בפעם האחרונה ששמענו מ"אף פעם לא מאוחר" זה היה לפני חודשיים: הסרט בגרסת הראף-קאט זכה בפרס על השלמת פוסט-פרודקשן מטעם מעבדת גאייר הגרמנית בפסטיבל חיפה, וקיבל קצת כסף מקרן הקולנוע הישראלי כדי להיכנס לעיצוב פסקול תחת הניהול של אלכס קלוד וגדי רז. ועכשיו נראה שהסרט מתקרב לשלב הסופי לקראת נעילה. הנה דיווח הישר מברלין, שם נעשתה עבודת תיקוני הצבע. כרגיל, במאי הסרט, עדו פלוק (הכניסו דיסקליימר סטנדרטי שלי כאן), מדווח מהשטח:

עכשיו אנחנו בברלין, לשבוע של תיקוני צבע במעבדת גאייר, שניתן לנו כפרס כשזכינו בתחרות הראף-קאטים בפסטיבל חיפה. מי היה מאמין שהפרויקט הזה, שהתחיל במכתב בפייסבוק וחמישה אנשים עייפים שנוסעים בכל הארץ בוולוו ישנה, יסתיים באולם קולנוע מהודר במעבדה בברלין. כל בוקר אנחנו קמים בשבע בבוקר, לפני הזריחה החורפית פה, הולכים בשלג לתחנת האוטובוס, ויוצאים מהמעבדה רק בערב, הרבה אחרי שהשמש שקעה. בפנים אנחנו יושבים, איתי מרום, הצלם, ואני, ומסתכלים על הסרט מוקרן על מסך גדול. תמונה אחר תמונה. מאחורינו, על מכונת תיקוני הצבע, יושבת קלאודיה, אישה שצבעה כבר די הרבה סרטים ישראליים (ומספרת שבכל פעם שמגיע אליה צוות של סרט ישראלי למעבדה, הבקשה הראשונה היא שהסרט לא יראה כמו סרט ישראלי). השיחה המקצועית מתנהלת באנגלית פשוטה: "קצת פחות אדום בבהירים," "קצת לסגור את השחורים." במקביל כשצצות בעיות טכנולוגיות, מרימים את הטלפון האדום לישראל, שם נשארו גל (גרינשפן, המפיק) ועמרי (פלד, מנהל הפוסט פרודקשן) ערים כל הלילה כדי לספק פתרונות לבעיות שצצו באותו יום, ולהספיק להעביר אותם בזמן לפני המשמרת הבאה בברלין. עם סיום התהליך אנחנו צופים בכל הסרט, ברצף, על המסך הגדול. כשקלאודיה ואיתי לא שמים לב, אני מנגב דמעות מהעיניים.

חמישה קוראים קיבלו מוקדם יותר במייל קודים לצפייה בסרטים צרפתיים בפסטיבל הקולנוע הצרפתי המקוון. כזכור, מדובר בסרטי קולנוע אמיתיים, באורך מלא, עם כוכבים צרפתיים, חלקם הוצגו בפסטיבלים בעולם (כולל בישראל) ועכשיו עשרה מהם מוצעים במשך שבועיים לצפייה באינטרנט במסגרת פסטיבל די חלוצי מסוגו, שמציע פרסים גם ליוצרים מטעם הצופים, וגם לצופים עצמם. כל סרט עולה כ-11 שקל לצפייה.

50 קוראים קיבלו יותר מוקדם מייל המבשר להם שיש להם כרטיס זוגי משוריין להקרנת "נאום המלך" ביום שישי ב-12:00 בלב 2, דיזנגוף סנטר. ההיענות למבצע הזה הדהימה אותי. המון מיילים הגיעו הלילה, היינו יכולים בקלות למלא את כל אולמות קולנוע לב, לא רק את אולם 2. 50 הראשונים קיבלו אישור שהם בפנים. לא קיבלתם מייל שיש לכם כרטיס? אל יאוש, יש עוד סיכוי מסוים שתצליחו להיכנס. איך?

1. אני מבקש מקולנוע לב שיקצו לנו עוד כרטיסים. אם הם יסכימו, הבאים בתור יקבלו מיד מייל עדכון. זה יהיה במהלך יום חמישי (אעדכן גם בבלוג, וגם בטוויטר ובפייסבוק).

2. ביקשתי מכל מי שקיבל כרטיס זוגי שיעדכן במייל אם מסיבה כלשהי הוא לא מצליח להגיע. במקרה כזה, על כל ביטול, אשלח מייל אישור לבא בתור ברשימה.

3. ואם אתם אופטימיים מטבעכם, פשוט בואו ביום שישי ב-12:00 לקולנוע לב, לכניסה לאולם 2, עם ההזמנה של ההקרנה מודפסת. תמיד קורה שמישהו לא הגיע ברגע האחרון. קם עם חום, האוטו לא התניע, שכח את ארוחת הבוקר החגיגית שהוא קבע עם הוריו, לא התעורר, לא מצא חנייה, התייאש וחזר הביתה. אין סוף סיבות. אמר שיבוא, אבל לא הגיע. אם יהיו מקומות פנויים באולם, מי שיהיה בחוץ עם הזמנה, ייכנס (לפי הסדר. ראשון ראשון, אחרון אחרון).

ואני מזכיר שאת המתנה השלישית אתם יכולים לקבל בלי הגרלות ובלי אישורים. פשוט להיכנס לפוסט הקודם, ללכת לאוזן השלישית ולבקש.

==============

עד כאן התחרויות והפרסים של "סינמסקופ". תודה על ההשתתפות הערה.

===================

ועכשיו לתחרות השנייה שתקיימה הלילה: גלובוס הזהב. הזוכים, אני מניח, היו צפויים (בקטגוריות הקולנוע. אין לי כוח להתעסק גם בקטגוריות הטלוויזיה. אם כי, הפרקים שראיתי מ"אימפריית הפשע" היו מצוינים). אני גם מניח שלמרות כל, גלובוס הזהב אכן יהווה איזושהי אינדקציה בסיסית למה שיקרה בחודש הבא באוסקרים. קרי, זכייה די גורפת של "הרשת החברתית". הדבר היחיד שגלובוס הזהב לא יכול לנבא זה את העובדה ש"התחלה" – שיצא בידיים ריקות – מן הסתם יהיה הזוכה הכי גדול השני באוסקרים, בזכות הקטגוריות הטכניות (עריכה, סאונד, אולי אפקטים, וכו'). ואם יהיו שינויים מהפרסים הבולטים בגלובוסים, הם יקרו בפרס שחקנית המשנה בלבד.

אבל לא בזה עסקינן. אני רוצה שנדבר רגע על הדבר הזה שנקרא "גלובוס הזהב", כי הטקס הלילה/הבוקר, שצפו בו 17 מיליון צופים באמריקה, הבהיר טוב מאוד למה הפרס הזה איום ונורא, ומצד שני למה אנחנו ממשיכים לצפות בו באדיקות. לפחות לעת עתה. העניין הוא כזה: כולם רוצים אוסקר. אוסקר הוא משאת נפשו של השחקן האמריקאי הממוצע (וגם הלא-אמריקאי). וגם הבמאי והמפיק. אני מניח שאפשר להבין אותם. הבעיה היא שאיכשהו קרה שבדרך לאוסקר התלבש לו טפיל בצורת טקס גלובוס הזהב. גם כיום, כשיש די הרבה פרסי קולנוע המשודרים בטלוויזיה, גלובוס הזהב נותר הטקס היחיד חוץ מהאוסקרים שמשודר בערוץ ברודקאסט ולא בערוץ כבלים. והוא משודר באן.בי.סי, רשת שבעברה שלטה ברייטינג. וכשלתוכנית יש רייטינג, הכוכבים מתייצבים. הם רוצים שמצביעי האוסקר יראו אותם רגע לפני שהם חותמים את בחירותיהם.

