23 ינואר 2011 | 10:14 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

הפתעה! "נאום המלך" זכה בפרס גילדת המפיקים

גילדת המפיקים חילקה לפני כשעתיים את הפרס השנתי שלה לסרטים המצטיינים והפילה פצצה מפתיעה: פרס סרט השנה הלך ל"נאום המלך" ולא ולמועמד הצפוי, "הרשת החברתית". זו, למעשה, הזכייה המשמעותית הראשונה של "נאום המלך" בפרס בדרך אל האוסקר, עד כה זכה "הרשת החברתית" בכמעט כל פרס אפשרי.


בפרס לסרט האנימציה זכה "צעצוע של סיפור 3 ", בפרס סרט התעודה זכה "מחכים לסופרמן" של דיוויס גוגנהיים ובפרס ההפקה לטלוויזיה זכה "הפסיפיק".


האם פרס גילדת המפיקים, המחולק 20 שנה, הוא נביא טוב לאוסקרים? חצי חצי. בשלוש השנים האחרונות כל מי שזכה בפרס גילדת המפיקים זכה אחר כך גם באוסקר. אבל בשלוש השנים שקדמו לכך, לא היתה התאמה בין הזוכה בפרס הגילדה ובין הזכה באוסקר. כך שסיכוייו של "הרשת החברתית" באוסקר עדיין קיימים, אבל מעמדו של "נאום המלך" שודרג הבוקר משמעותית, אחרי שההפסד שלו בגלובוס הזהב בשבוע שעבר די החליש את מעמדו בקרב חזאי האוסקרים.

Categories: בשוטף

23 ינואר 2011 | 09:30 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

"קומפני מן", ביקורת


company_men

 

 

בשבוע אחד ראיתי שני סרטים שצילם רוג'ר דיקינס, גם את "אומץ אמיתי" וגם את "קומפני מן". חי נפשי, כמה יפה שהאיש הזה יודע לצלם. גם סרטים בינוניים הוא מצלם נפלא. ודי מדהים שהאיש הזה עדיין מתהלך בינינו נטול אוסקר. אולי סוף סוף השנה, על "אומץ אמיתי"? "קומפני מן", סרט קטן יחסית (יחסית ל"אומץ אמיתי"), מזכיר לרגעים בסגנון הצילום שלו משהו מאווירת "חלון פנורמי" (ראו את הפריים הנ"ל), אבל למרבה הצער הוא אינו סרט טוב במיוחד. קחו את כל מה שהיה שנון ומקסים ב"תלוי באוויר" לפני שנה  והוציאו אותו מהסרט, ותקבלו את "קומפני מן". "קומפני מן", ממש כמו "קר עד העצם", הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה ושניהם ייצאו להקרנות מסחריות בסוף השבוע הקרוב. "קר עד העצם" טוב ממנו.

 

====================

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.1.2011

 

ג'ון וולס הפך בעשור וחצי האחרונים לאחד המפיקים הכי חשובים בהוליווד, והוא בכלל תסריטאי. ככה זה בטלוויזיה האמריקאית: הבוסים של סדרות הטלוויזיה, אלה שמקבלים קרדיט של מפיקים אחראים ואת התפקיד לנהל את ההצגה, הם תסריטאים. וכך, וולס הפך למפיק אחראי גם של "אי.אר" וגם של "הבית לבן", למרות שהוא לא יוצר הסדרות האלה (מייקל קרייטון יצר את "אי.אר", ארון סורקין יצר את "הבית הלבן"). כמפיק אחראי וכשואו-ראנר (הבוס הראשי של הסדרה), וולס גם כתב וגם ביים פרקים בסדרות הנ"ל. ובזכות תפקידו כמפיק בסדרות האלה הוא הפך גם למפיק של כמה סרטים לא רעים בעשור ומשהו האחרונים: "הרחק מגן עדן", "לחיות בתמונות", "הגנב הטוב" ו"אני לא שם". וולס גם היה פעמיים בעשור האחרון נשיא גילדת התסריטאים של אמריקה. כשתסריטאים שובתים, זה בגללו. מה שהפך אותו, לרגעים, לאחד האנשים הכי חזקים בהוליווד. וכשוולס החליט לכתוב ולביים סוף סוף את סרט הקולנוע העלילתי הראשון שלו, "קומפני מן", הוא הצליח לגייס כמות מובחרת של שחקנים מרשימים: בן אפלק, טומי לי ג'ונס, קווין קוסטנר וכריס קופר. אל תזלזלו ברביעייה הזאת, כי היא מראה איזו יכולת הפקה אדירה יש לאיש. תקלטו: כל הארבעה הם זוכי אוסקר. קופר זכה על תפקיד משנה ב"אדפטיישן", ג'ונס זכה באוסקר על תפקיד משנה על "הנמלט", אפלק זכה באוסקר על התסריט של "סיפורו של וויל הנטינג", וקוסטנר הוא בעל שני (!) אוסקרים, על הבימוי וההפקה של "רוקדים עם זאבים". אגב, אפילו סשה ספילברג, הבת (בת העשר) של סטיבן ספילברג וקייט קפשו צצה בתפקיד קטן (אפשר לראות אותה כעת גם בתפקיד קטן ב"הילדים בסדר"). אבל יותר מהשחקנים האמינים, וולס גייס תותח אמיתי: את רוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שבא לצלם את סרטו. צוות מובחר למה שאמור להיות סרט עצמאי קטן וזול. ויותר מזה: צוות משובח לסרט שמבוסס על תסריט בינוני למדי. הסרט הוקרן בבכורה בדיוק לפני שנה בפסטיבל סאנדאנס.

