החמישית של זרחין
פלא לי הסרט הזה. מה יש בו, מאילו חומרים הוא נאפה, שכבר בסצינה השלישית או הרביעית שלו אני כבר ספוג בדמעות, ומרגיש ריגוש גושי בגרון, וזאת תוך כדי שאני גם צוחק בו, כי יש בו בדיחות נהדרות והומאז' פשוט יפהפה ל"הגשש החיוור". אבל זה גם מבט עמוק על הרווח הצר הזה שבין הבידור בישראל ובין האמנות הגבוהה (המרווח – העצום, או הלא קיים כלל – שבין נסים אלוני לגשש; מרווח שזרחין עצמו מנסה להקיף אותו משני צדדיו לאורך כל הקריירה שלו); ועיון ביחסי הגומלין שבין אמן והקהל שלו: האופן שבו האמן רואה את הקהל, ושבו הקהל רואה את האמן. וכל אחד, כמובן, רואה דבר אחר.
פורסם ב"פנאי פלוס". 13.6.2012
על הלוגואים הפותחים את הסרט: צליליה של תזמורת המכוונת את מיתריה, ומנצח המקיש עם שרביטו על כן התווים, ומהסה אותם. רגע של דממה. ואז מתחילה היצירה: סקציית כלי הנשיפה פותחת ואנחנו נכנסים לשוט של טבריה בשחור לבן. כך מתחיל "העולם מצחיק", סרטו החמישי והמושלם של שמי זרחין, שבנוי כמו יצירה סימפונית. עשרות נגנים (או דמויות) יש ביצירה הזאת, לחלקם יש תפקיד קטן, לאחרים יש קטעי סולו מורכבים ומפוארים, אבל כולם צריכים לנגד יחד בתזמון מושלם כדי להגיע להרמוניה. והדבר הראשון שניכר בסרט הזה הוא חוש התזמון שלו: זרחין אורג ב-129 דקות עשרות עלילות, חלקן קטנטנות ומתפוגגות, אחרות מרכזיות יותר, ומצליח לנהל את כולם בתזמור מופתי: סיפור שמתחיל עם שלושה אחים – האחד לובש אדום, השני לובש צהוב, השלישית לובשת כחול – שמגיעים בנפרד לבית חולים, ומסתיים כשאותם אחים מגיעים יחד לאותו בית חולים. כל הסרט הזה הוא סיפורים על פירוקים והרכבות, פרידות ואיחודים, מוות ולידה.
קשה לתקצר את הסרט מבלי להזניח משהו בו. גיבורי הסרט הם אותם שלושה אחים לבית משפחת מזרחי: מירון (דני שטג), גולן (אלי פיניש) וירדנה (אסי לוי). כבר השמות רומזים לנו: הבנים הרים, הבת היא נהר, וכולם מקיפים את הכנרת. בהמשך נפגוש גם דמות שקוראים לה צפת ודמות אחרת שקוראים לה כרמל. וכמו באגדות, נדמה שעל ראשם של שלושת האחים האלה מונחת קללה. כל מי שהם אוהבים מת להם. כל מערכת יחסים שהם מקיימים, מתפרקת. ואולי כדי לשרוד, להגן אחד על השני, הם מנתקים מגע זה מזה, שלפחות הם ישרדו. שלושה אחים שזקוקים לטיפולים רפואיים, ומולם שלושה רופאים (כל הרופאים בסרט חובשי כיפות), שלא תמיד יודעים איך לעזור. ובכלל, הרבה שלישיות יש בסרט.
ואכן כמו באגדות. כי דרך אחרת לספר את סיפור הסרט היא דווקא מציר אחר: חבורת אנשים מתכנסת בערבים במתנ"ס טבריאני לקיים סדנת כתיבה יוצרת. כולם שם פגומים, פגועים, שרוטים, מצולקים, אבודים, בודדים. וכולם שם חולמים להיות סופרים. אבל עד מהרה מתברר לנו שעבור חלקם זו בכלל קבוצת תמיכה, קבוצה לריפוי בעיסוק, מקום שבו הם יכולים לספר את הסיפור שלהם, או לחשוף בקול רם את הפנטזיות הכמוסות שלהם. כל אחד מהם ממציא סיפור, ואנחנו הצופים, רואים את הסיפור קם לחיים על גבי המסך בצילום שחור לבן. ואנשים, כשהם ממציאים סיפור, הוא תמיד קצת נשמע דומה לסיפור שהם כבר שמעו קודם. חלקם גונבים סיפורים מהחיים של עצמם, כמעין וידוי, או מחיים של אחרים, כמעין השתוקקות לחיים של מישהו מעניין יותר, או מאגדות שכבר שמעו. כמו הסיפור על האיש שמכריח את כולם להצדיע לו כדי לעבור ברחוב, שנשמע כמו האגדה על הטרול השומר על הגשר. או סיפור עקידת יצחק שמקבל כאן טוויסט הפוך (בסיפור הזה אברהם הוא הנעקד). או האגדה על היפהפיה הנמה, וגם הוא עם טוויסט: כאן זה בחור שמתעורר משנתו אחרי שנים של תרדמת, ולא נסיכה. וקוראים לו נסי. אולי כי חייו המקוללים הם נס אחד גדול, או כי כל עיר עם אגם זקוקה לנסי מיתולוגית משלה.
ויש דבר נוסף שמאחד את כל החבורה הזאת ואת כל העיר הזאת: הם פשוט משוגעים על הגשש החיוור. בכל יום שלישי, בתוכנית הרדיו של גולן, העיר עוצרת לנגינת ההמנון הרשמי של טבריה: “הקפטריה בטבריה" המערכון הגששי שכתב ניסים אלוני. פעמיים ראיתי את הסרט, ופעמיים בסצינה המופלאה הזאת, שמזכירה בבימוי סצינה ממיוזיקל, מעין "שיר אשיר בגשם", רק בלי שיר ובלי גשם, אני מוצא את עצמי דומע מהתרגשות: הסצינה ממש בתחילת הסרט בה חולפת צפי (בגילומה המקסים וגונב ההצגה של התגלית נעמה שטרית), ברחבי העיר ומצטטת את מילות המערכון עם עוברי אורח, כולם יודעים כל מילה בעל פה, ואגב כך, אנחנו נפגוש את רוב הדמויות והלוקיישנים שבהם יתרחש הסרט, אלא שבשלב המוקדם הזה עדיין לא נדע איך כל הדמויות האלה קשורות זו לזו – מי אח של מי ומי אבא של מי. זה יתחוור במהלך הסרט לאט לאט. האופן שבו הסרט אורג בין סיפורן של הדמויות האלה ובין סיפור רחב יותר הקשור לתולדות התרבות והבידור בישראל, האופן שבו זרחין מוריד את הכובע בפני אלוני, יוסי בנאי, אפרים קישון והגששים, מהדהד במקומות כה עמוקים וכה כמוסים אצלי בלב ובנשמה, שמצאתי את הסרט הזה מרגש ברמות שלא דמיינתי. המקום שבו ילדות של אמן בטבריה וילדות של צופה בראשון לציון שנים אחר כך, נוגעות זו בזו.
מעבר לעובדה שיש כאן סיפור מרגש מאוד על אנשים שחייהם היא טרגדיה אחת מתמשכת, זרחין יצר כאן סרט חכם להפליא ועתיר שכבות על הלולאה האינסופית שבין יוצר, יצירה, דמות וקהל. הדמויות שלו בסרט הן בה בעת כל אלה. הן, בראש ובראשונה, דמויות בסרטו של זרחין. אבל כולן מנסות להיות יוצרות, לספר סיפור משל עצמן, לשלוט בדמויות שהן בוראות, אבל הדמויות האלה לעיתים מתקוממות (כי לא פעם הם עצמם גם הגיבורים וגם היוצרים), חלקם משתמשים באמנות כדי לברוח, חלקם כדי להתוודות, חלקם כדי לחסל את עצמם, רובם כדי להסתתר. וכך הם יושבים, מספרים סיפורים ואוכלים נונסטופ. כן, בכל הסרטים של זרחין הגיבורים הם תמיד מספרי סיפורים ותמיד בשלנים. איכשהו, בעולמות שהוא בורא בסרטיו מדובר בכשרון דומה (ולא רק בסרטיו: הדמויות האלה, שמספרות סיפורים ומבשלות מטעמים מאכלסות גם את רב המכר שלו מהשנה שעברה, “עד שיום אחד”, שמכר למעלה מ-50 אלף עותקים).