הגוף הזה שנקרא HFPA (אגודת העתונאים הזרים בהוליווד) אף פעם לא זכה לאהדה, אבל הם באופן עקבי מספיק נדחפים כדי להתברג במוקדי כוח. וכך גוף חלש ומצומצם וחסר כל משמעות מבחינה עיתונאית, הפך לאחד הגופים הכי משפיעים בהוליווד. בזכות הטקס והרייטינג שלו. גלובוס הזהב תמיד היה טקס קליל יותר, עשיר באלכוהול וקלות דעת, וזה תמיד מה שהפך אותו למהנה לצפייה.

אלא שבשנים האחרונות קרו כמה דברים. בעיקר, אן.בי.סי הפכה לרשת חלשה מאוד. אבל גם, פרסים אחרים בדרך אל האוסקר נהיו חשובים ומשפיעים יותר. פרסי הסא"ג, למשל. או פרסי בחירת המבקרים. או הבאפט"א בלונדון. אבל עדיין, ביחס אליהם, לגלובוס הזהב יש רייטינג גבוה יותר (ועדיין יציב). אבל אתמול זה נראה בבירור: נדמה שהכוכבים נמצאים שם בכפייה, וחוץ מי שנמצא ממש בתחילת דרכו, או מי שיודע שהוא בוודאות בדרך לאוסקר, נמצא שם בכוח. וזה התחיל לבצבץ. בנאומים. בגישה. בלעיסת המסטיק. בשפה המשוחררת (רוברט דאוני ג'וניור לא היה מעז לדבר ככה באוסקר). וכך קרה שבשנים האחרונות הגוף שמארגן את גלובוס הזהב הפך לשק החלבטות הגדול של הטקס עצמו. נדמה לי שאתמול זה הגיע לשיא. אם בתחילה – למשל, בשנה שעברה – ההומור העצמי הזה דווקא היה חינני, אתמול היתה תחושה שבקצב הזה, גלובוס הזהב עוד ישמיד את ה-HFPA.

זה התחיל עם בדיחת השוחד של ריקי ג'רווייס בתחילת הערב. הוא רמז ש"התייר" זכה למועמדות כי חברי ה-HFPA מקבלים טובות הנאה. האשמות כאלה אכן עלו בעת האחרונה. ג'רווייס – שהיה אתמול עיתונאי חוקר יותר מאשר קומיקאי – אף חשף את אחת מטובות ההנאה שעליהם דובר: מסע מאורגן ללאס וגאס לצפייה בהופעה של שר. ואופס, כמה דקות אחר כך התברר שזו לא בדיחה כששיר של שר זכה בגלובוס הזהב (מתוך הסרט "בורלסקה", שעצם העובדה שהיה מועמד לשלושה פרסים אמש היא כבר סיבה לחשדות).

אבל אם ההתקפות על גלובוס הזהב והירידות על נשיא הארגון היו רק מנת חלקו של ג'רווייס, הייתם יכולים לדבר על קונספט של מארגני האירוע, מתוך רצון לשמור על אווירה קלילה, להיות אנטי-אקדמיה. אבל כשזה חילחל מהר מאוד למקבלי הפרסים, פתאום התחיל להיווצר סחף, פתאום צפה התחושה שהזוכים בזים בשידור למחלקי הפרסים. שנים מדברים על זה בחשאי, ופתאום זה קופץ בשידור חי מול 17 מיליוני צופים. ראשון היה כריסטיאן בייל שהציג את חברי ה-HFPA כחבורה תמהונית שלא מתעניינת בשיחה אלא במריבות פנימיות. ואז הגיע רוברט דה נירו ודי מוטט את התקרה על הארגון. דה נירו, אחד מיקירי גלובוס הזהב, ולא תגידו איזה פרחח אנגלי כמו בייל, קיבל פרס הוקרה על מפעל חיים. והוא הקדיש דקות ארוכות בפתיחת נאומו בירידה על מנהגם של חברי ה-HFPA להצטלם עם המרואיינים שלהם, כאילו מדובר בתיירים בדיסנילנד ולא בעיתונאים. בהמשך כשתהה האם חלק מחברי -HFPA אולי גורשו מאמריקה, נוסף לזה גם ניחוח בוטה יותר: הם לא משלנו. זה כבר לא ערב הוויי.

ושלא ישמע שאני נחרד או מזועזע מהדברים האלה. אני שמח בהם. מסך העשן סביב הארגון הזה מתחיל להתרומם. האמת הנלחשת מתחילה להיאמר בקול רם.

ב-1999 כתבתי ב"מעריב" די בזעזוע על ג'אנקט שהתנהל מול עיני של אגודת העתונאים הזרים בהוליווד. באתי למלון ניו יורקי להיפגש עם ג'ודי סלומון, שהיתה נשיאת הארגון. סלומון לא שמחה מזה שיש שני עיתונאי קולנוע באמריקה שמייצגים "מעריב", ונפגשנו כדי לחלק בינינו את היבשת. הייתי חייב: כשג'ודי סלומון אמרה ליחצני אמריקה להפסיק להזמין אותי לג'אנקטים, הם צייתו לה. כמו אריה ברק, אבל באמריקה. ישבתי וחיכיתי לה, וראיתי איך מתנהל אירוע ליקוקי הישבנים הדי דוחה הזה, בו חבורת אנשים נפגשים בחדר רק כדי להתחנף לכוכב קולנוע ולחסות בצילו. שיהיה ברור: ג'אנקטים הם לעיתים נדירות אירוע שמתאפשרת בו עבודה עיתונאית משובחת, אבל כאן זה לא היה ראיון, זה היה שמוזינג. השיא הגיע בסוף: בכל ג'אנקט היחצנים מבהירים בתחילה שאסור לבקש מהשחקן להצטלם עם המראיין. האמת, לדעתי זה נעשה לא כדי להגן על השחקן אלא על העתונאי. כל אחד צריך לשמור על הצד שלו בשולחן. בג'אנקט של ה-HFPA (הם מקבלים ג'אנקטים משל עצמם, לא מתערבבים עם העמך העיתונאית, "עמך", אגב, שלרוב כותב עבור עיתונים משמעותיים וחשובים ונפוצים משלהם) לא רק שאף יחצן לא אומר לעיתונאים לא לבקש מהכוכב להצטלם, בצד מוכנה כבר מראש פינת צילום, עם תאורה נאותה – שוב, לא כדי שהכוכב ייצא זוהר, אלא כדי שלא יראו את הקמטים שעל פני חברי האגודה – ועם צלם מקצועי, וכל סשן ראיונות נגמר עם הכוכב עומד לצילום עם העיתונאים.

אבל צריך גם להבין את יחסי הכוחות, זה קצת כמו מאפיה. הם מאוהבים באבק הכוכבים, אבל זו לא אהבה תמימה, ילדותית, זו אהבה כוחנית. הם משתמשים בכוח שלהם, כוח הגלובוסים, כדי להבטיח שהכוכבים האהובים עליהם – ואלה שיש להם סרט חדש לקדם – יגיעו לגלובוסים. זה מעגל אכזרי: הכוח שלהם נובע מהגלובוסים, אבל אם ג'ק ניקולסון או מייקל דאגלס או אנג'לינה ג'ולי יפסיקו לבוא לגלובוסים הכוח הזה יינטל מהם.

אבל אני לא יכול לקחת מהם גם את העובדה שלפעמים הם מצליחים לראות דברים לפני כולם. הם הפכו את אנג'לינה ג'ולי לכוכבת הרבה לפני כולם ונתנו לה פרס אותה כבר ב"ג'יה". הם נתנו פרס ל"ואלס עם בשיר" ול"גן עדן עכשיו", לא הסרטים הכי קלים לעיכול. והנה, הם גם אהבו את "רשת החברתית".

