המלך ואני (או: לזה אני קורא "קיר רויאל"!)
אם הייתי יכול לכתוב ביקורות בנות מילה אחת בלבד הייתי כותב על "נאום המלך": "מהנה!". כך, עם סימן הקריאה. יותר טוב פי מאה מ"הוד מלכותה גב' בראון", שמספר סיפור כמעט זהה – כלומר, בז'אנר ה"בן המלוכה הבריטי מתיידד עם אחד העם". יותר טוב פי חמישים מ"המלכה" (ובכלל, טום הופר עוד עשוי להיות סטיבן פרירס מצוין). ונדמה לי שבסופו של דבר, הדבר היחידי שבאמת מצער אותי בקשר לסרט הוא שאת התסריט שלו לא כתב טום סטופארד. הו, המטעמים שהוא היה יכול לעשות מהסרט הזה.
עד כמה מהנה "נאום המלך" גיליתי דווקא בצפייה השניה שלי בסרט. בצפייה הראשונה הוא היה לי קצת יותר מדי "דרמה היסטורית" . אבל בצפייה השנייה, השנינות הקומית שבו בלטה לי יותר. וגם אם אני מעדיף את סרטיי עם קצת יותר זיקוקין דינור קולנועיים, קשה שלא להיות מוקסם מהפראפרזה המשעשעת שהסרט מציג לסיפור "פיגמליון", בו פרופסור היגינס ואלייזה דוליטל למעשה מחליפים בתפקידים, הוא העמך עם המבטא המשונה (אוסטרלי במקרה הזה), והיא מהאריסטוקרטיה.
וגם אם יש דברים שפחות התחברתי אליהם בסרט – קשה שלא לחזות שמדובר באחד הסרטים שיענגו צופים בארץ וישברו קופות בשבועות הקרובים. ויש האומרים שאף יזכה באוסקר.
פורסם ב"פנאי פלוס", 26.1.2011
================
גמגומו של המלך ג'ורג'
"נאום המלך" הוא שלאגר אמיתי. מהנה, סוחף, משוחק היטב, מהודר, מלכותי. אז למה משהו בו מפריע לי?
תראו מה שסרט יכול לעשות. אני, למשל, ממש לא הכרתי את המלך ג'ורג' השישי, שעכשיו זוכה לתיקון תדמית מסיבי בסרט הקולנוע החדש "נאום המלך". את אביו, המלך ג'ורג' החמישי, אני מכיר היטב בזכות הרחובות על שמו ברחבי הארץ. הרי הוא היה המלך שבימי מלכותו, בתחילת המאה ה-20, התרחבה עד מאוד האימפריה הבריטית ונכתב הספר הלבן, שהבטיח בית לאומי ליהודים בפלסטינה. בזכות הקולנוע אני גם מכיר היום את המלך ג'ורג' השלישי, האבא של הסבא-רבה שלו, שבסרט "טירופו של המלך ג'ורג'" סופר על ימי מלוכתו בצל מחלת נפש שהפכה אותו למלך אקסצנטרי ומבדר למדי – או לפחות כך הוא הוצג בסרט. אפילו על אחיו של המלך ג'ורג' השישי, המלך אדוארד השמיני (שמלך שנה ואז ויתר על הכס כשהעדיף להתחתן עם גרושה אמריקאית, בניגוד להלכות הכנסיה האנגליקנית), שמעתי קודם בזכות הקולנוע. אבל על המלך ג'ורג' השישי? מעולם לא שמעתי עליו עד כה. וזה משונה, כי כשחושבים על זה, אז למלך ג'ורג' השישי יש השפעה הרבה יותר מרחיקת לכת על חיינו כישראלים מאשר לאביו, ג'ורג' החמישי. למעשה, כל מה שאנחנו מכירים כמאבק להקמת מדינת ישראל קרה בימי מלכותו של ג'ורג' השישי. ימי ההעפלה הבלתי חוקית, מאבק המחתרות במנדט הבריטי, וגם כל מלחמת העולם השניה, ולבסוף גם הכרזת העצמאות, כל זה קרה בימי ג'ורג' השישי. אבל אנחנו בארץ, בשיעורי ההיסטוריה, מעולם לא למדנו עליו. למדנו על ראשי ממשלת אנגליה, צ'מברליין וצ'רצ'יל, אבל לא על המלך.
