הקולנוען אורי בר-און כותב ב"ההם" על מיזם שהוא מנסה להרים עם כמה שותפים, וזה אחד הפרויקטים המרגשים והנפלאים והמוצדקים ששמעתי עליהם כבר המון זמן: הם מנסים להקים בית להקרנת סרטים ישראליים ושיהיה אתר למפגשים עם יוצרים ואנשי התעשייה. התכנון, אני מבין, הוא להקים את המקום בתל אביב, אבל אם זה יצליח אין מניעה – אני מניח – שמקומות באותו מודל יוקמו (בשיטת הקוד הפתוח) בכל הארץ. מחר (יום שלישי) יציג בר-און את הפרויקט הזה – שם זמני, "קיפוד"* – בחממת מיזמים מטעם עיריית תל אביב במאז"ה 9. הפרטים בפוסט שלו (כמו גם ההזמנה להצטרף, לפרזנטציה, ולתמיכה בהקמת המקום), והפוסט מפנה לאתר זמני של המיזם, שמציע מעין תוכניה לדוגמה.

שיעשע אותי, למשל, שבאחד האירועים הם מציעים מפגש ביני ובין אורי קליין לשיחה על ביקורת הקולנוע בירושלים (אני בא!). ואהבתי את היוזמה הנכונה שלהם לקיים רטרוספקטיבה של אברהם הפנר (כולל עבודותיו לילדים בטלוויזיה החינוכית: "דלת הקסמים" ו"דובי הדוברמן" ו"דני דינה"). ובכלל, מקום כזה – שיהיה חצי רציני וחצי שנטי – הוא ה-מקום לטפח בו קולנוע ישראלי אלטרנטיבי, פולחני. גל הסרטים העצמאיים זקוק למקום בעל אופי עצמאי, מקום שיהיה האנטי-סינמה סיטי. מקום שבו "חתולים על סירות פדלים" יהפוך לסרט מחובק, ולא לסרט נטוש. מקום שבו "2 בלילה" של רועי ורנר יוכל לרוץ שנה רצוף בהקרנות ב-נגיד-שתים בלילה.

בקיצור, רעיון מעולה. אבל יש לי רק בקשה חשובה אחת: לדאוג ולוודא שאיכות ההקרנה תהיה מושלמת ומקצועית. מקרן היי דפינישן חזק וחד ומתוחזק היטב, מערכת סאונד טובה, מסך גדול (מקיר לקיר) שיהיה לב המקום. אין שום טעם להשקיע באווירה, אם לב העסק הוא פשרה על איכות הצפייה ביצירה שאותה בא המקום הזה לשרת. זה יהיה מן הסתם גם הנתח העיקרי של תקציב ההקמה, לדאוג שאולם/חדר כזה יספק תנאי הקרנה אופטימליים. אם האווירה הביתית משמעה גם איכות צפייה ביתית (מסך פלזמה או מקרן של חדרי ישיבות והקרנה מדי.וי.די), אז המקום הזה מיותר. זה מקום שצריך לתת תחושה של "וואו" מסרטים ישראלים. (לגבי השאלה מאיפה יגיעו הסרטים והאם המפיצים, ובעיקר אדרי, ישתפו פעולה עם מקום כזה נשאיר לשלב השני).

================

*) אם המקום תופס, אני מציע ליסד בו גם פרסי קולנוע שנתיים שיהיו האנטי-פרסי אופיר. פרסי קיפוד הזהב.

א.

ראיתי השבוע שני סרטים, ובאופן משונה ובלתי צפוי חשבתי שהם די דומים זה לזה: האחד הוא "קוסמופוליס" של דיוויד קרוננברג, השנה הוא "מעשיה אורבנית" של אליאב לילטי. שניהם עוסקים במסע הרס טראגי של דמות, מסע קולנועי ברכטיאני שנקטע בכל פעם לטובת מונולגים של דמויות משנה שבאות ומנתחות את החיים שסביבנו, ומתארות מצב של עולם עגום ואומלל שהולך ונרקב ונשחת. שני הסרטים מלאכותיים במפגיע. ובאופן משונה ובלתי צפוי אהבתי את סרטו של לילטי יותר מאשר את סרטו של קרוננברג. עד כדי כך, שנדמה לי שהייתי מעדיף כעת לראות גרסה של לילטי ל"קוסמופוליס" של דון דלילו (אם כי, האל הרטלי או ז'אן לוק גודאר היו מתאימים לבימוי הפרויקט הזה יותר משניהם).

ב.

עוד לא ראיתי את כל הסרטים הישראליים מיבול תשע"ב – ועם 31 סרטים בפרסי אופיר אני בספק אם אספיק השנה לראות את כולם – אבל אני כבר מזהה טרנד מסוים: חנוך לוין עושה קאמבק. זיהיתי משהו מהציניות המרירה, הפסימית, שונאת האדם, שעורגת למוות ומתייחסת לנשים ולגברים כאל גושי בשר נרקבים וריריים גם ב"מעשיה אורבנית", גם ב"ד"ר פומרנץ" וגם ב"רווקה פלוס". ב"יותר איטי מלב" יש אפילו ציטוטים מפורשים מכתבי חנוך לוין (באופן מפתיע, דווקא מהשורות העדינות והרומנטיות שלו).