 

 

אבל לא יעזור, בעולם הקולנוע לעיתים כריזמה ואסתטיקה מצליחים לחפות על תוכן ריקני. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, כי זה לא נראה מפואר באופן יוצא דופן, אבל דיקינס מצליח לעשות ככה שכמעט ואין שוטים שאינם מושלמים בסרט. וטומי לי ג'ונס וכריס קופר, ואפילו קווין קוסטנר, מעניקים לסרט נופך מכובד ורציני, והם מצליחים לייצר דמויות אמינות בסרט שאין מהלך שבו שאינו צפוי ונדוש.

 

האמת היא ש"קומפני מן" חוזר על סיטואציות שכבר מיצינו באייטיז, בסרטי היאפים קרי הלב, אלא שעתה יש לכך הצדקה מחודשת ורלוונטית אחרי ההתרסקות הכלכלית מלפני שנתיים והמיתון שהגיע בעקבותיה, שהפך מאות אלפי אמריקאית למובטלים. זהו סיפורם של שלושה מהם. אפלק, קופר וג'ונס מגלמים שלושה עובדים ברמות ותק שונות בתאגיד ספנות ענק שמחליט להתייעל, לצמצם הוצאות ולהגדיל את הרווחים של בעלי המניות. והם עושים את זה על ידי פיטורים המוניים של כוח אדם (למרות שטומי לי ג'ונס מציין שאם נשיא החברה היה פשוט מוכר את הציורים של דגה שתלויים במשרדו, ייתכן וזה היה מספיק). והחברה, בהומניות שלה, מספקת למפוטריה אפשרות להגיע לחברת השמה בה הם יוכלו לעבוד על מציאת מקום עבודה חדש.

 

במילם אחרות, מ"וול סטריט" ועל "תלוי באוויר", אנחנו נמצאים בעולם התאגידי בו כולם כרישים טורפים עד שהכל מתהפך והם עכשיו הופכים להיות הטרף. ממש כמו שהיה ב"וול סטריט", ואפילו כמו שהיה ב"אשה יפה" (גם שם היה קו עלילה שלם הקשור בחברת ספנות), גם "קומפני מן" נושא מסר שעולם העסקים האמריקאי הפך לביזנס העוסק בכסף ורווחים והפסיק להיות יצרני. אף אחד לא מייצר כלום, רק מגלגלים כסף ספקוליטיבי הקיים רק באופן ממוחשב ווירטואלי. וכמו שב"אשה יפה" מחליט איל הספנות הקשיש שלא למכור את החברה שלו כדי שיפרקו אותה אלא לחזור ולייצר, כך גם גיבורי "קומפני מן" פתאום מרגישים שהם עוסקים בעסקי אוויר. כשבן אפלק מוחל על כבודו, מבין שבהתעלמותו מפיטוריו הוא מביא את משפחתו על סף פשיטת רגל, ומחליט ללכת לעבוד עם גיסו בעבודות בניין, המוזיקה גואה כשהוא דופק מסמרים וסוחב פלטות עץ. מעניינת הבחירה המוזיקלית ברגע הזה, כי אנחנו רואים איש דופק מסמרים, אבל המוזיקה מאוד סוחפת. כלומר, אנו חווים איתו את הריגוש שביצרנות. את הגילוי של מה שאמור להיות יעוד חדש עבורו. באותה מידה, על אותה סצינה ממש אפשר היה להדביק מוזיקה מדכאת ועצובה והיינו מרגישים את ההשפלה שחש הגיבור ששלושה חודשים לפני כן הוא הרוויח מאות אלפי דולרים בשנה, התלבש בחליפות יקרות, נסע בפורשה והרגיש שהוא סיפור הצלחה. אבל המוזיקה מסגירה את מסר הסרט: אמריקה צריכה לחזור ליצרנות.

 

למרות המשחק הנעים והאמין והצילום היפה, "קומפני מן" סובל משתי בעיות אקוטיות. האחת, קולנועית: כל מי שראה את "וול סטריט" או את "תלוי באוויר" יראה מיד לאן הסרט הולך בתום חמש דקות מתחילתו. זה טיפה מביך. כל השטאנצים שם: מי ישרוד ומי לא יוכל לעמוד בהשפלת הפיטורים, מי יעבור את התהליך הגדול ביותר, ומי לא ילמד דבר. התסריט של וולס כתב כמעט ברישול רופס ואין בו שום אבחנה חדשה, רק מיחזורים יבשים. הבעיה השנייה אישית יותר, כי האמת אני די עסוק בלגלגל עיניים כשאני רואה עוד סרט אמריקאי העוסק בגברים שכל מה שמגדיר את ההוויה שלהם זה כמות הכסף שהם מרוויחים, ושבלעדי חשבון הבנק אין להם כלום בחיים. אמריקה הקפיטליסטית הפכה את הכסף לדת, והאובססיה הזאת איכלסה לא מעט סרטים. אבל כשזה צץ בסרט שאין בו הרבה יותר מהדיכאון הכלכלי של גיבוריו פתאום מתחוור שהבעיה של הגיבורים בסרט אינה כלכלית כלל, אלא תרבותית, והם מבלבלים בין מטרה (החיים) ובין האמצעי (הכסף). וכשהכסף הולך, החיים נשארים וזו הזדמנות למלא אותם בתוכן אחר, שלא קשור דווקא ברדיפה אחר סמל הסטטוס היוקרתי הבא.


