9 Responses to “נורה אפרון, הסוף”

1. 

   איריס 27 יוני 2012 at 8:50 Permalink

   קולנוע הוא לא רק סרטים שבשבילם צריך קיבה חזקה או שיתנו לך את "האגרוף בבטן" המפורסם שכל כך אוהבים להגדיר על סרטים שהם "מופת".
   למי שמקבל מנות גדושות מידי של מציאות וחיים אמיתיים באופן יומיומי, במאית כמו אפרון מבטיחה לך, בדרך כלל, שתוכל(י) ללכת לקולנוע ולהירגע מול המסך מול תסריט שישים מראה עדינה מול החיים, אבל בלי לזעזע או להטריד. השחקנים ייראו מעולה גם בסצינות קורעות הלב, ולפעמים צריך להרגיש בטוחים שהסוף יהיה רומנטי וטוב, כי החיים האמיתיים הם חסרי שליטה וללא ביטחון.
   ונקודה נוספת- חבל מאוד שהוצאות הספרים בארץ בכלל לא מתרגמות אוטוביוגרפיות של אנשי הוליווד. לאפרון יש כמה ספרים שכתבה שהם נחמדים ביותר, ובכלל לכל שחקן בהוליווד, גם כאלה שהם נערצים על ידי כותב וקוראי הבלוג הזה, יש אוטוביוגרפיות מרתקות.

   הגב
2. 

   איילת 27 יוני 2012 at 9:00 Permalink

   איזו כתיבה משובחת.מצחיקה,מרגשת מפתיעה.עצוב שהיא נפטרה. היום 71 עדיין גיל די צעיר יחסית.

   הגב
3. 

   JNH 27 יוני 2012 at 9:23 Permalink

   כמה עצוב. למרות שהיה משהו מעט חלבי ודביק מדי בסרטים שהיא ביימה, הם תמיד היו סרטים נעימים מאוד לצפייה והיתה בהם איזו פשטות תמימה ואולד-פאשנית.
   והתסריט שלה ל"הארי וסאלי" הוא מופת בסוגו, אולי תסריט הקומדיה הרומנטית הגדול ביותר של העידן המודרני אחרי "אנני הול".

   הגב
4. 

   דבורה 27 יוני 2012 at 10:36 Permalink

   http://www.youtube.com/watch?v=KfWzNsNh93o&feature=g-all-fהטריילר של המשגיחים

   הגב
5. 

   איתן 27 יוני 2012 at 10:47 Permalink

   תגיד, למה אתה עושה את זה?
   סוף סוף, אחרי הרבה זמן, העברתי לילה של שינה טובה מאוד. קמתי רענן. שתיתי קפה. הרגשתי טוב. פתחתי את הבלוג שלך – ונהרס לי מצב הרוח.

   נורה אפרון בשבילי היתה הסמל של האנושיות הישנה, זו שכמעט נקברה תחת ערימות של ציניות, אבל עדיין מפרפרת עם אותות חיים אחרונים. נהוג להוריד מאוד מערכו של סרט מקסים כמו "נדודי שינה בסיאטל" בגלל שסיפור כזה נקי מדי, תמים ונאיבי מדי, והציניים אוהבים ללגלג על זה. אותי הסרט הזה ריגש והקסים לחלוטין.
   היו לה כמה כשלונות, אבל "כשהארי פגש את סאלי" (שהיא כתבה, בין היתר על פי רעיונות של רוב ריינר שביים) עובד עלי גם היום, יותר מ-20 שנה אחרי. אני עדיין זוכר את התור העצום בקופות של קולנוע גת כשהלכתי לראות את הסרט. וגם היום, כשאני חוזר מאיפה-שזה-לא-יהיה, ומתרסק על הספה בסלון, אם הסרט הזה משודר בכבלים – אני אראה (ואצחק, ואתרגש מחדש).

   הציניים גם נהגו לומר שאם כבר – היא תסריטאית יותר טובה מאשר במאית. גם זה לא נכון בעיניי. "ג'ולי וג'וליה", הפרויקט האחרון שלה, היה מקסים ומרגש. הדינמיקה המקסימה של סטריפ וסטנלי טוצ'י (בעלה בסרט) נוצרה גם בגלל שאפרון אפשרה את זה. הנה לינק לראיון של צ'רלי רוז איתה ועם מריל סטריפ, בו היא מספרת על העבודה שלה עם שחקנים
   http://www.youtube.com/watch?v=8xCy1cNfy_k&feature=relmfu

   (הלינק הוא חלק שלישי מתוך ארבע. החלק הרלוונטי על עבודה עם שחקנים מתחיל בערך אחרי שלוש דקות וחצי).

   לוקמיה זו דרך אכזרית ועצובה מאוד למות. ו-71 זה עדיין לא גיל זקן מדי. היא יכולה היתה לתת לנו עוד כמה וכמה יצירות אנושיות ומחממות לב. לא עוד.

   הגב
6. 

   מיכאל גינזבורג 27 יוני 2012 at 10:58 Permalink

   'כשהארי פגש את סאלי' היה פנינה כנה ומופלאה על זוגיות, עצוב לשמוע על מותה של אפרון.

   הגב
7. 

   נעם 28 יוני 2012 at 13:06 Permalink

   אפרון כתבה כמה סרטים באמת נהדרים ומקסימים, אבל מה לעזעזל אנשים מוצאים ב"כשהארי פגש את סאלי"? סתם קומדיה חביבה ומיושנת כזו משנות השמונים- קולנוע משעמם, מיושן ובעיקר חלבי וחסר יחוד.

   הגב
8. 

   יוסי ק. 29 יוני 2012 at 13:20 Permalink

   וואללה? כשהארי פגש את סאלי משעמם?
   הסרט שלה הכי אהוב עלי.
   ובכלל מה זה מיושן? לוביץ' מיושן? ויילדר מיושן? צ'פלין מיושן? טריפו מיושן?

   הגב
9. 

   איריס 8 יולי 2012 at 9:29 Permalink

   הספר של נורה אפרון "אני לא זוכרת כלום" יוצא בעברית בארץ. בדיוק כפי שתהיתי מתי זה יקרה, פה למעלה בתגובה שלי. חבל שלא תהיתי מתי אקבל מיליון דולר 🙂

   הגב

Leave a Reply