למרות שחיבבתי מאוד את לוין המחזאי, קשה לי עם השקפת העולם הפסימית הזאת*. לפיכך, למרות שהתפעלתי מ"מעשיה אורבנית" מאוד ברמה האמנותית, הבעיות שלי איתו היו פילוסופיות (אם כי, דמותו של אלי גורנשטיין בסרט, כמייצג מין סוג של נציג ה"גורל" או "המוסר", מחזירה את הסרט לרגע קט למקום שבו הוא כן מנסה לצקת משמעות והגיון לתוך כאוס החיים). לא כל הסצינות "מעשיה אורבנית" טובות, אבל כמה מהן פשוט מעולות. הרעיון של הסרט הוא כזה: רצף של מונולוגים של דמויות שמדברות אל גיבורי הסרט ומנסים ללמד אותם משהו על החיים: זה מכוער, רקוב, חסר צדק ואז מזדקנים, חולים ומתים. לזוהר שטראוס יש סצינה מעולה, בתור איש פרסום ששונא את עבודתו. ואוהד קנולר, בתור רוצח אשתו, כמו נתלש ממחזה של לוין ממש. הדמויות ב"מעשיה אורבנית" מייצגות עולם ששולטים בו גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ולילטי מייצג את העולם הזה באופן קולנועי מרשים שהוא דוחה ומושך כאחד. "מעשיה אורבנית" הוא אקספירמנט קולנועי מרשים, יפה לעין, ועם המון הברקות (הגרסאות של יובל מסנר ליצירות קלאסיות מוכרות היא הברקת בפסקול), לעיתים הסרט חוזר על עצמו – יותר מדי דמויות אומרות "קקה", עד שנדמה שזו בעיה של התסריטאי ולא של הדמויות, שמתחילות להיראות כאילו הן השתקפויות של אותה דמות – אבל יש בו תעוזה מרשימה. ונעה פרידמן, שחקנית צעירה שלא הכרתי המגלמת את האחות, שבשלב מסוים אף מפתה את אחיה לסשן מין אנאלי, פשוט עושה את הסרט. בסרט שכולו מלאכותיות וקיצונות, זו הדמות היחידה שהאמנתי לה.

ג.

ואולי גל הסרטים האמוניים ("המשגיחים", "למלא את החלל", "טאטע" הקצר) הוא סוג של תרופת נגד לגל הסרטים הפסימיים והציניים שאני רואה בהם המשך להשקפת עולמו המיזנתרופית של חנוך לוין. איכשהו בין שתי הקצוות האלה, מתקיים כרגע איזשהו מהלך ערכי ופילוסופי בקולנוע הישראלי כרגע, שגם בא לידי ביטוי בהעזה סגנונית (גם אם בוסרית).

ד.

בחזרה ל"קוסמופוליס". קרוננברג סימן במארקר את המונולגים שהוא הכי אהב בספרו של דון דלילו והלך לצלם אותם. גם כאן, יש הברקות לז'ולייט בינוש יש סצינה נהדרת. והסצינה הארוכה של פול ג'יאמטי – אחרי שפגשתי אותו בחיים בפסטיבל ירושלים אני נדהם מיכולת הטרנספורמציה הזיקיתית של האיש הזה שיכול להפוך לסמרטוט אנושי תוך שתי שניות – היא כמו סרט קצר שיכול לעמוד בזכות עצמו ולמעשה מצדיק את הסרט כולו. העניין הוא שכל עוד העלילה היתה מרוכזת בתוך הלימוזינה של איל ההון והטכנולוגיה, שרואה את העולם והכלכלה קורסים סביבו במהלך נסיעה אחת מצפון מנהטן לדרומה, הרעיון הבסיסי של הסרט עבד – מלאכותי ומנוכר ככל שהוא. אבל בכל פעם שהסרט יוצא החוצה מן הלימוזינה הוא הופך לדרמה סטנדרטית ומינורית למדי.

"קוסמופוליס" לקרוננברג הוא מבחינתי כמו "אלוהי הקטל" לפולנסקי: סרט רזה למדי ליוצר שעולמו עשיר בהרבה. בשני המקרים אני מבין מה משך את הבמאי ליצירה, אבל מודה שלא התחברתי אליה.

ה.

דבר שאהבתי: כותרות הפתיחה של "קוסמופוליס" מופיעות על גבי ציור של ג'קסון פולוק. כותרות הסיום הן על יצירות של מארק רותקו. רותקו הוא נושא שיחה במהלך הסרט. חיבבתי את זה. יש לי איזו תזה חצי אפויה שאני מנסה לפתח עם התלמידים שלי, שבה אני משווה בין הקולנוע המודרניסטי – נגיד, טרקובסקי, בלה טאר וכאלה – ובין ציוריו של מארק רותקו. איכשהו, נדמה לי שקרוננברג מנסה להגיד דבר דומה.

===================

*). נדמה לי שיש צד אצל חנוך לוין שיש לגביו אי הבנה. מצד אחד, כל הדמויות אצלו סובלות. הן סובלות כי הן חיות חיים של גוף, והחיים הגופנים נורא בוגדניים, ויש להם גם ריח רע. אלה חיים של צרכים, וכשהצרכים לא מתמלאים יש תסכול, שברון לב וכעס. הדמויות של חנוך לוין חיות בעולם ללא חסד ורחמים והן סובלות מכאבים, מצרכים, מתסכול ושברוני לב. אבל לוין היה יוצר חכם. הוא בכל זאת הסתיר ביצירותיו חסד מסוים: זה בא לידי ביטוי בכך שהדמויות האלה פעלו מחוץ לעולם שלנו. הצגותיו היו לא-מציאותיות. לגיבורים קראו בשמות מצחיקים (אלמנט הגכחה, אבל גם כזה שמזכיר לנו שאלה לא אנחנו ולא שכנינו), והם לרוב נעו באיזורים של הזיה: במה חשופה, או במה שנראית במופגן כמטאפורה ויזואלית. קרי, הצגותיו של לוין התרחשו בתוך סיוט, ולא בתוך החיים. כשיוצרים פוסט-לוין מתארים עולם של סבל ואומללות – אני חושב, למשל, על אסף צפור ב"הבורגנים", או על "מעשיה אורבנית", שאסף צפור היה עורך התסריט שלו – הם ממקמים את זה בעולם מציאותי ("מעשיה אורבנית", והשם רומז לכך, מזגזג בין מציאות ריאליסטית ובין מציאות מלאכותית במופגן), כך שהיעדרו של החסד מהעולם הוא סוג של הצהרה, סוג של התבוננות. וכאן אני פשוט לא מסכים עם השקפת העולם הזאת. אני רואה חסד סביבי – לצד אי צדק משווע – ומתרעם כשסרט עושה פרופגנדה לכאן או לכאן בהצגת נקודת המבט שלו, שנובעת (כך אני מפרש את זה) מעיוורון.