ויכול להיות שיש כאן מזימה? מי שמפיק כל שנה את הטקס – ויהיו שיגידו שחושיו הם שהפכו את הטקס הזה מאירוע זניח לאירוע פריים טיים – הוא דיק קלארק. קלארק וה-HFPA נמצאים עכשיו בסכסוך משפטי. האם הוא עודד את משתתפי הערב להקניט את הארגון שלמענו הוא מפיק את השידור, ושאיתו הוא מסוכסך?

כך או כך, מה שהיה עד כה נחלת חלקם של מקומונים ובלוגים, ההתיחסות המזלזלת באגוד המחלקת את גלובוס הזהב, הפך הלילה לבדיחה מול מיליוני צופים. כשרוברט דה נירו אומר אותה, היא פתאום רצינית להפליא. נדמה לי שהתחילה הספירה לאחור עד שגלובוס הזהב יעוף מאן.בי.סי. ואז נוכל להגיד שריקי ג'רווייס הרג אותם.

3:00. בוקר טוב. מתחילים. גלובוס הזהב ה-68, בשידור חי ממלון בוורלי הילטון.

ריקי ג'רווייס:

"ברוכים הבאים לערב של מסיבות ושתייה. או כמו שצ'רלי שין קורא לו: ארוחת בוקר".

"זו היתה שנה גדולה לתלת מימד. "טרון", "צעצוע של סיפור", "גנוב על הירח". נראה שהכל היה בתלת מימד השנה. חוץ מהדמויות ב"התייר". … (פאוזה) אני נורא מצטער על הבדיחה הזאת. לא ראיתי את "התייר". מי כן? אבל הוא בטח סרט טוב כי הוא מועמד הערב. אני רוצה לבטל את השמועה הנלוזה ש'התייר' קיבל מועמדות רק כי אגודת העיתונאים הזרים רוצה להתחכך בג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי. זה לא נכון. הם גם מקבלים שוחד".

כולם קצת מתקפלים במבוכה בכסא. ג'רווייס לא רק מתייחס למשהו שאנשים מדברים עליו בינם ובין עצמם, אלא בהאשמה אמיתית שפורסמה שלשום, כשהיחצן הקודם של אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד האשים את חברי האגודה בקבלת טובות הנאה מהאולפנים והסוכנים.

"המגישה הראשונה שלנו היא יפהפיה ומוכשרת. ומתברר שהיא יהודיה. מל גיבסון אמר לי את זה. הוא באובססיה מזה".

3:06:

שחקן משנה.

הזוכה: כריסטיאן בייל, "פייטר"

בייל: "תודה ל-HFPA. אף פעם לא ידעתי מי האנשים האלה. הם חבורה משונה של טיפוסים. תמיד בג'אנקים הייתי פשוט יושב שם ום היו מתווכחים ביניהם ואני הייתי אומר להם, "היי, רבותי, אני כאן". ורק עכשיו אני קולט איזה חבורה מבריקה ודקת אבחנה הם. תודה למאק וולברג. אפשר לתת הופעה קולנית כמו שנתתי רק כשיש מולך עוגן שקט כמוהו.

3:11: פגי באנדי זוכה במשהו. אה כן: קייטי סגל, שחקנית בדרמת טלוויזיה על "Sons of Anarchy".

הנערה שמגישה את הפרסים למגישים היא ג'יה מנטניה, בתו של ג'ו מנטניה.

3:16: ג'וליאן מור וקווין ספייסי עם הפרס לסרט טלוויזיה או מיני סדרה.

הזוכה: "קרלוס".

לא ראיתי את הגרסה הארוכה של "קרלוס", סרטו המונומנטלי של אוליביה אסיאס, אבל הגרסה הקצרה היתה אחד הדברים הטובים שראיתי השנה. קצת מגוחך לדחוף את הסרט הזה לתוך קטגוריית המיני-סדרה, ולא לקטגוריית הסרט הזר, אבל כאלה הם אנשי גלובוס הזהב. לכן נראה לי שהיה די צפוי שאם הם כבר מעניקים לסרט מועמדות זה כדי לתת לו לנצח.

אני קורא דיווח מהאולם שטום הנקס זעם על הבחירה ב"קרלוס" – סרט קולנוע באורך 5 שעות וחצי שפוצל למיני-סדרה, על פני "הפסיפיק" שלו, שהופקה מראש לטלוויזיה (באמריקה, ולא בצרפת).

ריקי ג'רוויס: "אתם מכירים את השחקן הבא מסרטים כמו "הדסון הוק", "תראו מי שמדבר", "צבי הכסף", "מלחמתו של הארט". קבלו את אבא של אשטון קוצ'ר: ברוס וויליס!"

וויליס מציג את "Red", המועמד בקטגוריית הקומדיה. ואני מניח שההקדמה של ג'רווייס היא הומאז' למה שקרה בשבוע שעבר בטקס איגוד המבקרים של ניו יורק, כשראש האיגוד, המבקר ארמונד ווייט, הציג את הזוכים באמצעות הסרטים הכי ישנים וזניחים שלהם כי הוא לא הצליח למצוא אף מילה טובה על הסרטים החדשים שלהם. דבר שהוביל למרמור מצד ריס וויתרספון ודמעות מצד אנט בנינג.

3:24: שחקן משנה בטלוויזיה. הזוכה: כריס קולפר, "Glee"

מה הוא יעשה כשיתחלף לו הקול יום אחד?

3:30: מישל פייפר מציגה את "אליס בארץ הפלאות", המועמד בקטגוריית הקומדיה.

ג'רווייס: "עכשיו, לאווה לונגוריה יש את התפקיד המלחיץ של הצגת נשיא איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד. אבל זה כלום, כי מקודם אני הייתי צריך לעזור ללכת לשירותים ולהכניס את השיניים התותבות".

3:33: מילה יובוביץ' וקווין בייקון עם שחקן ראשי בדרמת טלוויזיה.

הזוכה: סטיב בושמי, "אימפריית הפשע".

זה זמן טוב להזכיר שהסדרה הזאת מתחילה להיות משדרת ביס בעוד שבוע. וצריך לזכור שלמרות שהיא מוצגת כסדרה של מרטין סקורסזי, היא למעשה סדרתו של טרנס ווינטר, מהתסריטאים של "הסופרנוס".

בושמי: "אני צריך לקרוא מהר לפני שהמוזיקה העצובה הזאת תתחיל להתנגן".

3:37: סדרת דרמה בטלוויזיה.

הזוכה: "אימפריית הפשע". טרנס ווינטר מקבל את הפרס. לצידו, מרק וולברג, אחד השותפים להפק. אז הוא בכל זאת זכה במהו הערב. מרטין סקורסזי לא הגיע, הוא בלונדון מצלם את "הוגו קברה".

הו, רגע חמוד: המצלמה קולטת את אנג'לינה ג'ולי מסדרת את עניבתו של בראד פיט.

3:44: אנדרו גרפילד מתקש לקרוא מהפרומפטר ומגמגם את הצגת הסרט המועמד, "הרשת החברתית".

ריקי ג'רווייס:

"הוא אלק מ"דה רוק". היא ג'ני מהבלוק. אם הבלוק שאנחנו מדברים עליו זה הבלוק ברודיאו דרייב בין פראדה ל… קבלו את אלק בולדווין וג'ניפר לופז."

3:46: בולדווין ולופז עם פרס השיר מסרט קולנוע.

הזוכה: "You Haven't Seen The Last Of Me" שכתבה דיאן וורן לשר ב"בורלסקה".

