28 מאי 2012 | 12:41 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

קצת קיטש, קצת ספוילרים

זו כתבה שהייתי רוצה לקרוא. או סרט תיעודי שהייתי רוצה לראות. או אפילו רעיון לסרט עלילתי שמישהו כמו בילי וויילדר או קמרון קרואו היו יכולים להתעניין בהם: איך זה להיות טיילור קיטש היום, 28.5.2012. רובנו לא שמענו על טיילור קיטש המסוקס, אבל מעריצי הסדרה “אורות ליל שישי” מכירים את דמותו, טים ריגינס. והוליווד, כפי שהיא עושה מדי פעם, החליטה שהגיע הזמן שקיטש יהפוך לכוכב סרטי אקשן עצומי מידות וליהקו אותו גם ל”ג’ון קרטר” וגם ל”באטלשיפ”. ושני הסרטים רבי האפקטים, מפוצצי הטסטוסטרון ועתירי התקציב האלה התרסקו כלכלית באמריקה. איך שחקן, שמין הסתם פימפמו לו בראש שהוא הולך להיות הדבר הכי ענק של הוליווד, מתמודד עם זה? אם הוא בריא בנפשו והאגו שלו אינו פריך ומתפורר הוא מנסה לראות את הצדדים החיוביים שבמצב: שני הסרטים הצליחו לא רע מחוץ לאמריקה עם הכנסות של למעלה מ-200 מיליון דולר. והוא גם יכול להגיד לעצמו שהוא את שלו עשה, וכל השאר מחוץ לשליטתו.

 

אבל חוששני ששחקנים אינם כה ריאליים, או לפחות השחקנים שניזונים מסמי ההזיה הקשים של האגו ההוליוודי. אז איך חיים עם זה? איך הופכים מהדבר הכי חם, למי ששני כשלונות עצומים רשומים על שמו? אני בטוח שברמה האנושית – לא ברמת הכותרות ב”וראייטי” או השיחות עם הסוכן – יש כאן דרמה מסעירה, שהייתי שמח לקרוא עליה.

 

===============

 

והנה שתי כתבות שנהניתי לקרוא:

 

א.

סטנלי פיש ב”ניו יורק טיימס” מביא מחקר מרתק שאותו אני מקטלג תחת הרובריקה “ידעתי!”, שמגלה שספוילרים דווקא עוזרים (!) לחוויית הצפייה או הקריאה ומשפרים אותה. לכן כל בהלת הספוילרים באינטרנט היא סוג של פנאטיות שבאה מצד אנשים שדווקא רוצים להתרברב בזה שהם כבר ראו את הסרט (או קראו את הספר) ואחרים לא.

 

ב.

והנה טיפים: איך להיות מבקר?

נושאים: בשוטף

22 תגובות ל - “קצת קיטש, קצת ספוילרים”

  1. איריסע 28 מאי 2012 ב - 14:03 קישור ישיר

    לגבי טיילור קיטש, מודה שמעולם לא ראיתי אותו בסרט או בטלויזיה, אבל אני יודעת מי זה. למרבה הצער, בהוליווד הכל הרי נמדד בכסף כמו שכולם יודעים. אולי זה לא יהרוס לקיטש את הקריירה, אבל יקח עוד הרבה זמן עד שילהקו אותו שוב בבלוקסבטרים מהסוג הזה. כל מה שהחבר’ה שמחליטים באולפנים יזכרו זה את הכישלון העצום של “ג’ון קרטר” ואת העובדה שהאחראי בדיסני שאישר את הסרט התפטר. ובילי ויילדר כבר עשה על זה סרט “שדרות סנסט”…

  2. דורון פישלר 28 מאי 2012 ב - 14:43 קישור ישיר

    יש אנשים שספוילרים לא מפריעים להם. יש כאלה שכן. לתת לעצמך רישיון לספיילר הכל משום ש”הוכח מחקרית” שספוילרים מועילים לחווית הצפיה בממוצע, זה כמו להגיש במסעדה מאכלים עם בוטנים לכולם ללא אזהרה, מכיוון שהוכח מחקרית שרוב האנשים אינם אלרגיים.