הדמויות של זרחין הן אולי דמויות "עממיות" ואולי "פשוטות" (אם כי, בל ניכשל בסטריאוטיפים: הוא מציג טבריאנים אמידים, ואף עשירים, לצד פשוטי העם והפרולטריון, וכאלה שהם גם וגם), אבל הן פיקחיות להפליא בכל הקשור בכוח הגאולה של האמנות. זו לא רק גאולה פרטית – היכולת לצחוק ממערכון טוב כדי להתעלם מחיים מחורבנים, האמנות כסם הרדמה – אלא גאולה חברתית: היכולת להשתלט על הנראטיב ולנסח אותו מחדש. הרי יהיו כאלה שיגידו ש"הקפטריה בטבריה" של ניסים אלוני הוא טקסט המתנשא על הטבריאנים, שהרי טבריאני לטבריאני אינדיאני. אבל הטבריאנים קוראים את הטקסט הגששי קריאה חתרנית והם מנכסים אותו והופכים אותו לטקסט שמהלל אותם ומעקרים אותו מהמימד המתנשא והקנטרני. הם מוכיחים שכוחו של קהל גדול מכוחו של אמן. ובהתאם, הם מבינים שכל אחד מהם חי בתוך סיפור – סיפור עגום, טראגי, קשה – והדרך היחידה לשרוד את החיים האלה הוא להתקומם נגד הנראטיב, לשלוט בו, ולהפוך מדמות ליוצר. ומדמות משנה לדמות ראשית. מערכות היחסים בין המציאות ובין ההשתקפות הדמיונית שלה, בין היצירה ובין החיים, בין האמת ובין הזכרון של האמת, בין הזכרון ובין ההדחקה, הופך את "העולם מצחיק" לסרט שכולו מודעות אירונית – מהשם ומטה – ומטה-טקסטואלית לכך שהכל זה סיפור. ככזה, הסרט הזה לא רק מצטרף ליצירותיו הקודמות של זרחין אלא הוא מכיל בתוכו את כולן ומביא אותם לכדי שכלול כביר של כתיבה, בימוי, עריכה וצילום (על העריכה והצילום מופקדים עינת גלזר-זרחין וירון שרף, בהתאמה, שזכו בשנה שעברה בפרסי אופיר על עבודתם ב"הערת שוליים". שניהם מצטיינים גם כאן). מהנטורליזם העממי של "אביבה אהובתי" אהוב הקהל, ועד הפורמליזם הקשוח של "מסוכנת", הסרט החדש הוא שדרוג מפתיע של כולם. ואחד הסרטים הכי מרגשים שראיתי השנה, שמלמד אותנו שהעולם אולי מצחיק, ושהחיים האלה אולי עצובים לאללה, אבל בסוף? יהיה בסדר. אם לא במציאות, אז באמנות. על הבמה. או בספר. או בשיר. או בסרט. ואולי בדיוק להפך.
===================
ועוד:
א.
ב"מסוכנת", סרטו השני של זרחין מ-1998 (עליו זכה בפרס האקדמיה על הבימוי) משה איבגי, המגלם גבר משותק, מספר לגילה אלמגור סיפור. משהו על קשישה גלמודה המשתוקקת לתינוק ואז חוטפת לעצמה אחד. אלמגור מגלמת בסרט שחקנית תיאטרון מפורסמת, שלא עושה קולנוע כי אין סרטים טובים בישראל (זה היה ב-1998, מאז כבר יש). כשהוא מספר את הסיפור אנחנו רואים את הסיפור הופך לסצינה מומחזת עם אלמגור בתפקיד הראשי. והיא, השחקנית המיומנת, הבקיאה בחוקי הדרמה, מנסה לשאול אותו שאלות דרמטיות: למה? מה המניע של הדמות? מה הסיפור שלה? ומה הסוף? והוא מתרעם כנגד השאלות שלה. זה הסיפור שלו, מה היא מתערבת.
