בוקר טוב, קאמפרז! איט'ס גראונדהוג דיי! החג האמריקאי הזניח – מעין ט"ו בשבט של מדינות מערב ארצות הברית – הפך למותג בזכות הסרט הגאוני של הרולד ראמיס (שנקרא בעברית "לקום אתמול בבוקר"), בו ביל מוריי מתעורר שוב ושוב ושוב באותו בוקר של ה-2 בפברואר, באותה עיירה נידחת בפנסלבניה. מה הוא צריך לעשות כדי להשתחרר מהקללה שכולאת אותו ביום הזה? ובכן, לעשות תיקון. תיקון למה? הו, זו השאלה הגדולה של החיים, לא? הרבה לפני שהתעניינתי ברוחניות, "לקום אתמול בבוקר" היה אחד הסרטים שלא רק נהניתי מהם מבחינה קולנועית, אלא הם גם דיברו למקום עמוק בתוכי. ולא רק לי: מתברר שלא משנה מאיזו דת אתם, יש מישהו שייראה איך הסרט הזה מהווה שגריר מדויק לעקרונות הדת שלו. וחוץ מזה שזה סרט נורא מצחיק.

אני עדיין מחכה שיקום הסינמטק או הערוץ שיזכרו לשבץ את הסרט הזה כל 2 בפברואר. היום, אם אתם מצליחים, מצאו לכם את "לקום אתמול בבוקר" וצפו בו. ודאגו שלא תרגישו כאילו כל יום אתם קמים ותקועים באותו יום שוב ושוב. (ונסו לעשות חישוב: כמה ימים נמצא פיל בפאנקסטוני?).

=============

אבל היום אני בא אליכם עם בקשת צפייה אחרת. עשיתי סרט. קוראי הבלוג הקבועים כבר שמעו עליו. קוראים לו "שרון עמרני, זכרו את השם", ובימים הקרובים הוא עושה סיבוב בסינמטקים. אני במיוחד גאה בעותק ה-HD שעשינו לסרט. אלא שמתברר שיש רק אולם סינמטקי אחד בכל הארץ שיכול להקרין ב-HD, וזה אולם 1 בסינמטק תל אביב. ביום שישי האחרון, בבכורה התל אביבית, ראיתי את הסרט בפעם הראשונה על מסך גדול בהיי-דפינישן והאמת – אחרי שראיתי את הסרט כל כך הרבה פעמים – התפעלתי. מהצד הוויזואלי (אני בוודאי לא כשיר להעיד על הסרט מכל בחינה אחרת) הסרט נראה מעולה (ואגב, גם מבחינה מוזיקלית. את פסקול הסרט הלחין אהוד בנאי, שגם שר בו שיר חדש שלו). כך שאני ממש רוצה לדחוק בכם לנסות לראות את הסרט היום (רביעי, 20:45) וביום שישי (13:15) בסינמטק תל אביב, בשתי הקרנות ההיי-דפינישן.

במוצאי שבת הסרט יוקרן גם בסינמטק ירושלים ובסינמטק ראש פינה. יש כאן מישהו מירושלים או מראש פינה? אגב, בהקרנה בסינמטק ראש אני אהיה במוצ"ש, ואדבר אחריה על הסרט ועל כל השאר.

הנה דף הפייסבוק של הקרנות "שרון עמרני, זכרו את השם" ב-HD היום וביום שישי, עם עוד פרטים. אשמח מאוד אם תוכלו להגיע.

אבל לא ההוא של דרימוורקס עם בן סטילר בתור האריה. כריס טייפלי בבלוגו מנבא שסרט האנימציה, "מדגסקר, יומן מסע", של באסטיין דובואה, יהיה זוכה האוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר. וואלה? והוא יביס את "יום ולילה" של פיקסאר ואת "טרופותי", שני סרטים הרבה יותר נגישים ו… נו… חמודים? אוקיי, אז בואו נשב ונצפה ב"מדגסקר, יומן מסע" ונשפוט לבד:

אין מה לומר. יפה מאוד. סרט תיעודי באנימציה. זה מה שהולך היום. והנה, גם סרט אנתרופולוגי באנימציה. אבל הוא ינצח? רעיון מעניין. תנו לי לחשוב על זה קצת. מה דעתכם?

גם היום אהיה כל היום בסינמטק תל אביב, בפסגת התסריטאים. אתמול היה יום מרתק, ובייחוד הרצאתו של ג'ון טרובי, מרצה שלא היכרתי ושהיה פשוט מרתק. היום יעלו שני הסטארים היותר מוכרים (לי לפחות) מרביעיית מומחי התסריטאות האמריקאית: סיד פילד ומייקל הייג.

