חורחה גורביץ' ממשיך את סרטו של יוסף שילוח ז"ל
יוסף שילוח, שהלך לעולמו ביום שני שעבר, ביקש שלא יישבו עליו שבעה. כך שהטקסט המופיע כאן לא בא לציין את הקימה מהשבעה עליו, אלא עוד סיפור שעשוי להראות שמורשת שהשאיר אחריו שילוח אולי עוד תמשיך להתקיים. לפני כמה ימים ביקש ממני גם חורחה גורביץ – צלם ובאחרונה גם במאי (סרטו "בדרך אל החתולים" מצא חן בעיני, אבל משום מה לא הופץ בארץ) – את הרשות לפרסם דברים שהוא כתב לזכרו של שילוח. תזכורת: בשבוע שעבר פרסמתי תמלול של הדברים שנשא שמי זרחין לכבוד שילוח באירוע מחווה שנעשה לו ביולי 2009. גם גורביץ היה בין הדוברים באותו אירוע מחווה לשילוח, שם סיפר על פרויקט קולנועי חדש ששילוח כתב ושהם תכננו לביים יחד. ארבעה ימים לפני מותו של שילוח נפגשו הוא וגורביץ בפעם האחרונה. ועכשיו מעדכן גורביץ שיתכן והפרויקט הזה, ששילוח יזם והתחיל לכתוב, עוד עשוי להפוך בקרוב לסרט.
הנה שני הטקסטים של חורחה גורביץ. הראשון מכיל את מה שאמר על שילוח באירוע המחווה, שם מתחיל הסיפור:
מאת חורחה גורביץ', 14.7.2009:
כשעליתי לארץ לפני כ-30 שנה, אחד הסרטים הישראלים הראשונים שיצא לי לראות היה "חגיגה לעיניים". למרות שלא ממש ידעתי עברית, מיד הבחנתי באיכויות המשחק ושאלתי מי זה השחקן הזה יוסף שילוח. אך רק לפני 12 שנה ולאחר שצילמתי כ-60 סרטים, בעבודה על צילום דרמה טלוויזיה בשם "בן" הכרתי סוף סוף את יוסף באופן אישי.
כולם מדברים הערב על יוסף בתור שחקן, אני אדבר עליו בתור יוצר קולנוע: במאי, תסריטאי וגם חבר קרוב. בצילום הדרמה נוצרה בינינו כימיה טובה, של מפגש בין צלם ושחקן. בתום הצילומים הוא אמר לי שאם אי פעם הוא יעשה סרט יעבוד רק איתי. האמת, זלזלתי באותו רגע באמירה הזאת, אבל חודש לאחר מכן יוסף טלפן אלי ופשוט אמר לי "מחר מתחילים לצלם סרט דוקומנטרי, מצלמים את החתונה של גיבורי הסרט". ומה שיוסי לא יודע עד עצם היום הזה הוא שלא האמנתי שייצא מזה משהו, אבל כשאמרתי לו שאני עסוק למחרת, הוא חזר ואמר לי: "חורחה, אז אני לא עושה כלום מחר". אני שמח שבסוף הוא שכנע אותי.
פתחנו יחדיו חברת הפקה וגייסנו מאה אלף דולר, בזמנו סכום לא מבוטל לסרט דוקומנטרי, ככה יצאנו לדרך. יוסף כתב את התסריט ואני צילמתי. וביחד הפקנו וביימנו. הסרט היה "רגעי חסד" והוא הגיע לרייטינג של כ-17 אחוז כששודר בערוץ 2 לפני כעשר שנים.
אני מרבה להקרין לסטודנטים שלי את הסרט וללמד דרכו את היכולת המדהימה של שותפי שילוח לנהל קשר רגשי עמוק עם הדמויות. לאחר שצילמתי עבור במאים רבים את סרטיהם הדוקומנטרים, נדהמתי מהכישרון של יוסי לראיין בני אדם. הוא ללא ספק מביא לזה את הכישורים של קומדיאנט ענק, עם קצב פנימי יוצא מין הכלל, ואת המודעות של איך בונים דמות ומספרים סיפור.
מבחינתי העבודה עימו הייתה בית ספר של איך לגרום לדמות להיפתח בהדרגה, ובסוף שהדמות תחשוף את הנשמה ותקרין אותה החוצה, ללא מעצורים לעבר המצלמה. והכל נעשה בעדינות, בכבוד, ברוגע ובחוכמה ובשליטה מעוררת הערכה. לאורך כל הדרך ראיתי עד כמה חשובה ליוסף הבחירה באנשים ערכיים ומוסריים.
במקביל לסרט הדוקומנטרי, ב-1999, יוסף סיפר לי סיפור אמיתי שהתרחש ב-1951. הוא תיחקר את הסיפור והתחיל לכתוב תסריט לסרט קולנוע עלילתי. בתכנון שגם נביים יחד. הסרט נקרא "גולד והמסתנן", והוא עוסק במסתנן ערבי והמפגש שלו עם פליט מהשואה. התסריט מבטא את המוסריות, החמלה והאנושיות כלפי כל הצדדים. עד היום (2009) כל הקרנות דחו את התסריט. אני שומע הרבה על כך שהיום יש ליוצרים צנזורה עצמית והם לא מסוגלים לדבר על נושאים קשים, פוליטיים או חברתיים, נושאים עם הרבה ביקורת עצמית. לדעתי יש בזה משהו נכון. אבל אני חושב על התסריט הזה שכתב ידידי ושותפי יוסף שילוח. זה תסריט חד פעמי שהקדים את זמנו , ואני כן רואה בו את האומץ, את חשבון הנפש, ואת המבט העמוק הביקורתי שכל כך חסר לא רק בקולנוע הישראלי אלא גם בחברה הישראלית. אולי זאת הסיבה שעד עכשיו התסריט לא קיבל את אישור הקרנות. יצא לי לספר בפסטיבלים בחו"ל על התסריט ואנשים המומים ממנו ורוצים לראות אותו נעשה. יש בתוכו את כל הדברים האלו שחשובים כל כך ליוסף, סיפור אמיתי וטוב, חמלה, אנושיות, אהבה ויופי ואנחנו נפיק ממנו סרט. אין לי ספק בכך.
================
והנה המשך הסיפור. אותו כתב גורביץ' אחרי מותו של שילוח:
חלק ב', 6.1.2011
לפני כחמש שנים, טלפן אלי יוסי שילוח, התוודה בפניי שהוא חולה וביקש ממני לשמור את דבר המחלה בסוד. ביום רביעי נפרדתי ממנו בפעם האחרונה. לעולם לא אשכח את האופן בו הביט בי בסיום אותה פגישה, במבט אוהב חיים, מלא חמלה וחום אנושי נדיר.
בשבוע האחרון אני קורא ושומע על יוסי כשחקן גדול בסרטי הקלאסיקה של הקולנוע ישראלי, אך אני זכיתי להכיר אותו קצת אחרת, כיוצר מעמיק, כאיש מחשבה ביקורתית, כאיש רעב תרבות, כאבא אהוב ובעיקר כחבר נאמן, תומך, מפרגן ומעודד. אני אתגעגע לחיוך שלו. כפי שסיפרתי קודם, לפני כמה שנים כתב יוסי תסריט לסרט עלילתי בשם "גולד והמסתנן", המבוסס על סיפור אמיתי. התסריט, למרבה אכזבתו, לא זכה לתמיכה מהקרנות, אך יוסי לא אמר נואש. כשנפרדנו ביום רביעי האחרון, בישרתי לו שאני בא אליו מאחת הקרנות קרן, שם מסרתי את הגרסה החדשה לתסריט עליה עבדנו בחודשים האחרונים. בשנה וחצי האחרונות הצטרפו לפרויקט התסריטאי חגי ליפשיץ ועורך התסריט גור הלר ויחד הצלחנו, למרות מחלתו של יוסי, לשכתב את התסריט. מפגשי העבודה עם יוסי היו חגיגה מרתקת עבור כולנו. באותם רגעי עבודה יוסי היה מתגבר על מגבלות המחלה, נוסך על פניו אותו חיוך מוכר כל כך, ונסחף יחד איתנו בעבודת הכתיבה. נראה היה לי שרצונו לסיים את שיכתוב התסריט לפני מותו, העניקה לו כוחות חדשים במאבק שניהל מול הבלתי ניתן לעצירה. יוסי היה קורץ לי ואומר: "יש לנו זמן…".
רוב הביקורים שלי אצלו בשנה האחרונה היו ביקורי חברות, אך מדי פעם היינו חוזרים לאהבה המשותפת, הקולנוע. ובפעמים בהם הייתה צפה ועולה העבודה על התסריט, היה יוסי משחק מולי את שתי הדמויות הראשיות, מדגיש בפניי רגעי מפתח סיפוריים וקולנועיים ונותן לי, למעשה, הוראות בימוי שילוו אותי לכל אורך הדרך.
כחודש וחצי לפני פטירתו הספיק יוסי לקרוא גרסה נוספת של התסריט ולהעיר הערות. את השינויים האחרונים שנעשו בתסריט, על פי הערותיו, יוסי כבר לא הספיק לקרוא. אני מודה ליוסי על המשימה המרגשת שנתן לי, לנסות ולהגשים סרט מהתסריט שהוא כל כך האמין בו. כעת האחריות עלי. אני מקווה לעמוד באתגר למען זכרו ולמען מורשתו.
תגובות אחרונות