Categories: ביקורת

22 ינואר 2011 | 23:03 ~ 13 Comments | תגובות פייסבוק

דרוש חילוץ

כשיוכרזו המועמדויות לאוסקר ביום שלישי אחרי הצהריים, יש סיכוי סביר ש"127 שעות" של דני בויל ייצא משם עם שלוש או ארבע מועמדויות: לסרט, לתסריט, לשחקן הראשי (ג'יימס פרנקו) ולצילום. ג'יימס פרנקו, כוכב הסרט, יהיה מנחה האוסקרים ובוודאי יהפוך לשיחת היום בסוף פברואר. כהכנה לכך, מפיציו באמריקה מתכננים להרחיב את פריסת ההפצה שלו בשבועות הקרובים. סרטו הקודם של בויל, "נער החידות ממומבאי", זכה באוסקר והביא בארץ 300,000 צופים. כך שמכל זה יחד הדבר המתבקש לעשות לסרט החדש של בויל הוא… לגנוז אותו?!


לכו תבינו את מפיצינו. התאחדו פורום פילם וא.ד מטלון יחד אבל מדיניות הגניזה של מטלון חיה וקיימת, והנה הגנוז הראשון לשנת 2010. "127 שעות" יוקרן במהלך חודש פברואר בסינמטקים ולא יגיע לבתי הקולנוע המסחריים. ובכלל, פברואר יהיה חודש ג'יימס פרנקו בסינמטקים, עם הקרנות גם של "127 שעות" וגם של "יללה" (שעדיין מוגדר כטרום בכורה).


================


אגב ג'יימס פרנקו: הוא מופיע בתפקיד קטן (ומצוין) ב"הצרעה הירוקה", אבל הסרט הביא בסוף השבוע הראשון שלו רק כ-10,000 צופים. לעומת זאת, "התייר", שנחשב אכזבה קופתית באמריקה, בינתיים עובד לא רע בארץ: כמעט 80,000 צופים ראו את הסרט עם ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי בעשרה הימים הראשונים להקרנתו. "פגוש את הפוקרס הקטנים" הגיע לאותו מספר בערך, אבל בתום ארבעה סופי שבוע. "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד ו"אהבה וסמים אחרים", עם אן האתוויי (שותפתו של פרנקו להנחיית האוסקר בעוד חודש) הביאו בסוף השבוע הראשון לצאתם כ-12,000 צופים.


=================


ואחרי שגמרנו את ענייני הקרנת "נאום המלך", הנה האירוע הבא שאני מארגן: הסרט התיעודי שביימתי מגיע בפברואר לסינמטקים: "שרון עמרני, זכרו את השם" מספר את סיפורו של במאי מוכשר שהלך לעולמו לפני עשר שנים, לפני שהוא בעצם הספיק לביים. לסרט גייסתי כמה במאים – ביניהם את דובר קוסאשווילי, יוסף סידר וניר ברגמן – כדי להקים לתחייה את המילים שעמרני השאיר אחריו ולא הספיק לביים. אהוד בנאי הלחין את הפסקול והקליט שיר חדש בשם "עד הפעם האחרונה" עבור הסרט (השיר יופיע בדיסק החדש של אהוד בנאי שייצא במרץ). טל רבינר ערכה בדקדקנות מעוררת השתאות. שימו לב: שלוש ההקרנות הראשונות של הסרט בסינמטק תל אביב יתקיימו באולם הגדול, ושם הסרט יוקרן ב-HD. כן, כן. בזכות הצילום של בנימין נמרוד חירם – והצילום של ירון שרף בסצינה של סידר ושל יורם מילוא בסצינה של קוסאשווילי – אני יכול לכל הפחות להעיד שהסרט נראה ונשמע מצוין. על איכות כל השאר תצטרכו להעיד בעצמכם.

Categories: בשוטף

21 ינואר 2011 | 14:49 ~ 21 Comments | תגובות פייסבוק

אז איך "נאום המלך"?

תודה לכל מי שהגיע היום להקרנה המיוחדת של "נאום המלך", שנתרמה באדיבות קולנוע לב לציון יום הולדת 5 לבלוג. האמת, ממש נהניתי לצפות בסרט שוב. האמת, נהניתי ממנו הרבה יותר מאשר בצפייה הראשונה. בצפייה השנייה יכולתי להתמקד יותר בצדדים מלאי ההומור שבסרט, והם שנונים למדי ומבוצעים באופן מושלם. את הצדדים ההיסטוריים/מלכותיים פחות חיבבתי. זה עכשיו המקום שלכם, בין אם הייתם בהקרנה היום או אם תראו את הסרט באחת מהקרנות טרום הבכורה האחרות שלו בסוף השבוע בקולנועי לב, לספר מה חשבתם על הסרט. אתחיל את הדיון בשתי אנקדוטות משעשעות:


– 15 שנה אחרי שהם היו מיסטר דארסי וליזי בנט ב"גאווה ודעה קדומה", נפגשים ג'ניפר הייל וקולין פירת שוב בסרט הזה. אבל זה קורה לשבריר שנייה בסצינה מאוד משעשעת, ואני מודה שהיא גם מרגשת בגלל ההיסטוריה המשותפת של השחקנים. נדמה לי שקולין פירת הפך לשחקן כה אהוד בזכות אותו תפקיד כמיסטר דארסי במיני סדרה ההיא של הבי.בי.סי. הייל מגלמת ב"נאום המלך" את אשתו של ג'פרי ראש.


– דרק ג'ייקובי, שהתפרסם בתור שליט מגמגם אחר ב"אני קלאודיוס", מגלם ב"נאום המלך" את הארכיבישוף. שוב, יש לי תחושה שהליהוק הזה לא מקרי. העולם מלא מלכים וקיסרים מגמגמים, אה?


ומה דעתכם?

