זכה בפרס הראשון בפסטיבל הזה בשנה שעברה. הנציגות הישראלית היחידה במסגרות התחרותיות של קרלובי-וארי היא הסרט הקצר (40 דקות) "לאן שאת נוסעת" שביימה רוני ששון ושזכה בתחרות הדרמה בפסטיבל חיפה.
===============
כבר שנה שאני מהמר – מבלי לראות פריים מאף אחד מהסרטים – שהסרט שימשוך אליו הכי הרבה תשומת לב השנה בפסטיבל ירושלים, ומחינתי המועמד הבכיר לזכייה, הוא "למלא את החלל" של רמה בורשטיין. והנה מגיעה עדות נוספת לכך שהוא כנראה משהו מיוחד: אחרי שהסרט כבר פותח במעבדות הבימוי של סאנדאנס, השבוע פורסם שהוא זכה – אחרי שהוא כבר כמעט גמור – במענק נוסף מטעם מכון סאנדאנס לתמיכה בשלב הפוסט-פרודקשן של הסרט. אגב, בזכות הקשרים שנרקמו השנה בין סאנדאנס ובין פסטיבל ירושלים, לא אתמה אם סרטים נוספים מהרשימה הזאת יגיעו להקרנה בירושלים.
=================
פסטיבל סרטי הסטודנטים עדיין בעיצומו, עד מוצאי שבת, וכל מי שרצה לראות סרטי סטודנטים און-ליין, קיבל את מבוקשו (בתנאי שהוא מנוי של האוזן השלישית): אתר האוזן השלישית מציע מבחר מסרטי הפסטיבל, גם מהתחרות הבינלאומית ום מהתחרות הישראלית, לצפייה. בכל יום מצטרפים חמישה סרטים נוספים. אתם יכולים לראות שם, למשל, את "על מרתה לעוף", סרט קודר אבל עם צילום מרשים שביימה מעין ריף מאוניברסיטת תל אביב. או את "חג שמח", סרט הגירה עדין ואנושי, שביימה לוצה מרוואני ממכללת ספיר, ושזכה בשנה שעברה בפרס ראשון בפסטיבל דרום.
==================
שבוע הספר מתחיל היום בתל אביב ואני בהלם. אני קורא את כתבות הפריוויו בוואלה ובוויינט ומגלה שהמון אנשים שנתיבי חיי הצטלבו איתם בעבר מוציאים כעת ספרים. למשל, ירמי פינקוס, שהיה המפקד שלי בצבא (ועבד איתי כמאייר ב"עכבר העיר"), מוציא ספר שני; או תמר גלבץ, שהיתה סגנית עורכת "תרבות מעריב" כשכתבתי שם, מוציאה ספר שלישי; או אפרת דנון, שגם עבדה איתי פעם ב"עכבר העיר", מוציאה ספר שלישי. והכי מסקרן מבחינתי: אילת גונדר, שהיתה תלמידה שלי בסם שפיגל (ושתי טיפות מים מירנדה ג'וליי), מוציאה רומן ביכורים שפרק ראשון (ועסיסי למדי) ממנו מתפרסם בוויינט. נראה לי כמו חומר מצוין לסרט הבא של דובר קוסאשווילי. ואני מכריז כבר עכשיו לכל ידידיי ועמיתיי הסופרים: אין לי זמן לקרוא את כל הספרים האלה. עוד לא גמרתי לקרוא את הספרים שקניתי בשבוע הספר בשנה שעברה.
את התמונה הנ"ל נדהמתי לקבל במייל בשבוע שעבר מיריב מוזר. מוזר מפיק את כנס בוגרי החוג לקולנוע שיתקיים מחר (חמישי) מול בניין מקסיקו באוניברסיטה, והוא גם עורך חוברת מזכרת במלאת 40 שנה לחוג, שמן הסתם תופץ מחר לבאי האירוע. מוזר וליביו כרמלי, השותף לעריכת החוברת, נברו בהמון חומרי ארכיון מתולדות החוג (וכך הגיעו גם לאוצר הזה) ומצאו בין תצלומיו של דוד פרלוב גם את הפולארויד הזה, שבו צילם פרלוב אותי.
ניסיתי להיזכר באיזו סיטואציה היינו שבה פרלוב טרח לצלם אותי. ונדמה לי שזה קרה בחדר העבודה שלו, בבית הרחוב שאול המלך, כשבאתי אליו ב-10 בנובמבר 2003 לראיין אותו. למחרת הוא היה צריך לטוס לברזיל, ותערוכה של צילומיו עמדה להיפתח, אז אלתרנו ראיון של הרגע האחרון, ששנינו לא היינו מאוד מרוכזים בה (הראיון, וכל הסיפור סביבו, מופיע כאן). חודש אחר כך פרלוב נפטר.
את פרלוב הכרתי שלוש פעמים. פעם ראשונה כבמאי, אולי אחד מגדולי הבמאים בארץ, אולי אחד מגדולי הבמאים בעולם. פעם שנייה כמורה. בחוג לקולנוע ניסיתי לקחת כל קורס שפרלוב לימד. היה משהו ענק בנוכחות שלו. השיחות שניהלנו בשיעור שלו על קובריק היו פוקחות עיניים. ופעם שלישית כידיד, כשכן (אם כי תמיד הייתי על תקן המעריץ). פרלוב גר לא רחוק ממני, והיינו נפגשים לא מעט ברחוב, או בסופר-פארם בלונדון מיניסטור. הוא תמיד עם מצלמה. תמיד מצלם משהו, ואני תוהה לא פעם האם אי פעם אוכל לדפדף בתצלומיו ולראות אם במקרה באחת הפעמים האינסופיות שתיעד את פינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך אולי איפשהו מרחוק הוא קלט גם אותי. והנה, פתאום אני מבין שכן. ממש ברגע האחרון. ממש מולו. התמונה הזאת מרגשת אותי.
מבטיחים לי שמחר באירוע הבוגרים יהיו לא מעט הפתעות ארכיוניות כאלה.
זו הפעם השנייה שג'רג' פאלפי, הבמאי ההונגרי בן ה-38, מגיע לישראל במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים. בפעם הראשונה זה היה ב-1998 עם סרט הגמר שלו מבית הספר לקולנוע בבודפשט. "זה היה סרט גרוע", הוא אומר כיום. 14 שנה אחר כך והוא מרגיש שתל אביב לא השתנתה בכלל, אפילו חנות הפלאפל אותה הכיר בביקורו הקודם עדיין שם. "יש בעיר הזאת אווירה מיוחדת", הוא אומר. הבדל אחד בכל זאת: "לפני 14 שנה היו המון חיילים ברחובות העיר, זו היתה תקופה עם הרבה פיגועים ואני זוכר שמאוד הופתעתי מכמות החיילים ברחוב. בעיקר שמתי לב לחיילות עם הרובים הגדולים". עכשיו, הוא מאבחן, לא רואים חיילים בכלל ברחובות תל אביב.
לפסטיבל השנה הוא מגיע עם סרטו הארוך הרביעי, אחרי שכבר הפך לאחד הבמאים יוצאי הדופן של אירופה, יוצר שכל סרט שלו הוא הרפתקאה אקספרימנטלית אחרת. סרטו הראשון, "שיהוק", היה נטול דיאלוגים. סרטו השני, "טקסידרמיה", היה אורגיה ויזואלית מרהיבה ואלימה, על סקס, אוכל ומוות. דמיינו את פיטר גרינאוויי על אסיד. סרטו השלישי, "אני לא החבר שלך", היה מעין ניסיון לקולנוע מאולתר שלטעמי לא צלח היטב. ועכשיו מגיע האקספרימנט הרביעי: סרטו "פיינל קאט", שהוקרן ביום ראשון בסינמטק, מול קהל שפשוט התמוגג ממנו.
"חיפשתי רעיון איך לעשות סרט בלי כסף", מספר פאלפי על הרגע שבו, לפני שלוש שנים, הוא יצא לדרך ליצור את "פיינל קאט". הוא ועשרה עורכים (ארבעה עורכים ראשיים וששה עוזרי עריכה) מיינו 600 סרטים, רובם מאבות היסוד של הקולוע העולמי, והקולנוע הפופולרי ("90 אחוז מהסרטים הכרתי אטו מצפייה אישית או מלימודי הקולנוע שלי", הוא אומר), ובאמצעות עריכה נהדרת יצרו עלילה ארכיטיפית הבנויה משוטים מתוך הסרטים האלה. בחלק מהמקרים הם מוציאים את השוט מהקונטקסט שלו, בחלק הם משאירים אותו רלוונטי לרגע. התוצאה היא מונטאז' עצום שיוצר פסיפס נפלא של סרטים שבונים נראטיב-על: בחור פוגש בחורה.
זה כמו שנת לימודי קולנוע דחוסה לתשעים דקות: גם בימוי, גם עריכה וגם תסריטאות. לא רק שחובבי קולנוע יתמוגגו לנסות לזהות את כל הסרטים – כאמור, רובם לא איזוטריים כלל – אלא שהסרט מצליח בצורה שנונה מאוד למפות את נקודות המפנה העלילתיות העיקריות שכל סרט צריך שיהיו בו, והוא מציג איך סרטים שונים הציגו את הנקודות התסריטאיות האלה: המפגש בין הבחור והבחורה, אופוריית ההתאהבות, סצינת הפיתוי (על במת מועדון לילה), סצינת הסקס, הבוקר שאחרי, המשבר, הפרידה, שברון הלב, הכעס, וההפי אנד. ובאמצע, כיאות לסרט שהוא כבר הרבה מעבר לפוסט מודרני, אפילו פיתול תודעתי קטן, של סיקוונס שאולי קורה במציאות ואולי בדמיונו של הגיבור ושבו העלילה מתפצלת לשני סופים אפשריים: הטראגי והשמח.
בסופו של תהליך עריכה וסינון, לקאט הסופי נכנסו 450 סרטים. הסרט, שעריכתו הסופית הסתיימה לפני חודש ("הרגשתי שאני חייב ברגע האחרון להכניס גם שוט של ג'קי צ'אן. וגם נורא רציתי למצוא דרך להכניס שוט של צ'אק נוריס, אבל לא הצלחנו למצוא איפה"), הוקרן לפני שבועיים ביום הנעילה של פסטיבל קאן, ונמכר להפצה על ידי חברת Wild Bunch, אלא שעכשיו בעצם מתחילה העבודה המסובכת באמת: איך מפיצים סרט שכולו בנוי מקטעי סרטים שאין ליוצר את זכויות היוצרים עליהם? לרכוש מהאולפנים זכויות על 450 סרטים עשוי להפוך את "פיינל קאט" לסרט היקר בתולדות הקולנוע. "כלומר", אני מנסה להבין, "קודם עשית את הסרט ורק עכשיו את הולך להפיק אותו". אכן, מאשר פאלפי. ואם הוליווד תחליט להיות קטנונית, הסרט הזה יישאר אירוע פנימי ומחתרתי. "כרגע אנחנו יכולים להציג את הסרט רק בהקרנות סגורות או בפסטיבלים", אומר פאלפי, "וכן כחומר לימודי. כל אוניברסיטה שרוצה להציג את הסרט יכולה לקבל מאיתנו עותק".
קוראי הבלוג ודאי זוכרים את ההתלהבות שלי מפרויקט בעל אופי דומה שהגיע לישראל בשנה שעברה: "השעון" של כריסטיאן מרקלי, יצירת וידיאו הנמשכת 24 שעות ומסונכרנת לשעה האמיתית ושהוקרנה (ומן הסתם עוד תוקרן) במוזיאון ישראל, ושגם היא מורכבת כולה מאלפי שוטים מתוך סרטים. צירוף המקרים הזה דווקא לא ממש שימח את פאלפי: "לפני בערך שנה וחצי, אחרי שכבר עבדנו שנתיים על הסרט, התקשר אליי הצלם שלי ושאל אותי אם שמעתי איזו יצירה זכתה בפרס הראשון בביינאלה בוונציה. הוא סיפר לי שזו עבודת וידיאו המורכבת כולה מסרטים ישנים. זה היה היום השחור של חיי. לא הבנתי איך מישהו עושה פרויקט זהה במקביל ולא שמענו על זה. אבל אחר כך התחלתי לראות קטעים מתוכה והבנתי שאנחנו עושים דברים שונים".
ואכן, למרות שהטכניקה דומה מאוד, "השעון" ו"פיינל קאט" הם שני פרויקטים שונים למדי, שמתייחסים בצורה דומה אל תולדות הקולנוע, אבל כל אחד פועל אל תכלית אחרת. "השעון" הוא יצירה עצומה על זמן, "פיינל קאט" הוא סרט שמוכיח אץ טענת הפורמליסטים הסובייטיים משנות העשרים שמונטאז' מייצר משמעות, גם בלי המשכיות, והוא מנסה לספר לנו סיפור אחד רצוף, שמצליח – באופן מפתיע – לעורר הזדהות ורגש (עם 300 גיבורים שונים שכולם מייצגים מעין ארכי-גיבור אחד גדול). זה נכון שברמת המיקרו האופן שבו שתי היצירות גורמות לסרטים שונים לשוחח זה עם זה ולהמשיך זה את זה דומה, וגם כאן, לכל אחד יש הברקות שונות. ואגב, לכל אחד גם טעם קולנועי שונה למדי. סרטו של פאלפי נדיב ביצירות מהאייטיז, וברור שאהדתו הקולנועית נמצאת שם.
אבל נחזור רגע לתחילת השיחה: למה מלכתחילה פאלפי חיפש פרויקט שאפשר להרים ללא כסף? כי מזה ארבע שנים שתעשיית הקולנוע ההונגרית נמצאת במשבר חמור. לפני ארבע שנים החליטה ממשלת הונגריה לחסל את תקציב הקולנוע של המדינה ולסגור את קרן הקולנוע המקומית. "לפני ארבע שנים הופקו 25 סרטים הונגריים. השנה הופקו שניים", מעדכן פאלפי בייאוש. במאי הונגריה, בראשות בלה טאר, יצאו למלחמה נגד הממשלה, כדי להזכיר לשלטון ולעולם שלהונגריה יש קולנוע נערץ. בלה טאר הזמין את פאלפי ובמאים נוספים ליצור בתת-תנאים סרט המורכב מכ-11 סרטים קצרים שיתפקד כחלון ראווה לקולנוע ההונגרי העכשווי. ובכלל, נדמה שבלה טאר הפך למין סנדק של הקולנוע ההונגרי העכשווי. הוא היווה השראה, ואף הפיק, את סרטיו של בנדק פליגאוף (אף אורח הפסטיבל השנה, אם כי ללא סרטו החדש, שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, ושיוקרן בבכורה בארץ רק בפסטיבל חיפה באוקטובר), ועזר לפאלפי להפיק את סרטו הנוכחי. "אבל גם בלה טאר התייאש. בשבוע שעבר הוא סגר את חברת ההפקה שלו", מעדכן פאלפי.
בחודשים האחרונים הועבר ניהול תחום הקולנוע בהונגריה לידיו של מפיק העל ההוליוודי (ויליד הונגריה) אנדי ויינה ("שליחות קטלנית 2", "רמבו") שהקים קרן חדשה ומבטיח להחזיר את הקולנוע ההונגרי לימיו הגדולים. לפסטיבל קאן ויינה הביא סרט הונגרי חדש שאמור לסמל את יציאת המדינה מהמשבר. אבל פאלפי סקפטי: "הם רוצים קולנוע פופולרי. נראה שסרטי האמנות ההונגרים מתו. יש לי ארבעה תסריטים מוכנים לצילום, אחד מהם כתבתי עם אשתי, ויש חברות הפקה אירופאיות שמוכנות להשקיע חצי מהתקציב הנדרש להפיק אותם, אבל הבעיה היא שאין לי איך להשיג את החצי השני, כי אני עושה סרטים על נושאים הונגריים שמתרחשים בהונגריה, זה אני זקוק לכסף הונגרי, אבל הוא לא קיים". ובכל זאת, הוא מקווה לטוב: "אולי בעוד ארבע שנים אחזור לכאן עם סרט חדש והכל יהיה כבר בסדר".
אה, ולגבי הכותרת: שאלתי הראשונה כשנפגשתי עם פאלפי היתה שיבהיר לי אחת ולתמיד איך מבטאים את שמו. באותיות לטיניות כותבים את זה Gyorgy, עם שתי נקודות מעל ה-o, ולכן כולם כל הזמן קוראים לו גיורגי. "האמת שכבר התרגלתי לזה כשאני בחו"ל, אז אני גם עונה כשאומרים גיורגי. אבל מבטאים את זה ג'רג'". מתחרז עם Church.
לפני כמה שבועות התקבצו אלפי שחקני "העולם מצחיק" – ובראשם נעמה שטרית, גונבת ההצגה של השנה (חפשו אותה גם ב"קרב עיניים" אותו שיבחתי לפני כמה ימים) – באולפן הקלטות תל אביבי לבצע את השיר "זאת שמעל למצופה" שכתב דני סנדרסון לגשש החיוור אי שם בשנות השבעים (השיר, אגב, מופיע בימים אלה גם ב"נתתי לה חיי", המיוזיקל הסנדרסוני של תיאטרון הבימה, שגם בו תמצאו את אלון נוימן).
את העיבוד המוזיקלי עשה יונתן בר-גיורא, ששיבץ פנימה אלמנטים מהפסקול שהלחין לסרט. ואתם בוודאי כבר יודעים איפה תוכלו לשמוע את הפסקול הזה בסוף השבוע הקרוב, נכון?
למייקל ג'קסון היה את "אנחנו העולם", לשמי זרחין יש עכשיו את "אנחנו העולם מצחיק".
הסרט עולה בבתי הקולנוע ביום חמישי הבא, 14.6.
חברת הוויסקי ג'יימסון, בשיתוף פעולה עם חברת ההפקות של קווין ספייסי, הכריזה לפני כמה חודשים על תחרות שהתקיימה בארה"ב, דרום אפריקה ורוסיה. קולנוענים מתחילים הגישו רעיונות לסרטים קצרים שספייסי יוכל לככב בהם. בכל תחרות נקבע זוכה שהוטס ללוס אנג'לס לביים את סרטו (עם אותו צוות). הזוכה האמריקאי, בוגר NYU שחזר הביתה לאוסטין, טקסס, אחרי שראה את הקריירה הקולנועית שלו נתקעת, זכה לאייטם אצל אן תומפסון, והסרט שלו, "הפיתום", אכן חינני (ומתחבר לסרטה החדש של רוני קידר, "באני לאב", כסרט קצר על אנשים שמדברים עם בובות. סרטים שאפשר להציג לפני "החיים הכפולים של וולטר" של ג'ודי פוסטר). אבל זה דווקא הזוכה הרוסי שממש מצא חן בעיניי. הנה שניהם לשיפוטכם:
"הפיתום". במאי: בנג'מין לוויט
"המעטפה". במאי: אלכסי נוז'ני
והזוכה הדרום אפריקאי ממש לא מצא חן בעיניי.
טוב, הספירה בכתובת ה-url של הפוסט אינה עוקבת, כך שזה לא באמת הפוסט ה-10,001. אבל זה לא מאוד רחוק משם.
בראיון ל"מעריב" בסוף השבוע אמר משה אדרי שיש סיכוי שעניין התלת מימד הולך ונעלם. קבלו ציטוט:
"אני לא יודע אם טרנד התלת-ממד יימשך זמן רב, לאנשים מתחיל להימאס והם מעדיפים לראות סרט רגיל. זה מבלבל ולא נוח. בהתחלה 20% העדיפו סרט רגיל והשאר תלת-ממד, היום כבר 40% מעדיפים סרט רגיל ולדעתי בשנה הבאה ההתפלגות כבר תהיה חצי-חצי. גם בעולם זה ככה, אני לא חושב שהסיבה לכך היא ההפרש של 5 שקלים במחיר הכרטיס".
קודם כל, ההפרש בסינמה סיטי הוא שבעה שקלים. בשאר הרשתות, שמונה שקלים. אבל הנה עדות לכך שאדרי קורא את נתוני הקופות שלו היטב: בסוף השבוע האחרון נמכרו בסינמה סיטי יותר כרטיסים ל"גברים בשחור" הדו מימד מאשר ל"גברים בשחור" בתלת מימד. בהרבה יותר. טבלת המכירות היא כזאת: "גברים בשחור" בדו מימד, "מחוברים לחיים" (שזה בול כמו גברים בשחור, רק בלי חייזרים), ו"גברים בשחור" בתלת מימד.
בתום שני סופ"שים כאלוף המכירות, אפשר להעריך ש"גברים בשחור 3" כבר מכר כ-80,000 כרטיסים.
================
ובחזרה לראיון של אדרי ב"מעריב": למרות שהוא רואה את הקהל פחות ופחות מתעניין בתלת מימד הוא בכל זאת מתכנן להפיק את הסרט הישראלי הראשון בתלת מימד (הכוונה לסרט ישראלי עלילתי באורך מלא, שלא תגידו לי שאטרקציות כמו "מעלית הזמן" או "עיר המלכים" כבר נעשו בתלת מימד), ומדובר בסרט אימה שייצא לצילומים, כך מוסר אדרי, בדצמבר-ינואר. יצאתי לחפש פרטים נוספים במה מדובר.
==============
אם כבר מדברים על הפצה, אפרופו הראיון עם אדרי, הנה הרהור: נדמה לי שהקולנוע הישראלי צריך ללמוד משהו מההצלחה של "מחוברים לחיים". נכון, קודם כל צריך לעשות סרט שהקהל ממש אוהד (לא משנה מה המבקרים הסנובים אומרים), זה תמיד מתכון טוב להצלחה. וידוע, שמסוף השבוע השני או השלישי הסרט עובד אך ורק על פי פה-לאוזן. יחסי ציבור ופרסום עובדים רק בסוף השבוע הראשון, מקסימום השני. אבל הצעד השני הוא למקסם את הפוטנציאל של הסרט, להפוך אותו לשיחת היום. ויש לי תחושה – לחלוטין מהרהורי ליבי – שמה שהתחיל כאילוץ ב"מחוברים לחיים" הפך אותו דווקא להצלחה: העובדה שהסרט הוקרן באולמות הקטנים במולטיפלקסים. אני יודע שבתחילת ההפצה אנשי נחשון, מפיצי הסרט שאין להם בית קולנוע משל עצמם ולכן נמצאים בעמדת נחיתות מול בעלי בתי הקולנוע שמציגים את סרטם, התבאסו מכך שסרטם שובץ באולמות הקטנים בכל מולטיפלקס. האולמות הגדולים, מן הסתם, שמורים לסרטים של המפיצים שבבעלותם בית הקולנוע, או למפיצים מתחרים שגם להם יש בית קולנוע ושיוכלו להחזיר טובה בסרט הבא. אבל כתוצאה מכך קרו שני דברים: "מחוברים לחיים" הוקרן כמעט תמיד, מזה עשרה שבועות, באולמות מלאים (יש חשמל מסוים באוויר כשאתם רואים סרט באולם מלא מפה לפה), וצופים נאלצו להישאר בחוץ כי כל הכרטיסים נמכרו. שגם זו תופעה שימי המולטיפלקס די מחקה: כי לשובר קופות גדול תמיד יהיה אפשר להשיג כרטיסים, אם לא בהקרנה הזאת, אז בהקרנה שתתחיל בעוד שעה. סרט כמו "הנוקמים" שובץ ל-15 הקרנות ביום בסוף השבוע שבו הופץ. "מחוברים לחיים" מוקרן כ-3-4 פעמים ביום. וכך קרה שלצד שיחות סלוניות על כך שהסרט מקסים, נשמעו תמיד אלה שאמרו שהם תכננו ללסרט לסרט אבל לא השיגו כרטיסים. ומניסיוני בתחום אני אומר לכם באחריות שמי שלא השיג כרטיס לסרט שהוא רצה, יתאמץ יותר להשיג לו כרטיס בפעם הבאה, ולא יחליט לוותר על הצפייה בסרט. השילוב בין שני אלה – אולמות מלאים והקרנות סולד אאוט – רק הגבירו את הבאז סביב הסרט. יתכן ואם הוא היה מוצג 15 פעמים ביום באולמות הכי גדולים הבאז סביבו היה חלש יותר.
אני כותב את זה כי אדרי בראיון הנ"ל מספר שהוא מפיץ סרטים ישראליים כמו בלוקבאסטרים הוליוודיים. והוא אכן חידש בזה והראה תוצאות יפות. לסרטים כמו "זוהי סדום" ו"סוף העולם שמאלה" זו אולי גם טקטיקה נכונה. אבל האם זו תהיה הטקטיקה הנכונה לגבי סרט כמו "העולם מצחיק" של שמי זרחין.
אומר זאת מפורשות: לדעתי הפוטנציאל המסחרי של "העולם מצחיק" גדול יותר מזה של "מחוברים לחיים". קודם כל, כי הוא מצחיק ומרגש יותר. שנית, כי הוא מציג קולנוע מוצלח יותר מהקולנוע הקצת בנאלי של "מחוברים לחיים". ושלישית, כי הוא דובר עברית ולא צרפתית (אם "מחוברים לחיים" היה סרט אמריקאי, נראה לי, הוא היה אולי אפילו מכפיל את מספר צופיו. הצרפתית היא מגרעת לקהל הממוצע).
אבל אדרי, מתוך גאווה (מוצדקת) ומתוך רצון להפוך את הסרט לשובר קופות מיידי מן הסתם ישבץ את הסרט באולמות הכי גדולים שלו וישבץ המון הקרנות ביום. אם הוא ימכור את כל הכרטיסים לכל ההצגות, הרי שזה שיקול נכון. אבל אני תוהה האם לא נכון יותר ליצור צוואר בקבוק. למלא אולמות קטנים יותר. ליצור ביקוש. להוך את הסרט לקצת פחות זמין כדי להפוך אותו לשיחת היום, ולנושא שיחה של "האם הצלחת כבר להשיג כרטיס לסרט", ובכך להפוך את הסרט למבוקש יותר לאורך זמן. או שמא, כמו בהוליווד, חושב אדרי שקומוניקט המבשר ש-30,000 כרטיסים נמכרו לסרט בסוף השבוע הראשון שלו דווקא יגרור יותר תשומת לב וימשוך אליו צופים, שיבואו ברגע שיבינו שמדובר בלהיט. האמת, אין לי מושג. אבל נדמה לי שאת ההצלחה של "מחוברים לחיים" צריך לנתח היטב ולהבין אותה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 30.5.2012
סטודנטים יקרים, ובעיקר סטודנטיות, ישבתי וצפיתי בסרטיכם. ואני תוהה: למה אתם עושים לי את זה? סרטי הסטודנטים, שהיו מקור לסיפורים קטנים ונאיבים, הפכו לפרץ עצום של אלימות, אגרסיביות ומיניות. צפיתי בתשעת הסרטים הישראלים שיתמודדו החל מהיום בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל לסרטי סטודנטים וראיתי ארבע סצינות סקס גרפיות למדי, שלוש מהן הציגו אונס. כל ארבע סצינות הסקס האלה, אגב, בוימו על ידי נשים. דווקא הסרטים הכי עדינים ורומנטיים ונאיביים בוימו על ידי גברים. אם בעבר דווקא בתי ספר כמו מנשר או קמרה אובסוקה ייצגו את הצד המחוספס, האגרסיבי והכמעט אוונגרדי של העשייה הסטודנטיאלית בארץ, עכשיו זה הגיע לחוג לקולנוע. אני צריך להגיד בבוטות: סבלתי נורא. אבל יש גם האפי אנד: מצאתי לפחות שתי הברקות קולנועיות.