"מחוברים לחיים" אמנם מתחיל להיכנע לעוצמת סרטי הקיץ המונפשים והמדובבים סביבו, אבל רגע לפני שהוא דועך הוא הצליח לחצות עוד רף: רגע לפני סוף השבוע חצה הסרט את קו 400,000 הכרטיסים. זה די מדהים בעיניי. מדהים שהסרט שהוא כרגע הנצפה ביותר בישראל השנה אינו סרט ילדים מדובב, ואינו סרט ישראלי, אלא סרט צרפתי, דובר צרפתית, הפונה לקהל יחסית מבוגר. עכשיו מסקרן כפליים לנסות להמר האם יהיה סרט שיצליח להשיג אותו בששה החודשים הקרובים ולהפוך לסרט הקופתי של השנה.

=================

ובעודי משוטט באתרי הזמנות הכרטיסים כדי לראות מה קורה בקופות גיליתי כמה דברים מעניינים: אתמול בערב בסינמה סיטי כל האולמות היו מלאים: "הדיקטטור", "העולם מצחיק", "זה הבן שלי", "מחוברים לחיים". הכל. היום? בגלל משחק הגמר בגביע היורו כל האולמות ריקים. חוץ מסינמה סיטי ראשון לציון: שם שיבצו הקרנה על מסך גדול של משחק הגמר בלא פחות משבעה אולמות. גיחכתי לעצמי בזלזול: "מי ירצה לבוא לסינמה סיטי לראות משחק כדורגל?". ואז נכנסתי פנימה: כל שבעה האולמות מלאים כמעט עד אפס מקום. חכו: ב-180 שקל לכרטיס! טירוף. שבעה אולמות! והנה, בתמצית: האנשים בסינמה סיטי פשוט מבינים מה הקהל רוצה הרבה יותר טוב ממני. לא הייתי מעלה על דעתי שמישהו ירצה לבוא לאולם קולנוע לראות שידור חי של כדורגל ועוד לשלם על זה פי שש ממחיר כרטיס קולנוע רגיל.

================

שני דברים שאני לומד מרובריקת "הסרטים המובילים" באפליקציית יס פלאנט באייפון (ובשעה טובה, סוף סוף גם באנדרואיד): א. ש"העולם מצחיק" התחזק שם בסוף השבוע האחרון, אחרי שבשבועות הקודמים הוא לא היה בין הסרטים הנצפים, השבוע הוא כבר כן. ב. שאלגוריתם חישוב "הסרטים המובילים" באתרים האלה מתייחס ל"מדגסקר 3" כאל ארבעה סרטים שונים: באנגלית ובעברית, בתלת מימד ובדו מימד. ובעוד שבסינמה סיטי גרסת הדו-מימד המדובבת של "מדגסקר" היא זו שמוכרת הכי הרבה כרטיסים, ביס פלאנט זו דווקא הגרסה באנגלית בתלת מימד שמוכרת הכי הרבה כרטיסים. מסקנה אפשרית: לסינמה סיטי באים כל הילדים, ליס פלאנט באים כל המבוגרים יותר?

=================

לפני כמה ימים פרסמתי שג'סטין צ'אנג מ"וראייטי" יגיע לצוות השיפוט של פסטיבל ירושלים. בינתיים התפרסמה רשימת השופטים המלאה. ובשנה שהיא שנת שפל בכל הקשור באורחים מחו"ל, השיפוט הוא ישראלי ברובו. אילון רצ'קובסקי, מיכאל גורביץ' ויעל אבקסיס ישפטו בתחרות העלילתית לצד צ'אנג ולצד קייט אוגבורן, מפיקת סרטו החדש של טרנס דיוויס, "הים הכחול העמוק".

בתחרות התיעודית תשפוט המפיקה התורכיה גולין אוסטון (שהפיקה את סרטיו היפים של רזה ארדהם) לצד דנאי אילון, לירן עצמור וסשה לאראה בלאולר. בתחרות רוח החופש תשפוט אנט אינסדורף, מנהלת מחלקת הקולנוע של אוניברסיטת קולומביה, לצד ארז פרי, מנהל פסטיבל קולנוע דרום.

=================

ואם אתם מחפשים תחליף לכדורגל הערב, ראשית דעו שכנראה רוב אולמות הקולנוע יהיו ריקים ובלי תור (חוץ מסינמה סיטי ראשל"צ, כאמור). ואני גם יכול להפנות אתכם לעובדה שב-22:00 תתקיים בסינמטק תל אביב הקרנת האקדמיה הראשונה של "אף פעם לא מאוחר מדי", הסרט העצמאי (שאני קרוב אליו) שאת תהליך הפקתו ליווינו כאן מקרוב מאוד, צעד צעד. אתמול התקיימה הקרנתו השניה של הסרט בפסטיבל אדינבורו, מול אולם סולד אאוט, ומשם הוא יצא עם כמה ביקורות נאות בבלוגוספירה הבריטית. אז אם אתם גם חברי אקדמיה וגם לא מתעניינים בגמר גביע היורו, יתכן שזה בדיוק הסרט בשבילכם.

=================

שמעתם על הסרט "כנסיית הפחד"? ובכן, כך יקרא בעברית סרטו האחרון של קווין סמית, "Red State". הסרט יעלה בארץ בשבוע הבא.

כמו שחישבתי ביום ראשון, "הערת שוליים" אכן חצה ביום רביעי את קו 2 מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. הישג מרשים. דף הסרט ב"בוקס אופיס מוג'ו" נראה כעת כך:

ובתזמון מושלם מגיעה הבשורה שהאקדמיה האמריקאית הזמינה 176 יוצרים להצטרף לשורותיה. אחד מהם הוא סידר, שהיה מועמד פעמיים לאוסקר הזר, והוזמן להצטרף לענף הבמאים. לצידו במוזמנים: אסגאר פרהדי האירני, שזכה באוסקר הזר על "פרידה" (ויצטרך להחליט האם הוא רוצה להצטרף לתא הבמאים או תא התסריטאים), האחים דארדן, ובאופן מדהים: טרנס מאליק, שרק עתה, אחרי המועמדות של "עץ החיים", הופך לחבר אקדמיה. גם לטי ארונסון, אחותו של וודי אלן ומפיקת סרטיו האחרונים, הוזמנה להצטרף לסקציית המפיקים. אורן מוברמן (שיוכל לדבר עם סידר בעברית במפגשי האקדמיה) הוזמן לסקציית התסריטאים. וג'ונה היל יוכל להשלים להם מניין בסקציית השחקנים. הנה הרשימה המלאה מה"לוס אנג'לס טיימס".

