13 ינואר 2011 | 18:19 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

30 עם שלומי אלדר

ועכשיו תורו של שלומי אלדר, שסרטו "חיים יקרים" הוא אחד מ-15 הסרטים שמתוכם ייבחרו בעוד כשבועיים חמשת המועמדים לאוסקר, לשבת מול מצלמתו של דיוויד פולנד (אתנול זה היה ערן ריקליס). זה די מדהים, אבל כמה מהבלוגרים הבולטים באמריקה די ננעלו בשנים האחרונות על הקולנוע הישראלי. דיוויד פולנד יכול לציין את זה שהוא יהודי בכך. אבל גם אן תומפסון נדלקה על הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. לא מעט בזכות "ביקור התזמורת", אבל גם כי אהוד בלייברג (המפיק של "חיים יקרים" ו"ביקור התזמורת") וגם רם ברגמן (מפיק ישראלי שעובד בהוליווד והפיק, למשל, את "בריק" ואת "האחים בלום") עושים שם נפשות למען הקולנוע הישראלי ומחדדים את הרגישות של אנשים כמו תומפסון, פולנד וסקוט פיינברג לקולנוע הישראלי. מבקרי קולנוע ותיקים יותר (ויהודים) כמו ג'יי הוברמן ואלה טיילור (שניהם ביקרו ו/או חיו בישראל בצעירותם) בקיאים בקולנוע הישראלי מאז ומתמיד. שימו לב גם שבסדרת הראיונות שלו עם יוצרים, פולנד עד כה ראיין רק יוצרים של שני סרטי עלילה זרים: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ו"ביוטיפול". זה אומר משהו, אני מניח.





Categories: בשוטף

13 ינואר 2011 | 07:23 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

"אהבה וסמים אחרים", ביקורת

 

 

אני מזהיר אתכם: אני מחבב את הסרטים של אד זוויק. אני אוהב שהוא במאי שחושב בממדים גדולים, שהוא חולם על קולנוע קלאסי, גדול מידות, סוחף, קולנועי מאוד. וכך, מצאתי דברים ראויים כמעט בכל סרטיו, ועם רובם יש לי מערכת יחסים של חיבה רבה. "אומץ תחת אש" הוא הסרט שאני הכי אוהב שלו. אבל גם את "הסמוראי האחרון". וגם את "מצור", סרט שניבא את אירועי 9.11 שלוש שנים לפני שהם קרו. וגם את "גלורי" ואת "רוחות של תשוקה". זוויק עושה קולנוע של פעם, והוא מוציא את המיטב מהמלחינים שלו (הוא עשה שלושה סרטים עם ג'יימס הורנר) ומהצלמים שלו (גם "גלורי" וגם "רוחות של תשוקה" זכו באוסקר על צילום). אפילו על "התנגדות" ועל "לגעת ביהלום" אני יכול ללמד זכות.

 

למעשה, אני כל כך מחזיק מזוויק שאין לי ברירה אלא לחזור על עצמי. נקרא לזה עקביות. ב-2007, כשיצא "לגעת ביהלום" פתחתי את הביקורת שלי כך:

 

"אני אוהב את אד זוויק. למרות שסרטיו תמיד גרנדיוזיים מדי, מעט מיושנים, לא חפים מצדקנות ויש להם ממדים אפיים שנראים לא רלבנטיים לתקופתנו, אני לגמרי מבין מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אני אוהב את זוויק היוצר הרבה יותר משאני אוהב את סרטיו. הוא חולם בגדול, בקאנוואסים עצומים".

 

אבל זוויק יודע גם ללכת לכיוון ההפוך, הקטן, האינטימי, הצנוע. אחרי הכל, הוא בעיקר איש טלוויזיה. הוא האיש שיצר את "שלושים ומשהו", סדרה שהגדירה עשור, והוא היה אחד המפיקים של "אלה הם חיי". והוא התחיל את דרכו הקולנועית בכלל עם "הרומן של אתמול בלילה", עם דמי מור ורוב לאו. ובכן, סרטו החדש, "אהבה וסמים אחרים", הוא חזרה כמעט מדויקת לעולם התוכני והוויזואלי של "הרומן של אתמול בלילה". לא רק שהלופט של אן התאוויי מאוד הזכיר את זה של דמי מור, נדמה לי אפילו שתפסתי אותה עם אותו סוודר. ובשניהם צעירים, מצליחנים, ציניים, שרק רוצים ליהנות, להצליח, להשכיב, פתאום מתאהבים במי שהיה אמור להיות בסך הכל סטוץ. ובשני הסרטים זוויק מפתיע עם התייחסות כנה ובוגרת למדי לענייני סקס. בעידן של הסתרה, הוא נותן לכוכבים שלו – אן התאווי וג'ייק ג'ילנהול (שכבר היו נשואים ועשו סקס בטנדר ב"הר ברוקבק") – להסתובב באופן חופשי למדי בעירום. האמת, שלמשך החצי הראשון של הסרט זה עובד מצוין, והשחקנים והבמאי מצליחים ליצור אינטימיות מקסימה עם הדמויות. הבעיה היא שמעט הגרוב והחן שהיה לסרט בפתיחתו נמוג ונגוז ככל שהוא נמשך.

