וואו! דארן ארונופסקי הזה, הוא משאיר את פי שמוט ואת ליבי בהאצת פעימות בסרטיו. וכנראה שהוא בשיאו ובמיטבו כשלצידו הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, יחד הם מייצרים שוטים עוצרי נשימה. מסרטו הקודם של ארונופסקי, "המתאבק", יצאתי קצת מסויג. וכעת, אני חושב שאולי זה באמת בגלל שליבאטיק לא צילם לו אותו, ושזה פשוט לא זה כשהם לא יחד. "ברבור שחור" הוא סרט שכולו מופע ראווה של במאי ושחקנית. התסריט הוא עניין משני. הסיפור צפוי – והוא צפוי באופן מוצהר. "נכון, ביצעו את 'אגם הברבורים' עד זרא", אומר הכוריאוגרף (ונסן קאסל) בסרט, "אבל לא ככה". ואכן, זו וריאציה על "אגם הברבורים", שמעידה שלא משנה כמה הסיפור יהיה מוכר, עדיין אפשר להדהים עם בימוי סופר אינטנסיבי וחכם להפליא. הסרט הזה הוא פאקינג יצירת מופת, והוא הופך את "אגם הברבורים", ואת כל סרטי אחורי-הקלעים של עולם השעשועים, לסרט אימה פסיכולוגי. זה יותר "הזבוב" של קרוננברג מסתם "אגם הברבורים".

ואני מציע לכם משחק שתיה בסרט. בכל פעם שיש שוט שאין בו מראה או השתקפות, קחו לגימה. אה, זה משחק גרוע: ייצא לכם לקחת לא יותר מחמש לגימות בכל הסרט. השימוש במראות הוא המפתח לפיצוח הסרט, והוא גם אחת ההטעיות בסרט. הוא נראה פשוט, אבל פתאום מגלים כמה העבודה בחדרים כל כך מלאי מראות הופכת את צילום הסרט לקשה. גאוני. גאוני. גאוני. הסרט זה עוצר נשימה וכמו מופע מחול הוא עושה חשק לקום ולהריע לו בפינאלה שלו.

הנה הביקורת שלי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011

ניסיתם פעם לזהות באיזה רגע בסרט אתם מחליטים שאתם אוהבים אותו? למעשה, זה אחד הרגעים שאני הכי אוהב במהלך הצפייה: לזהות מתי ההססנות והספקנות שבתחילת הסרט הופכים להתפעמות ולרצון לקום ולהריע לו. לא רק מה היתה הדקה בסרט, אלא אפילו מה היה השוט, או מה היתה שורת הדיאלוג. מה גרם לי להחליט שאת הסרט הזה אני אוהב. ב"ברבור שחור" זה קרה לי ממש מיד בהתחלה. בסצינה הראשונה של הסרט אנו רואים את נטלי פורטמן, בבגדי מלכת הברבורים מתוך "אגם הברבורים", רוקדת על במה חשופה קטע סולו מהבלט. ואז מצטרף אליה הברבור השחור. מעולם לא ראיתי בלט מצולם כך: באופן שלא מדגיש את הצד הענוג של הבלט, אלא את הצד הפיזי המפרך שלו. לראשונה הבחנתי איך נשמעת נקישת בהונות הרגליים של הרקדנית על קרשי הבמה, איך היא מתנשפת, ואיך מתפזרים הנוצות מתלבושתה אחרי סיבוב מהיר. הסצינה הקצרה הזאת – שמצולמת כולה על במה שחורה מול פנס לבן אחד – היא פתיח יציג מאוד לכל מה שיבוא במאה הדקות שאחר כך, בהן יהפוך דארן ארונופסקי – במאי עילוי – את עולם הבלט מסיפור אגדות שילדות חולמות עליו לסיפור אימים.

נינה (נטלי פורטמן) חולמת על בלט בלילה. כשהיא מתעוררת בבוקר היא יוצאת ליום אימוני בלט בלינקולן סנטר בלהקת הבלט של ניו יורק. כשהיא חוזרת הביתה בערב היא נעמדת מול הראי בבית ומתאמנת בתנועות הבלט. כשהיא מסיימת את אימוניה, היא מאזינה לאמה (ברברה הרשי) מנסרת לה במוח על מה היא צריכה לעשות כדי להצטיין בבלט, ושלא לגמור כמותה, שנאלצה לוותר על קריירת המחול המקצועי שלה כשהיא נכנסה להריון וילדה אותה. הייתי אומר שהיא אוכלת ונושמת בלט, אלא שנדמה שנינה לא אוכלת ולא נושמת.

האופן הדקדקני, המפורט והתקריבי שבו מציג ארונופסקי את עולם הבלט מזכיר סרטי ספורט, ולא סרטי מחול. בסרטי מחול יש עידון מלכותי. סרטי ספורט עוסקים בעצמות ובשרירים. כך גם כאן, מעולם לא נראה עולם הבלט המקצועי מפרך יותר (למעשה, יש לא מעט דמיון בין האופן שבו הבלט מוצג ב"ברבור שחור" והאופן שבו האיגרוף מוצג ב"פייטר", בייחוד בסצינות המפרקות את ההכנה לפני הקרב/המופע/האימון בו המתאגרף, כמו הרקדן, עסוק בלחבוש את עצמו, מתוך חשש שעצמותיו יתנפצו בזמן הפעילות האינטנסיבית שתכף תבוא). אבל מנגד, נדמה שרקדניות בלט סובלות מלא מעט תסמינים הקשורים דווקא לתעשיית היופי והדוגמנות, ולא עולם האמנות. העיסוק הכפייתי שלהן במראה החיצוני, באיפור, בגוף, הפרעות האכילה שמתלוות לכך, וגם מטר בלתי פוסק של הטרדות מיניות. בין השאר, "ברבור שחור" מציג את הפרימה בלרינה כמי שנמצאת תחת סכנת אונס תמידית. לעיתים אונס פיזי, לעיתים אונס מנטלי, לעיתים זה מהכוריאוגרף, לעיתים זה מהאמא הדוחפת והשתלטנית שמקווה שבתה תגשים את מה שהיא החמיצה, לעיתים זה מהתת מודע של עצמה. וכשהלחץ הפיזי והמנטלי הולך וגובר מתחילים להופיע הסדקים. "ברבור שחור" מציג את תהליך הקריסה של הגיבורה, שמתחילה להתמוטט מהלחץ שבגילום התפקיד הראשי ב"אגם הברבורים".

