לפני תשעה חודשים פנו אליי נעה מנדל ואביטל בקרמן וביקשו שאתרום להם מאמר לחוברת באנגלית שהן עורכות בהוצאת קרן הקולנוע הישראלי לסיכום עשור לקולנוע הישראלי. הצעתי להם מאמר על יוסף סידר: זה היה בספטמבר שעבר, רגע לפני פרסי אופיר והיתה לי תחושה שנפגוש את "הערת שוליים" באוסקרים. מה מתאים יותר, חשבתי לעצמי, לסיכום שנות האלפיים בקולנוע הישראלי מדיון על פועלו של במאי מועמד לאוסקר שהקריירה שלו נולדה ממש עם העשור המדובר.
השבוע, בשעה טובה, יצאה החוברת לאור. עוד לא לגמרי ברור לי איך ואיפה היא תופץ ומי יוכל להשיג אותה – אני מקווה שהיא תחולק אולי בסטיבל ירושלים, אולי תוצע למכירה. היא אכן מהודרת ומרשימה: 112 דפים צבעוניים ועבים, מעוצבים היטב, ועם מאמרים על הצדדים השונים של העשיה הקולנועית בישראל בעשור האחרון מאת דן פיינרו, יהושע סימון, תום שובל, פבלו אוטין, מרט פרחמובסקי, נורית גרץ ויעל מונק. מהגזרה הזרה תרמו מאמרים גם רוג'ר איברט, אנט אינסדורף, איתן ברונר (מ"הניו יורק טיימס") והלן שומאן. בין מאמרים על המלחמה בקולנוע הישראלי והמשפחה בקולנוע הישראלי (ועיון בפריחת בתי הספר לקולנוע בישראל), יש גם פרויקטים מצולמים מוצלחים למדי המציגים את השחקנים, הבמאים והמפיקים הבולטים בארץ.
כשכתבתי את המאמר לא ידעתי איך יראה המגזין הזה סביבו, אבל היה לי דבר אחד שהיה לי חשוב להגיד בפורום הזה. הטקסט שלי נכתב בסמוך לחגיגות העשור לחוק הקולנוע שהתקיימו בכנסת, ובו ראיתי פוליטיקאים ופונקציונרים טופחים לעצמם על השכם ונותנים לעצמם קרדיט על המהפכה של הקולנוע הישראלי. היה בי חשש מסוים שמגזין היוצא לאור ביוזמת קרן הקולנוע ינסה לנכס לעצמו ורק לעצמו את כל הקרדיט (לשמחתי, זה לא קרה). התזה שלי שונה: יש בי כבוד לכל הפקידים ואנשי הממשל שדאגו לכך שחוק הקולנוע יחקק וייכנס לתוקף ויזרים כסף סדיר ומכובד לתעשיה; יש לי כבוד לאנשים כמו כתרי שחורי, שידעו למנף את החוק הזה גם למיזמים בינלאומיים שהוציאו את הקולנוע הישראלי מהסגר; אבל חשוב היה לי להדגיש שאף גל חדש לא היה מתגלגל ואף מהפכה לא היתה מתהפכת ללא הקולנוענים שיצרו סרטים שהיה רעננים לחלוטין. עם כל הכבוד ליונה יהב ולאלי זהר, הם לא היו מסוגלים לביים את "חתונה מאוחרת" או "ההסדר". נדמה היה, אז, שבחגיגות הנצחון של העשור שחלף, החליפו את היוצרות. רציתי להזכיר שזה היה ההפך: היצירתיות וצמיחתו של דור קולנועי חדש ואנרגטי הם אלה שהפעילו את אנשי הממשל והלובי, ולא ההפך.
אם קראתם בעבר את כל מה שכתבתי על "הערת שוליים", הרי שחלקו השני של המאמר יראה לכם כבר מוכר בניתוחיו ובדעותיו על הסרט ועל הבמאי. מעין מיטב הלהיטים שכזה.