גם איבגי ב"מסוכנת" וגם צפי ב"העולם מצחיק" כשהם מספרים סיפור ומגיעים לנקודת מפנה עלילתית הם לא אומרים "ואז פתאום" או "לפתע", אלא במילים "עד שיום אחד…". שזה גם שמו של ספרו של זרחין, שגם הוא מתרחש באותו עולם בדיוק (ועם דמויות בשם שלומי וחיליק).
ב.
בכלל, "העולם מצחיק" הוא כמו פגישת מחזור של המון שחקנים שכבר שיחקו אצל זרחין כבר קודם (אני בטוח שאם היה אפשר, הרי שגם יוסף שילוח ז"ל ואריה אליאס יבדל"א היו משתבצים פנימה איכשהו). אבל יש לי תחושה שזו פגישת מחזור דווקא של הדמויות ולא של השחקנים. לכן אני מזהה בסרט מפתח ליהוקי הפוך: ככל שהתפקיד גדול ומרכזי יותר, כך השחקן מפורסם פחות. החל משלושת האלמונים (והמוכשרים) בתפקיד הבנים-של, ועד לזאב רווח ושייקה לוי, המופיעים בסצינות ספורות וקצרות.
ג.
לפני חמש שנים, בביקורת שלי על "אביבה אהובתי", כתבתי כך:
אם בסרטיו הקודמים הציג זרחין פוטנציאל מסקרן, הרי שב"אביבה אהובתי", סרטו המדויק ביותר, הוא מקיים את ההבטחות. בראייה לאחור, כל סרט מסרטיו הקודמים הכיל משהו שמצטבר לבסוף ב"אביבה", אבל טופל לפני כן במבט מרוחק, מלומד, פחות אישי. ב"לילסדה" הוא עסק במערכות הלחצים הפנים-משפחתיות; ב"מסוכנת" הוא עסק במתח הנוצר בין סיפורים המתרחשים בראשו של הגיבור ובין המציאות שעליו לחיות בה; ב"הכוכבים של שלומי", שנעשה באתנחתה של כתיבת התסריט ל"אביבה", הוא מדד סגנון קולנועי שונה, ישיר יותר, פשוט, בלתי מסוגנן, לעיתים ברוטאלי. אם כל סרטיו הקודמים, על הצלחותיהם וכישלונותיהם, היו הכלים להשחזת השפה, הרי ש"אביבה אהובתי" הוא כבר הטקסט המלוטש, החד, השלם.
המצחיק הוא שכעת אני מרגיש ש"העולם מצחיק" עושה את כל הנ"ל אפילו טוב יותר: כלומר, אורז את כלל היצירה הזרחינית לתוך סרט אחד מגובש ומלוטש ומדויק יותר. הפעם, להבדיל מ"אביבה", גם ל"לילסדה" יש נוכחות (אנסמבל שחקנים, סודות משפחה). והפעם, סוף סוף אני רואה – ונאנח אנחת רווחה – שהסגנון הפורמליסטי של "מסוכנת" אינו גחמה של סרט אחד. אם "הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי" התאפיינו בצילום שמחליש את הצבעוניות, שוטף אותה מעליו, ומציג עולם בהיר ומונוכרומטי, מגיע "העולם מצחיק" עם הצילום האדיר של ירון שרף ומציג עולם עז בצבעים, קוטבי בקונטרסט שלו ודינמי בתנועות שלו (זה נושא לדיון נפרד: צלם הסרט כדמות שגם אותה צריך ללהק, על פי אופי התפקיד שנדרש ממנה. בחמישה סרטים עבד זרחין עם ארבעה צלמים – אמנון זלאייט, דוד גורפינקל, איציק פורטל וכעת עם שרף – כל אחד נדרש לייצר פאלטת צבעים שונה לחלוטין, ולקסיקון תנועות אחר לגמרי. ל"מסוכנת" תמיד היתה לי חיבה יתרה בפילמוגרפיה של זרחין, בעיקר כי אני מחבב תרגילי סגנון עזים כאלה (גם אם היו לי פה ושם כמה קיטורים על הסרט). והרגעים ב"העולם מצחיק" שבהם זרחין חוזר אל הפילם נואר ואל המלודרמה ובכלל, האופן שבו הוא מערבב ז'אנרים (בעיקר בסצינות הסיפור-בתוך-הסיפור) מתחברים ישירות למה שהוא עשה ב"מסוכנת" והופך את "העולם מצחיק" לנדבך הבא, השלם יותר, המלוטש יותר, העמוק יותר, המורכב יותר בארכיאולוגיה הקולנועית של זרחין.