מבחינה עלילתית, הסרט ברור וצפוי: זו גרסה ארס-פואטית ל"אגם הברבורים" עצמו, בו במקום נערה שהופכת לברבור, יש לנו את הנערה שהופכת לרקדנית שמגלמת נערה שהופכת לברבור. וכשם שב"אגם הברבורים" יש מאבק בין הברבור הלבן (המייצג תום, אצילות ובתוליות) ובין הברבור השחור (המייצג רוע ויצרים), כך גם הרקדנית הראשית – שצריכה לגלם את שני התפקידים – צריכה למצוא את שני הצדדים האלה, השחור והלבן – בתוך עצמה. הבעיה היא שברגע שאנחנו מגלים בעצמנו את הברבור השחור, מאוד קשה למנוע ממנו להשתלט עלינו.

כלומר, מסיפור מטאפורי אחד, אנחנו מועברים לסיפור מטאפורי אחר. נינה צריכה להיאבק בדופלגאנגר שלה – הכפילה המרושעת שלה, זו שמייצגת את כל מה שמודחק בתוכה. בהתאם לכך, הכוכב הראשי בסרט הוא הראי. הסרט עמוס מראות והשתקפויות. השחקנים לעיתים נראים כאילו הם מדברים עם בבואתם. יש כל כך הרבה בבואות ושברי השתקפויות בסרט עד שלרגעים הוא נראה כמו קליידוסקופ. אבל אם המאבק הזה בין שני הצדדים של נינה נשמע פנימי, יש בו גם התגלמות חיצונית: רקדנית חדשה בשם לילי מגיעה ללהקה (מילה קוניס), שהיא ההפך הגמור מנינה. האחת כולה איפוק, ריסון ודיוק, השניה כולה רגש וספונטניות ומיניות. יחד הן יתמזגו לסיפור שמצליח להיות גם דרמת אחורי-קלעים וגם ואריאציה מרהיבה לעלילת "אגם הברבורים" עצמה.

אבל ההישג הגדול של "ברבור שחור" נמצא בבימוי ובמשחק. לדארן ארונופסקי, שזה סרטו החמישי, יש עניין עקבי בגופניות ובדימוי גוף. ולא רק זה: גיבוריו, בכל סרטיו, נמצאים במצב של הזיה, של אובדן חושים, של הידרדרות פסיכוטית. ומתוך המצב הזה הם מרגישים את גופם מתפורר. החל מסרטו הראשון, "פיי", שם הגיבור הוזה שראשו נאכל על ידי נמלים. ב"רקוויאם לחלום" הדמויות המסוממות מתחילות להתעלל בגופן. ב"המעיין" הגיבור גם נמצא במצב של תודעה נזילה (הזיה? דמיון?) שקשור לעניינים של גוף, נפש ומחלה. וב"המתאבק" הגיבור עסוק כל כולו בחיבור שבין נרקוטיקה וגוף וניסיון להביס את הזקנה, את הידרדרות הגוף. תודעה וגופניות, זה מה שמעסיק את ארונופסקי לכל אורך סרטיו. למעשה, מאז דיוויד קרוננברג לא נראה במאי שכה נהנה להתעלל בגוף גיבוריו ושיש לו תסביך – או עניין – כה עקבי בביולוגיה האנושית. לרגעים "ברבור שחור" נראה ומרגיש כמו "הזבוב". ארונופסקי הופך את סרטו לסרט אימה פסיכולוגי אבל כזה שמציג בגרפיות מעוררת צמרמורת את ההתפרקות הגופנית – באופן מילולי ממש – של הגיבורה.

מבחינת סגנון, "ברבור שחור" נראה כמו המשך ישיר של "המתאבק": גם כאן למשך רוב הסרט המצלמה רצה מאחורי נטלי פורטמן ועוקבת אחרי העורף שלה בשוטים ארוכים, אלה שהפעם – בגלל הלוקיישן – השוטים ספיראליים מאוד, ולא נעים בקווים ישרים כמו המסדרונות של "המתאבק". והפעם חוזר ארונופסקי לשתף פעולה עם הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, שמוותר על החיספוס הדהוי של "המתאבק" ומעניק לסרט תחושה אפלה, אקספרסיוניסטית, עם המון שחור ולבן בעיצוב, המון צלליות, המון השתקפויות, ואינטנסיביות שמעבירה לצופים תחושות פיזיות ממש. ארונופסקי והצלם שלו מפגינים כאן בקיאות מרשימה לא רק בעולם הבלט, אלא גם בסרטים על מחול, ובראשם ב"נעליים אדומות", אולי גדול סרטי הבלט, וסרט שמאוזכר – בעלילה ובשוטים – ללא הרף כאן (וכפי שציינתי בשבוע שעבר, הוא מצוטט בימים אלה גם ב"טטרו" של פרנסיס פורד קופולה, שני הסרטים האלה, אגב, יעלו בשבועות הבאים). התוצאה – שמועצמת על ידי התפקיד חסר הרחמים והגופני מאוד של פורטמן בתפקיד הראשי – שבה ומזכירה שארונופסקי הוא במאי מבריק שמצליח לגרום לצופיו להרגיש כאב פיזי ממש, השקול לכאב, היסורים והייאוש שחווים גיבוריו, שלוקחים את האגדות מהן הם מזינים את חייהם וחלומותיהם, קצת באופן מילולי מדי.

ויש לסרט גם מסר מעניין וראוי לשימת לב בעניין פרפקציוניזם. אם אני מבין אותו נכון, הרי שהוא נגד. יש משהו בוודאי רומנטי מאוד ברצון לשאוף לשלמות, אבל דבר שהוא מושלם הוא גם דבר חד פעמי, ולפיכך עומד בסתירה לחיים עצמם, שהם ההפך ממושלמות. הכמיהה לפרפקציוניזם שקולה להפרעה נפשית פסיכוטית שעומדת בסתירה לחיים אמיתיים. שלמות באה עם מחיר, שלא כדאי לשלם. זו אמירה מרתקת, כמעט רחנית בעיניי, שאני לא יכול אלא להריע לה.

אגב א':

ב"ברבור שחור" יש לגיבורה עניין שלם עם מנהל הלהקה התובעני, שהוא גם היוצר והכוריאוגרף של המחול לתוכו היא נסחפת בכל גופה ונפשה. לכן, כשהתברר שנטלי פורטמן התארסה בסוף הצילומים לכוריאוגרף האמיתי שהדריך אותה בעת הצילומים והיא כעת בהריון ממנו, קשה שלא לחשוב שהיא למעשה ממשיכה את הסרט לתוך חייה, כך שההשתקפויות של ארונופסקי ממשיכות הלאה לתוך החיים האמיתיים. זו לא רק הרקדנית שמושפעת מהדמות שהיא רוקדת, אלא הדמות השתלטה גם על השחקנית שמגלמת אותה. בעיני זה די פסיכי, אבל לכו תבינו שחקנים. או את החיים.

אגב ב': איזו הברקה – ווינונה ריידר בתפקיד הפרימה בלרינה הקודמת.

