זה עלה אתמול ליו-טיוב, צולם מטיילת ארמון הנציב, ונראה מאוד מאוד משונה: מה בדיוק נחת והמריא שם מאיזור הר הבית? לווידיאו הגעתי דרך פוסט באתר io9. צפו ושפטו בעצמכם. עב"מ מעל ירושלים, בלוף, ניסוי צבאי כלשהו, או משהו אחר?

אני נמצא היום ומחר ב"פסגת התסריטאים" בסינמטק תל אביב, אבל אני מקבל מייל מנכדו של הצלם יעקב קלח שמעדכן אותי שסבו, מחלוצי צילום הקולנוע בראשית ימי קולנוע הישראלי, נפטר אתמול בגיל 77, אחרי מאבק בן 17 שנה במחלת הפרקינסון. סרט הקולנוע האחרון שקלח צילם היה "הלהקה" ב-1978, שאחריו הוא פרש מעסקי הקולנוע. לפני כן הוא צילם גם את "גבעת חלפון אינה עונה" ואת "חגיגה לעיניים" של אסי דיין, את "פלוך" של דן וולמן, את "עזית הכלבה הצנחנית" של יבועז דוידזון, ואת "מרגו שלי" מנחם גולן. הוא צילם גם את "הטרמפיסט" של עמוס ספר, שנגנז ב-1972 והפך לסרט פולחן באחרונה בזכות הקרנות החצות של יניב אידלשטיין (יש אחת ביום שישי הקרוב בסינמטק תל אביב, שיהיה יפה להפוך כעת לאירוע לזכרו של קלח ז"ל).

אני ממשיך לנסות ולפענח מי יזכה השנה באוסקרים. והפעם: קטגוריית הסרט הזר. אני מזכיר: זה הימור ראשוני בלבד. ההימור הסופי והמחייב יפורסם בימים שלפני טקס האוסקר.

המועמדים: “ביותיפול”, מקסיקו; “שיני כלב”, יוון; “בעולם טוב יותר”, דנמרק; “האישה ששרה”, קנדה; “מחוץ לחוק”, אלג’יר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 26.1.2011

אחרי שהתאוששנו מהבשורה המאכזבת ש"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא השתחל למועמדות לאוסקר השנה, ובכך שבר רצף של שלוש שנים של נוכחות ישראלית באוסקר, הגיע הזמן להתעשת ולנסות להמר מי כן יזכה.

לפני הכל, צריך לזכור מה זאת הקטגוריה הזאת: סרט בשפה זרה. זו קטגוריה שרוב מוחלט של מצביעי האוסקר כלל לא מתעניינים בה. זו קטגוריה שמספר המצביעים עבורה די זעום. וזו קטגוריה שמחייבת את כל מי שמצביע בה להגיע להקרנות מיוחדות של הסרטים. אסור לצפות בדי.וי.די בבית. כל זה מבטיח שרק למעט אנשים יש את הזמן ואת החשק להשקיע כל כך הרבה מאמץ ולטרוח להצביע לה. מי שכן משקיע את המאמץ הוא מי שיש לו שפע של זמן: הפנסיונרים הוותיקים. וכך קרה שמדובר בקטגוריה שלרוב מייצגת טעם מיושן למדי. ראינו את זה, למשל, כש"ואלס עם בשיר" הפסיד ל"פרידות" היפני או כש"סרט לבן" הפסיד ל"הסוד שבעיניים". יצירת מופת אמיתית וחסרת פשרות, מפסידה לסרט חביב, מתוק ומרגש, שאינו חף מקיטש.

זו הסיבה שזו קטגוריה שכמעט תמיד מפתיעה. כלומר, מאכזבת. זו קטגוריה שבה לעיתים הקרובות הטוב ביותר הוא לא זה שזוכה.

האם זה יקרה שוב השנה? האם סרט מתוק וקטן ואלמוני ינצח סרטים משמעותיים יותר?

אקדים ואומר שחוץ מ"שיני כלב" היווני, שאני לא רואה שיש לו סיכוי לזכות (ואני די בהלם שהוא בכלל מועמד) לא ראיתי אף אחד מהסרטים המועמדים. שלושת מהבולטים שבהם, בהן נעסוק מיד, שייכים לאותו מפיץ ישראלי (קולנוע לב) והוא יפיץ אותם בשבועות הקרובים.

