חמישה קוראים קיבלו מוקדם יותר במייל קודים לצפייה בסרטים צרפתיים בפסטיבל הקולנוע הצרפתי המקוון. כזכור, מדובר בסרטי קולנוע אמיתיים, באורך מלא, עם כוכבים צרפתיים, חלקם הוצגו בפסטיבלים בעולם (כולל בישראל) ועכשיו עשרה מהם מוצעים במשך שבועיים לצפייה באינטרנט במסגרת פסטיבל די חלוצי מסוגו, שמציע פרסים גם ליוצרים מטעם הצופים, וגם לצופים עצמם. כל סרט עולה כ-11 שקל לצפייה.
50 קוראים קיבלו יותר מוקדם מייל המבשר להם שיש להם כרטיס זוגי משוריין להקרנת "נאום המלך" ביום שישי ב-12:00 בלב 2, דיזנגוף סנטר. ההיענות למבצע הזה הדהימה אותי. המון מיילים הגיעו הלילה, היינו יכולים בקלות למלא את כל אולמות קולנוע לב, לא רק את אולם 2. 50 הראשונים קיבלו אישור שהם בפנים. לא קיבלתם מייל שיש לכם כרטיס? אל יאוש, יש עוד סיכוי מסוים שתצליחו להיכנס. איך?
1. אני מבקש מקולנוע לב שיקצו לנו עוד כרטיסים. אם הם יסכימו, הבאים בתור יקבלו מיד מייל עדכון. זה יהיה במהלך יום חמישי (אעדכן גם בבלוג, וגם בטוויטר ובפייסבוק).
2. ביקשתי מכל מי שקיבל כרטיס זוגי שיעדכן במייל אם מסיבה כלשהי הוא לא מצליח להגיע. במקרה כזה, על כל ביטול, אשלח מייל אישור לבא בתור ברשימה.
3. ואם אתם אופטימיים מטבעכם, פשוט בואו ביום שישי ב-12:00 לקולנוע לב, לכניסה לאולם 2, עם ההזמנה של ההקרנה מודפסת. תמיד קורה שמישהו לא הגיע ברגע האחרון. קם עם חום, האוטו לא התניע, שכח את ארוחת הבוקר החגיגית שהוא קבע עם הוריו, לא התעורר, לא מצא חנייה, התייאש וחזר הביתה. אין סוף סיבות. אמר שיבוא, אבל לא הגיע. אם יהיו מקומות פנויים באולם, מי שיהיה בחוץ עם הזמנה, ייכנס (לפי הסדר. ראשון ראשון, אחרון אחרון).
ואני מזכיר שאת המתנה השלישית אתם יכולים לקבל בלי הגרלות ובלי אישורים. פשוט להיכנס לפוסט הקודם, ללכת לאוזן השלישית ולבקש.
==============
עד כאן התחרויות והפרסים של "סינמסקופ". תודה על ההשתתפות הערה.
===================
ועכשיו לתחרות השנייה שתקיימה הלילה: גלובוס הזהב. הזוכים, אני מניח, היו צפויים (בקטגוריות הקולנוע. אין לי כוח להתעסק גם בקטגוריות הטלוויזיה. אם כי, הפרקים שראיתי מ"אימפריית הפשע" היו מצוינים). אני גם מניח שלמרות כל, גלובוס הזהב אכן יהווה איזושהי אינדקציה בסיסית למה שיקרה בחודש הבא באוסקרים. קרי, זכייה די גורפת של "הרשת החברתית". הדבר היחיד שגלובוס הזהב לא יכול לנבא זה את העובדה ש"התחלה" – שיצא בידיים ריקות – מן הסתם יהיה הזוכה הכי גדול השני באוסקרים, בזכות הקטגוריות הטכניות (עריכה, סאונד, אולי אפקטים, וכו'). ואם יהיו שינויים מהפרסים הבולטים בגלובוסים, הם יקרו בפרס שחקנית המשנה בלבד.
אבל לא בזה עסקינן. אני רוצה שנדבר רגע על הדבר הזה שנקרא "גלובוס הזהב", כי הטקס הלילה/הבוקר, שצפו בו 17 מיליון צופים באמריקה, הבהיר טוב מאוד למה הפרס הזה איום ונורא, ומצד שני למה אנחנו ממשיכים לצפות בו באדיקות. לפחות לעת עתה. העניין הוא כזה: כולם רוצים אוסקר. אוסקר הוא משאת נפשו של השחקן האמריקאי הממוצע (וגם הלא-אמריקאי). וגם הבמאי והמפיק. אני מניח שאפשר להבין אותם. הבעיה היא שאיכשהו קרה שבדרך לאוסקר התלבש לו טפיל בצורת טקס גלובוס הזהב. גם כיום, כשיש די הרבה פרסי קולנוע המשודרים בטלוויזיה, גלובוס הזהב נותר הטקס היחיד חוץ מהאוסקרים שמשודר בערוץ ברודקאסט ולא בערוץ כבלים. והוא משודר באן.בי.סי, רשת שבעברה שלטה ברייטינג. וכשלתוכנית יש רייטינג, הכוכבים מתייצבים. הם רוצים שמצביעי האוסקר יראו אותם רגע לפני שהם חותמים את בחירותיהם.
