בשבוע אחד ראיתי שני סרטים שצילם רוג'ר דיקינס, גם את "אומץ אמיתי" וגם את "קומפני מן". חי נפשי, כמה יפה שהאיש הזה יודע לצלם. גם סרטים בינוניים הוא מצלם נפלא. ודי מדהים שהאיש הזה עדיין מתהלך בינינו נטול אוסקר. אולי סוף סוף השנה, על "אומץ אמיתי"? "קומפני מן", סרט קטן יחסית (יחסית ל"אומץ אמיתי"), מזכיר לרגעים בסגנון הצילום שלו משהו מאווירת "חלון פנורמי" (ראו את הפריים הנ"ל), אבל למרבה הצער הוא אינו סרט טוב במיוחד. קחו את כל מה שהיה שנון ומקסים ב"תלוי באוויר" לפני שנה  והוציאו אותו מהסרט, ותקבלו את "קומפני מן". "קומפני מן", ממש כמו "קר עד העצם", הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה ושניהם ייצאו להקרנות מסחריות בסוף השבוע הקרוב. "קר עד העצם" טוב ממנו.

====================

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.1.2011

ג'ון וולס הפך בעשור וחצי האחרונים לאחד המפיקים הכי חשובים בהוליווד, והוא בכלל תסריטאי. ככה זה בטלוויזיה האמריקאית: הבוסים של סדרות הטלוויזיה, אלה שמקבלים קרדיט של מפיקים אחראים ואת התפקיד לנהל את ההצגה, הם תסריטאים. וכך, וולס הפך למפיק אחראי גם של "אי.אר" וגם של "הבית לבן", למרות שהוא לא יוצר הסדרות האלה (מייקל קרייטון יצר את "אי.אר", ארון סורקין יצר את "הבית הלבן"). כמפיק אחראי וכשואו-ראנר (הבוס הראשי של הסדרה), וולס גם כתב וגם ביים פרקים בסדרות הנ"ל. ובזכות תפקידו כמפיק בסדרות האלה הוא הפך גם למפיק של כמה סרטים לא רעים בעשור ומשהו האחרונים: "הרחק מגן עדן", "לחיות בתמונות", "הגנב הטוב" ו"אני לא שם". וולס גם היה פעמיים בעשור האחרון נשיא גילדת התסריטאים של אמריקה. כשתסריטאים שובתים, זה בגללו. מה שהפך אותו, לרגעים, לאחד האנשים הכי חזקים בהוליווד. וכשוולס החליט לכתוב ולביים סוף סוף את סרט הקולנוע העלילתי הראשון שלו, "קומפני מן", הוא הצליח לגייס כמות מובחרת של שחקנים מרשימים: בן אפלק, טומי לי ג'ונס, קווין קוסטנר וכריס קופר. אל תזלזלו ברביעייה הזאת, כי היא מראה איזו יכולת הפקה אדירה יש לאיש. תקלטו: כל הארבעה הם זוכי אוסקר. קופר זכה על תפקיד משנה ב"אדפטיישן", ג'ונס זכה באוסקר על תפקיד משנה על "הנמלט", אפלק זכה באוסקר על התסריט של "סיפורו של וויל הנטינג", וקוסטנר הוא בעל שני (!) אוסקרים, על הבימוי וההפקה של "רוקדים עם זאבים". אגב, אפילו סשה ספילברג, הבת (בת העשר) של סטיבן ספילברג וקייט קפשו צצה בתפקיד קטן (אפשר לראות אותה כעת גם בתפקיד קטן ב"הילדים בסדר"). אבל יותר מהשחקנים האמינים, וולס גייס תותח אמיתי: את רוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שבא לצלם את סרטו. צוות מובחר למה שאמור להיות סרט עצמאי קטן וזול. ויותר מזה: צוות משובח לסרט שמבוסס על תסריט בינוני למדי. הסרט הוקרן בבכורה בדיוק לפני שנה בפסטיבל סאנדאנס.

אבל לא יעזור, בעולם הקולנוע לעיתים כריזמה ואסתטיקה מצליחים לחפות על תוכן ריקני. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, כי זה לא נראה מפואר באופן יוצא דופן, אבל דיקינס מצליח לעשות ככה שכמעט ואין שוטים שאינם מושלמים בסרט. וטומי לי ג'ונס וכריס קופר, ואפילו קווין קוסטנר, מעניקים לסרט נופך מכובד ורציני, והם מצליחים לייצר דמויות אמינות בסרט שאין מהלך שבו שאינו צפוי ונדוש.

