"מעשיה אורבנית"

 

 

אם אתם זוכרים, לפני למעלה משנתיים כשגל של סרטים ישראליים עצמאיים יצא לדרך מבחינת הפקה פניתי לכמה וכמה מהם כדי שיעדכנו אותנו ישירות באמצעות בלוג זה, על חוויות ההפקה, מהצילומים וממה שקורה אחרי הצילומים. שני יוצרים הרימו את הכפפה: עדו פלוק (שהייתי צריך להפעיל עליו לחץ משפחתי), שיצר את "אף פעם לא מאוחר מדי"; ואליאב לילטי, שצילם בסמוך את "מעשייה אורבנית". רועי ורנר, שצילם באותה תקופה את "2 בלילה", העדיף להשיק בלוג הפקה משל עצמו (מאז, אגב, דיווחים על הפקות עצמאיות נהיו זמינים ונפוצים למדי בפייסבוק. אני מלנקק לכאלה, כמו במקרה של "אני לא מאמין אני רובוט" או הסרט של דני מנקין עליו כתבנו בתחילת השבוע).

 

"2 בלילה" הוקרן לתשואות בפסטיבל דרום בשנה שעברה, "אף פעם לא מאוחר מדי" הוקרן בפסטיבל חיפה ויצא לסיבוב פסטיבלים נאה (תחנה הבאה: פסטיבל אדינבורו בהמשך החודש), ועכשיו בשעה טובה הגיע לסיומה גם הפקת "מעשייה אורבנית". הלילה בחצות תתקיים בכורתו העולמית במסגרת פסטיבל קולנוע דרום. וזו הזדמנות מצוינת לשוב אל הבמאי, אליאב לילטי, לסיכום ביניים. אליך, אליאב:

 

היי יאיר. היי קוראים.

ובכן, הפעם הקודמת שהתארחתי כאן הייתה ממש לאחר סיום צילומי הסרט לפני שנתיים וארבעה חודשים. הלילה "מעשייה אורבנית" מוקרן במה שאני מגדיר "הקרנת טרום טרום טרום טרום בכורה" בפסטיבל קולנוע דרום. זה מאוד נחמד לקרוא את הפוסט הקודם בו הכרזתי שאנחנו נכנסים לעריכות וגיוסי כספים ולראות שעמדנו בתכנית. עריכת הסרט הייתה החלק הקל שבעניין. מה שעיכב את השלמת הסרט היה גיוס הכסף. זה סרט קיצוני שמגרד מקומות אסורים וכואבים ומאוד שמחנו לגלות שקרן רבינוביץ ונחמן אינגבר הרימו את הכפפה ותמכו בנו בגדול.

למי שלא יודע על מה הסרט הרי תקציר קצר ומקוצר. זה סיפור על אח ואחות בני 17 (נעה וברק פרידמן, בצילום למעלה) שלאחר מות אימם מתעוררים בוקר אחד ויוצאים לפגוש את האנשים שהם עצמם יהיו בעתיד. זה מבוסס על סיפור אמיתי. אמיתי וכואב. לבד מהאח והאחות משתתפים בסרט אסתי ירושלמי, אוהד קנולר, זהר שטראוס, עירית בנדק, אבי גרייניק, אלכס פלג, אורנה רוטברג, מיקי ניומן, עמי ויינברג, אלי בורנשטיין, נועה קולר, מיכל שטמלר ויצחק חזקיה.

יש דבר אחד שחשוב לי לומר. עשיית הסרט, בכל שלב ושלב, הייתה פשוט כיף אחד גדול. סרט עצמאי זה לא אומר פשרות. זה אומר חופש.

זה היתרון בלעשות סרט עצמאי. אתה פשוט יכול לעשות מה שאתה רוצה מבחינת קולנוע. משוחרר משיקולי רייטינג, מכירת פופקורן ומרצ'נדייז. הלילה אנחנו בפסטיבל דרום. אני לא בטוח שאני מת על התיוג הפאבלובי שאומר שסרט עצמאי הוא שוליים. זה סרט שיגרד את העצבים החשופים של כל מי שיצפה בו. הווה אומר – זה סרט לכולם.

ההקרנות הבאות הן לחברי האקדמיה לקולנוע. אבל תהיה גם הפצה עצמאית של הסרט, גם אם זה ייקח טיפונת זמן. אני יכול להבטיח דבר אחד לעתיד. הטריילר בדרך. וזה אומר, שאנחנו ננסה להגיע לכל אחד ואחד מהצופים הפוטנציאלים. ברור לי שיש המון צופים פוטנציאלים לסרט הזה. אני מקווה שנוכל להגיע אליהם בעזרתכם.

בקרוב הטריילר.

אליאב

 

 

====================

 

מה אני לומד מכל הסיפורים האלה: שהגענו למצב שבו לצאת ולצלם סרט זה יחסית די קל ופשוט ובאמת יכול להיעשות באופן עצמאי, עם מעט כסף, והרבה טובות מאנשים טובים. אבל לגמור סרט? זה כבר אתגר אחר לגמרי. כאן כבר צריך כסף אמיתי, והמון המון זמן.

 

ואחרי שהפקת הסרט – וכל תהליך הפוסט – מסתיימת מגיע השלב של הפצת הסרט. וזה כרגע החור השחור הגדול של הקולנועי הישראלי בעת הנוכחית. איך מביאים קהל, איך מוצאים אולמות, איך משווקים, איך מפיצים. ואיך עושים את כל זה בלי אדרי. זו החידה הגדולה שאני מחכה שמישהו כאן כבר יצליח לפצח.

דרך אבנר שביט הגעתי לאתר של פסטיבל ירושלים שמספק כבר הצצה ראשונית לתוכניה הבינלאומית ההולכת ונסגרת לפסטיבל שייפתח ב-5.7 (עם סרטו של וודי אלן, כאמור).

