יש אקשן בקופות השבוע. ולא רק בארץ.

צמרת טבלת שוברי הקופות בארץ היתה צפופה וצמודה. מכיוון שאין דיווח רשמי על מספרי כרטיסים קשה להגיד חד משמעית מי מוביל, אבל בטוח שבראש הטבלה נמצאת חברת ג.ג: "מדגסקר 3" שלהם הוא ככל הנראה הסרט הנצפה ביותר השבוע, ואולי זה דווקא "הדיקטטור", גם הוא של ג.ג, שדי צמוד אליו.

"העולם מצחיק" של שמי זרחין רושם השבוע הישג נאה ורושם עליה ביחס לשבוע שעבר, דפוס מוכר וייחודי לסרטים ישראליים (וסרטי ארט האוס) שבהם הפה-לאוזן עובד יותר חזק מפרסום ומביקורות ומוביל לכך שהסרט רושם עלייה במקום ירידה בסוף השבוע השני שלו. "העולם מצחיק" שהיה הסרט השלישי הכי נצפה בסינמה סיטי בשבוע שעבר עלה בסוף השבוע השני שלו למקום השני אחרי "הדיקטטור".

"זה הבן שלי" של אדם סנדלר זכה להצלחה מפתיעה למדי בעיקר ביס פלאנט ברמת גן שם הוא שובץ בהיסטריה.

"הדיקטטור" נמצא כעת בסביבות ה-130,000 כרטיסים. "העולם מצחיק" מתקרב ל-50,000 כרטיסים בתום עשרה ימים. "מדגסקר 3", על פי הערכות, פתח עם כ-25,000 כרטיסים, ו"זה הבן שלי" עם כ-15,000 כרטיסים. זה היה סוף השבוע הראשון שבו נרשמה האטה בקצב המכירות של "מחוברים לחיים". עכשיו רק נשאר לראות האם לבעלי בתי הקולנוע תהיה סבלנות להחזיק את הסרט באולמות עד שהוא יצליח להגיע ל-400,000 צופים.

================

ובינתיים בצד השני של העולם: בתוך יומיים-שלושה תתחולל היסטוריה קטנה בקופות באמריקה כש"הערת שוליים" של יוסף סידר יחצה את קו 2 מיליון הדולר בהכנסות אחרי 15 שבועות בהפצה. "הערת שוליים" הוא בסך הכל הסרט הישראלי הרביעי שמגיע לרף הזה, אחרי "ביקור התזמורת", "ללכת על המים" ו"ואלס עם בשיר". "הערת שוליים" הוא גם הסרט השלישי הכי קופתי של סוני פיקצ'רז קלאסיקס לשנת 2012, אחרי "פרידה" האירני ו"הפשיטה" האינדונזי (שיוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב).

המצחיק הוא ש-2 מיליון דולר בהכנסות אמנם נחשב סכום גבוה לסרט בשפה זרה, אבל הוא מייצג בערך 200,000 צופים (הסרטים הזרים מוצגים בעיקר בערים הגדולות, ושם מחיר כרטיס ממוצע נע סביב העשרה דולר). כך שבישראל הקטנה ראו את "הערת שוליים" יותר מאשר באמריקה.

"מעשייה אורבנית", סרטו העצמאי של אליאב לילטי, זוכה לאחד הטריילרים היותר נועזים שנראו כאן לאחרונה. בארצות הברית היו קוראים לזה Red band trailer ומוסיפים גם NSFW. ואני רק מעדכן: יש עירום, שתדעו.

עדכון: הטריילר ירד ועלה מחדש עם תיקוני עריכה.

אני נמצא היום בסינמטק ירושלים ומקווה שאוכל להתחיל לדווח באופן ראשוני ותמציתי על כמה מהסרטים הצפויים בפסטיבל ירושלים שיפתח בעוד שבועיים (מכירת הכרטיסים מתחילה היום). כדי לקרוא את הדיווחים הראשוניים שלי על הסרטים שאני מקווה שאצליח לראות, אנא עברו כעת לדף הפייסבוק של "סינמסקופ" או לטוויטר שלי.

איתן גרין, זה בשבילך:

(מתוך התוכנית של ג'ימי קימל. ויה ג'ף וולס).