למדנו דבר מעניין בשנה שעברה: אחת הסיבות שבזכותן "הסוד שבעיניים" זכה היא כי במאי הסרט חי כבר שנים בלוס אנג'לס ומביים פרקים לסדרות טלוויזיה אמריקאיות. מדי פעם הוא קופץ הביתה לארגנטינה ומביים סרט. הסרט אמנם זר, אבל הבמאי לא. יש לו חברים, יש לו קליקה, הוא מכיר את המשחק ויודע איך משחקים אותו. השנה יש כבר שני במאים מועמדים שמזגזים בין הוליווד ובין מולדתם. הראשון והבכיר שבהם הוא אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שמייצג את מקסיקו עם "ביותיפול", בכיכובו של חאווייר בארדם. הוא כבר ביים סרטים אמריקאים, את "21 גרם" ואת "בבל" (שהיה מועמד לאוסקר). איניאריטו הוא כבר סוג של כוכב, של מותג, וסרטיו עוצמתיים מאוד, לכן אין מנוס אלה להכריע שהוא צריך להיות הפייבוריט לזכייה. העובדה שבארדם גם מועמד לאוסקר בקטגוריית השחקן על הסרט הזה גם משחקת לטובתו, שכן זה מוציא את הסרט מהגטו של הסרט הזר וביא אותו לידיעת כלל המצביעים. כך שכן, זה הסרט המוביל במירוץ.

אבל יש גם את סוזן בייר, שמייצגת את דנמרק עם "במקום טוב יותר". הבמאית הדנית הפכה מחוזרת למדי בהוליווד באחרונה. סרטיה זוכים לרימייקים אמריקאים ("אחים", למשל), וגם היא ביימה סרט אמריקאי רב כוכבים ("דברים שאיבדנו באש"). גם כאן, אנחנו עשויים לגלות, שהיכרות אישית יכולה לעשות פלאים לסיכוייו של במאי לזכות (לכן אני אומר כבר שנים שהבמאי הישראלי עם הסיכויים הכי טובים לזכות באוסקר הוא אבי נשר, שגם הוא חי על הציר שבין תל אביב להוליווד). המכשלה העיקרית של בייר היא שסרטיה האמריקאים לא זכו להצלחה גדולה. וכך, היא נמצאת בעמדת נחיתות תדמיתית מול איניאריטו, הווינר.

אבל מתחת מתגנב סרט שלישי שאני שומע עליו דברים מדהימים: "האשה ששרה" ("Incendies") הוא סרט קנדי דובר צרפתית שעלילתו מתרחשת בלבנון. בתפקיד הראשי מופיע לובנה אזאבל, שכבר הופיעה ב"גן עדן עכשיו" (שהיה מועמד לאוסקר). מי שצופה בו די יוצא נפעם.

אז מי משלושתם יזכה? הימור קשה. ההימור הבטוח צריך להיות "ביותיפול". הוא אמור להיות הבכיר מהשלושה. אבל בהוליווד למדנו שכדי שסרט יזכה, הוא צריך להיות הכי מרגש, ויש לי תחושה שסוזן בייר תרגש את חברי האקדמיה יותר (זכייתה בגלובוס הזהב עוזרת לי כאן, כי היא מעידה על האופן שבו הסרט מתקשר עם קהל). ויש עוד דבר: "ביותיפול" מגיע כבר די מהולל עוד מפסטיבל קאן. "בעולם טוב יותר" הסתובב עד כה בעיקר בפסטיבל משניים, לא הבכירים. הבכירים לא רצו אותו. בדיוק מה שהיה גם עם "פרידות". ונדמה לי שקטגוריית הסרט הזר הפכה לקטגוריה שנרתעת מיצירות מופת. לכן, למרות שאפשר לדמיין גם את "ביוטיפול" וגם את "תבערה" זוכים, אני אהמר אחרת:

ההימור שלי: "בעולם טוב יותר" (דנמרק)

לפני שבוע, כש"נאום המלך" זכה בפרס גילדת המפיקים, כתבתי בכותרת "הפתעה!". ובכן, מאז, הוא זכה ב-12 מועמדויות לאוסקר והפך למועמד המוביל לזכייה, בניגוד לכל התחזיות המקוריות שהימרו על "הרשת החברתית". ובכן, הבוקר טום הופר, הבמאי של "נאום המלך", זכה בפרס גילדת הבמאים, וכעת זה כבר לא תדהמה. ויותר מזה, המירוץ ככל הנראה סגור. הבמאי שזוכה בפרס גילדת הבמאים כמעט תמיד זוכה בפרס האוסקר על הבימוי. והסרט שזוכה באוסקר על הבימוי כמעט תמיד זוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. כך שברגע זה התדהמה תהיה אם "נאום המלך" לא יזכה באוסקר. ואני, לפיכך, צריך כעת לשנות את כל ההימורים וההערכות שלי.