רגע רגע, לפני הכל אנחנו חייבים לדבר על סצינה אחת ויחידה מתוך "הצרעה הירוקה", הסרט החדש שבו מישל גונדרי (מכל האנשים בעולם) מביים תסריט של סת רוגן ואוון גולדברג ("סופרבד", "פיינאפל אקספרס"). סצינה אחת בת כ-2-3 דקות (אולי אפילו פחות) שמצדיקה סרט שלם באורך 122 דקות, סצינה אחת שמצדיקה כרטיס לסרט במחיר פרמיום של 45 שקל, סצינה אחת שמצדיקה את קיומו של הסרט בתלת מימד, תלת מימד שעד אותה סצינה נראה די מיותר, סצינה אחת שמצדיקה את הנוכחות של כל האנשים שקשורים לסרט הזה, נוכחות שעד אותה סצינה – חייבים להגיד – לא הייתה ממש מורגשת.

באמצע "הצרעה הירוקה" צועק האיש הרע (בגילומו של כריסטוף וולץ, זוכה האוסקר על "ממזרים חסרי כבוד") על בריוניו שימצאו ויחסלו עוד באותו לילה את הטיפוס במסיכה שקורא לעצמו "הצרעה הירוקה". השניים יוצאים, מתפצלים, כל אחד הולך לכיוון אחר, הפריים מתפצל איתם לשניים, כל אחד מהם הולך למישהו אחר מהעולם התחתון ודורש ממנו לברר איפה אפשר למצוא את הצרעה הירוקה, ואז הם יוצאים לחפש והפריים מתפצל איתם, ואז כל אחד מהם אז יוצא לברר אצל אדם שלישי, ועם כל אדם נוסף שהם פוגשים וממשיך הלאה בחיפושים, הפריים הולך ומתפצל. עכשיו, כל זה קרה די מהר והיה מסחרר ומרהיב לצפייה, מה גם שכל ריבוע במסך המפוצל הזה היה ממוקם בעומק אחר בתוך הפריים התלת מימדי, חלק מהפריימים בלטו החוצה, חלק היו שקועים פנימה, אבל הכי מדהים – אם הצלחתי לקלוט נכון במהירות שכל זה קרה – הוא שכל הסיפור הזה גם היה בשוט רצוף אחד. והרי זה בלתי אפשרי, כי לכאורה זה אומר שבכל פריים שמתפצל היה צריך להתפצל גם צלם שימשיך לעקוב אחרי הדמות החדשה שנכנסה לפריים. אז בוודאי היתה כאן תחבולה דיגיטלית כלשהי שעשתה קאטים בלתי נראים לשוטים בנקודות הפיצול. ואולי הכל תעתועי ראייה. אבל מה שבטוח הוא שאם הייתי יכול הייתי נכנס לראות את הסרט שוב בשביל הסצינה הזאת. פתאום הורגש שיש בסרט הזה במאי שהמצאות ויזואליות הן הפורטה שלו ולא סתם איש מקצוע שמנסה לעשות סרט אקשן סטנדרטי. פתאום, בסצינה הזאת, מישל גונדרי הפך לרגע לבריאן דה-פלמה בגרסת התלת מימד. זו סצינה גאונית.

ולמען האמת, היה עוד רגע מעולה מבחינה ויזואלית קצת בהמשך, כשהגיבור (בגילומו של סת רוגן) מבין בדיעבד מי נגד מי בסצינת פלאשבק שנראית כמו שילוב בין אנימציית גזרי נייר ומשחק מחשב אייטיזי שגם הוא עושה שימוש יפה בתלת מימד. ועוד כמה רגעים מעניינים מאוד של בימוי אקשן שגם נראה לרגעים כמו וינטג' גונדרי (חפצים מכפילים את עצמם, וכו'). בקיצור, בכל פעם שהסרט יוצא החוצה מהעלילה לאיזשהו פנייה צידית שהיא יותר ויזואלית מאשר סיפורית, נוכחותו של מישל גונדרי בראש סרט אקשן הוליוודי שעלה כמעט מאה מיליון נראית מורגשת.

הסיפור מאחורי הפקת "הצרעה הירוקה" מרתק יותר מהסרט עצמו. אולפני קולומביה התברברו שנים עם הניסיון להפוך את סדרת התסכיתים, שהםכה לסדרת טלוויזיה סיקסטיזית, לסרט. עד שלפני כמה שנים הם הבריקו וגייסו את סטיבן צ'או, בן החסות הסיני של אולפני קולומביה (והבמאי והכוכב של קומדיות אקשן הונג קונגיות היסטריות כמו ב"מהומה שנחאי"), לביים את הסרט ולגלם את דמותו של קייטו, הנהג של הצרעה הירוקה שאמור להיות הסייד-קיק הפסיבי, אבל הוא למעשה איש האגרופים והנשק של הצמד, למרות שהוא אף פעם לא מקבל קרדיט על הישגיו (בסדרת הטלוויזיה משנות הששים את קייטו גילם ברוס לי). רעיון מבריק. אלא שמשום מה צ'או החליט לפרוש מהבימוי, ואז גם מהתפקיד. ואז התסריט, שנכתב במקור על ידי קווין סמית, עבר לידי רוגן וגולדברג. ואכן, הסרט מלא ניסיונות לשנינות סטלנית, אבל מורגש שהדרכתו הקפדנית של ג'אד אפטאו, המנטור של השניים, נעדרת הפעם. התסריט מפוזר לגמרי ולא הכל בו עובד. ואז בהחלטה הכי משונה מישהו שם החליט להציע למישל גונדרי לביים.

ככה זה עובד בהוליווד. אם אתה עושה משהו מהולל, אתה מיד מקבל הצעות לבוא לביים משהו מפס היצור הכי מסחרי והכי תאגידי. הרבה מאוד אנשים מתקשים לעמוד בפיתוי. זה לא רק הכסף – אם כי, זה בוודאי שיקול – זה גם הרצון של אמנים למצוא דרך לגעת במכונות הכי משוכללות ובאמצעים הכי מתקדמים ולהגיע לקהלים חדשים. ומאותו רגע זה כמו מעין תחרות משיכת חבל, מי יצליח למשוך יותר לכיוונו. האולפן רוצה משהו סטנדרטי, פשוט, אפקטיבי, מתקשר עם ההמונים, לא מתוחכם מדי, שיכניס להם המון כסף. האמן רוצה להביא את עצמו על קנווס גדול. התוצאה, על פי רוב, היא שעטנז של גם וגם. אני חייב להודות, שנדמה שהחיבור המשולש של רוגן-גולדברג-גונדרי יצר כנראה נקודת כובד משמעותית למדי, ולסרט יש את הגרוב שלהם. מצד שני, יש תחושה שעמוק בפנים לאף אחד מהם לא באמת אכפת מהמעין-גיבור-על הזה, שכמותו כבר ראינו כל כך הרבה פעמים: שוב יורש עשיר שמחליט להילחם בפשע ובונה לעצמו צי של גאדג'טים וכלי רכב אולטרה-משופצרים, ובאותה נשימה גם מעין-גיבור-על שמודע לעצמו, בסגנון "קיק אס".