האמת, אין לי מושג איך להתחיל לגשת לכתיבת הספד על אנדרו סאריס. אני דוחה את זה כבר למעלה מיממה. מכיוון שנדמה לי שמעולם לא כתבתי עליו באריכות כלשהי, ההספד הזה עשוי להיות ארוך כמו ביוגרפיה. אבל זו תהיה, בעצם, הביוגרפיה שלי. שהיא בעצם הביוגרפיה של כמעט כל מבקר קולנוע על כדור הארץ הזה. כי זו קלישאה אבל היא בוודאי נכונה, לפחות חלקית: אנדרו סאריס היה אחד ממבקרי הקולנוע החשובים בעולם. לדעתי הוא בוודאי היה אחד המשפיעים בעולם.

ניקח, למשל, את המושג הזה "תיאוריית האוטר". בכל פעם שמישהו משתמש בצירוף "תיאוריית האוטר" הוא בעצם מצטט את סאריס, שהיה מבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס" מ-1960 עד 1989. כולם יודעים להגיד שמי שניסחו את "תיאוריית האוטר" – הרעיון הביקורתי שמחפש את טבעית האצבע האסתטית הייחודית של הבמאי, ורק מציאותה של כזאת יכולה להחשיב את הבמאי כבעל ערך אמיתי; כלומר, האבחנה שגם בתוך מערכת מסחרית היררכית מאוד (שבה ראש האולפן, כבעל המאה, נמצא בראש), ובתוך יצירה שיש לה שותפים רבים, האיש שאחראי על ההנהגה האסתטית והפילוסופית של הסרט צריך להיות הבמאי – היו פרנסואה טריפו וחבריו לכתב העת "מחברות הקולנוע". אבל קראו לזה "פוליטיקת האוטר". מי שתרגם את זה מצרפתית לאנגלית והפך את ה"פוליטיקה" ל"תיאוריה" היה סאריס, שתרגם את המאמר המשפיע ההוא לאנגלית ביושבו כעורך המהדורה באנגלית של "מחברות הקולנוע".

צידודו של סאריס בתיאוריה הזאת, שדרכה הוא קרא מחדש את כל תולדות הקולנוע האמריקאי, יצר לא פחות ממהפכה באופן שבו ניגשים לקולנוע באמריקה של שנות הששים. זו היתה תקופה שממילא הפכה את הקולנוע מ"בידור" ל"אמנות", אבל תיאוריית האוטר התסיסה שם את השורות ויצרה את אחד הקרבות האינטקטואלים המסעירים שידעה אמנות הקולנוע: פולין קייל, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורקר", ירדה רצח על סאריס ועל תיאוריית האוטר שלו, והוא החזיר לה כהוגן. ובין לבין, דור צעיר של יוצרי קולנוע ניזון מהדלק הפילוסופי הזה והלך ללמוד קולנוע באוניברסיטאות – ביניהם יוצרים כמו מרטין סקורסזי ופרנסיס פורד קופולה – כדי ליישם. פולין קייל, למשל, סלדה מההנחות שאנשי תיאוריית האוטר עשו לבמאים שהם העריצו גם כשאלה פישלו (מהבחינה הזאת אני סאריסיסט למדי).

דומני שמאז הדיון הזה – שנמשך חודשים ושנים בפינג פונג ארסי בין ה"ווילג' וויס" (עיתון הבוהמה הדאונטאונית, חסידת האוונגרד, שחיפשה את הפיוט גם בבלוקבסטרים*) ובין ה"ניו יורקר" (העיתון של האינטליגנציה הבורגנית של האפר איסט סייד) – אין מבקר קולנוע שלא מנסה להקדיש דקה או שניים מחייו כדי לתהות לאיזה מחנה הוא שייך: פולין קייל או אנדרו סאריס. לכאורה נדמה שקייל כתבה מהבטן, מהרגש, מהקישקע, וסאריס כתב באופן קר ואנליטי בעיקר מהשכל. אבל למקרא ביקורות שלהם במרחק ארבעים שנה, ההבדלים ביניהם נראים פחות תהומיים. לכל אחד היה את קבוצת הבמאים שהם טיפחו, את המילייה שהוא שייך את עצמו אליו. כיום אולי קצת קשה להבין על מה הם רבו בעצם. לעיתים סאריס כתב לגמרי מהבטן, ולעיתים קייל הםגינו נטיות אוטריסטיות מובהקות. אבל הם כמובן נהנו לייצג מפלגות לכאורה קוטביות בתחום ביקורת הקולנוע.