וורן מספרת שהיא היתה צריכה להילחם כדי להשאיר את השיר בסרט.

אגב, לאן נעלם הסרט הזה מישראל? הוא כבר היה אמור לצאת מזמן. נגנז?

ועכשיו: פרס הפסקול בסרטים.

הזוכה: טרנט רזנור ואטיקוס רוס, "הרשת החברתית".

טוב, זה די מבטיח את זה ש"הרשת חברתית" יזכה בגלובוס הזהב הערב, אם הפסקול העדין-העדין הזה מנצח את הפסקול הסוחף יותר של אלכסנדר דספלה ל"נאום המלך".

ודי מדהים לראות את הסולן של "ניין אינץ' ניילז" לובש טוקסידו וזוכה בגלובוס הזהב. האוסקר בדרך?

3:55 בני ה-16, ג'סטין ביבר והיילי סטיינספלד, מציגים את סרטי האנימציה.

אל תזלזלו בהיילי סטיינספלד, היא עוד עשויה לזכות באוסקר בעוד 40 יום, על תפקידה ב"אומץ אמיתי".

וזו באמת היתה שנה מעולה לאנימציה.

הזוכה: "צעצוע של סיפור 3 ".

טוב, צפוי ומוצדק. אבל "פלונטר", "הדרקון הראשון שלי" ו"גנוב על הירח" גם היו נהדרים. פור דה רקורד.

לי אונקריץ', הבמאי, לביבר וסיינספלד: "וואו, בכלל נולדתם כשהסרט הראשון יצא".

לי אונקריץ' מיהר לצלם את ביג בייבי עם הפסלון והעלה לטוויטר שלו:

ריקי ג'רוויס, עכשיו בלי חליפה: "אני מת על המגיש הבא שלנו. אתם בוודאי מכירים אותו מקליניקת הגמילה של בטי פורד ובית הכלא של לוס אנג'לס. קבלו את רוברט דאוני ג'וניור".

רוברט דאוני ג'וניור: "חוץ מהעובדה שהוא נורא מרושע כלפינו, הייתי אומר שהערב עובר לא רע, לא? אני לא יכול להעריך כשרון משחק של שחקנית עד שאני שוכב איתה. (ואז הוא מתחיל לעבור את המועמדויות ולקטר איך הן דחו אותו). הייתי נותן לכל אחת מכן, כאן, על הבמה, מול אשתי, הקהל ומיליוני צופים ברחבי העולם".

4:02: פרס שחקנית ראשית בקומדיה.

הזוכה: אנט בנינג, "הילדים בסדר".

אנט בנינג מודעת למעמד. נאום מדויק ומרגש ומלא הדר עשוי להיות מה שיטה את כף מצביעי האוסקר לכיוונה במאבק שלה מול נטלי פורטמן (בגלובוסים הן לא מתחרות זו בזו). והיא מספקת את הסחורה בנאום מאופק שנותן המון קרדיט לשותפתה לסרט, ג'וליאן מור ונגמר ב"ותודה לזוכה גלובוס הזהב בקטגוריית השחק המבטיח ביותר לשנת 1962, בעלי: וורן בייטי".

מסכנה בנינג, פעמיים היא הפסידה את האוסקר להילרי סוונק. שנה הא תפסיד לנטלי פורטמן?

4:10: סילבסטר סטאלון מציג את "פייטר".

ג'פרי ראש וטילדה סווינטון עם הפרס לשחקן בסרט טלוויזיה או מיני-סדרה.

הזוכה: אל פצ'ינו, "You Don't Know Jack" של ברי לווינסון.

HBO היא בינתיים הזוכה הגדולה של הערב. הפרס הזה ושניים ל"אימפריית הפשע".

4:15: שחקנית בסרט טלוויזיה או מיני-סדרה.

הזוכה: קלייר דיינס, "טמפל גרנדין".

שוב, HBO. טמפל גרנדין ישבה עם דיינס ליד השולחן.

וסרט נחמד מאוד המבוסס על סרט תיעודי קצר של ארול מוריס על אשה אוטיסטית שמתכננת מכונות שחיטה לבהמות. וקלייר דיינס היתה נהדרת בו. היא זכתה כבר בגלובוס הזהב על "אלה הם חיי".

4:23: זאק אפרון מציג את "הילדים בסדר".

וואו, אולי הרגע הארסי ביותר של ג'רוויס הערב:

ריקי ג'רווייס: "היא שחקנית מ'סאטרדיי נייט לייב' ו'רוק 30 '. הוא היה שחקן שהקריירה שלו היתה בירידה, אם נדבר בכנות, עד שאני ליהקתי אותו לגרסה אמריקאית ולסדרה שאני יצרתי. ועכשיו הוא רוצה לעזוב את הסדרה ובכך להרוג את מחלבת המזומן של שנינו! קבלו את טינה פיי ואת סטיב קארל כפוי הטובה!".

4:26: סטיב קארל וטינה פיי עם פרס התסריט.

הזוכה: ארון סורקין, "הרשת החברתית"

משפט מעולה וראוי לציטוט של ארון סורקין: "הפרס הזה מוקדש למפיקי הסרט שמאמינים שאנשים שהולכים לסרטים חכמים לא פחות מהאנשים שעושים סרטים".

4:29: ת'ור וקפטן אמריקה עם פרס שחקנית משנה בטלוויזיה.

הזוכה: ג'יין לינץ, "Glee"

"אני עושה את עצמי ענווה. אני מקדישה את הפרס הזה לאיאן סילבסטר אחד התסריטאים שלנו. הוא כתב כל משפט מעוות ומרושע שסו סילבסטר אומרת. הפרס הזה גם שלך, אבל אני מעדיפ להמשיך ולהחזיק אותו".

ג'רווייס: "הם מציגים את הקטגוריה שלאף אחד באמריק לא אכפת ממנה".

4:36: אוליביה וויילד ורוברט פטיסון עם הפרס לסרט הזר.

הזוכה: "בעולם טוב יותר", דנמרק. במאית: סוזן ביר.

הסרט הפך כרגע למועמד המוביל לזכיה גם באוסקר על הסרט הזר, אחרי שניצח את המועמד המוביל השני בקטגוריה, את "ביוטיפול" המקסיקני.

4:39: הלן מירן מציגה את "נאום המלך".

4:40: שחקנית ראשית, קומדיה בטלוויזיה.

הזוכה: לורה ליני, "The Big C". לורה ליני לא הגיעה לטקס.

אני קורא דיווח שמעדכן שלורה ליני לא הגיעה כי היא באבל על מות אביה.

4:46: ג'יין פונדה מציגה את "בורלסקה".

איך הסרט הזה, שאיש לא ראה, מועמד? אולי כי גלובוס הזהב עדיין מתעקש לפצל באופן מגוחך את המועמדויות לקומדיה ולדרמה. אולי כי הם הימרו על הסרט באופן שגוי. ואולי, כמו שריקי ג'רווייס אמר בפתיחה, הם באמת מקבלים שוחד.

4:48: שחקן בקומדיה בטלוויזיה.

הזוכה: ג'ים פרסונס, "המפץ הגדול".

4:50: ג'רמי איירונס עם הפרס לשחקנית משנה בסרט.

הזוכה: מליסה ליאו, "פייטר".

וואו, קטגוריה מאוד-מאוד צמודה ולא צפויה, והיא תהיה כזאת גם באוסקר. ונראה שמליס ליאו עכשיו היא המועמדת הכמעט ודאית לזכייה, אחרי שזכתה גם הערב וגם שלשום בטקס בחירת המבקרים. הלנה בונהם קרטר מבואסת נורא.