לכן התוצאה היא שקטעי העלילה בסרט ממש נמרחים, וקטעי האקשן – תחת השגחתם של המפיק של "מהיר ועצבני", איש הפעלולים של ג'יימס בונד והצלם של מייקל ביי – נראים כמו קטעי אקשן סטנדרטיים למדי (אם כי, אודה, מכוניות מרסקות מכוניות אחרות ובניינים תמיד נעים לי לראות), ורק מדי פעם יש הבלחות של אקשן סלפסטיקי מוצלח, ושתיים-שלוש הברקות גונדריות שכאמור, איכשהו מצדיקות את הסרט כולו. סרט חביב, תכלס. זניח. שייזכר בזכות הסצינה ההיא. ושאני שיממן במהרה את הסרט הבא של גונדרי, שיש לקוות שיהיה יצירת פסיכו-פופ סוריאליסטית.

אגב א': מי שמגלם בסוף את קייטו הוא כוכב הפופ הטייוואני ג'יי צ'ו. השיר שלו בסוף הכותרות הוא הרגע המוזיקלי הכי טוב בסרט.

אגב ב': כותרות הסיום הן הדבר הכי יפה שראיתי בתלת מימד בקולנוע בשנים האחרונות.

אגב ג': יש עוד קייטו מפורסם בקולנוע – המשרת של אינספקטור קלוזו בכל סרטי "הפנתר הוורוד" מ"יריה באפלה" ואילך. קלוזו וקייטו היו תמיד מתחבאים זה לזה ומתגנבים זה מאחורי זה כדי לאמן את עצמם בהסוואה והתקפה וזה תמיד נגמר בסצינת הרס אימתנית בין שניהם. באחת הסצינות ב"הצרעה הירוקה", שני הגיבורים רבים ומתחילים ללכת מכות ואגב כך מרסקים את הבית, במה שלי נראה כמו הומאז' לקייטו של קלוזו.

אגב ד': באחת הסצינות במערכת העיתון שבה מתרחשת חלק מעלילת הסרט תהיתי ביני ובין עצמי למה המעלית בבניין הזה כל כך ענקית ועשויה מזכוכית. זה היה פרט עיצובי נורא בולט ומודגש בתוך עולם ויזואלי שהיה באופן כללי לכאורה ריאליסטי. בסוף הסרט הבנתי. יש סיבה למה המעלית עוצבה כך, יש לזה פיי-אוף.

================

ועכשיו כשגמרנו עם "צרעה ירוקה", מוכנים ל"ברבור שחור"? קאמינג אפ…

ועכשיו תורו של שלומי אלדר, שסרטו "חיים יקרים" הוא אחד מ-15 הסרטים שמתוכם ייבחרו בעוד כשבועיים חמשת המועמדים לאוסקר, לשבת מול מצלמתו של דיוויד פולנד (אתנול זה היה ערן ריקליס). זה די מדהים, אבל כמה מהבלוגרים הבולטים באמריקה די ננעלו בשנים האחרונות על הקולנוע הישראלי. דיוויד פולנד יכול לציין את זה שהוא יהודי בכך. אבל גם אן תומפסון נדלקה על הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. לא מעט בזכות "ביקור התזמורת", אבל גם כי אהוד בלייברג (המפיק של "חיים יקרים" ו"ביקור התזמורת") וגם רם ברגמן (מפיק ישראלי שעובד בהוליווד והפיק, למשל, את "בריק" ואת "האחים בלום") עושים שם נפשות למען הקולנוע הישראלי ומחדדים את הרגישות של אנשים כמו תומפסון, פולנד וסקוט פיינברג לקולנוע הישראלי. מבקרי קולנוע ותיקים יותר (ויהודים) כמו ג'יי הוברמן ואלה טיילור (שניהם ביקרו ו/או חיו בישראל בצעירותם) בקיאים בקולנוע הישראלי מאז ומתמיד. שימו לב גם שבסדרת הראיונות שלו עם יוצרים, פולנד עד כה ראיין רק יוצרים של שני סרטי עלילה זרים: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ו"ביוטיפול". זה אומר משהו, אני מניח.

אני מזהיר אתכם: אני מחבב את הסרטים של אד זוויק. אני אוהב שהוא במאי שחושב בממדים גדולים, שהוא חולם על קולנוע קלאסי, גדול מידות, סוחף, קולנועי מאוד. וכך, מצאתי דברים ראויים כמעט בכל סרטיו, ועם רובם יש לי מערכת יחסים של חיבה רבה. "אומץ תחת אש" הוא הסרט שאני הכי אוהב שלו. אבל גם את "הסמוראי האחרון". וגם את "מצור", סרט שניבא את אירועי 9.11 שלוש שנים לפני שהם קרו. וגם את "גלורי" ואת "רוחות של תשוקה". זוויק עושה קולנוע של פעם, והוא מוציא את המיטב מהמלחינים שלו (הוא עשה שלושה סרטים עם ג'יימס הורנר) ומהצלמים שלו (גם "גלורי" וגם "רוחות של תשוקה" זכו באוסקר על צילום). אפילו על "התנגדות" ועל "לגעת ביהלום" אני יכול ללמד זכות.

למעשה, אני כל כך מחזיק מזוויק שאין לי ברירה אלא לחזור על עצמי. נקרא לזה עקביות. ב-2007, כשיצא "לגעת ביהלום" פתחתי את הביקורת שלי כך:

"אני אוהב את אד זוויק. למרות שסרטיו תמיד גרנדיוזיים מדי, מעט מיושנים, לא חפים מצדקנות ויש להם ממדים אפיים שנראים לא רלבנטיים לתקופתנו, אני לגמרי מבין מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אני אוהב את זוויק היוצר הרבה יותר משאני אוהב את סרטיו. הוא חולם בגדול, בקאנוואסים עצומים".