התור בקופות ל"פשיטה" בסינמטק ירושלים

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.9.2012

לא בטוח שיהיה אפשר לראות את זה מאולמות הקולנוע, אבל אם תציצו אל מאחורי הקלעים תגלו שחלה מהפכה לא קטנה השנה בפסטיבל ירושלים, במהדורתו ה-29. למשל: זו השנה שבה הפך פסטיבל ירושלים לדיגיטלי. מערכות הקרנה בהיי דפינישן הותקנו בשני האולמות המרכזיים של הפסטיבל בסינמטק ירושלים: אולם 1 ואולם 3. שניהם יציגו סרטים בפורמט DCP, שהפך בשנים האחרונות לסטנדרט הדיגיטלי שהחליף את הקרנת הסרטים ב-35 מ"מ. ההשפעה מיידית: השנה כל שבעת הסרטים הישראליים המתמודדים על פרס חג'ג' לקולנוע העלילתי יוקרנו דיגיטלית (כולם גם צולמו דיגיטלית). ולמעשה, אחוז ניכר, ואף רוב, של סרטי הפסטיבל הבינלאומיים יוצגו בפורמט הזה. אבל אל דאגה: חובבי ה-35 מ"מ עוד לא צריכים להיפרד ממנו. במקום אחד עדיין לא הותקנה מקרנה דיגיטלית: בבריכת השולטן. שם, בערב הפתיחה של הפסטיבל ב-5.7, יוקרן סרטו החדש של וודי אלן, “לרומא באהבה" ב-35 מ"מ, הפורמט שבו גם צולם הסרט (מסופקני אם אלן אי פעם יצלם סרט קולנוע במצלמה דיגיטלית).

השינוי השני הוא פרסונלי: לפסטיבל ולסינמטק בירושלים יש מנהלת חדשה, אליסיה ווסטון, שהגיעה לתפקידה הישר ממכון סאנדאנס. ווסטון גדלה כנערה בירושלים וחזרה לעיר ללימודיה, וכעת משתקעת בה בפעם השלישית. יש לה עברית כמעט מושלמת ובתור אחת האחראיות על מעבדות הפיתוח של סאנדאנס היא לא רק בקיאה באופן פנומנלי בכל מה שקורה בקולנוע הישראלי, אלא יש לה חלק עצום בטיפוחם של יוצרים ישראליים וסרטים. לפסטיבל הזה היא הגיע ממש ברגע האחרון, ובמפגש עם עיתונאי הקולנוע בארץ בשבוע שעבר היא הודתה שההשפעה שלה על התוכניה היתה חלקית. אבל בין אם זה צירוף מקרים או השפעה מרחוק, הנוכחות של פסטיבל סאנדאנס בתוכניה הירושלמית השנה מאסיבית למדי. יהיה מעניין לראות האם בשנים הבאות יתהדק הקשר בין סאנדאנס ובין ירושלים אף יותר.

שבוע לפני פתיחת הפסטיבל (מכירת הכרטיסים כבר בעיצומה) הנה כמה סרטים שכבר הוצגו בפני התקשורת וששווים את תשומת הלב, הזמן, המאמץ והכסף שלכם:

1. “הפשיטה" (“The Raid”).

כמעט כל שנה יש סרט אחד בפסטיבל ירושלים שהופך לשיחת היום, או השבוע, סרט אחד שכולם שואלים "ראית?”, סרט אחד שהופך לתופעה פולחנית בהקרנות הפסטיבליות הבודדות שלו. סרט אחד שמעורר את זעצם של צופי קולנוע רבים כשהם מגלים שהוא לא נקנה להפצה מסחרית בארץ. נראה לי שהשנה הסרט הזה יהיה "הפשיטה", סרט אקשן אינדונזי שכבר שמט לסתות בפסטיבלים בטורונטו ובסאנדאנס מוקדם יותר השנה, ומאז הפצתו בארצות הברית הפך לא רק לאחד הסרטים הזרים המצליחים שם, אלא מיד נחטף לצרכי רימייק דובר אנגלית, ובחיי שכבר המון זמן לא ראיתי סרט כל כך מטורף, פסיכופטי וחסר מעצורים.

אם הייתי נכנס ל"הפשיטה" ללא ידע מוקדם הייתי חושב שהגעתי לסרט פעולה אסיאתי חדש. אולי תוצרת הונג קונג, מהם כבר זכינו לקבל סרטים שכאלה בעבר (ג'ון וו או ג'קי צ'אן); אולי תוצרת תאילנד (טוני ג'ה); ואולי תוצרת דרום קוריאה, שגם היא הצטרפה לגל הקולנוע המדמם בעשור ומשהו האחרונים (פארק צ'ן ווק ושות'). כן, אני מודה כאן שסינית, קוריאנית ואינדונזית נשמעים לאוזניי הקרתניות בדיוק אותו דבר, אבל בחיים לא הייתי מנחש שאני בסרט אינדונזי שבוים על ידי קולנוען וולשי.

עלעול מהיר בתולדות הקולנוע האינדונזי העלה בי את התובנה שזהו ככל הנראה גם הסרט האינדונזי הראשון שראיתי מימיי. והוא פשוט מופרע: הסרט הזה מציג אלפי דרכים להרוג בני אדם. זה מתחיל עם רובי סער, ממשיך עם אקדחים וחומרי נפץ, ומהר מאוד יורד לאמצעים הכי פרימיטיביים: סכינים, חרבות מאצ'טה, כסאות, דלתות, קירות ואגרופים. זה מתחיל כמו "מת לחיות" ונגמר כמו טורניר אמנויות לחימה אחד-על-אחד, באחד הסרטים האלימים, מהפכי הקרביים ומאיצי הדופק שראיתי מזה זמן. רימייק הוליוודי לא יעז להיות כה פרוע ואלים. לסרט הזה אין אלוהים. באופן מדהים, ההפקה האדירה הזאת היתה כנראה גם צנועה למדי. על פי ימד"ב הסרט הופק בקצת יותר ממיליון דולר, שזה התקציב של לא מעט מהסרטים הישראליים של השנים האחרונות (“הערת שוליים", למשל), והוא עושה שימוש מבריק למדי בלוקיישן.