במהלך חיי כמבקר יצא לי לעבוד בשני עיתונים שונים לצד חגי לוי. לוי הוא אחד המבקרים שאצלם הבטן, הרגש, עבדו הכי חזק. לעיתים קרובות הייתי מתרגש יותר למקרא ביקורותיו מאשר למראה הסרטים שהוא ביקר. ואז, כשזיהיתי אותו ביני ובין עצמי כמין הממשיך המובהק של פולין קייל בארץ, באופן אוטומטי (ואולי גם כי זו היתה נטיית ליבי אז) ניסיתי להיות כמה שיותר סאריסי, קרי שכלתני, מרוחק, כמעט פורמליסטי. זה גם בא לידי ביטוי בכך שאחת לכמה זמן ניסיתי גם לחרחר ריב, כי מבקרים צריכים להתווכח ביניהם (מעל דפי העיתון).

אלא שלמקרא טקסטים של שניהם לאחור, כל הדיכוטומיה הזאת מופרכת למדי. סאריס היה חתלתול עדין ורך לעומת קייל שידעה לקוע ליוצרים את הצורה בנבזיות אדירה. מה שכן, כשהיא אהבה סרט היא אהבה אותו בכל הכוח. כשסאריס אהב סרט, הוא דווקא שמר ממנו מרחק. נדמה לי שכיום יש משהו מהדי.אן.איי של שתי הגישות האלה אצל כל מבקר ומבקר. כלומר, אצל כל מבקר שמרשה לעצמו גם להתפך ולהתרגש מדי פעם.

====================

על סאריס, דומני, שלא כתבתי מילה מעודי לפני כן. אבל תלמידיי – אלה ששמים לב בשיעורים – אמורים להכיר אותו היטב. באופן מובהק ומוצהר אני מכריז בתחילת כל סמסטר בו אני מלמד את הקורס שלי על קולנוע ישראלי שהאופן שבו אני בונה את מהלך הסמסטר הוא ניסיון שלי ליישם את מבנה ספרו המבריק והמהפכני של סאריס "הקולנוע האמריקאי" על הקולנוע הישראלי. אני כמובן נכשל בכך חרוצות, אבל אני נהנה לנסות.

======================

כשקראתי על מותו של סאריס אמש, בגיל 83, ידעתי שאני מכיר רק בן אדם אחד שמכיר אותו ושיוכל אולי לכתוב עליו כמה מילים: אבי נשר. למעשה, חיבת הסאריס שלנו היא מנושאי השיחה הקבועים שלנו כשאני נתקלים זה בזה. נשר היה תלמיד של סאריס בשנות השבעים במחלקת הקולנוע של אוניברסיטת קולומביה (סאריס היה הנחמן אינגבר של קולומביה). "סאריס לא היה רק מורה שלי בקולומביה", ענה לי נשר במייל, "הוא היה האדם שהשפיע יותר מכל אחר שהכרתי על תפישת הקולנוע שלי, תפישת העולם שלי ותפישת העצמי שלי. את ספרו 'הקולנוע האמריקאי' ידעתי בעל פה כמו שתלמיד חכם יודע גמרא. השרבוטים הראשונים של 'הלהקה' החלו בשיעור שלו. את 'הסודות' סאריס אהב אהבה גדולה (הוא קרא לזה 'אחד מהסרטים הטובים של 2007') מבלי שידע שכל מילה שאני כותב וכל שוט שאני הוזה – חלק מהקרדיט שייך לו".

===================

עד פרישתו לפני שלוש שנים, סאריס כתב ב"ניו יורק אובזרבר", שהעלו במרוכז את כל כתביו. וגם ה"ווילג' וויס" מציע מבחר מביקורותיו לקריאה. ה"ניו יורק טיימס" מספיד אותו יפה.

סאריס היה נשוי למבקרת הקולנוע מולי האסקל. לשניים לא היו ילדים, שזה עוד קטע של מבקרי קולנוע שאני לא מבין ומחכה שמישהו פעם יחקור את זה ויסביר לי.