מדי פעם, כשיוצא לי וכשיש מה, אני מדווח משם בטוויטר ובפייסבוק. כך שאם אתם עדיין לא עוקבים אחרי שם או שם, זה הזמן.

================

היום היום האחרון של ינואר, מה שאומר שזה היום האחרון שלכם לנצל את שתי ההטבות שידידיי "סינמסקופ" העניקו לנו החודש:

1. מיני-מנוי חינם ל"האוזן השלישית".

2. הנחה ל"פיקסאר מאסטר קלאס" – סדנה בת שלושה ימים עם האנימטורים ואמני הסיפור של פיקסאר שתתקיים באפריל.

וכך נולד החודש המושג "סינמסקופון" (הברקה של האוזן השלישית). אני מקווה שעוד ייצא לנו להשתמש בו לא מעט בעתיד.

================

ובהזדמנות זו, הרשו לי להציע לכם – אם אתם רוצים – להעיף מבט בסרט התיעודי שביימתי, "שרון עמרני, זכרו את השם". אחרי הקרנת הבכורה החגיגית שהתקיימה ביום שישי אני מרגיש טיפ-טיפה יותר בטוח בעצמי להציע לכם לראות את הסרט בהקרנותיו הסינמטקיות הקרובות. אני במיוחד רוצה להאיץ בכם לראות אותו בשתי ההקרנות הקרובות: ביום רביעי (2.2) ב-20:45 וביום שישי (4.2) ב-13:15 בסינמטק תל אביב. הסיבה לכך היא כי בשתי ההקרנות האלה הסרט יוקרן ב-HD, ואני חייב לומר שהוא נראה פשוט מצוין, בזכות צילום ההיי דפינישן של בנימין חירם, ירון שרף ויורם מילוא, והעריכה החדה כתער של טל רבינר. אפילו אני הופתעתי עד כמה הקרנת ההיי דפינישן בסינמטק נראית טוב. אז על הצד הוויזואלי, ועל הצד המוזיקלי (המוזיקה בסרט מאת אהוד בנאי, כולל שיר חדש שלו), אני ערב לחלוטין. האנשים שאחראים לצד הוויזואלי ולצד המוזיקלי היו מצוינים מאוד. איך שאר הסרט? ובכן, את זה אני מקווה שתוכלו אתם לספר לי אחרי שתצפו בו. אורכו 60 דקות, והוא סרט תיעודי אבל שמכיל ארבע סצינות עלילתיות שביימו יוסף סידר, דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן וגילי גאון. בשבוע הבא הסרט יוקרן גם בסינמטקים בירושלים ובראש פינה, אז חפשו אותו.

"נאום המלך" זכה הבוקר בפרס האנסמבל של גילדת שחקני המסך (SAG), הפרס המקביל שלהם לפרס הסרט הטוב. אחרי זכייה אצל המפיקים, הבמאים והשחקנים, כל סרט שיזכה באוסקר שאינו "נאום המלך" יהיה הפתעה ענקית.

בפרס השחקנית זכתה נטלי פורטמן על "ברבור שחור".

בפרס השחקן זכה קולין פירת על "נאום המלך".

בפרס שחקנית המשנה זכתה מליסה ליאו על "פייטר".

ובפרס שחקן המשנה זכה כריסטיאן בייל על "פייטר".

אלה הארבעה שאמורים כעת גם לזכות באוסקר. (למרות שאני עדיין מתלבט לגבי שחקנית המשנה. אלא שאחרי שמליסה ליאו זכתה גם בסא"ג וגם בגלובוס הזהב, זה אמור להיות די נעול וסגור).

והיו גם שלל פרסים לסדרות וסרטי טלוויזיה. קלייר דיינס, אל פצ'ינו, "אימפריית הפשע", "משפחה מודרנית". דה יוז'ואל.

זה עלה אתמול ליו-טיוב, צולם מטיילת ארמון הנציב, ונראה מאוד מאוד משונה: מה בדיוק נחת והמריא שם מאיזור הר הבית? לווידיאו הגעתי דרך פוסט באתר io9. צפו ושפטו בעצמכם. עב"מ מעל ירושלים, בלוף, ניסוי צבאי כלשהו, או משהו אחר?

