17 ינואר 2011 | 00:06 ~ 105 Comments | תגובות פייסבוק

גלובוס הזהב: לייב בלוג

3:00. בוקר טוב. מתחילים. גלובוס הזהב ה-68, בשידור חי ממלון בוורלי הילטון.


ריקי ג'רווייס:


"ברוכים הבאים לערב של מסיבות ושתייה. או כמו שצ'רלי שין קורא לו: ארוחת בוקר".


"זו היתה שנה גדולה לתלת מימד. "טרון", "צעצוע של סיפור", "גנוב על הירח". נראה שהכל היה בתלת מימד השנה. חוץ מהדמויות ב"התייר". … (פאוזה) אני נורא מצטער על הבדיחה הזאת. לא ראיתי את "התייר". מי כן? אבל הוא בטח סרט טוב כי הוא מועמד הערב. אני רוצה לבטל את השמועה הנלוזה ש'התייר' קיבל מועמדות רק כי אגודת העיתונאים הזרים רוצה להתחכך בג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי. זה לא נכון. הם גם מקבלים שוחד".


כולם קצת מתקפלים במבוכה בכסא. ג'רווייס לא רק מתייחס למשהו שאנשים מדברים עליו בינם ובין עצמם, אלא בהאשמה אמיתית שפורסמה שלשום, כשהיחצן הקודם של אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד האשים את חברי האגודה בקבלת טובות הנאה מהאולפנים והסוכנים.


"המגישה הראשונה שלנו היא יפהפיה ומוכשרת. ומתברר שהיא יהודיה. מל גיבסון אמר לי את זה. הוא באובססיה מזה".


3:06:

שחקן משנה.

הזוכה: כריסטיאן בייל, "פייטר"



בייל: "תודה ל-HFPA. אף פעם לא ידעתי מי האנשים האלה. הם חבורה משונה של טיפוסים. תמיד בג'אנקים הייתי פשוט יושב שם ום היו מתווכחים ביניהם ואני הייתי אומר להם, "היי, רבותי, אני כאן". ורק עכשיו אני קולט איזה חבורה מבריקה ודקת אבחנה הם. תודה למאק וולברג. אפשר לתת הופעה קולנית כמו שנתתי רק כשיש מולך עוגן שקט כמוהו.



3:11: פגי באנדי זוכה במשהו. אה כן: קייטי סגל, שחקנית בדרמת טלוויזיה על "Sons of Anarchy".


הנערה שמגישה את הפרסים למגישים היא ג'יה מנטניה, בתו של ג'ו מנטניה.



3:16: ג'וליאן מור וקווין ספייסי עם הפרס לסרט טלוויזיה או מיני סדרה.

הזוכה: "קרלוס".


לא ראיתי את הגרסה הארוכה של "קרלוס", סרטו המונומנטלי של אוליביה אסיאס, אבל הגרסה הקצרה היתה אחד הדברים הטובים שראיתי השנה. קצת מגוחך לדחוף את הסרט הזה לתוך קטגוריית המיני-סדרה, ולא לקטגוריית הסרט הזר, אבל כאלה הם אנשי גלובוס הזהב. לכן נראה לי שהיה די צפוי שאם הם כבר מעניקים לסרט מועמדות זה כדי לתת לו לנצח.


אני קורא דיווח מהאולם שטום הנקס זעם על הבחירה ב"קרלוס" – סרט קולנוע באורך 5 שעות וחצי שפוצל למיני-סדרה, על פני "הפסיפיק" שלו, שהופקה מראש לטלוויזיה (באמריקה, ולא בצרפת).


ריקי ג'רוויס: "אתם מכירים את השחקן הבא מסרטים כמו "הדסון הוק", "תראו מי שמדבר", "צבי הכסף", "מלחמתו של הארט". קבלו את אבא של אשטון קוצ'ר: ברוס וויליס!"


וויליס מציג את "Red", המועמד בקטגוריית הקומדיה. ואני מניח שההקדמה של ג'רווייס היא הומאז' למה שקרה בשבוע שעבר בטקס איגוד המבקרים של ניו יורק, כשראש האיגוד, המבקר ארמונד ווייט, הציג את הזוכים באמצעות הסרטים הכי ישנים וזניחים שלהם כי הוא לא הצליח למצוא אף מילה טובה על הסרטים החדשים שלהם. דבר שהוביל למרמור מצד ריס וויתרספון ודמעות מצד אנט בנינג.

3:24: שחקן משנה בטלוויזיה. הזוכה: כריס קולפר, "Glee"

מה הוא יעשה כשיתחלף לו הקול יום אחד?



3:30: מישל פייפר מציגה את "אליס בארץ הפלאות", המועמד בקטגוריית הקומדיה.


ג'רווייס: "עכשיו, לאווה לונגוריה יש את התפקיד המלחיץ של הצגת נשיא איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד. אבל זה כלום, כי מקודם אני הייתי צריך לעזור ללכת לשירותים ולהכניס את השיניים התותבות".


3:33: מילה יובוביץ' וקווין בייקון עם שחקן ראשי בדרמת טלוויזיה.

הזוכה: סטיב בושמי, "אימפריית הפשע".

זה זמן טוב להזכיר שהסדרה הזאת מתחילה להיות משדרת ביס בעוד שבוע. וצריך לזכור שלמרות שהיא מוצגת כסדרה של מרטין סקורסזי, היא למעשה סדרתו של טרנס ווינטר, מהתסריטאים של "הסופרנוס".


בושמי: "אני צריך לקרוא מהר לפני שהמוזיקה העצובה הזאת תתחיל להתנגן".


3:37: סדרת דרמה בטלוויזיה.

הזוכה: "אימפריית הפשע". טרנס ווינטר מקבל את הפרס. לצידו, מרק וולברג, אחד השותפים להפק. אז הוא בכל זאת זכה במהו הערב. מרטין סקורסזי לא הגיע, הוא בלונדון מצלם את "הוגו קברה".


הו, רגע חמוד: המצלמה קולטת את אנג'לינה ג'ולי מסדרת את עניבתו של בראד פיט.


3:44: אנדרו גרפילד מתקש לקרוא מהפרומפטר ומגמגם את הצגת הסרט המועמד, "הרשת החברתית".



ריקי ג'רווייס:

"הוא אלק מ"דה רוק". היא ג'ני מהבלוק. אם הבלוק שאנחנו מדברים עליו זה הבלוק ברודיאו דרייב בין פראדה ל… קבלו את אלק בולדווין וג'ניפר לופז."


3:46: בולדווין ולופז עם פרס השיר מסרט קולנוע.

הזוכה: "You Haven't Seen The Last Of Me" שכתבה דיאן וורן לשר ב"בורלסקה".

וורן מספרת שהיא היתה צריכה להילחם כדי להשאיר את השיר בסרט.

אגב, לאן נעלם הסרט הזה מישראל? הוא כבר היה אמור לצאת מזמן. נגנז?


ועכשיו: פרס הפסקול בסרטים.

הזוכה: טרנט רזנור ואטיקוס רוס, "הרשת החברתית".

טוב, זה די מבטיח את זה ש"הרשת חברתית" יזכה בגלובוס הזהב הערב, אם הפסקול העדין-העדין הזה מנצח את הפסקול הסוחף יותר של אלכסנדר דספלה ל"נאום המלך".

ודי מדהים לראות את הסולן של "ניין אינץ' ניילז" לובש טוקסידו וזוכה בגלובוס הזהב. האוסקר בדרך?



3:55 בני ה-16, ג'סטין ביבר והיילי סטיינספלד, מציגים את סרטי האנימציה.

אל תזלזלו בהיילי סטיינספלד, היא עוד עשויה לזכות באוסקר בעוד 40 יום, על תפקידה ב"אומץ אמיתי".

וזו באמת היתה שנה מעולה לאנימציה.

הזוכה: "צעצוע של סיפור 3 ".

טוב, צפוי ומוצדק. אבל "פלונטר", "הדרקון הראשון שלי" ו"גנוב על הירח" גם היו נהדרים. פור דה רקורד.


לי אונקריץ', הבמאי, לביבר וסיינספלד: "וואו, בכלל נולדתם כשהסרט הראשון יצא".



לי אונקריץ' מיהר לצלם את ביג בייבי עם הפסלון והעלה לטוויטר שלו:




ריקי ג'רוויס, עכשיו בלי חליפה: "אני מת על המגיש הבא שלנו. אתם בוודאי מכירים אותו מקליניקת הגמילה של בטי פורד ובית הכלא של לוס אנג'לס. קבלו את רוברט דאוני ג'וניור".