אבל זוויק יודע גם ללכת לכיוון ההפוך, הקטן, האינטימי, הצנוע. אחרי הכל, הוא בעיקר איש טלוויזיה. הוא האיש שיצר את "שלושים ומשהו", סדרה שהגדירה עשור, והוא היה אחד המפיקים של "אלה הם חיי". והוא התחיל את דרכו הקולנועית בכלל עם "הרומן של אתמול בלילה", עם דמי מור ורוב לאו. ובכן, סרטו החדש, "אהבה וסמים אחרים", הוא חזרה כמעט מדויקת לעולם התוכני והוויזואלי של "הרומן של אתמול בלילה". לא רק שהלופט של אן התאוויי מאוד הזכיר את זה של דמי מור, נדמה לי אפילו שתפסתי אותה עם אותו סוודר. ובשניהם צעירים, מצליחנים, ציניים, שרק רוצים ליהנות, להצליח, להשכיב, פתאום מתאהבים במי שהיה אמור להיות בסך הכל סטוץ. ובשני הסרטים זוויק מפתיע עם התייחסות כנה ובוגרת למדי לענייני סקס. בעידן של הסתרה, הוא נותן לכוכבים שלו – אן התאווי וג'ייק ג'ילנהול (שכבר היו נשואים ועשו סקס בטנדר ב"הר ברוקבק") – להסתובב באופן חופשי למדי בעירום. האמת, שלמשך החצי הראשון של הסרט זה עובד מצוין, והשחקנים והבמאי מצליחים ליצור אינטימיות מקסימה עם הדמויות. הבעיה היא שמעט הגרוב והחן שהיה לסרט בפתיחתו נמוג ונגוז ככל שהוא נמשך.

כי זוויק, בואו לא נשכח, הוא גם במאי פוליטי למדי. הוא במאי שמשתמש בקולנוע סוחף אבל עושה אותו רק כשיש לו מה להגיד. ו"אהבה וסמים אחרים" אמור להיות כמו "הרשת החברתית" אבל על ויאגרה במקום על פייסבוק. ג'ילנהול מגלם סוכן מכירות של תאגיד התרופות פייזר וכל מה שמעניין אותו זה כסף. אין לו שום עניין בצד ההומניטרי של הרפואה, בהחלמה, בהצלה, וממילא התרופות שהוא מוכר (זולופט, הגרסה של פייזר לפרוזאק) נתפסות בסרט כסמים חברתיים, תרופות אקסקלוסיביות לדור מפונק ולא תרופות מצילות חיים. והסרט הוא שוב מעין דרמה/קומדיה על אנשי מכירות – מעין "גלנגרי גלן רוס" או "אנשי הפח" – שמתעניינים רק בעצמם ולא בזולת. התיקון שלו מגיע בזכותה של בחורה צעירה חולת פרקינסון (אן התאוויי, ה… נהדרת), שמתחילה כסטוץ עבורו, אבל בהמשך גורמת לו להבין שלתעשיית התרופות יש גם אחריות כלפי פציינטים, ושיש תרופות שיכולות להציל חיים.

הבעיה היא ש"אהבה וסמים אחרים" עובר בגמלוניות בין קומדיית סקס בעלת מסר חברתי בסגנון "הדייט שתקע אותי" ובין דרמת מחלה (מזהים את זה כשהתאוויי מתחילה להיות נורא חיוורת והולכת עם כובעי צמר המדגישים את היותה חולה). וכך, כשזוויק מוותר גם על קולנוע גרנדיוזי וגם על הקלילות השנונה של "הרומן של אתמול בלילה", או על הניסיונות שלו להיות ג'אד אפטאו,  אנחנו נשארים ביד עם סרט של ג'ואל שומאכר. ההוא עם ג'וליה רוברטס והבחור הגוסס (ובכלל, התאוויי עושה כאן ג'וליה רוברטס לא רע בכלל).

סליחה על הקלישאה בכותרת, אבל זה די ככה: ערן ריקליס נמצא עכשיו בארצות הברית, עושה את סיבובי ההקרנות ולחיצות הידיים כדי לקדם את סיכוייו של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" להתברג לחמישיית האוסקר. וזה שהוא מצליח למשוך תשומת לב מול שאר 65 נציגי המדינות האחרות, זה מעיד לזכותו של הסרט. הנה, למשל, ראיון שעלה ממש עכשיו של ריקליס עם דיוויד פולנד. ראיונות ה-30 דקות של פולנד אמנם לא זוכים לחשיפה גדולה של קהל, אבל רוב בלוגרי הקולנוע קוראים ורואים את הבלוג שלו, והם עשויים להשפיע על חברי האקדמיה. וזו ממש הישורת האחרונה. צמצום הרשימה מ-65 לתשעה מתרחש בימים אלה. משם, בסוף השבוע הבא, תצומצם הרשימה מתשעה לחמישה.

יצא לי לראיין בעבר את ריקליס, אולי אפילו יותר מפעם אחת. הוא מרואיין מצוין, הוא ממש יודע לדבר על קולנוע. השיחה שלו עם פולנד עושה לו ולסרטו חסד רב:

סליחה על ההיעדרות. רואה סרטים וכותב מדור. תכף חוזר לבלוג. ובינתיים, הנה קצת ממתקי עיניים. כמו שוט המטוס הזה שצולם מטיסת אל-על שלנו מעל לונדון, רגע לפני הנחיתה, לפני חודש.

ועוד שוט לונדוני:

גשר המילניום וקתדרלת סיינט פול. צילומים: ורד פלוק

ולמה פתאום נזכרתי בשוטים האלה? ומה נמצא מאחורי הגב שלנו בשוט הנ"ל? כל זה בפוסט הבא, או בזה שאחריו.

והנה עוד משהו להתבונן בו: על טליה אליאב שמעתי לראשונה השבוע כששמעתי את הסינגל הראשון מתוך הדיסק השני שלה שלה ולרגע חשבתי שקוקטו טווינז התאחדו. חברי הטוב ביותר, אמנון וינר, אחראי לקליפ לשיר, שנראה כאילו העטיפות של ווהן אוליבר לדיסקים של דיס מורטל קויל התעוררו לחיים:

גילדת הבמאים של אמריקה פרסמה את מועמדיה לפני כשעה. חמשת הבמאים האלה למעשה מצמצמים את התחרות למחשת הסרטים הבולטים בדרך לאוסקר: על פי רוב (באופן די מוחלט) הבמאי שיזכה בפרס גילדת הבמאים יזכה באוסקר על הבימוי, והסרט שלו גם יזכה באוסקר על הסרט. כך בדרך כלל (היו יוצאי דופן, בודדים מאוד). המועמדים הם:

דיוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית")

טום הופר ("נאום המלך")

דארן ארונופסקי ("ברבור שחור")

דיוויד או. ראסל ("פייטר")

כריסטופר נולן ("התחלה")

זהו. זו החמישיה. אם למישהו היו מחשבות שהאחים כהן יזכו באוסקר, היום הם די התבדו. אם מישהו חשב שלליסה צ'ולודנקו עם "הילדים בסדר" יש איזשהו סיכוי, הוא נגוז. אם דיסני האמינה שהיא יכולה לדחוף את "צעצוע של סיפור 3 " לזכיה ולא רק למועמדות, החלום הזה נגמר. המירוץ נותר כשהיה: "נאום המלך" נגד "הרשת החברתית", כשרק "פייטר" ו"ברבור שחור" כרגע מהווים איזשהו איום עליהם.

====================

הבוקר הלך לעולמו בגיל 82 פיטר ייטס, הבמאי הבריטי שתיאוריית האוטר לא עבדה עליו. קצת כמו רוב ריינר בימיו הטובים, כך גם לייטס היו כמה שנים בהם הוא הצליח לעבור באופן מרשים בין סגנונות וז'אנרים ולהניח את ידיו על התסריטים הכי טובים בהוליווד. אחרי שביים פרקים בסדרת הטלוויזיה "המלאך" עם רוג'ר מור הוא עשה היסטוריה קטנה כשביים את "בוליט", אחד מסרטיו המפורסמים של סטיב מקווין, שהתפרסם בזכות סצינת המרדף הארוכה ברחובות סן פרנסיסקו (היא קצת התיישנה בהשוואה לעידן המייקל ביי). "בוליט" זכה לעיון מחודש ושנון למדי ב"זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, שלכאורה מספר את הסיפור האמיתי סביב הבלש שחקר את סדרת חקירת הרציחות שב"בוליט" נעשה בהשראתו.

אבל עבורי ייטס הוא הבמאי של "תרגילים בהתבגרות" ("Breaking Away"), מ-1979, סרט רכיבת האופניים הנפלא, המצחיק והמרגש, עם דניס קווייד ודניס כריסטופר, המבוסס על אחד התסריטים המקסימים שנכתבו בהוליווד, מאת סטיב טסיץ' (לימים התסריטאי של "ג'ורג'יה" ושל "העולם על פי גארפ"). טסיץ' זכה באוסקר על התסריט הזה (והוא בעיני אחד התסריטאים הגדולים של שנות השבעים). ייטס וטסיץ' המשיכו הלאה בעוד שני סרטים, פחות משמעותיים. ייטס המשיך עם חביב האוסקרים "המלביש" ב-1983 (האמת, כשחושבים על זה, אז "המלביש" היה "נאום המלך" של שנות השמונים), ובמקביל התחיל לדעוך עם סרטים פחות מרשימים ("קרול"). ייטס הוא חלק מקבוצת במאים – נורמן ג'ואיסון וג'ון בדהם קופצים לי לראש – שדי במקביל אליו גם נעו במקצוענות בין סרטים מסוגים שונים, שקשה למצוא בהם אמירה אישית, אלא ביצוע מדויק ורגיש ונאמן של תסריט. כשהתסריטים היו טובים הסרטים היו טובים.

==================

סטיב פונד, שכותב על קולנוע ל-The Wrap, מעדכן בטוויטר שהוא רואה בזה אחר זה את הסרטים הזרים המתחרים על מועמדות לאוסקר על סרט בשפה זרה. אז שאלתי אותו אם ראה את הנציג הישראלי, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". והוא ענה, בטלגרפיות טוויטרית: "זה סרט חזק, ושמעתי שהיתה לו הקרנה מצוינת באקדמיה". השורט-ליסט של תשעת הסרטים הזרים שמהם יבחרו חמשת המועמדים יתפרסם ממש בכל רגע.

השבוע אני מציין חמש שנים להולדת הבלוג הזה. חמש שנים, פששש. באמצע ינואר 2006 – רגע לפני גלובוס הזהב והמועמויות לאוסקר – השקתי את הבלוג הזה. התחלתי עם עדכון של פעם בכמה ימים, עד מהרה זה הפך לפעם ביום, וכיום אני משתדל לעדכן א הבלוג פעמיים ואף שלוש פעמים ביום. ולא רק זה: זה אומר ש"סינמסקופ" בגרסת הדפוס קיים כבר 15 שנה – חמש שנים ב"זמן תל אביב", חמש שנים ב"העיר", ועכשיו חמש שנים ב"פנאי פלוס". כן, את הבלוג הקמתי ממש במקביל לציון עשור לקיומו של "סינמסקופ" מדור הדפוס ומתוך ניסיון לחדש ולרענן אותו. וואו, איך שהזמן רץ. ולכבוד המאורע החגיגי הצלחתי לגייס כמה שותפים יקרים שמעניקים לכם מתנות, סתם כי אתם קוראים את הבלוג.

מתנה א': ביום שישי הבא, 21.1.2011, ב-12:00 בצהריים, אזמין מאה מכם להקרנת טרום בכורה מיוחדת לקוראי הבלוג בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר בתל אביב של הסרט "נאום המלך", אחד משני הסרטים הבולטים במירוץ לאוסקרים השנה, והסרט שאני כמעט משוכנע שיביא לקולין פירת את האוסקר הראשון שלו. וחוץ מכל ענייני האוסקרים, זה גם סרט מאוד מהנה. אם תבואו להקרנה, אז ארבעה ימים אחר כך, כשיוכרזו המועמדויות לאוסקר, תוכלו לחוות דעה מושכלת על סמך צפיה האם יש לסרט סיכויים כלשהם והאם המועמדויות הרבות להן יזכה מוצדקות (והאם יש לו סיכוי – שנראה כרגע קלוש – להביס את "הרשת החברתית"). בהקרנה הזאת אני גם אחלק לכמה מכם צ'ופרים. סתם כך, כי אתם חמודים. איך אתם נכנסים להקרנה הזאת? בואו לבקר בבלוג גם בימים הקרובים ואפרסם את הפרטים, אבל בינתיים שריינו לכם את התאריך ואת השעה, וכבר תאמו עם חברים ועם הורים לבוא יחד. תודה לקולנוע לב שהיו נדיבים בהענקת המתנה הזאת לסרט, שמן הסתם יהיה אחד הלהיטים הגדולים שלהם בחורף הזה.

מתנה ב': האנשים המקסימים ב"האוזן השלישית", שותפים נאמנים של "סינמסקופ" כבר המון שנים, נותנים מתנה משלהם – מנוי מתנה לשלושה סרטים לכל קוראי הבלוג. איך? הביאו את הקופון המצורף כאן לדלפקי "האוזן השלישית" בתל אביב, חיפה וירושלים ותקבלו. אנשי "האוזן", במגמה אקולוגית, לא מחייבים אתכם להדפיס את הקופון, אתם יכולים לטעון אותו על הסמארטפון שלכם ולהציג אותו בדלפק. רוצים להשלים פערי צפייה של סרטי 2010, למשל? הנה ההזדמנות שלכם. הנה הקופון:

תודה לאנשי "האוזן השלישית" על הנדיבות והתמיכה לאורך כל השנים.

ובהזדמנות זאת, תזכורת: ביום ראשון הקרוב, 16.1, בלילה (אור ליום שני), אעשה כאן לייב בלוג של גלובוס הזהב. הכינו את השעונים המעוררים.

יום הולדת שמח, סינמסקופ.

יוסף שילוח, שהלך לעולמו ביום שני שעבר, ביקש שלא יישבו עליו שבעה. כך שהטקסט המופיע כאן לא בא לציין את הקימה מהשבעה עליו, אלא עוד סיפור שעשוי להראות שמורשת שהשאיר אחריו שילוח אולי עוד תמשיך להתקיים. לפני כמה ימים ביקש ממני גם חורחה גורביץ – צלם ובאחרונה גם במאי (סרטו "בדרך אל החתולים" מצא חן בעיני, אבל משום מה לא הופץ בארץ) – את הרשות לפרסם דברים שהוא כתב לזכרו של שילוח. תזכורת: בשבוע שעבר פרסמתי תמלול של הדברים שנשא שמי זרחין לכבוד שילוח באירוע מחווה שנעשה לו ביולי 2009. גם גורביץ היה בין הדוברים באותו אירוע מחווה לשילוח, שם סיפר על פרויקט קולנועי חדש ששילוח כתב ושהם תכננו לביים יחד. ארבעה ימים לפני מותו של שילוח נפגשו הוא וגורביץ בפעם האחרונה. ועכשיו מעדכן גורביץ שיתכן והפרויקט הזה, ששילוח יזם והתחיל לכתוב, עוד עשוי להפוך בקרוב לסרט.

הנה שני הטקסטים של חורחה גורביץ. הראשון מכיל את מה שאמר על שילוח באירוע המחווה, שם מתחיל הסיפור:

מאת חורחה גורביץ', 14.7.2009:

כשעליתי לארץ לפני כ-30 שנה, אחד הסרטים הישראלים הראשונים שיצא לי לראות היה "חגיגה לעיניים". למרות שלא ממש ידעתי עברית, מיד הבחנתי באיכויות המשחק ושאלתי מי זה השחקן הזה יוסף שילוח. אך רק לפני 12 שנה ולאחר שצילמתי כ-60 סרטים, בעבודה על צילום דרמה טלוויזיה בשם "בן" הכרתי סוף סוף את יוסף באופן אישי.

כולם מדברים הערב על יוסף בתור שחקן, אני אדבר עליו בתור יוצר קולנוע: במאי, תסריטאי וגם חבר קרוב. בצילום הדרמה נוצרה בינינו כימיה טובה, של מפגש בין צלם ושחקן. בתום הצילומים הוא אמר לי שאם אי פעם הוא יעשה סרט יעבוד רק איתי. האמת, זלזלתי באותו רגע באמירה הזאת, אבל חודש לאחר מכן יוסף טלפן אלי ופשוט אמר לי "מחר מתחילים לצלם סרט דוקומנטרי, מצלמים את החתונה של גיבורי הסרט". ומה שיוסי לא יודע עד עצם היום הזה הוא שלא האמנתי שייצא מזה משהו, אבל כשאמרתי לו שאני עסוק למחרת, הוא חזר ואמר לי: "חורחה, אז אני לא עושה כלום מחר". אני שמח שבסוף הוא שכנע אותי.

פתחנו יחדיו חברת הפקה וגייסנו מאה אלף דולר, בזמנו סכום לא מבוטל לסרט דוקומנטרי, ככה יצאנו לדרך. יוסף כתב את התסריט ואני צילמתי. וביחד הפקנו וביימנו. הסרט היה "רגעי חסד" והוא הגיע לרייטינג של כ-17 אחוז כששודר בערוץ 2 לפני כעשר שנים.

אני מרבה להקרין לסטודנטים שלי את הסרט וללמד דרכו את היכולת המדהימה של שותפי שילוח לנהל קשר רגשי עמוק עם הדמויות. לאחר שצילמתי עבור במאים רבים את סרטיהם הדוקומנטרים, נדהמתי מהכישרון של יוסי לראיין בני אדם. הוא ללא ספק מביא לזה את הכישורים של קומדיאנט ענק, עם קצב פנימי יוצא מין הכלל, ואת המודעות של איך בונים דמות ומספרים סיפור.

מבחינתי העבודה עימו הייתה בית ספר של איך לגרום לדמות להיפתח בהדרגה, ובסוף שהדמות תחשוף את הנשמה ותקרין אותה החוצה, ללא מעצורים לעבר המצלמה. והכל נעשה בעדינות, בכבוד, ברוגע ובחוכמה ובשליטה מעוררת הערכה. לאורך כל הדרך ראיתי עד כמה חשובה ליוסף הבחירה באנשים ערכיים ומוסריים.

במקביל לסרט הדוקומנטרי, ב-1999, יוסף סיפר לי סיפור אמיתי שהתרחש ב-1951. הוא תיחקר את הסיפור והתחיל לכתוב תסריט לסרט קולנוע עלילתי. בתכנון שגם נביים יחד. הסרט נקרא "גולד והמסתנן", והוא עוסק במסתנן ערבי והמפגש שלו עם פליט מהשואה. התסריט מבטא את המוסריות, החמלה והאנושיות כלפי כל הצדדים. עד היום (2009) כל הקרנות דחו את התסריט. אני שומע הרבה על כך שהיום יש ליוצרים צנזורה עצמית והם לא מסוגלים לדבר על נושאים קשים, פוליטיים או חברתיים, נושאים עם הרבה ביקורת עצמית. לדעתי יש בזה משהו נכון. אבל אני חושב על התסריט הזה שכתב ידידי ושותפי יוסף שילוח. זה תסריט חד פעמי שהקדים את זמנו , ואני כן רואה בו את האומץ, את חשבון הנפש, ואת המבט העמוק הביקורתי שכל כך חסר לא רק בקולנוע הישראלי אלא גם בחברה הישראלית. אולי זאת הסיבה שעד עכשיו התסריט לא קיבל את אישור הקרנות. יצא לי לספר בפסטיבלים בחו"ל על התסריט ואנשים המומים ממנו ורוצים לראות אותו נעשה. יש בתוכו את כל הדברים האלו שחשובים כל כך ליוסף, סיפור אמיתי וטוב, חמלה, אנושיות, אהבה ויופי ואנחנו נפיק ממנו סרט. אין לי ספק בכך.

================

והנה המשך הסיפור. אותו כתב גורביץ' אחרי מותו של שילוח:

חלק ב', 6.1.2011

לפני כחמש שנים, טלפן אלי יוסי שילוח, התוודה בפניי שהוא חולה וביקש ממני לשמור את דבר המחלה בסוד. ביום רביעי נפרדתי ממנו בפעם האחרונה. לעולם לא אשכח את האופן בו הביט בי בסיום אותה פגישה, במבט אוהב חיים, מלא חמלה וחום אנושי נדיר.