מודה, היסטוריה אינה הצד החזק שלי, אלא יותר ההשתקפות שלה בתרבות הפופולרת ובאמנות, וכשאני מביט בהם, אני רואה שג'ורג' השישי נעדר ממנה. אנחנו מכירים היטב את המלכה אליזבת, מלכת אנגליה הנוכחית, שהיתה בתו של ג'ורג' השישי. ואנחנו זוכרים את המלכה האם – אמה של מלכת אנגליה – שהיתה אחת הדמויות האהודות בעולם. ובכן, היא היתה אשתו של ג'ורג' השישי, והמשיכה לחיות 50 שנה אחרי מותו, עד שהלכה לעולמה בשיבה טוב בשנת 2002. זו הדמות שמגלמת הלנה בונהם קרטר בסרט.
"נאום המלך", במידה מסוימת, עוזר להסביר את העובדה שג'ורג' השישי נותר מלך נחבא ובלתי זכור. סיבה אחת היא שאירועי התקופה האפילו עליו, ובעיקר נוכחותם של מנהיגים כריזמטיים ממנו בזירה הפוליטית. בתקופה שבה העולם נשלט על ידי היטלר, סטאלין, צ'רצ'יל ורוזוולט, אולי זה לא פלא שמי שלא גדל באותם ימים או מי שאינו אנגלי, לא יזכור שבצילם של ענקים הסתובב גם מלך, שכנראה היה די נטול כריזמה, וממילא קיבל עליו את המלוכה בעל כורחו.
אבל הסרט מספק לכך תשובה: בשנות ה-30 התחיל עידן התקשורת האלקטרונית. תקשורת מיידית, בינלאומית, שמחייבת את המשתמשים בה להיות רהוטים וסוחפים. "הרדיו", זועף המלך ג'ורג' המישי, "הפך את משפחת המלוכה לשחקנים!". ואילו ג'ורג' השישי סבל מליקוי דיבור חמור. הוא גימגם. ובכן, מה בכך? גם משה רבינו היה כבד פה, וגם קלאודיוס, הקיסר הרומי גימגם (עניין שמוזכר לנו בסרט בזכות נוכחותו של דרק ג'קובי, מי שגילם את קלאודיוס בסדרה ההיא, וכעת מגלם את הארכיבישוף של חצר המלוכה). אבל בעידן הרדיו גמגום זה עניין דרמטי, פומבי. אין את אנשי התיווך, את אהרון הכהן, שידברו בשם האנשים. בעידן הרדיו ויומני החדשות – ואחר כך בטלוויזיה – אנחנו שופטים את הדוברים לא על פי תוכן דבריהם, אלא על פי קצב הדיבור ויכולתם להלהיט המונים. וכך, ג'ורג' השישי נותר בצד, משאיר את במת ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה לידיו של כבד פה אחר, ווינסטון צ'רצ'יל, שהצליח להתגבר על כך.
"נאום המלך" יוצא מנקודת המוצא הדרמטית שבה מלך אנגליה חייב, פשוט חייב, לנאום לאומה מעל גבי האתר, ולמצוא דרך לעשות זאת. הפתרון נמצא בדמות מערכת יחסים מאוד לא שגרתית בינו ובין מטפל דיבור מעט אקסצנטרי. אבל יש כאן גם עניין דתי: מלך אנגליה הוא גם ראש הכנסיה האנגליקנית. כלומר, הוא לאנגלים מה שהאפיפיור הוא לקתולים. וג'ורג' השישי קיבל את המלוכה מסיבות דתיות: הכנסיה האנגליקנית אוסרת על המלך להינשא לאשה גרושה (האם עלינו להסיק מכך שהמלך הוא כהן?). כלומר, ג'ורג' השישי, להבדיל מאחיו, צריך לחזק את הקשר הדתי שבין בית המלוכה ובין העם. אלוהים נוכח מאוד בחייו של המלך, ולכן גם שם הסרט נשמע לנו, ולא במקרה, תנ"כי: הצירוף "נאום המלך" לקוח מתוך ספר ירמיהו. שם נואם ירמיהו, בשם ה', לפני צאת העם למלחמה. וכך גם כאן. על פי המטאפורה הזאת, אנחנו בעצם מצויים במעין סיפור תנ"כי בן זמנינו, בו מלך אנגליה אמור להיות נציג השם עלי אדמות, וכשהוא מדבר, אלה מילים קדושות. כך שברור שעליו לדייק בדיבורו.