    הנה דיון שהתפתח בעין הדג על הנושא הזה כשהמחקר הזה התפרסם, בשנה שעברה:
    http://www.fisheye.co.il/?p=17722&comNum=434644#li-comment-434644

    לא הבנתי את התאוריה הגורסת שאנשים שנמנעים מספוילרים הם דווקא אלה שכבר ראו את הסרט(?!), אבל לי יש תאוריה אחרת, שגורסת שמי שמספיילר בלי אזהרה מניאק.

    • אוהד 28 מאי 2012 ב - 15:53 קישור ישיר

      לייק לדורון

    • ניר 28 מאי 2012 ב - 18:19 קישור ישיר

      פישלייק

    • אביגיל 28 מאי 2012 ב - 19:39 קישור ישיר

      כמי שניסתה להעלות את הנושא הזה בעין הדג, דורון, אני מוצאת את הגישה שלך מעט מתממת. הרי לא מדובר פה באיש באמונתו יחיה, אם אתה רוצה ספוילרים תחפש ספוילרים. הגישה שלך, שמי שמספיילר ללא אזהרה הוא מניאק, למעשה כופה את בהלת הספוילרים גם על אנשים כמוני, שמאמינים שלא מדובר בדבר נייטרלי אלא בגישה פוגענית הגורמת נזק רב לא רק לשיח התרבותי אלא לתרבות עצמה, בכך שהיא מאדירה את “מה שקורה” על מכלול היצירה. נדמה לי שאתה מפספס את הנקודה של המחקר המצוטט – הוא לא בא לשלול את הטענה שאנשים מרגישים רע כשמספיילרים להם משהו, אלא לשאול מאיפה התחושה הרעה הזו מגיעה. לפי תוצאות המחקר, מקורה אינו בזה שהיצירה “נהרסה.” אני מאמינה שזהו הדגש על ספוילרים בשיח התרבותי שלנו שגורם לאנשים לתת להם כל כך הרבה חשיבות, ולהרגיש רע כשהם מספוילרים בטעות. לדעתי יש מקום לגישה בריאה הרבה יותר לכל נושא הספוילרים, גישה שלדעתי תשפר את כל התחום שלנו.

  3. אילן 28 מאי 2012 ב - 15:58 קישור ישיר

    אני לא מצליח לחשוב על כוכב אקשן שהוליווד הכתירה בעשור האחרון, שלא הפך לפלופ תוך בערך שנה, או אפילו באותו הקיץ. חלק מהניסיונות היו הזויים במיוחד, כמו להפוך את שיה לה-בוף לכוכב אקשן.. אומנם לא כישלון בקנה מידה של קיטש, אבל תוצרים מביכים ומועמדויות ראזי לרוב.

  4. דורון פישלר 28 מאי 2012 ב - 19:50 קישור ישיר

    אביגיל, עברנו על כל זה כבר. הגישה שלי לא “כופה” עליך שום דבר מלבד נימוס בסיסי. אף אחד לא דורש ממך לגזור על עצמך שתיקה ולא להסגיר אף פרט עלילה על אף סרט לעולם; כל מה שמבוקש ממך הוא להוסיף אזהרה. להגיד קודם “זהירות, ספוילר”. מה לכל הרוחות קשה, מגביל או “לא בריא” בזה?

    • אביגיל 28 מאי 2012 ב - 21:27 קישור ישיר

      מה שמגביל הוא שאני כותבת שמחשיבה את האסטתיות של הכתיבה שלי, ואזהרת ספוילרים פוגמת באסטתיות הזו. זהו מונח חובבני ופאנבויי שמכריז לעולם שכותב שורות אלה הוא, טוב, חובבן ופאנבוי.