רוברט דאוני ג'וניור: "חוץ מהעובדה שהוא נורא מרושע כלפינו, הייתי אומר שהערב עובר לא רע, לא? אני לא יכול להעריך כשרון משחק של שחקנית עד שאני שוכב איתה. (ואז הוא מתחיל לעבור את המועמדויות ולקטר איך הן דחו אותו). הייתי נותן לכל אחת מכן, כאן, על הבמה, מול אשתי, הקהל ומיליוני צופים ברחבי העולם".


4:02: פרס שחקנית ראשית בקומדיה.

הזוכה: אנט בנינג, "הילדים בסדר".

אנט בנינג מודעת למעמד. נאום מדויק ומרגש ומלא הדר עשוי להיות מה שיטה את כף מצביעי האוסקר לכיוונה במאבק שלה מול נטלי פורטמן (בגלובוסים הן לא מתחרות זו בזו). והיא מספקת את הסחורה בנאום מאופק שנותן המון קרדיט לשותפתה לסרט, ג'וליאן מור ונגמר ב"ותודה לזוכה גלובוס הזהב בקטגוריית השחק המבטיח ביותר לשנת 1962, בעלי: וורן בייטי".

מסכנה בנינג, פעמיים היא הפסידה את האוסקר להילרי סוונק. שנה הא תפסיד לנטלי פורטמן?



4:10: סילבסטר סטאלון מציג את "פייטר".


ג'פרי ראש וטילדה סווינטון עם הפרס לשחקן בסרט טלוויזיה או מיני-סדרה.

הזוכה: אל פצ'ינו, "You Don't Know Jack" של ברי לווינסון.

HBO היא בינתיים הזוכה הגדולה של הערב. הפרס הזה ושניים ל"אימפריית הפשע".



4:15: שחקנית בסרט טלוויזיה או מיני-סדרה.

הזוכה: קלייר דיינס, "טמפל גרנדין".

שוב, HBO. טמפל גרנדין ישבה עם דיינס ליד השולחן.

וסרט נחמד מאוד המבוסס על סרט תיעודי קצר של ארול מוריס על אשה אוטיסטית שמתכננת מכונות שחיטה לבהמות. וקלייר דיינס היתה נהדרת בו. היא זכתה כבר בגלובוס הזהב על "אלה הם חיי".


4:23: זאק אפרון מציג את "הילדים בסדר".



וואו, אולי הרגע הארסי ביותר של ג'רוויס הערב:

ריקי ג'רווייס: "היא שחקנית מ'סאטרדיי נייט לייב' ו'רוק 30 '. הוא היה שחקן שהקריירה שלו היתה בירידה, אם נדבר בכנות, עד שאני ליהקתי אותו לגרסה אמריקאית ולסדרה שאני יצרתי. ועכשיו הוא רוצה לעזוב את הסדרה ובכך להרוג את מחלבת המזומן של שנינו! קבלו את טינה פיי ואת סטיב קארל כפוי הטובה!".


4:26: סטיב קארל וטינה פיי עם פרס התסריט.

הזוכה: ארון סורקין, "הרשת החברתית"


משפט מעולה וראוי לציטוט של ארון סורקין: "הפרס הזה מוקדש למפיקי הסרט שמאמינים שאנשים שהולכים לסרטים חכמים לא פחות מהאנשים שעושים סרטים".


4:29: ת'ור וקפטן אמריקה עם פרס שחקנית משנה בטלוויזיה.

הזוכה: ג'יין לינץ, "Glee"

"אני עושה את עצמי ענווה. אני מקדישה את הפרס הזה לאיאן סילבסטר אחד התסריטאים שלנו. הוא כתב כל משפט מעוות ומרושע שסו סילבסטר אומרת. הפרס הזה גם שלך, אבל אני מעדיפ להמשיך ולהחזיק אותו".


ג'רווייס: "הם מציגים את הקטגוריה שלאף אחד באמריק לא אכפת ממנה".

4:36: אוליביה וויילד ורוברט פטיסון עם הפרס לסרט הזר.

הזוכה: "בעולם טוב יותר", דנמרק. במאית: סוזן ביר.

הסרט הפך כרגע למועמד המוביל לזכיה גם באוסקר על הסרט הזר, אחרי שניצח את המועמד המוביל השני בקטגוריה, את "ביוטיפול" המקסיקני.


4:39: הלן מירן מציגה את "נאום המלך".


4:40: שחקנית ראשית, קומדיה בטלוויזיה.

הזוכה: לורה ליני, "The Big C". לורה ליני לא הגיעה לטקס.


אני קורא דיווח שמעדכן שלורה ליני לא הגיעה כי היא באבל על מות אביה.



4:46: ג'יין פונדה מציגה את "בורלסקה".

איך הסרט הזה, שאיש לא ראה, מועמד? אולי כי גלובוס הזהב עדיין מתעקש לפצל באופן מגוחך את המועמדויות לקומדיה ולדרמה. אולי כי הם הימרו על הסרט באופן שגוי. ואולי, כמו שריקי ג'רווייס אמר בפתיחה, הם באמת מקבלים שוחד.


4:48: שחקן בקומדיה בטלוויזיה.

הזוכה: ג'ים פרסונס, "המפץ הגדול".


4:50: ג'רמי איירונס עם הפרס לשחקנית משנה בסרט.

הזוכה: מליסה ליאו, "פייטר".

וואו, קטגוריה מאוד-מאוד צמודה ולא צפויה, והיא תהיה כזאת גם באוסקר. ונראה שמליס ליאו עכשיו היא המועמדת הכמעט ודאית לזכייה, אחרי שזכתה גם הערב וגם שלשום בטקס בחירת המבקרים. הלנה בונהם קרטר מבואסת נורא.

כרגע הדרך היחידה שמליסה ליאו תפסיד את האוסקר היא אם הילדה מ"אומץ אמיתי" תגנוב לה את הפרס. זה יכול לקרות.


4:59: מט דיימון מגיש את פרס מפעל חיים על שם ססיל בי. דה מיל לרוברט דה נירו.

דה נירו: "(לדיימון) ואני אהבתי אותך ב'פייטר'. (לקהל) תוך כמה שנים גם מט דיימון יקבל את הפרס ואני אשמח לעניק לו אותו, אם עוד אהיה בחיים. תודה לאיגודת העתונאים הזרים בהוליווד שהתקשרו לבשר לי לפני חודשיים שאקבל את הפרס הזה. לפני שהיתה להם הזדמנות לראות את 'פגושאת הפוקרס הקטנים'. כן, קראתי את הביקורות. זה בסדר, כולנו צריכים להתפרנס. קצת קשה להישאר צנוע אחרי שרואים את הקליפ הזה. אני מביט בו ואומר: 'וואו! עשיתי רק להיטים'".


5:13: מייגן פוקס מציגה את "התייר". מגוחך.


5:14: אנט בנינג עם הפרס לבמאי.

הזוכה: דיוויד פינצ'ר, "הרשת החברתית".

זהו, העסק סגור, גמור, נעול. האוסקר, אני מתכוון. פינצ'ר: "כשהציעו לי את התסריט של ארון סורקין אמרתי לעצמי 'וואו, אני ידוע כמי שעושה סרטים על מיזנתרופים או רוצחים סדרתיים, אז למה הם חשבו עלי?". (היי, זה גם מה שאני שאלתי).


5:18: ג'נוארי ג'ונס וג'ימי פאלון עם פרס הקומדיה בטלוויזיה.

הזוכה: "Glee".


5:24: אלישיה קיז מציגה את "ברבור שחור".



5:25: האלי ברי עם פרס השחקן בסרט קומי או מיוזיקל.

הזוכה: פול ג'יאמטי, "הסיפור על פי ברני".

הו, שיט. עכשיו אני קולט שלא פרסמתי ניחושים לגלובוס. כי אם כן, כאן הייתי קולע בול. אבל מפספס בכל השאר.


5:32: ג'וזף גורדון לוויט מציג את "התחלה".


5:33: ג'ף ברידג'ס עם פרס השחקנית. נטלי פורטמן תכף יקראו לך.

הזוכה: נטלי פורטמן, "ברבור שחור".

אוקיי, אם מחלקים אוסקרים על סמך נאומי זכיה בגלובוס הזהב, אז אנט בנינג מובילה על נטלי פורטמן כרגע.



5:39: טים אלן וטום הנקס עם הפרס לקומדיה/מיוזיקל. הקטגוריה הכי מיותרת ומגוכחת ומיושנת שמשאירה את גלובוס הזהב כמוצג ארכאי ומיותר. אבל איכשהו הם הצדיקו אותה הערב כי הזוכה די צפוי, לא?

הזוכה: "הילדים בסדר".

לפני כמה שנים איחרתי לראיון שלי עם ליסה צ'ולודנקו בלובי של מלון הר-ציון בירושלים. היא הגיעה לפסטיבל ירושלים עם "משולש מצולם".



5:46: סנדרה בולוק עם פרס השחקן. קולין, זה אתה.

הזוכה: קולין פירת, "נאום המלך".

לעולם – אבל לעולם – אל תהמרו נגד שחקן בריטי המגלם מלך. המדהים הוא שטום הופר, שמביים כמו בן 70, הוא בעצם בן 38.


תכף נגמר, לא להישבר. כמה דקות.



5:54: מייקל דאגלס, שהודיע לפני כמה ימים שהסרטן בגרון הוסר לחלוטין ושהוא החלים ממחלתו עולה להציג את פרס הסרט וזוכה למחיאות כפיים בעמידה. דאגלס מודה ואומר: "חייבת להיות דרך קלה יותר להשיג Standing ovation".

הזוכה: "הרשת החברתית".

עד כאן הלייב בלוג של גלובוס הזהב. ולמעשה, עד כאן גם הלייב בלוג של האוסקרים. הסרט, התסריטאי, הבמאי, השחקן והשחקנית ושחקן המשנה – כל אלה יזכו גם באוסקר. שחקנית משנה עדיין פתוח.

פששש… ארון סורקין וכריסטופר נולן די דומים, לא?


אגב, לואיס ג'יי הורוויץ, במאי הטקס, יהיה גם במאי האוסקרים ב-27 בינואר.


המילה האחרונה היא של ריקי ג'רווייס: "תודה לאלוהים על שברא אותו אתאיסט". אמן.


6:00. בוקר טוב.


===============


ואני מזכיר לכם שהשבוע "סינמסקופ" חוגג יום הולדת חמש. מינואר 2006 עד ינואר 2011, ואני מחלק לכם מתנות.


בואו לראות את "נאום המלך" ביום שישי בחינם. מהר, כל הקודם זוכה.

בואו לקבל השאלות סרטים בחינם מ"האוזן השלישית" בסניפיה בכל הארץ.

בואו לראות און-ליין סרטים צרפתיים.

Categories: בשוטף

16 ינואר 2011 | 21:52 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

"סינמסקופ" מחלק מתנות: בואו לקבל מנוי ב"אוזן השלישית" (בכל הארץ)

thirdearcoupon1


והנה המתנה השלישית והאחרונה לחגיגות יום ההולדת החמישי לבלוג, עליה כבר סיפרתי לכם לפני כמה ימים: בואו עם הקופון הנ"ל לדלפקי "האוזן השלישית" בתל אביב, חיפה וירושלים ותקבלו מיני-מנוי לשלושה סרטים. בלי הגרלה, בלי לשלוח מייל, ככה סתם, עד סוף ינואר. רוצו.

Categories: בשוטף

16 ינואר 2011 | 20:00 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

"סינמסקופ" מחלק מתנות: צפו בסרטים צרפתיים בחינם

הנה יוזמה מאוד מעניינת: פסטיבל קולנוע צרפתי, המתקיים כולו באינטרנט ופתוח לצפייה בכל העולם. עד היום הקרנות סרטים בצפייה ישירה דרך האינטרנט (באופן חוקי) היתה כמעט תמיד מוגבלת לטריטוריות. אנחנו בישראל לא יכולים לצפות בסרטים ב-Hulu, והאמריקאים לא יכולים לצפות בסרטים באורנג'-טיים. כפר גלובלי, עלק. אבל הנה הגיעה יוזמה צרפתית שאני סקרן מאוד לראות מה ייצא ממנה והאם היא תצליח להפוך למסורת, ואולי גם למיזם תקדימי. חברת UniFrance ואתר הקולנוע הצרפתי Allocine השיקו בסוף השבוע את פסטיבל הקולנוע הצרפתי, MyFrenchFilmFestival המציג עשרה סרטים באורך מלא שנוצרו על ידי במאים צעירים בצרפת בשלוש השנים האחרונות ולצידם עוד עשרה סרטים קצרים. ולצידם גם הקרנה של "קאן קאן" של ז'אן רנואר. הפסטיבל ימשך עד 29 בינואר.


כל הסרטים מועמדים לשלושה פרסים: פרס חבר השופטים, פרס מטעם בלוגרים ופרס הקהל. ובנוסף לכך, קהל הצופים משתתף בהגרלות פרסים, שכוללות טיסות לפריז ולניו יורק. אורון שמיר מ"סריטה" ואני מייצגים את ישראל בפאנל השופטים מטעם הבלוגרים. אורי קליין מ"הארץ" הוא נציג ישראל בחבר השופטים המבוגר והאחראי יותר.


חלק מהסרטים, אגב, הוקרנו בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי המתקיים מדי שנה. שם כבר ראיתי, למשל, את "מרגלים", שמאוד חיבבתי (בעיקר בזכות הפסקול הנפלא של קליף מרטינז, המלחין הלפעמים-קבוע של סטיבם סודרברג, וגם כי יש שם את היאם עבאס בתפקיד קטן). ואת "שותפים", שקצת פחות חיבבתי. ובפסטיבל האון-ליין ראיתי גם כבר את הסרט הקצר והמתוק, "הזונה והאפרוח", סרט שאמור ללמד אותנו שאסור לנו לשפוט בני אדם על סמך הבגדים שהם לובשים.


צפייה בסרט ארוך עולה 11 שקלים, צפייה בסרט קצר עולה 5 שקלים, ויש חבילות לצפייה בכמה סרטים במחירים זולים יותר. אבל לי יש קודים שיאפשרו לחמישה מכם לראות סרט ארוך אחד וסרט קצר אחד בחינם. איך? תכתבו בתגובות איזה סרט צרפתי אהבתם בשנים האחרונות, ומחר אבחר באופן אקראי חמישה מכם ואשלח לכם את הקודים (הקפידו לציין בשורת המייל בבוקסת התגובות את המייל האמיתי שלכם. רק אני רואה אותו). ואחרי שתצפו בסרטים, ספרו לי מה לדעתכם היה מוצלח ומה לא.

Categories: בשוטף

16 ינואר 2011 | 19:00 ~ 16 Comments | תגובות פייסבוק

"סינמסקופ" מחלק מתנות: בואו לראות את "נאום המלך" בחינם

15927-king-speech-inv-yair-rave



ביום שישי הקרוב, 21.1, ב-12:00 באולם 2 של קולנוע לב דיזנגוף סנטר תתקיים הקרנת טרום בכורה לסרט "נאום המלך", בו מגלם קולין פירת את המלך ג'ורג' השישי, שמגלה שבעיית הגמגום שלו לא ממש מסתדרת טוב עם עידן הרדיו אליו נכנסה בריטניה. קולין פירת הולך לזכות באוסקר על התפקיד, והסרט המהודר והחגיגי שביים טום הופר ("ג'ון אדמס") אמור להיות הסרט שמאיים על "הרשת החברתית" מלסחוף את האוסקרים. והוא קראוד-פליזר אמיתי. ולכבוד יום ההולדת החמישי של הבלוג, האנשים הנדיבים והאמיצים מקולנוע לב נתנו לי לתת לכם חמישים הזמנות זוגיות להקרנת הטרום בכורה. אני אהיה שם אתכם, ואוסיף עוד כמה צ'ופרים משלי. איך תבטיחו לעצמכם מקומות בהקרנה? פשוט מאוד:


שלחו מייל לכתובת kingspeechscreening@gmail.com וציינו בגוף המייל את השם שלכם. זה הכל. 50 הראשונים שישלחו מייל עד יום חמישי ב-19:00 בערב יירשמו ברשימת המוזמנים ויישמר להם מקום זוגי. לכן, אנא: שלחו מייל רק אם אתם יודעים שאתם יכולים להגיע. אבל, זה לא הכל…


מה קורה אם אתם מחליטים בספונטניות שאתם גם רוצים לבוא לראות את הסרט אבל לא הספקתם לשלוח מייל מבעוד מועד? הדפיסו את ההזמנה בראש הפוסט הזה ובואו איתה לאולם. אם אחד מאלה ששלחו מייל יבריז, או אם ישארו מקומות פנויים, תוכלו להיכנס לסרט. אבל, זה לא הכל…



בהקרנה עצמה יהיו עוד כל מיני הפתעות לכמה מכם. אבל, גם זה עדיין לא הכל.


אחרי ההקרנה תוכלו לרוץ למחשב (או לסמארטפון) שלכם ולכתוב בתגובות מה חשבתם על הסרט, והאם לדעתכם יש לו סיכוי לנצח את "הרשת החברתית" באוסקר. ארבעה ימים אחר כך יוכרזו המועמדויות לאוסקר.


אז יאללה, שלחו מייל והבטיחו את מקומכם בהקרנה ביום שישי. והפיצו את הלינק גם לחברים שלכם ובפייסבוק שלכם. נו, באים?

Categories: בשוטף

16 ינואר 2011 | 14:00 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

"עותק נאמן למקור", ביקורת



בשורה התחתונה, אני מאושר ש"עותק נאמן למקור" הובא להקרנות מסחריות בארץ. זה אמנם סרט שאני מניח שנמצא עליו בעתיד הלא רחוק כל מיני רצנזיות גבוהות מצח, המנסות לפצח את האופן שבו הסרט עצמו מתמודד עם הסוגייה הפילוסופית שהוא מציג בפתיחתו, איך הוא מיישם אותה עם קולנוע ועל החיים (והזוגיות), אבל בהחלט יכול להיות שקהל חובב סרטי איכות מהסוג הבורגני דווקא יתחבר לאספקטים הבלתי פילוסופיים של הסרט: הסיכוי לרומנטיקה, הנופים, האוכל, הדיון הבוגר והתרבותי. כך שאחרי כל זה, העובדה שאני לא יצאתי מדעתי מהתלהבות מהסרט נראית כמעט זניחה (אני חייב להודות, אני לא ממעריציו של קיארוסטמי בשום שפה, זה לא משנה אם גיבוריו מדברים ללא הרף במכונית או במסעדה, לי קצת קשה איתו). אבל בכורת "עותק נאמן למקור" היא אירוע מרשים. חוץ מ"10 " לא הוקרן כאן שום סרט של קיארוסטמי באופן מסודר. ובין "עותק נאמן למקור", "שם תואר משטרה", "דבש" ו"האמנות בזבל", אלה מהשבועות המגוונים ביותר, ועם ההעזה הכי מרשימה מצד מפיצים, שראינו על מסכי הקולנוע מזה שנים. מוריד את הכובע.



פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011



עבאס קיארוסטמי, מבכירי במאי אירן בעשרים השנים האחרונות, מסתובב באחרונה בחירות יחסית ברחבי אירופה, בה הוא ביים כעת את סרטו הבינלאומי, ואם כבר לצאת ולצם סרט באירופה, זו הדרך: סרט במימון צרפתי המצולם בטוסקנה. לפחות הקייטרינג על הסט בוודאי היה טעים. לכאורה "עותק נאמן למקור" הוא סרט שונה מאוד מבחינה סגנונית בפילמוגרפיה של קיארוסטמי, במאי שיצר סרטים שתיעתעו בתחושת המציאות של הצופה ושלא היה ברור האם הם בדיוניים או תיעודיים, האם הם מתוסרטים או מאולתרים, האם שחקניהם מקצועיים או אנשים אמיתיים, ובגלל מצלמות הווידיאו הפשוטות שבהן צולמו הם גם נראו מחוספסים מאוד. והנה, הסרט הזה מצולם באופן מדויק ומלוטש ובמרכזו שני שחקנים (האחת היא ז'ולייט בינוש, השני הוא זמר האופרה וויליאם שימל שמופיע כאן בתפקידו הקולנועי הראשון ומפגין כריזמה רבה). ובתחילה נדמה שקיארוסטמי השתכר מנופי אירופה והוא פשוט מגיש לנו את גרסתו לסרטים כמו "מסע באיטליה" של רוסליני או "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר: שני אנשים נפגשים, ומתחילים ללכת ולדבר. והם הולכים ומדברים, הולכים ומדברים, והנוף סביבם מקסים. ובתחילה, אף נושא השיחה ביניהם מרתק: תנו לנו דיון בפילוסופיה של האמנות המוגש על די שני אנשים כריזמטיים ונלקק את אצבעותינו האינטלקטואליות.

 

התזה איתה פותח הסרט מעניינת למדי: הגיבור, מבקר אמנות, הוציא לאור ספר שטוען שזיוף מדויק של עבודת אמנות יקרה צריך להיות יקר ממש כמו המקור. הרי היו מקרים של ציורים שחשבו שהם אוריגינליים, נקנו בכסף רב ואז התברר שהם זיופים, אבל כאלה שנראים באופן כמעט מושלם כמו המקור. ובכן, טוען המבקר, ראוי שהם ישארו יקרים כשהיו, יקרים כמו המקור, וראוי שם יקבלו את ההערכה של המקור. זו נקודת מוצא קונטרוברסלית למדי לדיון, אבל היא מובעת בספר ובסרט קולנוע, שני אמצעי אמנות שחיים בזכות השיעתוק וההפצה ההמונית, ושאין בהם דבר שנקרא "מקור". השאלה הפילוסופית, לא הכלכלית, היא: האם זיוף יכול להכיל אותה אמת כמו המקור. והאם יתכן שההתפעלות מהחד פעמיות של המקור תישמר אם יתברר שאין יותר "מקור", אלא הכל רפליקות. שמישהו יקרא לכאן את ולטר בנימין. (אם כי, יש לציין שהמאה ה-20 די נתנה מענה לסוגיה הזאת ועניין ה"מקור" וה"חד פעמיות" של יצירת האמנות כבר כמעט ולא קיימים. אנחנו חיים בעידן בו אנחנו מתפעלים מזיוף. לכן, בסופו של דבר, השאלה נותרת שאלה כלכלית, ולא פילוסופית: כמה שווה זיוף).

 

 

ואז קורה דבר משונה, המבקר וסוחרת אמנות המגיעה להשקת ספרו (בינוש) יוצאים ליום של שיטוט ושיחה. פלירטוט, היכרות. ואז הם מתחילים לדבר כאילו הם כבר הכירו קודם וזו פגישה ראשונה שלהם אחרי תקופה של היעדרות. האם הם נפגשו בעבר או לא? פתאום זה נשמע יותר כמו "אשתקד במריאנבד" של אלן רנה. והצופה נותר מבולבל: מה כאן העמדת הפנים? האם הם אכן רק הרגע נפגשו אבל מעמידים פנים שהם מכירים כבר קודם, כדי לזרז את כל העניין הזה שנקרא חיזור וכדי להזכיר לעצמם שבגילם המתבגר כל מערכות היחסים, החדשות והוותיקות, בסופו של דבר נכנסות לאותה רוטינה? או שאולי אנחנו אמורים לחשוד שהם באמת זוג ותיק שמנסה לשקם את מערכת היחסים על ידי הוספת איזשהו תבלין של מיסתורין לחייהם כדי למצות את היום הבודד שיש להם יחד, ולהדביק בו חיים שלמים של החמצות? בקיצור, מה הוא המשחק שהם משחקים? וכשזה מגיע לרגשות: מה הוא המקור ומה הוא הזיוף?

 

נשמע מרתק, לא? הבעיה היא שלמרות משחק פשוט פנטסטי של בינוש, והתחלה מרתקת למדי, הסרט ממצה את תעתועי המציאות שלו די מהר ונותר לא רק מבלבל אלא גם די מעיק. וכשהשניים נכנסים לתפקידי הזוגיות הנדושים של האשה המתוסכלת והמקטרת והבעל המנוכר, כל חיבה שהיתה לנו אליהם לפני כן מתחילה להתפוגג.

Categories: ביקורת

16 ינואר 2011 | 12:04 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

"גיא אוני", ביקורת



על "גיא אוני" של דן וולמן כתבתי פסקה תמציתית אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. למען האמת, אין לי הרבה יותר מזה להגיד עליו. סרט סימפטי. ובכל זאת, ניסיתי:



פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011


דן וולמן, אחד הוותיקים ביוצרי הקולנוע בישראל, מוציא השבוע סרט חדש. וולמן, שסרטיו קטנים, אינטימיים וספרותיים למדי, התפרסם בתחילת שנות השבעים בזכות העיבוד שלו ל"מיכאל שלי" של עמוס עוז, ובסרטו החדש הוא חוזר להתמודד עם הקאנון של הספרות העברית בעיבוד ל"גיא אוני", ספרה של שולמית לפיד. "גיא אוני" עוסק בימי העליה הראשונה ומספר את ההתיישבות היהודית בגליל, בכפר שלימים יהפוך לראש פינה, מנקודת מבט נשית, אולי אף פמיניסטית. בכך מתחברת עלילת הסרט למשהו ממחרוזת סרטיו הקודמים של וולמן, שנדמה שלרוב מיקם במרכז סרטיו גיבורות וסיפר סיפור מנקודת המבט שאמורה להיות זו שפחות מסופרת, נקודת המבט הנשית. כלומר, שלא רק שיש את הקשיים הרגילים בעניין העליה, קניית הקרקע, המעבר לאיזור שומם ונטול תשתית בסיסית, יש לגיבורה גם עולם שלם של התעסקויות וקשיים שנובעים מהיותה אישה שמנסה לפלס לעצמה מקום ייחודי משלה בעולם גברי (הייתי כותב "בעולם שאז, בסוף המאה ה-19, עדיין היה גברי" אלא שלא מעט מהבעיות – בעיקר באופן שבו גברים תופסים את תפקידי האשה וההתייחסות הגברית למיניות של האשה – רלוונטיות עד היום). הערך המוצלח ביותר ב"גיא אוני" הוא התסריט שמצליח לייצר כמה וכמה סיטואציות עם אירוניה דקיקה ובה אנחנו מרגישים שהעלילה המתרחשת אי שם לפני כ-120 שנה, עדיין רלוונטית לימינו.

 

מבחינה קולנועית, וולמן הוא במאי שמעדיף פשטות, אלא שבסרט הזה – אחרי תקופה של סרטים שלו שפחות חיבבתי – יש איזשהו הדר תקופתי שנראה יפה, הנעזר בצילום נעים לעין, ומחוזק על ידי משחק מקסים ונוגע ללב של תמר אלקן, שחקנית אלמונית (מבחינתי לפחות) שנדרשת כאן להחזיק סרט שלם על כתפיה. ממש כמו חלוצה שצריכה החזיק מושבה שלמה, ומשפחה, על כתפיה. התוצאה אמנם שמרנית מאוד (מבחינה קולנועית, מבחינה מחשבתית הסרט דווקא די מתקדם), ולרוב טלוויזיונית, אבל לקהל שמחפש את רגושי הקולנוע שלו במינונים עדינים, הסרט ראוי למדי.

Categories: ביקורת

16 ינואר 2011 | 09:30 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

יום של מתנות ופרסים

זה יהיה יום עמוס אקשן ב"סינמסקופ" היום. ב-3:30 לפנות בוקר אעשה כאן חזרה גנרלית לפני האוסקר ואקיים לייב-בלוג מטקס גלובוס הזהב. כן, כן, אנחנו בזים להם, אבל עדיין: "נאום המלך" או "הרשת החברתית"? ובעיקר: ריקי ג'רווייס מנחה, אז יהיה מצחיק. אבל לפני גלובוס זהב, תראו מה אני מכין לכם: החל מ-19:00 אחלק לכם כאן מתנות לכבוד יום ההולדת החמישי של "סינמסקופ", שבאופן רשמי התקיים אתמול. ב-19:00 אחלק לכם, למשל, 50 כרטיסים זוגיים להקרנת טרום בכורה של "נאום המלך" שתתקיים ביום שישי הקרוב. וב-20:00 עוד מתנה. וב-21:00 עוד מתנה. אז בואו. ועד אז, יום רגיל. ביקורות, עדכונים. ואפרופו עדכונים:


==============


מעניין מאוד: גם סטיב פונד ב"The Wrap" וגם גאי לודג' ב"In Contention" ראו את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" וחיבבו את הסרט מספיק כדי להעלות את הרעיון שיש לו סיכוי להפוך לסרט הישראלי הרביעי ברציפות שיהיה מועמד לאוסקר הזר. וואלה? פונד הולך צעד אחד קדימה ודי כופר בסיכוייו של "על אלים ואנשים" הצרפתי להיות מועמד, בניגוד לרוב ההימורים. המירוץ לסרט הזר מתחיל להיות מעניין. מועמדות ל"הממונה"? האם זה אפשרי?


=============


אמש חולקו פרסי בחירת המבקרים. לכאורה פרס זניח לא פחות מפרסי גלובוס הזהב, לא? גם כאן זה פרס פנימי של כמה עשרות עיתונאים שלא אמור להגיד לנו כלום (חוץ מלחבב אותם על כך שהם נתנו ל"ואלס עם בשיר" את פרס הסרט הזר לפני שנתיים). אבל לא: בחמש השנים האחרונות פרסי בחירת המבקרים מצליחים לנבא באחוזים גבוהים מאוד גם את הזוכים באוסקר.


אז מי זכה אמש? הסרט: "הרשת החברתית". במאי: דיוויד פינצ'ר. שחקן: קולין פירת, "נאום המלך". שחקנית: נטלי פורטמן, "ברבר שחור". שחקן משנה: כריסטיאן בייל, "פייטר". סרט אנימציה: "צעצוע של סיפור 3 ". סרט תעודה: "מחכים לסופרמן". עריכה: "התחלה". עד כאן הקטגוריות שאני מהמר שיהיו זהות גם באוסקר. זוכים נוספים: שחקנית משנה: מליסה ליאו, "פייטר". תסריט מקורי: "נאום המלך". תסריט מעובד: "הרשת החברתית". צילום: "התחלה". עיצוב: "התחלה". אפקטים: "התחלה". סאונד: "התחלה". תלבושות: "אליס בארץ הפלאות". איפור: "אליס בארץ הפלאות". פסקול: "הרשת החברתית". שיר: מתוך "127 שעות".


==============


אפרופו מליסה ליאו ב"פייטר": הדמות שהיא מגלמת היא של אליס וורד, אמם השלטנית של מיקי ודיקי וורד. אליס וורד האמיתית, כבר בת 80, נאבקת בימים אלה על חייה בבית חולים בבוסטון אחרי שלקתה בהתקף לב בשבוע שעבר.


=================


סוזנה יורק, מי שגילמה את אשתו של ג'ור-אל (מרלון ברנדו) ואת אמו של קאל-אל (לימים קלרק קנט) ב"סופרמן" של ריצ'רד דונר, הלכה לעולמה בגיל 72 מסרטן. היא שיחקה בשנות הששים גם ב"הם יורים גם בסוסים" וב"טום ג'ונס".


==============


והנה מתנות, ויה Deadline Hollywood: א. התסריט המלא של "הרשת החברתית" שכתב ארון סורקין על פי ספרו של בן מזריץ', להורדה חוקית. ב. התסריט המלא של "נאום המלך" שכתב דיוויד סיידלר.


==============


ואת הביקורות שלי על "ברבור שחור" ו"צרעה ירוקה" כבר קראתם?

Categories: בשוטף

15 ינואר 2011 | 22:52 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

"מכאן והלאה", ביקורת


אני יכול לתמצת את הרושם שלי על "מכאן והלאה" בשתי מילים נפרדות: א. "צונאמי" (כלומר, סיקוונס הפתיחה המאוד מרשים, ולמעשה הסיקוונס הראשון והאחרון בסרט שהיה בו גם וירטואוזיות וגם אכפתיות). ב. "נשכח" (כלומר, הפך מ"בלתי נשכח". כי הייתי צריך לגרד עמוק עמוק בתוך הזכרון שלי כדי להיזכר על מה היה הסרט, וזאת אחרי בסך הכל שבועיים שראיתי). אם היה חתום על הסרט ג'ון סמית ייתכן והייתי מסתפק בשתי המילים האלה ומודה שמדובר בסרט פשוט לא מספיק טוב, אבל ביים אותו קלינט איסטווד, במאי שאני לוקח ברצינות, לכן מסקרן אותי לנסות ולפצח למה הוא הטריח את עצמו במשך שנה שלמה על סרט שנראה שטום שדיאק היה מביים יותר טוב ממנו.


"מכאן והלאה" (אגב, הייתי קורא לסרט בפשטות "העולם הבא") הוא סרט שעוסק בתהיה האם יש עולם הבא, והאם יש דרך לתקשר אם האנשים מהעולם הבאץ נושא נורא משונה עבור איסטווד (אבל נושא שאני נורא נורא אוהב בסרטים ותמיד מתעניין בו, מאז ומתמיד). ואגב, אם אתם רוצים לראות סרט שעוסק בדיוק באותו נושא אבל עושה את זה עם כמה הברקות יפות, חפשו בערוצ הסרטים את "עיר רפאים" של דיוויד קפ. שזה די מדהים, כי בתפקיד הראשי מופיע ריקי ג'רוויס, אחד האנשים שהכי גאים באתאיזם שלו, והוא הלך והשתתף בסרט שיש בו המון אמונה. אולי זה מה שהיה חסר לי ב"מכאן והלאה". הנה הניסיון הקצרצר – והעקר, חוששני – שלי לפצח את סרטו של איסטווד:



פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011


ואולי גם את "מכאן והלאה" היה צריך לביים דארן ארונופסקי? אלא שבאופן משונה למדי זהו סרטו החדש של קלינט איסטווד, וזהו אחד הסרטים הכי משונים שלו. ראשית, שיהיה ברור: איסטווד הוא במאי אמין ועקבי וגם סרטיו הלא-הכי-טובים ראויים לצפייה ועשויים במיומנות ובדייקנות. אבל אני לא יכול שלא לתמוה: מה פתאום איסטווד מביים סרט על רוחות רפאים והחיים שאחרי המוות? לאורך הקריירה בת כמעט 40 שנה כבמאי, איסטווד הוכיח שהוא אחד הבמאים הכי פיזיים וארציים שפועלים בהוליווד. עניינים על-טבעיים ומיסטיים מעולם לא העסיקו אותו. למעשה, איסטווד הוא במאי שסרטיו אומרים תמיד "אני ועוצמי עוד", אין עוד מלבדי, האדם הוא הבוס ואין שום דבר מעבר לחיים, למוות ולנקמה. למעשה, לא רק שאיסטווד לא נגע ברוחניות ובמיסטיקה בסרטיו, הוא כמעט ולא נגע גם בסנטימנטליות (גם ב"הגשרים על מחוז מדיסון" המאוד רומנטי, ואחד מסרטיו שאני הכי אוהב, כמעט ולא היתה סנטימנטליות, אלא רק ענייניות). והנה הוא מביים סרט על אדם (מאט דיימון) שיכול לתקשר עם המתים בעולם הבא. אלא שהגיבור הזה מעוניין לברוח מהמתת שניתנה לו והוא לא מוכן לעסוק בכך. מי שעובד עם מתים, חי חיים של מוות. אז הוא בורח מהמוות. וכך, שלוש עלילות מקבילות הקשורות במקרי מוות המוניים שנתלשו מכותרות העיתונים מהשנים האחרונות – הצונאמי באיי תאילנד והפיגועים בלונדון – נפגשות לבסוף.

 

הטענה הצפויה מדי היא שאיסטווד, הנושק לגיל 80, מביט כעת אחרת על החיים והמוות ועל האופציה – ואולי התקווה – שבכל זאת יש משהו אחרי שמתים, משהו מעבר ליכולת ההכרה וההבנה שלנו, והסרט הזה הוא הודאה ענווה שלו בכך שהוא מכיר בזה שאולי יש משהו מעבר. אבל זה נראה לי פשוט וצפוי מדי. איסטווד הוא גם לא במאי להשכיר שמביים סרטים לפרנסה. הוא בוחר כל פרויקט בדקדקנות. ויאמר לזכותו: הוא מביים סרט שיש בו לא מעט מיסטיקה ורוחניות, אבל הסרט נותר איסטוודי לגמרי, עם שתי רגליים ניצבות על קרקע המציאות הממשית, בלי חזיונות והתגלויות. אבל הוא גם לא מציג את גיבורו כשרלטן. בקיצור, סרט משונה. לא אחיד. לא ברור. אבל עם סיקוונס פתיחה גרנדיוזי ומרשים (הצונאמי) והמשך חביב, אבל נשכח בקלות.

Categories: ביקורת

14 ינואר 2011 | 14:30 ~ 46 Comments | תגובות פייסבוק

"ברבור שחור", ביקורת

black_swan1



וואו! דארן ארונופסקי הזה, הוא משאיר את פי שמוט ואת ליבי בהאצת פעימות בסרטיו. וכנראה שהוא בשיאו ובמיטבו כשלצידו הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, יחד הם מייצרים שוטים עוצרי נשימה. מסרטו הקודם של ארונופסקי, "המתאבק", יצאתי קצת מסויג. וכעת, אני חושב שאולי זה באמת בגלל שליבאטיק לא צילם לו אותו, ושזה פשוט לא זה כשהם לא יחד. "ברבור שחור" הוא סרט שכולו מופע ראווה של במאי ושחקנית. התסריט הוא עניין משני. הסיפור צפוי – והוא צפוי באופן מוצהר. "נכון, ביצעו את 'אגם הברבורים' עד זרא", אומר הכוריאוגרף (ונסן קאסל) בסרט, "אבל לא ככה". ואכן, זו וריאציה על "אגם הברבורים", שמעידה שלא משנה כמה הסיפור יהיה מוכר, עדיין אפשר להדהים עם בימוי סופר אינטנסיבי וחכם להפליא. הסרט הזה הוא פאקינג יצירת מופת, והוא הופך את "אגם הברבורים", ואת כל סרטי אחורי-הקלעים של עולם השעשועים, לסרט אימה פסיכולוגי. זה יותר "הזבוב" של קרוננברג מסתם "אגם הברבורים".


ואני מציע לכם משחק שתיה בסרט. בכל פעם שיש שוט שאין בו מראה או השתקפות, קחו לגימה. אה, זה משחק גרוע: ייצא לכם לקחת לא יותר מחמש לגימות בכל הסרט. השימוש במראות הוא המפתח לפיצוח הסרט, והוא גם אחת ההטעיות בסרט. הוא נראה פשוט, אבל פתאום מגלים כמה העבודה בחדרים כל כך מלאי מראות הופכת את צילום הסרט לקשה. גאוני. גאוני. גאוני. הסרט זה עוצר נשימה וכמו מופע מחול הוא עושה חשק לקום ולהריע לו בפינאלה שלו.


black_swan2


הנה הביקורת שלי:


פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011



ניסיתם פעם לזהות באיזה רגע בסרט אתם מחליטים שאתם אוהבים אותו? למעשה, זה אחד הרגעים שאני הכי אוהב במהלך הצפייה: לזהות מתי ההססנות והספקנות שבתחילת הסרט הופכים להתפעמות ולרצון לקום ולהריע לו. לא רק מה היתה הדקה בסרט, אלא אפילו מה היה השוט, או מה היתה שורת הדיאלוג. מה גרם לי להחליט שאת הסרט הזה אני אוהב. ב"ברבור שחור" זה קרה לי ממש מיד בהתחלה. בסצינה הראשונה של הסרט אנו רואים את נטלי פורטמן, בבגדי מלכת הברבורים מתוך "אגם הברבורים", רוקדת על במה חשופה קטע סולו מהבלט. ואז מצטרף אליה הברבור השחור. מעולם לא ראיתי בלט מצולם כך: באופן שלא מדגיש את הצד הענוג של הבלט, אלא את הצד הפיזי המפרך שלו. לראשונה הבחנתי איך נשמעת נקישת בהונות הרגליים של הרקדנית על קרשי הבמה, איך היא מתנשפת, ואיך מתפזרים הנוצות מתלבושתה אחרי סיבוב מהיר. הסצינה הקצרה הזאת – שמצולמת כולה על במה שחורה מול פנס לבן אחד – היא פתיח יציג מאוד לכל מה שיבוא במאה הדקות שאחר כך, בהן יהפוך דארן ארונופסקי – במאי עילוי – את עולם הבלט מסיפור אגדות שילדות חולמות עליו לסיפור אימים.

 

נינה (נטלי פורטמן) חולמת על בלט בלילה. כשהיא מתעוררת בבוקר היא יוצאת ליום אימוני בלט בלינקולן סנטר בלהקת הבלט של ניו יורק. כשהיא חוזרת הביתה בערב היא נעמדת מול הראי בבית ומתאמנת בתנועות הבלט. כשהיא מסיימת את אימוניה, היא מאזינה לאמה (ברברה הרשי) מנסרת לה במוח על מה היא צריכה לעשות כדי להצטיין בבלט, ושלא לגמור כמותה, שנאלצה לוותר על קריירת המחול המקצועי שלה כשהיא נכנסה להריון וילדה אותה. הייתי אומר שהיא אוכלת ונושמת בלט, אלא שנדמה שנינה לא אוכלת ולא נושמת.

 

black_swan3

 

האופן הדקדקני, המפורט והתקריבי שבו מציג ארונופסקי את עולם הבלט מזכיר סרטי ספורט, ולא סרטי מחול. בסרטי מחול יש עידון מלכותי. סרטי ספורט עוסקים בעצמות ובשרירים. כך גם כאן, מעולם לא נראה עולם הבלט המקצועי מפרך יותר (למעשה, יש לא מעט דמיון בין האופן שבו הבלט מוצג ב"ברבור שחור" והאופן שבו האיגרוף מוצג ב"פייטר", בייחוד בסצינות המפרקות את ההכנה לפני הקרב/המופע/האימון בו המתאגרף, כמו הרקדן, עסוק בלחבוש את עצמו, מתוך חשש שעצמותיו יתנפצו בזמן הפעילות האינטנסיבית שתכף תבוא). אבל מנגד, נדמה שרקדניות בלט סובלות מלא מעט תסמינים הקשורים דווקא לתעשיית היופי והדוגמנות, ולא עולם האמנות. העיסוק הכפייתי שלהן במראה החיצוני, באיפור, בגוף, הפרעות האכילה שמתלוות לכך, וגם מטר בלתי פוסק של הטרדות מיניות. בין השאר, "ברבור שחור" מציג את הפרימה בלרינה כמי שנמצאת תחת סכנת אונס תמידית. לעיתים אונס פיזי, לעיתים אונס מנטלי, לעיתים זה מהכוריאוגרף, לעיתים זה מהאמא הדוחפת והשתלטנית שמקווה שבתה תגשים את מה שהיא החמיצה, לעיתים זה מהתת מודע של עצמה. וכשהלחץ הפיזי והמנטלי הולך וגובר מתחילים להופיע הסדקים. "ברבור שחור" מציג את תהליך הקריסה של הגיבורה, שמתחילה להתמוטט מהלחץ שבגילום התפקיד הראשי ב"אגם הברבורים".

 

מבחינה עלילתית, הסרט ברור וצפוי: זו גרסה ארס-פואטית ל"אגם הברבורים" עצמו, בו במקום נערה שהופכת לברבור, יש לנו את הנערה שהופכת לרקדנית שמגלמת נערה שהופכת לברבור. וכשם שב"אגם הברבורים" יש מאבק בין הברבור הלבן (המייצג תום, אצילות ובתוליות) ובין הברבור השחור (המייצג רוע ויצרים), כך גם הרקדנית הראשית – שצריכה לגלם את שני התפקידים – צריכה למצוא את שני הצדדים האלה, השחור והלבן – בתוך עצמה. הבעיה היא שברגע שאנחנו מגלים בעצמנו את הברבור השחור, מאוד קשה למנוע ממנו להשתלט עלינו.

 

black_swan4

 

כלומר, מסיפור מטאפורי אחד, אנחנו מועברים לסיפור מטאפורי אחר. נינה צריכה להיאבק בדופלגאנגר שלה – הכפילה המרושעת שלה, זו שמייצגת את כל מה שמודחק בתוכה. בהתאם לכך, הכוכב הראשי בסרט הוא הראי. הסרט עמוס מראות והשתקפויות. השחקנים לעיתים נראים כאילו הם מדברים עם בבואתם. יש כל כך הרבה בבואות ושברי השתקפויות בסרט עד שלרגעים הוא נראה כמו קליידוסקופ. אבל אם המאבק הזה בין שני הצדדים של נינה נשמע פנימי, יש בו גם התגלמות חיצונית: רקדנית חדשה בשם לילי מגיעה ללהקה (מילה קוניס), שהיא ההפך הגמור מנינה. האחת כולה איפוק, ריסון ודיוק, השניה כולה רגש וספונטניות ומיניות. יחד הן יתמזגו לסיפור שמצליח להיות גם דרמת אחורי-קלעים וגם ואריאציה מרהיבה לעלילת "אגם הברבורים" עצמה.

 

 

black_swan5

 

אבל ההישג הגדול של "ברבור שחור" נמצא בבימוי ובמשחק. לדארן ארונופסקי, שזה סרטו החמישי, יש עניין עקבי בגופניות ובדימוי גוף. ולא רק זה: גיבוריו, בכל סרטיו, נמצאים במצב של הזיה, של אובדן חושים, של הידרדרות פסיכוטית. ומתוך המצב הזה הם מרגישים את גופם מתפורר. החל מסרטו הראשון, "פיי", שם הגיבור הוזה שראשו נאכל על ידי נמלים. ב"רקוויאם לחלום" הדמויות המסוממות מתחילות להתעלל בגופן. ב"המעיין" הגיבור גם נמצא במצב של תודעה נזילה (הזיה? דמיון?) שקשור לעניינים של גוף, נפש ומחלה. וב"המתאבק" הגיבור עסוק כל כולו בחיבור שבין נרקוטיקה וגוף וניסיון להביס את הזקנה, את הידרדרות הגוף. תודעה וגופניות, זה מה שמעסיק את ארונופסקי לכל אורך סרטיו. למעשה, מאז דיוויד קרוננברג לא נראה במאי שכה נהנה להתעלל בגוף גיבוריו ושיש לו תסביך – או עניין – כה עקבי בביולוגיה האנושית. לרגעים "ברבור שחור" נראה ומרגיש כמו "הזבוב". ארונופסקי הופך את סרטו לסרט אימה פסיכולוגי אבל כזה שמציג בגרפיות מעוררת צמרמורת את ההתפרקות הגופנית – באופן מילולי ממש – של הגיבורה.

 

מבחינת סגנון, "ברבור שחור" נראה כמו המשך ישיר של "המתאבק": גם כאן למשך רוב הסרט המצלמה רצה מאחורי נטלי פורטמן ועוקבת אחרי העורף שלה בשוטים ארוכים, אלה שהפעם – בגלל הלוקיישן – השוטים ספיראליים מאוד, ולא נעים בקווים ישרים כמו המסדרונות של "המתאבק". והפעם חוזר ארונופסקי לשתף פעולה עם הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, שמוותר על החיספוס הדהוי של "המתאבק" ומעניק לסרט תחושה אפלה, אקספרסיוניסטית, עם המון שחור ולבן בעיצוב, המון צלליות, המון השתקפויות, ואינטנסיביות שמעבירה לצופים תחושות פיזיות ממש. ארונופסקי והצלם שלו מפגינים כאן בקיאות מרשימה לא רק בעולם הבלט, אלא גם בסרטים על מחול, ובראשם ב"נעליים אדומות", אולי גדול סרטי הבלט, וסרט שמאוזכר – בעלילה ובשוטים – ללא הרף כאן (וכפי שציינתי בשבוע שעבר, הוא מצוטט בימים אלה גם ב"טטרו" של פרנסיס פורד קופולה, שני הסרטים האלה, אגב, יעלו בשבועות הבאים). התוצאה – שמועצמת על ידי התפקיד חסר הרחמים והגופני מאוד של פורטמן בתפקיד הראשי – שבה ומזכירה שארונופסקי הוא במאי מבריק שמצליח לגרום לצופיו להרגיש כאב פיזי ממש, השקול לכאב, היסורים והייאוש שחווים גיבוריו, שלוקחים את האגדות מהן הם מזינים את חייהם וחלומותיהם, קצת באופן מילולי מדי.

 

 

ויש לסרט גם מסר מעניין וראוי לשימת לב בעניין פרפקציוניזם. אם אני מבין אותו נכון, הרי שהוא נגד. יש משהו בוודאי רומנטי מאוד ברצון לשאוף לשלמות, אבל דבר שהוא מושלם הוא גם דבר חד פעמי, ולפיכך עומד בסתירה לחיים עצמם, שהם ההפך ממושלמות. הכמיהה לפרפקציוניזם שקולה להפרעה נפשית פסיכוטית שעומדת בסתירה לחיים אמיתיים. שלמות באה עם מחיר, שלא כדאי לשלם. זו אמירה מרתקת, כמעט רחנית בעיניי, שאני לא יכול אלא להריע לה.

 

 

black_swan6

 

 

אגב א':

ב"ברבור שחור" יש לגיבורה עניין שלם עם מנהל הלהקה התובעני, שהוא גם היוצר והכוריאוגרף של המחול לתוכו היא נסחפת בכל גופה ונפשה. לכן, כשהתברר שנטלי פורטמן התארסה בסוף הצילומים לכוריאוגרף האמיתי שהדריך אותה בעת הצילומים והיא כעת בהריון ממנו, קשה שלא לחשוב שהיא למעשה ממשיכה את הסרט לתוך חייה, כך שההשתקפויות של ארונופסקי ממשיכות הלאה לתוך החיים האמיתיים. זו לא רק הרקדנית שמושפעת מהדמות שהיא רוקדת, אלא הדמות השתלטה גם על השחקנית שמגלמת אותה. בעיני זה די פסיכי, אבל לכו תבינו שחקנים. או את החיים.

 

 

אגב ב': איזו הברקה – ווינונה ריידר בתפקיד הפרימה בלרינה הקודמת.


Categories: ביקורת

14 ינואר 2011 | 02:36 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

"צרעה ירוקה", ביקורת


רגע רגע, לפני הכל אנחנו חייבים לדבר על סצינה אחת ויחידה מתוך "הצרעה הירוקה", הסרט החדש שבו מישל גונדרי (מכל האנשים בעולם) מביים תסריט של סת רוגן ואוון גולדברג ("סופרבד", "פיינאפל אקספרס"). סצינה אחת בת כ-2-3 דקות (אולי אפילו פחות) שמצדיקה סרט שלם באורך 122 דקות, סצינה אחת שמצדיקה כרטיס לסרט במחיר פרמיום של 45 שקל, סצינה אחת שמצדיקה את קיומו של הסרט בתלת מימד, תלת מימד שעד אותה סצינה נראה די מיותר, סצינה אחת שמצדיקה את הנוכחות של כל האנשים שקשורים לסרט הזה, נוכחות שעד אותה סצינה – חייבים להגיד – לא הייתה ממש מורגשת.


באמצע "הצרעה הירוקה" צועק האיש הרע (בגילומו של כריסטוף וולץ, זוכה האוסקר על "ממזרים חסרי כבוד") על בריוניו שימצאו ויחסלו עוד באותו לילה את הטיפוס במסיכה שקורא לעצמו "הצרעה הירוקה". השניים יוצאים, מתפצלים, כל אחד הולך לכיוון אחר, הפריים מתפצל איתם לשניים, כל אחד מהם הולך למישהו אחר מהעולם התחתון ודורש ממנו לברר איפה אפשר למצוא את הצרעה הירוקה, ואז הם יוצאים לחפש והפריים מתפצל איתם, ואז כל אחד מהם אז יוצא לברר אצל אדם שלישי, ועם כל אדם נוסף שהם פוגשים וממשיך הלאה בחיפושים, הפריים הולך ומתפצל. עכשיו, כל זה קרה די מהר והיה מסחרר ומרהיב לצפייה, מה גם שכל ריבוע במסך המפוצל הזה היה ממוקם בעומק אחר בתוך הפריים התלת מימדי, חלק מהפריימים בלטו החוצה, חלק היו שקועים פנימה, אבל הכי מדהים – אם הצלחתי לקלוט נכון במהירות שכל זה קרה – הוא שכל הסיפור הזה גם היה בשוט רצוף אחד. והרי זה בלתי אפשרי, כי לכאורה זה אומר שבכל פריים שמתפצל היה צריך להתפצל גם צלם שימשיך לעקוב אחרי הדמות החדשה שנכנסה לפריים. אז בוודאי היתה כאן תחבולה דיגיטלית כלשהי שעשתה קאטים בלתי נראים לשוטים בנקודות הפיצול. ואולי הכל תעתועי ראייה. אבל מה שבטוח הוא שאם הייתי יכול הייתי נכנס לראות את הסרט שוב בשביל הסצינה הזאת. פתאום הורגש שיש בסרט הזה במאי שהמצאות ויזואליות הן הפורטה שלו ולא סתם איש מקצוע שמנסה לעשות סרט אקשן סטנדרטי. פתאום, בסצינה הזאת, מישל גונדרי הפך לרגע לבריאן דה-פלמה בגרסת התלת מימד. זו סצינה גאונית.


ולמען האמת, היה עוד רגע מעולה מבחינה ויזואלית קצת בהמשך, כשהגיבור (בגילומו של סת רוגן) מבין בדיעבד מי נגד מי בסצינת פלאשבק שנראית כמו שילוב בין אנימציית גזרי נייר ומשחק מחשב אייטיזי שגם הוא עושה שימוש יפה בתלת מימד. ועוד כמה רגעים מעניינים מאוד של בימוי אקשן שגם נראה לרגעים כמו וינטג' גונדרי (חפצים מכפילים את עצמם, וכו'). בקיצור, בכל פעם שהסרט יוצא החוצה מהעלילה לאיזשהו פנייה צידית שהיא יותר ויזואלית מאשר סיפורית, נוכחותו של מישל גונדרי בראש סרט אקשן הוליוודי שעלה כמעט מאה מיליון נראית מורגשת.


הסיפור מאחורי הפקת "הצרעה הירוקה" מרתק יותר מהסרט עצמו. אולפני קולומביה התברברו שנים עם הניסיון להפוך את סדרת התסכיתים, שהםכה לסדרת טלוויזיה סיקסטיזית, לסרט. עד שלפני כמה שנים הם הבריקו וגייסו את סטיבן צ'או, בן החסות הסיני של אולפני קולומביה (והבמאי והכוכב של קומדיות אקשן הונג קונגיות היסטריות כמו ב"מהומה שנחאי"), לביים את הסרט ולגלם את דמותו של קייטו, הנהג של הצרעה הירוקה שאמור להיות הסייד-קיק הפסיבי, אבל הוא למעשה איש האגרופים והנשק של הצמד, למרות שהוא אף פעם לא מקבל קרדיט על הישגיו (בסדרת הטלוויזיה משנות הששים את קייטו גילם ברוס לי). רעיון מבריק. אלא שמשום מה צ'או החליט לפרוש מהבימוי, ואז גם מהתפקיד. ואז התסריט, שנכתב במקור על ידי קווין סמית, עבר לידי רוגן וגולדברג. ואכן, הסרט מלא ניסיונות לשנינות סטלנית, אבל מורגש שהדרכתו הקפדנית של ג'אד אפטאו, המנטור של השניים, נעדרת הפעם. התסריט מפוזר לגמרי ולא הכל בו עובד. ואז בהחלטה הכי משונה מישהו שם החליט להציע למישל גונדרי לביים.


ככה זה עובד בהוליווד. אם אתה עושה משהו מהולל, אתה מיד מקבל הצעות לבוא לביים משהו מפס היצור הכי מסחרי והכי תאגידי. הרבה מאוד אנשים מתקשים לעמוד בפיתוי. זה לא רק הכסף – אם כי, זה בוודאי שיקול – זה גם הרצון של אמנים למצוא דרך לגעת במכונות הכי משוכללות ובאמצעים הכי מתקדמים ולהגיע לקהלים חדשים. ומאותו רגע זה כמו מעין תחרות משיכת חבל, מי יצליח למשוך יותר לכיוונו. האולפן רוצה משהו סטנדרטי, פשוט, אפקטיבי, מתקשר עם ההמונים, לא מתוחכם מדי, שיכניס להם המון כסף. האמן רוצה להביא את עצמו על קנווס גדול. התוצאה, על פי רוב, היא שעטנז של גם וגם. אני חייב להודות, שנדמה שהחיבור המשולש של רוגן-גולדברג-גונדרי יצר כנראה נקודת כובד משמעותית למדי, ולסרט יש את הגרוב שלהם. מצד שני, יש תחושה שעמוק בפנים לאף אחד מהם לא באמת אכפת מהמעין-גיבור-על הזה, שכמותו כבר ראינו כל כך הרבה פעמים: שוב יורש עשיר שמחליט להילחם בפשע ובונה לעצמו צי של גאדג'טים וכלי רכב אולטרה-משופצרים, ובאותה נשימה גם מעין-גיבור-על שמודע לעצמו, בסגנון "קיק אס".


לכן התוצאה היא שקטעי העלילה בסרט ממש נמרחים, וקטעי האקשן – תחת השגחתם של המפיק של "מהיר ועצבני", איש הפעלולים של ג'יימס בונד והצלם של מייקל ביי – נראים כמו קטעי אקשן סטנדרטיים למדי (אם כי, אודה, מכוניות מרסקות מכוניות אחרות ובניינים תמיד נעים לי לראות), ורק מדי פעם יש הבלחות של אקשן סלפסטיקי מוצלח, ושתיים-שלוש הברקות גונדריות שכאמור, איכשהו מצדיקות את הסרט כולו. סרט חביב, תכלס. זניח. שייזכר בזכות הסצינה ההיא. ושאני שיממן במהרה את הסרט הבא של גונדרי, שיש לקוות שיהיה יצירת פסיכו-פופ סוריאליסטית.



אגב א': מי שמגלם בסוף את קייטו הוא כוכב הפופ הטייוואני ג'יי צ'ו. השיר שלו בסוף הכותרות הוא הרגע המוזיקלי הכי טוב בסרט.



אגב ב': כותרות הסיום הן הדבר הכי יפה שראיתי בתלת מימד בקולנוע בשנים האחרונות.



אגב ג': יש עוד קייטו מפורסם בקולנוע – המשרת של אינספקטור קלוזו בכל סרטי "הפנתר הוורוד" מ"יריה באפלה" ואילך. קלוזו וקייטו היו תמיד מתחבאים זה לזה ומתגנבים זה מאחורי זה כדי לאמן את עצמם בהסוואה והתקפה וזה תמיד נגמר בסצינת הרס אימתנית בין שניהם. באחת הסצינות ב"הצרעה הירוקה", שני הגיבורים רבים ומתחילים ללכת מכות ואגב כך מרסקים את הבית, במה שלי נראה כמו הומאז' לקייטו של קלוזו.



אגב ד': באחת הסצינות במערכת העיתון שבה מתרחשת חלק מעלילת הסרט תהיתי ביני ובין עצמי למה המעלית בבניין הזה כל כך ענקית ועשויה מזכוכית. זה היה פרט עיצובי נורא בולט ומודגש בתוך עולם ויזואלי שהיה באופן כללי לכאורה ריאליסטי. בסוף הסרט הבנתי. יש סיבה למה המעלית עוצבה כך, יש לזה פיי-אוף.



================


ועכשיו כשגמרנו עם "צרעה ירוקה", מוכנים ל"ברבור שחור"? קאמינג אפ…

Categories: ביקורת