ככה יעשה לאיש אשר הדיקטטור חפץ ביקרו

הנחת היסוד שלי היא כזאת: "בוראט", שיתוף הפעולה הראשון של סשה ברון-כהן והבמאי לארי צ'רלס, היה הברקה גאונית, וככל הנראה חד פעמית. אני מתקשה לדמיין איך ברון-כהן יוכל לשחזר הישג כזה. ואכן, "ברונו", סרטו השני איכזב יחסית לציפיות. ועכשיו מגיע "הדיקטטור". החדשות הטובות: הוא יותר טוב מ"ברונו".

הבשורות הטובות הן שאם מתעלמים לרגע מ"בוראט" הרי ש"הדיקטטור" הוא בפשטות סרט נורא נורא מצחיק. לא, באמת: ממש מצחיק. אבל ציפיות באות עם מחיר. כי אם "הדיקטטור" היה סרט של אדם סנדלר – ואני לא אומר כאן אדם סנדלר סתם, כי יש המון אדם סנדלריות בסרט הזה – זה היה הסרט הגדול והמבריק ביותר בקריירה שלו (והמשך ישיר וטבעי ל"אל תתעסק עם הזוהאן", שאני אישית חשבתי שהוא נפלא). אבל לקבל רק "מצחיק" מסשה ברון-כהן זה טוב, אפילו נפלא, אפילו "מי צריך יותר מזה", אלא שבכל זאת משהו חסר. החלקיק הקטן שבין "מבריק" ל"גאוני" חסר כאן. זה מציק, כי אנחנו כבר יודעים שלברון-כהן ושות' יש את החלקיק הזה.

לכאורה, "הדיקטטור" הוא נטישה של הפורמט של "ברונו" ו"בוראט": לא עוד קוואזי-סאטירות פסאודו-דוקומנטריות המבוססות על אלמנטים של מצלמה נסתרת (שילוב האלטר-אגו של ברון-כהן בתוך סיטואציות אמיתיות) אלא סרט אמיתי עם תסריט ובימוי (נדמה לי שאפשר למצוא בסרט כמה סצינות שבהן ניסו לשלח את ברון-כהן בתור הדמות אל רחובות ניו יורק האמיתיים, אבל הם ספורים למדי בסרט, וכה זניחים שכנראה שאפשר להכריז שהפורמט הזה מת). אמנם הרצף העלילתי תפור בצורה גסה, רק כמעברונים לסצינות שהן גאגיות במהותן (חלקן אדירות, כמו הסצינה במסוק; חלקן אינפנטיליות, כמו הסצינה על הכבל), אבל הכיוון מעניין: ברון-כהן וצ'רלס, יחד עם שלושה מהתסריטאים הקבועים של "סיינפלד" הפכו את "הדיקטטור" לסרט שבין כל בדיחות הזרים, הוואגינות והצואה שלו, מנסה לתקשר עם הקולנוע חם הלבב של צ'פלין (כמו ב"הדיקטטור הגדול", או "דייב", יש כאן סיפור על דיקטטור מרושע וכפילו פשוט העם, אלא שהעלילה כאן הולכת לכיוון אחר מהסרטים ההם), או אפילו קפרה (זהו "מיסטר אל-אדין הולך לוושינגטון"). קומדיה וולגרית ופרועה שדווקא מנסה להגיד משהו בעל ערך לעולם.

וזהו גן עדן קומי. ברון-כהן ושות' רוקקים על העולם. על כולם. על יהודים וערבים, כמובן. אבל בעיקר על אמריקה, שהסרט בעצם מנסה להגיד מפורשות שאמריקה היא בעצמה דיקטטורה שאזרחיה אפילו לא מודעים להיותה כזאת. ועל הדרך כולם חוטפים. הסרט הזה שיוויוני להפליא: הוא מכפיש את כולם במידה שווה (ואני מודה: כשיהודים מספרים בדיחות על יהודים, זה מצחיק אותי מאוד). אבל האם הסרט באמת שיוויוני? אני מניח שלצופים הערבים יש קייס להיעלבות כשברון-כהן מעמיד פנים שהוא מדבר עברית בשעה שהוא בעצם מדבר עברית משובשת (שוב, כמו ב"בוראט" הקהל הישראלי יתגלגל מצחוק מכל "ג'חנון" ו"מלאווח" ו"בולבול" שלו, במקומות שהקהל האמריקאי בכלל לא יידע שיש שם בדיחה). כלומר שבעולמו היהודי של ברון-כהן בקזחסטן ובממלכה הצפון-אפריקאית שממנה מגיע הגנרל אדמירל אל-אדין מדברים אותה שפה.

ההברקה הכי גדולה בסרט נמצאת בפסקול: שיבוצם של שירי פופ, מהסוג שנדוש למצוא בסצינות מפתח בפסקולים הוליוודיים (אר.אי.אם, דולי פרטון, וכו') אבל בגרסאות כיסוי בערבית.

אה, עוד הברקה. והפתעה: אנה פאריס, שחקנית בלתי נסבלת בדרך כלל, פשוט מצוינת בסרט הזה בתור חברתו הלסבית/טבעונית/היפסטרית/שמאלנית של הדיקטטור.