Categories: בשוטף

20 ינואר 2011 | 11:40 ~ 25 Comments | תגובות פייסבוק

חזון העצמות

תזכורת א': היום יוצא בארץ "ברבור שחור", עליו כתבתי ביקורת בשבוע שעבר. במילה: נשפכתי. בשתי מילים: סרט מעולה. אבל זה היה אז, כי בינתיים ראיתי גם את "אומץ אמיתי" ונשפכתי עוד יותר. סרט עוד יותר מעולה. ימים יפים של קולנוע משובח לפנינו.


תזכורת ב': מחר (שישי) ב-12:00 תתקיים הקרנת הטרום-בכורה המיוחדת לקוראי "סינמסקופ" של הסרט "נאום המלך". זה יקרה בלב 2 בדיזנגוף סנטר. אם הייתם מבין 50 הראשונים ששלחו מייל אישור, מקומכם מובטח באולם עד השעה 12:00. מאותו רגע, נאפשר כניסה לכל מי שיגיע עם ההזמנה להקרנה מודפסת, גם אם לא אישרר מראש את הגעתו. ומכיוון שאני יודע שכמעט תמיד יש ביטולים של הרגע האחרון, מי שלא הצליח להיות בין ה-50 הראשונים, עדיין יכול להישאר אופטימי שיהיה לו מקום. ומקסימום, אם אתם כבר שם ואין מקום ב"נאום המלך", קנו כרטיס והיכנסו ל"אי שם" או ל"מכאן והלאה" שמתחילים במקביל.


תזכורת ג': ואם כבר נזכרים במתנות – אל תשכחו שיש לכם עדיין עשרה ימים נוספים ליהנות מההטבה שהעניקו אנשי "האוזן השלישית" לקוראי "סינמסקופ". בלי הגרלה, בלי "כל הקודם זוכה", בלי כלום, הטבה לכולם. עד סוף ינואר.


תזכורת ד': היום נפתח פסטיבל סאנדאנס. הנציג הישראלי בתחרות הבינלאומית הוא "בוקר טוב אדון פידלמן" של יוסי מדמוני. מעניין אילו דיווחים יגיעו מפארק סיטי בעשרה הימים הקרובים. תזכורת: בשנה שעברה זכה "קר עד העצם" של דברה גרייניק, שבשבוע הבא יעלה להקרנות מסחריות בארץ, וביום שלישי עשוי להעניק לשחקנית הראשית שלו, ג'ניפר לורנס, מועמדות לאוסקר. ואולי גם לתסריט של גרייניק.


ועכשיו צריך לחכות שמישהו ישבץ את "קר עד העצם" ואת "אומץ אמיתי" בזה אחר זה. בשניהם נערה יוצאת למסע מפרך באיזורים בלתי מיושבים, בין פושעים ואנשי חוק, לברר מה עלה בגורל אבא שלה.


=================


זוכרים את הרצח המשונה של אשת יחסי הציבור רוני צ'ייסן ההוליוודית ב-16 בנובמבר? ובכן, משטרת לוס אנג'לס הכריזה שהמקרה מפוענח וסגור. צ'ייסן, הם טוענים, נהרגה כשהרולד מרטין סמית רכב על אופניו ליד מכוניתה וירה בה. שבועיים אחר כך הוא התאבד עם אותו אקדח. הוא לא שדד את צ'ייסן, ואיש לא מבין מה היה המניע שלו. אבל המשטרה טוענת שהוא הרוצח. ומכאן, אני מניח, יתחילו לצוץ תיאוריות הקונספירציה.

Categories: בשוטף

19 ינואר 2011 | 19:54 ~ 13 Comments | תגובות פייסבוק

השורטליסט הזר לאוסקר: ישראל וצרפת בחוץ

התפרסמה הרשימה המצומצמת של תשעת הסרטים שעולים לשלב ההצבעה השני לקראת המועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. מנקודת מבט מקומית הבשורה המאכזבת היא ש"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא נמצא שם, ובכך מגיע לסיומו רצף מופלא ונדיר של שלושה סרטים ישראליים שהיו מועמדים בזה אחר זה מאז 2007 (רצף שלא היה כדוגמתו מאז 1972-1974, וגם אז זה היה עם ישראל). אבל מנקודת מבט גלובלית יותר ההפתעה הגדולה ברשימה היא שהסרט הצרפתי "על אלים ואנשים", שהיו שראו בו מועמד חזק, כלל לא נכנס לרשימה. הנה התשיעייה:


אלג'יר, "מחוץ לחוק" (ראשיד בושארב)

קנדה, "Incendies" (דני וילנב)

דנמרק, "בעולם טוב יותר" (סוזן בייר)

יוון, "שיני כלב" (יורגוס לנטימוס)

יפן, "וידויים" (טטסויה נקשימה)

מקסיקו, "ביותיפול" (אלחנדרו גוזלס איניאריטו)

דרום אפריקה, "חיים, מעל הכל" (אוליבר שמיץ)

ספרד, "אפילו הגשם" (איסייר בוליין)

שבדיה, "סימפל סיימון" (אנדריאס אוהמן)



הכללת הסרט היפני והסרט השבדי הם בבחינת הפתעה גמורה (עבורי, לפחות. סטיב פונד טוען שהוא ניבא את השבדי). גם ההכללה של הסרט היווני – סרט קינקי למדי במושגי אוסקר – היא די מפתיעה, אבל במקרה הזה אין ספק שמדובר בפעולתה של הוועדה הממונה על הבחירה, שיש בסמכותה לבחור שלושה סרטים בעלי מוניטין בינלאומי, בנוסף לשישיה הנבחרת על ידי גופי ההצבעה הכלליים, כדי למנוע מצב בו סרטים שזכו לזמזום בינלאומי לא יגיעו לאוסקרים, בגלל שמרנותם של אנשי האקדמיה המבוגרים. ובכל זאת, זה לא עזר לאף אחד מהסרטים הבולטים של קאן ("דוד בונמי") או ברלין ("דבש"), שכנראה שיעממו אפילו את ועדת האיכות.