אני נמצא היום ומחר ב"פסגת התסריטאים" בסינמטק תל אביב, אבל אני מקבל מייל מנכדו של הצלם יעקב קלח שמעדכן אותי שסבו, מחלוצי צילום הקולנוע בראשית ימי קולנוע הישראלי, נפטר אתמול בגיל 77, אחרי מאבק בן 17 שנה במחלת הפרקינסון. סרט הקולנוע האחרון שקלח צילם היה "הלהקה" ב-1978, שאחריו הוא פרש מעסקי הקולנוע. לפני כן הוא צילם גם את "גבעת חלפון אינה עונה" ואת "חגיגה לעיניים" של אסי דיין, את "פלוך" של דן וולמן, את "עזית הכלבה הצנחנית" של יבועז דוידזון, ואת "מרגו שלי" מנחם גולן. הוא צילם גם את "הטרמפיסט" של עמוס ספר, שנגנז ב-1972 והפך לסרט פולחן באחרונה בזכות הקרנות החצות של יניב אידלשטיין (יש אחת ביום שישי הקרוב בסינמטק תל אביב, שיהיה יפה להפוך כעת לאירוע לזכרו של קלח ז"ל).

אני ממשיך לנסות ולפענח מי יזכה השנה באוסקרים. והפעם: קטגוריית הסרט הזר. אני מזכיר: זה הימור ראשוני בלבד. ההימור הסופי והמחייב יפורסם בימים שלפני טקס האוסקר.

המועמדים: “ביותיפול”, מקסיקו; “שיני כלב”, יוון; “בעולם טוב יותר”, דנמרק; “האישה ששרה”, קנדה; “מחוץ לחוק”, אלג’יר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 26.1.2011

אחרי שהתאוששנו מהבשורה המאכזבת ש"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא השתחל למועמדות לאוסקר השנה, ובכך שבר רצף של שלוש שנים של נוכחות ישראלית באוסקר, הגיע הזמן להתעשת ולנסות להמר מי כן יזכה.

לפני הכל, צריך לזכור מה זאת הקטגוריה הזאת: סרט בשפה זרה. זו קטגוריה שרוב מוחלט של מצביעי האוסקר כלל לא מתעניינים בה. זו קטגוריה שמספר המצביעים עבורה די זעום. וזו קטגוריה שמחייבת את כל מי שמצביע בה להגיע להקרנות מיוחדות של הסרטים. אסור לצפות בדי.וי.די בבית. כל זה מבטיח שרק למעט אנשים יש את הזמן ואת החשק להשקיע כל כך הרבה מאמץ ולטרוח להצביע לה. מי שכן משקיע את המאמץ הוא מי שיש לו שפע של זמן: הפנסיונרים הוותיקים. וכך קרה שמדובר בקטגוריה שלרוב מייצגת טעם מיושן למדי. ראינו את זה, למשל, כש"ואלס עם בשיר" הפסיד ל"פרידות" היפני או כש"סרט לבן" הפסיד ל"הסוד שבעיניים". יצירת מופת אמיתית וחסרת פשרות, מפסידה לסרט חביב, מתוק ומרגש, שאינו חף מקיטש.

זו הסיבה שזו קטגוריה שכמעט תמיד מפתיעה. כלומר, מאכזבת. זו קטגוריה שבה לעיתים הקרובות הטוב ביותר הוא לא זה שזוכה.

האם זה יקרה שוב השנה? האם סרט מתוק וקטן ואלמוני ינצח סרטים משמעותיים יותר?

אקדים ואומר שחוץ מ"שיני כלב" היווני, שאני לא רואה שיש לו סיכוי לזכות (ואני די בהלם שהוא בכלל מועמד) לא ראיתי אף אחד מהסרטים המועמדים. שלושת מהבולטים שבהם, בהן נעסוק מיד, שייכים לאותו מפיץ ישראלי (קולנוע לב) והוא יפיץ אותם בשבועות הקרובים.

למדנו דבר מעניין בשנה שעברה: אחת הסיבות שבזכותן "הסוד שבעיניים" זכה היא כי במאי הסרט חי כבר שנים בלוס אנג'לס ומביים פרקים לסדרות טלוויזיה אמריקאיות. מדי פעם הוא קופץ הביתה לארגנטינה ומביים סרט. הסרט אמנם זר, אבל הבמאי לא. יש לו חברים, יש לו קליקה, הוא מכיר את המשחק ויודע איך משחקים אותו. השנה יש כבר שני במאים מועמדים שמזגזים בין הוליווד ובין מולדתם. הראשון והבכיר שבהם הוא אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שמייצג את מקסיקו עם "ביותיפול", בכיכובו של חאווייר בארדם. הוא כבר ביים סרטים אמריקאים, את "21 גרם" ואת "בבל" (שהיה מועמד לאוסקר). איניאריטו הוא כבר סוג של כוכב, של מותג, וסרטיו עוצמתיים מאוד, לכן אין מנוס אלה להכריע שהוא צריך להיות הפייבוריט לזכייה. העובדה שבארדם גם מועמד לאוסקר בקטגוריית השחקן על הסרט הזה גם משחקת לטובתו, שכן זה מוציא את הסרט מהגטו של הסרט הזר וביא אותו לידיעת כלל המצביעים. כך שכן, זה הסרט המוביל במירוץ.

