12 מאי 2012 | 22:42 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"זה בוודאי המקום", ביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 9.5.2012

 

הסרט הזה עושה לי חשק לבכות. חמישה סרטים ביים הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, יליד 1970, בעשר השנים האחרונות. ראיתי ארבעה מהם. שניים מהם ראיתי בפסטיבל חיפה ואת השלישי בפסטיבל ירושלים, והם גרמו לי לשוב ולהכריז שסורנטינו הוא הבמאי האירופי האהוב עליי כעת. האיש הזה מביים כמו שד. ב”השלכות האהבה” מ-2004 ו”חבר המשפחה” מ-2006 סורנטינו סיפר סיפורים שכאילו נלקחו מתוך אגדות האחים גרים, אבל מיקם אותם בתוך עולם מבוגר של פשע וניצול. והוא ביים את סרטיו במיקס ייחודי משלו של עבודת מצלמה מושלמת, מוקפדת, סימטרית, גרנדיוזית ועליה הוא הלביש את השימוש המבריק והנועז ביותר ביותר במוזיקה שנחשפתי אליו בעשור האחרון. סורנטינו הוא כמו די.ג’יי, בוחר שירי פופ אלקטרוניים ושם אותם בווליום אדיר בסרטיו. זה יצר מיקס מרהיב: התמונות נתנו לסרטיו נופך אופראי, הכל גדול מהחיים, על-זמני, אבל המוזיקה נתנה להם מימד עכשווי וצעיר. זה הגיע לשיא בסרטו הלפני האחרון והטוב ביותר, “איל דיבו” (“האלוהי”), שהגיע לכמה הקרנות מזדמנות בבתי הקולנוע ובסינמטקים בארץ, והיה אחד הסרטים הטובים שראיתי ב-2008 (הוא גם הביא את סורנטינו לפרסום עולמי, בזכות פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר הזר). סורנטינו, באומץ לב מבהיל, ביים ביוגרפיה קולנועית של ראש ממשלת איטליה, ג’וליו אנדריאוטי, ועשה זאת בעודו בחיים, ואף עשה זאת באופן מפליל למדי, כשהוא מדבר באופן גלוי על קשריו של אנדריאוטי עם המאפיה והשימוש שעשה בכוח, סחיטה ורצח כדי להגיע לשלטון ולהישאר בו. וגם כאן, סגנון הסרט היה מופת של התנגשות סגנונות. את הפורטרט של אנדריאוטי הוא ביים כמו צייר מימי הבארוק, הכל מלא עושר, הדר, כל פריים מושלם, כל שוט מושקע. אנדיראוטי הפך לדמות שייקספירית, מעין ריצ’ארד השלישי (יש לסורנטינו איזה עניין עם גיבנים), בתוך אופרה איטלקית גרנדיוזית. ועליה הוא הדביק פסקול שגם הוא מיקס יוצא דופן: מוזיקה קלאסית, פופ איטלקי קיטשי ופופ אלטרנטיבי עדכני, באופן שיוצר תחושה שאין קשר בין התקופה המצולמת והתקופה המושמעת. סרטיו של סורנטינו מצטיינים בהתנגשויות האירוניות האלה שבין עלילה וצילום ובין צילום ופסקול.

 

ואז פורסם שאת סרטו הבא הוא יצלם באמריקה, שיהיה דובר אנגלית ושמה שהיה הרקע בסרטיו הקודמים יהפוך עכשיו לחזית: המוזיקה. הרי היה ברור, למשמע סרטיו, שסורנטינו הוא איש שהמוזיקה זורמת בעורקיו. אז הוא יצר את “זה בוודאי המקום”, סרט שחובבי מוזיקה מחייכים רק למשמע שמו, שמסגיר כל כך הרבה מתוכנו: “זה בוודאי המקום” הוא שם שיר של טוקינג הדס מתוך התקליט “מדברים בלשונות”, ולא רק זאת אלא שדיוויד בירן, סולן הטוקינג הדס, יופיע בסרט בתפקיד קטן. ולא רק זאת, אלא שבירן יחד עם איש הפולק וויל אולדהם, יכתבו שירים לסרט. זה נשמע מושלם. ואכן, בזכות השפה האנגלית ובזכות השימוש בכוכבים מוכרים (ובראשם שון פן ופרנסס מקדורמנד), “זה בוודאי המקום” הוא הסרט הראשון של סורנטינו שמגיע להקרנות מסחריות סדירות בארץ. הידד, נכון?