זה הטקסט המלא שלי מהחוברת "עשור בתנועה: קולו החדש של הקולנוע הישראלי". באופן טבעי, בחוברת הטקסט קצר יותר:
=======================
חגיגות העשור לחוק הקולנוע יוצרות מצב קטן של פרדוקס. בעולם הקולנוע יקראו לזה: בעיה בקונטיניואיטי. הנראטיב של פרנסי הקולנוע הישראלי – בעיקר חכ"ים, שרים, לוביסטים ואנשי מועצת הקולנוע – הוא שכניסתו לתוקף של חוק הקולנוע ב-2001 הביא לרנסאנס האדיר שהקולנוע הישראלי חווה בעשור האחרון (הצלחה מסחרית וביקורתית בארץ, ובעקבותיה גם הצלחה ביקורתית ומסחרית גם בחו"ל, בין אם בפסטיבלים הבכירים או בבתי הקולנוע האיזוריים). אלא שזהו נראטיב חלקי. כי הרי הרנסאנס האמיתי – הגל החדש הישראלי (אני מעדיף דווקא "הגל הישראלי החדש") – התחיל עם יציאתו לאקרנים של "חתונה מאוחרת" ב-1 בנובמבר 2001. "חתונה מאוחרת" הגיע למסכים המסחריים אחרי שכבר זכה ביולי באותה שנה בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, ובפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע בספטמבר. הוא הופק כקופרודוקציה ישראלית–צרפתית, הביא לבתי הקולנוע 300,000 צופים, הוקרן בפסטיבל קאן והפך להצלחה כשהוקרן מסחרית בפריז ובניו יורק. וכל זה קרה לפני החלתו של חוק הקולנוע! למעשה, זו היתה ההצלחה של "חתונה מאוחרת" שגרמה לקהל ולתעשייה בארץ לזקוף אוזניים ולשים לב שעם תחילתו של עשור חדש נושבת בקולנוע הישראלי רוח יצירתית חדשה. חוק הקולנוע הוא משב הרוח שעזר ללבות את הניצוץ הקטן והיחידני הזה ולהפוך אותו לאש גדולה, לריבוי סרטים, לעידודם של יוצרים צעירים וגם של ותיקים, לעידוד קופרודוקציות והפיכת ישראל למוקד עלייה לרגל למפיקים, מנהלי קרנות ומנהלי פסטיבלים מהעולם. אבל שלוש ההצלחות הראשונות של שנות ה-2000 – "ההסדר" של יוסף סידר, "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי ו"כנפיים שבורות" של ניר ברגמן – עשו את מה שהן עשו, לפני חוק הקולנוע.
איך זה ייתכן? כי אם הקולנוע הישראלי החל לצמוח לפני שחוק הקולנוע נכנס לתוקף, אז מה אנחנו חוגגים כאן בעצם?
בצדק אנחנו מציינים עשור לפריחתו של העידן המופלא ביותר (בעיניי) בתולדות הקולנוע הישראל, אלא שהסיבה והתוצאה קצת התערבבו לנו. הרנסאנס הזה מתחיל מהיוצרים, ולא מהפוליטיקאים. הוא מתחיל מצמיחתו של דור חדש ומרהיב של קולנוענים, שלא היה מוכן יותר לסטגנציה הקולנועית ששררה כאן במשך רוב שנות השמונים והתשעים. דור של קולנוענים שסיימו את לימודי הקולנוע שלהם בשנות התשעים. אלה שסיימו את הלימודים בתחילת שנות התשעים התברגו ישר לתוך תעשיית החלומות הרווחית והמפנקת של ערוץ 2 שנפתח ב-1993, אבל עד סוף העשור הם התפכחו מאשליית הטלוויזיה, התחילו לחלום על קולנוע וגילו תשתית רצוצה ונטולת תקציבים, ויחס הפכפך מצד המדינה. אז הם – יוצרים כמו דורון צברי, אורי ענבר, אורי רוזוונקס, ארי פולמן – התחילו להרעיש, למחות, לזעוק, לטלטל את הסירה כהוגן, עד שהלוביסטים והפוליטיקאים התעוררו וחוק הקולנוע התחיל לנוע. במקביל לכל זה, צמח לו דור שני, שסיים את לימודיו בסוף שנות התשעים, דור שדילג על שלב המחאות וההפגנות ועבר ישר ליצירה. יוסף סידר ודובר קוסאשווילי הם מבחינתי נזירי הקולנוע, יוצרים שמייצגים נוכחות יוצאת דופן לקולנוע הישראלי, שניהם ביימו ארבעה סרטים בעשור הזה, שניהם נשארו נאמנים באופן אקסקלוסיבי לקולנוע, מבלי לזלוג הצידה לפרויקטים בטלוויזיה, בה הפרנסה נוחה בהרבה, ושניהם הביאו לראשונה למסך אוכלוסיות שלא זכו לפני כן לייצוג. שנהם גם זכו להצלחות עצומות בעשותם זאת.
