ככה יעשה לאיש אשר הדיקטטור חפץ ביקרו

הנחת היסוד שלי היא כזאת: "בוראט", שיתוף הפעולה הראשון של סשה ברון-כהן והבמאי לארי צ'רלס, היה הברקה גאונית, וככל הנראה חד פעמית. אני מתקשה לדמיין איך ברון-כהן יוכל לשחזר הישג כזה. ואכן, "ברונו", סרטו השני איכזב יחסית לציפיות. ועכשיו מגיע "הדיקטטור". החדשות הטובות: הוא יותר טוב מ"ברונו".

הבשורות הטובות הן שאם מתעלמים לרגע מ"בוראט" הרי ש"הדיקטטור" הוא בפשטות סרט נורא נורא מצחיק. לא, באמת: ממש מצחיק. אבל ציפיות באות עם מחיר. כי אם "הדיקטטור" היה סרט של אדם סנדלר – ואני לא אומר כאן אדם סנדלר סתם, כי יש המון אדם סנדלריות בסרט הזה – זה היה הסרט הגדול והמבריק ביותר בקריירה שלו (והמשך ישיר וטבעי ל"אל תתעסק עם הזוהאן", שאני אישית חשבתי שהוא נפלא). אבל לקבל רק "מצחיק" מסשה ברון-כהן זה טוב, אפילו נפלא, אפילו "מי צריך יותר מזה", אלא שבכל זאת משהו חסר. החלקיק הקטן שבין "מבריק" ל"גאוני" חסר כאן. זה מציק, כי אנחנו כבר יודעים שלברון-כהן ושות' יש את החלקיק הזה.

לכאורה, "הדיקטטור" הוא נטישה של הפורמט של "ברונו" ו"בוראט": לא עוד קוואזי-סאטירות פסאודו-דוקומנטריות המבוססות על אלמנטים של מצלמה נסתרת (שילוב האלטר-אגו של ברון-כהן בתוך סיטואציות אמיתיות) אלא סרט אמיתי עם תסריט ובימוי (נדמה לי שאפשר למצוא בסרט כמה סצינות שבהן ניסו לשלח את ברון-כהן בתור הדמות אל רחובות ניו יורק האמיתיים, אבל הם ספורים למדי בסרט, וכה זניחים שכנראה שאפשר להכריז שהפורמט הזה מת). אמנם הרצף העלילתי תפור בצורה גסה, רק כמעברונים לסצינות שהן גאגיות במהותן (חלקן אדירות, כמו הסצינה במסוק; חלקן אינפנטיליות, כמו הסצינה על הכבל), אבל הכיוון מעניין: ברון-כהן וצ'רלס, יחד עם שלושה מהתסריטאים הקבועים של "סיינפלד" הפכו את "הדיקטטור" לסרט שבין כל בדיחות הזרים, הוואגינות והצואה שלו, מנסה לתקשר עם הקולנוע חם הלבב של צ'פלין (כמו ב"הדיקטטור הגדול", או "דייב", יש כאן סיפור על דיקטטור מרושע וכפילו פשוט העם, אלא שהעלילה כאן הולכת לכיוון אחר מהסרטים ההם), או אפילו קפרה (זהו "מיסטר אל-אדין הולך לוושינגטון"). קומדיה וולגרית ופרועה שדווקא מנסה להגיד משהו בעל ערך לעולם.

וזהו גן עדן קומי. ברון-כהן ושות' רוקקים על העולם. על כולם. על יהודים וערבים, כמובן. אבל בעיקר על אמריקה, שהסרט בעצם מנסה להגיד מפורשות שאמריקה היא בעצמה דיקטטורה שאזרחיה אפילו לא מודעים להיותה כזאת. ועל הדרך כולם חוטפים. הסרט הזה שיוויוני להפליא: הוא מכפיש את כולם במידה שווה (ואני מודה: כשיהודים מספרים בדיחות על יהודים, זה מצחיק אותי מאוד). אבל האם הסרט באמת שיוויוני? אני מניח שלצופים הערבים יש קייס להיעלבות כשברון-כהן מעמיד פנים שהוא מדבר עברית בשעה שהוא בעצם מדבר עברית משובשת (שוב, כמו ב"בוראט" הקהל הישראלי יתגלגל מצחוק מכל "ג'חנון" ו"מלאווח" ו"בולבול" שלו, במקומות שהקהל האמריקאי בכלל לא יידע שיש שם בדיחה). כלומר שבעולמו היהודי של ברון-כהן בקזחסטן ובממלכה הצפון-אפריקאית שממנה מגיע הגנרל אדמירל אל-אדין מדברים אותה שפה.

ההברקה הכי גדולה בסרט נמצאת בפסקול: שיבוצם של שירי פופ, מהסוג שנדוש למצוא בסצינות מפתח בפסקולים הוליוודיים (אר.אי.אם, דולי פרטון, וכו') אבל בגרסאות כיסוי בערבית.

אה, עוד הברקה. והפתעה: אנה פאריס, שחקנית בלתי נסבלת בדרך כלל, פשוט מצוינת בסרט הזה בתור חברתו הלסבית/טבעונית/היפסטרית/שמאלנית של הדיקטטור.