בשבוע האחרון אני קורא ושומע על יוסי כשחקן גדול בסרטי הקלאסיקה של הקולנוע ישראלי, אך אני זכיתי להכיר אותו קצת אחרת, כיוצר מעמיק, כאיש מחשבה ביקורתית, כאיש רעב תרבות, כאבא אהוב ובעיקר כחבר נאמן, תומך, מפרגן ומעודד. אני אתגעגע לחיוך שלו. כפי שסיפרתי קודם, לפני כמה שנים כתב יוסי תסריט לסרט עלילתי בשם "גולד והמסתנן", המבוסס על סיפור אמיתי. התסריט, למרבה אכזבתו, לא זכה לתמיכה מהקרנות, אך יוסי לא אמר נואש. כשנפרדנו ביום רביעי האחרון, בישרתי לו שאני בא אליו מאחת הקרנות קרן, שם מסרתי את הגרסה החדשה לתסריט עליה עבדנו בחודשים האחרונים. בשנה וחצי האחרונות הצטרפו לפרויקט התסריטאי חגי ליפשיץ ועורך התסריט גור הלר ויחד הצלחנו, למרות מחלתו של יוסי, לשכתב את התסריט. מפגשי העבודה עם יוסי היו חגיגה מרתקת עבור כולנו. באותם רגעי עבודה יוסי היה מתגבר על מגבלות המחלה, נוסך על פניו אותו חיוך מוכר כל כך, ונסחף יחד איתנו בעבודת הכתיבה. נראה היה לי שרצונו לסיים את שיכתוב התסריט לפני מותו, העניקה לו כוחות חדשים במאבק שניהל מול הבלתי ניתן לעצירה. יוסי היה קורץ לי ואומר: "יש לנו זמן…".

רוב הביקורים שלי אצלו בשנה האחרונה היו ביקורי חברות, אך מדי פעם היינו חוזרים לאהבה המשותפת, הקולנוע. ובפעמים בהם הייתה צפה ועולה העבודה על התסריט, היה יוסי משחק מולי את שתי הדמויות הראשיות, מדגיש בפניי רגעי מפתח סיפוריים וקולנועיים ונותן לי, למעשה, הוראות בימוי שילוו אותי לכל אורך הדרך.

כחודש וחצי לפני פטירתו הספיק יוסי לקרוא גרסה נוספת של התסריט ולהעיר הערות. את השינויים האחרונים שנעשו בתסריט, על פי הערותיו, יוסי כבר לא הספיק לקרוא. אני מודה ליוסי על המשימה המרגשת שנתן לי, לנסות ולהגשים סרט מהתסריט שהוא כל כך האמין בו. כעת האחריות עלי. אני מקווה לעמוד באתגר למען זכרו ולמען מורשתו.

הצל שלו ואני

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2011

אחרי שעסקנו ב"אי שם" של סופיה קופולה, ותסביך האבות שהיא סוחבת, נעבור ל"טטרו", שביים אבא שלה ושייצא בארץ בעוד שבועיים. לפרנסיס פורד קופולה יש עניין עם אחים. מהאחים לבית קורליאונה בטרילוגיית "הסנדק" ועד לאחים ב"נערי הכרך" וב"ראסטי ג'יימס". למעשה, לרגעים "טטרו" מזכיר מאוד את "ראסטי ג'יימס", גם בכמה שוטים שנראים כמעט זהים (ובמעברים שבין שחור לבן וצבע) וגם בעלילה: מפגש מחודש בין שני אחים, האח המבוגר והפגוע נפשית, והאח הצעיר שמעריץ אותו, מפגש שמוביל לגילויים, חשיפות ולפיצוץ.

אבל ראשית, מעט על הצילום. הצלם הרומני הצעיר והאלמוני מיהאי מאלומר יכול להיות מאוד גאה בעצמו. לפרנסיס פורד קופולה יש בוודאי עליות וירידות בקריירה שלו, אבל יש דבר אחד שהוא עקבי בו: הוא תמיד בוחר בצלמים הטובים בעולם שיצלמו את סרטו. החל בגורדון וויליס ("הסנדק"), דרך ויטוריו סטוררו ("אפוקליפסה עכשיו", "אחד מהלב", "טאקר") וכלה בסטיבן בורום ("ראסטי ג'יימס") ומיכאל בולהאוס ("דרקולה"). מאלומר, שזה הסרט השני שהוא מצלם עבור קופולה (אחרי "נעורים ללא נעורים"), נכנס בזאת למועדון יוקרתי מאוד. ואכן, הצילום ב"טטרו" פנונמנלי. למעשה, הסרט מכיל כמה מהשוטים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.

בביקורת על "אי שם" דיברנו על זה שסופיה קופולה כתבה בנעוריה סרט על ילדה שאבא שלה הוא מנצח מפורסם. ובכן, אביה הוא במאי מפורסם. אבל אבא של אבא שלה – סבא קרמיין המנוח – היה מנצח מפורסם ומלחין. כלומר, כשפרנסיס קופולה עושה כעת סרט על שני אחים שמתמודדים עם זכר אביהם המפורסם והמהולל שהיה מנצח, אי אפשר להתחמק מהתחושה שהסרט הבדיוני הזה מבוסס על רגשות וחשבונות אישיים ואמיתיים מאוד.

"טטרו", שצולם בארגנטינה ודובר אנגלית וספרדית, הוא סרט משונה, לרגעים מתסכל – כבר הליהוק של וינסנט גאלו לתפקיד הראשי משדר באיזו אטמוספירה משוטט קופולה. הוא בוודאי סרט יומרני מאוד בניסיונות שלו לספר סיפור רגשי וייצרי מאוד, על קנאה בין אחים, טרגדיות, ושלל פרברסיות וסודות משפחתיות, ולרגעים נדמה שקופולה שולף כל תחבולה קולנועית אפשרית ומבחינה סגנונית הוא מפציץ עם ארטילריה כבדה, שלא תמיד מתאימה לאינטימיות של הסרט. אבל ככל שהסרט נמשך כך המימד הוויזואלי שלו משתלט עליו.

זה סיפורם של שני אחים. כשהאח הצעיר מוצא מחזה שכתב האח הגדול, אבל גנז, ומנסה להפיק אותו, הסרט מתחיל לנדוד בין ההווה, לפלאשבקים, לדמיונות, חלומות, הזיות וקטעים מתוך המחזה, המועברים בצבע ובסגנון כמעט סוריאליסטי אך מרהיב. הסיפור רב התפניות והדרמה הגועשת לא הרשים אותי, התפניות העצומות לא עבדו עליי, אבל הסרט היה כה יפה לצפייה שבסופו של דבר איכשהו הכל הצליח להתחבר: העלילה האופראית קיבלה טיפול ויזואלי אופראי בהתאם. גם את הסרט הזה כדאי להציג באותה גלריה מול סרטה של קופולה הבת. שניהם יצרו סרטים מרהיבים לעין, אבל קצת ריקים ומנוונים מבפנים.