 

החדש של פן-אק רטנארואנג, "Headshot", כמובן מסקרן אותי מאוד (האם אני המעריץ היחיד בארץ של אדון רטנארואנג התאי?). ועל כך ש"חיות הדרום הפראי" של בן צייטלין, זוכה סאנדאנס, יהיה בירושלים ידענו כבר מזמן. עכשיו זה רשמי. ובכלל, יש נוכחות מתוגברת למדי של סרטי סאנדאנס בפסטיבל השנה. האם זה בגלל שאליסה ווסטון, מבכירי מכון סאנדאנס, נכנסת השבוע לתפקידה החדש כמנכ"לית הפסטיבל והסינמטק בירושלים? אנשי הסינמטק טוענים שדווקא לא, שזה צירוף מקרים. ווסטון דווקא דאגה שלא להתערב בענייני הרפרטואר של הפסטיבל כל עוד היא ניהלה מו"מ עם דירקטוריון הסינמטק. אז השנה, בין אם זה בסרטים או בצוות הניהול של הפסטיבל, תהיה נוכחות סאנדאנסית גדולה.

 

למשל: "להשאיר את האור" של איירה סאקס, שהוקרן בסאנדאנס וגם זכה באחרונה במענק השלמה מטעם המכון (פרס בו זכה לצד הסרט הישראלי "למלא את החלל" של רמה בורשטיין, שיוקרן אף הוא בירושלים, אבל במסגרת התחרות הישראלית). או: "טדי בר" תוצרת דנמרק, זוכה פרס הבימוי בתחרות הבינלאומית בסאנדאנס. או "פשיטה" ("The Raid") סרט האקשן האינדונזי שכל העולם רוטט לגביו כבר כמעט שנה וסוף סוף יגיע לירושלים (לפני שיוקרן ביס 3 במקום בבתי הקולנוע בארץ).

 

בזכות סאנדאנס, יציג פסטיבל ירושלים תוכנית דוקומנטרית מפוארת למדי (ירושלים שוב מנצחים את דוקאביב, ומציגים את הסרטים התיעודיים הכי מדוברים השנה, גם כשלדוקאביב היתה שנה כה מרשימה). "מלכת ורסאי" של לורן גרינפלד, "נשיא האי" של ג'ון שנק, אחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים השנה, "השגריר" ו"נשיקת פוטין" הדנים (שיוקרנו ביס דוקו מיד אחרי הפסטיבל), "ספר החיות" של דני קוטה הקנדי (שכבר זכה למחווה בשנה שעברה בפסטיבל קולנוע דרום), "עבדות בשם אחר" ו"הבית שבו אני חי" של יוג'ין ג'ארקי.

 

שני סרטים תיעודיים מסקרנים במיוחד מבחינתי: "זו לצד זו", הפקתו של קיאנו ריבס העוסקת בשאלות הטכניות אבל גם האמנותיות במעבר של הקולנוע מצילום בפילם לצילום והקרנה בווידיאו דיגיטלי; וסרט תיעודי על אנטון קורבין, שהוא מבחינתי בכיר צלמי הסטילס והווידיאו קליפים של 30 השנים האחרונות (ובאחרונה גם במאי קולנוע שעובד כעת על סרטו השלישי).

 

אבל האטרקציה התיעודית העיקרית בפסטיבל תהיה ככל הנראה יצירתו של ורנר הרצוג, שעוסק בעונש המוות באמריקה. "אל תוך האין" שלו כבש את הפסטיבלים השנה, ולצידו תוצג סדרת הטלוויזיה בת ארבעה הפרקים (באורך כולל של שלוש שעות), "נדונים למוות".

 

==============

 

בתחום ההקרנות החוזרות מפציץ הפסטיבל הירושלמי עם מחווה למיכאלאנג'לו אנטוניוני, במלאת מאה שנים להולדתו. אני, כזכור, קצר סבלנות בקשר לאנטוניוני אבל יש כמה סרטים שלו שאהיה שמח לפגוש על מסך קולנוע גדול לעיון חוזר. המחווה הזאת, מבחינתי, היא גם אזכרה לטונינו גוארה, התסריטאי/משורר שעבד תכופות עם אנטוניוני ושהלך השנה לעולמו.

 

אבל ההקרנה החוזרת הכי משמחת מבחינתי היא של "מרכבות האש". אם מדובר בעותק דיגיטלי מחודש ומשופץ אשמח כפליים. אני אוהב את הסרט הזה מאוד. הוא יצא ב-1981 וזכה באוסקר (ניצח את "אדומים" של וורן בייטי) ועוסק בידידות/יריבות של אצן נוצרי ואצן יהודי מנבחרת הריצה של בריטניה ערב אולימפיאדת פריז ב-1924. ספורט ותיאולוגיה, עם תסריט מצוין, צילום נפלא של דיוויד ווטקינס, מוזיקה היסטורית של ואנגליס (שהלחין פסקול אלקטרוני לסרט תקופתי, רדיקלי) ובימוי אדיר של במאי אלמוני דאז בשם יו הדסון, שלא הצליח מעולם לשחזר את הישגו הכביר. גם דיוויד פאטנם, המפיק, שכנראה היה האוטר האמיתי מאחורי הסרט הזה, ושהצלחת הסרט ואוסקריו הזניקו אותו לתפקידים בכירים בהוליווד ובאנגליה, לא הגיע להישגים מרשימים כמו הסרט הזה (אם כי, הוא הפיק שנתיים אחר כך את "גיבור מקומי", שהוא הסרט הבריטי האהוב עליי בכל הזמנים ואם כבר אפשר להזמין אותו להקרנות חוזרות בפסטיבל ב-2013 במלאת 30 שנה לצאתו).

 

================

 

גם תוכנית האנימציה התפרסמה (מומחי האנימציה של הבלוג מתבקשים לחוות דעה, אני לא מכיר שם כלום), ושני פיצ'רים מונפשים – "אלואיס נבל" הצ'כי ו"קמטים" הספרדי – יוצגו. אבל האטרקציה העיקרית בסקציית האנימציה היא הקרנת הטרילוגיה המטורללת של דון הרצפלד, החל מ"הכל יהיה בסדר" מ-2006 ועד ל"איזה יום נפלא", סרטו החדש ביותר.

 

הנה "הכל יהיה בסדר", החלק הפותח את הטרילוגיה:

 

 

 

את "משמעות החיים" של הרצפלד הצגנו כאן בבלוג בעבר, אז הנה עכשיו סרטו הקצר "דחויים" מ-2000, עליו היה מועמד לאוסקר (מדובר במקבץ סרטונים שהוזמנו על ידי ערוץ המשפחה האמריקאי, ושנדחו על ידם ולא שודרו):

 

 

הנה ערוץ היו-טיוב של הרצפלד עם סרטונים נוספים שלו, ואם תחפשו דון הרצפלד ביו-טיוב תגיעו לעוד. היזהרו לא לשקוע במרה שחורה.