לילה בלוס אנג'לס (מחר בבוקר שעון ישראל): פרס גילדת השחקנים. זו הגילדה הכי גדולה, והשחקנים מרכיבים את רוב חברי האקדמיה המצביעים לאוסקר. אם "נאום המלך" יזכה כאן, העניין סגור לחלוטין. אבל דווקא כאן יש סיכוי שתגיע הפתעה חיצונית, כמו זכייה דווקא של "פייטר".

הפרסים בפסטיבל סאנדאנס חולקו לפני כחצי שעה, וסרטו של יוסי מדמוני, "בוקר טוב מר פידלמן" ("Restoration" באנגלית) זכה בפרס התסריט במסגרת תחרות הקולנוע העולמי. את התסריט לסרט כתב ארז קו-אל ("חמש שעות מפריז"). את הסרט הפיק חיים שריר.

סרטו של דרייק דרקוס, "Like Crazy" ("כמו משוגעים") זכה בפרס הסרט העלילתי בתחרות הראשית (המיועדת לקולנוע עצמאי אמריקאי). "איך למות באורגון" זכה בפרס התיעודי. הסרט "מרתה מרסי מיי מרלן" זכה בפרס הבימוי. בתחרות הבינלאומית זכה הסרט "Happy Happy" בפרס לסרט הטוב ביותר.

הנה רשימת הפרסים המלאה. כרגע שמות הסרטים לא אומרים לנו כלום, אבל "קר עד העצם", "הילדים בסדר" ו"האמנות בזבל", שמועמדים כעת לאוסקר, אחרי שהפכן לסרטים המצליחים והמהוללים של השנה, כולם התחילו את דרכם בסאנדאנס של לפני שנה, ואף יצאו משם עם פרסים. גם "שתיקת הארכיון" זכה בפרס לפני שנה (פרס העריכה לסרט תיעודי בתחרות הבינלאומית). בקיצור, זה די ביג דיל.

יש סרטים כאלה, שאתם רואים שהם עשויים היטב, שעל פי כל קריטריון "אובייקטיבי" הם טובים, אבל שהם פשוט – מהבחינה הסובייקטיבית – לא סוחפים אתכם. בייחוד כשנדמה שמתחיל להצטבר איזשו קונסנזוס סביב אותם סרטים, על ידי מבקרים אחרים ופרסים, שהסרט היה אמור דווקא כן לסחוף אתכם. ובכן, כזה הוא "קר עד העצם". אני אומר עליו שהוא סרט טוב, אבל לא באמת אכפת לי ממנו. הנה כמה מילים עליו, אבל לא באמת עליו.

פורסם ב"פנאי פלוס",26.1.2011

בדיוק השבוע לפני שנה "קר עד העצם" זכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדאנס, והנה השבוע הוא מגיע עד לאוסקרים וסוף סוף יוצא גם להקרנות מסחריות בישראל (אחרי שכבר הוקרן בקיץ בפסטיבל ירושלים). אני קצת מקדים את המאוחר כאן, אבל חייב לשתף: השבוע ראיתי את "אומץ אמיתי" של האחים כהן. יצירת מופת אדירה בעיניי, אדירה, אבל עליה נרחיב כשייצא הסרט באמצע פברואר. אבל המפתיע הוא שבתוך חודש יעלו כאן שני סרטים שהופקו בהפרש של שנה זה מזה, ובשניהם יש שתי גיבורות דומות למדי, שתיהן נערות – האחת בת 14, השניה בת 17 – שיוצאות למסע בערבות אמריקה הנידחות והצחיחות בעקבות גורלו של אביהן. בשני הסרטים כולם אומרים להן לוותר ולחזור הביתה, להיות ילדה טובה, ושתיהן פשוט לא מוכנות לוותר. אבל בשעה ש"אומץ אמיתי" מתאר את מסעה של נערה בעולם גברי, "קר עד העצם" מציג עולם מקורי יותר: עולם שבו מי שמנהל את העניינים הן נשים, והן אכזריות ואלימות הרבה יותר מהגברים. הגברים הן רק חזית האופרציה, הנשים הן אלה שמנהלות הכל. מאפיה של נשים.

