"קירות צדדיים"

בואו נשלים קצת פערים ונתייחס לסרטים שיצאו בשבועות האחרונים ולא יצא לנו להתייחס אליהם. וכן, יש קו מחבר מאוד אסוציאטיבי ביניהם: שניים מהם מגיעים מארגנטינה ומהונגריה, שתי מדינות שחיו בעבר תחת שלטון דיקטטורי, והשלישי הוא סאטירה אמריקאית על שלטון דיקטטורי. אה, ויש גם קטנה על אוסטרליה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.6.2012

1. “הדיקטטור"

אחרי הביקורת על "הדיקטטור" שפרסמתי למחרת הצפייה בסרט, התיישבתי להרהור או שניים נוספים בסרט. הוספתי אותם לפוסט המקורי.

2. “קירות צדדיים".

"קירות צדדיים" הוא סרט מתוק-מתוק-מתוק מארגנטינה aמסתובב כעת בבתי הקולנוע, ואם אתם מוצאים את עצמכם בלי כרטיסים ל"העולם מצחיק" – שזו צריכה להיות הבחירה הקולנועית הראשונה שלכם לצפייה השבוע שכן אין סרט, ישראלי או אמריקאי שהוא טוב ממנו על המסכים ברגע זה – אתם עשויים לחבב את סרט הבכורה החמוד-חמוד-חמוד הזה של הבמאי גוסטבו טארטו. הסרט כה מקסים-מקסים-מקסים, שזו אולי גם מגרעתו העיקרית: הוא כולו שנינות ומתיקות, עד לשלב שזה גם קצת חוזר על עצמו. הסרט הוא הרחבה לסרט קצר שביים הבמאי, והאמת – זה מורגש. אבל יש בו מספיק חן ולא מעט הברקות כדי לגרום לנו להיאנח ממנו בשביעות רצון. זהו סיפורם של שני אנשים בודדים בבואנוס איירס: הוא מעצב אתרים, היא אדריכלית שמתפרנסת מעיצוב חלונות ראווה. שניהם עסוקים בעיצוב לאחרים, בשעה שהחיים שלהם נמצאים בכאוס ובקריסה מוחלטת. שניהם מתאוששים מפרידות, מעדיפים להישאר מסוגרים בדירות הקטנטנות שלהם (קופסאות נעליים, קוראים להן בארגנטינה) ולחיות חיים וירטואליים ובודדים מול המחשב ובתוך המוח שלהם. שניהם פוצחים במונולוגים ארוכים, חלקם שנונים מאוד, על האופן שבו אדריכלות ועיצוב העיר אחראים לבדידות האובדנית שרבים חשים בה. זו עיר כה מדכאת עד שאפילו הכלבים בה מתאבדים. ואנו צופים בהם, חיים זה מול זו, נעים בקווים מקבילים, כמעט נפגשים אבל לבסוף לא, ותוהים: האם הם יפגשו לבסוף, ויצליחו לחיות גם חיים זוגיים בווירטואליות הממוחשבת שלהם? למרות שכמה מהרעיונות חוזרים על עצמם, יש בסרט הזה מספיק רגעים מאוד שנונים וחדי אבחנה, וכמות נאה של הברקות ויזואליות ויצירתיות מאוד כדי להפוך אותו לסרט חינני-חינני-חינני.

3. “מאחורי הדלת"

“מאחורי הדלת" הוא סרטו החדש של אישטבן סאבו, בכיר במאי הונגריה, שגם הפעם, כמו ברוב סרטיו האחרונים, מעדיף לעבוד באנגלית, ככל הנראה כדי להשיג מימון ביתר קלות ממפיקים בינלאומיים, וכדי לגייס אליו שחקנים מפורסמים. בסרט הזה מצטרפת אליו הלן מירן, אחרי שבסרטים קודמים הוא ביים את רייף פיינס (“סאנשיין") ואת גלן קלוז (“לפגוש את ונוס"). למעשה, סרטה הנוכחי של קלוז, “אלברט נובס", המוצג עדיין בארץ, נולד בעקבות שיתופי הפעולה שלה עם סאבו בקולנוע ובתיאטרון, שם ביצעה את התפקיד לראשונה.

