הוכרזו הזוכים בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים
נתחיל ב"אמרתי לכם!": שני סרטים ישראליים זכו בפרסים (לא הפרסים הראשיים) בתחרות הבינלאומית בפסטיבל סרטי הסטודנטים שננעל ברגעים אלה: "קרב עיניים" שביימה אורית פוקס זכה בפרס התסריט; ו"איך רצחתי את רבין" שביים מיכאל אללו (מי שקרא את הפוסט בלילה, היתה לי כאן טעות בקשר ליוצרי הסרט. מתנצל על כך) זכה בפרס הפצה ובפרס משותף בפוקוס על מדינות הים התיכון. שניהם סרטים של סם שפיגל. אוניברסיטת תל אביב, יצאה מהפסטיבל הזה בידיים ריקות (לפחות בתחרות הבינלאומית. בתחרות הישראלית יש להם איזה פרס). למעשה, מבין 120 סרטים שהתחרו בתחרות הבינלאומית מכל העולם, רק סרט ישראלי אחד עלה לשלב הגמר שבו צומצמו הסרטים ל-16 פיינליסטים: וזה "קרב עיניים". עכשיו רק צריך למצוא דרך שתראו את הסרט (תנו לו קודם לזכות בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים). הנה השיפוט הפרטי שלי לסרטים הישראליים בתחרות. והנה הזוכים:
אגב, מבעד לאספקלריה ישראלית – הפסטיבל כטורניר בתי ספר – הירושלמים קרעו לתל אביבים את הצורה. סרט של מעלה זכה בפרס הראשון בתחרות הישראלית (זה כבר הפסטיבל השני ברציפות שזה ככה), וסרטי סם שפיגל בבינלאומית.
עכשיו, הנה הזוכים:
בתחרות הבינלאומית (יו"ר חבר השופטים: ארי פולמן)
הסרט הטוב ביותר:
"My Bow Breathing"/"נשימתה של הקשת שלי" (איטליה). במאי: אנריקו מאריה-ארטלה.
בלי לחץ אנריקו, אבל זכייה בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב די מחייבת אותך ליצור משהו משמעותי בעשרים השנים הקרובות, כדי שבפסטיבל ה-24 יהיה אפשר לצרף את שמך לשמות היוצרים האלמוניים לשעתם – תומס וינטרברג ואלן טיילור ודובר קוסאשווילי, שזכו בפרס הראשון ואז הגיעו לקאן או שביימו את "משחקי הכס" (היו עוד, הזכרנו אותם בפוסטים קודמים).
הסרט התיעודי:
"Inside a Square Circle"/"בתוך מעגל מרובע" (רוסיה). במאי: ולרי שבנצ'נקו
סרט אנימציה:
"My Strange Grandfather"/"הסבא המוזר שלי" (רוסיה). במאית: דינה וליקובסקיה.
(שני סרטים מ-VGIK במוסקבה בקטגוריית התיעודי/ניסיוני/אנימציה. מרשים).
פרס הבימוי:
ג'אנוס (או יאנוש?) ריכטר על "גואנפה סור" (איטליה).
אפשר לצפות בסרט כאן (אם אתם מנויי האוזן השלישית).
פרס התסריט:
"קרב עיניים" (ישראל). תסריטאית ובמאית: אורית פוקס.
צילום:
"Tuba Atlantic" (נורבגיה). צלם: אלוור ויצו
ציון לשבח:
"המכתב" (בלגיה). במאי: קנת מרקן
פוקוס ים תיכון ומדינות ערב:
תיקו: "איך רצחתי את רבין" (מיכאל אללו), שזכה גם במענק הפצה, ו"דיוקן משייח ג'ראח" של רבקה וינגרט-ג'אבי.