"קר עד העצם" מתרחש באיזורים הכי נידים של אמריקה, הרי האוזרק, באיזור אוקלוהמה ומיזורי, שנראים כאילו נשארו קפואים בזמן אי שם בתחילת המאה. אנשים גרים בשממה, בעוני, עם אפס תשתיות, חיים של עליבות ונידחות. בעולם הזה יוצאת נערה אחת לחפש את אביה. בלעדיו היא ומשפחתה יאבדו את הבית. ובמסע החיפוש הזה היא תגלה את העולם התחתון והאפל, של מה שממילא נראה כמו עולם אפל לגמרי.

וקצת כמו הגיבורות שלה, הבמאית דברה גרייניק מביימת את "קר עד העצם" בשילוב בין רכות פיוטית ובין אגרסיביות ברוטלית. הסרט מרתק ומרשים, אבל לא סוחף. אבל הוא חושף לנו שחקנית בשם ג'ניפר לורנס שמחזיקה את הסרט על כתפי וככל הנראה בדרכה לגדולות (שבאמריקה זה אומר שהיא בדרכה להופיע בסרט גיבורי-על).

המלך ואני (או: לזה אני קורא "קיר רויאל"!)

אם הייתי יכול לכתוב ביקורות בנות מילה אחת בלבד הייתי כותב על "נאום המלך": "מהנה!". כך, עם סימן הקריאה. יותר טוב פי מאה מ"הוד מלכותה גב' בראון", שמספר סיפור כמעט זהה – כלומר, בז'אנר ה"בן המלוכה הבריטי מתיידד עם אחד העם". יותר טוב פי חמישים מ"המלכה" (ובכלל, טום הופר עוד עשוי להיות סטיבן פרירס מצוין). ונדמה לי שבסופו של דבר, הדבר היחידי שבאמת מצער אותי בקשר לסרט הוא שאת התסריט שלו לא כתב טום סטופארד. הו, המטעמים שהוא היה יכול לעשות מהסרט הזה.

עד כמה מהנה "נאום המלך" גיליתי דווקא בצפייה השניה שלי בסרט. בצפייה הראשונה הוא היה לי קצת יותר מדי "דרמה היסטורית" . אבל בצפייה השנייה, השנינות הקומית שבו בלטה לי יותר. וגם אם אני מעדיף את סרטיי עם קצת יותר זיקוקין דינור קולנועיים, קשה שלא להיות מוקסם מהפראפרזה המשעשעת שהסרט מציג לסיפור "פיגמליון", בו פרופסור היגינס ואלייזה דוליטל למעשה מחליפים בתפקידים, הוא העמך עם המבטא המשונה (אוסטרלי במקרה הזה), והיא מהאריסטוקרטיה.

וגם אם יש דברים שפחות התחברתי אליהם בסרט – קשה שלא לחזות שמדובר באחד הסרטים שיענגו צופים בארץ וישברו קופות בשבועות הקרובים. ויש האומרים שאף יזכה באוסקר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 26.1.2011

================

גמגומו של המלך ג'ורג'

"נאום המלך" הוא שלאגר אמיתי. מהנה, סוחף, משוחק היטב, מהודר, מלכותי. אז למה משהו בו מפריע לי?