"נאום המלך" הוא סרט שמוצא אותי די חצוי כצופה. מצד אחד, במובן הכי פשוט, זה סרט מהנה מאוד. סיפור אנושי חביב וסוחף המגובה בשחקנים נהדרים ונעזר בבימוי רהוט מאוד עם עליות וירידות. לרגעים יש לסרט אנרגיה רבה, אבל לרגעים הוא גם נינוח ומאובן כמו דרמת בית מלוכה מיושנת. לכן מפתיע לגלות שעל הבימוי הכה מיושב בדעתו הזה אחראי במאי בן 38 בלבד. נדמה שמדובר בבמאי קשיש בהרבה.
אבל טום הופר, שמגיע ל"נאום המלך" אחרי שצבר ניסיון רב בבימוי דרמות תקופתות היסטוריות מעוטרות פרסים ושבחים על מנהיגי עולם לטלוויזיה, עושה עבודה נאה מאוד. ראשית, הוא מספק את הסחורה לכל מי שבא לסרט כדי ליהנות מנופי ארמונות בית המלוכה הבריטי. ומתברר, על סמך ההתפעלות שהסרט זוכה לו בעולם, שהעולם עדיין מתפעל ממלוכה. הסרט על ג'ורג' השישי מגיע רק שנים בודדות אחרי הסרט "המלכה", שעסק בבתו, המלכה אליזבת. עד כמה אנחנו, אנשים בשר ודם, מתפעמים ממלכים? עד כדי כך שאנחנו רוצים מיד להכתיר למעין-מלוכה את השחקנים המגלמים מלכים ומלכות, ובמקום כתר מלכות אנחנו מעניקים להם פסלון אוסקר, להפוך אותם לאצולה קולנועית. ג'ודי דנץ' זכתה באוסקר כשגילמה את המלכה ויקטוריה אליזבת הראשונה ב"שייקספיר מאוהב", הלן מירן זכתה באוסקר כשגילמה את המלכה אליזבת, ועכשיו קולין פירת יזכה (כל הנראה) באוסקר על גילום ג'ורג' השישי.
אבל באותה נשימה ממש, יש משהו ב"נאום המלך" שחסר לי. כמו ארוחה מפוארת, אבל בלי גרגר מלח. הכל נכון בסרט, אבל לעיתים יבש מדי. קורקטי. לא הרגשתי כך מסרט שחיבבתי מאז "סיפורו של וויל הנטינג", שבמידה רבה "נאום המלך" כמעט זהה לו במבנה, ובקשר שנוצר בין אדם מופנם ובין מטפל שכולו אנרגיה וחיות ומגע. זה, ככל הנראה, עניין של טעם, כי אני מעדיף את סרטי שאפתניים מבחינה קולנועית, שכל תנועת מצלמה תהיה מוצדקת, ולא סתם תסתובב בעדשות רחבות כדי לקלוט לתוכה את נופי הפאר והאצולה.
עד כדי כך שלעיתים הרגשתי שאולי הצליחו להוציא את טום הופר מהטלוויזיה, אבל לא הוציאו את הטלוויזיה מטום הופר. "נאום המלך", בסופו של דבר, הוא דרמת בי.בי.סי משובחת. מדויקת. מופקת. מלוטשת. ומרהיבה ויזואלית. אבל אין בה ממש קולנוע. הייתי מבין יותר אם הסרט הזה היה מועמד לשלל פרסי אמי, ולא לאוסקר.
אבל גם היה משהו שהפריע לי. יש לקולנוע לעיתים נטייה לעשות את זה: לתת לאנקדוטות זוטרות להאפיל על היסטוריה אמיתית. אם לרגע עוצרים וחושבים על התמונה הגדולה, על ההיסטוריה, אז כל עלילת "נאום המלך" לפתע מתגמדת ונראית זניחה: הנה סיפורו של אדם שכל מה שמעסיק אותו זה פגם הדיבור שלו והאופן שבו מתייחס אליו מטפל הדיבור שלו, בשעה שהעולם נמצא שניות לפני מלחמת עולם, שתהרוג מיליונים. פתאום כל העיסוק הזה בנאום, בדיבור, בגינונים, נראה קטנוני, שולי ומשני. אגב, אני מאמין שבהחלט כך היה. שמלך בהחלט יכול להיות מוטרד יותר מהאופן שבו קולו יישמע בעת נאום מאשר בגורלו של העם שלו. אבל זה רק הופך את הדמות, שכה חיבבתי בשעתיים האחרונות, לקצת ילדותית ומפונקת, ושגורמת לי לתהות למה טרחתי להיקשר אליה. לכן, בבואכם ל"נאום המלך", תשכחו מההיסטוריה, ממלחמת העולם השנייה, מהשואה. הם סתם יפריעו לכם ליהנות מהסרט המשעשע הזה.
תגובות אחרונות