אבל יש גם את סוזן בייר, שמייצגת את דנמרק עם "במקום טוב יותר". הבמאית הדנית הפכה מחוזרת למדי בהוליווד באחרונה. סרטיה זוכים לרימייקים אמריקאים ("אחים", למשל), וגם היא ביימה סרט אמריקאי רב כוכבים ("דברים שאיבדנו באש"). גם כאן, אנחנו עשויים לגלות, שהיכרות אישית יכולה לעשות פלאים לסיכוייו של במאי לזכות (לכן אני אומר כבר שנים שהבמאי הישראלי עם הסיכויים הכי טובים לזכות באוסקר הוא אבי נשר, שגם הוא חי על הציר שבין תל אביב להוליווד). המכשלה העיקרית של בייר היא שסרטיה האמריקאים לא זכו להצלחה גדולה. וכך, היא נמצאת בעמדת נחיתות תדמיתית מול איניאריטו, הווינר.

אבל מתחת מתגנב סרט שלישי שאני שומע עליו דברים מדהימים: "האשה ששרה" ("Incendies") הוא סרט קנדי דובר צרפתית שעלילתו מתרחשת בלבנון. בתפקיד הראשי מופיע לובנה אזאבל, שכבר הופיעה ב"גן עדן עכשיו" (שהיה מועמד לאוסקר). מי שצופה בו די יוצא נפעם.

אז מי משלושתם יזכה? הימור קשה. ההימור הבטוח צריך להיות "ביותיפול". הוא אמור להיות הבכיר מהשלושה. אבל בהוליווד למדנו שכדי שסרט יזכה, הוא צריך להיות הכי מרגש, ויש לי תחושה שסוזן בייר תרגש את חברי האקדמיה יותר (זכייתה בגלובוס הזהב עוזרת לי כאן, כי היא מעידה על האופן שבו הסרט מתקשר עם קהל). ויש עוד דבר: "ביותיפול" מגיע כבר די מהולל עוד מפסטיבל קאן. "בעולם טוב יותר" הסתובב עד כה בעיקר בפסטיבל משניים, לא הבכירים. הבכירים לא רצו אותו. בדיוק מה שהיה גם עם "פרידות". ונדמה לי שקטגוריית הסרט הזר הפכה לקטגוריה שנרתעת מיצירות מופת. לכן, למרות שאפשר לדמיין גם את "ביוטיפול" וגם את "תבערה" זוכים, אני אהמר אחרת:

ההימור שלי: "בעולם טוב יותר" (דנמרק)

לפני שבוע, כש"נאום המלך" זכה בפרס גילדת המפיקים, כתבתי בכותרת "הפתעה!". ובכן, מאז, הוא זכה ב-12 מועמדויות לאוסקר והפך למועמד המוביל לזכייה, בניגוד לכל התחזיות המקוריות שהימרו על "הרשת החברתית". ובכן, הבוקר טום הופר, הבמאי של "נאום המלך", זכה בפרס גילדת הבמאים, וכעת זה כבר לא תדהמה. ויותר מזה, המירוץ ככל הנראה סגור. הבמאי שזוכה בפרס גילדת הבמאים כמעט תמיד זוכה בפרס האוסקר על הבימוי. והסרט שזוכה באוסקר על הבימוי כמעט תמיד זוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. כך שברגע זה התדהמה תהיה אם "נאום המלך" לא יזכה באוסקר. ואני, לפיכך, צריך כעת לשנות את כל ההימורים וההערכות שלי.

לילה בלוס אנג'לס (מחר בבוקר שעון ישראל): פרס גילדת השחקנים. זו הגילדה הכי גדולה, והשחקנים מרכיבים את רוב חברי האקדמיה המצביעים לאוסקר. אם "נאום המלך" יזכה כאן, העניין סגור לחלוטין. אבל דווקא כאן יש סיכוי שתגיע הפתעה חיצונית, כמו זכייה דווקא של "פייטר".

הפרסים בפסטיבל סאנדאנס חולקו לפני כחצי שעה, וסרטו של יוסי מדמוני, "בוקר טוב מר פידלמן" ("Restoration" באנגלית) זכה בפרס התסריט במסגרת תחרות הקולנוע העולמי. את התסריט לסרט כתב ארז קו-אל ("חמש שעות מפריז"). את הסרט הפיק חיים שריר.