תראו מה שסרט יכול לעשות. אני, למשל, ממש לא הכרתי את המלך ג'ורג' השישי, שעכשיו זוכה לתיקון תדמית מסיבי בסרט הקולנוע החדש "נאום המלך". את אביו, המלך ג'ורג' החמישי, אני מכיר היטב בזכות הרחובות על שמו ברחבי הארץ. הרי הוא היה המלך שבימי מלכותו, בתחילת המאה ה-20, התרחבה עד מאוד האימפריה הבריטית ונכתב הספר הלבן, שהבטיח בית לאומי ליהודים בפלסטינה. בזכות הקולנוע אני גם מכיר היום את המלך ג'ורג' השלישי, האבא של הסבא-רבה שלו, שבסרט "טירופו של המלך ג'ורג'" סופר על ימי מלוכתו בצל מחלת נפש שהפכה אותו למלך אקסצנטרי ומבדר למדי – או לפחות כך הוא הוצג בסרט. אפילו על אחיו של המלך ג'ורג' השישי, המלך אדוארד השמיני (שמלך שנה ואז ויתר על הכס כשהעדיף להתחתן עם גרושה אמריקאית, בניגוד להלכות הכנסיה האנגליקנית), שמעתי קודם בזכות הקולנוע. אבל על המלך ג'ורג' השישי? מעולם לא שמעתי עליו עד כה. וזה משונה, כי כשחושבים על זה, אז למלך ג'ורג' השישי יש השפעה הרבה יותר מרחיקת לכת על חיינו כישראלים מאשר לאביו, ג'ורג' החמישי. למעשה, כל מה שאנחנו מכירים כמאבק להקמת מדינת ישראל קרה בימי מלכותו של ג'ורג' השישי. ימי ההעפלה הבלתי חוקית, מאבק המחתרות במנדט הבריטי, וגם כל מלחמת העולם השניה, ולבסוף גם הכרזת העצמאות, כל זה קרה בימי ג'ורג' השישי. אבל אנחנו בארץ, בשיעורי ההיסטוריה, מעולם לא למדנו עליו. למדנו על ראשי ממשלת אנגליה, צ'מברליין וצ'רצ'יל, אבל לא על המלך.

מודה, היסטוריה אינה הצד החזק שלי, אלא יותר ההשתקפות שלה בתרבות הפופולרת ובאמנות, וכשאני מביט בהם, אני רואה שג'ורג' השישי נעדר ממנה. אנחנו מכירים היטב את המלכה אליזבת, מלכת אנגליה הנוכחית, שהיתה בתו של ג'ורג' השישי. ואנחנו זוכרים את המלכה האם – אמה של מלכת אנגליה – שהיתה אחת הדמויות האהודות בעולם. ובכן, היא היתה אשתו של ג'ורג' השישי, והמשיכה לחיות 50 שנה אחרי מותו, עד שהלכה לעולמה בשיבה טוב בשנת 2002. זו הדמות שמגלמת הלנה בונהם קרטר בסרט.

"נאום המלך", במידה מסוימת, עוזר להסביר את העובדה שג'ורג' השישי נותר מלך נחבא ובלתי זכור. סיבה אחת היא שאירועי התקופה האפילו עליו, ובעיקר נוכחותם של מנהיגים כריזמטיים ממנו בזירה הפוליטית. בתקופה שבה העולם נשלט על ידי היטלר, סטאלין, צ'רצ'יל ורוזוולט, אולי זה לא פלא שמי שלא גדל באותם ימים או מי שאינו אנגלי, לא יזכור שבצילם של ענקים הסתובב גם מלך, שכנראה היה די נטול כריזמה, וממילא קיבל עליו את המלוכה בעל כורחו.

אבל הסרט מספק לכך תשובה: בשנות ה-30 התחיל עידן התקשורת האלקטרונית. תקשורת מיידית, בינלאומית, שמחייבת את המשתמשים בה להיות רהוטים וסוחפים. "הרדיו", זועף המלך ג'ורג' המישי, "הפך את משפחת המלוכה לשחקנים!". ואילו ג'ורג' השישי סבל מליקוי דיבור חמור. הוא גימגם. ובכן, מה בכך? גם משה רבינו היה כבד פה, וגם קלאודיוס, הקיסר הרומי גימגם (עניין שמוזכר לנו בסרט בזכות נוכחותו של דרק ג'קובי, מי שגילם את קלאודיוס בסדרה ההיא, וכעת מגלם את הארכיבישוף של חצר המלוכה). אבל בעידן הרדיו גמגום זה עניין דרמטי, פומבי. אין את אנשי התיווך, את אהרון הכהן, שידברו בשם האנשים. בעידן הרדיו ויומני החדשות – ואחר כך בטלוויזיה – אנחנו שופטים את הדוברים לא על פי תוכן דבריהם, אלא על פי קצב הדיבור ויכולתם להלהיט המונים. וכך, ג'ורג' השישי נותר בצד, משאיר את במת ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה לידיו של כבד פה אחר, ווינסטון צ'רצ'יל, שהצליח להתגבר על כך.