================

תוספת. הנה מה שכתבתי מאוחר יותר על הסרט ב"פנאי פלוס":

הקהל הישראלי מאוהב בסשה ברון כהן. אפשר אפילו לקבוע שכרגע הוא ככל הנראה כוכב הקולנוע הכי מצליח בישראל. כלומר, שחקן שהקהל מגיע לסרטיו רק מעצם העובדה שהוא מופיע שם. מבחינת מספרים, סשה ברון כהן של השנים האחרונות עקבי ומצליח בקופות בישראל יותר מאשר בראד פיט. ולמה זה? אולי כי נעים לנו – ואני כותב את זה בגוף ראשון, כי אני שותף לתחושה הזאת – שאחד מגדולי הקומדיה בעולם כרגע מחצין בסרטיו את שורשיו הישראליים; זה נעים להיכנס לסרט שזוכה להצלחה (סבירה) בכל העולם ולשים לב שלקהל הישראלי יש יתרון על פני הקהל בשאר העולם מבחינת כמות הבדיחות. כמו ב"בוראט", יצירת המופת שהעבירה את דמויות של ברון כהן לקולנוע אחרי שנים של גאונות טלוויזיונית, גיבור הסרט אמור לדבר בשפה זרה ואקזוטית לאוזני דוברי האנגלית אבל בפועל הוא מדבר עברית (וכך יוצא, באופן גזעני למדי, יש לומר, שבסרטיו של ברון-כהן, גם קזחית וגם ערבית נשמעות אותו דבר: כמו עברית משובשת). וכמו כל בן מהגרים שגדל רוב חייו בגולה ומגיע לישראל לבקר את בני דודיו רק פעם-פעמיים בשנה, רוב אוצר המילים של ברון-כהן מורכב מקללות. ואני חייב להודות במבוכה אינפנטילית: כשברון-כהן מדבר על "בולבול" ו"מלאווח" (שמות איברי המין הגבריים והנשיים, בהתאמה, בשפתה של ממלכת וואדיה), אני מוצא את זה מצחיק מאוד. תינוקי, אבל מצחיק.

אז סיכמנו ש"בוראט" היה יצירת מופת (סרט השנה של "סינמסקופ" לשנת 2006, אני מזכיר). ו"ברונו" היה נפילה. ו"הדיקטטור" – בו סוף סוף בורא ברון-כהן דמות חדשה ולא מגייס דמות מהארסנל הטלוויזיוני שלו – הוא יותר טוב (בהרבה) מהשני, אבל פחות מהראשון. ונשאלת השאלה: למה? למה "הדיקטטור" לא מצליח להגיע להישגיו של "בוראט". הרהרתי בכך דקה או שניים והגעתי למסקנות.

א. בגלל ברון-כהן עצמו. “בוראט" היה, למעשה, מעין סרט מתיחות של קומיקאי שלא היה מאוד מוכר באמריקה. הוא הסתובב ביבשת, העמיד פנים שהוא כתב הטלוויזיה הקזחית, וחשף את פניה הגזעניות של אמריקה ברבים. כתוצאה מכך קרו שני דברים: ברגע שהסרט יצא חטפו ברון-כהן ושותפיו לסרט מבול של תביעות מצד אנשים שצולמו לסרט ללא ידיעתם ושטענו – כנראה בצדק – שהסכמתם להצטלם נלקחה מהם באופן לא כן. הדבר השני הוא שברון-כהן נהיה בין לילה כוכב בינלאומי, שפניו – גם כשהוא מחופש לכתב קזחי – מוכרות להמונים. שש השנים שחלפו מאז הפכו את הקהל לזהיר יותר כשהוא מדבר מול מצלמה. כבר ב"ברונו" קטעי הראיונות היו חלשים יותר והורגש שאנשים חוששים לדבר בפתיחות מול מצלמה.

ב. בגלל הדמות. הגאוניות של בוראט היתה בכך שהדמות הזאת היתה שפלה ונחותה מבחינה מעמדית מכל מי שהיא פגשה בדרכה. זו הסיבה שתחבולת הצילום כמו-תיעודי הצליחה. בוראט גרם לאדם הכי מסכן באמריקה להתנשא מעליו, וזה יצר פתיחות עצומה אצל אנשים. לעומת זאת גם ברונו וגם הגנרל-אדמיראל אל-אדין, גיבור "הדיקטטור", הם אנשים עם מעמד ופוזה. הם מרתיעים מעליהם את הקהל, גורמים למצולם להיזהר בשפתו ובהליכותיו. ניכר שב"הדיקטטור" היו כמה ניסיונות לצלם צילום תיעודי לא מתוסרט ברחובות מנהטן בהם אובד הגנרל-אדמירל ופונה לעזרת העוברים והשבים, אבל נראה גם שהטכניקה הזאת נזנחה מהר בסרט, כי היא לא עבדה. במקום זאת, גייס ברון-כהן ושותפו, הבמאי לארי צ'רלס, את התסריטאים של "סיינפלד" (ושל "יורוטריפ") וכתבו תסריט מסודר, עם סצינות ודמויות. התוצאה יצאה מצחיקה מאוד, מאוד מאוד, ושוב מציגה את אמריקה כמדינה שכולה פרדוקס: דמוקרטיה ענקית וליברלית שבעצם מתנהגת כדיקטטורה גזענית, הנשלטת על ידי בעלי ההון, השולטים במערכת השלטון המושחטת. והתוצאה אף ומוכיחה לי שברון-כהן בהחלט בדרכו להפוך לפיטר סלרס של ימינו. אבל "בוראט" זה לא.