כרגע הדרך היחידה שמליסה ליאו תפסיד את האוסקר היא אם הילדה מ"אומץ אמיתי" תגנוב לה את הפרס. זה יכול לקרות.

4:59: מט דיימון מגיש את פרס מפעל חיים על שם ססיל בי. דה מיל לרוברט דה נירו.

דה נירו: "(לדיימון) ואני אהבתי אותך ב'פייטר'. (לקהל) תוך כמה שנים גם מט דיימון יקבל את הפרס ואני אשמח לעניק לו אותו, אם עוד אהיה בחיים. תודה לאיגודת העתונאים הזרים בהוליווד שהתקשרו לבשר לי לפני חודשיים שאקבל את הפרס הזה. לפני שהיתה להם הזדמנות לראות את 'פגושאת הפוקרס הקטנים'. כן, קראתי את הביקורות. זה בסדר, כולנו צריכים להתפרנס. קצת קשה להישאר צנוע אחרי שרואים את הקליפ הזה. אני מביט בו ואומר: 'וואו! עשיתי רק להיטים'".

5:13: מייגן פוקס מציגה את "התייר". מגוחך.

5:14: אנט בנינג עם הפרס לבמאי.

הזוכה: דיוויד פינצ'ר, "הרשת החברתית".

זהו, העסק סגור, גמור, נעול. האוסקר, אני מתכוון. פינצ'ר: "כשהציעו לי את התסריט של ארון סורקין אמרתי לעצמי 'וואו, אני ידוע כמי שעושה סרטים על מיזנתרופים או רוצחים סדרתיים, אז למה הם חשבו עלי?". (היי, זה גם מה שאני שאלתי).

5:18: ג'נוארי ג'ונס וג'ימי פאלון עם פרס הקומדיה בטלוויזיה.

הזוכה: "Glee".

5:24: אלישיה קיז מציגה את "ברבור שחור".

5:25: האלי ברי עם פרס השחקן בסרט קומי או מיוזיקל.

הזוכה: פול ג'יאמטי, "הסיפור על פי ברני".

הו, שיט. עכשיו אני קולט שלא פרסמתי ניחושים לגלובוס. כי אם כן, כאן הייתי קולע בול. אבל מפספס בכל השאר.

5:32: ג'וזף גורדון לוויט מציג את "התחלה".

5:33: ג'ף ברידג'ס עם פרס השחקנית. נטלי פורטמן תכף יקראו לך.

הזוכה: נטלי פורטמן, "ברבור שחור".

אוקיי, אם מחלקים אוסקרים על סמך נאומי זכיה בגלובוס הזהב, אז אנט בנינג מובילה על נטלי פורטמן כרגע.

5:39: טים אלן וטום הנקס עם הפרס לקומדיה/מיוזיקל. הקטגוריה הכי מיותרת ומגוכחת ומיושנת שמשאירה את גלובוס הזהב כמוצג ארכאי ומיותר. אבל איכשהו הם הצדיקו אותה הערב כי הזוכה די צפוי, לא?

הזוכה: "הילדים בסדר".

לפני כמה שנים איחרתי לראיון שלי עם ליסה צ'ולודנקו בלובי של מלון הר-ציון בירושלים. היא הגיעה לפסטיבל ירושלים עם "משולש מצולם".

5:46: סנדרה בולוק עם פרס השחקן. קולין, זה אתה.

הזוכה: קולין פירת, "נאום המלך".

לעולם – אבל לעולם – אל תהמרו נגד שחקן בריטי המגלם מלך. המדהים הוא שטום הופר, שמביים כמו בן 70, הוא בעצם בן 38.

תכף נגמר, לא להישבר. כמה דקות.

5:54: מייקל דאגלס, שהודיע לפני כמה ימים שהסרטן בגרון הוסר לחלוטין ושהוא החלים ממחלתו עולה להציג את פרס הסרט וזוכה למחיאות כפיים בעמידה. דאגלס מודה ואומר: "חייבת להיות דרך קלה יותר להשיג Standing ovation".

הזוכה: "הרשת החברתית".

עד כאן הלייב בלוג של גלובוס הזהב. ולמעשה, עד כאן גם הלייב בלוג של האוסקרים. הסרט, התסריטאי, הבמאי, השחקן והשחקנית ושחקן המשנה – כל אלה יזכו גם באוסקר. שחקנית משנה עדיין פתוח.

פששש… ארון סורקין וכריסטופר נולן די דומים, לא?

אגב, לואיס ג'יי הורוויץ, במאי הטקס, יהיה גם במאי האוסקרים ב-27 בינואר.

המילה האחרונה היא של ריקי ג'רווייס: "תודה לאלוהים על שברא אותו אתאיסט". אמן.

6:00. בוקר טוב.

===============

ואני מזכיר לכם שהשבוע "סינמסקופ" חוגג יום הולדת חמש. מינואר 2006 עד ינואר 2011, ואני מחלק לכם מתנות.

בואו לראות את "נאום המלך" ביום שישי בחינם. מהר, כל הקודם זוכה.

בואו לקבל השאלות סרטים בחינם מ"האוזן השלישית" בסניפיה בכל הארץ.

בואו לראות און-ליין סרטים צרפתיים.

והנה המתנה השלישית והאחרונה לחגיגות יום ההולדת החמישי לבלוג, עליה כבר סיפרתי לכם לפני כמה ימים: בואו עם הקופון הנ"ל לדלפקי "האוזן השלישית" בתל אביב, חיפה וירושלים ותקבלו מיני-מנוי לשלושה סרטים. בלי הגרלה, בלי לשלוח מייל, ככה סתם, עד סוף ינואר. רוצו.

הנה יוזמה מאוד מעניינת: פסטיבל קולנוע צרפתי, המתקיים כולו באינטרנט ופתוח לצפייה בכל העולם. עד היום הקרנות סרטים בצפייה ישירה דרך האינטרנט (באופן חוקי) היתה כמעט תמיד מוגבלת לטריטוריות. אנחנו בישראל לא יכולים לצפות בסרטים ב-Hulu, והאמריקאים לא יכולים לצפות בסרטים באורנג'-טיים. כפר גלובלי, עלק. אבל הנה הגיעה יוזמה צרפתית שאני סקרן מאוד לראות מה ייצא ממנה והאם היא תצליח להפוך למסורת, ואולי גם למיזם תקדימי. חברת UniFrance ואתר הקולנוע הצרפתי Allocine השיקו בסוף השבוע את פסטיבל הקולנוע הצרפתי, MyFrenchFilmFestival המציג עשרה סרטים באורך מלא שנוצרו על ידי במאים צעירים בצרפת בשלוש השנים האחרונות ולצידם עוד עשרה סרטים קצרים. ולצידם גם הקרנה של "קאן קאן" של ז'אן רנואר. הפסטיבל ימשך עד 29 בינואר.

כל הסרטים מועמדים לשלושה פרסים: פרס חבר השופטים, פרס מטעם בלוגרים ופרס הקהל. ובנוסף לכך, קהל הצופים משתתף בהגרלות פרסים, שכוללות טיסות לפריז ולניו יורק. אורון שמיר מ"סריטה" ואני מייצגים את ישראל בפאנל השופטים מטעם הבלוגרים. אורי קליין מ"הארץ" הוא נציג ישראל בחבר השופטים המבוגר והאחראי יותר.

חלק מהסרטים, אגב, הוקרנו בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי המתקיים מדי שנה. שם כבר ראיתי, למשל, את "מרגלים", שמאוד חיבבתי (בעיקר בזכות הפסקול הנפלא של קליף מרטינז, המלחין הלפעמים-קבוע של סטיבם סודרברג, וגם כי יש שם את היאם עבאס בתפקיד קטן). ואת "שותפים", שקצת פחות חיבבתי. ובפסטיבל האון-ליין ראיתי גם כבר את הסרט הקצר והמתוק, "הזונה והאפרוח", סרט שאמור ללמד אותנו שאסור לנו לשפוט בני אדם על סמך הבגדים שהם לובשים.