הסרט מתרחש כולו בבניין אחד בן 15 קומות בסלאמס של ג'קרטה, הנשלט כולו על ידי ברון סמים ואנשיו. צוות של כ-20 לוחמי ימ"מ מתגנב לתוך הבניין כדי ללכוד את הגנגסטר הראשי, ולא מבין לאיזו מלכודת אש הוא נכנס. המבריק הוא שהסרט מכיל, ככל הנראה, סט מרכזי אחד: מסדרון, שעל דלתותיו נכתבו בגיר בכל פעם מספרי דלתות על פי הקומות השונים. סט נוסף לחדר מדרגות, סט נוסף לדירה. ועוד יומיים-שלושה צילומי חוץ, וקיבלתם סרט עם סצינות אקשן אינסופיות, בהמון חדרים וקומות, אבל כמעט כולו על סט אחד, שבשינוי ארט פשוטים מגלמים אתרי התרחשות שונים. מי שאחראי לכל זה הוא גארת אוונס, שעבר לג'קרטה עם אשתו, והשיק שם קריירה של במאי סרטי אמנויות לחימה. “הפשיטה" הוא סרטו השני. אוונס הוא התסריטאי, הבמאי, העורך ויחד עם שני שחקניו הראשיים הוא גם כוריאוגרף הקרבות. האיש הזה פשוט מוכשר. גם אם צריך להודות שאין ב"הפשיטה" רגעים של קולנוע עוצר נשימה כמו שנתגלו אצל ג'ון וו או פארק צ'אן-ווק עדיין נדיר למצוא סרט כל כך אנרגטי, שמכיל כל כך הרבה רעיונות עלילתיים שמיתרגמים לסדרה עצומה של סצינות קרב ומתח. הקצב והיצירתיות של הסרט (כמו גם חוסר הרחמים שלו) הופכים לאותו להברקה (וגם להזדמנות להתרענן עם קצת שפריצים של דם בין סרט תיעודי אחד על בעיית פליטים וסרט איכותי אחר על ניכור בין-דורי). אחרי הקרנתו בפסטיבל אני יכול רק לאחל לכם שהסרט יעשה כמה סיבובי סינמטקים, אבל בהמשך החודש הוא יגיע לבכורתו הרשמית דווקא בערוצי הסרטים של יס.

2. “נשיא האי".

נישאר במדינות מוסלמיות באסיה, והפסטיבל הזה ממשיך להציג לי מקומות שלא ראיתי קודם. קודם אינדונזיה ועכשיו האיים המלדיביים. הנה מה שלמדתי על האיים המלדיביים מהצפייה ב"נשיא האי", אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה האחרונה (גם הוא מגיע לירושלים מסאנדאנס): מדובר במדינה באוקינוס ההודי שמורכבת מ-2000 איים. חלקם קטנטנים ובלתי מיושבים. המקום נראה כמו גן עדן, וכמה מהאיים שם מארחים אתרי נופש מהיוקרתיים והיפים בעולם. אבל המקום גם נשלט על ידי דיקטטורה אכזרית עד 2008, שעינתה את מתנגדי המשטר (על אי אחד מלון מפואר, על אי אחר בית כלא אכזרי). והאיים המלדיביים נמצאים בסכנה קיומית חריפה: ההתחממות הגלובלית ועליית מפלס המים באוקיינוסים מאיימים להציף את האיים ולהעלים אותם מן העולם. אחרי הצונמי של 2004 כמה איים כבר ננטשו אחרי שהמים הציפו אותם והרסו את ההתיישבות בהם, ובהדרגה עוד ועוד חלקים מהאיים ננגסים על ידי המים שהולכים ומתקרבים לאיזורי האוכלוסיה. הצילום המרהיב בסרטו התיעודי של ג'ון שנק (שהתחיל כצלם של "נשיונל ג'יאוגרפיק", ורואים) מציג את עיר הבירה של האיים המלדיביים כמו סט של סרט מדע בדיוני: על אי קטנטן ושטוח לחלוטין (“אין לנו אפילו גבעה אחת", אומר הנשיא) הוקמו בצפיפות עצומה בניינים גבוהים שנראים כמו סלאמס דחוס המונח על מגש שעוד רגע מתהפך לתוך המים. ולתוך המציאות הזאת נבחר הנשיא הדמוקרטי הראשון של המדינה מזה 30 שנה: מוחמד נאשיד, בן 41, איש מקסים ונמרץ מאין כמוהו, שיוצא למסע דון קישוטי של ממש נגד כל מעצמות העולם, בראשות ארה"ב, סין והודו, כדי להקטין את פליטת גז החממה שהורס את האקולוגיה ומטביעה את מדינתו. שנק מצליח לעשות חיבור יפה בין דמוקרטיה, פוליטיקה, אקטיביזם ואקולוגיה ואיך השלושה קשורים זה בזה. אבל כותרות הסיום, שהתווספו לסרט חודש אחרי הפרמיירה בסאנדאנס, מעדכנות שמאז הודח הנשיא, ונאמני הדיקטטור הקודם חזרו לשלוט. כך שהסרט, שהסתיים בטון אופטימי, הפך סרט תקופתי העוסק ברגעים ספורים בחיי האיים המאלדיביים. מי יודע, אולי גם האחרונים.