"נאום המלך" יוצא מנקודת המוצא הדרמטית שבה מלך אנגליה חייב, פשוט חייב, לנאום לאומה מעל גבי האתר, ולמצוא דרך לעשות זאת. הפתרון נמצא בדמות מערכת יחסים מאוד לא שגרתית בינו ובין מטפל דיבור מעט אקסצנטרי. אבל יש כאן גם עניין דתי: מלך אנגליה הוא גם ראש הכנסיה האנגליקנית. כלומר, הוא לאנגלים מה שהאפיפיור הוא לקתולים. וג'ורג' השישי קיבל את המלוכה מסיבות דתיות: הכנסיה האנגליקנית אוסרת על המלך להינשא לאשה גרושה (האם עלינו להסיק מכך שהמלך הוא כהן?). כלומר, ג'ורג' השישי, להבדיל מאחיו, צריך לחזק את הקשר הדתי שבין בית המלוכה ובין העם. אלוהים נוכח מאוד בחייו של המלך, ולכן גם שם הסרט נשמע לנו, ולא במקרה, תנ"כי: הצירוף "נאום המלך" לקוח מתוך ספר ירמיהו. שם נואם ירמיהו, בשם ה', לפני צאת העם למלחמה. וכך גם כאן. על פי המטאפורה הזאת, אנחנו בעצם מצויים במעין סיפור תנ"כי בן זמנינו, בו מלך אנגליה אמור להיות נציג השם עלי אדמות, וכשהוא מדבר, אלה מילים קדושות. כך שברור שעליו לדייק בדיבורו.

"נאום המלך" הוא סרט שמוצא אותי די חצוי כצופה. מצד אחד, במובן הכי פשוט, זה סרט מהנה מאוד. סיפור אנושי חביב וסוחף המגובה בשחקנים נהדרים ונעזר בבימוי רהוט מאוד עם עליות וירידות. לרגעים יש לסרט אנרגיה רבה, אבל לרגעים הוא גם נינוח ומאובן כמו דרמת בית מלוכה מיושנת. לכן מפתיע לגלות שעל הבימוי הכה מיושב בדעתו הזה אחראי במאי בן 38 בלבד. נדמה שמדובר בבמאי קשיש בהרבה.

אבל טום הופר, שמגיע ל"נאום המלך" אחרי שצבר ניסיון רב בבימוי דרמות תקופתות היסטוריות מעוטרות פרסים ושבחים על מנהיגי עולם לטלוויזיה, עושה עבודה נאה מאוד. ראשית, הוא מספק את הסחורה לכל מי שבא לסרט כדי ליהנות מנופי ארמונות בית המלוכה הבריטי. ומתברר, על סמך ההתפעלות שהסרט זוכה לו בעולם, שהעולם עדיין מתפעל ממלוכה. הסרט על ג'ורג' השישי מגיע רק שנים בודדות אחרי הסרט "המלכה", שעסק בבתו, המלכה אליזבת. עד כמה אנחנו, אנשים בשר ודם, מתפעמים ממלכים? עד כדי כך שאנחנו רוצים מיד להכתיר למעין-מלוכה את השחקנים המגלמים מלכים ומלכות, ובמקום כתר מלכות אנחנו מעניקים להם פסלון אוסקר, להפוך אותם לאצולה קולנועית. ג'ודי דנץ' זכתה באוסקר כשגילמה את המלכה ויקטוריה אליזבת הראשונה ב"שייקספיר מאוהב", הלן מירן זכתה באוסקר כשגילמה את המלכה אליזבת, ועכשיו קולין פירת יזכה (כל הנראה) באוסקר על גילום ג'ורג' השישי.

אבל באותה נשימה ממש, יש משהו ב"נאום המלך" שחסר לי. כמו ארוחה מפוארת, אבל בלי גרגר מלח. הכל נכון בסרט, אבל לעיתים יבש מדי. קורקטי. לא הרגשתי כך מסרט שחיבבתי מאז "סיפורו של וויל הנטינג", שבמידה רבה "נאום המלך" כמעט זהה לו במבנה, ובקשר שנוצר בין אדם מופנם ובין מטפל שכולו אנרגיה וחיות ומגע. זה, ככל הנראה, עניין של טעם, כי אני מעדיף את סרטי שאפתניים מבחינה קולנועית, שכל תנועת מצלמה תהיה מוצדקת, ולא סתם תסתובב בעדשות רחבות כדי לקלוט לתוכה את נופי הפאר והאצולה.