"באני לאב". חדש וקצר של רוני קידר

 

 

הפסטיבל לסרטי סטודנטים ננעל במוצאי שבת, ומיד למחרת נפתחו במקומו שני פסטיבלים חדשים: האחד בתל אביב, השני בשדרות. שניהם ראויים לביקור ולתשומת לב. ולמעשה, יש אף דמיון מסוים ביניהם. בתל אביב נפתח הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. בשדרות נפתח פסטיבל קולנוע דרום. ואיזה דמיון אני מוצא בין השניים? בכך ששניהם פסטיבלים עם טעם מאוד לא מיינסטרימי, שמחפש דווקא את יוצא הדופן והמאתגר שבקולנוע העכשווי. שניהם פסטיבלים שנהנים להקניט את טעמה הקולנועי של הבורגנות. כך, למשל, סרטם העלילתי העצמאי של ינאי גוז ויוני זיכהולץ, “יותר איטי מלב", יוקרן השבוע פעמיים: גם בפסטיבל הגאה וגם בפסטיבל דרום. ו"ג'ו ובל" של רוני קידר, יוקרן השבוע בפסטיבל הגאה, שנה אחרי שזכה לתהודה רבה בפסטיבל דרום. קידר תציג בפסטיבל הגאה בבכורה עולמית את סרטה הקצר החדש, “באני לאב". כך שיש לפסטיבלים טעמים דומים. בואו נביט על כמה סרטים ראויים בשניהם:

 

הפסטיבל הגאה: 9 עד 16 ביוני, סינמטק תל אביב

 

“Turning”. בערב הנעילה של הפסטיבל במוצ"ש יוקרן – באחת ההקרנות הראשונות בעולם, האגב – סרט תיעודי מוזיקלי יפה נורא בשם "Turning”. את הסרט יצרו יחד איש הקולנוע הניסיוני צ'רלס אטלס יחד עם הזמר אנטוני הגרטי, סולן ההרכב אנטוני והג'ונסונס. הסיפור הוא כזה: ב-2006 יצאו אנטוני והג'ונסונס לסיבוב הופעות קצר בשם "Turning”. אנטוני ביצע בסיבוב הזה את השירים משני אלבומיו הראשונים, אבל למופע היה גם צד ויזואלי, שהפך אותו למעין מיצג אמנותי-תיאטרלי-מוזיקלי. הגרטי גייס את אטלס, שעיצב דבר שנקרא "וידיאו חי" שהוקרן על הבמה. בכל שיר עלתה אישה ונעמדה על במה מסתובבת. אטלס צילם את הנשים המסתובבות מכמה זוויות סימולטניות והקרין את הצילום הזה ישירות אל מסך וידיאו מאחורי הגרטי. גם דוגמנית חיה, וגם הצילום (הערוך, המנותב והמעובד, מכל מיני זויות) של אותה אשה.

 

כמעט שש שנים אחר כך יוצרים אטלס והגרטי את הסרט התיעודי שמנציח את הסיבוב הזה ואת שיריו המהפנטים, אבל עושים דבר מה נוסף: מוסיפים את סיפורן של 13 הנשים – שההופעה כינתה אותן "היפהפיות" – שהצטרפו לאנטוני בסיבוב ההופעות. הוא בסיבוב שלו, הן בסיבוב שלהן. והסיפורים שלהן מרתקים: חלק גדול מהנשים בהופעה הן טרנס-סקסואלים, חלקן לסביות, חלקן דראג קווינס, ובשעה שהייתם חושבים שלעמוד על במה מסתובבת לצדו של זמר שר אולי זו לא העבודה הכי נחשקת, מתברר שעבורן מדובר ברגע היסטורי, שבו חיים של הדחקה ושל דחיקה לשוליים מגיעים לסיומן והן מקבלות את האפשרות לעמוד באור הזרקור ולהתגאות במה שהן. כולן מספרות סיפורים של גילוי עצמי ושל יסורים, של חברה שלא מקבלת, של הורים שמפנים עורף, ושל מציאת הדרך להשתחרר מכבלי המוסכמות ולצאת לחופשי. כולם מוצגות על ידי אנטוני כגיבורות וכמושאות השראה, נשים שהחליטו להילחם בממסד ובסטריאוטיפים. הסרט עצמו פשוט למדי, לעיתים ביתי באופיו, אבל השילוב בין שיריו המלאכיים של אנטוני ובין הסיפורים מלאי הכנות והרגש של המוזות שלו יוצר סרט מרתק למדי.

 

“באני לאב". ראשית, אם אתם מנויי יס סמנו לכם את הקרנת "ג'ו ובל" בסוף השבוע ביס 3. בשבוע שעבר הזכרתי את ההשראה של "פיירו המשוגע" על "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון, ובכן – רמזים לאותו סרט תמצאו גם בטריפ הרוקנרולי המשובח של רוני קידר, בו בורחות שתי נערות מאוהבות לשדרות, אחרי נתיב של אירועים מטורללים ומדממים. קידר היא יוצרת עצמאית שלא מחכה לטובות מאף אחד, מגייסת חברים ובתקציב זעום ועם המון אנרגיה וכשרון יוצאת לצלם. וכך, שנה אחרי "ג'ו ובל" היא מביאה סרט קצר בן 16 דקות בשם "באני לאב". דמיינו את "דוני דארקו" פוגש את "החיים הכפולים של וולטר". וכרגיל, גיבורותיה של קידר הן נערות אובססיביות, אובדניות, שמתמכרות לאהבה כפייתית ואלימה. אבל בהומור. “באני לאב" הוא סיפורה המסובסב של נערה שכזאת – היפסטרית לסבית – המתאהבת אנושות ברקדנית בשם באני. אלא שלבובת הפנדה שמלווה את חייה יש דווקא תוכניות אחרות, והן קנאיות וכפייתיות לא פחות. חולני ומשעשע.

