פסטיבל ירושלים: הצעות לשיפור
במהלך פסטיבל ירושלים ישבתי לשיחת היכרות קצרה עם אליסיה ווסטון, המנהלת החדשה של הפסטיבל והסינמטק (עליה כתבתי בהרחבה כבר כאן). "כולם רוצים לדעת מה החזון שלי", היא אמרה לי. ובכן, גם אני. אבל היא מעדכנת שזה מוקדם מדי. היא עדיין צריכה להבין איך לתפעל את המקום לפני שהיא מתחילה לתכנן בו שינויים. היא הגיעה לסינמטק בערך שבועיים לפני תחילת הפסטיבל, ועכשיו צריכה להתאושש קצת, לחזור ללוס אנג'לס כדי לסיים את העברת הדירה שלי ("ולמכור את המכונית שלי") ואז לנסוע לפסטיבל טורונטו. שם, יש להניח, תתחיל העבודה על הפסטיבל הבא, שיהיה המהדורה ה-30. אם יהיו לווסטון רעיונות גדולים לשיפור, אני מניח שיהיה אפשר לראות אותם בעוד שנה.
תוך כדי שיחה תהיתי מה ישתנה ומה ישתפר בפסטיבל. אחד הנושאים האלה הוא הטיפול בקולנוע הישראלי. פסטיבל ירושלים הוא מקום קצת פרדוקסלי כשזה מגיע לקולנוע הישראלי: מצד אחד, במשך שנים התחרות העלילתית שלו היתה האירוע הקולנועי המרכזי בלוח השנה הישראלי; מצד שני, נדמה שמחוץ לתחרות הזאת, אין לקולנוע הישראלי נוכחות בפסטיבל. אני חושב שבשנים האחרונות היו לפסטיבל הזדמנויות להציג סרט ישראלי כסרט פתיחה (מחוץ לתחרות) בבריכת השולטן, אבל הם העדיפו שלא. ווסטון, לעומת זאת, מגיעה לירושלים מסאנדאנס, שם היא היתה אחת המלאכיות ששמרו וטיפחו את הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. יש סיכוי שהיא אוהבת סרטים ישראליים יותר מרוב ותיקי הפסטיבל, ואני תוהה איך זה יבוא לידי ביטוי.
גם התחרות עצמה זקוקה לריענון. מאז שהקרנות האקדמיה עברו למאי-יוני, איבד פסטיבל ירושלים את המעמד של הזכות להקרנת הבכורה העולמית. בעבר כל הצוות היה עולה לרגל לירושלים כדי לראות את הסרט בפעם הראשונה עם קהל. כיום הצוות מגיע לסינמטק או למוזיאון בתל אביב להקרנות האקדמיה. וגם, מרגע שפסטיבלי הקולנוע בעולם גילו את הקולנוע הישראלי, נראה שפסטיבל ירושלים הפך לתחנה האחרונה במקום לתחנה הראשונה. "חמש מצלמות שבורות" הגיע לירושלים אחרי חצי שנה של הסתובבויות בכל העולם (כולל פסטיבל דרום!). כדי לבסס מחדש את מעמדו, פסטיבל ירושלים צריך לפתח לעצמו אגו בינלאומי. לדרוש מהיוצרים בארץ, ומהפסטיבלים בעולם, שהבכורות לסרטים תוצרת ישראל יתקיימו בישראל מבלי שזה יפגע בסיכוייהם להתקבל לפסטיבלים בחו"ל ("לבנון", למשל, הוקרן בירושלים ואז זכה חודשיים אחר כך בוונציה; לעומת זאת "למלא את החלל" נאלץ לפרוש מירושלים כדי להתחרות בוונציה, כלומר שמשהו השתנה, בין אם זה דרישות הסף של המנהל החדש של ונציה, או מעמד המיקוח של פסטיבל ירושלים מול פסטיבלי העולם. אבל שימו לב שלא מעט סרטים מגיעים לפסטיבלים הגדולים אחרי שזכו לבכורה במולדתם. ואם קאן וברלין מקבלים סרטים מסאנדאנס, לא הגיוני שוונציה לא יקבלו סרטים מפסטיבל ירושלים). העניין הוא שנדמה לי שממילא בשנים האחרונות יוצרי הסרטים הישראליים מעדיפים להגיע לבכורה הישראלית אחרי בכורה בחו"ל. אני זוכר ששנת 2003 היתה שנת המפנה ביחס של המפיקים לפסטיבל ירושלים, זה היה יום אחרי הקרנת הבכורה של "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", בימים שבהם בתום ההקרנה היו מבקרי הקולנוע של העתונים היומיים רצים לחדר העיתונות כדי לכתוב בזריזות ביקורת לגליון של הבוקר למחרת, ושניצר וקליין שחטו את הסרט (אחד הסרטים האהובים עליי משנות ה-2000), והתעשיה כולה נכנסה להלם בבוקר. מאז דבק בפסטיבל ירושלים תדמית של פסטיבל שיש לו פוטנציאל גם להרוס סרטים, ולא רק לרומם אותם. ומרגע שהתחילו להגיע ההזמנות מפסטיבלים בחו"ל, נדמה שהמפיקים בארץ נשמו לרווחה. רק לא בכורה עולמית מול שניצר. דומני שמעמד התחרות הלך ודעך מאז. מ-2004 משה אדרי כלל לא מחכה לפסטיבל ירושלים ומוציא את סרטיו המרכזיים לפני תחילתו, וכל סרט שיש לו פוטנציאל מסחרי בכלל לא נשלח לפסטיבל. (זו כמובן תמונת מצב חלקית. היו סרטים מז'וריים שכן הגיעו לירושלים, אבל נדמה שבעשור האחרון היתה גם רתיעה מהתחרות). בקיצור, צריך למצוא דרך – יחד עם המפיקים – לשדרג את התחרות.