לפני שבועיים התארחו בפסטיבל סרטי הסטודנטים שניים מהבמאים הצעירים והמבריקים של הונגריה בימינו: בנדץ פליגאוף וג'רג' פאלפי. זאת אחרי שבלה טאר, מהחשובים בבמאי הונגריה העכשוויים, ביקר בישראל בפסטיבל ירושלים לפני שנה. כך שלמעשה יצא שאנחנו די מעודכנים במה שקורה בהונגריה ברגע זה. והמצב שם עגום: תעשיית הקולנוע שם קרסה לחלוטין אחרי שהמדינה החליטה להפסיק לממן את קרן הקולנוע המקומית (יש הטוענים שמסיבות פוליטיות, ויש הטוענים בגלל ניהול לקוי של הקרן עצמה שיצר חובות רבים). לפני ארבע שנים הופקו בהונגריה 25 סרטים. השנה, רק שניים. “מאחורי הדלת" הוא, לפיכך, חמישים אחוז מסך התוצרת הקולנועית של הונגריה השנה. וגם זה נעשה רק בזכות העובדה שהסרט מציג שחקנית בריטית (לטובת מימון אנגלי) ושחקנית גרמניה (לטובת הקופרודוקציה הגרמנית), בסרט הונגרי דובר אנגלית. עצוב.

יאמר לזכות ההונגרים: מעולם לא ראיתי סרט מכוער אצלם. יש להם כנראה את הצלמים הכי טובים בעולם. אין פריים אחד ב"מאחורי הדלת" שאינו מפואר בצילום ובתאורה, אבל הסרט הזה היה מבחינתי חלול מכל מובן אחר. הוא עשוי ביד מיושנת מאוד – אין זכר לבמאי זוכה האוסקר של "מפיסטו". נכון, יש משהו בקולנוענים המזרח אירופיים הוותיקים שמביים סרטים קצת אחרת – אם תתבוננו לעומק תראו שיש משהו בעריכה של סאבו שמזכיר את רומן פולנסקי, עריכה בוטה, שקוטעת סצינות כשהן בשיא העוצמה שלהם, בלי שהן מתפוגגות קודם. אבל כשזה משתלב עם סיפור שמסופר ביד גסה, ושהכל בו מתואר בקווים עבים מדי, זה יוצר תחושה של קולנוע עתיק, נטול עידון, נטול אנושיות.

4. הפסטיבל האוסטרלי

השבוע ייפתח בסינמטקים בירושלים, תל אביב וחיפה פסטיבל הקולנוע האוסטרלי. זו תעשייה מרתקת לעקוב אחריה. יש שנים שהם מוציאים סרטים שהופכים לסנסציות בינלאומיות (“פריסילה מלכת המדבר", למשל), ויש שנים שלא קורה שם כלום. קשה להבין למה. למדתי משנים עברו שאם קורה משהו מעניין באוסטרליה, נראה אותו בפסטיבל האוסטרלי השנתי. כך, למשל, בשנה שעברה נפתח הפסטיבל עם הסרט האלמוני דאז, "כלב אדום". מאז, במאי הסרט קיבל ג'וב לכתוב את התסריט לרימייק האמריקאי ל"מר באום" של אסי דיין. במאים ושחקנים אוסטרליים הופכים בזריזות לטאלנטים מבוקשים בהוליווד, והפסטיבל האוסטרלי הוא מקום לראות אותם בשלב הביניים: אחרי שהם גמרו להשתתף באופרת הסבון הנצחית שלהם "קרוב רחוק", ולפני שהם עוברים להוליווד. נדמה, ממבט ראשון, שהשנה לא קורה כלום באוסטרליה. סרט הפתיחה השנה, “לו היית כאן", הוא אכזבה גדולה. אבל למדתי שבפסטיבל הזה צריך לחפש את ההפתעות טוב טוב. אם מישהו מוצא משהו ראוי, שיעדכן.

ציוץ