 

פסטיבל קולנוע דרום: 10 עד 14 ביוני, סינמטק שדרות

 

אחרי שבשנה שעברה ליוותה את פתיחת פסטיבל קולנוע דרום שערוריה זוטא בדמות הקרנת הסרט "עדות", המציג עדויות של פלסטינים שעברו העללות מצד חיילי צה"ל, וזאת בערב הפתיחה מול שרת התרבות (שמיד הכריזה על פרס לעידוד היצירה הציונית, קרי זו שבה לא מוצגים פלסטינאים מוכים), נדמה שהשנה ניצלו מנהלי הפסטיבל את שנת השבתון של מייסד הפסטיבל, אבנר פיינגלרנט, ומציגים פסטיבל מרוכך ומפויס. נדמה שאפשר אף לתהות בשעשוע: האם פסטיבל קולנוע דרום חוזר בתשובה? יאמר לזכותו, זהו ככל הנראה פסטיבל הקולנוע היחיד בארץ שלא מחלל שבת.

 

לפסטיבל קולנוע דרום יש גם יכולת נבואית. לפני כמה שנים הם זיהו נכון שהבמאי המקסיקני קרלוס רייגדאס הוא הדבר הבא, הציגו מחווה מסרטיו, והנה רייגדאס זכה לפני שבועיים בפרס הבמאי בפסטיבל קאן. בשנה שעברה זיהה הפסטיבל שהקולנוע הישראלי העצמאי מהווה מגמה שראויה לתשומת לב, והם השיקו מסגרת לסרטים עצמאיים והציגו בבכורות את "ג'ו ובל", “חתולים על סירת פדלים", “פלנטה אחרת" ו"2 בלילה", שהפכו מאז לסרטי פולחן. והשנה הם שמים זרקור על המגמה היהודית של הקולנוע הישראלי. סרט הפתיחה של הפסטיבל אמש היה "המשגיחים", סרטו העלילתי רב העוצמה וגדוש הרוחניות המרגשת של מני יעיש, שחזר מפסטיבל קאן עם פרס קטן ונאה. מחר (שלישי) יוקרן הסרט התיעודי "רדוף" של מנחם רוט. מה שמעניין ומשותף לשני הסרטים האלה הוא העובדה ששניהם מתחילים מנקודת מבט ביקורתית כלפי תופעות קיצוניות של אלימות בחברה הדתית, אבל בשעה שהטון הביקורתי כלפי התופעה אינו מוחלש, שני הסרטים דווקא עושה מהלך רוחני מעניין. שני הסרטים דווקא מספרים סיפור על התחזקותו הרוחנית של הגיבור, דווקא מרגע שהוא מצליח לבודד שמקרי האלימות שהרתיעו אותו הם בחירה אינדיבידואלית פרטית של אנשים אחרים, אלימים, חסרי אחריות, ובעיקר אנשים שחיים את הדת באופן שקרי. וכך, במקום להפנות את הגב לכל החברה הדתית, מחפשים שני גיבורי הסרטים האלה דרך רוחנית משל עצמם, הרחק ממוקדי האלימות והכאב להם הם היו חשופים.

 

וגם השנה יוצב זרקור על סרטים עצמאיים, ואחד מהם הוא הפיצ'ר העלילתי הראשון שיוצא מבית הספר לקולנוע חרדי ביד בנימין, “זוהר הרקיע”. וב"יותר איטי מלב" תמצאו חרדי הלובש בגדי נשים בלילות (ומשום כך הסרט מתאים השנה גם לפסטיבל דרום וגם לפסטיבל הגאה) – למעשה, גם "יותר איטי מלב" וגם "המשגיחים" מכילים סצינות מפתח דומות של טבילה בים באור ראשון. כל אלה (וסרטים נוספים שיוצגו בפסטיבל) הם סיבות מספיק טובות כדי שהיום (שני) יתקיים שם רב שיח העוסק ביהדות ובקולנוע. נושא שאני מודה שמרתק ומעסיק אותי באופן אישי.

 

ולשני הפסטיבל יש תוכנית בינלאומית כה איזוטרית שאני לא מכיר שם כלום. דיווחים והמצלות יתקבלו בברכה.

 

לתוכניית פסטיבל קולנוע דרום.

לתוכניית פסטיבל הקולנוע הגאה.

 

סשה ברון-כהן ממשיך להיות אטרקציה בקופות בארץ. 55,000 כרטיסים נמכרו בסוף השבוע האחרון לסרטו החדש, "הדיקטטור" (הביקורת). עבור הקהל המקומי מדובר כמעט בסרט ישראלי, כי כרגיל ברון-כהן מדבר בו עברית רצוצה כמעט לכל אורכו (במקום ערבית). כזכור, "בוראט" הפתיע את העולם והפך ללהיט ענק בישראל עם פתיחה של 40,000 צופים ו-150,000 צופים בסך הכל ב-2006; וסצינות מתוך "ברונו" אפילו צולמו בישראל, מה שדחף את הסרט המאכזב הזה לפתיחה של 30,000 כרטיסים ולסך מכירות של 100,000 כרטיסים ב-2009; ונראה ש"הדיקטטור" ינסה להביס אותם. נשאלת השאלה האם הוא יצליח לנצח גם את "אל תתעסקו עם הזוהן" של אדם סנדלר, ש"הדיקטטור" (לדעתי) דומה לו באופי. "הזוהן" פתח כאן ב-2008 עם 30,000 כרטיסים והגיע בסופו של דבר – בזכות פה-לאוזן נלהב – ל-200,000 כרטיסים.

 

עוד בקופות:

 

"מחוברים לחיים" ממש עוד שניה מגיע ל-350,000 כרטיסים. ממשיך להיות מדהים.

"גברים בשחור 3" עבר את ה-100,000 כרטיסים.

ו"הסיפור של יוסי" צועד בגאווה אל 17,000 צופים.

 

בסוף השבוע הקרוב יהיה אקשן מעניין מאוד בקופות: "הדיקטטור" נגד "פרומתיאוס" נגד "מחוברים לחיים" נגד "העולם מצחיק" של שמי זרחין. יהיה אקשן. יש לי תחושה ש"פרומתיאוס" לא כל כך יעבוד בארץ, לפחות לא עם פתיחה מרשימה. "הדיקטטור" יירד לכ-40-45 אלף צופים בסוף השבוע השני שלו. ו"העולם מצחיק" ינסה להתנהג כשלאגר לכל דבר ולהביא כ-20-25 אלף צופים בסוף השבוע הראשון שלו.

 

===================

 

זה התחיל כשמועה אמש ב"סריטה", קיבל אישוש מסוים בטוויט שלי מהבוקר והפך לידיעה רשמית בצהריים: "מרומא באהבה" של וודי אלן יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים ב-5.7.

 

בחירה צפויה ובטוחה, ללא ספק. אולי בטוחה מדי. הרי ברור ש"מרומא באהבה" יהיה להיט ענק בארץ גם בלי המינוף של פסטיבל ירושלים. אבל זה יש כאן, לדעתי, אקט הצהרתי למדי. זה גם שובו של סרט של קולנוע לב לאירוע הפתיחה של ירושלים, וגם ככל הנראה ניסיון ברור להפוך את סרטו של וודי אלן לסרט הכי נצפה השנה בקולנוע בארץ, כשהכוונה היא להשיג את השיאים אליו מגיע "מחוברים לחיים". את "דבר אליה" מינפו אנשי קולנוע לב ל-400,000 צופים לפני עשר שנים בזכות הפתיחה בפסטיבל ירושלים, לכאורה גם "מרומא באהבה" אמור להגיע למספרים כאלה. זאת בהנחה שהסרט אכן מוצלח. כזכור, "חצות בפריז" הפך לסרטו הקופתי ביותר של וודי אלן בעולם, והוא מכר כ-150,000 כרטיסים בישראל.

 

================

 

בסירקיוז, ניו יורק, מתקיימים בימים אלה צילומיו של סרטו החדש של דני מנקין, "Is That You". כמו סרטו הקודם, "ז'ה ט'אם איי לאב יו טרמינל" גם כאן עובד מנקין באופן עצמאי ומצלם בחו"ל. והוא גייס לעצמו צוות חלומי: רני בלייר ואלון אבוטבול מגלמים אחים. לא יודע מה ההמשך. אבל מנקין וחבורתו מעדכנים כמעט מדי יום בתמונות וסרטונים מהסט בדף הפייסבוק של הסרט, ואפשר לעקוב אחריהם מצמוד. והם גם מנסים לגייס כסף להפקה באמצעות קיקסטארטר. אז תרמו.

נתחיל ב"אמרתי לכם!": שני סרטים ישראליים זכו בפרסים (לא הפרסים הראשיים) בתחרות הבינלאומית בפסטיבל סרטי הסטודנטים שננעל ברגעים אלה: "קרב עיניים" שביימה אורית פוקס זכה בפרס התסריט; ו"איך רצחתי את רבין" שביים מיכאל אללו (מי שקרא את הפוסט בלילה, היתה לי כאן טעות בקשר ליוצרי הסרט. מתנצל על כך) זכה בפרס הפצה ובפרס משותף בפוקוס על מדינות הים התיכון. שניהם סרטים של סם שפיגל. אוניברסיטת תל אביב, יצאה מהפסטיבל הזה בידיים ריקות (לפחות בתחרות הבינלאומית. בתחרות הישראלית יש להם איזה פרס). למעשה, מבין 120 סרטים שהתחרו בתחרות הבינלאומית מכל העולם, רק סרט ישראלי אחד עלה לשלב הגמר שבו צומצמו הסרטים ל-16 פיינליסטים: וזה "קרב עיניים". עכשיו רק צריך למצוא דרך שתראו את הסרט (תנו לו קודם לזכות בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים). הנה השיפוט הפרטי שלי לסרטים הישראליים בתחרות. והנה הזוכים:

 

אגב, מבעד לאספקלריה ישראלית – הפסטיבל כטורניר בתי ספר – הירושלמים קרעו לתל אביבים את הצורה. סרט של מעלה זכה בפרס הראשון בתחרות הישראלית (זה כבר הפסטיבל השני ברציפות שזה ככה), וסרטי סם שפיגל בבינלאומית.

 

עכשיו, הנה הזוכים:

 

בתחרות הבינלאומית (יו"ר חבר השופטים: ארי פולמן)

 

הסרט הטוב ביותר:

"My Bow Breathing"/"נשימתה של הקשת שלי" (איטליה). במאי: אנריקו מאריה-ארטלה.

 

בלי לחץ אנריקו, אבל זכייה בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב די מחייבת אותך ליצור משהו משמעותי בעשרים השנים הקרובות, כדי שבפסטיבל ה-24 יהיה אפשר לצרף את שמך לשמות היוצרים האלמוניים לשעתם – תומס וינטרברג ואלן טיילור ודובר קוסאשווילי, שזכו בפרס הראשון ואז הגיעו לקאן או שביימו את "משחקי הכס" (היו עוד, הזכרנו אותם בפוסטים קודמים).

 

הסרט התיעודי:

"Inside a Square Circle"/"בתוך מעגל מרובע" (רוסיה). במאי: ולרי שבנצ'נקו

 

סרט אנימציה:

"My Strange Grandfather"/"הסבא המוזר שלי" (רוסיה). במאית: דינה וליקובסקיה.

 

(שני סרטים מ-VGIK במוסקבה בקטגוריית התיעודי/ניסיוני/אנימציה. מרשים).

 

פרס הבימוי:

ג'אנוס (או יאנוש?) ריכטר על "גואנפה סור" (איטליה).

 

אפשר לצפות בסרט כאן (אם אתם מנויי האוזן השלישית).

 

פרס התסריט:

"קרב עיניים" (ישראל). תסריטאית ובמאית: אורית פוקס.

 

צילום:

"Tuba Atlantic" (נורבגיה). צלם: אלוור ויצו

 

ציון לשבח:

"המכתב" (בלגיה). במאי: קנת מרקן

 

פוקוס ים תיכון ומדינות ערב:

תיקו: "איך רצחתי את רבין" (מיכאל אללו), שזכה גם במענק הפצה, ו"דיוקן משייח ג'ראח" של רבקה וינגרט-ג'אבי.

 

 

התחרות הישראלית (יו"ר חבר השופטים: גילה אלמגור)

 

הסרט הטוב ביותר:

"למה השמש" (מעלה). במאית: אפרת קאופמן

 

(באמת? ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים לפני שנה והוא חביב, ויש בו שחקנית ראשית נורא מקסימה, אורנה שיפריס, אבל לא ממש התלהבתי ממנו או ראיתי בו משהו מיוחד. אבל שימו לב: זכרונות מהישיבה/האולפנה מחליפים בהדרגה בקולנוע ובספרות הישראליים את זכרונות הקיבוץ. וכמי שרואה כאן סרטים כבר 30 שנה, אלה אותן זכרונות, ואותן טראומות, ואותה מרידה, ואותם לבטים של צעירים מול האידיאולוגיה הנוקשה של דור ההורים. נועה בת 17 מהקיבוץ היא אותה נועה בת 17 מהפנימיה הדתית).