================

תוספת. הנה מה שכתבתי מאוחר יותר על הסרט ב"פנאי פלוס":

הקהל הישראלי מאוהב בסשה ברון כהן. אפשר אפילו לקבוע שכרגע הוא ככל הנראה כוכב הקולנוע הכי מצליח בישראל. כלומר, שחקן שהקהל מגיע לסרטיו רק מעצם העובדה שהוא מופיע שם. מבחינת מספרים, סשה ברון כהן של השנים האחרונות עקבי ומצליח בקופות בישראל יותר מאשר בראד פיט. ולמה זה? אולי כי נעים לנו – ואני כותב את זה בגוף ראשון, כי אני שותף לתחושה הזאת – שאחד מגדולי הקומדיה בעולם כרגע מחצין בסרטיו את שורשיו הישראליים; זה נעים להיכנס לסרט שזוכה להצלחה (סבירה) בכל העולם ולשים לב שלקהל הישראלי יש יתרון על פני הקהל בשאר העולם מבחינת כמות הבדיחות. כמו ב"בוראט", יצירת המופת שהעבירה את דמויות של ברון כהן לקולנוע אחרי שנים של גאונות טלוויזיונית, גיבור הסרט אמור לדבר בשפה זרה ואקזוטית לאוזני דוברי האנגלית אבל בפועל הוא מדבר עברית (וכך יוצא, באופן גזעני למדי, יש לומר, שבסרטיו של ברון-כהן, גם קזחית וגם ערבית נשמעות אותו דבר: כמו עברית משובשת). וכמו כל בן מהגרים שגדל רוב חייו בגולה ומגיע לישראל לבקר את בני דודיו רק פעם-פעמיים בשנה, רוב אוצר המילים של ברון-כהן מורכב מקללות. ואני חייב להודות במבוכה אינפנטילית: כשברון-כהן מדבר על "בולבול" ו"מלאווח" (שמות איברי המין הגבריים והנשיים, בהתאמה, בשפתה של ממלכת וואדיה), אני מוצא את זה מצחיק מאוד. תינוקי, אבל מצחיק.

אז סיכמנו ש"בוראט" היה יצירת מופת (סרט השנה של "סינמסקופ" לשנת 2006, אני מזכיר). ו"ברונו" היה נפילה. ו"הדיקטטור" – בו סוף סוף בורא ברון-כהן דמות חדשה ולא מגייס דמות מהארסנל הטלוויזיוני שלו – הוא יותר טוב (בהרבה) מהשני, אבל פחות מהראשון. ונשאלת השאלה: למה? למה "הדיקטטור" לא מצליח להגיע להישגיו של "בוראט". הרהרתי בכך דקה או שניים והגעתי למסקנות.

א. בגלל ברון-כהן עצמו. “בוראט" היה, למעשה, מעין סרט מתיחות של קומיקאי שלא היה מאוד מוכר באמריקה. הוא הסתובב ביבשת, העמיד פנים שהוא כתב הטלוויזיה הקזחית, וחשף את פניה הגזעניות של אמריקה ברבים. כתוצאה מכך קרו שני דברים: ברגע שהסרט יצא חטפו ברון-כהן ושותפיו לסרט מבול של תביעות מצד אנשים שצולמו לסרט ללא ידיעתם ושטענו – כנראה בצדק – שהסכמתם להצטלם נלקחה מהם באופן לא כן. הדבר השני הוא שברון-כהן נהיה בין לילה כוכב בינלאומי, שפניו – גם כשהוא מחופש לכתב קזחי – מוכרות להמונים. שש השנים שחלפו מאז הפכו את הקהל לזהיר יותר כשהוא מדבר מול מצלמה. כבר ב"ברונו" קטעי הראיונות היו חלשים יותר והורגש שאנשים חוששים לדבר בפתיחות מול מצלמה.

ב. בגלל הדמות. הגאוניות של בוראט היתה בכך שהדמות הזאת היתה שפלה ונחותה מבחינה מעמדית מכל מי שהיא פגשה בדרכה. זו הסיבה שתחבולת הצילום כמו-תיעודי הצליחה. בוראט גרם לאדם הכי מסכן באמריקה להתנשא מעליו, וזה יצר פתיחות עצומה אצל אנשים. לעומת זאת גם ברונו וגם הגנרל-אדמיראל אל-אדין, גיבור "הדיקטטור", הם אנשים עם מעמד ופוזה. הם מרתיעים מעליהם את הקהל, גורמים למצולם להיזהר בשפתו ובהליכותיו. ניכר שב"הדיקטטור" היו כמה ניסיונות לצלם צילום תיעודי לא מתוסרט ברחובות מנהטן בהם אובד הגנרל-אדמירל ופונה לעזרת העוברים והשבים, אבל נראה גם שהטכניקה הזאת נזנחה מהר בסרט, כי היא לא עבדה. במקום זאת, גייס ברון-כהן ושותפו, הבמאי לארי צ'רלס, את התסריטאים של "סיינפלד" (ושל "יורוטריפ") וכתבו תסריט מסודר, עם סצינות ודמויות. התוצאה יצאה מצחיקה מאוד, מאוד מאוד, ושוב מציגה את אמריקה כמדינה שכולה פרדוקס: דמוקרטיה ענקית וליברלית שבעצם מתנהגת כדיקטטורה גזענית, הנשלטת על ידי בעלי ההון, השולטים במערכת השלטון המושחטת. והתוצאה אף ומוכיחה לי שברון-כהן בהחלט בדרכו להפוך לפיטר סלרס של ימינו. אבל "בוראט" זה לא.

ציוץ