עד כדי כך שלעיתים הרגשתי שאולי הצליחו להוציא את טום הופר מהטלוויזיה, אבל לא הוציאו את הטלוויזיה מטום הופר. "נאום המלך", בסופו של דבר, הוא דרמת בי.בי.סי משובחת. מדויקת. מופקת. מלוטשת. ומרהיבה ויזואלית. אבל אין בה ממש קולנוע. הייתי מבין יותר אם הסרט הזה היה מועמד לשלל פרסי אמי, ולא לאוסקר.

אבל גם היה משהו שהפריע לי. יש לקולנוע לעיתים נטייה לעשות את זה: לתת לאנקדוטות זוטרות להאפיל על היסטוריה אמיתית. אם לרגע עוצרים וחושבים על התמונה הגדולה, על ההיסטוריה, אז כל עלילת "נאום המלך" לפתע מתגמדת ונראית זניחה: הנה סיפורו של אדם שכל מה שמעסיק אותו זה פגם הדיבור שלו והאופן שבו מתייחס אליו מטפל הדיבור שלו, בשעה שהעולם נמצא שניות לפני מלחמת עולם, שתהרוג מיליונים. פתאום כל העיסוק הזה בנאום, בדיבור, בגינונים, נראה קטנוני, שולי ומשני. אגב, אני מאמין שבהחלט כך היה. שמלך בהחלט יכול להיות מוטרד יותר מהאופן שבו קולו יישמע בעת נאום מאשר בגורלו של העם שלו. אבל זה רק הופך את הדמות, שכה חיבבתי בשעתיים האחרונות, לקצת ילדותית ומפונקת, ושגורמת לי לתהות למה טרחתי להיקשר אליה. לכן, בבואכם ל"נאום המלך", תשכחו מההיסטוריה, ממלחמת העולם השנייה, מהשואה. הם סתם יפריעו לכם ליהנות מהסרט המשעשע הזה.

אני ממשיך לצפות בסרטים ארוכים וקצרים בפסטיבל הקולנוע הצרפתי שמתקיים און-ליין עד סוף השבוע. האמת, זה נוח ונעים ואיכות הצפייה מצוינת. ואני גם מגלה דברים חביבים מאוד (בין הרבה שטויות). למשל, חיבבתי מאוד את הסרט הקצר "בבל". סרט צרפתי המתרחש בסין אבל נראה שכולו מצולם באולפן וחלקו בכלל באנימציה. סיפור קטן על מסחור וניצול, אבל שפשוט נראה מרהיב. ונכון שמעולם לא חיבבתי אף סרט של הבמאית דניאל תומפסון? ובכן, ראיתי את הסרט של הבן שלה, כריסטופר תומפסון, "סיבוב ההופעות האחרון", וממש חיבבתי. זה "כמעט מפורסמים" פוגש את "צומת וולקן". כל קלישאת רוקנרול אפשרית, אבל עשוי בחן ועם מוזיקה משובחת. ממש נהניתי.

==============

רוצים לצפות בעוד סרטים קצרים, הפעם בחינם? האתר Mubi מציג ששה סרטים קצרים המוצגים כעת במרכז פומפידו בפריז, סרטים שהם על הגבול שבין פיוט/תעודה/וידיאו ארט/סרט ניסיוני, מרחבי העולם.

==============

התוכנית החדשה של רוג'ר איברט (רק כמפיק הפעם) עלתה לשידור באמריקה בשבת שעברה, וכעבור כמה ימים היא כבר היתה זמינה לצפייה באתר החדש של התוכנית. הנה, למשל, הביקורת שלהם על "קומפני מן", שעלה בשבוע שעבר באמריקה ועולה היום בישראל. ומדי תוכנית איברט עצמו ימליץ על סרט, תוך שהוא משתמש בטכנולוגיה הסטיבן הוקינגית של סינתיסייזר קול המקריא את המילים שהוא מקליד. אלא שלתוכנית הפתיחה הוא הביא שחקן חיזוק לקריין במקומו: את ורנר הרצוג. הברקה.

וזאת הביקורת שלי על "קומפני מן".

=================

מנפלאות האייפון: הורדתי בקינדל לאייפון את "תסריט" של סיד פילד. אבל רגע, איך הוא יחתום לי על הספר כשאני אפגוש אותו ביום ראשון בפסגת התסריטאים? קינדל היו צריכים לחשוב על אופציה לחתימה אלקטרונית על הכריכה הפנימית של הספר האלקטרוני. מה, לתת לו לקשקש לי על האייפון?

=================

עלמה הראל, קולנוענית ישראלית שחיה בלוס אנג'לס (ונשואה לבמאי בועז יכין), תציג בפסטיבל ברלין את סרטה התעודי "חוף בומביי".

===============

טליה לביא, שהסרט הקצר שלה "חיילת בודדה", זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין לפני חמש שנים, קיבלה פרס מפסטיבל סאנדאנס על התסריט שכתבה לסרטה הארוך הראשון, "אפס ביחסי אנוש", שמתרחש גם הוא – כמו "חיילת בודדה" – בין פקידות בבסיס צבאי אי שם במדבר. לביא, שפיתחה את התסריט במעבדות של מכון סאנדאנס בשנה שעברה, תקבל לא רק פרס כספי, אלא גם ליווי וייעוץ בשלבי הפקת הסרט ואת האופציה להציג אותו בפסטיבל סאנדאנס כשיהיה מוכן. לביא היא אחת מארבעה קולנוענים בתחילת דרכם שקיבלו את הפרס אתמול, ממלזיה, מקסיקו ורומניה.

================

ביום שני התחילו צילומי סרט המדע בדיוני/היי-טקי "Looper" שמביים רייאן ג'ונסון ("בריק", "האחים בלום"). כמו בשני סרטיו הקודמים, גם הפעם מפיק הסרט הוא הישראלי רם ברגמן. בטאמבלר של הסרט העלה ג'ונסון צילום מהסט, מצילומי השוט הראשון של היום הראשון:

================

חדשות עצובות: מבקרת הספרות פביאנה חפץ, איתה עבדתי לפני כ-15 שנה כשהייתי העורך שלה ב"זמן תל אביב", נפטרה אתמול בגיל 51 ממחלת הסרטן. הייתה ליידי אמיתית. המון שנים לא ראיתי אותה. הבשורה הזאת מצערת אותי.

==============

ברנד אייכינגר, מבכירי מפיקי גרמניה, הלך לעולמו שלשום בגיל 61. אייכינגר הפיק את סרטי "האויב שבפנים", אבל הוא גם היה התסריטאי של סרטים כמו "כנופיית באדר מיינהוף" ו"הנפילה", שהיו מועמדים לאוסקר. "הנפילה", אגב, הוא הסרט ממנו לקוחה הסצינה ההיא עם היטלר ששוכפלה עשרות פעמים ביו-טיוב, כל פעם בקונטקסט אחר. למשל.

הצוות רובי יאנג (במאית) ותומס לנון (מפיק) אחראי לטרילוגיית סרטי תעודה קצרים העוסקים בסין. הראשון, "הדם של מחוז יינגז'ו", העוסק בהתמודדות של כפר סיני עם מחלת האיידס, זכה ב-2006 באוסקר לסרט תיעודי קצר. השני, "טונגז'י מאוהב", עסק בהומואים בסין. ועכשיו מגיע השלישי, "הלוחמים מקיוגאנג", שזכה שלשום במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. הסרט עוסק בהתאגדות של כפריים, בראשות חוואי בן 60, להילחם בזיהום האוויר והמים ממפעלים כימיים שמקיפים את הכפר הקטנטן. הפרטים על הסרט נמצאים כאן, והסרט עצמו זמין לצפייה כאן:

אוי, זה אדיר. ביום זה יש להניף בכל הבתים את דגלי בריטניה ודגלי ציון. ואל תשכחו לקשט את הגזוזטראות במרבדים נאים. היה שמח בתל אביב בימי המנדט, אה? המלך ג'ורג' השישי והמלכה אלישבע (אליזבת) הם קולין פירת והלנה בונהם קרטר ב"נאום המלך", ויום ההכתרה דנן מסוקר באריכות בסרט.

(ויה הטוויטר של קולנוע לב)