רוברט זמקיס הוא אחד הבמאים האהובים עליי. כשאני נכנס לסרט של רוברט זמקיס (חוץ מ"רוחות חג המולד") אני יודע שיהיה שם לפחות רגע אחד שידהים אותי, שיעיף אותי אל התקרה, רגע של קולנוע מפואר, עכשווי, היי-טקי, סופר-משוכלל, שמשרת סיפור רגשי. אחרי למעלה מעשר שנים בתחום האנימציה – זמקיס הוא מחלוצי התלת מימד ואנימציית לכידת התמונה, זמקיס אחראי לקאמבק של האיימקס; "אווטאר" לא היה קיים ללא "רכבת אל הקוטב" – נראה שזמקיס עושה די-טוקס קולנועי וחוזר לסיפור שנראה על פניו פשוט (עם דנזל וושינגטון בתפקיד טום הנקס). הטריילר אמנם לא מסגיר את זמקיסיותו ואם לא היו אומרים לי, לא הייתי יודע שאני אמור להתרגש מבואו של הסרט. אבל עכשיו שאני יודע שזה סרט של זמקיס, אני מחכה לו בציפייה דרוכה. הנה הטריילר:

הו, יש לסרג'יו ליאונה קוונטין טרנטינו סרט חדש. כמה נחמד. וזה מערבון. על נקמה. ועל עבדים. בכלל, סוף ימי העבדות יעשו קאמבק בחג המולד הקרוב, עם "דג'נגו" ועם "לינקולן" של ספילברג.

ואגב: אין לי מושג איך ייקרא סרטו של טרנטינו בעברית, אבל אם יוחלט לקרוא לו "ג'נגו", ולא "דג'נגו", זה יהרוס את הבדיחה בסוף הטריילר הזה:

עוד חודש לפסטיבל ירושלים (מ-5.7 עד 14.7, כולל צום י"ז בתמוז באמצע) ואתמול ננעל המיון לתחרות הישראלית העלילתית בפסטיבל. והרשימה כבר בידינו. תשעה סרטים ישתתפו בתחרות ואלה הם:

1. "רווקה פלוס", דובר קוסאשווילי

2. "בלדה לאביב הבוכה", בני תורתי

3. "למלא את החלל", רמה בורשטיין

4. "רוק בקסבה", יריב הרוביץ

5. "המשגיחים", מני יעיש

6. "שרקייה", עמי ליבנה

7. "חיותה וברל", עמיר מנור

8. "מנתק המים", עידן הובל

9. "אליס", דנה גולדברג

רשימה מעניינת למדי. קודם כל, שימו לב שחוץ משני הסרטים הראשונים, כל השאר הם סרטי ביכורים. למעשה, בקטגוריית "סרט הביכורים", נכלל גם סרט שני, לא רק סרט ראשון (אף פעם הבנתי למה), כך שחוץ מדובר קוסאשווילי, כולם גם זכאים להתמודד על פרס סרט הביכורים.

שמונת הסרטים הראשונים מוקרנים בימים אלה בהקרנות האקדמיה ומתמודדים גם על פרסי אופיר, לכן השיחוק של הפסטיבל הוא בכך שאיתר ושיבץ גם את "אליס", סרטה העצמאי של דנה גולדברג, שמגיע לפסטיבל כמעט בלי שום חשיפה מוקדמת.

אגב, לא אתפלא עם הרשימה תשתנה – ברמה של סרט אחד שיתווסף או שיירד – בימים שנותרו עד שתפורסם רשמית.

=================

כרגיל, פסטיבל קרלובי-וארי בצ'כיה מתקיים בצמוד לפסטיבל ירושלים (הם מתחילים ב-29 ביוני השנה), וסרטי התחרות הרשמית פורסמו הלילה. באופן מפתיע, אין שם אף סרט ישראלי. זאת אחרי ש"בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני זכה בפרס הראשון בפסטיבל הזה בשנה שעברה. הנציגות הישראלית היחידה במסגרות התחרותיות של קרלובי-וארי היא הסרט הקצר (40 דקות) "לאן שאת נוסעת" שביימה רוני ששון ושזכה בתחרות הדרמה בפסטיבל חיפה.

===============

כבר שנה שאני מהמר – מבלי לראות פריים מאף אחד מהסרטים – שהסרט שימשוך אליו הכי הרבה תשומת לב השנה בפסטיבל ירושלים, ומחינתי המועמד הבכיר לזכייה, הוא "למלא את החלל" של רמה בורשטיין. והנה מגיעה עדות נוספת לכך שהוא כנראה משהו מיוחד: אחרי שהסרט כבר פותח במעבדות הבימוי של סאנדאנס, השבוע פורסם שהוא זכה – אחרי שהוא כבר כמעט גמור – במענק נוסף מטעם מכון סאנדאנס לתמיכה בשלב הפוסט-פרודקשן של הסרט. אגב, בזכות הקשרים שנרקמו השנה בין סאנדאנס ובין פסטיבל ירושלים, לא אתמה אם סרטים נוספים מהרשימה הזאת יגיעו להקרנה בירושלים.

