אתמול המשיכו להגיע אליי תגובות לגבי הידיעה שלי משלשום על מינויה של אליסיה ווסטון למנהלת סינמטק ופסטיבל ירושלים, אבל הייתי עמוק בקירצופי הפסח וכתותי הקניידלעך כדי לעדכן. אחת הנשים הכי מעודכנות בסצינת הפסטיבלים העולמית כתבה לי: "אם יש מישהו שיכול להקים לתחיה את פסטיבל ירושלים, זו אליסיה", היא כותבת לי. "היא צעירה ואנרגטית ועם זאת מאוד מנוסה, והקשרים שלה אינסופיים".

מישהי אחרת מתעשיית הקולנוע אתמול עדכנה אותי שגילי מנדל, אחת הבכירות בסינמטק ירושלים, ואחד האנשים הכי מזוהים עם המוסד, תעזוב. שוב, לא יכולתי לעבוד על האייטם אתמול ולהשיג לכך אישור או לתפוס את מנדל, אבל הבוקר אני קורא בידיעה של נירית אנדרמן ב"הארץ" שזה כנראה אכן קורה, ושמנדל אכן כנראה תסיים את תפקידה. אנדרמן מביאה את תגובתו של עמוס מר חיים, יו"ר הוועד המנהל של הסינמטק, ומעדכנת שהיו קולות מירמור בקרב אנשי תעשייה (אני מהמר שאנשי תעשייה זוטרים וממורמים ממילא) על כך שלתפקיד הובאה מישהי מחו"ל, ולא מונה מישהו מקומי. אני תמה מקולות צרי-אופק כאלה שמסרבים לראות פוטנציאל אדיר כשהוא נפרש מולם, ובמקום זאת לחפש את החשבונות הקטנוניים. ויותר מזה: הרי כל המוסד הזה שנקרא "מרכז הקולנוע הירושלמי" – על הארכיון, הסינמטק והפסטיבל שבו – הוקם על ידי מהגרים ואנשי חזון מחו"ל: וים וליה ון ליר ומשפחת אוסטרובסקי. כנראה שצריך מישהו בינלאומי כדי לעזור למקום הזה להמריא.

השאלה המעניינת כעת היא את מי תביא ווסטון שיעבוד לצידה. מנהלים אוהבים להביא אנשים שהם מכירים וסומכים עליהם שיהיו לצידם, אז אני מניח שווסטון תעשה איזשהו מינוי, אם לא יותר מזה. האם היא תביא עוד מישהו מסאנדאנס או תמנה את אחד האנשים שעבדו לצידה בפרויקטים השונים שלה בארץ שיהיה המספר 2 שלה? זו שאלה חשובה, כי איש או אישה כאלה יכולים בבוא היום להיחשב כיורשים שלה (אם, נגיד, בעוד שבע שנים היא מקבלת הצעה לבוא לנהל את פסטיבל סאנדאנס). רוצים שאהמר? זו הסיבה שאני בלוגר: לדעתי פיליפה קוברסקי יכולה להיות מס' 2 של ווסטון. ואם לא היא, אני מניח שהיא תרים טלפונים לאנשים שעבדו איתה בקרן הקולנוע, קרן רבינוביץ' וסם שפיגל בחיפוש אחר אחות לנשק.

ציוץ