התחרות הישראלית (יו"ר חבר השופטים: גילה אלמגור)
הסרט הטוב ביותר:
"למה השמש" (מעלה). במאית: אפרת קאופמן
(באמת? ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים לפני שנה והוא חביב, ויש בו שחקנית ראשית נורא מקסימה, אורנה שיפריס, אבל לא ממש התלהבתי ממנו או ראיתי בו משהו מיוחד. אבל שימו לב: זכרונות מהישיבה/האולפנה מחליפים בהדרגה בקולנוע ובספרות הישראליים את זכרונות הקיבוץ. וכמי שרואה כאן סרטים כבר 30 שנה, אלה אותן זכרונות, ואותן טראומות, ואותה מרידה, ואותם לבטים של צעירים מול האידיאולוגיה הנוקשה של דור ההורים. נועה בת 17 מהקיבוץ היא אותה נועה בת 17 מהפנימיה הדתית).
אם אתם מנויי האוזן השלישית, צפו בו כאן ותחזרו הנה להגיד מה חשבתם.
סרט תיעודי:
"חתונה מעבר לגדר" (סמינר הקיבוצים). במאים: ווג'י קבהה ואילון קוטלר.
סרט אנימציה:
"ביט" (בצלאל). בימוי: אור בר-אל
הנה הוא:
פרס התסריט:
"מלח הארץ" (ספיר). תסריט ובימוי: רוני בארי.
(ראיתי את הסרט בשנה בעברה. בפסטיבל קולנוע דרום? בפסטיבל ירושלים? לא זוכר. האמת, סרט חביב מאוד, העוסק בישראלים המתפרנסים מעגלות מכירה בקניונים בחו"ל, ועושה עבודה יפה מאוד בלגרום לנו לחשוב שסרט שצולם בקניון ארנה בהרצליה למעשה צולם בחו"ל).
צילום:
"קטופה" (סם שפיגל). במאית: מרגריטה בלקל. צילום: יניב לינטון.
עריכה:
"אחותי את" (מעלה). במאית: אפרת מאירוביץ'. עורך: יובל אור.
חביב הקהל:
"דירה עם כניסה בחצר" (אוניברסיטת ת"א). במאי: עומרי שנהר.
ציון לשבח:
"טאטע" (סם שפיגל). במאי: יניב לינטון (שזכה גם בפרס הצילום).
התעלמות השופטים מחמשת הסרטים ממנשר בתחרות הישראלית היא מתסכלת ומביכה. ממש מרגיש כמו נסיון מכוון לגרור את הקולנוע הישראלי אחורה במקום לתת לו לעוף קדימה אל עבר קולנוע מסעיר מאתגר ו… איך קוראים לזה… קולנועי! מסתבר שקיץ 2012 הוא עודנו הקיץ של אביה.
=================
רוה לק: איפה אפשר לראות את הסרטים דנן? שמא תארגנו שם פסטיבלון יו-טיובי (אפילו לזמן מוגבל) אחרי פסטיבל ירושלים?
מוזמן לבדוק אחותי התאומה 0:1 ואת מכובסת בסטרימינג של האוזן לכבוד הפסטיבל.
יאיר ,
לגבי למה השמש, לדעתי פספסת ביגטיים. למה השמש זה סרט ענק , לא פחות.
נכון השחקנית חמודה והכל, אבל זו חתיכת משימה לעניין 25 דקות {או משהו כזה} , בלי סיפור עלילתי קלאסי, להשאיר את זה מצחיק ומרגש באותה מידה, ולבנות שפה קולנועית ייחודית.
הסרט הזה הוא חתיכת הישג, אבל כמו כל הסרטים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים או תימות פסטיבליות ידועות , ולחילופין אין בהם סצינות אונס של 10 דק, או מישהו שמבעיר את איבר המין שלו – הוא נידון לשכחה, ולהישאר מתחת לרדאר הקולנועי.
יש כאן הרבה צדק.
זו גם אולי תשובה לק. שאוהב קולנוע "מסעיר" "מאתגר" ואיך קוראים לזה? {קולנוע בלי קהל.}
ואם חיפשת במאית, אז הנה במאית שלא מנסה בכוח למשוך תשומת לב בסרט שלה. פשוט עושה קולנוע יפה ומרגש.
כזה שכבר לא ראינו הרבה זמן אצל סטודנטים.
אפרת, מחכה לפיצ'ר שלך.
דיסקו.
לסרט הזה יש מבנה עלילתי קלאסי. אין בו בשורה אבל הוא בהחלט סרט חמוד מאד.
מובן שה׳ויכוח׳ הזה הוא יותר בין בוגר מנשר לבוגר מעלה מאשר בין שני צופים תמימים, ולכן כל מה שנכתוב פה מוטה מראש, כנראה. אבל בכל זאת- אני בעד קולנוע חמוד ואכן נדיר לראות קומדיות רומנטיות בסרטי סטודנטים. אבל מפה ועד הפרס הראשון יש מרחק רב. הסרט הזוכה הוא לכל היותר פיילוט לפרק ראשון מסדרת טלוויזיה חביבה. סרטו של עמית עיני ממנשר לעומת זאת, אינו מבריח צופים או מזעזע בשום צורה, הוא קומדיה קלילה ביזארית ומקורית, ומייצג עשייה נדירה במחוזותינו, הרבה יותר נדירה מדרמות הטלוויזיה החינניות והמשמימות שראינו עשרות פעמים על הנערות מהקיבוץ… סליחה, האולפנה. זו בכל אופן רק דעתי. ואם להסתמך על טעם שופטים, אני כנראה בעמדת מיעוט. בכל מקרה שאפו לכל הסטודנטים באשר הם על הפסטיבל ובהצלחה במבחן האמיתי, אותו מעטים מבין זוכי תחרויות הקצרים למיניהן צלחו עד כה, לעבור למגרש של הגדולים עם סרט ארוך.
מוזר שבפוסט על הסרטים הישראליים הבעת דאגה על זה שכל כך הרבה סרטי סטודנטים של נשים מציגים סצנות אונס ואז החמאת לאחד שהוא בדיוק כזה. אני מבין שהמסגרת הקולנועית שלו יותר קלעה לטעמך, אך לדעתי הוא סובל מאותה מניפולטיביות שפגמה בסרטים האחרים (וקולנועית הוא אגב דומה מאוד לסרט מוצלח בהרבה ממנו, אודישן של אתי ציקו, הבמאית של רסן). והזוכה בפסטיבל הוא גם בנושא דומה – סרט על קורבן אונס שנוקמת בקבוצת הגברים שתקפה אותה בעזרת החץ וקשת שלה. הבעיה עם הסרטים האלה היא שהנושא של אונס נמצא שם כאמתלה תסריטאית לייצור אימפקט רגשי שיהלום בצופה, בלי להתעמק בדינמיקה בין הדמויות, או בפסיכולוגיה שלהם. מיותר לציין שהגברים הם תמיד חיות טרף אטומות שגם אם בהתחלה הם נדמים אחרת בהדרגה הם נחשפים ככאלה. בסופו של דבר אלה סרטים שהאנושיות שלהם לוקה בחסר, ולא בגלל שהם מציגים מעשים לא אנושיים (בלתי הפיך נגיד הוא סרט פרובוקטיבי אפילו יותר אבל הדמויות שם הם בני אדם חיים ונושמים), אלא בגלל שאין שם תחושה של גילוי עמוק על הנפש האנושית מאחורי הדמויות או הבחירות הקולנועיות, רק אפקטים רגשיים.
ראיתי היום (שבת) בצהרים את מקבץ 3 של סרטי הגמר, שבו הוקרנו קרב עיניים ובתוך מעגל מרובע, ואכן הזכיות של שניהם מתאימות מאוד. בתוך מעגל מרובע מספר סיפורים קטנים ואנושיים מאוד בתוך סיטואציה של כאוס מוחלט. הברקה של ממש. ואילו קרב עיניים הוא תסריט טוב שלוקה ברמת הביצוע שלו.
את הסרט "איך רצחתי את רבין" הפיק אביתר ברונשטיין ולא כפי שכתבת
"Beat" נהדר ממש. טוב שזכה.