בפסקאות הבאות ארצה להתמקד ביוסף סידר, יליד 1968, שלדעתי הוא במאי הקולנוע הגדול ביותר שצמח בישראל בעשור הזה. ויותר מזה: זהו בעיניי במאי שרק הולך ומתפתח מסרט לסרט, כך למרות שבאמתחתו כבר ארבעה סרטים מצוינים – כולם עטורי פרסים והצלחות – דומני שיצירות המופת שלו עדיין לפניו.
ראשית, נמנה את הישגיו, כי מסופקני אם יש במאי אחד עם כל כך הרבה עיטורים בעשור בו אנחנו עוסקים. הקולנוע הישראלי יודע לספר על במאים שהצליחו באופן חד פעמי, ואז החלו לגמגם; או על במאים שהצליחו אצל הקהל, אבל לא זכו לאהדת הביקורת; או להפך. נדירים המקרים בהם הכל הולך יחד: המשכיות יצירתית, והצלחה בקרב הביקורת וגם הקהל.
מתוך ארבעת סרטיו של סידר, שלושה זכו בפרסי אופיר (סידר ושבי גביזון הם היוצרים היחידים ששלושה מסרטיהם זכו בפרס הסרט טוב ביותר בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע). ארבעת סרטיו הביאו במשותף כ-800,000 צופים לבתי הקולנוע בארץ. "בופור" זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין. "הערת שוליים" זיכה אותו בפרס התסריט בפסטיבל קאן. "בופור" שבר את קללת האוסקרים שדבקה בקולנוע הישראלי והיה לסרט הישראלי הראשון מזה 23 שנים שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה. אם "הערת שוליים" יצליח גם הוא לזכות במועמדות לאוסקר (ולהפוך לסרט הישראלי העשירי שמגיע למעמד הזה), סידר יהיה בסך הכל הבמאי הישראלי השלישי שהיה מועמד פעמיים לאוסקר: אפרים קישון ומשה מזרחי קדמו לו. (הערה מאוחרת: כך אכן קרה).
ולמעשה, היה נכון יותר להתחיל לספור את תחילתו של גל הישראלי החדש לא מ"חתונה מאוחרת", אלא דווקא מ"ההסדר" שיצא שנה לפניו. ההישגים של "חתונה" היו מרשימים בהרבה, אכן. אבל "ההסדר" בישר על מה שעתיד בעוד רגע לקרות, ולמעשה אותת שקם כאן דור קולנועי חדש, שחושב על קולנוע אחרת מהדור הוותיק שהיה לפניו.
שלושה הישגים היו ל"ההסדר" שניבאו את שעתיד להתרחש בקולנוע ישראלי בעשור שבא אחריו:
א.
אחרי כמעט חמש שנים של מכירות כרטיסים שהלכו וצנחו והפניית עורף של הקהל הישראלי לתוצרת הקולנועית המקומית, "ההסדר" היה הסרט הראשון שהביא למעלה מ-100,000 צופים והפך ללהיט מקומי ראשון אחרי שנות בצורת ומצוקה (100,000 צופים הוא הרף שמגדיר להיט ישראלי, למרות שזהו מספר מלאכותי למדי).