בסוף השבוע הקרוב יתכנסו שלוש תתי-ועדות בניו יורק ובלוס אנג'לס וייצפו בתשעת הסרטים ברצף, במשך יומיים. הם יחליטו מי מהתשעה ייכנסו לחמשת המועמדים הסופיים, שיוכרזו ביום שלישי הקרוב, 25.1.

Categories: בשוטף

19 ינואר 2011 | 16:39 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

קרית יערים

מחרוזת ישראלית:


1.

קומוניקט מהבוקר: "כלבת" התקבל לפסטיבל פנטספורטו בפורטוגל, המתמחה בסרטי אימה ופנטזיה. מה שבאמת מגניב הוא שג'ו דנטה, אחד הבמאים האהובים עליי, יהיה אחד השופטים בתחרות. קשלס ופפושדו: אנחנו מצפים לדיווח מצולם מהמפגש שלכם עם דנטה.


2.

מייל מהבוקר: נמרוד שפירא שולח לי את הקליפ שהוא ביים ל"מנגינה" של מוניקה סקס. באופן די מדהים, הקליפ נראה כמו המשך ישיר ל"כלבת": היער, הצייד, זוג במכונית, בחורה מעולפת נלקחת לבקתה מבודדת.






3.

את הקליפ למוניקה סקס צילם נדב הקסלמן. מייל שהגיע אתמול מאליאב לילטי, שמעדכן מה קורה עם הסרט העצמאי שלו, "מעשיה אורבנית": הסרט סיים את צילומי ההשלמה, נמצא בסוף העריכה, ויש לו אתר חדש, עם מידע ותמונות. את "מעשיה אורבנית" גם צילם נדב הקסלמן. הכל מתחבר נורא יפה, לא?

Categories: בשוטף

19 ינואר 2011 | 09:00 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

רגע לפני התשיעיות

בהמשך היום תתפרסם הרשימה הקצרה (שורט ליסט) של תשעת הסרטים הזרים שעוברים בסוף שבוע לשלב ההצבעה השני, מתוכם ייבחרו חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה. האם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" יהיה בתשיעיה, או האם היום הוא יסיים את המסע ההוליוודי שלו? אני חייב להגיד שאני קורא על הסרט חוות דעת חיוביות למדי מצד הבלוגרים האמריקאים, כך שאני חיב להודות שכרגע נדמה שיש לו סיכויים לא רעים להיות בתשיעיה.


מי כנראה יהיה שם? הדני, המקסיקני, הצרפתי, הקנדי, האיטלקי, הסיני, הדרום אפריקאי, הארגנטינאי והאלג'יראי. ויש סיכוי שהיווני, העירקי או הישראלי יחליפו אחד מהנ"ל. אם אני כבר מהמר, אז אהמר גם שחמשת הראשונים ברשימה הזאת יהיו גם המועמדים הסופים, שיפורסמו ביום שלישי הבא.


==================


ואתמול פורסמו המועמדים לבאפט"א, פרס האקדמיה הבריטי. "נאום המלך" מוביל על פני כולם וביחס אליו נדמה ש"הרשת החברתית" חלש יותר. לכאורה ל"נאום המלך" יש את יתרון הביתיות בבאפט"א, שהרי זה סרט בריטי למהדרין (וגם קצת אוסטרלי), כך שאם יש מקום אחד שבו הוא אמור להיות הפייבוריט לזכייה זה כאן. כך שאני מניח שיש סיכוי טוב לשידור חוזר מ-2007, כש"המלכה" זכה בבאפט"א אבל "השתולים" המאוד-אמריקאי זכה באוסקרים. ו"נאום המלך" יילך הביתה עם כמה וכמה פרסים מכובדים נוספים: על השחקן (קולין פירת), שחקנית המשנה (הלנה בונהם קרטר), התסריט המקורי. הבאפט"אף לדעתי, הפכה בשנים האחרונות לחזאית אוסקר מרשימה למדי, אבל דמה לי שדווקא השנה הרצון להשתחוות למלך יטה את התוצאה קצת אחרת.


מה שכן, שימו לב למועמדויות בקטגוריות המשחק בבאפט"א: חאווייר ברדם מועמד כשחקן על "ביוטיפול" והיילי סטיינפילד מועמדת כשחקנית על "אומץ אמיתי". אני מעריך ששניהם גם יהיו מועמדים לאוסקר, למרות שאין רבים שמהמרים עליהם.



==================


על הסרט החדש של חני פירסטנברג וגאל גרסיה ברנל כבר שמעתם?



=======================


כבר הזמנתם מקום לסדנת התסריטאים של סיד פילד ושות' בעוד עשרה ימים? כי אם כן, הכינו את פנקסי הצ'קים ושריינו תאריכים למאסטר-קלאס הבינלאומי הבא. שניים מאנשי צוות האנימציה הבכירים של פיקסאר יגיעו לישראל לקיים סדנת אנימציה תחת הכותרת "פיקסאר מסטר-קלאס" בחול המועד פסח, ביוזמת ידידיי במכללה הישראלית לאנימציה. אחד מהם הוא אחד מבכירי האנימטורים של פיקסאר. אליהם יצטרפו אנימטורים ישראליים שעבדו בעבר בפיקסאר ובחברות אנימציה ואפקטים אחרים. כרטיסים במחיר מוזל כבר ניתנים להזמנה באתר של המכללה, שם תמצאו גם פירוט מדויק של מי הם ועל מה הם ידברו בשלושת ימי הסדנה שהם יקיימו בארץ.