3. "תביא ת'חומר"

“תביא ת'חומר" לפני שנתיים אירח פסטיבל ירושלים את לינה דאנהם, קולנוענית צעירה שסרט הבכורה של "רהיטים זעירים", זכה בפסטיבל sxsw בטקסס. שנתיים אחר כך אותה דאנהם היא שיחת העולם בזכות הסדרה שלה ל-HBO, “בנות". אז הנה, השנה מגיע לירושלים הזוכה הנוכחי של אותו פסטיבל טקסני, שהופך למגלה הכשרונות הבכיר של הקולנוע האפילו-יותר עצמאי מסאנדאנס, קולנוע טרי וזעיר מידות. “תביא ת'חומר" מציג שני אמני גרפיטי ניו יורקיים שמנסים לעשות היסטוריה: לתייג בגרפיטי את התפוח המתנפח של קבוצת המטס, שאיפה שכבר 20 שנה כל אמני הגרפיטי שואפים אליה ושעדיין לא בוצעה. אלא שרצף המשימות שעליהם לעבור כדי להגיע לרגע הזה נכשל בזה אחר זה. סרטו של אדם ליאון מצולם בסגנון תיעודי (שזו קלישאה: רוב הסרטים התיעודיים בימינו מצולמים הרבה יותר יפה מהסרט הזה), כולו ספונטניות מגורענת. אבל יש בו משהו רענן וחינני מאוד.

לפני שנה חזיתי, מבלי לראות פריים, ש"למלא את החלל" של רמה בורשטיין יזכה בתחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים השנה. ובכן, זה לא יקרה. בעודי יושב וצופה ב"קוסמופוליס" של דיוויד קרוננברג התקבלה הידיעה שהסרט התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, וכדי להבטיח לאיטלקים בכורה עולמית משך המפיק, אסף אמיר, את הסרט מפסטיבל ירושלים.

"מנתק המים" של עידן הובל התקבל גם הוא לוונציה, במסגרת אחרת, וגם הוא פרש מירושלים. וכך מתשעה סרטים ירדה התחרות לשבעה. אלה בשורות נהדרות ל"למלא את החלל", אבל בשורות איומות לפסטיבל ירושלים שבלי סרטה של בורשטיין, התחרות הישראלית נהיתה בבת אחת הרבה פחות מעניינת.

אסף אמיר, מפיק "למלא את החלל", מתקן לי את הטעויות מהפוסט המקורי: מתברר שפסטיבל ונציה דרשו בכורה עולמית. ולכן, אישרו לפסטיבל ירושלים באופן חד פעמי לפרסם את העובדה שהסרטים התקבלו לפסטיבל למרות האמברגו.

שתי תוספות:

א. מתברר שזה כמעט שידור חוזר לשנה שעברה. אז פרש "ההתחלפות" של ערן קולירין מירושלים אחרי שנודע שהתקבל לוונציה. ההבדל הוא שאז הגיעה ההודעה לפני הדפסת התוכניה ולפני הפרסום הרשמי מירושלים. השנה ההודעה מוונציה עשתה לירושלים
בלאגן.

ב. הנוכחות הישראלית בוונציה השנה היא על טהרת בוגרי סם שפיגל.

==================

הבשורה הטובה מכל הסיפור, לפחות מבחינתי, שממש חיכיתי לראות את "למלא את החלל" בירושלים: "ברני" של ריצ'רד לינקלייטר, סרט שקיבל ביקורות יפות בחודשים  האחרונים באמריקה, יוקרן בירושלים.

================

ואפרופו פסטיבלים: באתר של פסטיבל לוקרנו אני קורא שג'זפה ברטולוצ'י, אחיו של ברנרדו, הלך לעולמו מוקדם יותר החודש. הוא היה בן 65.

אם אתם זריזים ופנויים, קפצו ב-18:00 למכללת הסאונד "מיוזיק" (בן שמן 4, ת"א) שם תתקיים הקרנה בחינם של "לבנון" של שמוליק מעוז, ואחריה (בערך ב-19:45) יגיע מעצב הפסקול אלכסד קלוד וידבר על עיצוב הפסקול של הסרט, ועיצוב פסקול בכלל. הנה עוד פרטים. הזדרזו, כי זה קורה עכשיו ואני קצת נרדמתי בשמירה כאן.

================

ומחר (חמישי) יחגגו בסינמטק הרצליה 35 שנים ל"הלהקה", סרט הבכורה של אבי נשר, שהיה אז בן 24. רגע רגע, מה 35 שנה? "הלהקה" יצא ב-1978! יום ההולדת ה-35 יהיה בשנה הבאה, רגע לפני בכורת "פלאות", סרטו הבא של נשר. ובכן, בהרצליה מודעים לכך, לכן אם נבחין היטב הם מציינים למעשה 35 שנים לתחילת צילומי הסרט. שנון! כך נקדים את כולם! אבל האירוע מסקרן: הקרנת "הלהקה" בעותק 35 מ"מ ואחריו מפגש של נשר עם הקהל. זה מתחיל ב-20:30. הנה הפרטים.

נורה אפרון הלכה הלילה לעולמה בגיל 71. היא כתבה, למשל, את הסוף הזה:

"קירות צדדיים"

בואו נשלים קצת פערים ונתייחס לסרטים שיצאו בשבועות האחרונים ולא יצא לנו להתייחס אליהם. וכן, יש קו מחבר מאוד אסוציאטיבי ביניהם: שניים מהם מגיעים מארגנטינה ומהונגריה, שתי מדינות שחיו בעבר תחת שלטון דיקטטורי, והשלישי הוא סאטירה אמריקאית על שלטון דיקטטורי. אה, ויש גם קטנה על אוסטרליה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.6.2012

1. “הדיקטטור"

אחרי הביקורת על "הדיקטטור" שפרסמתי למחרת הצפייה בסרט, התיישבתי להרהור או שניים נוספים בסרט. הוספתי אותם לפוסט המקורי.

2. “קירות צדדיים".