      ואת מה שלא בריא כבר הסברתי. להוסיף אזהרת ספוילרים זה להיכנע לרציונל שאזהרת ספוילרים היא דבר נחוץ, כלומר שספוילרים הם דבר כל כך מסוכן שעלי להזהיר את האנשים שקוראים את הטקסט שלי מפניהם. זו, כפי שכבר אמרתי, גישה לא בריאה שלטעמי פוגעת בתחום, ואין לי שום עניין לעודד אותה, גם באופן סביל, ע”י הוספת אזהרות כאלה לטקסטים שלי.

    • רני 29 מאי 2012 ב - 15:32 קישור ישיר

      אביגיל: אני כל כך לא מסכים. ואת זה אני אומר כמי שספוילרים לא מפריעים לו. אבל אני מודע לכך שישנם אנשים שספוילרים מאד מפריעים להם, וגם אם אני לא ממבין את גישתם, וגם אם אני – ממש כמוך – סבור שדיון רציני ללא ספוילרים מרדד את הדיון, הרי שאין לי שום ענין לכפות את הגישה שלי על מי שאינו מעונין בכך. וברגע שנמנעים מאזהרת ספוילר, גם במחיר הלא קל של אסתטיקת הטקסט, התוצאה היא כפיה על מי שאינו חפץ בכך. וזה, בעיני, מעשה ביריונות שאינו במקומו. אני סבור שהמחיר של אזהרת ספוילר בראש הטקסט היא פשוט ענין של נימוס אלמנטרי. מה גם שיש דרכים לשלב את אזהרת הספוילר הזו באופן אסתטי.

      ועוד דבר: ישנם יוצרים (בין אם נעריך את יצירתם הקולנועית או לא) שמעדיפים שהקהל יגיע ליצירתם חף מכל ידע מוקדם. דוגמאות קיצוניות הן סרטים כגון “החוש השישי” או “משחק הדמעות”. אי מתן אזהרת ספוילר לסרטים מסוג זה (וגם אחרים) פוגעת גם בגישה האמנותית של היוצר.

    • אביגיל 29 מאי 2012 ב - 15:52 קישור ישיר

      רני: בתאוריה זה מאוד רצוי לא לכפות את הגישה שלך על אנשים אחרים, אבל הבעיה היא שאין בדיון הזה מקום לפשרה. מה לגבי הזכות שלי לא להכפות לתוך התנהגות שאני מאמינה שפוגעת בתחום? אם אני לא כופה את הגישה שלי על אחרים – כלומר מוסיפה אזהרות ספוילרים לטקסטים שלי – הרי שקיבלתי את זכותם לכפות עלי את הגישה שלהם, שאזהרות אלו הכרחיות. מכיוון שאני מאמינה שזו גישה הרסנית, אין לי עניין לאפשר את הכפייה הזו.

      גם לא יודעת עד כמה אני מתרגשת מיוצרים שמנסים לקבוע כיצד הקהל יצרוך את היצירה שלהם. סך הכל, זו חריגה מתחום ה”סמכות” שלהם – היוצר, כפי שאומרת לנו התאוריה המודרנית, מת ברגע שהיצירה עוזבת את ידיו – וגם לא דרישה כל כך ראליסטית – אין ודאי חובבי קולנוע רבים שלא יודעים את הסוף של החוש הששי או הסוד של משחק הדמעות, ובכל זאת אלה נחשבים סרטים חשובים ושווים צפייה. מה שמביא אותי לנקודה האחרונה שלי, שבלי קשר למה שהיוצר מאמין, יצירה שוות ערך היא לא כזו ש”מתקלקלת” כשיודעים מה קורה בה.