Categories: בשוטף

18 ינואר 2011 | 10:00 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

"אף פעם לא מאוחר מדי", עדכון עשירי

never_too_late_gayer_lab1



בפעם האחרונה ששמענו מ"אף פעם לא מאוחר" זה היה לפני חודשיים: הסרט בגרסת הראף-קאט זכה בפרס על השלמת פוסט-פרודקשן מטעם מעבדת גאייר הגרמנית בפסטיבל חיפה, וקיבל קצת כסף מקרן הקולנוע הישראלי כדי להיכנס לעיצוב פסקול תחת הניהול של אלכס קלוד וגדי רז. ועכשיו נראה שהסרט מתקרב לשלב הסופי לקראת נעילה. הנה דיווח הישר מברלין, שם נעשתה עבודת תיקוני הצבע. כרגיל, במאי הסרט, עדו פלוק (הכניסו דיסקליימר סטנדרטי שלי כאן), מדווח מהשטח:



עכשיו אנחנו בברלין, לשבוע של תיקוני צבע במעבדת גאייר, שניתן לנו כפרס כשזכינו בתחרות הראף-קאטים בפסטיבל חיפה. מי היה מאמין שהפרויקט הזה, שהתחיל במכתב בפייסבוק וחמישה אנשים עייפים שנוסעים בכל הארץ בוולוו ישנה, יסתיים באולם קולנוע מהודר במעבדה בברלין. כל בוקר אנחנו קמים בשבע בבוקר, לפני הזריחה החורפית פה, הולכים בשלג לתחנת האוטובוס, ויוצאים מהמעבדה רק בערב, הרבה אחרי שהשמש שקעה. בפנים אנחנו יושבים, איתי מרום, הצלם, ואני, ומסתכלים על הסרט מוקרן על מסך גדול. תמונה אחר תמונה. מאחורינו, על מכונת תיקוני הצבע, יושבת קלאודיה, אישה שצבעה כבר די הרבה סרטים ישראליים (ומספרת שבכל פעם שמגיע אליה צוות של סרט ישראלי למעבדה, הבקשה הראשונה היא שהסרט לא יראה כמו סרט ישראלי). השיחה המקצועית מתנהלת באנגלית פשוטה: "קצת פחות אדום בבהירים," "קצת לסגור את השחורים." במקביל כשצצות בעיות טכנולוגיות, מרימים את הטלפון האדום לישראל, שם נשארו גל (גרינשפן, המפיק) ועמרי (פלד, מנהל הפוסט פרודקשן) ערים כל הלילה כדי לספק פתרונות לבעיות שצצו באותו יום, ולהספיק להעביר אותם בזמן לפני המשמרת הבאה בברלין. עם סיום התהליך אנחנו צופים בכל הסרט, ברצף, על המסך הגדול. כשקלאודיה ואיתי לא שמים לב, אני מנגב דמעות מהעיניים.


never too late gayer lab

Categories: בשוטף

17 ינואר 2011 | 20:10 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

אז מי זכה הלילה?

חמישה קוראים קיבלו מוקדם יותר במייל קודים לצפייה בסרטים צרפתיים בפסטיבל הקולנוע הצרפתי המקוון. כזכור, מדובר בסרטי קולנוע אמיתיים, באורך מלא, עם כוכבים צרפתיים, חלקם הוצגו בפסטיבלים בעולם (כולל בישראל) ועכשיו עשרה מהם מוצעים במשך שבועיים לצפייה באינטרנט במסגרת פסטיבל די חלוצי מסוגו, שמציע פרסים גם ליוצרים מטעם הצופים, וגם לצופים עצמם. כל סרט עולה כ-11 שקל לצפייה.



50 קוראים קיבלו יותר מוקדם מייל המבשר להם שיש להם כרטיס זוגי משוריין להקרנת "נאום המלך" ביום שישי ב-12:00 בלב 2, דיזנגוף סנטר. ההיענות למבצע הזה הדהימה אותי. המון מיילים הגיעו הלילה, היינו יכולים בקלות למלא את כל אולמות קולנוע לב, לא רק את אולם 2. 50 הראשונים קיבלו אישור שהם בפנים. לא קיבלתם מייל שיש לכם כרטיס? אל יאוש, יש עוד סיכוי מסוים שתצליחו להיכנס. איך?

1. אני מבקש מקולנוע לב שיקצו לנו עוד כרטיסים. אם הם יסכימו, הבאים בתור יקבלו מיד מייל עדכון. זה יהיה במהלך יום חמישי (אעדכן גם בבלוג, וגם בטוויטר ובפייסבוק).

2. ביקשתי מכל מי שקיבל כרטיס זוגי שיעדכן במייל אם מסיבה כלשהי הוא לא מצליח להגיע. במקרה כזה, על כל ביטול, אשלח מייל אישור לבא בתור ברשימה.

3. ואם אתם אופטימיים מטבעכם, פשוט בואו ביום שישי ב-12:00 לקולנוע לב, לכניסה לאולם 2, עם ההזמנה של ההקרנה מודפסת. תמיד קורה שמישהו לא הגיע ברגע האחרון. קם עם חום, האוטו לא התניע, שכח את ארוחת הבוקר החגיגית שהוא קבע עם הוריו, לא התעורר, לא מצא חנייה, התייאש וחזר הביתה. אין סוף סיבות. אמר שיבוא, אבל לא הגיע. אם יהיו מקומות פנויים באולם, מי שיהיה בחוץ עם הזמנה, ייכנס (לפי הסדר. ראשון ראשון, אחרון אחרון).



ואני מזכיר שאת המתנה השלישית אתם יכולים לקבל בלי הגרלות ובלי אישורים. פשוט להיכנס לפוסט הקודם, ללכת לאוזן השלישית ולבקש.