צפייה בסרט ארוך עולה 11 שקלים, צפייה בסרט קצר עולה 5 שקלים, ויש חבילות לצפייה בכמה סרטים במחירים זולים יותר. אבל לי יש קודים שיאפשרו לחמישה מכם לראות סרט ארוך אחד וסרט קצר אחד בחינם. איך? תכתבו בתגובות איזה סרט צרפתי אהבתם בשנים האחרונות, ומחר אבחר באופן אקראי חמישה מכם ואשלח לכם את הקודים (הקפידו לציין בשורת המייל בבוקסת התגובות את המייל האמיתי שלכם. רק אני רואה אותו). ואחרי שתצפו בסרטים, ספרו לי מה לדעתכם היה מוצלח ומה לא.

ביום שישי הקרוב, 21.1, ב-12:00 באולם 2 של קולנוע לב דיזנגוף סנטר תתקיים הקרנת טרום בכורה לסרט "נאום המלך", בו מגלם קולין פירת את המלך ג'ורג' השישי, שמגלה שבעיית הגמגום שלו לא ממש מסתדרת טוב עם עידן הרדיו אליו נכנסה בריטניה. קולין פירת הולך לזכות באוסקר על התפקיד, והסרט המהודר והחגיגי שביים טום הופר ("ג'ון אדמס") אמור להיות הסרט שמאיים על "הרשת החברתית" מלסחוף את האוסקרים. והוא קראוד-פליזר אמיתי. ולכבוד יום ההולדת החמישי של הבלוג, האנשים הנדיבים והאמיצים מקולנוע לב נתנו לי לתת לכם חמישים הזמנות זוגיות להקרנת הטרום בכורה. אני אהיה שם אתכם, ואוסיף עוד כמה צ'ופרים משלי. איך תבטיחו לעצמכם מקומות בהקרנה? פשוט מאוד:

שלחו מייל לכתובת kingspeechscreening@gmail.com וציינו בגוף המייל את השם שלכם. זה הכל. 50 הראשונים שישלחו מייל עד יום חמישי ב-19:00 בערב יירשמו ברשימת המוזמנים ויישמר להם מקום זוגי. לכן, אנא: שלחו מייל רק אם אתם יודעים שאתם יכולים להגיע. אבל, זה לא הכל…

מה קורה אם אתם מחליטים בספונטניות שאתם גם רוצים לבוא לראות את הסרט אבל לא הספקתם לשלוח מייל מבעוד מועד? הדפיסו את ההזמנה בראש הפוסט הזה ובואו איתה לאולם. אם אחד מאלה ששלחו מייל יבריז, או אם ישארו מקומות פנויים, תוכלו להיכנס לסרט. אבל, זה לא הכל…

בהקרנה עצמה יהיו עוד כל מיני הפתעות לכמה מכם. אבל, גם זה עדיין לא הכל.

אחרי ההקרנה תוכלו לרוץ למחשב (או לסמארטפון) שלכם ולכתוב בתגובות מה חשבתם על הסרט, והאם לדעתכם יש לו סיכוי לנצח את "הרשת החברתית" באוסקר. ארבעה ימים אחר כך יוכרזו המועמדויות לאוסקר.

אז יאללה, שלחו מייל והבטיחו את מקומכם בהקרנה ביום שישי. והפיצו את הלינק גם לחברים שלכם ובפייסבוק שלכם. נו, באים?

בשורה התחתונה, אני מאושר ש"עותק נאמן למקור" הובא להקרנות מסחריות בארץ. זה אמנם סרט שאני מניח שנמצא עליו בעתיד הלא רחוק כל מיני רצנזיות גבוהות מצח, המנסות לפצח את האופן שבו הסרט עצמו מתמודד עם הסוגייה הפילוסופית שהוא מציג בפתיחתו, איך הוא מיישם אותה עם קולנוע ועל החיים (והזוגיות), אבל בהחלט יכול להיות שקהל חובב סרטי איכות מהסוג הבורגני דווקא יתחבר לאספקטים הבלתי פילוסופיים של הסרט: הסיכוי לרומנטיקה, הנופים, האוכל, הדיון הבוגר והתרבותי. כך שאחרי כל זה, העובדה שאני לא יצאתי מדעתי מהתלהבות מהסרט נראית כמעט זניחה (אני חייב להודות, אני לא ממעריציו של קיארוסטמי בשום שפה, זה לא משנה אם גיבוריו מדברים ללא הרף במכונית או במסעדה, לי קצת קשה איתו). אבל בכורת "עותק נאמן למקור" היא אירוע מרשים. חוץ מ"10 " לא הוקרן כאן שום סרט של קיארוסטמי באופן מסודר. ובין "עותק נאמן למקור", "שם תואר משטרה", "דבש" ו"האמנות בזבל", אלה מהשבועות המגוונים ביותר, ועם ההעזה הכי מרשימה מצד מפיצים, שראינו על מסכי הקולנוע מזה שנים. מוריד את הכובע.

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011

עבאס קיארוסטמי, מבכירי במאי אירן בעשרים השנים האחרונות, מסתובב באחרונה בחירות יחסית ברחבי אירופה, בה הוא ביים כעת את סרטו הבינלאומי, ואם כבר לצאת ולצם סרט באירופה, זו הדרך: סרט במימון צרפתי המצולם בטוסקנה. לפחות הקייטרינג על הסט בוודאי היה טעים. לכאורה "עותק נאמן למקור" הוא סרט שונה מאוד מבחינה סגנונית בפילמוגרפיה של קיארוסטמי, במאי שיצר סרטים שתיעתעו בתחושת המציאות של הצופה ושלא היה ברור האם הם בדיוניים או תיעודיים, האם הם מתוסרטים או מאולתרים, האם שחקניהם מקצועיים או אנשים אמיתיים, ובגלל מצלמות הווידיאו הפשוטות שבהן צולמו הם גם נראו מחוספסים מאוד. והנה, הסרט הזה מצולם באופן מדויק ומלוטש ובמרכזו שני שחקנים (האחת היא ז'ולייט בינוש, השני הוא זמר האופרה וויליאם שימל שמופיע כאן בתפקידו הקולנועי הראשון ומפגין כריזמה רבה). ובתחילה נדמה שקיארוסטמי השתכר מנופי אירופה והוא פשוט מגיש לנו את גרסתו לסרטים כמו "מסע באיטליה" של רוסליני או "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר: שני אנשים נפגשים, ומתחילים ללכת ולדבר. והם הולכים ומדברים, הולכים ומדברים, והנוף סביבם מקסים. ובתחילה, אף נושא השיחה ביניהם מרתק: תנו לנו דיון בפילוסופיה של האמנות המוגש על די שני אנשים כריזמטיים ונלקק את אצבעותינו האינטלקטואליות.