הגוף הזה שנקרא HFPA (אגודת העתונאים הזרים בהוליווד) אף פעם לא זכה לאהדה, אבל הם באופן עקבי מספיק נדחפים כדי להתברג במוקדי כוח. וכך גוף חלש ומצומצם וחסר כל משמעות מבחינה עיתונאית, הפך לאחד הגופים הכי משפיעים בהוליווד. בזכות הטקס והרייטינג שלו. גלובוס הזהב תמיד היה טקס קליל יותר, עשיר באלכוהול וקלות דעת, וזה תמיד מה שהפך אותו למהנה לצפייה.
אלא שבשנים האחרונות קרו כמה דברים. בעיקר, אן.בי.סי הפכה לרשת חלשה מאוד. אבל גם, פרסים אחרים בדרך אל האוסקר נהיו חשובים ומשפיעים יותר. פרסי הסא"ג, למשל. או פרסי בחירת המבקרים. או הבאפט"א בלונדון. אבל עדיין, ביחס אליהם, לגלובוס הזהב יש רייטינג גבוה יותר (ועדיין יציב). אבל אתמול זה נראה בבירור: נדמה שהכוכבים נמצאים שם בכפייה, וחוץ מי שנמצא ממש בתחילת דרכו, או מי שיודע שהוא בוודאות בדרך לאוסקר, נמצא שם בכוח. וזה התחיל לבצבץ. בנאומים. בגישה. בלעיסת המסטיק. בשפה המשוחררת (רוברט דאוני ג'וניור לא היה מעז לדבר ככה באוסקר). וכך קרה שבשנים האחרונות הגוף שמארגן את גלובוס הזהב הפך לשק החלבטות הגדול של הטקס עצמו. נדמה לי שאתמול זה הגיע לשיא. אם בתחילה – למשל, בשנה שעברה – ההומור העצמי הזה דווקא היה חינני, אתמול היתה תחושה שבקצב הזה, גלובוס הזהב עוד ישמיד את ה-HFPA.
זה התחיל עם בדיחת השוחד של ריקי ג'רווייס בתחילת הערב. הוא רמז ש"התייר" זכה למועמדות כי חברי ה-HFPA מקבלים טובות הנאה. האשמות כאלה אכן עלו בעת האחרונה. ג'רווייס – שהיה אתמול עיתונאי חוקר יותר מאשר קומיקאי – אף חשף את אחת מטובות ההנאה שעליהם דובר: מסע מאורגן ללאס וגאס לצפייה בהופעה של שר. ואופס, כמה דקות אחר כך התברר שזו לא בדיחה כששיר של שר זכה בגלובוס הזהב (מתוך הסרט "בורלסקה", שעצם העובדה שהיה מועמד לשלושה פרסים אמש היא כבר סיבה לחשדות).
אבל אם ההתקפות על גלובוס הזהב והירידות על נשיא הארגון היו רק מנת חלקו של ג'רווייס, הייתם יכולים לדבר על קונספט של מארגני האירוע, מתוך רצון לשמור על אווירה קלילה, להיות אנטי-אקדמיה. אבל כשזה חילחל מהר מאוד למקבלי הפרסים, פתאום התחיל להיווצר סחף, פתאום צפה התחושה שהזוכים בזים בשידור למחלקי הפרסים. שנים מדברים על זה בחשאי, ופתאום זה קופץ בשידור חי מול 17 מיליוני צופים. ראשון היה כריסטיאן בייל שהציג את חברי ה-HFPA כחבורה תמהונית שלא מתעניינת בשיחה אלא במריבות פנימיות. ואז הגיע רוברט דה נירו ודי מוטט את התקרה על הארגון. דה נירו, אחד מיקירי גלובוס הזהב, ולא תגידו איזה פרחח אנגלי כמו בייל, קיבל פרס הוקרה על מפעל חיים. והוא הקדיש דקות ארוכות בפתיחת נאומו בירידה על מנהגם של חברי ה-HFPA להצטלם עם המרואיינים שלהם, כאילו מדובר בתיירים בדיסנילנד ולא בעיתונאים. בהמשך כשתהה האם חלק מחברי -HFPA אולי גורשו מאמריקה, נוסף לזה גם ניחוח בוטה יותר: הם לא משלנו. זה כבר לא ערב הוויי.