"קירות צדדיים" הוא סרט מתוק-מתוק-מתוק מארגנטינה aמסתובב כעת בבתי הקולנוע, ואם אתם מוצאים את עצמכם בלי כרטיסים ל"העולם מצחיק" – שזו צריכה להיות הבחירה הקולנועית הראשונה שלכם לצפייה השבוע שכן אין סרט, ישראלי או אמריקאי שהוא טוב ממנו על המסכים ברגע זה – אתם עשויים לחבב את סרט הבכורה החמוד-חמוד-חמוד הזה של הבמאי גוסטבו טארטו. הסרט כה מקסים-מקסים-מקסים, שזו אולי גם מגרעתו העיקרית: הוא כולו שנינות ומתיקות, עד לשלב שזה גם קצת חוזר על עצמו. הסרט הוא הרחבה לסרט קצר שביים הבמאי, והאמת – זה מורגש. אבל יש בו מספיק חן ולא מעט הברקות כדי לגרום לנו להיאנח ממנו בשביעות רצון. זהו סיפורם של שני אנשים בודדים בבואנוס איירס: הוא מעצב אתרים, היא אדריכלית שמתפרנסת מעיצוב חלונות ראווה. שניהם עסוקים בעיצוב לאחרים, בשעה שהחיים שלהם נמצאים בכאוס ובקריסה מוחלטת. שניהם מתאוששים מפרידות, מעדיפים להישאר מסוגרים בדירות הקטנטנות שלהם (קופסאות נעליים, קוראים להן בארגנטינה) ולחיות חיים וירטואליים ובודדים מול המחשב ובתוך המוח שלהם. שניהם פוצחים במונולוגים ארוכים, חלקם שנונים מאוד, על האופן שבו אדריכלות ועיצוב העיר אחראים לבדידות האובדנית שרבים חשים בה. זו עיר כה מדכאת עד שאפילו הכלבים בה מתאבדים. ואנו צופים בהם, חיים זה מול זו, נעים בקווים מקבילים, כמעט נפגשים אבל לבסוף לא, ותוהים: האם הם יפגשו לבסוף, ויצליחו לחיות גם חיים זוגיים בווירטואליות הממוחשבת שלהם? למרות שכמה מהרעיונות חוזרים על עצמם, יש בסרט הזה מספיק רגעים מאוד שנונים וחדי אבחנה, וכמות נאה של הברקות ויזואליות ויצירתיות מאוד כדי להפוך אותו לסרט חינני-חינני-חינני.

3. “מאחורי הדלת"

“מאחורי הדלת" הוא סרטו החדש של אישטבן סאבו, בכיר במאי הונגריה, שגם הפעם, כמו ברוב סרטיו האחרונים, מעדיף לעבוד באנגלית, ככל הנראה כדי להשיג מימון ביתר קלות ממפיקים בינלאומיים, וכדי לגייס אליו שחקנים מפורסמים. בסרט הזה מצטרפת אליו הלן מירן, אחרי שבסרטים קודמים הוא ביים את רייף פיינס (“סאנשיין") ואת גלן קלוז (“לפגוש את ונוס"). למעשה, סרטה הנוכחי של קלוז, “אלברט נובס", המוצג עדיין בארץ, נולד בעקבות שיתופי הפעולה שלה עם סאבו בקולנוע ובתיאטרון, שם ביצעה את התפקיד לראשונה.

לפני שבועיים התארחו בפסטיבל סרטי הסטודנטים שניים מהבמאים הצעירים והמבריקים של הונגריה בימינו: בנדץ פליגאוף וג'רג' פאלפי. זאת אחרי שבלה טאר, מהחשובים בבמאי הונגריה העכשוויים, ביקר בישראל בפסטיבל ירושלים לפני שנה. כך שלמעשה יצא שאנחנו די מעודכנים במה שקורה בהונגריה ברגע זה. והמצב שם עגום: תעשיית הקולנוע שם קרסה לחלוטין אחרי שהמדינה החליטה להפסיק לממן את קרן הקולנוע המקומית (יש הטוענים שמסיבות פוליטיות, ויש הטוענים בגלל ניהול לקוי של הקרן עצמה שיצר חובות רבים). לפני ארבע שנים הופקו בהונגריה 25 סרטים. השנה, רק שניים. “מאחורי הדלת" הוא, לפיכך, חמישים אחוז מסך התוצרת הקולנועית של הונגריה השנה. וגם זה נעשה רק בזכות העובדה שהסרט מציג שחקנית בריטית (לטובת מימון אנגלי) ושחקנית גרמניה (לטובת הקופרודוקציה הגרמנית), בסרט הונגרי דובר אנגלית. עצוב.

יאמר לזכות ההונגרים: מעולם לא ראיתי סרט מכוער אצלם. יש להם כנראה את הצלמים הכי טובים בעולם. אין פריים אחד ב"מאחורי הדלת" שאינו מפואר בצילום ובתאורה, אבל הסרט הזה היה מבחינתי חלול מכל מובן אחר. הוא עשוי ביד מיושנת מאוד – אין זכר לבמאי זוכה האוסקר של "מפיסטו". נכון, יש משהו בקולנוענים המזרח אירופיים הוותיקים שמביים סרטים קצת אחרת – אם תתבוננו לעומק תראו שיש משהו בעריכה של סאבו שמזכיר את רומן פולנסקי, עריכה בוטה, שקוטעת סצינות כשהן בשיא העוצמה שלהם, בלי שהן מתפוגגות קודם. אבל כשזה משתלב עם סיפור שמסופר ביד גסה, ושהכל בו מתואר בקווים עבים מדי, זה יוצר תחושה של קולנוע עתיק, נטול עידון, נטול אנושיות.

4. הפסטיבל האוסטרלי

השבוע ייפתח בסינמטקים בירושלים, תל אביב וחיפה פסטיבל הקולנוע האוסטרלי. זו תעשייה מרתקת לעקוב אחריה. יש שנים שהם מוציאים סרטים שהופכים לסנסציות בינלאומיות (“פריסילה מלכת המדבר", למשל), ויש שנים שלא קורה שם כלום. קשה להבין למה. למדתי משנים עברו שאם קורה משהו מעניין באוסטרליה, נראה אותו בפסטיבל האוסטרלי השנתי. כך, למשל, בשנה שעברה נפתח הפסטיבל עם הסרט האלמוני דאז, "כלב אדום". מאז, במאי הסרט קיבל ג'וב לכתוב את התסריט לרימייק האמריקאי ל"מר באום" של אסי דיין. במאים ושחקנים אוסטרליים הופכים בזריזות לטאלנטים מבוקשים בהוליווד, והפסטיבל האוסטרלי הוא מקום לראות אותם בשלב הביניים: אחרי שהם גמרו להשתתף באופרת הסבון הנצחית שלהם "קרוב רחוק", ולפני שהם עוברים להוליווד. נדמה, ממבט ראשון, שהשנה לא קורה כלום באוסטרליה. סרט הפתיחה השנה, “לו היית כאן", הוא אכזבה גדולה. אבל למדתי שבפסטיבל הזה צריך לחפש את ההפתעות טוב טוב. אם מישהו מוצא משהו ראוי, שיעדכן.

כריסטיאן ברגר, הצלם של מיכאל האנקה, אתמול באוניברסיטת תל אביב. צילום: גיל ויינשטיין

כזכור (אולי) אחד מסרטי השנה שלי לפני שנתיים היה "סרט לבן" של מיכאל האנקה. אחד הדברים הכי מרשימים בו, לטעמי, היה הצילום של כריסטיאן ברגר, שצילם להאנקה חמישה סרטים. ברגר היה מועמד לאוסקר על עבודתו בסרט הזה (הנה כמה פריימים נפלאים מתוכו). בסוף השבוע האחרון ביקר ברגר בישראל והנחה סדנת אמן באוניברסיטת תל אביב. מי שפנה לברגר כבר לפני שנתיים כדי שיבוא להנחות סדנת אמן הוא גיל ויינשטיין, בוגר החוג (שסרטו "שחקן ספסל" הוצג בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון). הוא זה שארגן את סדנת האמן וגם צילם את התמונות המוגשות כאן באייפון שלו. אגב, זה אינו ביקורו הראשון של ברגר בישראל. הוא היה בארץ ב-2007 וצילם כאן לעמוס גיתאי את "התנתקות".

מכיוון שממש לא יכולתי להגיע לסדנת האמן הזאת, ביקשתי מויינשטיין שייתן לנו תקציר קטן על מה שהיה שם:

"כיתת האמן הסתיימה אתמול ומר ברגר חזר לענייניו. הסדנה הייתה אינטימית עם כ-15 תלמידים. כריסטיאן ברגר המציא סוג חדש של פנס, וטכניקה חדשה לתאורה לקולנוע. בגדול, בשיטה המסורתית, כשהצלם רוצה להאיר אוביקט הוא לוקח פנס בגודל ובעוצמה מסויימים, הוא מכוון אותו אל האוביקט ואז מה שקורה בדרך כלל זה שיש יותר מדי אור וצריך לחתוך מהפנס את האור העודף (להרחיק, להחליש, לחסום וכו' וכו'). מה שברגר המציא בעצם הרבה יותר אינטואיטיבי והגיוני: הוא מניח פנס אחד חזק מאוד (אם כי לא זללן אנרגיה כלל, למעשה הוא סיפר שמייבש השיער והקומקום החשמלי על הסט זוללים יותר חשמל מהפנס עצמו), בכל מקום שהוא רוצה, ובדרך כלל אפילו מחוץ לסט הצילומים. ואז, בעזרת משטחים מחזירי אור בדרגות שונות וגדלים שונים, הוא מכוון רק את כמות האור שהוא מעוניין בה, ורק לכיוון שהוא מעוניין בו, כך שאין לו עודפי אור מיותרים שצריך להרחיק, אין לו כלל עמודי תאורה, אין כבלי חשמל על הרצפה, החזרי האור לא מסנוורים את השחקנים ולא מחממים את הסט, ובאנרגיה שבדרך כלל מספיקה לפנס אחד לא חזק במיוחד הוא יכול להאיר שטחים עצומים.

"מערכת התאורה שהמציא נקראית על שמו, זה פנס מיוחד של חברת PANI שנקרא PANIBEAM הוא צורך 1200 ואט, שזה כמו פנס קטן בסט רגיל. מה שמיוחד בו הוא שהוא מוציא אור מקביל (לא מפוזר, ולא ממוקד. הקרניים מקבילות, כמו אור השמש). כלומר תיאורטית, בכל מרחק ובכל מיקום הוא מייצר את אותה כמות אור. לפנס מתלווה מערכת של משטחים מחזירי אור, עם טקסטורות שונות שמחזירות בין 98% ל-78% מהאור שמגיע מהפנס (ברגר הגיע עם כמה רפלקטורים כאלה להדגמה). כלומר האור שמגיע בסופו של דבר לאוביקט יכול להיות או ממוקד או מפוזר, תלוי ברפלקטור שבשימוש. זו מערכת גמישה מאוד שמאפשרת את כל מה שהצלם מעוניין, אם הוא יודע להשתמש בה כמובן.

"הוא סיפר ואף הראה דוגמאות מהסרט האחרון שצילם (סרט תקופתי לטלוויזיה הגרמנית) שבו הוא האיר צד שלם של טירה באורך של 150 מ' ובגובה של 20 מ' והפנס שלו עמד כ-100 מ' מהטירה וזה הספיק לו ואף התלונן שהיה יותר מדי (מה שבשיטה המסורתית היה צריך כ-10-15 פנסים חזקים לעשות את אותה העבודה).

"על הטכניקה הזו הוא חשב בהכנות לצילומי הסרט 'המורה לפסנתר' ויצר את האב-טיפוס הראשון, אותו ניסה, אם כי לא לאורך כל הסרט, ומאז 'מחבואים' הוא כבר השתמש רק במערכת שלו לאורך כל צילומי הסרטים שלו.

"במהלך הסדנה הוא כמובן, דיבר על כל הסרטים של האנקה, והראה המון דוגמאות ותמונות סטילס מסט הצילומים של הסרטים שצילם.  בנוסף, הוא הראה קטעים מתוך הסרט של עמוס גיתאי 'התנתקות' אותו צילם בפריז ובארץ. ושלח את הסטודנטים לעשות תרגיל קצר בכיכר רבין.

האמת, הסדנה שלו הייתה מאירת עיניים ושומטת לסתות, והסטודנים היו פעורי פה רוב הזמן."

=================

תודה לגיל ויינשטיין על המידע, שאני מצאתי אותו ממש מאלף. לא הכרתי את מערכת התאורה הזאת של ברגר, אבל הסתקרנתי וקראתי עוד באתר שלו, שמכיל עדות נלהבת של סטיבן גייגן (התסריטאי של "טראפיק" והבמאי של "סוריאנה"), שלקח את ברגר לצלם פרסומת למאסטר-קארד והתוודע כך לפנסים שלו.

וככה זה נראה בפועל: