וואו! דארן ארונופסקי הזה, הוא משאיר את פי שמוט ואת ליבי בהאצת פעימות בסרטיו. וכנראה שהוא בשיאו ובמיטבו כשלצידו הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, יחד הם מייצרים שוטים עוצרי נשימה. מסרטו הקודם של ארונופסקי, "המתאבק", יצאתי קצת מסויג. וכעת, אני חושב שאולי זה באמת בגלל שליבאטיק לא צילם לו אותו, ושזה פשוט לא זה כשהם לא יחד. "ברבור שחור" הוא סרט שכולו מופע ראווה של במאי ושחקנית. התסריט הוא עניין משני. הסיפור צפוי – והוא צפוי באופן מוצהר. "נכון, ביצעו את 'אגם הברבורים' עד זרא", אומר הכוריאוגרף (ונסן קאסל) בסרט, "אבל לא ככה". ואכן, זו וריאציה על "אגם הברבורים", שמעידה שלא משנה כמה הסיפור יהיה מוכר, עדיין אפשר להדהים עם בימוי סופר אינטנסיבי וחכם להפליא. הסרט הזה הוא פאקינג יצירת מופת, והוא הופך את "אגם הברבורים", ואת כל סרטי אחורי-הקלעים של עולם השעשועים, לסרט אימה פסיכולוגי. זה יותר "הזבוב" של קרוננברג מסתם "אגם הברבורים".
ואני מציע לכם משחק שתיה בסרט. בכל פעם שיש שוט שאין בו מראה או השתקפות, קחו לגימה. אה, זה משחק גרוע: ייצא לכם לקחת לא יותר מחמש לגימות בכל הסרט. השימוש במראות הוא המפתח לפיצוח הסרט, והוא גם אחת ההטעיות בסרט. הוא נראה פשוט, אבל פתאום מגלים כמה העבודה בחדרים כל כך מלאי מראות הופכת את צילום הסרט לקשה. גאוני. גאוני. גאוני. הסרט זה עוצר נשימה וכמו מופע מחול הוא עושה חשק לקום ולהריע לו בפינאלה שלו.
הנה הביקורת שלי:
פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011
ניסיתם פעם לזהות באיזה רגע בסרט אתם מחליטים שאתם אוהבים אותו? למעשה, זה אחד הרגעים שאני הכי אוהב במהלך הצפייה: לזהות מתי ההססנות והספקנות שבתחילת הסרט הופכים להתפעמות ולרצון לקום ולהריע לו. לא רק מה היתה הדקה בסרט, אלא אפילו מה היה השוט, או מה היתה שורת הדיאלוג. מה גרם לי להחליט שאת הסרט הזה אני אוהב. ב"ברבור שחור" זה קרה לי ממש מיד בהתחלה. בסצינה הראשונה של הסרט אנו רואים את נטלי פורטמן, בבגדי מלכת הברבורים מתוך "אגם הברבורים", רוקדת על במה חשופה קטע סולו מהבלט. ואז מצטרף אליה הברבור השחור. מעולם לא ראיתי בלט מצולם כך: באופן שלא מדגיש את הצד הענוג של הבלט, אלא את הצד הפיזי המפרך שלו. לראשונה הבחנתי איך נשמעת נקישת בהונות הרגליים של הרקדנית על קרשי הבמה, איך היא מתנשפת, ואיך מתפזרים הנוצות מתלבושתה אחרי סיבוב מהיר. הסצינה הקצרה הזאת – שמצולמת כולה על במה שחורה מול פנס לבן אחד – היא פתיח יציג מאוד לכל מה שיבוא במאה הדקות שאחר כך, בהן יהפוך דארן ארונופסקי – במאי עילוי – את עולם הבלט מסיפור אגדות שילדות חולמות עליו לסיפור אימים.
נינה (נטלי פורטמן) חולמת על בלט בלילה. כשהיא מתעוררת בבוקר היא יוצאת ליום אימוני בלט בלינקולן סנטר בלהקת הבלט של ניו יורק. כשהיא חוזרת הביתה בערב היא נעמדת מול הראי בבית ומתאמנת בתנועות הבלט. כשהיא מסיימת את אימוניה, היא מאזינה לאמה (ברברה הרשי) מנסרת לה במוח על מה היא צריכה לעשות כדי להצטיין בבלט, ושלא לגמור כמותה, שנאלצה לוותר על קריירת המחול המקצועי שלה כשהיא נכנסה להריון וילדה אותה. הייתי אומר שהיא אוכלת ונושמת בלט, אלא שנדמה שנינה לא אוכלת ולא נושמת.
האופן הדקדקני, המפורט והתקריבי שבו מציג ארונופסקי את עולם הבלט מזכיר סרטי ספורט, ולא סרטי מחול. בסרטי מחול יש עידון מלכותי. סרטי ספורט עוסקים בעצמות ובשרירים. כך גם כאן, מעולם לא נראה עולם הבלט המקצועי מפרך יותר (למעשה, יש לא מעט דמיון בין האופן שבו הבלט מוצג ב"ברבור שחור" והאופן שבו האיגרוף מוצג ב"פייטר", בייחוד בסצינות המפרקות את ההכנה לפני הקרב/המופע/האימון בו המתאגרף, כמו הרקדן, עסוק בלחבוש את עצמו, מתוך חשש שעצמותיו יתנפצו בזמן הפעילות האינטנסיבית שתכף תבוא). אבל מנגד, נדמה שרקדניות בלט סובלות מלא מעט תסמינים הקשורים דווקא לתעשיית היופי והדוגמנות, ולא עולם האמנות. העיסוק הכפייתי שלהן במראה החיצוני, באיפור, בגוף, הפרעות האכילה שמתלוות לכך, וגם מטר בלתי פוסק של הטרדות מיניות. בין השאר, "ברבור שחור" מציג את הפרימה בלרינה כמי שנמצאת תחת סכנת אונס תמידית. לעיתים אונס פיזי, לעיתים אונס מנטלי, לעיתים זה מהכוריאוגרף, לעיתים זה מהאמא הדוחפת והשתלטנית שמקווה שבתה תגשים את מה שהיא החמיצה, לעיתים זה מהתת מודע של עצמה. וכשהלחץ הפיזי והמנטלי הולך וגובר מתחילים להופיע הסדקים. "ברבור שחור" מציג את תהליך הקריסה של הגיבורה, שמתחילה להתמוטט מהלחץ שבגילום התפקיד הראשי ב"אגם הברבורים".
מבחינה עלילתית, הסרט ברור וצפוי: זו גרסה ארס-פואטית ל"אגם הברבורים" עצמו, בו במקום נערה שהופכת לברבור, יש לנו את הנערה שהופכת לרקדנית שמגלמת נערה שהופכת לברבור. וכשם שב"אגם הברבורים" יש מאבק בין הברבור הלבן (המייצג תום, אצילות ובתוליות) ובין הברבור השחור (המייצג רוע ויצרים), כך גם הרקדנית הראשית – שצריכה לגלם את שני התפקידים – צריכה למצוא את שני הצדדים האלה, השחור והלבן – בתוך עצמה. הבעיה היא שברגע שאנחנו מגלים בעצמנו את הברבור השחור, מאוד קשה למנוע ממנו להשתלט עלינו.
כלומר, מסיפור מטאפורי אחד, אנחנו מועברים לסיפור מטאפורי אחר. נינה צריכה להיאבק בדופלגאנגר שלה – הכפילה המרושעת שלה, זו שמייצגת את כל מה שמודחק בתוכה. בהתאם לכך, הכוכב הראשי בסרט הוא הראי. הסרט עמוס מראות והשתקפויות. השחקנים לעיתים נראים כאילו הם מדברים עם בבואתם. יש כל כך הרבה בבואות ושברי השתקפויות בסרט עד שלרגעים הוא נראה כמו קליידוסקופ. אבל אם המאבק הזה בין שני הצדדים של נינה נשמע פנימי, יש בו גם התגלמות חיצונית: רקדנית חדשה בשם לילי מגיעה ללהקה (מילה קוניס), שהיא ההפך הגמור מנינה. האחת כולה איפוק, ריסון ודיוק, השניה כולה רגש וספונטניות ומיניות. יחד הן יתמזגו לסיפור שמצליח להיות גם דרמת אחורי-קלעים וגם ואריאציה מרהיבה לעלילת "אגם הברבורים" עצמה.