==================

*) הביקורת של סאריס על "פסיכו" של היצ'קוק היא מהבחינה הזאת יצירת מופת של זיהוי האמנות שבתוך שובר הקופות, והביקורת ששינתה לא רק את האופן שבו היצ'קוק נתפס בעיני האינטליגנציה באמריקה, אלא גם שינתה את האופן שבו בכלל כותבים ביקורת על קולנוע שהוא לכאורה פופי ומסחרי. לדעתי סאריס בזאת השפיע אפילו על כתיבתה של קייל, מבלי שהיא אי פעם תעז להודות בכך.

א.

מעניין: בסוף השבוע הקרוב יכבוש סשה ברון כהן את ראש טבלת שוברי הקופות בישראל עם שני סרטים שונים: גם "הדיקטטור", שממשיך למלא אולמות, וגם "מדגסקר 3", בו הוא מדבב בשלישית את דמותו של ג'וליאן, מלך הלמורים.

ב.

לפני ארבע שנים, כשיצא "מדגסקר 2", התפרסו שמועות שבן סטילר הביא את חברו, הבמאי והתסריטאי נוח באומבך ("גרינברג", "לחיות בין השורות") למקצה שיפורים לתסריט. בסרט השלישי מה שהיתה חלטורה או טובה לחבר הפך לג'וב רשמי. באומבך הוא אחד משני התסריטאים של הסרט. זה משעשע לחשוב על מי שיוצר סרטים כה מינוריים, קאמריים, ריאליסטיים ומרירים למדי כותב סרט מצויר כה צבעוני כמו "מדגסקר 3", ואגב כך שוכה לראשונה לראות סרט פרי עטו מככב בראש טבלת שוברי הקופות.

אבל אני לא חושב לרגע להאשים את באומבך בהתמסחרות או בחנופה להוליווד. להפך. אין לי מושג מה היה מאזן הכוחות היצירתי בצוות ההפקה ומה בסרט רשום על שמו של באומבך, אבל "מדגסקר 3" הוא אחד הסרטים הכי משוחררים ממוסכמות נראטיביות שראיתי שגם יוצא מהוליווד וגם זוכה להצלחה. הסרט הזה הוא כולו רוח חופש ושטות, שובר כל הגיון, הוא כמעט נונסנס מוחלט. וזה מתלבש על הסרט הזה בול. מסדרת סרטים שאף פעם לא מאוד התפעלתי ממנה (הראשון היה חביב, מודה. השני לא), "מדגסקר 3" הוא סרט ששיעשע אותי כהוגן.

השעשוע הזה הוא לאו דווקא תוצר של בדיחה מסוימת, אלא של אווירה. אני נותן לבאומבך את הקרדיט כי הוא היחיד בצוות שלא חתום על הסרטים הקודמים אבל אין לי באמת דרך לדעת, אבל דומני שב"מדגסקר 3" סוף סוף אופי הסרטים של דרימוורקס מצא את התסריט המושלם שלו: משב מקסים של רוח שטות.

אנו מרבים להבדיל בין פיקסאר ובין דרימוורקס בעיקר באופי התסריטים והסיפורים. פיקסאר עובדים על תסריט קלאסי מאוד, מהודק, מוסבר מבחינת עולם פנימי סדור והגיוני, ושבראש ובראשונה פועל על הרגש. דרימוורקס תמיד העדיפו גגים ומערכונים ותסריטים מפוזרים ובדיחות פנימיות. זה גרם לכך שלא פעם לסרטי דרימוורקס – נגיד, "שרק" – היו בדיחות יותר טובות, אבל הסרט עצמו כמעט תמיד היה פחות טוב מזה של פיקסאר. נדמה שרימוורקס עשו בעיקר פרודיות.

"מדגסקר 3" מתחיל עם סצינה שמכתיבה את האי-גיון של כל הסרט: חבורת החיות התקועה על חופי אפריקה מחכה לפינגווינים (שבנו כלי טיס בסרט הקודם) שישובו כדי שיביאו אותם חזרה לניו יורק. אלא שאז הם מחליטים ללכת ולחבור בעצמם אל הפינגווינים במונטה קרלו. קאט. הסצינה הבאה: חופי מונטה קרלו. חבורת חיות הבר האפריקאיות מגיעה לאירופה עם שנורקלים. כדי למצוא את הפינגווינים שיקחו אותם לניו יורק. לא ניגשתי אל הגלובוס שלי אבל יש לי תחושה שעם שנורקל יותר קצר להגיע למנהטן מאשר למונטה קרלו. ולכן, בשעה טובה התסריט של "מדגסקר" התמזג עם ההגיון של הג'ירפה הממוצעת.

