09 ינואר 2011 | 11:22 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

חורחה גורביץ' ממשיך את סרטו של יוסף שילוח ז"ל

יוסף שילוח, שהלך לעולמו ביום שני שעבר, ביקש שלא יישבו עליו שבעה. כך שהטקסט המופיע כאן לא בא לציין את הקימה מהשבעה עליו, אלא עוד סיפור שעשוי להראות שמורשת שהשאיר אחריו שילוח אולי עוד תמשיך להתקיים. לפני כמה ימים ביקש ממני גם חורחה גורביץ – צלם ובאחרונה גם במאי (סרטו "בדרך אל החתולים" מצא חן בעיני, אבל משום מה לא הופץ בארץ) – את הרשות לפרסם דברים שהוא כתב לזכרו של שילוח. תזכורת: בשבוע שעבר פרסמתי תמלול של הדברים שנשא שמי זרחין לכבוד שילוח באירוע מחווה שנעשה לו ביולי 2009. גם גורביץ היה בין הדוברים באותו אירוע מחווה לשילוח, שם סיפר על פרויקט קולנועי חדש ששילוח כתב ושהם תכננו לביים יחד. ארבעה ימים לפני מותו של שילוח נפגשו הוא וגורביץ בפעם האחרונה. ועכשיו מעדכן גורביץ שיתכן והפרויקט הזה, ששילוח יזם והתחיל לכתוב, עוד עשוי להפוך בקרוב לסרט.



הנה שני הטקסטים של חורחה גורביץ. הראשון מכיל את מה שאמר על שילוח באירוע המחווה, שם מתחיל הסיפור:



מאת חורחה גורביץ', 14.7.2009:


כשעליתי לארץ לפני כ-30 שנה, אחד הסרטים הישראלים הראשונים שיצא לי לראות היה "חגיגה לעיניים". למרות שלא ממש ידעתי עברית, מיד הבחנתי באיכויות המשחק ושאלתי מי זה השחקן הזה יוסף שילוח. אך רק לפני 12 שנה ולאחר שצילמתי כ-60 סרטים, בעבודה על צילום דרמה טלוויזיה בשם "בן" הכרתי סוף סוף את יוסף באופן אישי.

 

כולם מדברים הערב על יוסף בתור שחקן, אני אדבר עליו בתור יוצר קולנוע: במאי, תסריטאי וגם חבר קרוב. בצילום הדרמה נוצרה בינינו כימיה טובה, של מפגש בין צלם ושחקן. בתום הצילומים הוא אמר לי שאם אי פעם הוא יעשה סרט יעבוד רק איתי. האמת, זלזלתי באותו רגע באמירה הזאת, אבל חודש לאחר מכן יוסף טלפן אלי ופשוט אמר לי "מחר מתחילים לצלם סרט דוקומנטרי, מצלמים את החתונה של גיבורי הסרט". ומה שיוסי לא יודע עד עצם היום הזה הוא שלא האמנתי שייצא מזה משהו, אבל כשאמרתי לו שאני עסוק למחרת, הוא חזר ואמר לי: "חורחה, אז אני לא עושה כלום מחר". אני שמח שבסוף הוא שכנע אותי.

 

פתחנו יחדיו חברת הפקה וגייסנו מאה אלף דולר, בזמנו סכום לא מבוטל לסרט דוקומנטרי, ככה יצאנו לדרך. יוסף כתב את התסריט ואני צילמתי. וביחד הפקנו וביימנו. הסרט היה "רגעי חסד" והוא הגיע לרייטינג של כ-17 אחוז כששודר בערוץ 2 לפני כעשר שנים.

 

אני מרבה להקרין לסטודנטים שלי את הסרט וללמד דרכו את היכולת המדהימה של שותפי שילוח לנהל קשר רגשי עמוק עם הדמויות. לאחר שצילמתי עבור במאים רבים את סרטיהם הדוקומנטרים, נדהמתי מהכישרון של יוסי לראיין בני אדם. הוא ללא ספק מביא לזה את הכישורים של קומדיאנט ענק, עם קצב פנימי יוצא מין הכלל, ואת המודעות של איך בונים דמות ומספרים סיפור.

 


מבחינתי העבודה עימו הייתה בית ספר של איך לגרום לדמות להיפתח בהדרגה, ובסוף שהדמות תחשוף את הנשמה ותקרין אותה החוצה, ללא מעצורים לעבר המצלמה. והכל נעשה בעדינות, בכבוד, ברוגע ובחוכמה ובשליטה מעוררת הערכה. לאורך כל הדרך ראיתי עד כמה חשובה ליוסף הבחירה באנשים ערכיים ומוסריים.

 

במקביל לסרט הדוקומנטרי, ב-1999, יוסף סיפר לי סיפור אמיתי שהתרחש ב-1951. הוא תיחקר את הסיפור והתחיל לכתוב תסריט לסרט קולנוע עלילתי. בתכנון שגם נביים יחד. הסרט נקרא "גולד והמסתנן", והוא עוסק במסתנן ערבי והמפגש שלו עם פליט מהשואה. התסריט מבטא את המוסריות, החמלה והאנושיות כלפי כל הצדדים. עד היום (2009) כל הקרנות דחו את התסריט. אני שומע הרבה על כך שהיום יש ליוצרים צנזורה עצמית והם לא מסוגלים לדבר על נושאים קשים, פוליטיים או חברתיים, נושאים עם הרבה ביקורת עצמית. לדעתי יש בזה משהו נכון. אבל אני חושב על התסריט הזה שכתב ידידי ושותפי יוסף שילוח. זה תסריט חד פעמי שהקדים את זמנו , ואני כן רואה בו את האומץ, את חשבון הנפש, ואת המבט העמוק הביקורתי שכל כך חסר לא רק בקולנוע הישראלי אלא גם בחברה הישראלית. אולי זאת הסיבה שעד עכשיו התסריט לא קיבל את אישור הקרנות. יצא לי לספר בפסטיבלים בחו"ל על התסריט ואנשים המומים ממנו ורוצים לראות אותו נעשה. יש בתוכו את כל הדברים האלו שחשובים כל כך ליוסף, סיפור אמיתי וטוב, חמלה, אנושיות, אהבה ויופי ואנחנו נפיק ממנו סרט. אין לי ספק בכך.

 

================

 

 

והנה המשך הסיפור. אותו כתב גורביץ' אחרי מותו של שילוח:

 

 

חלק ב', 6.1.2011

 

לפני כחמש שנים, טלפן אלי יוסי שילוח, התוודה בפניי שהוא חולה וביקש ממני לשמור את דבר המחלה בסוד. ביום רביעי נפרדתי ממנו בפעם האחרונה. לעולם לא אשכח את האופן בו הביט בי בסיום אותה פגישה, במבט אוהב חיים, מלא חמלה וחום אנושי נדיר.