 

אם אתם מנויי האוזן השלישית, צפו בו כאן ותחזרו הנה להגיד מה חשבתם.

 

סרט תיעודי:

"חתונה מעבר לגדר" (סמינר הקיבוצים). במאים: ווג'י קבהה ואילון קוטלר.

 

צפו בו כאן.

 

סרט אנימציה:

"ביט" (בצלאל). בימוי: אור בר-אל

 

הנה הוא:

 

 

 

פרס התסריט:

"מלח הארץ" (ספיר). תסריט ובימוי: רוני בארי.

 

(ראיתי את הסרט בשנה בעברה. בפסטיבל קולנוע דרום? בפסטיבל ירושלים? לא זוכר. האמת, סרט חביב מאוד, העוסק בישראלים המתפרנסים מעגלות מכירה בקניונים בחו"ל, ועושה עבודה יפה מאוד בלגרום לנו לחשוב שסרט שצולם בקניון ארנה בהרצליה למעשה צולם בחו"ל).

 

צילום:

"קטופה" (סם שפיגל). במאית: מרגריטה בלקל. צילום: יניב לינטון.

 

עריכה:

"אחותי את" (מעלה). במאית: אפרת מאירוביץ'. עורך: יובל אור.

 

חביב הקהל:

"דירה עם כניסה בחצר" (אוניברסיטת ת"א). במאי: עומרי שנהר.

 

ציון לשבח:

"טאטע" (סם שפיגל). במאי: יניב לינטון (שזכה גם בפרס הצילום).

 

171 מילה על סרט מעצבן:

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.7.2012

 

בראשית היה "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר, עם ז'ולי דלפי ואיתן הוק: שני אנשים נפגשים, מבלים לילה, מדברים, מתאהבים, נפרדים. תשע שנים אחר כך נוצר "לפני השקיעה", מעין סרט המשך. בהשראתם יצרה דלפי – שהיתה שותפה לתהליך הכתיבה של שני הסרטים האלה באימפרוביזציה של לינקלייטר בסרטיו – את "שני ימים בפריז", בו היא שיחקה לצד אדם גולדברג. סרט חביב ומתוק, שניסה בכוח להיות "לפני הזריחה/שקיעה". ועכשיו חוזרת דלפי לסרט המשך. כבר לא פריז, עכשיו ניו יורק. כבר לא גולדברג, אלא כריס רוק הוא בן הזוג הנוכחי. והפיאסקו פשוט בלתי נסבל. מסרטים קטנים וקומפקטיים על מערכות יחסים דחוסות בזמן יצרה דלפי מעין "החתונה היוונית שלי" נוסח צרפת, ועם פזילה מתמשכת לחקיינות וודי אלן. אבל הסרט שלה כה צווחני ויללני, וכל הבדיחות שלו כה גסות וסרות טעם שלא נותר בו מאום מהחיבה שהיתה לנו לה ולדמויותיה. רק חיקויים של חיקויים, המבוצעים ברישול.

אמש (חמישי) התקיים על הדשא מול בניין מקסיקו הכנס הראשון של בוגרי ולומדי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במלאת ארבעים שנה להקמתו (ובמסגרת פסטיבל הסטודנטים). לכבוד הכנס קובצו כמה בוגרים (זמינים), נציגים סמליים מארבעים מחזורי החוג מ-1972 ועד היום, והופקו שני סרטונים העוסקים בנוסטלגיה חד-חוגית. באדיבות יריב מוזר ויסמין שרייר-עוזרי, מפיקי הכנס, אני שמח להעלות לכאן את הסרטונים האלה, לטובת אלה שלא הגיעו לאירוע (או לטובת בוגרי סם שפיגל ובית צבי). וגם כי אני מופיע שם, וגם כי – וויי, אני כזה רך – הם מרגשים אותי:

 

הסרטון הראשון: סקס, סמים, חדרי עריכה ומחסן ציוד (כל הזכרונות שאין למי שלמד, כמוני, בחד חוגי עיוני).

 

 

 

סרטון שני: מי המורה שהכי השפיע עליך, ואחת ולתמיד – מה המחזור הכי מהולל בתולדות החוג?

 

 

 

זה כבר הפך להרגל שאני מאוד מרוצה ממנו: לא רק הצצות לטריילרים, אלא אפשרות להאזין לקטעים מפסקולי סרטים רגע לפני שהם יוצרים. אני, אישית, אוהב להגיע לסרט כשאני כבר מיודד עם התימות המוזיקליות שבו. אז הנה, קטע בן חמש דקות מתוך פסקול "העולם מצחיק" של שמי זרחין שמרכז את הנעימות העיקריות מתוך הסרט ואת המוטיבים המוזיקליים של הדמויות הראשיות. זו, למעשה, האוברטורה של פסקול הסרט, אלא שהיא אינה ממוקמת בסרט בפתיחה, במקום שבו אוברטורה אמורה להיות, אלא בסוף. בהמשך מוסיף מלחין הפסקול, יונתן בר-גיורא, כמה מילים על המוזיקה, לסרט השלישי הוא מלחין לזרחין:

 

(לחצו על הלינק להפעלת הנגן)

 

"העולם מצחיק", פסקול

 

מסביר יונתן בר-גיורא:

"את המוזיקה של ה'כוכבים של שלומי' ו'אביבה אהובתי' כתבתי הרבה לפני שהסרטים צולמו. כי ככה שמי עובד. הקצבים והצלילים שנרקחו בהשראת התסריט הפכו לבסוף לפסקול הסופי. גם ב'העולם מצחיק' נכתבה המון מוזיקה בשלבים מוקדמים מאוד, חודשים לפני הצילומים, אלא שהפעם קרה משהו אחר. כבר בשלבים הראשונים של העריכה הרגשנו שהסרט המתהווה דורש ניגונים אחרים מאלה שליוו אותו בשלב הרעיון.
"רק מנגינה אחת מאלה שנכתבו לפני הצילומים שרדה. אפשר לשמוע אותה בגרסתה המלאה רק כשהסרט נגמר ועולות הכותרות, ולתוכה נשזרו גם חלקים מהמנגינות שנכתבו בתקופת העריכה. והיא זו שמצורפת כאן. כל חלקיה מצטרפים למעין אוברטורה, כזו שלרוב מנגנים בהתחלת היצירה, אבל בסרט בו הגיבורים הרבים מחפשים סוף לסיפוריהם אך מוצאים רק התחלות – אוברטורה על הרולר היא לגמרי הגיונית…".