=================

פסטיבל סרטי הסטודנטים עדיין בעיצומו, עד מוצאי שבת, וכל מי שרצה לראות סרטי סטודנטים און-ליין, קיבל את מבוקשו (בתנאי שהוא מנוי של האוזן השלישית): אתר האוזן השלישית מציע מבחר מסרטי הפסטיבל, גם מהתחרות הבינלאומית ום מהתחרות הישראלית, לצפייה. בכל יום מצטרפים חמישה סרטים נוספים. אתם יכולים לראות שם, למשל, את "על מרתה לעוף", סרט קודר אבל עם צילום מרשים שביימה מעין ריף מאוניברסיטת תל אביב. או את "חג שמח", סרט הגירה עדין ואנושי, שביימה לוצה מרוואני ממכללת ספיר, ושזכה בשנה שעברה בפרס ראשון בפסטיבל דרום.

==================

שבוע הספר מתחיל היום בתל אביב ואני בהלם. אני קורא את כתבות הפריוויו בוואלה ובוויינט ומגלה שהמון אנשים שנתיבי חיי הצטלבו איתם בעבר מוציאים כעת ספרים. למשל, ירמי פינקוס, שהיה המפקד שלי בצבא (ועבד איתי כמאייר ב"עכבר העיר"), מוציא ספר שני; או תמר גלבץ, שהיתה סגנית עורכת "תרבות מעריב" כשכתבתי שם, מוציאה ספר שלישי; או אפרת דנון, שגם עבדה איתי פעם ב"עכבר העיר", מוציאה ספר שלישי. והכי מסקרן מבחינתי: אילת גונדר, שהיתה תלמידה שלי בסם שפיגל (ושתי טיפות מים מירנדה ג'וליי), מוציאה רומן ביכורים שפרק ראשון (ועסיסי למדי) ממנו מתפרסם בוויינט. נראה לי כמו חומר מצוין לסרט הבא של דובר קוסאשווילי. ואני מכריז כבר עכשיו לכל ידידיי ועמיתיי הסופרים: אין לי זמן לקרוא את כל הספרים האלה. עוד לא גמרתי לקרוא את הספרים שקניתי בשבוע הספר בשנה שעברה.

צילום: דוד פרלוב. כנראה מ-2003

את התמונה הנ"ל נדהמתי לקבל במייל בשבוע שעבר מיריב מוזר. מוזר מפיק את כנס בוגרי החוג לקולנוע שיתקיים מחר (חמישי) מול בניין מקסיקו באוניברסיטה, והוא גם עורך חוברת מזכרת במלאת 40 שנה לחוג, שמן הסתם תופץ מחר לבאי האירוע. מוזר וליביו כרמלי, השותף לעריכת החוברת, נברו בהמון חומרי ארכיון מתולדות החוג (וכך הגיעו גם לאוצר הזה) ומצאו בין תצלומיו של דוד פרלוב גם את הפולארויד הזה, שבו צילם פרלוב אותי.

ניסיתי להיזכר באיזו סיטואציה היינו שבה פרלוב טרח לצלם אותי. ונדמה לי שזה קרה בחדר העבודה שלו, בבית הרחוב שאול המלך, כשבאתי אליו ב-10 בנובמבר 2003 לראיין אותו. למחרת הוא היה צריך לטוס לברזיל, ותערוכה של צילומיו עמדה להיפתח, אז אלתרנו ראיון של הרגע האחרון, ששנינו לא היינו מאוד מרוכזים בה (הראיון, וכל הסיפור סביבו, מופיע כאן). חודש אחר כך פרלוב נפטר.

את פרלוב הכרתי שלוש פעמים. פעם ראשונה כבמאי, אולי אחד מגדולי הבמאים בארץ, אולי אחד מגדולי הבמאים בעולם. פעם שנייה כמורה. בחוג לקולנוע ניסיתי לקחת כל קורס שפרלוב לימד. היה משהו ענק בנוכחות שלו. השיחות שניהלנו בשיעור שלו על קובריק היו פוקחות עיניים. ופעם שלישית כידיד, כשכן (אם כי תמיד הייתי על תקן המעריץ). פרלוב גר לא רחוק ממני, והיינו נפגשים לא מעט ברחוב, או בסופר-פארם בלונדון מיניסטור. הוא תמיד עם מצלמה. תמיד מצלם משהו, ואני תוהה לא פעם האם אי פעם אוכל לדפדף בתצלומיו ולראות אם במקרה באחת הפעמים האינסופיות שתיעד את פינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך אולי איפשהו מרחוק הוא קלט גם אותי. והנה, פתאום אני מבין שכן. ממש ברגע האחרון. ממש מולו. התמונה הזאת מרגשת אותי.

מבטיחים לי שמחר באירוע הבוגרים יהיו לא מעט הפתעות ארכיוניות כאלה.