צריך גם, לדעתי, לנסח קצת יותר טוב את שמות הקטגוריות בתחרות. פרס לסרט ראשון או שני? נו באמת. אם זו המקבילה ל"מצלמת הזהב" של קאן, הרי שזה פרס לסרט בכורה. פרס מוצדק, שמחפש את התעוזה ומחבב את הבוסר. לסרט שני? זה כבר קטנוניות של עורכי דין. וגם החלוקה בין "סרט סטודנטים קצר" ובין "סרט קצר עצמאי" לא תמיד ברורה לי.
אבל בוודאי אפשר למצוא עוד דרכים, פחות טכניים, לשפר את הפסטיבל. כשמרקו מיולר, לשעבר מנהל ונציה, נכנס כמנהל פסטיבל רומא, הוא קודם כל הלך ושינה את תאריכי הפסטיבל. היו לו סיבות רבות לכך – כדי לחזק את שוק הסרטים שם, הוא רצה להרחיק אותו ממועד שוק הסרטים האמריקאי – אבל ברור שהוא קודם כל בא לעשות הצהרה: אני בעל הבית עכשיו, ואני משנה הכל, כולל את התאריכים. האם אליסיה ווסטון תערוך ניעור בסדר גודל כזה לפסטיבל הבא? יתכן ומחשבה מחודשת על תאריכי הפסטיבל אינה רעיון כה גרוע. זה אמנם נוח מאוד, בתחילת יולי, מזג האוויר הנעים בירושלים ביחס לשאר הארץ, תחילת החופש הגדול. אבל האם אלה התאריכים האופטימליים מבחינת לוח השנה הקולנועי ולא התיירותי? אולי זה רעיון נכון למצוא מועד שבו הפסטיבל מתרחק מהקרנות האקדמיה? למשל, חנוכה (דצמבר). פרסי אופיר חולקו שלושה חודשים לפני כן, הפסטיבלים המרכזיים בעולם התקיימו כולם, ופסטיבל ירושלים יכול להתחיל בדצמבר את שנת הקולנוע הבאה. של היבול הבא של סרטים, שלא היו באופיר. או הפוך: פסח (מרץ-אפריל) – להקדים את פרסי אופיר. לפסח יש יתרון אחר (חוץ מהעובדה שאני לא אוכל לאכול הפוקצ'ה של לבן בזמן הפסטיבל): יש לי פנטזיה קטנה שווסטון עם קשריה תייסד בירושלים מעין מיני-סאנדאנס. זה דבר שקורה בשנים האחרונות – פסטיבל סאנדאנס הקים סניף בלונדון, פסטיבל טרייבקה הקים סניף בדובאי. אז אולי גם ירושלים? ואז מרץ-אפריל, אחרי ברלין וסאנדאנס אבל לפני קאן, עשוי להיות מועד מוצלח לזה.
אבל אלה פנטזיות. ויש לי עוד: למה לא הקרנה על המסך הגדול בבריכת השולטן בכל ערב ולא רק בערב הפתיחה? (ניסו את זה בעבר. בעיניי זה היה נהדר – ראיתי שם את "וודסטוק" המשופץ. אני מניח שזה לא פשוט מבחינה תפעולית/כלכלית).
אבל עם כל הרצון שלי לראות שינויים וניעורים, אני גם צריך לתת לפסטיבל ירושלים את הקרדיט שמגיע לו: מאז שסיימתי את לימודי הקולנוע שלי אין מקום שבו למדתי יותר על קולנוע בינלאומי מאשר בפנורמה של פסטיבל ירושלים בעריכת אבינעם חרפק. הוא מורה הסתרים שלי כבר למעלה מעשר שנים. את כל הבמאים שאני הכי אוהב כיום – בלה טאר, צאי מינג ליאנג, פן-אק רטאנארואנג, האל הרטלי, מוחסן מחמבלבף ועוד המון שכמותם – אני מכיר בזכותו. תוכנית הקולנוע התיעודי הבינלאומית שחרפק מלקט מביסה שנה אחר שנה את המתחרה שלה בדוק-אביב (גם השנה). אז אולי בעצם לא צריך לתקן כלום, אם אין מה שמקולקל.
אבל כל זה הוא הקדמה לפניה אליכם. יש שנה עד לפסטיבל ירושלים ה-30, ויש שם מנהלת חדשה. אם למישהו יש מחשבות או רעיונות מה צריך לעשות בפסטיבל ירושלים כדי לשפר ולשכלל אותו (השנה הפסטיבל עבר להקרנה דיגיטלית בכל אולמותיו, אז השדרוג הטכני המז'ורי כבר נעשה), נראה שזה התזמון המושלם לעשות את זה. אז יאללה, רעיונות. איך משפרים את פסטיבל ירושלים?









תגובות אחרונות