==============


עד כאן התחרויות והפרסים של "סינמסקופ". תודה על ההשתתפות הערה.



===================


ועכשיו לתחרות השנייה שתקיימה הלילה: גלובוס הזהב. הזוכים, אני מניח, היו צפויים (בקטגוריות הקולנוע. אין לי כוח להתעסק גם בקטגוריות הטלוויזיה. אם כי, הפרקים שראיתי מ"אימפריית הפשע" היו מצוינים). אני גם מניח שלמרות כל, גלובוס הזהב אכן יהווה איזושהי אינדקציה בסיסית למה שיקרה בחודש הבא באוסקרים. קרי, זכייה די גורפת של "הרשת החברתית". הדבר היחיד שגלובוס הזהב לא יכול לנבא זה את העובדה ש"התחלה" – שיצא בידיים ריקות – מן הסתם יהיה הזוכה הכי גדול השני באוסקרים, בזכות הקטגוריות הטכניות (עריכה, סאונד, אולי אפקטים, וכו'). ואם יהיו שינויים מהפרסים הבולטים בגלובוסים, הם יקרו בפרס שחקנית המשנה בלבד.


אבל לא בזה עסקינן. אני רוצה שנדבר רגע על הדבר הזה שנקרא "גלובוס הזהב", כי הטקס הלילה/הבוקר, שצפו בו 17 מיליון צופים באמריקה, הבהיר טוב מאוד למה הפרס הזה איום ונורא, ומצד שני למה אנחנו ממשיכים לצפות בו באדיקות. לפחות לעת עתה. העניין הוא כזה: כולם רוצים אוסקר. אוסקר הוא משאת נפשו של השחקן האמריקאי הממוצע (וגם הלא-אמריקאי). וגם הבמאי והמפיק. אני מניח שאפשר להבין אותם. הבעיה היא שאיכשהו קרה שבדרך לאוסקר התלבש לו טפיל בצורת טקס גלובוס הזהב. גם כיום, כשיש די הרבה פרסי קולנוע המשודרים בטלוויזיה, גלובוס הזהב נותר הטקס היחיד חוץ מהאוסקרים שמשודר בערוץ ברודקאסט ולא בערוץ כבלים. והוא משודר באן.בי.סי, רשת שבעברה שלטה ברייטינג. וכשלתוכנית יש רייטינג, הכוכבים מתייצבים. הם רוצים שמצביעי האוסקר יראו אותם רגע לפני שהם חותמים את בחירותיהם.


הגוף הזה שנקרא HFPA (אגודת העתונאים הזרים בהוליווד) אף פעם לא זכה לאהדה, אבל הם באופן עקבי מספיק נדחפים כדי להתברג במוקדי כוח. וכך גוף חלש ומצומצם וחסר כל משמעות מבחינה עיתונאית, הפך לאחד הגופים הכי משפיעים בהוליווד. בזכות הטקס והרייטינג שלו. גלובוס הזהב תמיד היה טקס קליל יותר, עשיר באלכוהול וקלות דעת, וזה תמיד מה שהפך אותו למהנה לצפייה.


אלא שבשנים האחרונות קרו כמה דברים. בעיקר, אן.בי.סי הפכה לרשת חלשה מאוד. אבל גם, פרסים אחרים בדרך אל האוסקר נהיו חשובים ומשפיעים יותר. פרסי הסא"ג, למשל. או פרסי בחירת המבקרים. או הבאפט"א בלונדון. אבל עדיין, ביחס אליהם, לגלובוס הזהב יש רייטינג גבוה יותר (ועדיין יציב). אבל אתמול זה נראה בבירור: נדמה שהכוכבים נמצאים שם בכפייה, וחוץ מי שנמצא ממש בתחילת דרכו, או מי שיודע שהוא בוודאות בדרך לאוסקר, נמצא שם בכוח. וזה התחיל לבצבץ. בנאומים. בגישה. בלעיסת המסטיק. בשפה המשוחררת (רוברט דאוני ג'וניור לא היה מעז לדבר ככה באוסקר). וכך קרה שבשנים האחרונות הגוף שמארגן את גלובוס הזהב הפך לשק החלבטות הגדול של הטקס עצמו. נדמה לי שאתמול זה הגיע לשיא. אם בתחילה – למשל, בשנה שעברה – ההומור העצמי הזה דווקא היה חינני, אתמול היתה תחושה שבקצב הזה, גלובוס הזהב עוד ישמיד את ה-HFPA.


זה התחיל עם בדיחת השוחד של ריקי ג'רווייס בתחילת הערב. הוא רמז ש"התייר" זכה למועמדות כי חברי ה-HFPA מקבלים טובות הנאה. האשמות כאלה אכן עלו בעת האחרונה. ג'רווייס – שהיה אתמול עיתונאי חוקר יותר מאשר קומיקאי – אף חשף את אחת מטובות ההנאה שעליהם דובר: מסע מאורגן ללאס וגאס לצפייה בהופעה של שר. ואופס, כמה דקות אחר כך התברר שזו לא בדיחה כששיר של שר זכה בגלובוס הזהב (מתוך הסרט "בורלסקה", שעצם העובדה שהיה מועמד לשלושה פרסים אמש היא כבר סיבה לחשדות).