ד.
סרטו הקודם של זרחין היה "אביבה אהובתי" מ-2007. אם הייתי מבקר מחו"ל הייתי בטח כותב איפשהו בפסקה הראשונה של הביקורת על כך ש"העולם מצחיק" מחזיר את זרחין לקולנוע אחרי חמש שנות שתיקה. אלא שכבר לפני שנה כתבתי על כך שבזכות ההיכרות שלי עם זרחין והעובדה שאני רואה אותו בשכונה שלנו לא מעט אני יודע ששתיקה לא היתה שם כלל. כך כתבתי לפני שנה, בשבוע שבו יצא לאור "עד שיום אחד" ובו התחילו צילומי "העולם מצחיק":
אם הייתי מתבונן ביצירתו של זרחי מהצד בוודאי הייתי כותב שזרחין מתחיל לצלם את סרטו החדש אחרי "שתיקה" של ארבע שנים. אבל זרחין ואני מכירים היטב ואני עוקב אחרי יצירתו כאוהד גדול ממש מקרוב ואני יודע היטב ששתיקה לא היתה שם בארבע השנים האלה, אלא פרץ עצום של יצירה. זמן קצר אחרי שיצא "אביבה אהובתי" ישבתי עם זרחין לכוס קפה ותהיתי – חצי כידידי וחצי כעיתונאי, כששניהם סקרנים במידה שווה להבין איך תהליך היצירה עובד – מה הלאה משם. האם יש כבר משהו בקנה. זרחין סיפר לי אז על שני רעיונות לתסריטים שהיו לו. מאחד מהם ממש התלהבתי. ממש. אמרתי לו שאני מקווה שזה יהיה סרטו הבא. זמן מה אחר כך (שנה? שנתיים?) הוא נתן לי לקרוא את התסריט לסרט. שנה אחר כך הוא נתן לי לקרוא תסריט לסרט אחר, "אבניבי". אני חושב שכתבתי כבר די מזמן שאני מאוד אוהב את הכתיבה של זרחין. הוא תסריטאי אדיר. ושני התסריטים האלה היו מענגים: מצחיקים, מרגשים, קצביים. זרחין היה די להוט על "אבניבי". אני קיוויתי דווקא ש"העולם מצחיק" ייצא קודם אל הפועל. לכל סרט היו מפיקים וענייני תקציב, בדרך הוא ישב וכתב את הרומן הראשון שלו – אביבה או לא אביבה? – עד שלבסוף התקבלה החלטה ש"העולם מצחיק" יהיה הסרט הבא. והנה, זה קורה בשבוע הבא.
אגב, באותה שיחת פוסט-אביבה על "ומה עכשיו", הסיפור שזרחין סיפר לי היה על חרופה הכבשה. אני פשוט הוקסמתי ממנו. הרעיון של טבריה כמעין סיציליה של האחים טאביאני שבה אותי. ממש רציתי לראות את הסיפור הזה הופך לסרט. והנה הוא.
תגובות אחרונות