אבל ההישג הגדול של "ברבור שחור" נמצא בבימוי ובמשחק. לדארן ארונופסקי, שזה סרטו החמישי, יש עניין עקבי בגופניות ובדימוי גוף. ולא רק זה: גיבוריו, בכל סרטיו, נמצאים במצב של הזיה, של אובדן חושים, של הידרדרות פסיכוטית. ומתוך המצב הזה הם מרגישים את גופם מתפורר. החל מסרטו הראשון, "פיי", שם הגיבור הוזה שראשו נאכל על ידי נמלים. ב"רקוויאם לחלום" הדמויות המסוממות מתחילות להתעלל בגופן. ב"המעיין" הגיבור גם נמצא במצב של תודעה נזילה (הזיה? דמיון?) שקשור לעניינים של גוף, נפש ומחלה. וב"המתאבק" הגיבור עסוק כל כולו בחיבור שבין נרקוטיקה וגוף וניסיון להביס את הזקנה, את הידרדרות הגוף. תודעה וגופניות, זה מה שמעסיק את ארונופסקי לכל אורך סרטיו. למעשה, מאז דיוויד קרוננברג לא נראה במאי שכה נהנה להתעלל בגוף גיבוריו ושיש לו תסביך – או עניין – כה עקבי בביולוגיה האנושית. לרגעים "ברבור שחור" נראה ומרגיש כמו "הזבוב". ארונופסקי הופך את סרטו לסרט אימה פסיכולוגי אבל כזה שמציג בגרפיות מעוררת צמרמורת את ההתפרקות הגופנית – באופן מילולי ממש – של הגיבורה.
מבחינת סגנון, "ברבור שחור" נראה כמו המשך ישיר של "המתאבק": גם כאן למשך רוב הסרט המצלמה רצה מאחורי נטלי פורטמן ועוקבת אחרי העורף שלה בשוטים ארוכים, אלה שהפעם – בגלל הלוקיישן – השוטים ספיראליים מאוד, ולא נעים בקווים ישרים כמו המסדרונות של "המתאבק". והפעם חוזר ארונופסקי לשתף פעולה עם הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, שמוותר על החיספוס הדהוי של "המתאבק" ומעניק לסרט תחושה אפלה, אקספרסיוניסטית, עם המון שחור ולבן בעיצוב, המון צלליות, המון השתקפויות, ואינטנסיביות שמעבירה לצופים תחושות פיזיות ממש. ארונופסקי והצלם שלו מפגינים כאן בקיאות מרשימה לא רק בעולם הבלט, אלא גם בסרטים על מחול, ובראשם ב"נעליים אדומות", אולי גדול סרטי הבלט, וסרט שמאוזכר – בעלילה ובשוטים – ללא הרף כאן (וכפי שציינתי בשבוע שעבר, הוא מצוטט בימים אלה גם ב"טטרו" של פרנסיס פורד קופולה, שני הסרטים האלה, אגב, יעלו בשבועות הבאים). התוצאה – שמועצמת על ידי התפקיד חסר הרחמים והגופני מאוד של פורטמן בתפקיד הראשי – שבה ומזכירה שארונופסקי הוא במאי מבריק שמצליח לגרום לצופיו להרגיש כאב פיזי ממש, השקול לכאב, היסורים והייאוש שחווים גיבוריו, שלוקחים את האגדות מהן הם מזינים את חייהם וחלומותיהם, קצת באופן מילולי מדי.
ויש לסרט גם מסר מעניין וראוי לשימת לב בעניין פרפקציוניזם. אם אני מבין אותו נכון, הרי שהוא נגד. יש משהו בוודאי רומנטי מאוד ברצון לשאוף לשלמות, אבל דבר שהוא מושלם הוא גם דבר חד פעמי, ולפיכך עומד בסתירה לחיים עצמם, שהם ההפך ממושלמות. הכמיהה לפרפקציוניזם שקולה להפרעה נפשית פסיכוטית שעומדת בסתירה לחיים אמיתיים. שלמות באה עם מחיר, שלא כדאי לשלם. זו אמירה מרתקת, כמעט רחנית בעיניי, שאני לא יכול אלא להריע לה.
אגב א':
ב"ברבור שחור" יש לגיבורה עניין שלם עם מנהל הלהקה התובעני, שהוא גם היוצר והכוריאוגרף של המחול לתוכו היא נסחפת בכל גופה ונפשה. לכן, כשהתברר שנטלי פורטמן התארסה בסוף הצילומים לכוריאוגרף האמיתי שהדריך אותה בעת הצילומים והיא כעת בהריון ממנו, קשה שלא לחשוב שהיא למעשה ממשיכה את הסרט לתוך חייה, כך שההשתקפויות של ארונופסקי ממשיכות הלאה לתוך החיים האמיתיים. זו לא רק הרקדנית שמושפעת מהדמות שהיא רוקדת, אלא הדמות השתלטה גם על השחקנית שמגלמת אותה. בעיני זה די פסיכי, אבל לכו תבינו שחקנים. או את החיים.
אגב ב': איזו הברקה – ווינונה ריידר בתפקיד הפרימה בלרינה הקודמת.
תגובות אחרונות