ג'רג' פאלפי, יום ראשון אחרי הצהריים. תל אביב

זו הפעם השנייה שג'רג' פאלפי, הבמאי ההונגרי בן ה-38, מגיע לישראל במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים. בפעם הראשונה זה היה ב-1998 עם סרט הגמר שלו מבית הספר לקולנוע בבודפשט. "זה היה סרט גרוע", הוא אומר כיום. 14 שנה אחר כך והוא מרגיש שתל אביב לא השתנתה בכלל, אפילו חנות הפלאפל אותה הכיר בביקורו הקודם עדיין שם. "יש בעיר הזאת אווירה מיוחדת", הוא אומר. הבדל אחד בכל זאת: "לפני 14 שנה היו המון חיילים ברחובות העיר, זו היתה תקופה עם הרבה פיגועים ואני זוכר שמאוד הופתעתי מכמות החיילים ברחוב. בעיקר שמתי לב לחיילות עם הרובים הגדולים". עכשיו, הוא מאבחן, לא רואים חיילים בכלל ברחובות תל אביב.

לפסטיבל השנה הוא מגיע עם סרטו הארוך הרביעי, אחרי שכבר הפך לאחד הבמאים יוצאי הדופן של אירופה, יוצר שכל סרט שלו הוא הרפתקאה אקספרימנטלית אחרת. סרטו הראשון, "שיהוק", היה נטול דיאלוגים. סרטו השני, "טקסידרמיה", היה אורגיה ויזואלית מרהיבה ואלימה, על סקס, אוכל ומוות. דמיינו את פיטר גרינאוויי על אסיד. סרטו השלישי, "אני לא החבר שלך", היה מעין ניסיון לקולנוע מאולתר שלטעמי לא צלח היטב. ועכשיו מגיע האקספרימנט הרביעי: סרטו "פיינל קאט", שהוקרן ביום ראשון בסינמטק, מול קהל שפשוט התמוגג ממנו.

"חיפשתי רעיון איך לעשות סרט בלי כסף", מספר פאלפי על הרגע שבו, לפני שלוש שנים, הוא יצא לדרך ליצור את "פיינל קאט". הוא ועשרה עורכים (ארבעה עורכים ראשיים וששה עוזרי עריכה) מיינו 600 סרטים, רובם מאבות היסוד של הקולוע העולמי, והקולנוע הפופולרי ("90 אחוז מהסרטים הכרתי אטו מצפייה אישית או מלימודי הקולנוע שלי", הוא אומר), ובאמצעות עריכה נהדרת יצרו עלילה ארכיטיפית הבנויה משוטים מתוך הסרטים האלה. בחלק מהמקרים הם מוציאים את השוט מהקונטקסט שלו, בחלק הם משאירים אותו רלוונטי לרגע. התוצאה היא מונטאז' עצום שיוצר פסיפס נפלא של סרטים שבונים נראטיב-על: בחור פוגש בחורה.

זה כמו שנת לימודי קולנוע דחוסה לתשעים דקות: גם בימוי, גם עריכה וגם תסריטאות. לא רק שחובבי קולנוע יתמוגגו לנסות לזהות את כל הסרטים – כאמור, רובם לא איזוטריים כלל – אלא שהסרט מצליח בצורה שנונה מאוד למפות את נקודות המפנה העלילתיות העיקריות שכל סרט צריך שיהיו בו, והוא מציג איך סרטים שונים הציגו את הנקודות התסריטאיות האלה: המפגש בין הבחור והבחורה, אופוריית ההתאהבות, סצינת הפיתוי (על במת מועדון לילה), סצינת הסקס, הבוקר שאחרי, המשבר, הפרידה, שברון הלב, הכעס, וההפי אנד. ובאמצע, כיאות לסרט שהוא כבר הרבה מעבר לפוסט מודרני, אפילו פיתול תודעתי קטן, של סיקוונס שאולי קורה במציאות ואולי בדמיונו של הגיבור ושבו העלילה מתפצלת לשני סופים אפשריים: הטראגי והשמח.

בסופו של תהליך עריכה וסינון, לקאט הסופי נכנסו 450 סרטים. הסרט, שעריכתו הסופית הסתיימה לפני חודש ("הרגשתי שאני חייב ברגע האחרון להכניס גם שוט של ג'קי צ'אן. וגם נורא רציתי למצוא דרך להכניס שוט של צ'אק נוריס, אבל לא הצלחנו למצוא איפה"), הוקרן לפני שבועיים ביום הנעילה של פסטיבל קאן, ונמכר להפצה על ידי חברת Wild Bunch, אלא שעכשיו בעצם מתחילה העבודה המסובכת באמת: איך מפיצים סרט שכולו בנוי מקטעי סרטים שאין ליוצר את זכויות היוצרים עליהם? לרכוש מהאולפנים זכויות על 450 סרטים עשוי להפוך את "פיינל קאט" לסרט היקר בתולדות הקולנוע. "כלומר", אני מנסה להבין, "קודם עשית את הסרט ורק עכשיו את הולך להפיק אותו". אכן, מאשר פאלפי. ואם הוליווד תחליט להיות קטנונית, הסרט הזה יישאר אירוע פנימי ומחתרתי. "כרגע אנחנו יכולים להציג את הסרט רק בהקרנות סגורות או בפסטיבלים", אומר פאלפי, "וכן כחומר לימודי. כל אוניברסיטה שרוצה להציג את הסרט יכולה לקבל מאיתנו עותק".