 

בשבוע האחרון אני קורא ושומע על יוסי כשחקן גדול בסרטי הקלאסיקה של הקולנוע ישראלי, אך אני זכיתי להכיר אותו קצת אחרת, כיוצר מעמיק, כאיש מחשבה ביקורתית, כאיש רעב תרבות, כאבא אהוב ובעיקר כחבר נאמן, תומך, מפרגן ומעודד. אני אתגעגע לחיוך שלו. כפי שסיפרתי קודם, לפני כמה שנים כתב יוסי תסריט לסרט עלילתי בשם "גולד והמסתנן", המבוסס על סיפור אמיתי. התסריט, למרבה אכזבתו, לא זכה לתמיכה מהקרנות, אך יוסי לא אמר נואש. כשנפרדנו ביום רביעי האחרון, בישרתי לו שאני בא אליו מאחת הקרנות קרן, שם מסרתי את הגרסה החדשה לתסריט עליה עבדנו בחודשים האחרונים. בשנה וחצי האחרונות הצטרפו לפרויקט התסריטאי חגי ליפשיץ ועורך התסריט גור הלר ויחד הצלחנו, למרות מחלתו של יוסי, לשכתב את התסריט. מפגשי העבודה עם יוסי היו חגיגה מרתקת עבור כולנו. באותם רגעי עבודה יוסי היה מתגבר על מגבלות המחלה, נוסך על פניו אותו חיוך מוכר כל כך, ונסחף יחד איתנו בעבודת הכתיבה. נראה היה לי שרצונו לסיים את שיכתוב התסריט לפני מותו, העניקה לו כוחות חדשים במאבק שניהל מול הבלתי ניתן לעצירה. יוסי היה קורץ לי ואומר: "יש לנו זמן…".

 

רוב הביקורים שלי אצלו בשנה האחרונה היו ביקורי חברות, אך מדי פעם היינו חוזרים לאהבה המשותפת, הקולנוע. ובפעמים בהם הייתה צפה ועולה העבודה על התסריט, היה יוסי משחק מולי את שתי הדמויות הראשיות, מדגיש בפניי רגעי מפתח סיפוריים וקולנועיים ונותן לי, למעשה, הוראות בימוי שילוו אותי לכל אורך הדרך.

 

כחודש וחצי לפני פטירתו הספיק יוסי לקרוא גרסה נוספת של התסריט ולהעיר הערות. את השינויים האחרונים שנעשו בתסריט, על פי הערותיו, יוסי כבר לא הספיק לקרוא. אני מודה ליוסי על המשימה המרגשת שנתן לי, לנסות ולהגשים סרט מהתסריט שהוא כל כך האמין בו. כעת האחריות עלי. אני מקווה לעמוד באתגר למען זכרו ולמען מורשתו.

 

 


Categories: בשוטף

09 ינואר 2011 | 01:22 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

"טטרו", ביקורת

tetro

הצל שלו ואני

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2011

 

אחרי שעסקנו ב"אי שם" של סופיה קופולה, ותסביך האבות שהיא סוחבת, נעבור ל"טטרו", שביים אבא שלה ושייצא בארץ בעוד שבועיים. לפרנסיס פורד קופולה יש עניין עם אחים. מהאחים לבית קורליאונה בטרילוגיית "הסנדק" ועד לאחים ב"נערי הכרך" וב"ראסטי ג'יימס". למעשה, לרגעים "טטרו" מזכיר מאוד את "ראסטי ג'יימס", גם בכמה שוטים שנראים כמעט זהים (ובמעברים שבין שחור לבן וצבע) וגם בעלילה: מפגש מחודש בין שני אחים, האח המבוגר והפגוע נפשית, והאח הצעיר שמעריץ אותו, מפגש שמוביל לגילויים, חשיפות ולפיצוץ.

 

אבל ראשית, מעט על הצילום. הצלם הרומני הצעיר והאלמוני מיהאי מאלומר יכול להיות מאוד גאה בעצמו. לפרנסיס פורד קופולה יש בוודאי עליות וירידות בקריירה שלו, אבל יש דבר אחד שהוא עקבי בו: הוא תמיד בוחר בצלמים הטובים בעולם שיצלמו את סרטו. החל בגורדון וויליס ("הסנדק"), דרך ויטוריו סטוררו ("אפוקליפסה עכשיו", "אחד מהלב", "טאקר") וכלה בסטיבן בורום ("ראסטי ג'יימס") ומיכאל בולהאוס ("דרקולה"). מאלומר, שזה הסרט השני שהוא מצלם עבור קופולה (אחרי "נעורים ללא נעורים"), נכנס בזאת למועדון יוקרתי מאוד. ואכן, הצילום ב"טטרו" פנונמנלי. למעשה, הסרט מכיל כמה מהשוטים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.

 

 

בביקורת על "אי שם" דיברנו על זה שסופיה קופולה כתבה בנעוריה סרט על ילדה שאבא שלה הוא מנצח מפורסם. ובכן, אביה הוא במאי מפורסם. אבל אבא של אבא שלה – סבא קרמיין המנוח – היה מנצח מפורסם ומלחין. כלומר, כשפרנסיס קופולה עושה כעת סרט על שני אחים שמתמודדים עם זכר אביהם המפורסם והמהולל שהיה מנצח, אי אפשר להתחמק מהתחושה שהסרט הבדיוני הזה מבוסס על רגשות וחשבונות אישיים ואמיתיים מאוד.

 

"טטרו", שצולם בארגנטינה ודובר אנגלית וספרדית, הוא סרט משונה, לרגעים מתסכל – כבר הליהוק של וינסנט גאלו לתפקיד הראשי משדר באיזו אטמוספירה משוטט קופולה. הוא בוודאי סרט יומרני מאוד בניסיונות שלו לספר סיפור רגשי וייצרי מאוד, על קנאה בין אחים, טרגדיות, ושלל פרברסיות וסודות משפחתיות, ולרגעים נדמה שקופולה שולף כל תחבולה קולנועית אפשרית ומבחינה סגנונית הוא מפציץ עם ארטילריה כבדה, שלא תמיד מתאימה לאינטימיות של הסרט. אבל ככל שהסרט נמשך כך המימד הוויזואלי שלו משתלט עליו.

 

 

זה סיפורם של שני אחים. כשהאח הצעיר מוצא מחזה שכתב האח הגדול, אבל גנז, ומנסה להפיק אותו, הסרט מתחיל לנדוד בין ההווה, לפלאשבקים, לדמיונות, חלומות, הזיות וקטעים מתוך המחזה, המועברים בצבע ובסגנון כמעט סוריאליסטי אך מרהיב. הסיפור רב התפניות והדרמה הגועשת לא הרשים אותי, התפניות העצומות לא עבדו עליי, אבל הסרט היה כה יפה לצפייה שבסופו של דבר איכשהו הכל הצליח להתחבר: העלילה האופראית קיבלה טיפול ויזואלי אופראי בהתאם. גם את הסרט הזה כדאי להציג באותה גלריה מול סרטה של קופולה הבת. שניהם יצרו סרטים מרהיבים לעין, אבל קצת ריקים ומנוונים מבפנים.

Categories: ביקורת

08 ינואר 2011 | 21:35 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

"אי שם", ביקורת

sofia_coppola_somewhere

Just a Coppola guys

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2011

 

בסוף השבוע יצא בארץ הסרט החדש של סופיה קופולה, "אי שם". סרטה הרביעי, והראשון מאז "מארי אנטואנט". בעוד שבועיים ייצא בארץ "טטרו", הסרט החדש של פרנסיס פורד קופולה, אבא של סופיה ומי שחתום כמפיק אחראי על הסרט שלה. זה הסרט הראשון של קופולה האב שמגיע להקרנות מסחריות בישראל מאז "מוריד הגשם" שלו מ-1997. שני סרטים של בני משפחת קופולה בתוך שבועיים. מרשים. מרשים יותר הוא איך שני היוצרים האלה – לאבא יש חמישה אוסקרים, לבת יש אוסקר אחד – בוחרים בסרטיהם החדשים להמר על כיוון בלתי-מסחרי, ומציעים סרטים לא פשוטים לעיכול, שמצליחים להיות גם מתסכלים אבל גם מאוד מרשימים בה בעת. שני הסרטים גם ממשיכים ומפתחים את המוטיבים הכמעט קבועים, ואולי התסביכים, שהם מאכלסים בהם את סרטיהם. נתחיל עם סופיה.

 

לסופיה קופולה יש עניין עם אבות. לעיתים, כמו עם "אבודים בטוקיו", זה דמות אב מטאפורית, קשר אפלטוני/אבהי בין איש מבוגר ואשה צעירה. לעיתים אלה אבות ממש. "אי שם" הוא ככל הנראה חלק מטרילוגיית המלונות של קופולה הבת. כמו ב"אבודים בטוקיו", גם כאן מסופר על כוכב קולנוע מדופרס שחי בחדר מלון ורוב היום בוהה באוויר, כשהוא לא עסוק בענייני כוכבי-קולנוע, כמו מסיבות עיתונאים, תוכניות טלוויזיה בשפה זרה וראיונות לקידום סרטיו. למעשה, "אי שם" נראה לרגעים כמו הרחבה לאורך מלא של הסרט הקצר שכתבה קופולה הבת כשהיתה נערה, "החיים בלי זואי", אותו ביים אביה במסגרת סרט האפיזודות "סיפורי ניו יורק". שם זה היה סיפורה של ילדה שאביה הוא מנצח מפורסם (חכו, זה יתחבר לנו כשנדבר על "טטרו") והיא חיה די לבדה בסוויטת מלון ענקית. "אי שם" מתאר עולם דומה, הפעם מנקודת מבטו של האב (והפכם לבתו קוראים קלואי, לא זואי).

 

סטיבן דורף מגלם כוכב קולנוע שנראה שהחיים פשוט מייגעים אותו. כל מה שנותר לו לעשות זה רק לספק את תאוותיו המיניות. הוא מזמין חשפניות לחדרו, כמעט מדי ערב, ורואה נשים משליכות עצמן עליו ומציעות לו סקס זמין כמעט בכל רגע. והוא לוקח כל מה שנותנים לו. אבל לא נראה שזה מלהיב אותו. ואז הוא מתבקש לשמור במשך כמה ימים על בתו. וכך, רגע אחד הוא בוהה בצמד חשפניות מרקדות מולו כשהן לבושות בחצאיות טניס קצרצרות, ורגע אחרי זה הוא מביט גאה בבתו בת ה-12 מחליקה על הקרח כשהיא לבושה בעצמה בחצאית קצרצרה (באופן כללי, לסופיה קופולה יש איזושהי משיכה ארוכת ימים גם להתעמלות קרקע וגם לחשפניות). אם בתחילה החיבור בין מושאי התבוננות של האב נראה מטריד, בהמשך יתברר שהימים במחיצת הבת יגרמו לו לראות את העולם סביבו מעט אחרת, וגם סדרי העדיפויות שלו ישתנו, ולו במעט. למרות שנדמה שהם כמעט ולא עושים כלום יחד.

 

מרגע שבתו איתו, הם משחקים יחד ברוק-באנד, הוא לוקח אותה איתו לפרמיירה של הסרט שלו באיטליה, הם שוחים בבריכה, אוכלים במסעדה. בתור גבר שרגיל שנשים או מתעבות אותו או משכיבות אותו, נראה שהימים שהוא מבלה עם בתו מאזנים אותו, מקרקעים אותו, מחברים אותו לחיים. אבל הוא עדיין לא נראה מאושר. יש לו הכל – פרסום, כסף, נשים – כל מה שנחשב בגדר פנטזיה, אבל ריק לו.

 

קופולה הבת משרטטת כאן פרופיל לא מחמיא של כוכבי קולנוע, אבל זה פרופיל שאנחנו כבר יודעים שהיא מתארת מתוך היכרות אינטימית. תחילה כבתו של אחד מגדול במאי הקולנוע של דורנו, ואז כאשתו של במאי קליפים מפורסם, וכבת זוגם של שלל ידוענים וזמרים, ולבסוף, בזכות עצמה והקריירה שלה כבמאית שמכירה את החיים האלה מקרוב. קופולה לא עונה על השאלה המתבקשת: אם חייהם של הכוכבים והמפורסמים כל כך מלאים (בחומריות וגשמיות וגופניות) איך יתכן שהם כה ריקים? ואיך יתכן שאנשים שחיים חיים שרוב צופי הקולנוע והטלוויזיה חולמים עליהם, הם עדיין לא מאושרים? היא לא עונה על השאלה ולא מציעה ממש תשובה או תיקון. תשובה אין, אבל היא מתארת ברצף אווירירי מאוד של סצינות ושוטים איך האישיות של הכוכב הולכת ונמחקת. זה מתחיל כשעיתונאי אחד שואל אותו במסיבת העיתונאים "מי אתה באמת?" וקופולה חותכת לפני שהוא מפסיק לענות. בסצינה אחרת היא מראה איך מגיע השחקן לסטודיו איפור באולפן הוליוודי בו יוצקים על פניו מסיכת גבס כדי ליצור תבנית של פניו. וכך הוא עטוף ואטום בתוך הגבס, פניו מחוקות, הוא לא יכול לזוז או לדבר או לראות, נשאר לבד. כלוא, בתוך הפנים שלו.

 

sofia coppola somewhere

אחרי האוסקר על התסריט של "אבודים בטוקיו" עברה קופולה לאתגר הגדול יותר של "מארי אנטואנט", סרט תקופתי, ראוותני ונפלא בעיני שמספר את הסיפורים שקופולה מתמחית בהם – חייהם של העשירים, המפורסמים, המשועממים, הריקניים והלא מובנים, שכלואים בתוך פרסומם ועושרם – אבל על קנווס גדול ממה שהיא היתה רגילה לו.