ההמשך כמעט רדיקלי יותר: חבורת החיות נודדת ברחבי אירופה עם קרקס. רגע רגע. אם נתבונן בסרט הזה מנקודת מבטה של חיית הבר אין דבר פחות פוליטיקלי קורקט מחיות בקרקס. מצד שני, זו סדרת סרטים על חיות נוירוטיות שמתגעגעות לגן החיות. ויותר מזה: החיות האלה, באקט ניו יורקי מובהק, מחליטות לקחת את אמנות הקרקס (המבזה חיות) ולהחזיר אותה לרשות החיות, וכך ךהפוך את הקרקס לפרו-חיות. למהלך יש הגיון סדור למדי: אם סירק דה סוליי הוציאו את החיות מהקרקס, יבואו הם ויוציאו את בני האדם מהקרקס.

מבנה הסרט דומה להפליא לזה של "מכוניות 2". אבל בשעה ש"מכוניות 2" היה הירוד בסרטי פיקסאר בדיוק בגלל המבנה האפיזודי חסרת ההגיון התסריטאי שבו – בניגוד מוחלט לאופי הסרטים של פיקסאר – המבנה המקוטע, הנודד, המערכוני כמעט של "מדגסקר 3" מתאים לסרט הזה בול. עד כדי כך שלקראת סוף הסרט ילדה מצביעה אל השמיים וקוראת "אמא, תראי: קרקס מעופף". אני מהמר שזו שורה של באומבך, ושהוא ניגש לסרט הזה בתור מי שמעריץ את מונטי פייתון ולא את סרטי "מדגסקר" הקודמים.

ג.

לא כל האפיזודות מוצלחות באותה מידה, ואין הרבה בדיחות שבהן ממש מתגלגלים מצחוק. אבל יש כל כך הרבה ברדק שטותי בסרט – סצינת המרדף במונטה קרלו היא מבחינתי הטובה שבסרט – שהוא פשוט מידבק באוויליותו הסוחפת.

רגע, רגע. לעודד דוידוף ("מישהו לרוץ איתו") יש סרט חדש, שירון שרף צילם, איציק צחייק ערך, ערד שוואט עיצב ורן שם-טוב הלחין והוא פשוט מגיע אל בתי הקולנוע בלי שום בילד-אפ בעוד פחות מחודש? בלי פסטיבלים? פלי פמפומים? בלי ארבעה טיזרים בחצי שנה? מה קורה כאן? ובעיקר: זה נראה… מדליק. הייתי אומר "טרנטינו", אבל נדמה לי שהטריילר כולו מכוון לגרום לנו לומר בסנכרון מושלם "טרנטינו", אז פשוט אזכיר שדוידוף הוא גם הבמאי של "מרס תורכי", סרט פשע-קומי משעשע מאוד שהופץ בכזה רישול לפני כך-וכך שנים שאיש כמעט לא ראה אותו. הלוואי וזה יהיה התיקון שלו, כי נראה שהם באים מאותו מקום. "הדילרים" – קומדיית סמים ירושלמית – ייצא ב-19.7. סרט קיץ, איי פרזיום. הנה טריילר מפתיע למדי:

אממ… סליחה על משחק המילים בכותרת. יש למישהו רעיון מוצלח יותר?

אוקיי. נמשיך עם היום הוויראלי הזה ועם עוד שני סרטונים שניסו להפיץ אותם באחרונה במיילים ב"תעשייה", לא יודע אם זה התגלגל מאוד רחוק. היום התקיים היום הפתוח של בית ספר מעלה לטובת נרשמים ומתעניינים לשנת הלימודים הבאה. כדי ליצור עניין סביב היום הפתוח ובחינות הקבלה יצרו אנשי בית הספר שני סרטונים כאילו-אנונימיים, המציגים בחשיפה מיוחדת את מה שקורה בוועדת הקבלה בבית הספר, ועדת הקבלה שרבניה הראשיים הם הרב קוק משמאל והאדמו"ר מהיצ'קוק מימין. ועדת הקבלה שבה יושבים עמית ליאור ואבי אטינגר (אבי אטינגר פשוט מצחיק אותי בכל מה שהוא עושה תמיד).