 

התזה איתה פותח הסרט מעניינת למדי: הגיבור, מבקר אמנות, הוציא לאור ספר שטוען שזיוף מדויק של עבודת אמנות יקרה צריך להיות יקר ממש כמו המקור. הרי היו מקרים של ציורים שחשבו שהם אוריגינליים, נקנו בכסף רב ואז התברר שהם זיופים, אבל כאלה שנראים באופן כמעט מושלם כמו המקור. ובכן, טוען המבקר, ראוי שהם ישארו יקרים כשהיו, יקרים כמו המקור, וראוי שם יקבלו את ההערכה של המקור. זו נקודת מוצא קונטרוברסלית למדי לדיון, אבל היא מובעת בספר ובסרט קולנוע, שני אמצעי אמנות שחיים בזכות השיעתוק וההפצה ההמונית, ושאין בהם דבר שנקרא "מקור". השאלה הפילוסופית, לא הכלכלית, היא: האם זיוף יכול להכיל אותה אמת כמו המקור. והאם יתכן שההתפעלות מהחד פעמיות של המקור תישמר אם יתברר שאין יותר "מקור", אלא הכל רפליקות. שמישהו יקרא לכאן את ולטר בנימין. (אם כי, יש לציין שהמאה ה-20 די נתנה מענה לסוגיה הזאת ועניין ה"מקור" וה"חד פעמיות" של יצירת האמנות כבר כמעט ולא קיימים. אנחנו חיים בעידן בו אנחנו מתפעלים מזיוף. לכן, בסופו של דבר, השאלה נותרת שאלה כלכלית, ולא פילוסופית: כמה שווה זיוף).

 

 

ואז קורה דבר משונה, המבקר וסוחרת אמנות המגיעה להשקת ספרו (בינוש) יוצאים ליום של שיטוט ושיחה. פלירטוט, היכרות. ואז הם מתחילים לדבר כאילו הם כבר הכירו קודם וזו פגישה ראשונה שלהם אחרי תקופה של היעדרות. האם הם נפגשו בעבר או לא? פתאום זה נשמע יותר כמו "אשתקד במריאנבד" של אלן רנה. והצופה נותר מבולבל: מה כאן העמדת הפנים? האם הם אכן רק הרגע נפגשו אבל מעמידים פנים שהם מכירים כבר קודם, כדי לזרז את כל העניין הזה שנקרא חיזור וכדי להזכיר לעצמם שבגילם המתבגר כל מערכות היחסים, החדשות והוותיקות, בסופו של דבר נכנסות לאותה רוטינה? או שאולי אנחנו אמורים לחשוד שהם באמת זוג ותיק שמנסה לשקם את מערכת היחסים על ידי הוספת איזשהו תבלין של מיסתורין לחייהם כדי למצות את היום הבודד שיש להם יחד, ולהדביק בו חיים שלמים של החמצות? בקיצור, מה הוא המשחק שהם משחקים? וכשזה מגיע לרגשות: מה הוא המקור ומה הוא הזיוף?

 

נשמע מרתק, לא? הבעיה היא שלמרות משחק פשוט פנטסטי של בינוש, והתחלה מרתקת למדי, הסרט ממצה את תעתועי המציאות שלו די מהר ונותר לא רק מבלבל אלא גם די מעיק. וכשהשניים נכנסים לתפקידי הזוגיות הנדושים של האשה המתוסכלת והמקטרת והבעל המנוכר, כל חיבה שהיתה לנו אליהם לפני כן מתחילה להתפוגג.

על "גיא אוני" של דן וולמן כתבתי פסקה תמציתית אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. למען האמת, אין לי הרבה יותר מזה להגיד עליו. סרט סימפטי. ובכל זאת, ניסיתי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011

דן וולמן, אחד הוותיקים ביוצרי הקולנוע בישראל, מוציא השבוע סרט חדש. וולמן, שסרטיו קטנים, אינטימיים וספרותיים למדי, התפרסם בתחילת שנות השבעים בזכות העיבוד שלו ל"מיכאל שלי" של עמוס עוז, ובסרטו החדש הוא חוזר להתמודד עם הקאנון של הספרות העברית בעיבוד ל"גיא אוני", ספרה של שולמית לפיד. "גיא אוני" עוסק בימי העליה הראשונה ומספר את ההתיישבות היהודית בגליל, בכפר שלימים יהפוך לראש פינה, מנקודת מבט נשית, אולי אף פמיניסטית. בכך מתחברת עלילת הסרט למשהו ממחרוזת סרטיו הקודמים של וולמן, שנדמה שלרוב מיקם במרכז סרטיו גיבורות וסיפר סיפור מנקודת המבט שאמורה להיות זו שפחות מסופרת, נקודת המבט הנשית. כלומר, שלא רק שיש את הקשיים הרגילים בעניין העליה, קניית הקרקע, המעבר לאיזור שומם ונטול תשתית בסיסית, יש לגיבורה גם עולם שלם של התעסקויות וקשיים שנובעים מהיותה אישה שמנסה לפלס לעצמה מקום ייחודי משלה בעולם גברי (הייתי כותב "בעולם שאז, בסוף המאה ה-19, עדיין היה גברי" אלא שלא מעט מהבעיות – בעיקר באופן שבו גברים תופסים את תפקידי האשה וההתייחסות הגברית למיניות של האשה – רלוונטיות עד היום). הערך המוצלח ביותר ב"גיא אוני" הוא התסריט שמצליח לייצר כמה וכמה סיטואציות עם אירוניה דקיקה ובה אנחנו מרגישים שהעלילה המתרחשת אי שם לפני כ-120 שנה, עדיין רלוונטית לימינו.

 

מבחינה קולנועית, וולמן הוא במאי שמעדיף פשטות, אלא שבסרט הזה – אחרי תקופה של סרטים שלו שפחות חיבבתי – יש איזשהו הדר תקופתי שנראה יפה, הנעזר בצילום נעים לעין, ומחוזק על ידי משחק מקסים ונוגע ללב של תמר אלקן, שחקנית אלמונית (מבחינתי לפחות) שנדרשת כאן להחזיק סרט שלם על כתפיה. ממש כמו חלוצה שצריכה החזיק מושבה שלמה, ומשפחה, על כתפיה. התוצאה אמנם שמרנית מאוד (מבחינה קולנועית, מבחינה מחשבתית הסרט דווקא די מתקדם), ולרוב טלוויזיונית, אבל לקהל שמחפש את רגושי הקולנוע שלו במינונים עדינים, הסרט ראוי למדי.

זה יהיה יום עמוס אקשן ב"סינמסקופ" היום. ב-3:30 לפנות בוקר אעשה כאן חזרה גנרלית לפני האוסקר ואקיים לייב-בלוג מטקס גלובוס הזהב. כן, כן, אנחנו בזים להם, אבל עדיין: "נאום המלך" או "הרשת החברתית"? ובעיקר: ריקי ג'רווייס מנחה, אז יהיה מצחיק. אבל לפני גלובוס זהב, תראו מה אני מכין לכם: החל מ-19:00 אחלק לכם כאן מתנות לכבוד יום ההולדת החמישי של "סינמסקופ", שבאופן רשמי התקיים אתמול. ב-19:00 אחלק לכם, למשל, 50 כרטיסים זוגיים להקרנת טרום בכורה של "נאום המלך" שתתקיים ביום שישי הקרוב. וב-20:00 עוד מתנה. וב-21:00 עוד מתנה. אז בואו. ועד אז, יום רגיל. ביקורות, עדכונים. ואפרופו עדכונים:

==============

מעניין מאוד: גם סטיב פונד ב"The Wrap" וגם גאי לודג' ב"In Contention" ראו את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" וחיבבו את הסרט מספיק כדי להעלות את הרעיון שיש לו סיכוי להפוך לסרט הישראלי הרביעי ברציפות שיהיה מועמד לאוסקר הזר. וואלה? פונד הולך צעד אחד קדימה ודי כופר בסיכוייו של "על אלים ואנשים" הצרפתי להיות מועמד, בניגוד לרוב ההימורים. המירוץ לסרט הזר מתחיל להיות מעניין. מועמדות ל"הממונה"? האם זה אפשרי?

=============

אמש חולקו פרסי בחירת המבקרים. לכאורה פרס זניח לא פחות מפרסי גלובוס הזהב, לא? גם כאן זה פרס פנימי של כמה עשרות עיתונאים שלא אמור להגיד לנו כלום (חוץ מלחבב אותם על כך שהם נתנו ל"ואלס עם בשיר" את פרס הסרט הזר לפני שנתיים). אבל לא: בחמש השנים האחרונות פרסי בחירת המבקרים מצליחים לנבא באחוזים גבוהים מאוד גם את הזוכים באוסקר.

אז מי זכה אמש? הסרט: "הרשת החברתית". במאי: דיוויד פינצ'ר. שחקן: קולין פירת, "נאום המלך". שחקנית: נטלי פורטמן, "ברבר שחור". שחקן משנה: כריסטיאן בייל, "פייטר". סרט אנימציה: "צעצוע של סיפור 3 ". סרט תעודה: "מחכים לסופרמן". עריכה: "התחלה". עד כאן הקטגוריות שאני מהמר שיהיו זהות גם באוסקר. זוכים נוספים: שחקנית משנה: מליסה ליאו, "פייטר". תסריט מקורי: "נאום המלך". תסריט מעובד: "הרשת החברתית". צילום: "התחלה". עיצוב: "התחלה". אפקטים: "התחלה". סאונד: "התחלה". תלבושות: "אליס בארץ הפלאות". איפור: "אליס בארץ הפלאות". פסקול: "הרשת החברתית". שיר: מתוך "127 שעות".

==============

אפרופו מליסה ליאו ב"פייטר": הדמות שהיא מגלמת היא של אליס וורד, אמם השלטנית של מיקי ודיקי וורד. אליס וורד האמיתית, כבר בת 80, נאבקת בימים אלה על חייה בבית חולים בבוסטון אחרי שלקתה בהתקף לב בשבוע שעבר.

=================

סוזנה יורק, מי שגילמה את אשתו של ג'ור-אל (מרלון ברנדו) ואת אמו של קאל-אל (לימים קלרק קנט) ב"סופרמן" של ריצ'רד דונר, הלכה לעולמה בגיל 72 מסרטן. היא שיחקה בשנות הששים גם ב"הם יורים גם בסוסים" וב"טום ג'ונס".

==============

והנה מתנות, ויה Deadline Hollywood: א. התסריט המלא של "הרשת החברתית" שכתב ארון סורקין על פי ספרו של בן מזריץ', להורדה חוקית. ב. התסריט המלא של "נאום המלך" שכתב דיוויד סיידלר.

==============

ואת הביקורות שלי על "ברבור שחור" ו"צרעה ירוקה" כבר קראתם?

אני יכול לתמצת את הרושם שלי על "מכאן והלאה" בשתי מילים נפרדות: א. "צונאמי" (כלומר, סיקוונס הפתיחה המאוד מרשים, ולמעשה הסיקוונס הראשון והאחרון בסרט שהיה בו גם וירטואוזיות וגם אכפתיות). ב. "נשכח" (כלומר, הפך מ"בלתי נשכח". כי הייתי צריך לגרד עמוק עמוק בתוך הזכרון שלי כדי להיזכר על מה היה הסרט, וזאת אחרי בסך הכל שבועיים שראיתי). אם היה חתום על הסרט ג'ון סמית ייתכן והייתי מסתפק בשתי המילים האלה ומודה שמדובר בסרט פשוט לא מספיק טוב, אבל ביים אותו קלינט איסטווד, במאי שאני לוקח ברצינות, לכן מסקרן אותי לנסות ולפצח למה הוא הטריח את עצמו במשך שנה שלמה על סרט שנראה שטום שדיאק היה מביים יותר טוב ממנו.

"מכאן והלאה" (אגב, הייתי קורא לסרט בפשטות "העולם הבא") הוא סרט שעוסק בתהיה האם יש עולם הבא, והאם יש דרך לתקשר אם האנשים מהעולם הבאץ נושא נורא משונה עבור איסטווד (אבל נושא שאני נורא נורא אוהב בסרטים ותמיד מתעניין בו, מאז ומתמיד). ואגב, אם אתם רוצים לראות סרט שעוסק בדיוק באותו נושא אבל עושה את זה עם כמה הברקות יפות, חפשו בערוצ הסרטים את "עיר רפאים" של דיוויד קפ. שזה די מדהים, כי בתפקיד הראשי מופיע ריקי ג'רוויס, אחד האנשים שהכי גאים באתאיזם שלו, והוא הלך והשתתף בסרט שיש בו המון אמונה. אולי זה מה שהיה חסר לי ב"מכאן והלאה". הנה הניסיון הקצרצר – והעקר, חוששני – שלי לפצח את סרטו של איסטווד:

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011

ואולי גם את "מכאן והלאה" היה צריך לביים דארן ארונופסקי? אלא שבאופן משונה למדי זהו סרטו החדש של קלינט איסטווד, וזהו אחד הסרטים הכי משונים שלו. ראשית, שיהיה ברור: איסטווד הוא במאי אמין ועקבי וגם סרטיו הלא-הכי-טובים ראויים לצפייה ועשויים במיומנות ובדייקנות. אבל אני לא יכול שלא לתמוה: מה פתאום איסטווד מביים סרט על רוחות רפאים והחיים שאחרי המוות? לאורך הקריירה בת כמעט 40 שנה כבמאי, איסטווד הוכיח שהוא אחד הבמאים הכי פיזיים וארציים שפועלים בהוליווד. עניינים על-טבעיים ומיסטיים מעולם לא העסיקו אותו. למעשה, איסטווד הוא במאי שסרטיו אומרים תמיד "אני ועוצמי עוד", אין עוד מלבדי, האדם הוא הבוס ואין שום דבר מעבר לחיים, למוות ולנקמה. למעשה, לא רק שאיסטווד לא נגע ברוחניות ובמיסטיקה בסרטיו, הוא כמעט ולא נגע גם בסנטימנטליות (גם ב"הגשרים על מחוז מדיסון" המאוד רומנטי, ואחד מסרטיו שאני הכי אוהב, כמעט ולא היתה סנטימנטליות, אלא רק ענייניות). והנה הוא מביים סרט על אדם (מאט דיימון) שיכול לתקשר עם המתים בעולם הבא. אלא שהגיבור הזה מעוניין לברוח מהמתת שניתנה לו והוא לא מוכן לעסוק בכך. מי שעובד עם מתים, חי חיים של מוות. אז הוא בורח מהמוות. וכך, שלוש עלילות מקבילות הקשורות במקרי מוות המוניים שנתלשו מכותרות העיתונים מהשנים האחרונות – הצונאמי באיי תאילנד והפיגועים בלונדון – נפגשות לבסוף.

 

הטענה הצפויה מדי היא שאיסטווד, הנושק לגיל 80, מביט כעת אחרת על החיים והמוות ועל האופציה – ואולי התקווה – שבכל זאת יש משהו אחרי שמתים, משהו מעבר ליכולת ההכרה וההבנה שלנו, והסרט הזה הוא הודאה ענווה שלו בכך שהוא מכיר בזה שאולי יש משהו מעבר. אבל זה נראה לי פשוט וצפוי מדי. איסטווד הוא גם לא במאי להשכיר שמביים סרטים לפרנסה. הוא בוחר כל פרויקט בדקדקנות. ויאמר לזכותו: הוא מביים סרט שיש בו לא מעט מיסטיקה ורוחניות, אבל הסרט נותר איסטוודי לגמרי, עם שתי רגליים ניצבות על קרקע המציאות הממשית, בלי חזיונות והתגלויות. אבל הוא גם לא מציג את גיבורו כשרלטן. בקיצור, סרט משונה. לא אחיד. לא ברור. אבל עם סיקוונס פתיחה גרנדיוזי ומרשים (הצונאמי) והמשך חביב, אבל נשכח בקלות.