ושלא ישמע שאני נחרד או מזועזע מהדברים האלה. אני שמח בהם. מסך העשן סביב הארגון הזה מתחיל להתרומם. האמת הנלחשת מתחילה להיאמר בקול רם.
ב-1999 כתבתי ב"מעריב" די בזעזוע על ג'אנקט שהתנהל מול עיני של אגודת העתונאים הזרים בהוליווד. באתי למלון ניו יורקי להיפגש עם ג'ודי סלומון, שהיתה נשיאת הארגון. סלומון לא שמחה מזה שיש שני עיתונאי קולנוע באמריקה שמייצגים "מעריב", ונפגשנו כדי לחלק בינינו את היבשת. הייתי חייב: כשג'ודי סלומון אמרה ליחצני אמריקה להפסיק להזמין אותי לג'אנקטים, הם צייתו לה. כמו אריה ברק, אבל באמריקה. ישבתי וחיכיתי לה, וראיתי איך מתנהל אירוע ליקוקי הישבנים הדי דוחה הזה, בו חבורת אנשים נפגשים בחדר רק כדי להתחנף לכוכב קולנוע ולחסות בצילו. שיהיה ברור: ג'אנקטים הם לעיתים נדירות אירוע שמתאפשרת בו עבודה עיתונאית משובחת, אבל כאן זה לא היה ראיון, זה היה שמוזינג. השיא הגיע בסוף: בכל ג'אנקט היחצנים מבהירים בתחילה שאסור לבקש מהשחקן להצטלם עם המראיין. האמת, לדעתי זה נעשה לא כדי להגן על השחקן אלא על העתונאי. כל אחד צריך לשמור על הצד שלו בשולחן. בג'אנקט של ה-HFPA (הם מקבלים ג'אנקטים משל עצמם, לא מתערבבים עם העמך העיתונאית, "עמך", אגב, שלרוב כותב עבור עיתונים משמעותיים וחשובים ונפוצים משלהם) לא רק שאף יחצן לא אומר לעיתונאים לא לבקש מהכוכב להצטלם, בצד מוכנה כבר מראש פינת צילום, עם תאורה נאותה – שוב, לא כדי שהכוכב ייצא זוהר, אלא כדי שלא יראו את הקמטים שעל פני חברי האגודה – ועם צלם מקצועי, וכל סשן ראיונות נגמר עם הכוכב עומד לצילום עם העיתונאים.
אבל צריך גם להבין את יחסי הכוחות, זה קצת כמו מאפיה. הם מאוהבים באבק הכוכבים, אבל זו לא אהבה תמימה, ילדותית, זו אהבה כוחנית. הם משתמשים בכוח שלהם, כוח הגלובוסים, כדי להבטיח שהכוכבים האהובים עליהם – ואלה שיש להם סרט חדש לקדם – יגיעו לגלובוסים. זה מעגל אכזרי: הכוח שלהם נובע מהגלובוסים, אבל אם ג'ק ניקולסון או מייקל דאגלס או אנג'לינה ג'ולי יפסיקו לבוא לגלובוסים הכוח הזה יינטל מהם.
אבל אני לא יכול לקחת מהם גם את העובדה שלפעמים הם מצליחים לראות דברים לפני כולם. הם הפכו את אנג'לינה ג'ולי לכוכבת הרבה לפני כולם ונתנו לה פרס אותה כבר ב"ג'יה". הם נתנו פרס ל"ואלס עם בשיר" ול"גן עדן עכשיו", לא הסרטים הכי קלים לעיכול. והנה, הם גם אהבו את "רשת החברתית".
ויכול להיות שיש כאן מזימה? מי שמפיק כל שנה את הטקס – ויהיו שיגידו שחושיו הם שהפכו את הטקס הזה מאירוע זניח לאירוע פריים טיים – הוא דיק קלארק. קלארק וה-HFPA נמצאים עכשיו בסכסוך משפטי. האם הוא עודד את משתתפי הערב להקניט את הארגון שלמענו הוא מפיק את השידור, ושאיתו הוא מסוכסך?
כך או כך, מה שהיה עד כה נחלת חלקם של מקומונים ובלוגים, ההתיחסות המזלזלת באגוד המחלקת את גלובוס הזהב, הפך הלילה לבדיחה מול מיליוני צופים. כשרוברט דה נירו אומר אותה, היא פתאום רצינית להפליא. נדמה לי שהתחילה הספירה לאחור עד שגלובוס הזהב יעוף מאן.בי.סי. ואז נוכל להגיד שריקי ג'רווייס הרג אותם.
תגובות אחרונות