קוראי הבלוג ודאי זוכרים את ההתלהבות שלי מפרויקט בעל אופי דומה שהגיע לישראל בשנה שעברה: "השעון" של כריסטיאן מרקלי, יצירת וידיאו הנמשכת 24 שעות ומסונכרנת לשעה האמיתית ושהוקרנה (ומן הסתם עוד תוקרן) במוזיאון ישראל, ושגם היא מורכבת כולה מאלפי שוטים מתוך סרטים. צירוף המקרים הזה דווקא לא ממש שימח את פאלפי: "לפני בערך שנה וחצי, אחרי שכבר עבדנו שנתיים על הסרט, התקשר אליי הצלם שלי ושאל אותי אם שמעתי איזו יצירה זכתה בפרס הראשון בביינאלה בוונציה. הוא סיפר לי שזו עבודת וידיאו המורכבת כולה מסרטים ישנים. זה היה היום השחור של חיי. לא הבנתי איך מישהו עושה פרויקט זהה במקביל ולא שמענו על זה. אבל אחר כך התחלתי לראות קטעים מתוכה והבנתי שאנחנו עושים דברים שונים".

ואכן, למרות שהטכניקה דומה מאוד, "השעון" ו"פיינל קאט" הם שני פרויקטים שונים למדי, שמתייחסים בצורה דומה אל תולדות הקולנוע, אבל כל אחד פועל אל תכלית אחרת. "השעון" הוא יצירה עצומה על זמן, "פיינל קאט" הוא סרט שמוכיח אץ טענת הפורמליסטים הסובייטיים משנות העשרים שמונטאז' מייצר משמעות, גם בלי המשכיות, והוא מנסה לספר לנו סיפור אחד רצוף, שמצליח – באופן מפתיע – לעורר הזדהות ורגש (עם 300 גיבורים שונים שכולם מייצגים מעין ארכי-גיבור אחד גדול). זה נכון שברמת המיקרו האופן שבו שתי היצירות גורמות לסרטים שונים לשוחח זה עם זה ולהמשיך זה את זה דומה, וגם כאן, לכל אחד יש הברקות שונות. ואגב, לכל אחד גם טעם קולנועי שונה למדי. סרטו של פאלפי נדיב ביצירות מהאייטיז, וברור שאהדתו הקולנועית נמצאת שם.

אבל נחזור רגע לתחילת השיחה: למה מלכתחילה פאלפי חיפש פרויקט שאפשר להרים ללא כסף? כי מזה ארבע שנים שתעשיית הקולנוע ההונגרית נמצאת במשבר חמור. לפני ארבע שנים החליטה ממשלת הונגריה לחסל את תקציב הקולנוע של המדינה ולסגור את קרן הקולנוע המקומית. "לפני ארבע שנים הופקו 25 סרטים הונגריים. השנה הופקו שניים", מעדכן פאלפי בייאוש. במאי הונגריה, בראשות בלה טאר, יצאו למלחמה נגד הממשלה, כדי להזכיר לשלטון ולעולם שלהונגריה יש קולנוע נערץ. בלה טאר הזמין את פאלפי ובמאים נוספים ליצור בתת-תנאים סרט המורכב מכ-11 סרטים קצרים שיתפקד כחלון ראווה לקולנוע ההונגרי העכשווי. ובכלל, נדמה שבלה טאר הפך למין סנדק של הקולנוע ההונגרי העכשווי. הוא היווה השראה, ואף הפיק, את סרטיו של בנדק פליגאוף (אף אורח הפסטיבל השנה, אם כי ללא סרטו החדש, שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, ושיוקרן בבכורה בארץ רק בפסטיבל חיפה באוקטובר), ועזר לפאלפי להפיק את סרטו הנוכחי. "אבל גם בלה טאר התייאש. בשבוע שעבר הוא סגר את חברת ההפקה שלו", מעדכן פאלפי.

בחודשים האחרונים הועבר ניהול תחום הקולנוע בהונגריה לידיו של מפיק העל ההוליוודי (ויליד הונגריה) אנדי ויינה ("שליחות קטלנית 2", "רמבו") שהקים קרן חדשה ומבטיח להחזיר את הקולנוע ההונגרי לימיו הגדולים. לפסטיבל קאן ויינה הביא סרט הונגרי חדש שאמור לסמל את יציאת המדינה מהמשבר. אבל פאלפי סקפטי: "הם רוצים קולנוע פופולרי. נראה שסרטי האמנות ההונגרים מתו. יש לי ארבעה תסריטים מוכנים לצילום, אחד מהם כתבתי עם אשתי, ויש חברות הפקה אירופאיות שמוכנות להשקיע חצי מהתקציב הנדרש להפיק אותם, אבל הבעיה היא שאין לי איך להשיג את החצי השני, כי אני עושה סרטים על נושאים הונגריים שמתרחשים בהונגריה, זה אני זקוק לכסף הונגרי, אבל הוא לא קיים". ובכל זאת, הוא מקווה לטוב: "אולי בעוד ארבע שנים אחזור לכאן עם סרט חדש והכל יהיה כבר בסדר".