      עם זאת, אני מאמינה בלשפוט כל מקרה לגופו. כבר היו מקרים, אם כי מועטים, שבהם הוספתי אזהרות ספוילרים לפוסטים בבלוג שלי, או הסרתי מידע עודף מביקורות אותן ערכתי. אבל זה היה מתוך שיקול שבחן את היצירה המסוימת וניסה לענות על שתי שאלות – האם לגלות את הפרט הזה באמת יקלקל לקוראים את היצירה (שזו, כפי שאמרתי, לא נקודת זכות, אבל לעיתים אני כותבת על יצירות שסובלות מהפגם הזה), והאם גילוי הפרט הזה הכרחי על מנת לפתח את הדיון של הפוסט? מה שמפריע לי בגישה הרווחת כלפי ספוילרים היא שהיא לא מבצעת את השיקול הזה – כל ספוילר, לא משנה כמה שולי, ולא משנה מה גילה של היצירה, מוקצה. זה לא רק מוגזם עד כדי היסטריה, אלא, כפי שכבר אמרתי, פוגעני.

    • רני 29 מאי 2012 ב - 18:14 קישור ישיר

      אביגיל: אני מסכים איתך שהגישה הנוכחית כלפי ספוילרים (שהתעצמה מאד ברשת) היא על גבול ההיסטריה. וממש מהשיקולים שאת העלית. יחד עם זאת יש מקום להתחשב גם במי שאינו מעונין בכך. ודי באזהרת ספוילר כללית בראש הבלוג, או איזשהי אמירה כללית שאינה מתקשרת לפוסט מסוים שבבלוג זה אין כבוד לגישת מניעת הספוילרים. מי שמעניין אותו מספיק לקרוא את מה שאת כותבת, יכנס גם כך. הבחירה חייבת להיות בידי הקורא. ממש כשם שאני נמנע מכניסה לאתרים שגישתם בנוגע לנושא מסוים – יהא אשר יהא – אינה מקובלת עלי. ממש כשם שאני נמנע מלצרוך מוצרים של חברות שנוקטות במדיניות מסוימת שאינה מוסכמת עלי.

      באשר לגישת היוצר: בוודאי שהיוצר מת ברגע שיצירתו שוחררה לאוויר העולם. אבל בקשתו שווה ציון, גם אם לא כל אחד יבחר להתחשב בבקשה הזו.

      ומעבר לכך, אחזור על מה שדורון אמר: צפיה ביצירה כשאת יודעת משהו אין דינה כצפיה לפני הידיעה הזו. את “החשוד העיקרי” אפשר לראות רק פעם אחת כשאינך יודעת מה ההפתעה, או אם יש בכלל הפתעה. זו גם חלק מההנאה שבצפייה, ולאף אחד אין זכות להכתיב לאף אחד באיזה דרך יצפה בסרט מסוים.

      או בקיצור: אני אולי לא מסכים עם גישתו של מישהו אבל אעמוד על זכותו להינות ממנה עד הסוף, גם אם אני סבור שהיא שגויה באופן גורף.

    • אביגיל 30 מאי 2012 ב - 9:24 קישור ישיר

      רני: לפני חמש שנים, אולי הייתי מסכימה אתך לגבי ההגיון שבהערת ספוילרים גורפת ומינימלית. כיום, כשההיסטריה לגבי ספוילרים כל כך גואה, גם פשרה כזו נדמית לי בעייתית בלגיטימציה שהיא נותנת להיסטריה הזו.
      את הטיעון של “אפשר לראות סרט בפעם הראשונה רק פעם אחת” העלו גם בעין הדג כשהנושא הזה עלה, ועכשיו כמו אז אני לא כל כך מבינה אותו. הרי יש המון דרכים שונות לצרוך יצירה בפעם הראשונה, והמון משתנים הקשורים בצופה שמשפיעים על חווית הצפיה – גיל, מצב רוח, בריאות, עייפות או עירנות, ריכוז או היסח דעת, וסתם מה שקורה בחיינו באותו הרגע. לא נראה לי הגיוני להכריז שרק בורות היא הגורם המשמעותי שיבדיל בין הנאה לחוסר הנאה. פשוט צריך לקבל שיש פעם ראשונה יחידה לכל דבר, ושלא משנה מה מצבנו בפעם הראשונה הזו, הוא שולל את כל הפעמים הראשונות האפשריות האחרות. אלו החיים.

