פורסם ב"פנאי פלוס", 9.5.2012

הסרט הזה עושה לי חשק לבכות. חמישה סרטים ביים הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, יליד 1970, בעשר השנים האחרונות. ראיתי ארבעה מהם. שניים מהם ראיתי בפסטיבל חיפה ואת השלישי בפסטיבל ירושלים, והם גרמו לי לשוב ולהכריז שסורנטינו הוא הבמאי האירופי האהוב עליי כעת. האיש הזה מביים כמו שד. ב"השלכות האהבה" מ-2004 ו"חבר המשפחה" מ-2006 סורנטינו סיפר סיפורים שכאילו נלקחו מתוך אגדות האחים גרים, אבל מיקם אותם בתוך עולם מבוגר של פשע וניצול. והוא ביים את סרטיו במיקס ייחודי משלו של עבודת מצלמה מושלמת, מוקפדת, סימטרית, גרנדיוזית ועליה הוא הלביש את השימוש המבריק והנועז ביותר ביותר במוזיקה שנחשפתי אליו בעשור האחרון. סורנטינו הוא כמו די.ג'יי, בוחר שירי פופ אלקטרוניים ושם אותם בווליום אדיר בסרטיו. זה יצר מיקס מרהיב: התמונות נתנו לסרטיו נופך אופראי, הכל גדול מהחיים, על-זמני, אבל המוזיקה נתנה להם מימד עכשווי וצעיר. זה הגיע לשיא בסרטו הלפני האחרון והטוב ביותר, “איל דיבו" (“האלוהי"), שהגיע לכמה הקרנות מזדמנות בבתי הקולנוע ובסינמטקים בארץ, והיה אחד הסרטים הטובים שראיתי ב-2008 (הוא גם הביא את סורנטינו לפרסום עולמי, בזכות פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר הזר). סורנטינו, באומץ לב מבהיל, ביים ביוגרפיה קולנועית של ראש ממשלת איטליה, ג'וליו אנדריאוטי, ועשה זאת בעודו בחיים, ואף עשה זאת באופן מפליל למדי, כשהוא מדבר באופן גלוי על קשריו של אנדריאוטי עם המאפיה והשימוש שעשה בכוח, סחיטה ורצח כדי להגיע לשלטון ולהישאר בו. וגם כאן, סגנון הסרט היה מופת של התנגשות סגנונות. את הפורטרט של אנדריאוטי הוא ביים כמו צייר מימי הבארוק, הכל מלא עושר, הדר, כל פריים מושלם, כל שוט מושקע. אנדיראוטי הפך לדמות שייקספירית, מעין ריצ'ארד השלישי (יש לסורנטינו איזה עניין עם גיבנים), בתוך אופרה איטלקית גרנדיוזית. ועליה הוא הדביק פסקול שגם הוא מיקס יוצא דופן: מוזיקה קלאסית, פופ איטלקי קיטשי ופופ אלטרנטיבי עדכני, באופן שיוצר תחושה שאין קשר בין התקופה המצולמת והתקופה המושמעת. סרטיו של סורנטינו מצטיינים בהתנגשויות האירוניות האלה שבין עלילה וצילום ובין צילום ופסקול.

ואז פורסם שאת סרטו הבא הוא יצלם באמריקה, שיהיה דובר אנגלית ושמה שהיה הרקע בסרטיו הקודמים יהפוך עכשיו לחזית: המוזיקה. הרי היה ברור, למשמע סרטיו, שסורנטינו הוא איש שהמוזיקה זורמת בעורקיו. אז הוא יצר את "זה בוודאי המקום", סרט שחובבי מוזיקה מחייכים רק למשמע שמו, שמסגיר כל כך הרבה מתוכנו: “זה בוודאי המקום" הוא שם שיר של טוקינג הדס מתוך התקליט "מדברים בלשונות", ולא רק זאת אלא שדיוויד בירן, סולן הטוקינג הדס, יופיע בסרט בתפקיד קטן. ולא רק זאת, אלא שבירן יחד עם איש הפולק וויל אולדהם, יכתבו שירים לסרט. זה נשמע מושלם. ואכן, בזכות השפה האנגלית ובזכות השימוש בכוכבים מוכרים (ובראשם שון פן ופרנסס מקדורמנד), “זה בוודאי המקום" הוא הסרט הראשון של סורנטינו שמגיע להקרנות מסחריות סדירות בארץ. הידד, נכון?

ובכן, לא. הסרט הזה הוא מבחינתי מפח נפש מתסכל כמעט עד דמעות. אין לי מושג איך סורנטינו הצליח לקחת את חומרי הגלם הכי טובים בעולם ולבשל מהם תבשיל עם טעם כה משונה. שלא יהיו ספקות, יש בסרט הזה רגעים אדירים, והיכולת של סורנטינו להעמיד רגעים מופתיים – ומלאי אירוניה – של קולנוע גדוש באסתטיקה עדיין נוכחת ועדיין נדירה. אבל האלמנטים לא נדבקים זה לזה.