אני מלמד במעלה, אז לא ממש רציתי להפיץ את הסרטונים כאן כחומר פרסומי לפני היום הפתוח (כי אחרת אצטרך לקדם גם את גיליון "שוק ושיק" של מעסיקיי ב"פנאי פלוס", למה לפתוח את הפתח), אבל עכשיו כשזה מאחורינו חשבתי שהם משעשעים מספיק כדי להעלות אותם. אני מניח שבתור מי שמגיע לבית הספר פעם בשבוע אוכל לברר די בקלות מי הם האנשים שעומדים מאחורי הסרטון – כתיבה, בימוי, צילום, עריכה – אבל הנחתי לזה. רוצים מסתורין, אשתף פעולה. מה גם שזה שהסרטונים האלה מופצים מדף היו-טיוב של מנוי בשם "71 filmss" הופך את העניין לדי קל לניחוש: אני מניח שאלירן מלכא, הבמאי של "71 מטר מרובע", סרט הגמר של מעלה שאני הכי אוהב (מבין אלה שראיתי, כמובן), אחראי להם (השבוע גיליתי לראשונה, כמעט באגביות, שמלכא הוא גם אחד מקבועי המגיבים בבלוג, אז אהלן וסהלן). אבל זה רק ניחוש (מושכל). וכן, הומור עצמי על השטאנצים הקולנועיים של מעלה זה בהחלט מבורך, ואולי הזדמנות להיפטר מהם במחזור הבא.

קחו:

(כמי שבתור חייל בילה שבוע בקרני חיטים לפני יותר מעשרים שנה, "המאחז בקרני חיטים" הצחיק אותי).

הנה השני. אני ממש מקווה שאנשי מעלה יקחו את זה הכי ברוח טובה, אבל הדמות הזאת בסרטון הזה, היא בול תלמידת מעלה הטיפוסית. אבל בול. במראה, בדיבור, בתחומי עניין, הסרטון הזה כל כך מדויק שהוא כמעט פוגעני.

תוספת, 26.6: יש סרטון שלישי. הם מבטיחים שגם אחרון.

זה וידיאו שעשוי להפוך ויראלי במהרה, מסוג הסרטונים שאתם מקבלים אליהם לינק במייל ובשורת הנושא את רצף בליל האותיות שבשם הפוסט.

הסיפור הוא כזה: יובל נובלמן עומד לסיים את לימודי הקולנוע שלו במנשר והוא עובד על סרט גמר בשם "השפסעלך" (כבשים קטנות), סרט קומי-מוזיקלי על להקת בנים חרדית ועל סולן הלהקה, הילד התמים יוסל'ה, שצריך להתמודד עם מחיר התהילה ועם קנאת חבריו להרכב שעושים לו בעיקר קולות רקע. נובלמן גייס לפרויקט את שני אחיו הכבר-די-מפורסמים: דרור נובלמן, תסריטאי בכיר של טלנובלות וסדרות קומיות ("רד בנד") התגייס לעזור עם התסריט; והמוזיקאי שי נובלמן עוזר עם הלחנת הפסקול.

נובלמן פונה לעזרת הציבור בניסיון לגייס 10,000 דולר כדי להשלים את הסרט. ולכן הוא השיק דף באינדיגוגו ויצר את הסרטון הוויראלי הבא, בו חברי השפסעלך מבצעים את גרסתם לשירו של הזמר החסידי הנודע יאסטין ביבער.

נדמה לי רק שאם השיר היה באנגלית ממש, ולא בעברית במבטא אנגלי, הסרטון היה יכול להגיע למיליון צפיות. בעברית לא. אבל יאללה, רוצו עם הוויראלי. יש קולנוען שמחכה לשנורר מכם את כספי המעשרות שלכם.

האתר החדש של רשת יס פלאנט עלה לאוויר (הקודם היה יותר נחמד. החדש נורא גלובוס-מקסי). והוא בעיקר מכוונן כולו להשקה של יס פלאנט החדש בראשון לציון בסוף חודש זה. בראש האתר יש הפניה לדף האיימקס שייפתח בראשל"צ ושם כבר כתוב שבשבועות הקרובים נראה באיימקס את "עליית האביר האפל" (עוד חודש בדיוק) ואת "ספיידרמן המופלא" ואת "זכרון גורלי".