 

בבואי להעריך את "אי שם" אני מצוי בקונפליקט מסוים. זוכרים את הסצינה ב"אבודים בטוקיו" בה מתוודה סקרלט ג'והנסון בפני ביל מוריי שכמו לכל נערה מתבגרת גם לה היתה פאזה בה היא ניסתה להיות צלמת וצילמה בעיקר את כפות הרגליים של עצמה? ובכן, יש רגעים ב"אי שם" שנראה כאילו סופיה קופולה היא קצת בת 15 שמצלמת את כפות רגליים של עצמה. שמבחינת התוכן והאבחנות, היא עדיין ילדה שמנסה להתחשבן עם הוריה, אבל כאמנית ויזואלית היא מציגה בסרט התבגרות ויזואלית.

 

ביחס לשלושת הסרטים שלה עד כה, "אי שם" הוא סרט נועז בהחלט: סרט אווירה שכלום לא קורה בו, אבל הכלום הזה ממוסגר בפריימים יפהפיים (לא ברור למה נטשה קופולה את לאנס אקורד, הצלם הנפלא הקבוע שלה, אבל בחירתה בהאריס סאווידס, אחד הצלמים הכי נהדרים כרגע באמריקה, משאירה אותה בידיים טובות). עד כדי כך שלרגעים נראה ש"אי שם" הוא כמעט וידיאו-ארט שמקום הקרנתו הראוי הוא בגלריית אמנות. אבל הצמצום הזו הוא בדיוק משמעות הסרט: קוםולה עושה דיאטה סגנונית אחרי האקססיביות של "מארי אנטואנט" והיא לוקחת את האנטי-גיבור שלה – הוא אנטי-גיבור משום שהוא לרוב פאסיבי, בשעה שגיבורים אמורים להיות אקטיביים – למסע של דיאטה כזאת, שהמפגש שלו עם הבת שלו יגרום לו לבחון מחדש את כל מה שיש לו, ולעזוב את הכל מאחור.

 

Categories: ביקורת

07 ינואר 2011 | 16:11 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

מתעכבים

דיוויד לינץ' גייס את האתר genero.tv כדי למצוא קליפים לשני שירים שלו. לפני כמה ימים הוא בחר בזוכים. אחת מהם היא תמר דרכלי הישראלית, שגייסה את אדם הורביץ ואת ואן נויין לשחק בקליפ אפלולי לשירו של לינץ' "אני יודע", על גבר אובססיבי שמנסה להשיב את אהובתו באמצעות שלט רחוק פלאי. דרכלי זכתה ב-2000 ליש"ט. הנה הקליפ.


===============


אני די שונא לחוות דעה על סרט על סמך הטריילר שלו, אבל פתאום הגיע לתיבות המייל טריילר לסרט ישראלי חדש. כלומר, לא ממש חדש. "סשן", של חיים בוזגלו, מותחן אירוטי דובר אנגלית, בכיכובם של בר רפאלי וסטיב באוור, שצולם לפני כשלוש שנים (הטריילר מסתובב ביו-טיוב כבר שנה וחצי). הטריילר כל כך איום, כל כך צ'יזי, שזה כמעט מפתה להכתיר את בוזגלו – לפחות כשהוא מנסה לעסוק בסרטי ז'אנר – כאווה בול הישראלי (בוזגלו הוא עם כשרון, אבל נדמה לי שבשנים האחרונות הוא מעדיף לתקתק כמות על פני איכות. עם זאת, המעט שראיתי מ"להתחיל מחדש", סדרה שנראה שהיה בה יותר נשמה ממה שבוזגלו השקיע בסרטיו בשנים האחרונות, היה לא רע בכלל). אני אהיה בשוק אם יתברר לבסוף ש"סשן" יותר טוב מהטריילר שלו, ואם הוא אכן כזה, צריך לתבוע את עורך הטריילר. הנה, קבלו את בר רפאלי במותחן אירוטי (אל דאגה, אני בספק אם יש שם אירוטיקה של ממש):






================


אני מודה, כל הגנים שלי קופצים לדום כשאני רואה משהו שקשור ב"מלחמת כוכבים". כלומר, "מלחמת הכוכבים" האמיתי. ההוא. מאז. לפני זמן רב מאוד, בגלקסיה רחוקה רחוקה בשם הסבנטיז והאייטיז. והנה ששת סרטי "מלחמת הכוכבים" עומדים לצאת בבלו-ריי, ואני תוהה האם זה מה שסוף סוף יגרום לי לקום ולקנות לעצמי בלו-ריי.





=================


מישהו יכול להסביר לי לאן נעלם "יללה"? הסרט של ג'פרי פרידמן ורוב אפסטין הוקרן בבכורה בארץ בפסטיבל סרטי הסטודנטים לפני כחצי שנה, והיה אמור לצא במוזיאון בתחילת דצמבר. ואז נדחה. כששאלתי ביונייטד קינג למה הוא נדחה, נאמר לי שהסופות השלגים באירופה תקעו את העותק שם. הסופות חלפו, ובהנחה שהעותק לא הובל על ידי להק אדומי חזה שצנחו מתים מעל לואיזיאנה אני מתחיל לתהות האם הסרט הזה אי פעם באמת יגיע ארצה. השבוע הוא יצא בדי.וי.די, מה שאומר שקהל היעד המיידי שלו – שממילא גר על הציר שבין המוזיאון לאוזן השלישית – יראה אותו כבר בבית. חבל, הסרט מקסים – מעין סרט דוקומנטרי אבל עם שחקנים, על אלן גינסברג והשערוריה שהשיר שלו, "יללה", יצר ב-1957 כשהוכתר כתועבה – והוא גרם לי ממש להתפעל מג'יימס פרנקו, שמגלם את גינסברג, והוא נהדר כאן, ויש בו כמה הברקות קולנעיות מקסימות. ולדעתי במוזיאון תל אביב הוא גם היה יכול להצליח, בקרב חובבי שירה, ספרות, והקהילה ההומו-לסבית. סרט פולחן שכזה. אולי הם מחכים להצמיד אותו להפצה של "127 שעות", כדי שיהיו לנו שני סרטי ג'יימס פרנקו בבת אחת?


=================


"המשוטט" יצא להקרנות סינמטקיות בסוף השבוע הזה. אחד הפרויקטים היותר מסוגננים ונועזים ומעניינים שנעשו בארץ. כן, יש לי בעיות עם הסוף שלו, וכן, הייתי מעיז ומאפשר לשוטים הארוכים והמדויקים שלו (בצילומו של שי גולדמן) להימשך לפרקי זמן ארוכים יותר. יש לי סבלנות. אבל גם עם שתי ההסתייגויות הקטנות האלה, אני ממליץ לכל מי שמחבב ארט-האוס אמיתי – קרי, הסרטים של צאי מינג ליאנג או קים קי דוק או מה שקורה בקולנוע ההונגרי והרומני בעשור האחרון – להתפעל מהסרט הזה. כתבתי על "המשוטט" כמה מילים אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים, שם הוא זכה בפרס לסרט הבכורה ובפרס על הצילום. הבמאי הוא אבישי סיון, שזה סרטו העלילתי הראשון. לפני שלוש שנים התפעלתי מהפרויקט הדוקומנטרי-יומני שלו, "טלנובלה של קולנוען בהקפאה".

Categories: בשוטף

07 ינואר 2011 | 09:00 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

"התייר", ביקורת

פון דונרסמרק הגרמני מביים את אנג'לינה ג'ולי האמריקאית על הסט האיטלקי של רימייק לסרט צרפתי

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 5.1.2011

 

מכירים את הסרטים האלה, שבזמן הצפייה בהם אתם דווקא נהנים וחושבים שמדובר בבידור קליל ובלתי מזיק, אבל ביציאה מהקולנוע אתם פתאום קולטים שהסרט היה מבוסס כולו על רעיון כה מופרך ולא הגיוני שהוא הורס לכם את את כל הצפייה וגורם לכם להרגיש רע מזה שנהניתם ממנו? כזה הוא "התייר". מתישהו לקראת סופו אנחנו לומדים משהו על הדמויות שפשוט הורג את הסרט ומסרט חביב וקצפתי הוא הופך לסרט כמעט בלתי נסבל מרוב אידיוטיות.

 

אבל לפני כן, הבה נעיין לרגע בכרזת הסרט. רדו עם העיניים לקרדיט התסריט. מדהים, על התסריט של "התייר" חתומים שלושה קולנוענים זוכי אוסקר: כריסטופר מקווארי זכה באוסקר על התסריט של "החשוד המיידי"; ג'וליאן פלוז זכה באוסקר על התסריט של "גוספורד פארק"; ופלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שגם ביים את הסרט, זכה באוסקר על הסרט הזר על סרטו הגרמני "חיים של אחרים". לקחו גרמני, בריטי ואמריקאי לכתוב יחד תסריט לרימייק של סרט צרפתי. הסרט המקורי, "אנתוני זימר" של ז'רום סאל מ-2005, הצליח לא רע בעולם, ואף בישראל. העניין הוא שנראה שאף אחד מהתסריטאים לא הובא כדי לפתור את המבנה ואת הלוגיקה של הסרט, וכל אחד מן הסתם רק בא לשכתב סצינות. ואכן, יש בסרט כמה סצינות שנונות למדי.

 

ועוד הרהור בנושא: זהו גורלו של במאי שזוכה באוסקר על הסרט הזר? פון דונרסמרק הפך לבמאי מהולל ונערץ בעולם לפני ארבע שנים, כשביים בגיל 32 את סרט הבכורה שלו, "חיים של אחרים". מאז זכייתו באוסקר העתיק פון דונרסמרק את מגוריו ללוס אנג'לס והתחיל לתכנן את הקריירה ההוליוודית שלו. אז אם דמיינתם שהבמאי של סרט בוגר ומתוחכם כמו "חיים של אחרים" ימשיך את הקריירה שלו בבימוי עוד סרטים בוגרים ומתוחכמים כמו זה, התוכניות שלו היו אחרות. הוא רצה לביים את ג'וני דפ ואת אנג'לינה ג'ולי. לקח לו ארבע שנים לבחור סרט, וגם כשהוא בחר לביים את "התייר" נראה שהוא היסס: הוא הסכים, ואז פרש, ואז חזר בו מפרישתו. הימור שלי? הוא הבין שהסרט הזה לא לרמתו, אבל כנראה שהאנשים סביבו ייעצו לו לקחת הזדמנות זהב כזאת – גם ג'ולי, גם דפ, וגם סרט אירופאי עם שיק, לא משהו המוני מדי, ושעדיף לו כבר לעשות משהו ולא להתפנק אחרת יסר חינו בעיני המפיקים וממילא העולם ישכ אותו. ובכן, ליצור סרטים נשכחים כמו "התייר" היא דרך בטוחה יותר להישכח. גם אם רוג'ר דונלדסון היה מביים את הסרט הוא היה יוצא אותו דבר.

 

"התייר", למקרה שלא ראיתם את "אנתוני זימר", הולך בערך כך: אנג'לינה ג'ולי מגלמת אשת מסתורין שנמצאת תחת מעקב של סוכנויות ביון ומאפיונרים. היא אשת סודו של פושע מיסתורי שגנב מיליונים ממאפיונר וכעת נרדף על ידי משטרות בינלאומיות ואנשיו של הנגנב. כדי להרחיק מעליו חשד מטיל הנמלט על נערתו משימה: לעלות על רכבת, למצוא פראייר ולגרום לכל מי שעוקב אחריה להאמין שזה הוא. האשה (אנג'לינה ג'ולי) עושה כמצוותו עולה לרכבת מפריז לוונציה ומוצאת מורה אמריקאי לחשבון (ג'וני דפ). מאותו רגע כולם בטוחים שהוא האיש שהם מחפשים, הוא לא מבין למה כולם יורים עליו ורודפים אותו, והמרדף מתחיל בו כולם ינסו להערים על כולם.

 

עבור ג'ולי יש משהו בתפקיד שלה שקצת מזכיר את סרט הפעולה הקודם שלה, "סולט". שוב, אישה שמסתובבת עם זהות בדויה וכולם דולקים אחריה. אבל "סולט" היה אנרגטי ומגניב. "התייר" הוא רק מגניב למחצה. יש בו לא מעט קטעים רופסים למדי שבהם הסרט נראה לא מספיק רציני כדי להיות באמת מותח או מפתיע. וג'וני דפ מצליח לשברירי שניה לחשוף חוש תזמון קומי מעולה, מה שגרם לי לרצות לראות אותו מנסה להתמודד עם קומדיה של ממש. מצד שני, איכשהו חשבתי שמישהו כמו רוברט דאוני ג'וניור היה הופך את התפקיד הראשי – זה של התייר – לקליל ומבדר יותר.

 

האמת, פון דונרסמרק עושה עבודה לא רעה בהענקת סטייל אירופאי לסרט. ברגעיו הטובים – ויש כמה כאלה – "התייר" נראה נצר למותחנים הקומיים שהאולפנים ההוליוודיים הפיקו באירופה בשנות הששים, מ"לתפוס את הגנב" ועד "חידון בחרוזים", סרטים שחגגו את עידן הסילון וזרקו כוכבים שרמנטיים ופוטוגניים לתוך נופים שיצאו ממדריכי טיולים. תוך כדי הצפייה חשבתי לעצמי שברגעיו מעוררי הפרנויה יש משהו בבימוי שמזכיר את פולנסקי, וש"פרנטיק" אולי היה השראה לכמה סצינות, וברגעים שהוא מצליח להיות מצחיק יש משהו בסרט שמזכיר קצת את סרטיו של בלייק אדוארדס ("הפנתר הוורוד"). כמה ימים אחרי שראיתי את הסרט, אדוארדס הלך לעולמו. אז הסרט הזה, זניח וחסר חשיבות ככל שיהיה, הוא סוג של הומאז' מאוחר לסרטיו של אדוארדס. ניחא.

Categories: ביקורת

06 ינואר 2011 | 17:32 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

תסריטאי (ובמאי) כל הארץ – התאחדו!

אירוע מעניין יתרחש הערב ב-19:00 במרכז ענב בתל אביב: כנס של איגוד התסריטאים שבמרכזו הצהרה יוצאת דופן: איגוד התסריטאים (וגם הבמאים) מצטרפים להסתדרות הכללית. באסיפה הערב יוכל כל מי שיתמוך במהלך הזה לחתום על מסמכי הצטרפות. אני, כחבר איגוד התסריטאים, כבר עשיתי את זה מוקדם יותר השבוע.


המהלך הזה מעניין מאוד ומסקרן אותי. אני מצליח לראות את הפוטנציאל העיקרי שטמון בו: כעובדים המאוגדים בהסתדרות יוכל האיגוד מעתה לנהל משא ומתן עם זכיינים (למשל) לקביעת תנאי מינימום להעסקה. הסיטואציה הסטטוטורית המעט משונה כרגע היא שאיגוד עובדים – כלומר גילדה, שמאגדת עצמאים ולא שכירים – יכול לפעול כאיגוד מקצועי (כנסים וכו') אבל לא כנציג במו"מ על תנאי תעסוקה ושכר של חבריו. זאת בשעה שבאמריקה, מעוז הקפטיליזם, אנחנו קוראים חדשות לבקרים על המו"מים שמקיימות הגילדות השונות מול האולפנים. בארץ, קבע הממונה על ההגבלים העסקיים, זה אסור (אגב, מתברר שגם באנגליה). כלומר, התברר שהדרך היחידה שאיגוד מקצועי יוכל לייצג את חבריו במו"מ קולקטיבי כדי למנוע שחיקה של המקצוע ותנאי השכר היא לעשות את זה דרך ההסתדרות, שתעמיד לאיגוד ליווי מקצועי ומשפטי.


חששות? בוודאי שיש. למשל, מי מבטיח לנו שכשההסתדרות תהיה עסוקה במאבקים למען ועדי עובדים עצומים בגודלם במשק – חברת חשמל, עובדי הנמלים – שבכלל יהיה להם זמן להתעסק בבעיות הקטנות של איגוד קטן שמונה כמה מאות חברים בלבד? שאלתי את השאלה ונעניתי שכדי לראות לאן השידוך הזה ילך ההסתדרות מוותרת לחברי האיגוד על דמי החבר בסך 25 שקל בחודש לשנה הראשונה, ובסופה יבחן האם שיתוף הפעולה בין המוסדות הניב תוצאות. בקיצור, לי זה נראה שיש כאן רק אופציה לדברים חיוביים. ואם לא, אז חוזרים למקום שבו אנחנו נמצאים בו עכשיו ממילא.


אני לא אצליח להגיע היום לכנס ב-19:00 במרכז ענב, אז אם מישהו מקוראיי יהיה שם, אשמח לדיווחים. איכשהו נראה לי שאנחנו נמצאים ברגע בזמן שבו התאגדות מקצועית שוב נראית הדבר הנכון לעשות, ובוודאי כשרוצים לשבת בשולחן המו"מ מול גופים כלכליים עצומי משאבים כמו זכייניות הטלוויזיה. אני סקרן לדעת האם יש גם קולות המתנגדים למהלך.

Categories: בשוטף

06 ינואר 2011 | 13:23 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

קופולה את קופולה הפקות ומחוות בע"מ

sofia_coppola_somewhere1


היום עולה בארץ "אי שם", הסרט החדש של סופיה קופולה. בעוד שבועיים יעלה בארץ "טטרו", הסרט החדש-בערך של אבא שלה, פרנסיס פורד קופולה. ארחיב על שניהם מחר. אבל לפני כן, שיטוט ויזואלי בשני הסרטים.


"אי שם" חוזר אל נושאים שהעסיקו את סופיה קופולה בכל סרטיה הקודמים – בתי מלון, כוכבי קולנוע, חיים של שיעמום וריקנות – אלא שהפעם היא עושה את זה עם מעט מאוד עלילה ודיאלוגים, ובעיקר התבוננות. היא המירה את הצלם הקבוע שלה, לאנס אקורד, בהאריס סאווידס ("אלפנט"), מה שגרם לי לחשוב שהיא חשבה על גאס ואן-סאנט כשהיא בימה את הסרט הזה.


"אי שם" הוא כמו לקסיקון של כל הדימויים שקופולה חוזרת אליהם בחייה וביצירתה. למשל, כוס הוויסקי המוארת מאחור בפריים בראש הפוסט, שמזכירה את הוויסקי של ביל מוריי ב"אבודים בטוקיו". אבל לקופולה יש גם איזשהו עניין עקבי עם ענייני גוף וגופניות. לקופולה יש חיבה עתיקה להתעמלות קרקע, והיא גילמה את המתעמלת בקליפ שביים בעלה לשעבר, ספייק ג'ונז, לכמיקל בראדרס. הנה פריים:


sofia_coppola_chemical_brothers



וב"אי שם" מגלמת אל פנינג בתו של כוכב קולנוע שמתאמנת בהחלקה על הקרח, גם זה סוג של שילוב בין ספורט ובין ריקוד. הנה פריים:


sofia_coppola_somewhere2


אבל העיסוק בגוף אצל קופולה לא נגמר באיזור ה"מהוגן" של התעמלות הקרקע וההחלקה על הקרח, ואולי היא אומרת לנו משהו מורכב כאן. לקופולה יש גם איזושהי חיבה לריקודי חשפניות. האם היא טוענת שריקודי חשפניות זה אמנותי/ספורטיבי לא פחות מהתעמלות קרקע? או שמא הפוך? שהתעמלות קרקע והחלקה על הקרח יוצרים החפצה של גוף האשה בדיוק כמו ריקודי מוט במועדוני חשפנות, אלא שאלה נתפסים כלגיטימיים ואלה נתפסים כתועבה.


קופולה ביימה לווייט סטרייפס קליפ שלם, בכיכובה של קייט מוס, שהוא ריקוד מוט אחד ארוך, הישר ממועדוני חשפנות:


sofia_coppola_white_stripes



ובשתי סצינות נפרדות היא מציגה את גיבור הסרט שלה (סטיבן דורף) כמי שנהנה להעביר את זמנו בבהייה משועממת למדי בריקודי מוט פרטיים בסוויטת המלון שלו מאת צמד תאומות רקדניות:

sofia_coppola_somewhere3



================


אגב, אם כבר מדברים על תסביכי גוף: זה כלום לעומת מה שקורה במוח של דארן ארונופסקי. ראיתי את "ברבור שחור" ועף לי המוח.


================


במאי השנה ראיתי בפריז את העותק המשוחזר של "נעליים אדומות", סרטם של אמריק פרסבורגר ומייקל פאוול מ-1948. חודשיים אחר כך הגיע הסרט לפסטיבל ירושלים. חודשיים אחר כך הוקרן בפסטיבל חיפה סרט תיעודי על ג'ק קרדיף, צלם הסרט. ולמרות שהסרט התיישן קצת, נדמה שהשנה הוא חי מתמיד. ראיתי בשבועיים האחרונים שני סרטים שמצטטים באופן מפורש מתוך "נעליים אדומות". האחד הוא "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, השני הוא "טטרו" של פרנסיס פורד קופולה. שני הסרטים אמורים – אם לא יהיו שינויים – לצאת בארץ באותו יום ממש, 20 בינואר (עוד שבועיים).


"ברבור שחור" עושה ל"אגם הברבורים" בדיוק מה ש"נעליים אדומות" עשה לאגדה באותה שם של הנס כריסטיאן אנדרסון. כלומר, הוא מספר את הסיפור של רקדנית הבלט והכוריאוגרף שרוצים להעלות מופע בהשראת האגדה, אבל אז חייהם הופכים להיות כמעט זהים למה שקורה באגדה. הם נכנסים לדמות, נטמעים בתוכה, והאגדה משתלטת עליהם.


אצל קופולה האב, עלילת הבלט והמוזיקה היא ק משנית בעלילה הגדולה יותר של קשר בין שני אחים שנפגשים אחרי ניתוק ארוך. וקטעי הבלט, הדמיון, החלומות והפלאשבקים הם הרגעים היחידים בצבע בסרט שמצולם כולו בשחור-לבן. ושם, באחד מהפלאשבקים, מופיע שוט שפשוט זהה לשוט מפורסם מתוך "נעליים אדומות", בו גלי ים נראים כאילו הם מכסים את הקהל בהופעה ומגיעים עד לבמה. קופולה עושה אותו דבר:


vlcsnap-2010-12-29-11h57m50s200


עוד שוט בלטי מתוך "טטרו". אעלה עוד פריימים יפים מהסרט הזה לקראת עלייתו:



vlcsnap-2010-12-29-01h58m56s47

Categories: בשוטף

05 ינואר 2011 | 11:15 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

המכונית של דאלי נעצרת

אתם שמים לב לזה גם, נכון? כל שנה בימים הראשונים של ינואר עובר מלאך המוות ואוסף כמה שיותר אנשים מפורסמים, כדי שנזכור שהוא קיים. ואחרי שהלילה כתבתי על גיבור שלי מהסבנטיז, הבוקר אני קורא בטוויטר של סטיבי שגם מיק קארן, מגיבורי האייטיז שלי, הלך אתמול לעולמו. הוא מת מסרטן בגיל 52 בלבד. מיק קארן היה הבסיסט של להקת ג'פאן, הלהקה של דיוויד סילביאן, ובזכותו התאהבתי בבס פרטלס. אחרי שג'פאן התפרקה הוא הקים עם פיטר מרפי, סולן "באוהאוס", את Dali's Car, הרכב בניחוח טוקסידומון מסוים, והיו להם שני להיטים שזכו להתנגן פה ושם ברדיו:










השירים האלה גורמים לי פתאום להתגעגע גם לשריקבק, עוד להקה עם נוכחות רבה לבס. קארן המשיך להוציא אלבומי סולו יפים, בהם שיתף פעולה עם דיוויד סילביאן וחבריו מימי ג'פאן.


מה שמזכיר לי: לדיוויד סילביאן יש דיסק חדש ומאוד מאוד יפה בשם "Sleepwalkers" שמאגד בתוכו את ההקלטות ושיתופי הפעולה שהוא עשה בעשור האחרון, חלקן לא יצאו באף דיסק רשמי שלו. סילביאן, שהיה הזמר האהוב עלי בשנות השמונים, די נעלם מהשטח בעשור האחרון (הוא הוציא שני דיסקים לא קלים להאזנה, באופן עצמאי והוא די מתחפר באלמוניות אי שם בערבות אמריקה) והדיסק החדש מזכיר שעדיין מדובר באחד היוצרים המרתקים שעובדים בעולם המוזיקה.



================


זה הוזכר בתגובות, אבל אני מציין את זה גם כאן, לטובות הדורות הבאים: גם פיט פוסטלתווייט ("בשם האב", "החשוד המיידי" ואיש הפרחים מ"גנב עירוני") מת ביום ראשון מסרטן. הוא היה בן 64.


=================


דפדפו לאחור לתחילת ינואר בשנים קודמות וספרו לי אם אני טועה או שהתחושות שלי נכונות: כל תחילת ינואר יש מפולת שלגים של אנשים מפורסמים שהולכים לעולמם. לא יכול להיות מקרי, נכון?



Categories: בשוטף

05 ינואר 2011 | 01:12 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

תקועים באמצע

ג'רי רפרטי, אחד הזמרים האהובים עליי בתקופת הסופט-רוק שלי בסבנטיז, מת היום בגיל 63 אחרי ששנים עם אלכוהול הרסו לו את הכבד. בדרך לשם הוא יצר בין 1972 ל-1978 כמה מהלהיטים היפים והרכים והענוגים והזכורים של הסבנטיז. ובראשם את זה – "בייקר סטריט", עם ליין הסקסופון וליווי הבונגוז:







אבל תמיד חיבבתי יותר את השיר הזה שלו, "Right Down the Line", שיר שעושה נעים בכל הגוף:






בעשור וחצי האחרונים רפרטי מוכר יותר לקהל צעיר יותר בזכות הסצינה ההיא עם העינוי וחיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו. סצינה שמתרחשת בשעה שברדיו מתנגן להיט הבאבל-גאם-הדילני של רפרטי, "תקוע באמצע איתך", אותו הקליט תחת הצמד סטילרז וויל:






================


ואם אנחנו כבר מתכנסים, בואו נראה מה קורה בהוליווד שהתעוררה היום לחיים אחרי כמעט שבועיים של חופשת חג המולד. הראשונים שלחזרו לתפקוד היו המפיקים שפרסמו את עשרת הסרטים המועמדים לפרס גילדת המפיקים. סיכוי מצוין שלפחות תשעה מתוך העשרה האלה יהיו גם המועמדים לאוסקר. מועמדי המפיקים הם:


"אומץ אמיתי", האחים כהן

"התחלה", כריסטופר נולן

"127 שעות", דני בויל

"ברבור שחור", דארן ארונופסקי

"פייטר", דיוויד או. ראסל

"צעצוע של סיפור 3 ", לי אונקריץ'

"נאום המלך", טום הופר

"הילדים בסדר", ליסה צ'ולודנקו

"גנב עירוני", בן אפלק

"הרשת החברתית", דיוויד פינצ'ר

(אני כתבתי את שמות הבמאים. כמובן שלגילדת המפיקים מועמדים מפיקי הסרטים ולא הבמאים).


==============


גם גילדת התסריטאים הכריזה היום על מועמדיה אבל ההכרזה הזאת די ריקה מתוכן (לפחות בקונטקסט של ניבוי זוכי האוסקר) כי הגילדה הזאת באופן עקבי מתעקשת להעניק פרסים רק למי שהוא חבר האיגוד שלה, לכן לא מעט תסריטים שנכתבו על ידי תסריטאים שאינם חברי איגוד (או שהם מאוגדים באיגוד תסריטאים אחר) נפסלו מהתמודדות על הפרס. כלומר, זה לא פרס ל"התסריט הטוב ביותר", אלא פרס ל"התסריט הטוב ביותר מבין התסריטים של אנשי שלומנו". תסריטים כמו "נאום המלך" ו"צעצוע של סיפור 3 ", שבטוח יקבלו מועמדות לאוסקר (ל"נאום המלך יש גם סיכוי לזכות באוסקר על התסריט) או כמו "סופר צללים", "קר עד העצם" ו"ביוטיפול", שבהחלט עשויים להתגנב למועמדויות לאוסקר. מבין מה שנותר, המועמדים לפרס גילדת התסריטאים הם:


תסריט מקורי: "ברבור שחור", "פייטר", "התחלה", "הילדים בסדר", "תני בבקשה".

תסריט מעובד: "הרשת החברתית", "אומץ אמיתי", "127 שעות", "גנב עירוני", "אני אוהב אותך פיליפ מוריס"

שני התסריטים האחרונים בכל קוגוריה הן בחירות מקוריות ומפתיעות ומוצלחות, שהתגנבו פנימה בזכות הפסילה של התסריטים שסיכוייהם באוסקר משמעותיים יותר.


===================


ואפרופו איגודי תסריטאים (א') – על זה קראתם?


ואפרופו איגודי תסריטאים (ב') – לקח לי כשבועיים להרהר בכך – לראות אם יש לי את הזמן ואת הכסף להשקיע בזה – ולבסוף החלטתי שאני די חייב את זה, וכך נרשמתי אתמול ל"פסגת התסריטאים", הדנה בת יומיים שתתקיים בסינמטק תל אביב ב-30-31 בינואר עם סיד פילד, מייקל הייג ושות'. כתבתי את זה בעבר: סיד םילד הוא בעיני קליבר בהוראת תסריטאות אפילו משמעותי יותר מרוברט מקי, או לפחות לא נופל ממנו. ומייקל הייג הוא גם מישהו שנדרשתי לספריו ומצאתי אותם שימושיים. בקיצור, נראה לי חובה. שלפתי את כרטיס האשראי ונרשמתי. יש כאן עוד מישהו שיגיע לסדנה הזאת?

Categories: בשוטף

04 ינואר 2011 | 20:17 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

אהבתי אהבה

שלשום בבוקר צפיתי סוף סוף ב"אני אהבה". הרבה זמן אני מנסה לתפוס את הסרט הזה. זה התחיל בכך שפתאום שמעתי שיש בארץ איזשהו סרט איטלקי עם טילדה סווינטון, לא שמעתי עליו קודם, וגם הוא איכשהו חמק ארצה מתחת לכל חישני הרדאר שלי: לא ראיתי שום פרסום עליו, לא קראתי ביקורות עליו, הוא ממש התגנב ארצה בחשאי. אבל בהדרגה שמעתי מכמה אנשים שהסרט ראוי (הדעות היו חלוקות) וכשניסיתי ללכת לסרט התברר שהוא מוקרן פעמיים בשבוע בשעות שלא היו לי נוחות. לבסוף, הוא ירד. עכשיו הוא הגיע סוף סוף לדי.וי.די. מודה, אם הייתי רואה אותו לפני כמה שבועות יש סיכוי שהוא היה נכנס אפילו לרשימת סרטי השנה שלי, למרות שאני לא לגמרי סגור על זה. אני צריך כמה שבועות של חילחול, ואם אראה שהסרט ממשיך ללוות אותי, אולי אעדכן את הרשימה.


אני קצת בקונפליקט לגבי הסרט. מצד אחד, הסיפור – על אשה עשירה המתאהבת בשף צעיר (יותר נכון, היא מתאהבת בשרימפס של השף הצעיר), בשעה שבעלה ובנה מנהלים מאבק ירושה על המפעל שהקים הסבא – לא הרשים אותי. מצד שני, הסרט, שביים האמן לוקה גואדנינו, פשוט מרהיב ויזואלית. שלשום, תוך כדי הצפייה, הייתי חייב להקפיא את הפריים אחרי רבע שעה של סרט – בו רואים מלמעלה את טילדה סווינטון צועדת – ולהעלות אותו בהתפעמות אילמת לבלוג. וזה המשיך. בכל רגע שהקפאיתי את התמונה, הסרט נעצר על קומפוזיציה או צבעוניות מפעימה. זה, יחד עם תנועות המצלמות המודגשות (זומים ארוכים) ועריכה שנראה שנותנת בעיטה לטמפו בכל קאט וקאט, גרמו לסרט הזה להיות גם גרנדיוזי וגם בעל תנופה רבה. בקיצור, מבחינה ויזואלית הסרט הזה מענג.


ראו למשל את הסיקוונס הקצר הזה שבו מחליטה טילדה סווינטון – המגלמת אשה שגרה במילנו – לעצור ולהרהר קצת בעקבות מכתב שהיא קראה – ולעשות את זה דווקא בין צריחי הדואומו של מילנו. שימו לב שתמיד במרכז הפריים, גם אם זה מרחוק ובקטן, סווינטון תמיד נמצאת בפריים, בשמלה כחולה שדי מתמזגת באפור של הקתדרלה.


i am love



i am love


i am love



תחילת הסרט מציגה את מילנו, ואז את אחוזת המשפחה, בזמן שלג. ופתאום היה לי פלאשבק: ראיתי כבר סרט שמתחיל עם כותרת בכתב מסולסל על רקע נופים עירוניים מושלגים. זה היה "לידה" של ג'ונתן גלייזר, שגם הוא מתרחש בין דמויות עשירות ושניהם אכן סרטים אופראיים מאוד. הנה כותרות הפתיחה של "אני אהבה":


i am love credits



והנה כותרות הפתיחה של "לידה":


birth credis


Categories: בשוטף