ההחלטה האמנותית העיקרית והטראגית ביותר בסיפור קשורה לאופיו של גיבור הסרט. אחרי שלושה סרטים של גיבור שכאילו עשוי מאבן בזלת יצוקה, מגיע גיבור שעשוי מג'לי. שון פן מגלם זמר פופ שזכה להצלחה רבה אי שם בשנות השמונים, וכיום חי ברווחה כלכלית ובשיעמום מוחלט עם אשתו (מקדורמנד) בבית רחב ידיים ומעוצב בניכור. אני מניח שסורנטינו ופן חשבו על מישהו כמו רוברט סמית, סולן הקיור, כשהם עיצבו את הדמות. מישהו עם רעמת שיער גדולה, צבועה בשחור עורב, פניו ושפתיו מאופרים, גם סתם ככה ביום יום. אבל באופן משונה האיש הזה מדבר בקול ילדותי, חלוש, גבוה ומאנפף. מיד, תוך שניות, זו דמות שלא היה לי שום חשק ועניין לבלות איתה. מישהו שממשיך לנהל פוזה בימתית גם בחיי היומיום שלו, גם כשהוא הולך לקניון, גם עשרות שנים אחרי שפרסומו נמוג? זו דמות פתטית בעיניי. ועוד כזאת שקול הדיבור החלוש שלה לא נשמע כאילו קול השירה שלה יהיה טוב יותר. אז לא משנה אם הוא אומר שהוא מכיר את דיוויד בואי או מיק ג'אגר, זו דמות שאני פשוט לא מחבב. ואני תוהה, אגב, למה פן וסורנטינו החליטו לעצב אותה ככה? כי היא כתובה אחרת. זו דמות שרגליה דווקא על הקרקע, חיה חיים שגרתיים, עם זוגיות יפה ויציבה, ושמנסה סוף סוף לטפל בחוסר התפקוד שלה מהעבר, כשהוא יוצא להשלים עם אביו הגוסס, איתו לא היה בקשר כ-30 שנה. אז מצד אחד הוא חי חיי שגרה, ומצד שני בראשו הוא עדיין נמצא על במה, שמחייבת אותו לשמור על השיער והאיפור? ומה העניין עם הקול הזה? הדמות הזאת הטריפה אותי.

ואם כבר מדברים על אירוניה: את זמר הגל-חדש הזה משליך סורנטינו לעלילה לחלוטין לא צפויה – לצאת ולמצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו במחנה הריכוז בזמן השואה. רעיון תסריטאי מעניין שבוודאי היה עובד היטב בספר: איש שכולו נשיות ואווריריות, מחפש ברחבי אמריקה נאצי, שמייצג את הגופניות, את הגבריות, את האלימות, את המוות. בשלב הזה סורנטינו משיל מעצמו את כל סממני הזיהוי שפרסמו אותו והופך לווים ונדרס. זה משהו כמו "פריז טקסס" פוגש את "מייד אין איזראל" של ארי פולמן פוגש את "הכל מואר". זה סרט מסע עם נאצי בסופו, ועם זמר פופ שמנסה להתקרב לשורשי המשפחה היהודית שלו, ושעובר תחנות בדרך בהן הוא משתלב בחייהם של אנשים מאיזורי הספר של אמריקה. הכי דג מחוץ למים, עם רגעים מקסימים של סוריאליזם, ולמצידם רגעים של השתוממות מוחלטת. מאיפה הסרט הזה בא ולאן הוא הולך.

השיר של טוקינג הדס שעל שמו נקרא הסרט מוכר גם בשני שמות נוספים. באופן עממי הוא מוכר כ"Home”, על שום שורת הפתיחה שלו, שנשמעת כמו מוטו טוב לחיים: “הבית, זה המקום שבו אני רוצה להיות". אבל בירן עצמו הדביק לשיר שם נוסף: בסוגריים הוא מכונה גם "מלודיה נאיבית". אולי אפולוגטיקה של להקת הפוסט-פאנק משנות השבעים שחתמה את האלבום הכי מסחרי שלה בשיר שנשמע פשוט כמו שיר ערש. סורנטינו, באירוניה האופיינית לו, רצה להפגיש את המלודיה הנאיבית עם כל זוועות החיים – נאצים, שואה, מוות, ניכור, הורים וילדים מסוכסכים, אבל גם לקחת השראה מבירן עצמו ולתעד את חייהם של פשוטי אמריקה, הנאיבים שבאנשים, כפי שבירן עצמו עשה ב"סיפורים מהחיים" שלו. בכל פעם שאהבת המוזיקה העצומה של סורנטינו מרימה ראש, הסרט קם לחיים, אבל רוב הזמן הוא משוטט לאיטו והולך לאיבוד בטריטוריות זרות לו.

ציוץ