ככה יעשה לאיש אשר הדיקטטור חפץ ביקרו

 

 

הנחת היסוד שלי היא כזאת: "בוראט", שיתוף הפעולה הראשון של סשה ברון-כהן והבמאי לארי צ'רלס, היה הברקה גאונית, וככל הנראה חד פעמית. אני מתקשה לדמיין איך ברון-כהן יוכל לשחזר הישג כזה. ואכן, "ברונו", סרטו השני איכזב יחסית לציפיות. ועכשיו מגיע "הדיקטטור". החדשות הטובות: הוא יותר טוב מ"ברונו".

 

הבשורות הטובות הן שאם מתעלמים לרגע מ"בוראט" הרי ש"הדיקטטור" הוא בפשטות סרט נורא נורא מצחיק. לא, באמת: ממש מצחיק. אבל ציפיות באות עם מחיר. כי אם "הדיקטטור" היה סרט של אדם סנדלר – ואני לא אומר כאן אדם סנדלר סתם, כי יש המון אדם סנדלריות בסרט הזה – זה היה הסרט הגדול והמבריק ביותר בקריירה שלו (והמשך ישיר וטבעי ל"אל תתעסק עם הזוהאן", שאני אישית חשבתי שהוא נפלא). אבל לקבל רק "מצחיק" מסשה ברון-כהן זה טוב, אפילו נפלא, אפילו "מי צריך יותר מזה", אלא שבכל זאת משהו חסר. החלקיק הקטן שבין "מבריק" ל"גאוני" חסר כאן. זה מציק, כי אנחנו כבר יודעים שלברון-כהן ושות' יש את החלקיק הזה.

 

לכאורה, "הדיקטטור" הוא נטישה של הפורמט של "ברונו" ו"בוראט": לא עוד קוואזי-סאטירות פסאודו-דוקומנטריות המבוססות על אלמנטים של מצלמה נסתרת (שילוב האלטר-אגו של ברון-כהן בתוך סיטואציות אמיתיות) אלא סרט אמיתי עם תסריט ובימוי (נדמה לי שאפשר למצוא בסרט כמה סצינות שבהן ניסו לשלח את ברון-כהן בתור הדמות אל רחובות ניו יורק האמיתיים, אבל הם ספורים למדי בסרט, וכה זניחים שכנראה שאפשר להכריז שהפורמט הזה מת). אמנם הרצף העלילתי תפור בצורה גסה, רק כמעברונים לסצינות שהן גאגיות במהותן (חלקן אדירות, כמו הסצינה במסוק; חלקן אינפנטיליות, כמו הסצינה על הכבל), אבל הכיוון מעניין: ברון-כהן וצ'רלס, יחד עם שלושה מהתסריטאים הקבועים של "סיינפלד" הפכו את "הדיקטטור" לסרט שבין כל בדיחות הזרים, הוואגינות והצואה שלו, מנסה לתקשר עם הקולנוע חם הלבב של צ'פלין (כמו ב"הדיקטטור הגדול", או "דייב", יש כאן סיפור על דיקטטור מרושע וכפילו פשוט העם, אלא שהעלילה כאן הולכת לכיוון אחר מהסרטים ההם), או אפילו קפרה (זהו "מיסטר אל-אדין הולך לוושינגטון"). קומדיה וולגרית ופרועה שדווקא מנסה להגיד משהו בעל ערך לעולם.

 

וזהו גן עדן קומי. ברון-כהן ושות' רוקקים על העולם. על כולם. על יהודים וערבים, כמובן. אבל בעיקר על אמריקה, שהסרט בעצם מנסה להגיד מפורשות שאמריקה היא בעצמה דיקטטורה שאזרחיה אפילו לא מודעים להיותה כזאת. ועל הדרך כולם חוטפים. הסרט הזה שיוויוני להפליא: הוא מכפיש את כולם במידה שווה (ואני מודה: כשיהודים מספרים בדיחות על יהודים, זה מצחיק אותי מאוד). אבל האם הסרט באמת שיוויוני? אני מניח שלצופים הערבים יש קייס להיעלבות כשברון-כהן מעמיד פנים שהוא מדבר עברית בשעה שהוא בעצם מדבר עברית משובשת (שוב, כמו ב"בוראט" הקהל הישראלי יתגלגל מצחוק מכל "ג'חנון" ו"מלאווח" ו"בולבול" שלו, במקומות שהקהל האמריקאי בכלל לא יידע שיש שם בדיחה). כלומר שבעולמו היהודי של ברון-כהן בקזחסטן ובממלכה הצפון-אפריקאית שממנה מגיע הגנרל אדמירל אל-אדין מדברים אותה שפה.

 

ההברקה הכי גדולה בסרט נמצאת בפסקול: שיבוצם של שירי פופ, מהסוג שנדוש למצוא בסצינות מפתח בפסקולים הוליוודיים (אר.אי.אם, דולי פרטון, וכו') אבל בגרסאות כיסוי בערבית.

 

אה, עוד הברקה. והפתעה: אנה פאריס, שחקנית בלתי נסבלת בדרך כלל, פשוט מצוינת בסרט הזה בתור חברתו הלסבית/טבעונית/היפסטרית/שמאלנית של הדיקטטור.