אה, ולגבי הכותרת: שאלתי הראשונה כשנפגשתי עם פאלפי היתה שיבהיר לי אחת ולתמיד איך מבטאים את שמו. באותיות לטיניות כותבים את זה Gyorgy, עם שתי נקודות מעל ה-o, ולכן כולם כל הזמן קוראים לו גיורגי. "האמת שכבר התרגלתי לזה כשאני בחו"ל, אז אני גם עונה כשאומרים גיורגי. אבל מבטאים את זה ג'רג'". מתחרז עם Church.

לפני כמה שבועות התקבצו אלפי שחקני "העולם מצחיק" – ובראשם נעמה שטרית, גונבת ההצגה של השנה (חפשו אותה גם ב"קרב עיניים" אותו שיבחתי לפני כמה ימים) – באולפן הקלטות תל אביבי לבצע את השיר "זאת שמעל למצופה" שכתב דני סנדרסון לגשש החיוור אי שם בשנות השבעים (השיר, אגב, מופיע בימים אלה גם ב"נתתי לה חיי", המיוזיקל הסנדרסוני של תיאטרון הבימה, שגם בו תמצאו את אלון נוימן).

את העיבוד המוזיקלי עשה יונתן בר-גיורא, ששיבץ פנימה אלמנטים מהפסקול שהלחין לסרט. ואתם בוודאי כבר יודעים איפה תוכלו לשמוע את הפסקול הזה בסוף השבוע הקרוב, נכון?

למייקל ג'קסון היה את "אנחנו העולם", לשמי זרחין יש עכשיו את "אנחנו העולם מצחיק".

הסרט עולה בבתי הקולנוע ביום חמישי הבא, 14.6.

חברת הוויסקי ג'יימסון, בשיתוף פעולה עם חברת ההפקות של קווין ספייסי, הכריזה לפני כמה חודשים על תחרות שהתקיימה בארה"ב, דרום אפריקה ורוסיה. קולנוענים מתחילים הגישו רעיונות לסרטים קצרים שספייסי יוכל לככב בהם. בכל תחרות נקבע זוכה שהוטס ללוס אנג'לס לביים את סרטו (עם אותו צוות). הזוכה האמריקאי, בוגר NYU שחזר הביתה לאוסטין, טקסס, אחרי שראה את הקריירה הקולנועית שלו נתקעת, זכה לאייטם אצל אן תומפסון, והסרט שלו, "הפיתום", אכן חינני (ומתחבר לסרטה החדש של רוני קידר, "באני לאב", כסרט קצר על אנשים שמדברים עם בובות. סרטים שאפשר להציג לפני "החיים הכפולים של וולטר" של ג'ודי פוסטר). אבל זה דווקא הזוכה הרוסי שממש מצא חן בעיניי. הנה שניהם לשיפוטכם:

"הפיתום". במאי: בנג'מין לוויט

"המעטפה". במאי: אלכסי נוז'ני

והזוכה הדרום אפריקאי ממש לא מצא חן בעיניי.

טוב, הספירה בכתובת ה-url של הפוסט אינה עוקבת, כך שזה לא באמת הפוסט ה-10,001. אבל זה לא מאוד רחוק משם.

בראיון ל"מעריב" בסוף השבוע אמר משה אדרי שיש סיכוי שעניין התלת מימד הולך ונעלם. קבלו ציטוט:

"אני לא יודע אם טרנד התלת-ממד יימשך זמן רב, לאנשים מתחיל להימאס והם מעדיפים לראות סרט רגיל. זה מבלבל ולא נוח. בהתחלה 20% העדיפו סרט רגיל והשאר תלת-ממד, היום כבר 40% מעדיפים סרט רגיל ולדעתי בשנה הבאה ההתפלגות כבר תהיה חצי-חצי. גם בעולם זה ככה, אני לא חושב שהסיבה לכך היא ההפרש של 5 שקלים במחיר הכרטיס".

קודם כל, ההפרש בסינמה סיטי הוא שבעה שקלים. בשאר הרשתות, שמונה שקלים. אבל הנה עדות לכך שאדרי קורא את נתוני הקופות שלו היטב: בסוף השבוע האחרון נמכרו בסינמה סיטי יותר כרטיסים ל"גברים בשחור" הדו מימד מאשר ל"גברים בשחור" בתלת מימד. בהרבה יותר. טבלת המכירות היא כזאת: "גברים בשחור" בדו מימד, "מחוברים לחיים" (שזה בול כמו גברים בשחור, רק בלי חייזרים), ו"גברים בשחור" בתלת מימד.

בתום שני סופ"שים כאלוף המכירות, אפשר להעריך ש"גברים בשחור 3" כבר מכר כ-80,000 כרטיסים.

================

ובחזרה לראיון של אדרי ב"מעריב": למרות שהוא רואה את הקהל פחות ופחות מתעניין בתלת מימד הוא בכל זאת מתכנן להפיק את הסרט הישראלי הראשון בתלת מימד (הכוונה לסרט ישראלי עלילתי באורך מלא, שלא תגידו לי שאטרקציות כמו "מעלית הזמן" או "עיר המלכים" כבר  נעשו בתלת מימד), ומדובר בסרט אימה שייצא לצילומים, כך מוסר אדרי, בדצמבר-ינואר. יצאתי לחפש פרטים נוספים במה מדובר.