 

ובכן, לא. הסרט הזה הוא מבחינתי מפח נפש מתסכל כמעט עד דמעות. אין לי מושג איך סורנטינו הצליח לקחת את חומרי הגלם הכי טובים בעולם ולבשל מהם תבשיל עם טעם כה משונה. שלא יהיו ספקות, יש בסרט הזה רגעים אדירים, והיכולת של סורנטינו להעמיד רגעים מופתיים – ומלאי אירוניה – של קולנוע גדוש באסתטיקה עדיין נוכחת ועדיין נדירה. אבל האלמנטים לא נדבקים זה לזה.

 

ההחלטה האמנותית העיקרית והטראגית ביותר בסיפור קשורה לאופיו של גיבור הסרט. אחרי שלושה סרטים של גיבור שכאילו עשוי מאבן בזלת יצוקה, מגיע גיבור שעשוי מג’לי. שון פן מגלם זמר פופ שזכה להצלחה רבה אי שם בשנות השמונים, וכיום חי ברווחה כלכלית ובשיעמום מוחלט עם אשתו (מקדורמנד) בבית רחב ידיים ומעוצב בניכור. אני מניח שסורנטינו ופן חשבו על מישהו כמו רוברט סמית, סולן הקיור, כשהם עיצבו את הדמות. מישהו עם רעמת שיער גדולה, צבועה בשחור עורב, פניו ושפתיו מאופרים, גם סתם ככה ביום יום. אבל באופן משונה האיש הזה מדבר בקול ילדותי, חלוש, גבוה ומאנפף. מיד, תוך שניות, זו דמות שלא היה לי שום חשק ועניין לבלות איתה. מישהו שממשיך לנהל פוזה בימתית גם בחיי היומיום שלו, גם כשהוא הולך לקניון, גם עשרות שנים אחרי שפרסומו נמוג? זו דמות פתטית בעיניי. ועוד כזאת שקול הדיבור החלוש שלה לא נשמע כאילו קול השירה שלה יהיה טוב יותר. אז לא משנה אם הוא אומר שהוא מכיר את דיוויד בואי או מיק ג’אגר, זו דמות שאני פשוט לא מחבב. ואני תוהה, אגב, למה פן וסורנטינו החליטו לעצב אותה ככה? כי היא כתובה אחרת. זו דמות שרגליה דווקא על הקרקע, חיה חיים שגרתיים, עם זוגיות יפה ויציבה, ושמנסה סוף סוף לטפל בחוסר התפקוד שלה מהעבר, כשהוא יוצא להשלים עם אביו הגוסס, איתו לא היה בקשר כ-30 שנה. אז מצד אחד הוא חי חיי שגרה, ומצד שני בראשו הוא עדיין נמצא על במה, שמחייבת אותו לשמור על השיער והאיפור? ומה העניין עם הקול הזה? הדמות הזאת הטריפה אותי.

 

 

ואם כבר מדברים על אירוניה: את זמר הגל-חדש הזה משליך סורנטינו לעלילה לחלוטין לא צפויה – לצאת ולמצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו במחנה הריכוז בזמן השואה. רעיון תסריטאי מעניין שבוודאי היה עובד היטב בספר: איש שכולו נשיות ואווריריות, מחפש ברחבי אמריקה נאצי, שמייצג את הגופניות, את הגבריות, את האלימות, את המוות. בשלב הזה סורנטינו משיל מעצמו את כל סממני הזיהוי שפרסמו אותו והופך לווים ונדרס. זה משהו כמו “פריז טקסס” פוגש את “מייד אין איזראל” של ארי פולמן פוגש את “הכל מואר”. זה סרט מסע עם נאצי בסופו, ועם זמר פופ שמנסה להתקרב לשורשי המשפחה היהודית שלו, ושעובר תחנות בדרך בהן הוא משתלב בחייהם של אנשים מאיזורי הספר של אמריקה. הכי דג מחוץ למים, עם רגעים מקסימים של סוריאליזם, ולמצידם רגעים של השתוממות מוחלטת. מאיפה הסרט הזה בא ולאן הוא הולך.

 

השיר של טוקינג הדס שעל שמו נקרא הסרט מוכר גם בשני שמות נוספים. באופן עממי הוא מוכר כ”Home”, על שום שורת הפתיחה שלו, שנשמעת כמו מוטו טוב לחיים: “הבית, זה המקום שבו אני רוצה להיות”. אבל בירן עצמו הדביק לשיר שם נוסף: בסוגריים הוא מכונה גם “מלודיה נאיבית”. אולי אפולוגטיקה של להקת הפוסט-פאנק משנות השבעים שחתמה את האלבום הכי מסחרי שלה בשיר שנשמע פשוט כמו שיר ערש. סורנטינו, באירוניה האופיינית לו, רצה להפגיש את המלודיה הנאיבית עם כל זוועות החיים – נאצים, שואה, מוות, ניכור, הורים וילדים מסוכסכים, אבל גם לקחת השראה מבירן עצמו ולתעד את חייהם של פשוטי אמריקה, הנאיבים שבאנשים, כפי שבירן עצמו עשה ב”סיפורים מהחיים” שלו. בכל פעם שאהבת המוזיקה העצומה של סורנטינו מרימה ראש, הסרט קם לחיים, אבל רוב הזמן הוא משוטט לאיטו והולך לאיבוד בטריטוריות זרות לו.