אבל אם ההתקפות על גלובוס הזהב והירידות על נשיא הארגון היו רק מנת חלקו של ג'רווייס, הייתם יכולים לדבר על קונספט של מארגני האירוע, מתוך רצון לשמור על אווירה קלילה, להיות אנטי-אקדמיה. אבל כשזה חילחל מהר מאוד למקבלי הפרסים, פתאום התחיל להיווצר סחף, פתאום צפה התחושה שהזוכים בזים בשידור למחלקי הפרסים. שנים מדברים על זה בחשאי, ופתאום זה קופץ בשידור חי מול 17 מיליוני צופים. ראשון היה כריסטיאן בייל שהציג את חברי ה-HFPA כחבורה תמהונית שלא מתעניינת בשיחה אלא במריבות פנימיות. ואז הגיע רוברט דה נירו ודי מוטט את התקרה על הארגון. דה נירו, אחד מיקירי גלובוס הזהב, ולא תגידו איזה פרחח אנגלי כמו בייל, קיבל פרס הוקרה על מפעל חיים. והוא הקדיש דקות ארוכות בפתיחת נאומו בירידה על מנהגם של חברי ה-HFPA להצטלם עם המרואיינים שלהם, כאילו מדובר בתיירים בדיסנילנד ולא בעיתונאים. בהמשך כשתהה האם חלק מחברי -HFPA אולי גורשו מאמריקה, נוסף לזה גם ניחוח בוטה יותר: הם לא משלנו. זה כבר לא ערב הוויי.


ושלא ישמע שאני נחרד או מזועזע מהדברים האלה. אני שמח בהם. מסך העשן סביב הארגון הזה מתחיל להתרומם. האמת הנלחשת מתחילה להיאמר בקול רם.


ב-1999 כתבתי ב"מעריב" די בזעזוע על ג'אנקט שהתנהל מול עיני של אגודת העתונאים הזרים בהוליווד. באתי למלון ניו יורקי להיפגש עם ג'ודי סלומון, שהיתה נשיאת הארגון. סלומון לא שמחה מזה שיש שני עיתונאי קולנוע באמריקה שמייצגים "מעריב", ונפגשנו כדי לחלק בינינו את היבשת. הייתי חייב: כשג'ודי סלומון אמרה ליחצני אמריקה להפסיק להזמין אותי לג'אנקטים, הם צייתו לה. כמו אריה ברק, אבל באמריקה. ישבתי וחיכיתי לה, וראיתי איך מתנהל אירוע ליקוקי הישבנים הדי דוחה הזה, בו חבורת אנשים נפגשים בחדר רק כדי להתחנף לכוכב קולנוע ולחסות בצילו. שיהיה ברור: ג'אנקטים הם לעיתים נדירות אירוע שמתאפשרת בו עבודה עיתונאית משובחת, אבל כאן זה לא היה ראיון, זה היה שמוזינג. השיא הגיע בסוף: בכל ג'אנקט היחצנים מבהירים בתחילה שאסור לבקש מהשחקן להצטלם עם המראיין. האמת, לדעתי זה נעשה לא כדי להגן על השחקן אלא על העתונאי. כל אחד צריך לשמור על הצד שלו בשולחן. בג'אנקט של ה-HFPA (הם מקבלים ג'אנקטים משל עצמם, לא מתערבבים עם העמך העיתונאית, "עמך", אגב, שלרוב כותב עבור עיתונים משמעותיים וחשובים ונפוצים משלהם) לא רק שאף יחצן לא אומר לעיתונאים לא לבקש מהכוכב להצטלם, בצד מוכנה כבר מראש פינת צילום, עם תאורה נאותה – שוב, לא כדי שהכוכב ייצא זוהר, אלא כדי שלא יראו את הקמטים שעל פני חברי האגודה – ועם צלם מקצועי, וכל סשן ראיונות נגמר עם הכוכב עומד לצילום עם העיתונאים.


אבל צריך גם להבין את יחסי הכוחות, זה קצת כמו מאפיה. הם מאוהבים באבק הכוכבים, אבל זו לא אהבה תמימה, ילדותית, זו אהבה כוחנית. הם משתמשים בכוח שלהם, כוח הגלובוסים, כדי להבטיח שהכוכבים האהובים עליהם – ואלה שיש להם סרט חדש לקדם – יגיעו לגלובוסים. זה מעגל אכזרי: הכוח שלהם נובע מהגלובוסים, אבל אם ג'ק ניקולסון או מייקל דאגלס או אנג'לינה ג'ולי יפסיקו לבוא לגלובוסים הכוח הזה יינטל מהם.


אבל אני לא יכול לקחת מהם גם את העובדה שלפעמים הם מצליחים לראות דברים לפני כולם. הם הפכו את אנג'לינה ג'ולי לכוכבת הרבה לפני כולם ונתנו לה פרס אותה כבר ב"ג'יה". הם נתנו פרס ל"ואלס עם בשיר" ול"גן עדן עכשיו", לא הסרטים הכי קלים לעיכול. והנה, הם גם אהבו את "רשת החברתית".


ויכול להיות שיש כאן מזימה? מי שמפיק כל שנה את הטקס – ויהיו שיגידו שחושיו הם שהפכו את הטקס הזה מאירוע זניח לאירוע פריים טיים – הוא דיק קלארק. קלארק וה-HFPA נמצאים עכשיו בסכסוך משפטי. האם הוא עודד את משתתפי הערב להקניט את הארגון שלמענו הוא מפיק את השידור, ושאיתו הוא מסוכסך?



כך או כך, מה שהיה עד כה נחלת חלקם של מקומונים ובלוגים, ההתיחסות המזלזלת באגוד המחלקת את גלובוס הזהב, הפך הלילה לבדיחה מול מיליוני צופים. כשרוברט דה נירו אומר אותה, היא פתאום רצינית להפליא. נדמה לי שהתחילה הספירה לאחור עד שגלובוס הזהב יעוף מאן.בי.סי. ואז נוכל להגיד שריקי ג'רווייס הרג אותם.


Categories: בשוטף