ב.
בעוד הקולנוע הישראלי מושפע על פי רוב מהקולנוע האירופי, "ההסדר" הוא סרט שמשתמש באידיום האמריקאי, על ידי שימוש בז'אנרים וערבוב ביניהם. למרות שהסרט מכיל אלמנטים של סרטי צבא והדרמה המשפחתית, שניים מהפורמטים העלילתיים המזוהים ביותר עם הקולנוע הישראלי, העלילה הדו שכבתית מורכבת באופן נהדר על מבנה של מותחן, כולל המרדף בשיא המערכה השלישית. השימוש במותחן כז'אנר שנושא את "ההסדר" מעניק לסרט דינמיות מלהיבה שהיתה חסרה מהקולנוע הישראלי מאז סוף שנות השבעים. סידר, שלמד קולנוע ב-NYU, הצטרף לבמאים ישראליים שקדמו לו, שגם הם שילבו שימוש במבנים המזוהים עם הקולנוע האמריקאי, במאים כמו אבי נשר, ערן ריקליס ואיתן פוקס. שלושת הבמאים האלה יעשו כמה מעבודות הטובות ביותר שלהם בעשור הזה.
ג.
הקולנוע הישראלי הפנה בשנות השמונים והתשעים עורף לזהות היהודית ולקיומן של אוכלוסיות חובשות כיפה. הדת והאמונה היו מזוהים עם הפולקלור האתני של סרטי שנות השבעים האולטרה–פופולריים, סרטים שיוצרי שנות השמונים החילוניים הפנו להם עורף מוצהר. ופתאום מגיע יוצר חובש כיפה, העוסק בסרטו במתנחלים, ועושה זאת מתוך היכרות קרובה עם הנושא. היכרות שגם אם היא יוצרת טקסט ביקורתי מאוד כלפי העולם ממנו הוא בא והמגזר אליו הוא משתייך (או השתייך), הוא עדיין מלא אמפתיה כלפיו וכלפי דמויותיו. הקולנוע של העשור שאחרי "ההסדר" יהיה מאופיין בסוג כזה של סרטים: סרטים המגיעים מתוך החוויות האישיות והמשפחתיות של היוצרים; וקולנוע שיותר ויותר כותרים בו יעסקו באמונה ובקונפליקטים של אורח החיים הדתי. הדמוגרפיה הישראלית שעל מסך הקולנוע השתנתה באופן קוטבי.
אפשר להוסיף לכל הנ"ל גם את הגילוי המחודש של הכריזמה השקטה של אסי דיין כשחקן, כריזמה אותה ימשיך לפתח גם ב"מדורת השבט", לפני שיביא אותה לשיא בתפקידו ב"בטיפול".
בהשוואה לחידושים הרבים ב"ההסדר", סרטו השני של סידר, "מדורת השבט" (2004), נראה מעט פחות ייחודי, בעיקר כי הוא נראה הפעם שגרתי יותר בנוף הישראלי והתמזג כזיקית בין הסרטים שנעשו סביבו. ובכל זאת, סידר הוכיח בסרט הזה שהוא יודע להיות במאי ותסריטאי עם אוזן ועין מכווננים היטב לרגש. הייתי מעז להגיד שמבחינה תסריטאית, דווקא "מדורת השבט" הוא הטוב מבין סרטיו של סידר. "מדורת השבט" הוא גם, בדיעבד, סרט שונה בפילמוגרפיה של סידר בכך שבמרכזו שלוש דמויות נשיות, בעוד שבשלושת סרטיו האחרים, סידר מתאר עולם גברי בעיקרו.