    • רני 30 מאי 2012 ב - 14:09 קישור ישיר

      אביגיל: אז זהו. שהשיקול של לראות סרט בפעם הראשונה כך או אחרת הוא שיקול אישי של כל אחד לגבי עצמו. ממש כשם שהשיקול אם להאמין באלוהים והאם לעשות זאת בדרך אחת או אחרת הוא שיקול אישי של כל אחד מבלי שלאף אחד תהיה הזכות להתערב בשיקולים הללו. אם אדם מסוים בוחר לצפות בסרטים בדרך מסוימת שהיא הדרך שלו, מן הסתם הגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. ועד כמה שנחשוב שמסקנתו שגויה, אין לנו זכות להתערב. אפשר להביר, אפשר לטעון, אפשר לשכנע. אבל אי אפשר לכפות. לא בענייני דת, לא בעניינים אישיים ולא בעניינים תרבותיים.

    • אביגיל 30 מאי 2012 ב - 14:57 קישור ישיר

      נדמה לי שאתה קצת מתלהם, רני, אבל אפילו אם נקבל שספוילרים זה דבר הרה גורל כמו אמונה באלוהים, כל זה מחזיר אותנו לנקודת המוצא. לכפות על אנשים להתנהג במינימום של מודעות ואחריות לעצמם, לקבל את העובדה שספוילרים הם תוצר של הסתובבות באינטרנט, ושאי אפשר להגיע לכל יצירה בבורות מוחלטת? יהרג ובל יעבור. לכפות עלי לכער את הטקסטים שלי ובה בשעה לתת לגיטימציה לגישה שאני מאמינה שהיא הרסנית ומוגזמת? למי אכפת! תסלח לי אם אין לי יותר מדי סימפטיה לגישה הזו.
      ורק כדי להראות שגם אני יכולה לעשות השוואות מתלהמות, אני לא חושבת שספוילרים הם המקבילה של אמונה באלוהים. מדובר פה בגישה שמצריכה את שינוי המרחב הציבורי, כופה היענות גם על אלה שלא מקבלים את האמונות שבבסיסה, מתגוננת תחת אצטלה של כבוד לזולת אך למעשה שוללת את הכבוד הזה ממי שמתנגד לה, ונותנת לגיטימציה לרעיונות הרסניים. המקבילה ההגיונית יותר נראית לי כמו הדרת נשים.

    • רני 30 מאי 2012 ב - 15:38 קישור ישיר

      לא היתה פה כוונת התלהמות, אבל בכוונה בחרתי בדוגמה קצת קיצונית כיון שיש הקבלה: ממש כשם שדת או חוסר דת (אם ניקח את המקרה שלי) היא עניין אישי ולא ציבורי, כך גם צריכת תרבות היא ענין אישי.

      אני ממש לא חושב שמישהו באנטרנט, בתקשורת או בכל מקום אחר צריך לצנזר את עצמו מלספיילר, או לומר מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. אבל כיון שעניין הספוילרים חשוב לכל כך הרבה אנשים (גם את ואני נסכים שזו גישה מטופשת והרסנית, ועל כך אנו מסכימים) הרי שלהזהיר את אותם אנשים מספוילרים אפשריים זה עניין של נימוס אלמנטרי ולא עניין הרה גורל.

      יתרה מזאת: קיימים אנשים לא מעטים שבכוונה מעדיפים לקרוא ביקורת מקיפה וכוללת ספוילרים על סרט לאחר שראו את הסרט ולא לפני. גישה הרסנית? אולי. אבל זו זכותם.

      הדיון בינינו כבר הפך למעגלי, ונראה לי שנמשיך להסכים שלא להסכים. במובן מסוים זהו גם דיון תיאורטי משום שאני מניח שבאופן מעשי – לאחר שאתה כבר מכיר מבקר מסוים תדע להימנע מהטקסטים שלו עד לאחר החשיפה ליצירה המדוברת. במובן מסוים השמות אביגיל ויאיר יכולים להוות כתמרור אזהרה בפני עצמו למי שספוילרים חשובים לו. אז בעצם זהו דיון כמעט תיאורטי על העיקרון. וכאן, כאמור, ניאלץ להיות חלוקים בדעותינו.