האמת היא ש"קומפני מן" חוזר על סיטואציות שכבר מיצינו באייטיז, בסרטי היאפים קרי הלב, אלא שעתה יש לכך הצדקה מחודשת ורלוונטית אחרי ההתרסקות הכלכלית מלפני שנתיים והמיתון שהגיע בעקבותיה, שהפך מאות אלפי אמריקאית למובטלים. זהו סיפורם של שלושה מהם. אפלק, קופר וג'ונס מגלמים שלושה עובדים ברמות ותק שונות בתאגיד ספנות ענק שמחליט להתייעל, לצמצם הוצאות ולהגדיל את הרווחים של בעלי המניות. והם עושים את זה על ידי פיטורים המוניים של כוח אדם (למרות שטומי לי ג'ונס מציין שאם נשיא החברה היה פשוט מוכר את הציורים של דגה שתלויים במשרדו, ייתכן וזה היה מספיק). והחברה, בהומניות שלה, מספקת למפוטריה אפשרות להגיע לחברת השמה בה הם יוכלו לעבוד על מציאת מקום עבודה חדש.

במילם אחרות, מ"וול סטריט" ועל "תלוי באוויר", אנחנו נמצאים בעולם התאגידי בו כולם כרישים טורפים עד שהכל מתהפך והם עכשיו הופכים להיות הטרף. ממש כמו שהיה ב"וול סטריט", ואפילו כמו שהיה ב"אשה יפה" (גם שם היה קו עלילה שלם הקשור בחברת ספנות), גם "קומפני מן" נושא מסר שעולם העסקים האמריקאי הפך לביזנס העוסק בכסף ורווחים והפסיק להיות יצרני. אף אחד לא מייצר כלום, רק מגלגלים כסף ספקוליטיבי הקיים רק באופן ממוחשב ווירטואלי. וכמו שב"אשה יפה" מחליט איל הספנות הקשיש שלא למכור את החברה שלו כדי שיפרקו אותה אלא לחזור ולייצר, כך גם גיבורי "קומפני מן" פתאום מרגישים שהם עוסקים בעסקי אוויר. כשבן אפלק מוחל על כבודו, מבין שבהתעלמותו מפיטוריו הוא מביא את משפחתו על סף פשיטת רגל, ומחליט ללכת לעבוד עם גיסו בעבודות בניין, המוזיקה גואה כשהוא דופק מסמרים וסוחב פלטות עץ. מעניינת הבחירה המוזיקלית ברגע הזה, כי אנחנו רואים איש דופק מסמרים, אבל המוזיקה מאוד סוחפת. כלומר, אנו חווים איתו את הריגוש שביצרנות. את הגילוי של מה שאמור להיות יעוד חדש עבורו. באותה מידה, על אותה סצינה ממש אפשר היה להדביק מוזיקה מדכאת ועצובה והיינו מרגישים את ההשפלה שחש הגיבור ששלושה חודשים לפני כן הוא הרוויח מאות אלפי דולרים בשנה, התלבש בחליפות יקרות, נסע בפורשה והרגיש שהוא סיפור הצלחה. אבל המוזיקה מסגירה את מסר הסרט: אמריקה צריכה לחזור ליצרנות.

למרות המשחק הנעים והאמין והצילום היפה, "קומפני מן" סובל משתי בעיות אקוטיות. האחת, קולנועית: כל מי שראה את "וול סטריט" או את "תלוי באוויר" יראה מיד לאן הסרט הולך בתום חמש דקות מתחילתו. זה טיפה מביך. כל השטאנצים שם: מי ישרוד ומי לא יוכל לעמוד בהשפלת הפיטורים, מי יעבור את התהליך הגדול ביותר, ומי לא ילמד דבר. התסריט של וולס כתב כמעט ברישול רופס ואין בו שום אבחנה חדשה, רק מיחזורים יבשים. הבעיה השנייה אישית יותר, כי האמת אני די עסוק בלגלגל עיניים כשאני רואה עוד סרט אמריקאי העוסק בגברים שכל מה שמגדיר את ההוויה שלהם זה כמות הכסף שהם מרוויחים, ושבלעדי חשבון הבנק אין להם כלום בחיים. אמריקה הקפיטליסטית הפכה את הכסף לדת, והאובססיה הזאת איכלסה לא מעט סרטים. אבל כשזה צץ בסרט שאין בו הרבה יותר מהדיכאון הכלכלי של גיבוריו פתאום מתחוור שהבעיה של הגיבורים בסרט אינה כלכלית כלל, אלא תרבותית, והם מבלבלים בין מטרה (החיים) ובין האמצעי (הכסף). וכשהכסף הולך, החיים נשארים וזו הזדמנות למלא אותם בתוכן אחר, שלא קשור דווקא ברדיפה אחר סמל הסטטוס היוקרתי הבא.

ציוץ