==============

אם כבר מדברים על הפצה, אפרופו הראיון עם אדרי, הנה הרהור: נדמה לי שהקולנוע הישראלי צריך ללמוד משהו מההצלחה של "מחוברים לחיים". נכון, קודם כל צריך לעשות סרט שהקהל ממש אוהד (לא משנה מה המבקרים הסנובים אומרים), זה תמיד מתכון טוב להצלחה. וידוע, שמסוף השבוע השני או השלישי הסרט עובד אך ורק על פי פה-לאוזן. יחסי ציבור ופרסום עובדים רק בסוף השבוע הראשון, מקסימום השני. אבל הצעד השני הוא למקסם את הפוטנציאל של הסרט, להפוך אותו לשיחת היום. ויש לי תחושה – לחלוטין מהרהורי ליבי – שמה שהתחיל כאילוץ ב"מחוברים לחיים" הפך אותו דווקא להצלחה: העובדה שהסרט הוקרן באולמות הקטנים במולטיפלקסים. אני יודע שבתחילת ההפצה אנשי נחשון, מפיצי הסרט שאין להם בית קולנוע משל עצמם ולכן נמצאים בעמדת נחיתות מול בעלי בתי הקולנוע שמציגים את סרטם, התבאסו מכך שסרטם שובץ באולמות הקטנים בכל מולטיפלקס. האולמות הגדולים, מן הסתם, שמורים לסרטים של המפיצים שבבעלותם בית הקולנוע, או למפיצים מתחרים שגם להם יש בית קולנוע ושיוכלו להחזיר טובה בסרט הבא. אבל כתוצאה מכך קרו שני דברים: "מחוברים לחיים" הוקרן כמעט תמיד, מזה עשרה שבועות, באולמות מלאים (יש חשמל מסוים באוויר כשאתם רואים סרט באולם מלא מפה לפה), וצופים נאלצו להישאר בחוץ כי כל הכרטיסים נמכרו. שגם זו תופעה שימי המולטיפלקס די מחקה: כי לשובר קופות גדול תמיד יהיה אפשר להשיג כרטיסים, אם לא בהקרנה הזאת, אז בהקרנה שתתחיל בעוד שעה. סרט כמו "הנוקמים" שובץ ל-15 הקרנות ביום בסוף השבוע שבו הופץ. "מחוברים לחיים" מוקרן כ-3-4 פעמים ביום. וכך קרה שלצד שיחות סלוניות על כך שהסרט מקסים, נשמעו תמיד אלה שאמרו שהם תכננו ללסרט לסרט אבל לא השיגו כרטיסים. ומניסיוני בתחום אני אומר לכם באחריות שמי שלא השיג כרטיס לסרט שהוא רצה, יתאמץ יותר להשיג לו כרטיס בפעם הבאה, ולא יחליט לוותר על הצפייה בסרט. השילוב בין שני אלה – אולמות מלאים והקרנות סולד אאוט – רק הגבירו את הבאז סביב הסרט. יתכן ואם הוא היה מוצג 15 פעמים ביום באולמות הכי גדולים הבאז סביבו היה חלש יותר.

אני כותב את זה כי אדרי בראיון הנ"ל מספר שהוא מפיץ סרטים ישראליים כמו בלוקבאסטרים הוליוודיים. והוא אכן חידש בזה והראה תוצאות יפות. לסרטים כמו "זוהי סדום" ו"סוף העולם שמאלה" זו אולי גם טקטיקה נכונה. אבל האם זו תהיה הטקטיקה הנכונה לגבי סרט כמו "העולם מצחיק" של שמי זרחין.

אומר זאת מפורשות: לדעתי הפוטנציאל המסחרי של "העולם מצחיק" גדול יותר מזה של "מחוברים לחיים". קודם כל, כי הוא מצחיק ומרגש יותר. שנית, כי הוא מציג קולנוע מוצלח יותר מהקולנוע הקצת בנאלי של "מחוברים לחיים". ושלישית, כי הוא דובר עברית ולא צרפתית (אם "מחוברים לחיים" היה סרט אמריקאי, נראה לי, הוא היה אולי אפילו מכפיל את מספר צופיו. הצרפתית היא מגרעת לקהל הממוצע).

אבל אדרי, מתוך גאווה (מוצדקת) ומתוך רצון להפוך את הסרט לשובר קופות מיידי מן הסתם ישבץ את הסרט באולמות הכי גדולים שלו וישבץ המון הקרנות ביום. אם הוא ימכור את כל הכרטיסים לכל ההצגות, הרי שזה שיקול נכון. אבל אני תוהה האם לא נכון יותר ליצור צוואר בקבוק. למלא אולמות קטנים יותר. ליצור ביקוש. להוך את הסרט לקצת פחות זמין כדי להפוך אותו לשיחת היום, ולנושא שיחה של "האם הצלחת כבר להשיג כרטיס לסרט", ובכך להפוך את הסרט למבוקש יותר לאורך זמן. או שמא, כמו בהוליווד, חושב אדרי שקומוניקט המבשר ש-30,000 כרטיסים נמכרו לסרט בסוף השבוע הראשון שלו דווקא יגרור יותר תשומת לב וימשוך אליו צופים, שיבואו ברגע שיבינו שמדובר בלהיט. האמת, אין לי מושג. אבל נדמה לי שאת ההצלחה של "מחוברים לחיים" צריך לנתח היטב ולהבין אותה.