  5. x 28 מאי 2012 ב - 21:50 קישור ישיר

    אזהרת ספוילרים פוגמת באסתטיות????
    אזהר יותר כשאקרא בבלוג שלך…
    מסכים עם כל מילה של דורון פישלר. נימוס בסיסי.

    • נחמן 29 מאי 2012 ב - 0:19 קישור ישיר

      כותב טוב, סתומרת אחד שיודע לכתוב וגם יודע מה הוא רוצה לומר, יכול לכתוב הכל בלי ספויילרים בכלל וזה לא ממש קשה.חסידי הספויילרים הם בד”כ האלה שנדמה להם שהם ראו משו שכל העולם לא ראה או לא יכול היה לראות, מן שחצנות של אינפנטילים. סה טו.

  6. hamlet 28 מאי 2012 ב - 23:25 קישור ישיר

    No Spoiler
    The Dictator is fuuunnnyyy
    a lot of Hebrew
    Bad taste
    Cool film

  7. נעם 29 מאי 2012 ב - 0:17 קישור ישיר

    הילארי סוואנק מתה בסוף של “מיליון דולר בייבי”. תלמה ולואיז מתאבדות בקפיצה מצוק. ג’ק ניקולסון מת בסוף של “קן הקוקיה”, וברוס וויליס בעצם מת לאורך כל “החוש השישי”.

    הילדה, הגיבורה של “חיות הדרום הפראי” זוכה “מצלמת הזהב” בקאן, מתה בסוף הסרט.
    מירי, האהבה של הגיבור הראשי ב”המשגיחים” מתה בסוף הסרט. קובי, החבר של גיבור הסרט יורה בה.
    הדמות של אסי לוי ב”העולם מצחיק” יולדת בסוף הסרט עובר מת.
    בפרק האחרון של “קטמנדו” מגלה שמוליק שאשתו בגדה בו וחוזר לארץ.
    מצטער אם הספויילר הפריע למישהו, הרי הסיפור, “מה שקורה”, זה לא חשוב, מה שחשוב זה מכללול היצירה. חוץ מזה, מחקר חדש מגלה שספויילרים הם מהנים ותורמים. אה, ואני גם לא אוהב לכתוב “זהירות ספויילר”, או “ספויילרים מעכשיו” זה כל כך ילדותי ולא יפה לעין.
    (הספויילרים האלו הם רק דוגמאות לכך שספויילר ללא התראה זה מעצבן. הם לא נכונים. רק האחרונים לא נכונים, איסטווד באמת עושה לסוואנק המתת חסד.

    • ערן 29 מאי 2012 ב - 0:54 קישור ישיר

      להיא ממשחק הדמעות יש זין.
      וקווין ספייסי זה קייזר סוזה.

    • אביגיל 29 מאי 2012 ב - 8:44 קישור ישיר

      אני חושבת שכדאי לזכור שאנחנו בבלוג של מישהו אחר, וההשתלחות הזו – הדי ילדותית בפני עצמה, אני חייבת להגיד – חוטאת להכנסת האורחים שלו.

      בכל מקרה, אני באינטרנט מימים ימימה, ומזמן כבר הפסיקו להפריע לי טרולים שמנסים “להרוס” סרטים בשיטות שאתה משתמש בהן כאן. כך גיליתי את הסוף של החוש הששי. ואתה יודע מה? זה לא הפריע להנאה שלי מהסרט בכלל.

  8. ערן 29 מאי 2012 ב - 23:23 קישור ישיר

    ספויילר!!! המרוקאי עצבני http://flix.tapuz.co.il/v/watch-4086307-.html


השאירו תגובה