סרטו של דרייק דרקוס, "Like Crazy" ("כמו משוגעים") זכה בפרס הסרט העלילתי בתחרות הראשית (המיועדת לקולנוע עצמאי אמריקאי). "איך למות באורגון" זכה בפרס התיעודי. הסרט "מרתה מרסי מיי מרלן" זכה בפרס הבימוי. בתחרות הבינלאומית זכה הסרט "Happy Happy" בפרס לסרט הטוב ביותר.

הנה רשימת הפרסים המלאה. כרגע שמות הסרטים לא אומרים לנו כלום, אבל "קר עד העצם", "הילדים בסדר" ו"האמנות בזבל", שמועמדים כעת לאוסקר, אחרי שהפכן לסרטים המצליחים והמהוללים של השנה, כולם התחילו את דרכם בסאנדאנס של לפני שנה, ואף יצאו משם עם פרסים. גם "שתיקת הארכיון" זכה בפרס לפני שנה (פרס העריכה לסרט תיעודי בתחרות הבינלאומית). בקיצור, זה די ביג דיל.

יש סרטים כאלה, שאתם רואים שהם עשויים היטב, שעל פי כל קריטריון "אובייקטיבי" הם טובים, אבל שהם פשוט – מהבחינה הסובייקטיבית – לא סוחפים אתכם. בייחוד כשנדמה שמתחיל להצטבר איזשו קונסנזוס סביב אותם סרטים, על ידי מבקרים אחרים ופרסים, שהסרט היה אמור דווקא כן לסחוף אתכם. ובכן, כזה הוא "קר עד העצם". אני אומר עליו שהוא סרט טוב, אבל לא באמת אכפת לי ממנו. הנה כמה מילים עליו, אבל לא באמת עליו.

פורסם ב"פנאי פלוס",26.1.2011

בדיוק השבוע לפני שנה "קר עד העצם" זכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדאנס, והנה השבוע הוא מגיע עד לאוסקרים וסוף סוף יוצא גם להקרנות מסחריות בישראל (אחרי שכבר הוקרן בקיץ בפסטיבל ירושלים). אני קצת מקדים את המאוחר כאן, אבל חייב לשתף: השבוע ראיתי את "אומץ אמיתי" של האחים כהן. יצירת מופת אדירה בעיניי, אדירה, אבל עליה נרחיב כשייצא הסרט באמצע פברואר. אבל המפתיע הוא שבתוך חודש יעלו כאן שני סרטים שהופקו בהפרש של שנה זה מזה, ובשניהם יש שתי גיבורות דומות למדי, שתיהן נערות – האחת בת 14, השניה בת 17 – שיוצאות למסע בערבות אמריקה הנידחות והצחיחות בעקבות גורלו של אביהן. בשני הסרטים כולם אומרים להן לוותר ולחזור הביתה, להיות ילדה טובה, ושתיהן פשוט לא מוכנות לוותר. אבל בשעה ש"אומץ אמיתי" מתאר את מסעה של נערה בעולם גברי, "קר עד העצם" מציג עולם מקורי יותר: עולם שבו מי שמנהל את העניינים הן נשים, והן אכזריות ואלימות הרבה יותר מהגברים. הגברים הן רק חזית האופרציה, הנשים הן אלה שמנהלות הכל. מאפיה של נשים.

"קר עד העצם" מתרחש באיזורים הכי נידים של אמריקה, הרי האוזרק, באיזור אוקלוהמה ומיזורי, שנראים כאילו נשארו קפואים בזמן אי שם בתחילת המאה. אנשים גרים בשממה, בעוני, עם אפס תשתיות, חיים של עליבות ונידחות. בעולם הזה יוצאת נערה אחת לחפש את אביה. בלעדיו היא ומשפחתה יאבדו את הבית. ובמסע החיפוש הזה היא תגלה את העולם התחתון והאפל, של מה שממילא נראה כמו עולם אפל לגמרי.

וקצת כמו הגיבורות שלה, הבמאית דברה גרייניק מביימת את "קר עד העצם" בשילוב בין רכות פיוטית ובין אגרסיביות ברוטלית. הסרט מרתק ומרשים, אבל לא סוחף. אבל הוא חושף לנו שחקנית בשם ג'ניפר לורנס שמחזיקה את הסרט על כתפי וככל הנראה בדרכה לגדולות (שבאמריקה זה אומר שהיא בדרכה להופיע בסרט גיבורי-על).