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"זה בוודאי המקום", ביקורת”

  1. איתי 13 מאי 2012 ב - 1:27 קישור ישיר

    מוזר לי שבביקורות שקראתי וגם בשלך לא היתה התייחסות לעריכה ולבניית הסיפור הגחמתיות שבהן הסרט הזה מאופיין. אני חושב שהבעיה עם הסרט הזה היא לא הדמות הראשית, שהיא מרתקת ושובת לב בעיני, אלא בדרך שבה סורנטינו זורק קווי עלילה, דמויות וסצנות בצורה שכאילו בזה להגיון המסורתי של נרטיב קולנועי. לכאורה, אין עם זה בעיה בסרט שהאווירה שלו היא של סרט אמנותי, אך החומרים שממנו הוא מורכב באמת הרבה יותר דומים לסרט כמו “סיפורים מהחיים” (שהסרט כולו נראה כמו מחווה לו, עם הפורטרטים שבו של דמויות אקצנטריות מרחבי האמריקנה) מאשר לסרטיו הקודמים (שלא סבלתי אגב, בדיוק בגלל ההתנגשות החזיתית שבהם בין יומרנות אמנותית מוגזמת לבין עריכת אם.טי.וי קופצנית ומעצבנת). הסרט הזה בנוי כמו גירסה קוביסטית לסרט מסע אמריקאי טיפוסי – כל החומרים שם, אבל בסדר מפורק לגמרי, כך שמי שקורא את תיאור העלילה וחושב שזה מה שהוא הולך לקבל יהיה די מופתע, כיוון שהוא הולך להיתקל ברצף של סצינות שבסופו של דבר מרכיבות את הסיפור הזה, אבל רק בסופו (המעט דידקטי מדי, אחרי שכל הסרט דווקא ניחן ביתר אניגמטיות) נושאות את המטען הרגשי שצפוי ממנו. דווקא עריכה יותר מסורתית היתה עושה עם החומרים האלה צדק רב יותר, אני חושב, בלי לוותר על כל המעלות האמנותיות שבו. עדיין אני חושב שזה סרט מרתק, בעיקר בגלל המבט האאוטסיידרי שלו על אמריקה (ונסתר מבינתי איך שני תסריטאים איטלקים מכירים כל כך הרבה דקויות של התרבות האמריקנית), ואינספור הדמויות המרתקות ששזורות בו (פלוס הופעה קצרה ומכמירת לב של הארי דין סטנטון כהומאז’ לאותו דמיון לפריז טקסס שדיברת עליו). ולמה אין התייחסות אגב שסורנטינו מגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים בחודש הבא? זו הזדמנות לשאול אותו הרבה דברים שעולים בעקבות הסרט הזה.

  2. אור 13 מאי 2012 ב - 8:09 קישור ישיר

    הי, יאיר. תיקון קטן: האלוהי לא היה מועמד לסרט הזר. הוא היה מועמד על איפור. “גומורה” נשלח באותה שנה.

  3. מיקי 17 מאי 2012 ב - 12:06 קישור ישיר

    יאיר, אתה תמוהה!

  4. עוז 19 מאי 2012 ב - 14:37 קישור ישיר

    זהו סרט מעניין במיוחד. קווי העלילה אומנם לא שזורים אחד בשני, אבל יש שם כמה רגעי פנינה קולנועיים.

    מאוד הזכיר לי בימוי ותרחישי עלילה כמו של ג’ים ג’רמוש.

    שון פן בתפקיד מצויין!!!

  5. אביז 23 מאי 2012 ב - 0:29 קישור ישיר

    סרט פשוט מצוין! סוג של יצירת מופת בעיני.

  6. אמיר 23 מאי 2012 ב - 1:01 קישור ישיר

    אני דווקא מסכים מאוד. סוף סוף מבקר שקולע. הדמות הראשית בלתי נסבלת, העלילה לא מתקדמת, לא עקבית, לא מעניינת ולא מרגשת. הדבר היחיד שטוב הוא הצילום וכמה רגעים מדוייקים של שון פן.

  7. גל 19 יוני 2012 ב - 17:27 קישור ישיר

    מפתיע אותי שלא שמת לב שהמניירות של שאיין לא נובעות מגחמתיות ובבועה של זמר רוק, אלא מהתנהגות של ילד שלא התבגר.


השאירו תגובה