"בופור" (2007) הוא בעיני אחד ההישגים המרשימים של הקולנוע הישראלי לדורותיו. זהו אחד המיזוגים החכמים ביותר שראיתי בין הקולנוע הישראלי ובין מוסכמות תבניתיות המזוהות עם הקולנוע האמריקאי. מצד אחד, חיילים – הקולנוע הישראלי אוהב לעסוק בחיילים ומרבה לעשות זאת, בין אם לצרכים הירואיים או לצרכים של חשבון נפש. אבל כשהוא בנוי כסרט מלחמה ולא כדרמה הממוקמת בצבא, "בופור" הוא "שבילי תהילה" ישראלי, שמצליח למזג בין התבוננות לירית בטבע, ובין עיסוק בדרמה האנושית הקלאוסטרופובית של חבורת חיילים הלכודים בראש הר, מול אויב בלתי נראה, כשהאויב האמיתי שלהם הוא הפחד ותחושת הכשלון האישי שלהם. ועם סיקוונס פתיחה שממש ניבא את "The Hurt Locker" שהגיע שנה אחר כך, וסצינת סיום מפוצצת בקנה מידה הפקתי כמוהו לא נראה מעולם בקולנוע הישראלי "בופור", היה הראשון מבין שלושה סרטים העוסקים במלחמת לבנון ("ואלס עם בשיר" של ארי פולמן ו"לבנון" של שמוליק מעוז), שהיו שלושתם – בעיני – לא רק מהסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, אלא גם מסרטי המלחמה הטובים ביותר שנעשו בעולם.
"הערת שוליים" (2011), סרטו האחרון עד כה, הוכיח סופית שסידר הוא יוצר יחודי מאין כמוהו, ושהוא גם מסוגל לביים סרט פורמליסטי מאוד, שבאותה מידה ייראה כמו שינוי כיוון, אבל גם המשך ישיר לסרטיו הקודמים. שוב, כמו ב"בופור", סיפורם של גברים המבלים חפורים מתחת לאדמה. לא על הר, אלא על גבעה: גבעת רם, מקום משכנה של האוניברסיטה העברית. שוב, התבוננות במילייה חברתי שעשוי להיראות איזוטרי לצופה הקולנוע הממוצע, אבל שלבמאי יש היכרות קרובה מאוד איתו (אביו של הבמאי הוא פרופסור באוניברסיטה העברית וזוכה פרס ישראל לביולוגיה). שוב, מה שנדמה על פניו כדרמה משפחתית קאמרית. אלא שהפעם, תסריט מושחז ושימוש מקורי מאוד בשפה קולנועית שנונה – העוברת מהשוט הארוך ובלתי ערוך, אל קטעי מונטאז' קצביים (ושוב הברקת ליהוק בתפקיד הראשי, האבהי), מעניקים לדרמה המשפחתית הישראלית טעם שונה לגמרי.
בארבעה סרטים נדמה שסידר פנה בכל פעם לכיוונים סגנוניים שונים, אך מדי פעם חזר לבקר תימות המתכתבות בין סרט לסרט (צבא בסרטיו הראשון והשלישי, המשפחה בסרטים השני והרביעי), אבל בתהליך של עשר שנים הוא הוכיח שהוא לא רק הבמאי הצעיר הפורה ביותר בארץ, אלא מי שעוד עשוי להמשיך ולהפתיע עם סרטים שרק ילכו וייעשו מורכבים ומשוכללים יותר ויותר. ובעיקר, הוא חלק מדור של קולנוענים – דור מעודכן, מלוטש, מדויק – שלימד את התעשייה המקומית שאפשר לעשות סרטים הזוכים לאהדה ביקורתית וגם לאהדת הקהל, ושהשניים – האיכות וההצלחה – יכולים ואף צריכים ללכת יחד. השילוב הזה, והפסקת מצב הלוחמה בין המצליח ובין האיכותי – הוא שהפך את הקולנוע הישראלי לכה מוצלח ומרשים בעשור הזה.
פורסם בחוברת "A Decade In Motion: The New Voice of Israeli Cinema", בעריכת נועה מנדל ואביטל בקרמן. 2012.
תגובות אחרונות