אבל יש כאן בשורה: בשעה שבפסטיבל קאן מוחים על כך שלא היתה בתחרות הרשמית אף במאית, הרי שהנציגות הישראלית לפסטיבל סרטי הסטודנטים מציגה שיוויוניות מרשימה: עשרה במאים חתומים על תשעת הסרטים, חצי מהם נשים. אבל אני מחכה לסוציולוגית הפיקחית שתתבונן על יבול הסרטים שנעשה כעת בבתי הספר לקולנוע וגם בפיצ'רים ויסבירו לי מה קרה לייצוג הנשים בסרטים של נשים? איך כולם נהיו "הנותנת"? זה סוג חדש ורדיקלי של פמיניזם? או זו תנועת נגד ריאקציונרית לפמיניזם? כשמישהו כמו גספר נואה מביים סצינות אונס ברוטליות, אני מבין את זה. כשאשה עושה את זה, אני תוהה למה לה. אבל אני גם לוקח בחשבון שהפוליטיקה של ייצוגי המיניות משתנה, ואולי אני נותר מאחור. מה שחשבתי שהיה פעם הליברליות שלי פתאום הפכה לעמדה שמרנית. אז אני מחכה בסבלנות שמישהו, או מישהי, שבקיאים יותר בפוליטיקות הייצוג יבוא וינתחו את המגמה הזאת, כי אולי יש כאן מהפכה שחמקה מעיניי, ושאני מפרש אותה בטעות כרגרסיה. ואולי זו באמת רגרסיה.
יש שלוש סיבות לכך שרציתי לצפות בנציגים הישראליים לתחרות הבינלאומית. האחת, פרקטית: יש כל כך הרבה סרטים מרחבי העולם בתחרות, שאין סיכוי שאצליח לראות את כולם. אז לקחתי נתח מקיף שהיה ביכולתי ללעוס ולבלוע. השניה, סקרנית: אני גם לא עומד בקצב של כל סרטי הסטודנטים הנעשים בארץ, אז עיון באלה שנבחרו כשגרירי בתי הספר לאחת מתחרויות הסטודנטים החשובה בעולם מציגה, מן הסתם, את המיטב שבמבחר. השלישית, פרקטית: ההיסטוריה מלמדת אותנו שישראל היא אלופה בסרטי סטודנטים. סרטים ישראליים רבים זכו באחד הפרסים הבולטים בתחרות הזאת, כך שמן הסתם צפיתי באחד הזוכים. נותר לי להמר כעת מי מהם. ובעיקר, יעניין אותי לדעת בסופו של פסטיבל האם טעמי יהיה דומה לזה של שופטי הפסטיבל (בראשות ארי פולמן).
אוניברסיטת תל אביב:
"רסן". במאית: אתי ציקו
הסרט הזה מגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים הישר מפסטיבל קאן שהתקיים בשבוע שעבר. הסגנון, אכן, דומה לסרטים שאוהבים שם בקאן: קר, אנליטי, קליני, נטול רגש, גדוש באכזריות. זהו סיפורה של אשה מהוהה שמגלה שבעלה בוגד בה, וזה דווקא מצית משהו בגופה הכבוי, העולם נהיה מאוד יצרי פתאום סביבה. הרסן משם הסרט רומז על שני עניינים: האחד, ברמת הפשט, קשור לעלילת משנה (שלא לחלוטין הבנתי, אני מודה) הקשורה בקשר שבין האשה ובין הכלב, אותו היא רואה כנציגות של בעלה. השני, המטאפורי יותר, קשור לכך שהאשה אולי מרגישה שהיא קשורה ברסן, ומנסה להשיל אותו ממנה, להשתחרר ממנו, רק כדי לגלות שכשהיא לא תחת רסן של גבר אחד, היא תחת הרסן של גבר אחר. הסגנון והמשחק מרשימים, מודה. אבל זה בדיוק מסוג הסרטים שאני מביט בהם בהשתוממות רבה ותוהה, בדאגה, האם הוא מבטא משהו מהעולם הפנימי של יוצריו, שאם כן, זה מפחיד. לחילופין, יתכן ויש כאן פשוט תרגיל מחושב בקולנוע פרובוקטיבי, מהסוג שכה אופנתי בשנים האחרונות בעולם, ובארץ היה מזוהה בעיקר עם סרטי הגמר שיצאו מבית ספר מנשר. ובכן, המנשריזציה הגיעה לאוניברסיטת תל אביב, ואני מקווה שהיא תחלוף משם מהר מאוד.