 

================

 

תוספת. הנה מה שכתבתי מאוחר יותר על הסרט ב"פנאי פלוס":

 

הקהל הישראלי מאוהב בסשה ברון כהן. אפשר אפילו לקבוע שכרגע הוא ככל הנראה כוכב הקולנוע הכי מצליח בישראל. כלומר, שחקן שהקהל מגיע לסרטיו רק מעצם העובדה שהוא מופיע שם. מבחינת מספרים, סשה ברון כהן של השנים האחרונות עקבי ומצליח בקופות בישראל יותר מאשר בראד פיט. ולמה זה? אולי כי נעים לנו – ואני כותב את זה בגוף ראשון, כי אני שותף לתחושה הזאת – שאחד מגדולי הקומדיה בעולם כרגע מחצין בסרטיו את שורשיו הישראליים; זה נעים להיכנס לסרט שזוכה להצלחה (סבירה) בכל העולם ולשים לב שלקהל הישראלי יש יתרון על פני הקהל בשאר העולם מבחינת כמות הבדיחות. כמו ב"בוראט", יצירת המופת שהעבירה את דמויות של ברון כהן לקולנוע אחרי שנים של גאונות טלוויזיונית, גיבור הסרט אמור לדבר בשפה זרה ואקזוטית לאוזני דוברי האנגלית אבל בפועל הוא מדבר עברית (וכך יוצא, באופן גזעני למדי, יש לומר, שבסרטיו של ברון-כהן, גם קזחית וגם ערבית נשמעות אותו דבר: כמו עברית משובשת). וכמו כל בן מהגרים שגדל רוב חייו בגולה ומגיע לישראל לבקר את בני דודיו רק פעם-פעמיים בשנה, רוב אוצר המילים של ברון-כהן מורכב מקללות. ואני חייב להודות במבוכה אינפנטילית: כשברון-כהן מדבר על "בולבול" ו"מלאווח" (שמות איברי המין הגבריים והנשיים, בהתאמה, בשפתה של ממלכת וואדיה), אני מוצא את זה מצחיק מאוד. תינוקי, אבל מצחיק.

 

אז סיכמנו ש"בוראט" היה יצירת מופת (סרט השנה של "סינמסקופ" לשנת 2006, אני מזכיר). ו"ברונו" היה נפילה. ו"הדיקטטור" – בו סוף סוף בורא ברון-כהן דמות חדשה ולא מגייס דמות מהארסנל הטלוויזיוני שלו – הוא יותר טוב (בהרבה) מהשני, אבל פחות מהראשון. ונשאלת השאלה: למה? למה "הדיקטטור" לא מצליח להגיע להישגיו של "בוראט". הרהרתי בכך דקה או שניים והגעתי למסקנות.

 

א. בגלל ברון-כהן עצמו. “בוראט" היה, למעשה, מעין סרט מתיחות של קומיקאי שלא היה מאוד מוכר באמריקה. הוא הסתובב ביבשת, העמיד פנים שהוא כתב הטלוויזיה הקזחית, וחשף את פניה הגזעניות של אמריקה ברבים. כתוצאה מכך קרו שני דברים: ברגע שהסרט יצא חטפו ברון-כהן ושותפיו לסרט מבול של תביעות מצד אנשים שצולמו לסרט ללא ידיעתם ושטענו – כנראה בצדק – שהסכמתם להצטלם נלקחה מהם באופן לא כן. הדבר השני הוא שברון-כהן נהיה בין לילה כוכב בינלאומי, שפניו – גם כשהוא מחופש לכתב קזחי – מוכרות להמונים. שש השנים שחלפו מאז הפכו את הקהל לזהיר יותר כשהוא מדבר מול מצלמה. כבר ב"ברונו" קטעי הראיונות היו חלשים יותר והורגש שאנשים חוששים לדבר בפתיחות מול מצלמה.

 

ב. בגלל הדמות. הגאוניות של בוראט היתה בכך שהדמות הזאת היתה שפלה ונחותה מבחינה מעמדית מכל מי שהיא פגשה בדרכה. זו הסיבה שתחבולת הצילום כמו-תיעודי הצליחה. בוראט גרם לאדם הכי מסכן באמריקה להתנשא מעליו, וזה יצר פתיחות עצומה אצל אנשים. לעומת זאת גם ברונו וגם הגנרל-אדמיראל אל-אדין, גיבור "הדיקטטור", הם אנשים עם מעמד ופוזה. הם מרתיעים מעליהם את הקהל, גורמים למצולם להיזהר בשפתו ובהליכותיו. ניכר שב"הדיקטטור" היו כמה ניסיונות לצלם צילום תיעודי לא מתוסרט ברחובות מנהטן בהם אובד הגנרל-אדמירל ופונה לעזרת העוברים והשבים, אבל נראה גם שהטכניקה הזאת נזנחה מהר בסרט, כי היא לא עבדה. במקום זאת, גייס ברון-כהן ושותפו, הבמאי לארי צ'רלס, את התסריטאים של "סיינפלד" (ושל "יורוטריפ") וכתבו תסריט מסודר, עם סצינות ודמויות. התוצאה יצאה מצחיקה מאוד, מאוד מאוד, ושוב מציגה את אמריקה כמדינה שכולה פרדוקס: דמוקרטיה ענקית וליברלית שבעצם מתנהגת כדיקטטורה גזענית, הנשלטת על ידי בעלי ההון, השולטים במערכת השלטון המושחטת. והתוצאה אף ומוכיחה לי שברון-כהן בהחלט בדרכו להפוך לפיטר סלרס של ימינו. אבל "בוראט" זה לא.

רוברט זמקיס הוא אחד הבמאים האהובים עליי. כשאני נכנס לסרט של רוברט זמקיס (חוץ מ"רוחות חג המולד") אני יודע שיהיה שם לפחות רגע אחד שידהים אותי, שיעיף אותי אל התקרה, רגע של קולנוע מפואר, עכשווי, היי-טקי, סופר-משוכלל, שמשרת סיפור רגשי. אחרי למעלה מעשר שנים בתחום האנימציה – זמקיס הוא מחלוצי התלת מימד ואנימציית לכידת התמונה, זמקיס אחראי לקאמבק של האיימקס; "אווטאר" לא היה קיים ללא "רכבת אל הקוטב" – נראה שזמקיס עושה די-טוקס קולנועי וחוזר לסיפור שנראה על פניו פשוט (עם דנזל וושינגטון בתפקיד טום הנקס). הטריילר אמנם לא מסגיר את זמקיסיותו ואם לא היו אומרים לי, לא הייתי יודע שאני אמור להתרגש מבואו של הסרט. אבל עכשיו שאני יודע שזה סרט של זמקיס, אני מחכה לו בציפייה דרוכה. הנה הטריילר: