צילום יפה של גיל יוחנן בוויינט מהקרנת "לרומא באהבה" בבריכת השולטן בירושלים

לפני שאתייחס לסרט (אותו מאוד חיבבתי) אני רוצה לפתוח עם כמה דברים הקשורים לתנאי הצפייה שלי בו שלשום, באירוע פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים בבריכת השולטן.

א.

נדמה לי שאמש ראינו בפעם האחרונה הקרנת פילם בבריכת השולטן. אם אכן כך הדבר, זה רק ראוי שזה יקרה בסרט של וודי אלן, במאי שכיום – בגיל 76 – מייצג את כל מה שהוא מ"פעם".

ב.

ההקרנות האלה הן דילמה עבורי. איכות ההקרנה בהן תמיד איומה. ורעשי המכוניות והאמבולנסים מסביב הם סראונד מהסוג מסיח הדעת. ואמש, איכות הסאונד של הסרט עצמו היתה פשוט מחפירה, חורקת, מעוותת. מצד שני, יש שם קסם באירועים האלה, שבגללם אני בכל זאת מגיע. ראשית, מתחת לשמי ירושלים וחומותיה, המקום שבו הנשמה היהודית שלי והנשמה הקולנועית שלי מתמזגים. אבל יותר מזה: לא יעזור, כשרואים סרט עם 5,000 איש בקהל, קורה משהו פלאי. מרגישים אנרגיה מוחשית.

השוט הראשון של "לרומא באהבה" הוא צילום זהוב ויפה של הקולוסיאום. ובבת אחת הרגשתם איך 5,000 איש – 5,000 כפילים של אותו אדם, כולם בני אותו מעמד ורקע, כולם אנשי האליטה של ירושלים ואנשי תעשיית הקולנוע מתל אביב – וכולם עוצרים נשימה באופן קולני בבת אחת. Gasp. בשבריר השנייה הזאת כמובן שחטפתי התקף ציניות קל: "זהו? זה מה שמפעים אתכם? שוט זהוב של הקולוסיאום? אתם עד כדי כך קלים לריצוי?". ועוד, קלטו את האירוניה: אתם למרגלות חומות ירושלים ומתפעלים מהקולוסיאום ברומא? התהפכו היוצרות.

אבל 5,000 איש מנצחים ציניות של אחד. מאותו רגע הרגשתם איך 5,000 אנשים פשוט מלקקים את האצבעות מהנאה, והרגשתם איך כעבור 90 דקות, בערך רבע שעה לפני סוף הסרט, 5,000 איש מאבדים את הסבלנות, והמתח נופל בבת אחת, כשהסרט מאבד גובה ומיקוד לקראת סופו. בקהל של 5,000 איש אפשר לחוות את הסרט עם הגב למסך. כל מה שהקהל חש הופך לדבר מוחשי, זה פשוט תלוי באוויר. אומרים יש מתח שאותו אפשר לחתוך בסכין. ובכן, בהרנת סרטו של וודי אלן את האווירה אפשר היה למרוח עם סכין על טוסט.

ועכשיו לסרט:

1.

נדמה לי שכתבתי על וודי אלן כל כך הרבה – באהבה, בהערצה וגם בשנים האחרונות באכזבה – שכל מה שיש לי לומר בוודאי כבר אמרתי. הנה ראשי הפרקים מבחינתי.

– סרט של וודי אלן שוודי אלן גם משחק בו הוא אוטומטית, מבחינתי, טוב יותר ב-40 אחוז מסרט של וודי אלן ללא וודי אלן. אף אחד לא יודע להעביר את הבדיחות של וודי אלן יותר טוב מהוא עצמו. יש לו delivery מושלם. באמת, הוא יכול להגיד את המשפטים הכי אידיוטיים, וזה ייצא מצחיק.

– כנ"ל לגבי תסריט. אין אף אחד שמסוגל לכתוב ככה חוץ מוודי אלן. לאלן יש כבר שפה דרמטית ייחודית לו, כשם שלפליני היתה את השפה שלו שלא היינו מאמינים לה אם היתה מגיעה מידי יוצר אחר. וגם: נדמה לי שבשנים האחרונות אלן לא טורח להשקיע בסרטיו יותר מדראפט אחד. ועדיין, לא משנה מה נגיד על התסריטים – מרושלים, חפוזים, כתובים בקצרנות (אני דווקא מחבב את הקצרנות הוודי-אלנית), חוזרים על עצמם – יש בהם משהו בסיסי שעובד. כמו שירים של מוריסי. שמעתם אחד, שמעתם את כולם, אבל כל אחד יפה ומרגש בפני עצמו.

– נטייתי היא לאהוב את סרטיו של אלן. היו כמה סרטים שלו מהשנים האחרונות שלא מאוד אהבתי: "סקופ", "מלינדה ומלינדה" וגם "חצות בפריז" – אוסקר והכל – הותיר אותי אדיש. אבל "לרומא באהבה" היה בעיניי סרט מהנה מאוד.

2.

לאלן יש עין חדה לליהוק. הוא תמיד יודע לזהות את "טעם העונה" ולאסוף אותה אליו. בסרט הזה הוא מקבץ את גרטה גרוויג, אלן פייג' וג'סי אייזנברג לאותן סצינות. המסר שלו ברור. אלן שומע שמדברים על "מאמבלקור" ובא להגיד לנו: "עם כל הכבוד לילדים האלה מאוסטין, טקסס, אני המצאתי את המאמבלקור".

3.

"לרומא באהבה" הוא סרט אנתולוגיה שבנוי בצורה מעניינת למדי: ארבעה סיפורים נפרדים הערוכים במקביל כאילו הם קשורים זה לזה, למרות שאין ביניהם שום קשר, והם לא מתחברים זה לזה בכלל (למעט סיפור אחד שמתפצל לשניים). העריכה הצולבת יוצרת את התחושה שהסיפורים האלה מתרחשים במקביל, למרות שמבט מקרוב מאבחן שבשעה ששניים מהסיפורים מתרחשים במהלך אחר צהריים אחד, שני האחרים נמשכים על פני שבועות.

אלן ממשיך את הקו הנגיד-סוריאליסטי של כמה מסרטיו – זה לא ממש סוריאליזם כמו מצב של ערבוב מציאויות – ב"חצות בפריז" הגיבור עובר בזמן לשנות העשרים, ב"סקופ" הגיבור הוא קוסם שמתקשר עם רוחות מהעולם הבא (קוסמים המתקשרים עם רוחות הוא מוטיב חוזר אצל אלן), ב"אפרודיטה הגדולה" התיאטרון היווני והרחובות הניו יורקיים מתערבבים זה בזה ("לרומא באהבה" ממשיך את פטיש הזונות של אלן מ"אפרודיטה הגדולה").

וב"לרומא באהבה" כל הסיפורים מתחילים באופן שגרתי – הוריה של צעירה אמריקאית מגיעים לרומא לפגוש את הורי ארוסה; ארכיטקט אמריקאי מחפש את הבית שבו גר כשהיה סטודנט ברומא; זוג צעיר מעיירה נידחת מאיטליה מגיע לרומא כדי לפגוש בני משפחה אמידים; פקיד איטלקי שבוי בשגרת יומו האפרורית.

ואז קורה דבר מעניין: כל הסיפורים בבת אחת מתנתקים מהמציאות ועוברת לפאזה אחרת, מלאכותית. בסיפור אחד זה ברור מאוד: סיפורו של פקיד פשוט (רוברטו בניני, בתפקיד הטוב ביותר שלו מאז "נרדפי החוק") שבוקר אחד הופך, סתם ככה, לכוכב טלוויזיה גדול (וודי אלן מתבדח כאן על חשבון הריאליטי והכוכבים-על-כלום שהוא מייצר ושפתאום הופכים לפרשני טלוויזיה ולמושאי הערצה מבלי שעשו דבר), בשניים מהסיפורים עולם הקולנוע נכנס לתמונה ומשנה את חיי הדמויות, בסיפור אחר הפנטזיה מגיעה מעולם האופרה, סיפור שלישי עוסק בטעות בזיהוי, בדמות שמעמידה פנים שהיא מישהי אחרת. העמדת פנים היא המוטיב החוזר בסרט. ובאחד מהסיפורים הנ"ל אלק בולדווין למעשה מסתובב בתוך העלילה כמו רוח רפאים מהעתיד, פוגש את בן-דמותו מהעבר, נותן לו עצות בוגרות, מבלי שעצמו מהעבר ישמע להם וימנע מהטעויות שהוא עצמו כבר כנראה עשה. אלן לא הסתיר שההשראה שלו היתה "סיפורי דקמרון" (אם כי, לא ברור האם לספר של בוקאצ'יו או לסרט של פזוליני), למרות שאף אחד מסיפוריו אינו באמת עיבוד להם. אולי ההשראה היא יותר סרטי האנתולוגיה מרובי הסיפורים והבמאים שאיפיינו את הקולנוע האיטלקי של תחילת שנות השבעים.

ודרך כל אלה – שהם אולי טיוטות לתסריטים אפשריים לצילום ברומא – אלן מגיב אל הרומא שהוא מכיר: לא רומא האמיתית, אלא רומא המשתקפת בתרבות: רומא של אדריכלות, רומא של אופרה, רומא של קולנוע ורומא של ניאופים. מי שיעיז להאשים את "לרומא באהבה" בכך שהסרט הוא כמו גלוית תיירות המתרחשת רק באתרים הכי מפורסמים והכי מתוירים בעיר יישלח לקורס ריענון בסרטיו של פליני, שסרטו של אלן פשוט צועד בעקבות הלוקיישנים הרומאים שבהם התרחשו (ואל נשכח שבניני שיחק בסרטו האחרון של פליני).

4.

הציני שבי רואה את נדודיו של אלן בעולם בחיפוש אחר תקציבים והכרה, אחרי שזו האמריקאית דעכה, וכותב סרטים בהזמנה לערים ומדינות. אבל בעצם יש כאן משהו עמוק יותר. הדימוי של מנהטן נקבע אצלנו בתודעה בזכות סרטיו של אלן. כשאנחנו חושבים על מנהטן אנחנו חושבים עליה כעל עיר נוירוטית, בוהמניית ופטפטנית, כמו בסרטיו של אלן, וזאת למרות שמרטין סקורסזי, למשל, דווקא ניסה לשכנע אותנו שזו עיר ביבים מדממת ופסיכוטית. בעשור האחרון אלן מסתובב בעולם ומשחק במשחקי אסוציאציה. זורקים לו שם של עיר והוא זורק בחזרה את הדברים הראשונים שנכנסו לו לראש, בתור איש שעסוק בספיגה תרבותית למעשה משבעים שנה. אומרים לו "פריז" והוא עונה "ספרות, ציור, סקס ובגידות"; אומרים לו "ברצלונה" הוא עונה "ציור, ספרות, סקס ובגידות"; אומרים לו רומא והוא עונה "קולנוע, אופרה, סקס ובגידות". ורק כשאומרים לו לונדון הוא עונה "מוות, רצח, סקס ובגידות". לונדון נדפקה. היא העיר היחידה שלא זכתה לקבל מאלן טיפול רומנטי. אולי כי כל הסרטים שהוא ראה שבאים מאנגליה היו כל כך מדכאים ומציאותיים, בשעה שכל ההשראות שלו באו בעיקר מהקולנוע הקונטיננטלי (בעיקר איטליה ושבדיה). האמת, די בזיון ששטוקהולם עוד לא הזמינה ממנו סרט. אלן חיקה את ברגמן בכל כך הרבה סרטים שהם למעשה יישמעט טבעיים יותר בשבדית.

5.

נהניתי.

"לה סירגה". תוצרת קולומביה

לפני כשבוע, כתבתי ל"פנאי פלוס" את הטקסט הבא, שנכתב בעקבות צפייה בחמישה סרטים שונים אך דומים מרחבי העולם, סרטים עטורי פרסים שיוקרנו מהיום בפסטיבל ירושלים. הסרטים האלה גרמו לי לנסות לחדד מה אני מחפש וממה אני מתלהב בפסטיבלי קולנוע. "שוטים יפים", מתברר, לא ממצים את זה. בעקבות כך, התיישבתי לנסות ולהרחיב את סוגי הסרטים (ואת טעמי) בטקסט הקודם שהעליתי לקראת פסטיבל ירושלים. אז הם איכשהו קשורים זה לזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.7.2012

בשביל מה צריך פסטיבלי קולנוע? את הבאטמן החדש לא נראה בפסטיבל ירושלים, שנפתח אתמול בסינמטק ירושלים, וימשך עד ל-14.7. גם לא את ספיידרמן החדש. הסרט היחיד שיש לו סיכוי להפוך לשובר קופות – והוא לרוב סרט הוליוודי – הוא זה שמוקרן בערב הפתיחה מול 5,000 צופים בבריכת השולטן. השנה זה יהיה "לרומא באהבה" של וודי אלן. בשנים קודמות מצאתם בפתיחת הפסטיבל את סרטי האנימציה של פיקסאר, כמין עדות לכך שיש סרטים הוליוודיים שעדיין יכולים להיחשב אמנותיים. אבל בשאר ימי הפסטיבל כמעט ולא תמצאו שוברי קופות. בשבילם לא צריך פסטיבל קולנוע.

באופן גס וכוללני: המגה-פלקסים בהם אנחנו רואים סרטים ביום-יום הם כמו מזללות מזון מהיר. הניאונים לעיתים אמורים לבדר אותנו לא פחות מהסרטים עצמם. או לדכא. פסטיבלי הקולנוע, על פי אותו דימוי, אמורים להיות מסעדות השף. ולא סתם מסעדת השף: תפריט הטעימות שלו, בו מוציאים מהמטבח את המנות הכי מאתגרות, אלה שאינן לכל חיך, אבל שאמורות לבטא את הווירטואוזיות של השף. הדימוי הקולינרי הזה, אגב, עובד גם הפוך: כשם שיש סיכוי שמדי פעם תמצאו יצירת מופת ענקית במגה-פלקסים (כן, "עליית האביר האפל", אני מדבר אליך), כך יש סיכוי שכל סרטי האיכות האנינים שיוגשו לכם בפסטיבלי הקולנוע יהיו באושים. זה גם עניין של טעם, וגם עניין של מצאי. כנ"ל במסעדות: היו מזללות המבורגר שבהן אכלתי ארוחות משובחות בהרבה ממסעדות שף לכאורה איכותיות. כל מה שהדימוי הזה משרת הוא את העובדה שלכאורה כאן וכאן מוגש אוכל מסוג אחר, עם מנעד טעמים שאמור להיות שונה. איפה טעים יותר? זה כבר תלוי בהמון פקטורים, אובייקטיביים וסובייקטיביים. החל מהעונה, דרך השף וכלה בטעמו של הסועד.

ובכל זאת, אני מרגיש שאני מגיע לפסטיבל הקולנוע בירושלים (ובסתיו, לפסטיבל בחיפה) כשאני שבע מהמבורגרים ואחוז קרייבינג למשהו מינימליסטי. אולי אף אורגני. לא תעשייתי. אני כאן, בהטפה השנתית שלי, מנסה לשכנע אתכם להעיז השבוע. לישון טוב בבית, לשתות קפה לפני, ולנסות את הסרטים ההם שלכאורה, אבל רק לכאורה, כלום לא קורה בהם.

באופן כללי יש שני סוגי סרטים שתמצאו בפסטיבלי קולנוע: האחד הוא הסרט מרובה העלילה, השני הוא הסרט מועט העלילה. צפייה בשני סוגי הסרטים האלה ממחישה משהו לגבי הסרטים שמגיעים להקרנות מסחריות, כלומר הסרטים שהמפיצים בארץ מהמרים שיהיו מספיק קומוניקטיביים כדי למשוך אליהם מספיק צופים כדי שהבאתם תהיה כלכלית, ואלה הסרטים שהם באמצע. בשבוע שעבר המלצתי כאן על סרט הפעולה האינדונזי "הפשיטה". כל מי שמתלונן שבסרטי הפסטיבלים "כלום לא קורה", שיילך לסרט הזה, סרט שקורה בו כל כך הרבה וכל כך מהר ובכזאת קיצוניות שהמוח עשוי להתחמם ולהתפוצץ מעומס יתר. גם הסרט הזה לא מובא ארצה, כי הוא (אני מניח) “יותר מדי".

אבל אני, באופן אישי, מחפש בפסטיבלים האלה דווקא את המינימליסטי. סרטים של יוצרים שמנסים להביא פיוט והתבוננות מלאת סבלנות ושאר רוח לקולנוע. נזירי הפסטיבלים יודעים לשנן כמה שמות שוב ושוב: אנדריי טרקובסקי בראש, ואז ממשיכיו בני זמננו: בלה טאר ההונגרי, נורי בילגה ג'יילון הטורקי וקרלוס רייגדאס המקסיקני. טאר וג'יילון הביאו יצירות מופת לפסטיבל בשנה שעברה, את רייגדאס יש להניח שנפגוש בפסטיבל חיפה הקרוב (ולצידו את בנדץ פליגאוף ההונגרי). אלה היוצרים שעושים סרטים מאתגרים אבל מרהיבים ביופיים ובעוצמתם. כל שוט נמשך לנצח, אבל הוא גם יצירת מופת קטנה של קומפוזיציה ועוצמה וזואלית ורוחנית.

מצד שני, האם כל מי שיודע לצלם עננים יפים במשך חמש דקות רצופות הוא אוטומטית משורר קולנועי נשגב? אני מודה, יש משהו בקולנוע הארט-האוס, זה שאינו מחויב לעלילה מהודקת ומתעסק בעיקר בהתבוננות מהורהרת, שיכול להוליד תחושות של ריקנות ואף שרלטנות.

הנה דוגמה. חפשו בתוכניית הפסטיבל סרט העוסק בנערה – בת 14 עד 18 – שבורחת (בפועל, או רק בתודעתה) ממשפחתה ההרוסה, הענייה, החולה והלא מתפקדת, בדיוק ברגע שבו היא מגלה את מיניותה. והגילוי הזה יגיע עם מחיר טראומטי. במקרה הטוב זו תהיה התאהבות, במקרה הפחות טוב והיותר נפוץ זו תהיה הטרדה מינית או ניצול. כן, הנה בעיה אחת: לסרטי האיכות יש נטייה להתמקד במצוקות העולם ולא ברגעים האופטימיים – אלה נחשבים מסוכרים מדי, ואולי הוליוודיים. המכוער הוא האמיתי. אני לא מסכים לכך.

ובכן, מצאתם? אני מצאתי לפחות חמישה סרטים עם כמעט אותו תקציר. זה הרגע שבו הייחודי לפתע נראה נורא נדוש ושבלוני. “לה סירגה" מגיע מקולומביה, “עולם חשאי" ממקסיקו, “ביצה ואבן" מסין, “קליפ" מסרביה ו"ראניה" מברזיל. שלושת הראשונים מתהדרים באווירה איטית, מהורהרת, שוטים ארוכים של טבע, פכפוך עדין של מים, וחיים של סבל. שני האחרונים תזזיתיים מאוד. כלומר, מכוערים. מניסיוני מצאתי שיש קשר בין האסתטיקה של הסרטים ובין המהות שלהם: לסרטים המכוערים יש גם נשמה מכוערת. קחו, למשל, את "קליפ" הסרבי שזכה בפרס נמר הזהב בפסטיבל רוטרדם, השם יודע למה. נדמה שזה סרט שרק מנסה להכעיס, להציג נערה שכה רוצה לברוח מחיי המשפחה המייאשים שלה שהיא פונה לעיסוק אינטנסיבי בסקס. והסרט איתה: הסרט מציג סצינות סקס מפורשות, זקפות, מציצות, מין אנאלי, וחיים נטולי חסד ורחמים מתחילה ועד סוף. “ביצה ואבן", שזכה לצידו באותו פסטיבל, מציג תפיסת עולם אסתטית הפוכה: צילום עדין ויפה מאוד, אבל נדמה ששופטי רוטרדם היו נחושים השנה לתת פרסים לסרטים של במאיות שמציגות נערות במצוקה ובייאוש. “ביצה ואבן" הוא סרט עם עיסוק כפייתי בדם הווסת, הריון והפלה. בשביל עיניי הגבריות (ואולי הרומנטקיניות) שני הסרטים האלה היו פשוט יותר מדי. בהשוואה להם, “לה סירגה" ו“עולם חשאי" היו כמעט נחמות. סרטים עדינים, מצולמים יפה, ועם סיפור מאוד דומה של בריחה, חיפוש אחר גאולה. התוכנייה של ירושלים מבטיחה ש"לה סירגה" הקולומביאני מושפע מטרקובסקי. האמינו לי, הוא לא. אבל כן יש בו צילום יפה ברובו, וסיפורה של נערה הבורחת לבית דודה והופכת למושא תשוקה והצצה של גברי הבית, זקנים וצעירים. “עולם חשאי" מספר על נערה ששוכבת עם כל הבנים בכיתה, ומחליטה לברוח מבית אמה חדלת האישים. שני הסרטים מתגאים בשוטים ופריימים יפים, אבל בריקנות פנימית. אין להם שום דבר עמוק להגיד על כלום. קל לזהות את זה: בשניהם אין שום מוזיקה. זו עוד קלישאה של הקולנוע האיכותי: אם אין מוזיקה סימן שהסרט רציני יותר. בעיני זה קשקוש.

אז חמישה סרטים, חלקם זוכי פרסים, וכולם לא מספיק טובים? האחד יש בו פחות מדי, השני ממטיר הכל – דם וזרע בפרצוף – וגם זה וגם זה לא טובים לי? כן, כי כנראה שהחיפוש הוא לא אחר גיוון אסתטי בלבד, אלא סרט שיש בו גם משהו פנימי. לב, נשמה, אולי מצפון, לא סתם סנסציוניות, או אוליי בכיינות.

"הביתה". תוצרת טורקיה

ודווקא מצאתי משהו שכמעט מתקרב לזה. “הביתה" של מוזאפר אזמיר הוא הסרט היחיד שראיתי (עד כה, יש לפנינו עדיין פסטיבל שלם) שיש בו משהו מהפיוט והעומק של הבמאים הגדולים אותם אני מחפש בפסטיבלים (אותם או את ממשיכיהם). ואין זה פלא: ראשית, מדובר בעוד סרט שמגיע מהגל הטורקי החדש, שמייצר בשנים האחרונות סרטים יפהפיים ורבי עוצמה, שנדמה שכמעט כולם נוצרו בהשראתם של יוצרים כמו אנדריי טרקובסקי או סרגיי פרדג'נוב. ושנית, אם הסרט הזה מזכיר במשהו את סרטיו של ג'יילון, בכיר במאי טורקיה כרגע, אין זה מקרי: אזמיר, שכתב וביים את הסרט ומשחק בו, היה השחקן הראשי בסרטו של ג'יילון שבו התוודעתי לגדולתו: “מרוחק", סרט שלא הסתיר את השפעתו של טרקובסקי עליו. ובכן, אזמיר לא מסתיר את השפעתו של ג'יילון עליו. זהו סרט פסטיבלים קלאסי: מהורהר מאוד, איטי, יפה עד אין קץ. מסוג הסרטים שמי שבא בחיפוש אחר אקשן עשוי למלוק את ראש עצמו מרוב תסכול ושיעמום, אבל מי שנכנס אל הסרט עם סבלנות של צפר, יגלה בו יופי, אבל זה לא רק יופי של צילום, כי יש לסרט הזה עומק מרשים, גם אם יש בו מעט מאוד עלילה. ומעט העלילה מספרת על ארכיטקט שאחרי התמוטטות עצבים (כנראה) חוזר לביקור בכפר הולדתו בו לא ביקר שנים, ומגלה שם את השחתת הטבע, את השחיתות של הממשלה והיזמים המשתלטים על משאבי טבע ופינות נוף לצרכי תיעוש ומיסחור. בסרט הזה להתבוננות בטבע יש תפקיד של ממש, אנו מביטים בעולם נכחד, ולא סתם בפוזה אמנותית אופנתית.

יש לי כמה הפעלות בשבילכם.

1.

כבר הזכרתי את התחרות הזאת בעבר, והנה תזכורת: נותר לכם שבוע להצביע לתחרות "פסטיבל הקולנוע שלך" שיזמו רידלי סקוט ופסטיבל ונציה. 50 סרטים קצרים מכל העולם נמצאים שם לבחירתכם, מתוכם שלושה של יוצרים ישראליים. ומכיוון קיבלתי בקשות לקדם את ההצבעות להם, אני מפגין שוויוניות ומפנה אתכם לשלושתם. אם אתם רוצים להצביע על סמך פטריוטיות ולא על סמך טעם, אלה הסרטים להצביע להם (אפשר להצביע לכל סרט פעם אחת ביום):

א. "הרובע החילוני", שביים דוד גידלי וצילם איתי גרוס. גידלי וגרוס עובדים בלוס אנג'לס – הראשון כאיש אפקטים, השני כצלם – ולכן סרטם הוגש כסרט אמריקאי ולא כסרט ישראלי.

ב. "תמונה לאבא" שיצרו הראל יאנה (תסריט, בימוי, עריכה) ומוטי מלכה (צילום), שנפתח עם ציטוט מקסים מתוך "משיבת נפש" של רבי נחמן מברסלב, ומספר את סיפורו של צעיר ערבי בגרמניה.

ג. "בפתח ביתי", סרט האנימציה של ענת קוסטי מבצלאל, שכבר הוקרן בפסטיבל קאן.

רגע. לדוד גידלי, הבמאי של "הרובע החילוני" יש משהו להגיד לכם:

2.

הנה עוד תחרות שסיפרתי עליה לפני כמה שבועות: המכללה הישראלית לאנימציה הכריזה על תחרות לאיור דמויות מסרטי אנימציה ולשבץ אותן בתוך אגדות ילדים מוכרות (או מומצאות). אני תמיד תוהה, כשהתחרויות האלה מוכרזות, מי כבר ישתתף בהן. ובכן, השתתפו ועוד איך. בשלב הראשון הועלו 85 הגשות לבחירת הציבור, ועכשיו בשלב הגמר יש 12 דימויים שעושות מאש-אפ בין עלילות (למשל, סאלי ומייק מ"מפלצות בע"מ" בתוך "כיפה אדומה"). העבודה שתניב הכי הרבה לייקים תזכה בפרס "חביבת הקהל". הנה הן.

בינתיים, העבודה הזאת, "הנסיכה והאפונה", של נועה ליברמן-פלשקס מובילה:

3.

בעוד שבועיים יעלה "הדילרים". עכשיו נחשף הפוסטר שלו:

4.

את השיר של ברי סחרוף מתוך "המשגיחים" כבר שמעתם?

תכף יוצאים לכיוון בריכת השולטן. באים?

ביום חמישי הבא יעלה בארץ הסרט "המשגיחים", סרט הבכורה הקטן והחכם של מני יעיש, שצולם בסך הכל ב-14 יום אבל יש בו לב ונשמה ורוח ואמונה (ועצבים) שהספיקו ל-35 ימי צילום לפחות. הסרט נפתח עם השיר הזה, שמבצעים שושן (שהלחין את הפסקול ומשחק בתפקיד קטן, בתור בעל קיוסק) וברי סחרוף. השיא נותן לסרט את האווירה והקצב שלו, וגם מבטא את אחד הקונפליקטים המשעשעים שהסרט נוגע בו בסצינה משעשעת בו: המתח שבין הטורקים למרוקאים. סחרוף ממוצא טורקי, שושן ממוצא מרוקאי (ושר את הפזמון במרוקאית).

לחצו על הלינק להפעלת הנגן:

ברי סחרוף ושושן, מתוך "המשגיחים"

א.

עוד פעם סיפורו של ספיידרמן מהתחלה? הרי עברו רק עשר שנים מהפעם הקודמת. כן, יגידו בכירי מארוול, אז היו כל בני ה-13 בני שלוש, מבחינתם זה סרט עתיק. ובדו מימד. דו מימד לבני שלוש עשרה זה כמו שחור לבן לבני שלושים וחמש. אז מתחילים מהתחלה.

והאמת? אין לי בעיה עם זה. כמי שמחבב את הג'אנק פוד של הוליווד בקיץ רימייקים, ריבוטים, סיקוולים, פריקוולים וספין-אופים הם חלק שגרתי מהתפריט. ממש כמו שמי,שמקשיב לרדיו מסחרי יודע שכל כמה שנים הוא ישמע אותם שירים שוב אבל בגרסה אחרת. פעם אקוסטי, פעם אלקטרוני, פעם עם זמר, פעם עם זמרת. כך גם,כאן. גרסת כיסוי בשווי מאתיים וחמישים מיליון דולר. ולמען האמת, "ספיידרמן המופלא" הוא גרסת כיסוי לא רעה בכלל. באבל-גאם מתוק.

ב.

מישהו שם במארוול בטח חשב שזו הברקת המאה לבחור במישהו ששמו מארק ווב (Webb) לביים את ספיידרמן החדש. כאילו, קוראים לו ווב (קורים), אז מה כבר הוא יכול לביים? ובכלל, איך הולכים תהליכי ליהוק הבמאים שם במארוול? ווב הזה ביים סרט מקסים מאין כמוהו בשם "500 ימים עם סאמר", סרט קטן על בני זוג מאוהבים. הרעיון לבחור דווקא אותו לביים סרט גיבורי על הוא או רעיון אידיוטי או רעיון מבריק.

סרטים כמו "ספיידרמן המופלא" הם תוצרי אולפן ומפיקים. בשלב שבו מגיעים לבחור במאי תהליך הפיתוח של הפרויקט כבר נמצא במצב מתקדם. האולפן כבר שכר תסריטאים שיציעו קונספטים וכבר סוכם טון הסרט, ואם הוחלט שהדגש יהיה על מערכות היחסים בין פיטר פרקר וגוון סטייסי, זה אומר שהולכים לחפש במאי שיידע לטפל באהבה צעירה. למשל, ההוא מ"500 ימים עם סאמר". שזה כמו לקחת חשמלאי רכב מצוין ולתת לו לעבוד על פחחות. אני מניח שהמכונה היא כזאת שאומרים לו משהו כזה: אל תדאג, לכל מה שקשור לצד הבלוקבסטרי של הסרט – האפקטים והאקשן – יש לנו אנשים שיטפלו בזה, אתה צריך לתת לנו את הלב והנשמה.

ולדעתי, ככה בדיוק נראה הסרט, כמו שני סרטים מאת שני במאים שונים לחלוטין. החצי הראשון היה מקסים בעיניי: התעוררותו של פיטר פרקר, ההתמודדות עם עברו של אביו, גילוי כוחותיו, והאומץ להשתמש בכוחות האלה כדי לחזר בראש ובראשונה אחר סטייסי. החצי השני – שדניס לירי, בתפקיד מפקד המשטרה ואביה של גוון, פעמיים אומר לנו שהוא מעין גרסה לגודזילה בניו יורק – חלש בעיניי באופן משמעותי. יש בו כמה רגעי אקשן נאים – חיבבתי את סצינת השיא עם המנופים – אבל אין שם רגע בלתי נשכח. ובעיקר, אחרי שהשעה הראשונה כל כך ניסתה לעגן את הסיפור בתוך עולם מציאותי ואמין, כל ענייני הלטאה פתאום נראו די אידיוטיים, ובעיקר חצי אפויים (גם בעיצוב ובאפקטים).

ג.

האמת היא שדי ברור לי למה רצו אנשי מארוול להתניע את סדרת "ספיידרמן" מחדש. בגלל כריסטופר נולאן. ספיידרמן הזה עבר תהליך באטמניזציה. המבנה של "ספיידרמן המופלא" דומה להפליא לזה של "באטמן מתחיל". בסרטו של סם ריימי מלפני עשר שנים – שנוצר בהשראת חוברות הקומיקס המקוריות – פיטר פרקר נעקץ בטעות על ידי עכביש, והמפגש המקרי הזה מוביל אותו לעולם של כוחות על. ב"ספיידרמן המופלא" נשיכת העכביש היא רק חלק ברצף שלם של סיבות ותוצאות שמתחיל עם אביו של פרקר (בגילומו של קמבל סקוט), שערך ניסויים בעכבישים מהונדסים גנטית. האירוע היחיד ברצף שהוא מקרי, הוא הקילקול של המקפיא במרתף דודיו של פרקר, שמציף את המרתף וגורם לפרקר למצוא את תיקו של אביו, הכיל מידע על ניסוייו, שנרמז לנו שהובילו למותו. הגילוי הזה שולח את פרקר לרחרח בתאגיד שבו עבד אביו, להיכנס לחדר הניסויים שבו עבד אביו, ושם להינשך על ידי עכביש, ואז להבין כתוצאה מכך משהו שכנראה היה חסר במסקנותיו של אביו, פנייה לד"ר קורט קונורס, שותפו של האב, לעזור לו לסיים את הניסוי, ביצוע הניסוי המשותף, שבגללו הוא מאחר לבית דודיו, שגורם לדודו להתפרץ עליו, ואז הוא מתפרץ בחזרה ובורח מהבית, הדוד יוצא לחפש אותו, ואז הדוד נורה (כתוצאה מאי-אחריותו של פרקר). למרות שחלק מהאלמנטים האלה היו גם בספיידרמן של ריימי, כאן הכל רצף עלילתי אחד, מהאב לבן.

וכתוצאה מכך, דמותו של פיטר פרקר נהייתה קודרת יותר. פרקר של טובי מגווייר היה חננה לפני ואחרי קבלת כוחות העל. אם המוטו של הסרט הראשון היה שעם כוחות גדולים מגיעה אחריות גדולה, הרי שלסרט העכשווי יש פילוסופיה דומה אך הפוכה, שאזהרה בידה: לכוחות גדולים יש יכולת להשחית. מרגע קבלת כוחותיו, פרקר הופך לבריון לא קטן, שמנצל את כוחותיו לרעה (ולעומת זאת הבריון שמירר את חייו הופך לסמרטוט אדם רך וכנוע, מרגע שיש מישהו חזק ממנו בטריטוריה שלו). פרקר מגלה דפוסי התנהגות סכיזופרניים וסוציופתיים שמוכרים מברוס וויין הצעיר.

וכדי לחזק את הבאמניזציה של פרקר/ספיידרמן, יוצרי הסרט הנוכחי פנו לסדרות קומיקס חדשות יותר שמציגות ספיידרמן כגיבול על אנושי למדי. אמנם כוחות העל שלו מאפשקרים לו טיפוס על קירות, רפלקסים חדים וכוח רב, אבל ספיידרמן הזה לא יורה קורים מוורידיו, אלא משתמש בגאדג'ט שפותח על ידי אביו ושותפיו כדי להשפריץ את קוריו. ספיידרמן הנוכחי גם פגיע יותר: הוא חוטף מכות, צולע, נפצע, מדמם, מצטלק וכמעט מוכנע. רק כשהוא מבין את תכלית משימתו – להרבות טוב בעולם (וזאת אחרי שהוא מציל את בנו של סי. תומס האוול, חבר-של-אח-של-אליוט מ"אי.טי" ומושא הטרור של רוטגר האוור ב"הטרמפיסט") – הוא מוצא את תעצומות הנפש להיות גיבור אמיתי.

ד.

יש הברקות. מרטין שין וסאלי פילד בתור דוד בן ודודה מיי הם הברקת ליהוק על-דורית. ג'יימס הורנר כמלחין זו הברקה. אנדרו גרפילד הוא פיטר פרקר מצוין. את אמה סטון אני מחבב, אבל היא נראית יותר כמו המורה של פיטר מאשר בת כתתו.

וטריוויה: ג'ון שוורצמן, צלם הסרט (ובעבר צלמו של מייקל ביי), הוא אחיו של ג'ייסון שוורצמן, שמופיע עכשיו ב"ממלכת אור הירח" (לצד ברוס וויליס, ששוורצמן האח צילם ב"ארמגדון"). לדוד שלהם קוראים פרנסיס פורד קופולה. בן דוד שלהם הוא ניקולס קייג', שאותו צילם ג'ון שוורצמן ב"הפריצה לאלקטרז".

ה.

אבל אין שום רגע של "וואו". וזה היה לי אצל סם ריימי לפני עשר שנים. הסיקוונס שבו ספיידרמן מתעופף בין בנייני מנהטן והמצלמה עפה איתו היה אחד מרגעי הקולנוע המושלמים של העשור הקודם, מפגש מושלם של טכנולוגיה ודינמיות קולנועיות. בסרט הנוכחי קיים ניסיון ללהטט עם ספיידרמן- בגוף-ראשון, כלומר קטעי השתלשלות ומעוף מנקודת מבטו של ספיידרמן, כאילו זה משחק מחשב. לא ממש התפעלתי מזה. אבל היו כמה סצינות חביבות בהחלט.

ו.

והתלת מימד? זניח. למעט דבר אחד: מרטין סקורסזי לימד אותנו ב"הוגו" ששלג ופתיתי וחלקיקי אבק בחלל נראים נהדר בתלת מימד. סצינת הסיום, כולה מלאה פתיתים תכלכלים, היא רגע נאה בתלת מימד. אבל כמו רגעים אחרים בסרט, התחושה היא שהכל נראה כמו חזרות על סרטים אחרים ולא נחרת אצלי אף רגע שבעתיד אוכל להיזכר ש"ספיידרמן המופלא" העניק לי רגע קולנועי משמעותי, מלבד כשעתיים מהנות למדי שאני עשוי לשכוח במהרה.

אני מחלק את הסרטים בפסטיבלי קולנוע לארבעה סוגים.

א. הסרטים המיינסטרימיים דוברי השפות הזרות, שהיו הצלחות קופתיות סבירות ומעלה בארצם, ואולי הנציגים לאוסקר במולדתם, סרטים שבקלות היו יכולים להגיע להקרנות מסחריות בארץ, והסיבה היחידה שהם נחשבים לסרטי איכות היא כי הם לא דוברי אנגלית. "טעם החיים" של אלכס דה לה איגלסיה, שיוקרן בירושלים השנה, הוא כזה.

ב. הסרטים הריאליסטיים, הכמו תיעודיים, שמאירים תופעה חברתית, לרוב בשולי החברה. סרטים שלעיתים מעוררי צקצוק לשון, על המצב הקשה של מיעוט כזה או אחר. אבל מבחינתי, מבחינה קולנועית, הם פשוט לא מעניינים. סרטים שקן לואץ' והאחים דרדן הם אביהם הרוחניים. "תביא ת'חומר" עליו כתבתי כבר קודם, הוא כזה. והוא דווקא סרט חביב מאוד בתוך העולם הזה שנותן כבוד גדול מדי למציאות ולריאליזם.

ג. סרטי ההתבוננות. הסרטים שאנדריי טרקובסקי ותיאו אנגלופולוס ובלה טאר הם אביהם הרוחניים (בנדץ פליגאוף ההונגרי ורזה ארדהם ונורי בילגה ג'יילון הטורקיים, הם ממשיכי דרכם הנוכחיים). שוטים ארוכים, צילום מרהיב, אתגר גדול מאוד לסבלנות, אבל חוויה אסתטית נשגבת, פיוטית, פילוסופית. לצידם יש גם את הסרטים שדווקא ז'ק טאטי וז'אן-לוק גודאר הם אביהם הרוחניים, סרטים שעדיין משתמשים בהתבוננות אסתטית אבל יש בהם יותר התרחשות וגם שימוש בהומור ואירוניה (צאי מינג ליאנג, רוי אנדרסון, פן-אק רטנרואנג, שסרט חדש שלו יוקרן בירושלים, הם מנציגי הסגנון הזה). אלה, למען האמת, הסרטים שאני הכי מייחל להם ומשתוקק אליהם בפסטיבלי קולנוע. אליהם צמאה נפשי. מצד שני, הם גם אלה שהכי קל לזייף אותם, לעשות "כאילו".

ד. סרטי תעודה. העניין הוא כזה: אם אתם באים לפסטיבל קולנוע ומחפשים עלילה ברורה, ורגשות מוצקים – צחוק, דמע, או מתח – רוב הסיכויים שתמצאו אותם דווקא בסרטי התעודה.

הקולנוע הישראלי מצטיין בסרטים מסוג א' ו-ד'. סרטים מסוג ב' הם תופעה יחסית חדשה: סרטים כמו "וסרמיל", "עג'מי" ו"המשגיחים". סרטים מסוג ג' כמעט ולא היו קיימים בארץ עד לפני שנה בערך, אז הם הגיעו בדמות סרטים כמו "הנותנת", "עמק תפארת" (גם "השוטר" במידה מסוימת) ו"אף פעם לא מאוחר מדי".

מחר (חמישי) ייפתח פסטיבל ירושלים. בימים הבאים אמשיך לסקר בקצרה את סרטי הפסטיבל שכבר ראיתי, ולמיין אותם לקטגוריות הנ"ל. נתחיל דווקא עם הדוקומנטרים, כי בינתיים שם נמצאים הסרטים הטובים ביותר שראיתי.

"חמש מצלמות שבורות" (ישראל). עד כה, זה הסרט הטוב ביותר שראיתי מבין סרטי הפסטיבל. אני אהיה בשוק אם יימצא סרט טוב ממנו בתחרות התיעודית. עימאד בורנט, תושב הכפר בילעין, מתחיל לצלם את בנו שנולד ב-2005, ותוך כדי כך קולט בעדשתו מה שקורה סביב כפרו: תחילה באים המודדים, ואז מגיעים הבולדוזרים, ואז נעקרים העצים, וגדר הפרדה נבנית סביב הכפר, על אדמותיו. מה שמתחיל כתיעוד משפחתי הופך למשימה: בורנט, אחיו וחבריו הופכים לאקטיביסטים הראשונים במאבק שיהפוך לאחד המפורסמים בארץ ובעולם, נגד גדר ההפרדה בבילעין.

זה לא הסרט הראשון שעוסק בגדר שנבניתה באיזור הזה. "בילעין חביבתי" של שי כרמלי פולק היה שם קודם, ובמידה מסוימת גם "מלון תשעה כוכבים" של עידו הר עסק באותו איזור. ההישג של ברנט הוא בעצם המצאותו שם: חמש שנות תיעוד הם לא רק פרויקט קולנועי אלא קודם כל פרויקט איסוף עדויות מרשיעות. גם אם אתם מצביעי ימין הצילומים שברנט מציג יגרמו לכם לכבוש את מבטכם באדמה ממבוכה.

אבל כפרויקט איסוף עדויות מצולמות לא הייתי מתפעל מ"חמש מצלמות שבורות", אלא מהאופן היפה שבו ברנט ושותפו הישראלי לבימוי, גיא דוידי, בונים את הסרט, כמו גם הכנות הרבה שבו. ברנט מציג את עצמו כפאלח, איכר, בתחילת הסרט, ובהמשך הוא כבר נהיה עיתונאי, כי תפקידו להיות על המשמר עם מצלמתו, אבל בין לבין הוא הופך קולנוען. עינו הופכת מיומנת והוא קולט רגעים נהדרים בעדשתו. ממש כמו ב"מלון תשעה כוכבים" הדימויים החזקים ביותר בסרט הם של המפלצת האדריכלית שנקראית מודיעין עילית שהולכת ומתקדמת לכיוון הכפר, מדלגת מגבעה לגבעה במהירות מבהילה. בתוך מה שנראה כתיעוד עיתונאי ותיעוד פוליטי אקטיביסטי, ברנט הופך גם מעין משורר של דימויים, מוצא רגעים דרמטיים עדינים בתוך כאוס קפקאי של צבא שלם מול כפר קטן. וחמש המצלמות שבכותרות – חיילי צה"ל, שמודעים לכך שהמצלמה הפכה לכלי נשק עצמתי יותר מהרובה, הפכו את מצלמותיו של ברנט ליעד לחיסול ממוקד – יוצרות לסרט מסגרת דרמטית ברורה שבתוכה אנחנו מתוודעים לכמה וכמה דמויות טראגיות, דון קישוטיות. התוצאה היא סרט מותח ומרגש, עצוב ומייאש, שמציג את ישראל כמדינה שלא דופקת חשבון, מדינה של שנאה, מדינה עם ממשלה שאין לה אלוהים.

"השגריר" (דנמרק). יש כמה וכמה סרטים בירושלים השנה שהמילה "שגריר" בשמם: סרט תיעודי ישראלי, סרט קצר, והסרט התיעודי הדני הזה, בהפקת חברתו של לארס פון טרייר, שהוא כמו סרט מתח קומי. והאמת, זה מאותם סרטים שבסופם תרצו לרוץ לגוגל כדי להבין האם מה שראיתם הוא אמת. לגוגל אין עדיין את הפתרונות. מאדס בריגר, שמציג את עצמו כעיתונאי דני (בימד"ב הוא דווקא מוכר כתסריטאי, שחקן ובמאי), מחליט לעשות ניסוי: לקנות בשוק השחור תואר דיפלומטי מממשלת ליבריה (אין הכוונה לדרכון מזויף, אלא למעמד דיפלומטי אמיתי, המוענק על ידי ראש ממשלת ליבריה תמורת בצע כסף הגון), ולהגיע למדינה הקיקיונית והנחשלת, הרפובליקה המרכז אפריקאית, ארץ של אלימות ושחיתות, בה יוכל הקונסול החדש (ולבן העור) של ליבריה להיכנס כשותף בעסקי מכרות היהלומים, וכדיפלומט הוא יוכל להבריח את היהלומים מהמדינה בתיקו מבלי לעבור במכס.

מאדס בריגר הזה הזכיר לי קצת אנשי עיתונות ישראלים כמו גיאגיא אסיף, צ'יקי ארד או ארי ליבסקר, אנשים עם אג'נדה אבל שלא תמיד ברור איפה נגמרת הבדחנות ומתחילה הרצינות. גם כאן: מצד אחד האופן שבו מדרבן בריגר את שותפיו לשיחה לדבר בגלוי על גזענות, ניצול וחיבה להיטלר הופכים אותו למעין סשה ברון-כהן דני, אבל גם נדמה שהוא נמצא תמיד בסכנת חיים ממשית, במדינת מאפיה בה אנשים, כולל דיפלומטים וחברי פרלמנט, מוצאים להורג בחיסולי גנגסטה באישון לילה. מצד שני, קשה לחמוק מהתחושה שאולי מדובר כאן במתיחה מורכבת למדי על חשבוננו הצופים. או אולי מבצע עוקץ מורכב. השאלה שניקרה בראשי לאורך הסרט כולו היא: מאיפה הכסף? מאיפה משיג ברוגר את מאות אלפי הדולרים לקניית הדרכון ומאות אלפי הדולרים הנוספים להשקעה במכרה היהלומים ובבניית התרמית של חייו של איש עסקים אמיד שהוא גם קונסול, שגר בפנטהאוז של מלון ישן ומשחד לא מעט חברי פרלמנט ושרי ממשלת ברפולבליקה המרכז אפריקאית. יתכן שבסופו של דבר תחת חסותו של פון-טרייר, "השגריר" אינו סרט תיעודי שחושף את השחיתות באפריקה אלא סרט שמגלה שמעשה הפשע האמיתי הוא הקולנוע עצמו: שזו הדרך החוקית היחידה לגייס כסף שאותו אפשר אחר יהיה להשקיע ביצירת דמות בדויה ובבניית תפאורה, ממנה יהיה אפשר לבסוף להשיג יהלומים, יהלומים – אגב – שהבמאי לא סיפר לנו מה הוא עשה איתם לבסוף…

"מלכת ורסאי" (ארה"ב). דומני שאם גבר היה מביים את "מלכת ורסאי" התוצאה הסופית היתה יוצאת אכזרית יותר, ואולי גם מצחיקה יותר. תחת בימויה של לורן גרינפילד – שכצלמת סטילס מתעדת את הדקדנס של חיי המותרות והפינוק של הנוער האמריקאי השמן והעשיר – הסרט הזה עדיין משעשע, בעיקר בתור גרוטסקה, אבל נדמה שהבמאית חמלה וריחמה על גיבורתה. זה סיפורה של ג'קי סיגל, מלכת יופי שהפכה לאשתו של איל יחידות הנופש באמריקה, שבונה בפלורידה את הבית הגדול ביותר באמריקה, בהשראת ארמון ורסאי. המטאפורה ברורה: נמצאה המארי אנטואנט של המשבר הכלכלי באמריקה. כשמשבר האשראי של 2008 מרסק את עסקיו של הבעל, צריכה אשתו (ובנותיו) להתרגל לחיים ללא מטוס פרטי. האמת היא שהפרופיל החברתי שמוצג בסרט הוא לא פחות מדוחה, אבל כמו תאונת דרכים קשה להתיק את העיניים מהמפגן הרועש הזה של חוסר טעם וחוסר מידתיות, ולחפש בו את המטאפורה לתחלואיה של אמריקה כולה.

ויש גם את "נשיא האי", עליו כתבתי כבר כאן.

האמת, הווידיאו הקצר הבא כמעט הביא אותי לידי דמעות. Liberty Science Center בניו ג'רזי הוא הבית למסך האיימקס הגדול ביותר בארצות הברית. ובסרטון הבא הם עושים לנו היכרות עם מערכת האיימקס (70 מ"מ פילם) שמותקנת שם מזה 20 שנה ושבה יוקרן "עליית האביר האפל" החל מ-20.7. בסרטון אנחנו לומדים שאורך הסרט הוא שעתיים ו-45 דקות, כלומר ברבע שעה ארוך יותר מ"האביר האפל", וסרט האיימקס הארוך ביותר אי פעם (שעה מתוך הסרט צולמה במצלמות איימקס ובפילם 70 מ"מ).

אחרי הקרנת "האביר האפל" באיימקס 70 מ"מ בקריון זכינו לסיור דומה בתא ההקרנה שם, שנראה דומה למדי: פלטות עצומות של פילם, וקונסולה שעושה סנכרון בין הסאונד שמגיע כקובץ WAV על דיסק נפרד ובין התמונה. זו היתה אחת החוויות הקולנועיות האדירות של חיי. ובדיעבד אני גם יודע שראיתי גסיסה של דינוזאור. האמת היא שאני תוהה כמה זמן יחזיק האיימקס בניו ג'רזי לפני שיהפוך למיושן וייצא מתפקוד. הרי גם הוא יעבור מתישהו להקרנה דיגיטלית, שהסרטון מסביר היטב שהיא פשוט פחות איכותית ובהירה מהאיימקס האמיתי. ויום יבוא עוד נצחקק מכך שלקח למקרין המסכן הזה 12 שעות לחבר יחד את כל גלגלי הסרט לפלטה ענקית אחת (שנדרש מנוף כדי להניחה על צלחת ההקרנה). אבל את האיימקס הזה, אני מניח, לא נזכה לראות שוב לעולם בארץ (לפחות לא בסרטים עלילתיים).

"עליית האביר האפל" אמור לעלות באיימקס הדיגיטלי החדש של יס פלאנט ראשון-לציון ב-20.7. אני אומר "אמור" כי המקום היה אמור להיפתח כבר וכבר להקרין באיימקס תלת מימדי את "ספיידרמן המופלא" אבל הוא עדיין לא פתוח. אולי בשבוע הבא ל"אמיצה"? או בשבוע שאחר כך ל"עליית האביר האפל". השעון מתקתק.

(ויה "אינדי-ווייר").

יש סיכוי ש"מג'יק מייק" של סטיבן סודרברג הוא ההפך המוחלט ממה שחשבתי שהוא יהיה. קודם כל, להיט. לפני בערך חצי שנה כתבתי עליו ככה:

– אפרופו סטיבן סודרברג ואפרופו קולנוע לב: בחוברת סרטי 2012 שמחולקת בקופות הקולנוע מצוין שסרטו הבא של סודרברג, "מג'יק מייק", המבוסס על חייו של השחקן צ'אנינג טייטום כחשפן לפני שנהיה מפורסם, יופץ בארץ השנה. יש לי תחושה שהוא לא יופץ. יש לי תחושה שכשהסרט יגיע לשלב סיום יתברר שהוא איזוטרי מדי להפצה. אני די מוכן להתערב על זה. תחושת בטן כזאת.

השבוע, כשהתפרסמו נתוני הקופות באמריקה, לשם נכנס "מג'יק מייק" למקום השני כשהוא מחוזק בביקורות מריעות (בחלקן), וכשהפצתו בישראל נקבעה ל-2 באוגוסט (אין גניזות) העליתי את הטוויט הזה:

ומכיוון שאני מסתובב עם כובע (Magic Nike), יתכן ואצטרך לכל הפחות לכרסם אותו סמלית כדי לא לצאת פארש.

אז תחושת הבטן הכזיבה (משונה, כי בדרך תחושות הבטן שלי עובדות). אני חשבתי שבין "בגידה כפולה" ל"ליברצ'ה", סודרברג יקח על עצמו קטן ניסיוני קטן ומאולתר, כמו שהוא עושה מדי פעם. אלא שמתברר שהסרט הזה משלהב את הקהל (הנשי בעיקר). וסודרברג בראיונות לקראת עליית הסרט הודיע שהוא גמר עם הסרטים "הקטנים והניסיוניים". אירועי "צ'ה" צילקו אותו. הוא הולך עכשיו על הכיף. ומכיוון שסודרברג הוא אחד הבמאים האמריקאים האהובים עליי ומכיוון שאני חושב שהוא במאי חכם להפליא, הציפיות שלי מהסרט הפכו מאפסיות לאסטרונומיות.

==================

זה הולך להיות קיץ על סרטי איכותיים וחכמים שעוסקים בחשפנות. "מג'יק מייק", המספר את סיפורו של צ'נינג טייטום שהתפרנס מחשפנות לפני שנהיה כוכב קולנוע, בשביל חובבות וחובבי הבנים. ו"קרייזי הורס", של הדוקומנטריסט האגדי פרדריק ווייזמן על מועדון החשפנות הפריזאי, שיגיע להקרנות בסינמטק תל אביב מ-23.7 (אחרי בכורה בפסטיבל ירושלים) בשביל חובבי וחובבות הבנות. אני מתאפק שלא להוסיף בציניות שהיינו צריכים לחכות שווייזמן, בן ה-82 ומגדולי הדוקומנטריסטים בעולם, יעשה סרט על חשפניות כדי לראות יצירה שלו מוקרנת באופן סדיר בארץ.

הקולנוען אורי בר-און כותב ב"ההם" על מיזם שהוא מנסה להרים עם כמה שותפים, וזה אחד הפרויקטים המרגשים והנפלאים והמוצדקים ששמעתי עליהם כבר המון זמן: הם מנסים להקים בית להקרנת סרטים ישראליים ושיהיה אתר למפגשים עם יוצרים ואנשי התעשייה. התכנון, אני מבין, הוא להקים את המקום בתל אביב, אבל אם זה יצליח אין מניעה – אני מניח – שמקומות באותו מודל יוקמו (בשיטת הקוד הפתוח) בכל הארץ. מחר (יום שלישי) יציג בר-און את הפרויקט הזה – שם זמני, "קיפוד"* – בחממת מיזמים מטעם עיריית תל אביב במאז"ה 9. הפרטים בפוסט שלו (כמו גם ההזמנה להצטרף, לפרזנטציה, ולתמיכה בהקמת המקום), והפוסט מפנה לאתר זמני של המיזם, שמציע מעין תוכניה לדוגמה.

שיעשע אותי, למשל, שבאחד האירועים הם מציעים מפגש ביני ובין אורי קליין לשיחה על ביקורת הקולנוע בירושלים (אני בא!). ואהבתי את היוזמה הנכונה שלהם לקיים רטרוספקטיבה של אברהם הפנר (כולל עבודותיו לילדים בטלוויזיה החינוכית: "דלת הקסמים" ו"דובי הדוברמן" ו"דני דינה"). ובכלל, מקום כזה – שיהיה חצי רציני וחצי שנטי – הוא ה-מקום לטפח בו קולנוע ישראלי אלטרנטיבי, פולחני. גל הסרטים העצמאיים זקוק למקום בעל אופי עצמאי, מקום שיהיה האנטי-סינמה סיטי. מקום שבו "חתולים על סירות פדלים" יהפוך לסרט מחובק, ולא לסרט נטוש. מקום שבו "2 בלילה" של רועי ורנר יוכל לרוץ שנה רצוף בהקרנות ב-נגיד-שתים בלילה.

בקיצור, רעיון מעולה. אבל יש לי רק בקשה חשובה אחת: לדאוג ולוודא שאיכות ההקרנה תהיה מושלמת ומקצועית. מקרן היי דפינישן חזק וחד ומתוחזק היטב, מערכת סאונד טובה, מסך גדול (מקיר לקיר) שיהיה לב המקום. אין שום טעם להשקיע באווירה, אם לב העסק הוא פשרה על איכות הצפייה ביצירה שאותה בא המקום הזה לשרת. זה יהיה מן הסתם גם הנתח העיקרי של תקציב ההקמה, לדאוג שאולם/חדר כזה יספק תנאי הקרנה אופטימליים. אם האווירה הביתית משמעה גם איכות צפייה ביתית (מסך פלזמה או מקרן של חדרי ישיבות והקרנה מדי.וי.די), אז המקום הזה מיותר. זה מקום שצריך לתת תחושה של "וואו" מסרטים ישראלים. (לגבי השאלה מאיפה יגיעו הסרטים והאם המפיצים, ובעיקר אדרי, ישתפו פעולה עם מקום כזה נשאיר לשלב השני).

================

*) אם המקום תופס, אני מציע ליסד בו גם פרסי קולנוע שנתיים שיהיו האנטי-פרסי אופיר. פרסי קיפוד הזהב.

א.

ראיתי השבוע שני סרטים, ובאופן משונה ובלתי צפוי חשבתי שהם די דומים זה לזה: האחד הוא "קוסמופוליס" של דיוויד קרוננברג, השנה הוא "מעשיה אורבנית" של אליאב לילטי. שניהם עוסקים במסע הרס טראגי של דמות, מסע קולנועי ברכטיאני שנקטע בכל פעם לטובת מונולגים של דמויות משנה שבאות ומנתחות את החיים שסביבנו, ומתארות מצב של עולם עגום ואומלל שהולך ונרקב ונשחת. שני הסרטים מלאכותיים במפגיע. ובאופן משונה ובלתי צפוי אהבתי את סרטו של לילטי יותר מאשר את סרטו של קרוננברג. עד כדי כך, שנדמה לי שהייתי מעדיף כעת לראות גרסה של לילטי ל"קוסמופוליס" של דון דלילו (אם כי, האל הרטלי או ז'אן לוק גודאר היו מתאימים לבימוי הפרויקט הזה יותר משניהם).

ב.

עוד לא ראיתי את כל הסרטים הישראליים מיבול תשע"ב – ועם 31 סרטים בפרסי אופיר אני בספק אם אספיק השנה לראות את כולם – אבל אני כבר מזהה טרנד מסוים: חנוך לוין עושה קאמבק. זיהיתי משהו מהציניות המרירה, הפסימית, שונאת האדם, שעורגת למוות ומתייחסת לנשים ולגברים כאל גושי בשר נרקבים וריריים גם ב"מעשיה אורבנית", גם ב"ד"ר פומרנץ" וגם ב"רווקה פלוס". ב"יותר איטי מלב" יש אפילו ציטוטים מפורשים מכתבי חנוך לוין (באופן מפתיע, דווקא מהשורות העדינות והרומנטיות שלו).

למרות שחיבבתי מאוד את לוין המחזאי, קשה לי עם השקפת העולם הפסימית הזאת*. לפיכך, למרות שהתפעלתי מ"מעשיה אורבנית" מאוד ברמה האמנותית, הבעיות שלי איתו היו פילוסופיות (אם כי, דמותו של אלי גורנשטיין בסרט, כמייצג מין סוג של נציג ה"גורל" או "המוסר", מחזירה את הסרט לרגע קט למקום שבו הוא כן מנסה לצקת משמעות והגיון לתוך כאוס החיים). לא כל הסצינות "מעשיה אורבנית" טובות, אבל כמה מהן פשוט מעולות. הרעיון של הסרט הוא כזה: רצף של מונולוגים של דמויות שמדברות אל גיבורי הסרט ומנסים ללמד אותם משהו על החיים: זה מכוער, רקוב, חסר צדק ואז מזדקנים, חולים ומתים. לזוהר שטראוס יש סצינה מעולה, בתור איש פרסום ששונא את עבודתו. ואוהד קנולר, בתור רוצח אשתו, כמו נתלש ממחזה של לוין ממש. הדמויות ב"מעשיה אורבנית" מייצגות עולם ששולטים בו גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ולילטי מייצג את העולם הזה באופן קולנועי מרשים שהוא דוחה ומושך כאחד. "מעשיה אורבנית" הוא אקספירמנט קולנועי מרשים, יפה לעין, ועם המון הברקות (הגרסאות של יובל מסנר ליצירות קלאסיות מוכרות היא הברקת בפסקול), לעיתים הסרט חוזר על עצמו – יותר מדי דמויות אומרות "קקה", עד שנדמה שזו בעיה של התסריטאי ולא של הדמויות, שמתחילות להיראות כאילו הן השתקפויות של אותה דמות – אבל יש בו תעוזה מרשימה. ונעה פרידמן, שחקנית צעירה שלא הכרתי המגלמת את האחות, שבשלב מסוים אף מפתה את אחיה לסשן מין אנאלי, פשוט עושה את הסרט. בסרט שכולו מלאכותיות וקיצונות, זו הדמות היחידה שהאמנתי לה.

ג.

ואולי גל הסרטים האמוניים ("המשגיחים", "למלא את החלל", "טאטע" הקצר) הוא סוג של תרופת נגד לגל הסרטים הפסימיים והציניים שאני רואה בהם המשך להשקפת עולמו המיזנתרופית של חנוך לוין. איכשהו בין שתי הקצוות האלה, מתקיים כרגע איזשהו מהלך ערכי ופילוסופי בקולנוע הישראלי כרגע, שגם בא לידי ביטוי בהעזה סגנונית (גם אם בוסרית).

ד.

בחזרה ל"קוסמופוליס". קרוננברג סימן במארקר את המונולגים שהוא הכי אהב בספרו של דון דלילו והלך לצלם אותם. גם כאן, יש הברקות לז'ולייט בינוש יש סצינה נהדרת. והסצינה הארוכה של פול ג'יאמטי – אחרי שפגשתי אותו בחיים בפסטיבל ירושלים אני נדהם מיכולת הטרנספורמציה הזיקיתית של האיש הזה שיכול להפוך לסמרטוט אנושי תוך שתי שניות – היא כמו סרט קצר שיכול לעמוד בזכות עצמו ולמעשה מצדיק את הסרט כולו. העניין הוא שכל עוד העלילה היתה מרוכזת בתוך הלימוזינה של איל ההון והטכנולוגיה, שרואה את העולם והכלכלה קורסים סביבו במהלך נסיעה אחת מצפון מנהטן לדרומה, הרעיון הבסיסי של הסרט עבד – מלאכותי ומנוכר ככל שהוא. אבל בכל פעם שהסרט יוצא החוצה מן הלימוזינה הוא הופך לדרמה סטנדרטית ומינורית למדי.

"קוסמופוליס" לקרוננברג הוא מבחינתי כמו "אלוהי הקטל" לפולנסקי: סרט רזה למדי ליוצר שעולמו עשיר בהרבה. בשני המקרים אני מבין מה משך את הבמאי ליצירה, אבל מודה שלא התחברתי אליה.

ה.

דבר שאהבתי: כותרות הפתיחה של "קוסמופוליס" מופיעות על גבי ציור של ג'קסון פולוק. כותרות הסיום הן על יצירות של מארק רותקו. רותקו הוא נושא שיחה במהלך הסרט. חיבבתי את זה. יש לי איזו תזה חצי אפויה שאני מנסה לפתח עם התלמידים שלי, שבה אני משווה בין הקולנוע המודרניסטי – נגיד, טרקובסקי, בלה טאר וכאלה – ובין ציוריו של מארק רותקו. איכשהו, נדמה לי שקרוננברג מנסה להגיד דבר דומה.

===================

*). נדמה לי שיש צד אצל חנוך לוין שיש לגביו אי הבנה. מצד אחד, כל הדמויות אצלו סובלות. הן סובלות כי הן חיות חיים של גוף, והחיים הגופנים נורא בוגדניים, ויש להם גם ריח רע. אלה חיים של צרכים, וכשהצרכים לא מתמלאים יש תסכול, שברון לב וכעס. הדמויות של חנוך לוין חיות בעולם ללא חסד ורחמים והן סובלות מכאבים, מצרכים, מתסכול ושברוני לב. אבל לוין היה יוצר חכם. הוא בכל זאת הסתיר ביצירותיו חסד מסוים: זה בא לידי ביטוי בכך שהדמויות האלה פעלו מחוץ לעולם שלנו. הצגותיו היו לא-מציאותיות. לגיבורים קראו בשמות מצחיקים (אלמנט הגכחה, אבל גם כזה שמזכיר לנו שאלה לא אנחנו ולא שכנינו), והם לרוב נעו באיזורים של הזיה: במה חשופה, או במה שנראית במופגן כמטאפורה ויזואלית. קרי, הצגותיו של לוין התרחשו בתוך סיוט, ולא בתוך החיים. כשיוצרים פוסט-לוין מתארים עולם של סבל ואומללות – אני חושב, למשל, על אסף צפור ב"הבורגנים", או על "מעשיה אורבנית", שאסף צפור היה עורך התסריט שלו – הם ממקמים את זה בעולם מציאותי ("מעשיה אורבנית", והשם רומז לכך, מזגזג בין מציאות ריאליסטית ובין מציאות מלאכותית במופגן), כך שהיעדרו של החסד מהעולם הוא סוג של הצהרה, סוג של התבוננות. וכאן אני פשוט לא מסכים עם השקפת העולם הזאת. אני רואה חסד סביבי – לצד אי צדק משווע – ומתרעם כשסרט עושה פרופגנדה לכאן או לכאן בהצגת נקודת המבט שלו, שנובעת (כך אני מפרש את זה) מעיוורון.