“ברבי בלוז". במאית: עדי קוטנר
הסרט הזה כבר זכה בפרס בפסטיבל ירושלים שעבר והוקרן בסאנדאנס. כלומר, זוכה להערכה. אותי הוא צימרר. נערה קטנטונת מתגרה בדוב אדם שגר בבית הסמוך, היא מפלרטטת איתו, ואז מגלה שכמשחקים עם בולדוג, הוא גם נושך. דביר בנדק הוא השכן שמתחיל כחנון ואז נהפך לחיית טרף, וזה לפחות סרט הסטודנטים השלישי שאני רואה אותו בתפקיד של פרברט/אנס/פדופיל ואני מייעץ לו בחביבות להפסיק עם זה. מירב פלדמן מצוינת בתור הלוליטה שמשחקת בטפשות עם נשק טעון.
“שחקן ספסל". במאי: גיל וינשטיין
רעיון מקסים: אסי דיין מגלם גבר חרדי קשיש שמגיע לתל אביב לפגוש אנשים מעברו החילוני. בדרכו אנחנו מבינים א) שהוא היה מפורסם פעם; ב) שהוא היה מאמן כדורסל; ג) ושלמעשה הוא מגלם את אורי זוהר ואנחנו צופים כעת ב"עיניים גדולות 2”. אני די משוכנע שהרעיון להחזיר את בני פורמן לתל אביב, 40 שנה אחר כך, עבר בראשם של המון קולנוענים ישראליים, אז שאפו גדול לווינשטיין על שקם ועשה את זה. שאפו כפול על כך שגייס לצידו את שי גולדמן, שכן ל"עיניים גדולות" היה את דוד גורפינקל כצלם, אז צריך לעמוד בסטנדרט. השוטים הארוכים-ארוכים של אסי/ברוך/אורי/בני משוטט באיזור דיזנגוף סנטר פשוט יהפהפיים ונאמנים לעובדה שגם "עיניים גדולות" היה שיר אהבה מצולם לאותה שכונה תל אביבית. אבל רק באג אחד שהציק לי: בגרסה שראיתי, בסוף הסרט מופיע השיר "עיניים גדולות" של אריק אינשטיין, מהסרט ההוא, וצינן לי את ההתלהבות. היה מקסים להבין לבד שהסרט מתכתב עם היצירה ההיא, מבלי שיגלו לי את זה מפורשות. זה גם מקטין את הסרט והופך אותו ממחווה יפה, המתבוננת בתל אביב של היום דרך העיניים של 1974 (ודרך עיניים ירושלמיות), לסוג של וידיאו-קליפ כמעט פארודי. זו החמצה, שנובעת מכך שהבמאי לא סומך על הקהל שלו. חבל, כי גם מי שמכיר את "עיניים גדולות" וגם מי שמעולם לא שמע על הסרט לא זקוק לשיר הזה בסוף.
סם שפיגל:
“קרב עיניים". במאית: אורית פוקס.
מעולה! זה הסרט שהכי אהבתי מהמקבץ הישראלי (היה עוד אחד שהתקרב אליו מאוד, עליו בהמשך). “קרב עיניים" הוא לא רק סרט חכם מאוד, הוא גם עשוי בצורה מתעתעת כל כך, שרק בדיעבד אני יודע לזהות עד העבודה עליו מרשימה ועד כמה היא מדויקת. לכאורה אנחנו צופים בצילומי וידיאו ביתיים של במאית צעירה בתהליכי הליהוק והחזרות לסרט שהיא עומדת לביים. היא מחפשת את השחקנים המושלמים שלה. את הבחור היא מוצאת די מהר, אבל היא לא מרוצה מאף בחורה. ובהדרגה אנחנו גם מבינים על מה הסרט: על פלירטוט שהופך לאונס. זה השלב שבו הצפייה מתחילה להיות לחוצה, ואני מחכה לכותרות הסיום כדי שיפתרו לי את התעלומה: האם זהו סרט תיעודי, כלומר שכל חומרי הגלם הם אכן מחזרות אמיתיות, או שזה סרט עלילתי, כלומר שהכל כאן מבוים? עצם הטשטוש הזה מבהיר עד כמה העשייה (כאמור, הלכאורה ביתית) משכנעת, חודרנית ומלחיצה. ובעיקר, קצת כמו סרטיו של מיכאל האנקה, יותר משזהו סרט על אלימות, זהו סרט שבוחן את העובדה שלקולנוע עצמו יש אלמנט אלים, חודרני. שעבודתו של במאי עשויה להיות עבודה נצלנית, אפילו אונסת, וששחקנים הם בתפקיד הנאנסים. אבל זה הולך רובד אחד עמוק יותר, ומציג יוצרת שלמעשה מנסה לשחזר משהו אישי ופנימי. היא מגלה, אגב, אותו דבר שגילו חברותיה לסרטים הקודמים, אבל הפעם זה נעשה בתוך מסגרת קולנועית מבריקה, מפתיעה ונבונה מאוד. התפעלתי לחלוטין. וגם מהשחקנים: ידידיה ויטל, עבר יפה מהשה התמים אל הזאב הטורף. ונעמה שטרית ("העולם מצחיק") וגל סלומון (“היום השלישי") היו מצוינות כשחקניות שתוהות איפה עובר הקו האדום בעבודה מול במאית. אבל חוששני שאם אספר שנטע שפיגלמן מגלמת את הבמאית, אני קצת הורס את הסרט, שפשוט לא ידעתי עד סופו מה לצפות ממנו ולאן הוא הולך.
“איך רצחתי את רבין". במאי: מיכאל אללו
או, קצת נחמה. סם שפיגל, השבח לאל, ממשיכים לעשות סרטים על נערים והתבגרותם. בסרט ההתבגרות החינני הזה, שמושפע מאתגר קרת ומעוזי וייל במינונים שווים, נער מפתח הפרעת כפייתית ביום מותו של פרדי מרקורי, ונאלץ להשיל אותה מעליו למחרת רצח רבין. רצח שהוא מאמין שהוא אשם בו, בשל סיבות שונות של כפייתיות וילדותיות. הפתיחה מקסימה ומלאת המצאות ויזואליות חביבות מאוד. הסוף מאבד מתח, בעיקר כי הוא צפוי למדי ואין בו את פרץ היצירתיות שיש בפתיחה. אבל אחרי שלושה סרטי אונס, נהניתי מסרט שיש בו צבעים וסוכר (ושיעבוד יפה יחד עם "סרק" של מיכל ויניק, שגם הוא עוסק באהבות ראשונות ושברוני לב ב-4.11.1995).
“שיחות אחרונות". במאית: רותי פרי-בר
אחותה של צעירה שנהרגה בתאונת דרכים מנסה להתמודד עם השכול ולחזור לשיחות הטלפון האחרונות שאחותה קיימה לפני מותה בנייד שלה. סיפור ריימונד קארברי, עצוב, עדין, יפה, מצולם יפה, משוחק יפה.
מעלה:
“חסימות". במאי: גולן רייז
הזוכה בפרס סרט הסטודנטים בפסטיבל ירושלים האחרון, "חסימות" הוא כמעט סרט טוב מאוד. בעיקר כי הוא מאוד אפקטיבי. במחסום צה"ל בגדה, קצין צעיר צריך להתמודד עם לחץ כפול: התראה חמה לניסיון חדירת מחבל מתאבד ומהעבר השני של המתרס – אמו, המתנדבת בארגון הומינטרי בסגנון "מחסום ווטש", באה להשגיח שלא מופרים זכויות האדם של הפלסטינאים ומגלה שבנה הוא הקצין האחראי. הרעיון למקם את המתח האידיאולוגי בין ימין לשמאל בארץ בתוך קונפליקט בין דורי של אם מול בנה הוא הברקה, והוא אכן הופך את הסרט לפלונטר של רגשות והגיון שנדמה שהבסיס שלו הוא פסיכואנליטי ולא פוליטי. השילוב בין הדרמה הטעונה והפולמוס האידיאולוגי/פרוידיאני הופך את "חסימות" לסרט טעון מאוד. אלא שסצינת הסיום של הסרט, לדעתי, מחלישה אותו מאוד והופכת אותו לדמגוגי. במקום סרט שמציג סיטואציה שבה כולם צודקים וגם כולם טועים, הדקה האחרונה שלו אומרת מפורשות שיש טועים וצודקים בסיטואציה הזאת, דבר שמקטין את עוצמת הדרמה בדקות שקדמו לה.
בצלאל:
“אושיהארה". במאי: יואב בריל
גם כן מעולה. סרט אנימציה פשוט מבריק בקונספט שלו, המספר את התבגרותו של הבמאי עיוור הצבעים בקיבוץ. כל הסרט מעוצב בעולם הוויזואלי של המבחנים לזיהוי עיוורון צבעים (מבחן אישיהארה שמו), כולו נקודות וכתמי צבע. עיוורי צבעים יסתבכו עם הסרט הזה כהוגן. הסרט כה מלא המצאות ויזואליות ורגעים אנושיים יפים שאני תוהה: האם העובדה שארי פולמן (שעובד כעת על סרט האנימציה השני שלו) עומד בראש חבר השופטים תעזור לסרטו של בריל להפוך לסרט האנימציה הראשון בתולדות הפסטיבל שייצא ממנו עם פרס בכיר? אני מקווה שכן.
“יללה". במאים: נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי
עוד סרט אנימציה. ללא מילים. בשחור לבן העוסק בחששותיה ובפחדיה של אם צעירה שרואה בתינוקת שלה מעין חיית פרא בלתי מאולפת. נאה למדי.
"יותר איטי מלב", סרטם העצמאי של ינאי גוז ויוני זיכהולץ ("אלנבי רומאנס"), יגיע לשתי הקרנות בכורה בשבוע הבא: האחת (טרום בכורה) בפסטיבל הגאה, ב-10.6. השנייה, למחרת, בפסטיבל קולנוע דרום שם יהיה אחד מארבעה סרטים המוצגים בזרקור השני לקולנוע ישראלי עצמאי (ולצידו "זוהר הרקיע", "מעשיה אורבנית" ו"לא בתל אביב"). את הטיזר ל"זוהר הרקיע" כבר הצגנו, עכשיו הגיע תורו של "יותר איטי מלב". שתי סצינות ראשונות מתוך הסרט מוצגות כאן לראשונה. טעמו:
תקציר: לילי (רוני הדר) מחפשת גיבור לספר החדש שלה. נינו (גיא לואל), אמן רחוב רומנטיקן ומציצן, מתאים בדיוק לתפקיד. לילי מפתה אותו, חודרת לחייו ומתחילה לכתוב עליו את הספר, ללא ידיעתו. אבל חברו הקרוב ביותר, פרדי (פיני טבגר), שחי חיים כפולים כחרדי בעל משפחה ביום ואמן דראג בלילה, מפריע. לילי מחליטה לעשות הכל כדי לשמור את נינו רק לעצמה. העניינים מסתבכים כשהיא מתחילה להתאהב בנינו, וכשנינו מציץ לחייה ומגלה את מניעיה האמיתיים.
משתתפים: רוני הדר, גיא לואל, פיני טבגר, שלום שמואלוב, שרה סיני
צלם: שי פלג
תגובות אחרונות