 

כי זוויק, בואו לא נשכח, הוא גם במאי פוליטי למדי. הוא במאי שמשתמש בקולנוע סוחף אבל עושה אותו רק כשיש לו מה להגיד. ו"אהבה וסמים אחרים" אמור להיות כמו "הרשת החברתית" אבל על ויאגרה במקום על פייסבוק. ג'ילנהול מגלם סוכן מכירות של תאגיד התרופות פייזר וכל מה שמעניין אותו זה כסף. אין לו שום עניין בצד ההומניטרי של הרפואה, בהחלמה, בהצלה, וממילא התרופות שהוא מוכר (זולופט, הגרסה של פייזר לפרוזאק) נתפסות בסרט כסמים חברתיים, תרופות אקסקלוסיביות לדור מפונק ולא תרופות מצילות חיים. והסרט הוא שוב מעין דרמה/קומדיה על אנשי מכירות – מעין "גלנגרי גלן רוס" או "אנשי הפח" – שמתעניינים רק בעצמם ולא בזולת. התיקון שלו מגיע בזכותה של בחורה צעירה חולת פרקינסון (אן התאוויי, ה… נהדרת), שמתחילה כסטוץ עבורו, אבל בהמשך גורמת לו להבין שלתעשיית התרופות יש גם אחריות כלפי פציינטים, ושיש תרופות שיכולות להציל חיים.

 

הבעיה היא ש"אהבה וסמים אחרים" עובר בגמלוניות בין קומדיית סקס בעלת מסר חברתי בסגנון "הדייט שתקע אותי" ובין דרמת מחלה (מזהים את זה כשהתאוויי מתחילה להיות נורא חיוורת והולכת עם כובעי צמר המדגישים את היותה חולה). וכך, כשזוויק מוותר גם על קולנוע גרנדיוזי וגם על הקלילות השנונה של "הרומן של אתמול בלילה", או על הניסיונות שלו להיות ג'אד אפטאו,  אנחנו נשארים ביד עם סרט של ג'ואל שומאכר. ההוא עם ג'וליה רוברטס והבחור הגוסס (ובכלל, התאוויי עושה כאן ג'וליה רוברטס לא רע בכלל).

Categories: ביקורת

12 ינואר 2011 | 21:25 ~ 14 Comments | תגובות פייסבוק

שליחותו של ערן ריקליס

סליחה על הקלישאה בכותרת, אבל זה די ככה: ערן ריקליס נמצא עכשיו בארצות הברית, עושה את סיבובי ההקרנות ולחיצות הידיים כדי לקדם את סיכוייו של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" להתברג לחמישיית האוסקר. וזה שהוא מצליח למשוך תשומת לב מול שאר 65 נציגי המדינות האחרות, זה מעיד לזכותו של הסרט. הנה, למשל, ראיון שעלה ממש עכשיו של ריקליס עם דיוויד פולנד. ראיונות ה-30 דקות של פולנד אמנם לא זוכים לחשיפה גדולה של קהל, אבל רוב בלוגרי הקולנוע קוראים ורואים את הבלוג שלו, והם עשויים להשפיע על חברי האקדמיה. וזו ממש הישורת האחרונה. צמצום הרשימה מ-65 לתשעה מתרחש בימים אלה. משם, בסוף השבוע הבא, תצומצם הרשימה מתשעה לחמישה.


יצא לי לראיין בעבר את ריקליס, אולי אפילו יותר מפעם אחת. הוא מרואיין מצוין, הוא ממש יודע לדבר על קולנוע. השיחה שלו עם פולנד עושה לו ולסרטו חסד רב:






Categories: בשוטף

12 ינואר 2011 | 14:15 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

עננים

img_4961



סליחה על ההיעדרות. רואה סרטים וכותב מדור. תכף חוזר לבלוג. ובינתיים, הנה קצת ממתקי עיניים. כמו שוט המטוס הזה שצולם מטיסת אל-על שלנו מעל לונדון, רגע לפני הנחיתה, לפני חודש.


ועוד שוט לונדוני:


גשר המילניום וקתדרלת סיינט פול. צילומים: ורד פלוק


ולמה פתאום נזכרתי בשוטים האלה? ומה נמצא מאחורי הגב שלנו בשוט הנ"ל? כל זה בפוסט הבא, או בזה שאחריו.



והנה עוד משהו להתבונן בו: על טליה אליאב שמעתי לראשונה השבוע כששמעתי את הסינגל הראשון מתוך הדיסק השני שלה שלה ולרגע חשבתי שקוקטו טווינז התאחדו. חברי הטוב ביותר, אמנון וינר, אחראי לקליפ לשיר, שנראה כאילו העטיפות של ווהן אוליבר לדיסקים של דיס מורטל קויל התעוררו לחיים:




Categories: בשוטף

10 ינואר 2011 | 21:43 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

הבמאים: המועמדים והמנוחים

גילדת הבמאים של אמריקה פרסמה את מועמדיה לפני כשעה. חמשת הבמאים האלה למעשה מצמצמים את התחרות למחשת הסרטים הבולטים בדרך לאוסקר: על פי רוב (באופן די מוחלט) הבמאי שיזכה בפרס גילדת הבמאים יזכה באוסקר על הבימוי, והסרט שלו גם יזכה באוסקר על הסרט. כך בדרך כלל (היו יוצאי דופן, בודדים מאוד). המועמדים הם:


דיוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית")

טום הופר ("נאום המלך")

דארן ארונופסקי ("ברבור שחור")

דיוויד או. ראסל ("פייטר")

כריסטופר נולן ("התחלה")


זהו. זו החמישיה. אם למישהו היו מחשבות שהאחים כהן יזכו באוסקר, היום הם די התבדו. אם מישהו חשב שלליסה צ'ולודנקו עם "הילדים בסדר" יש איזשהו סיכוי, הוא נגוז. אם דיסני האמינה שהיא יכולה לדחוף את "צעצוע של סיפור 3 " לזכיה ולא רק למועמדות, החלום הזה נגמר. המירוץ נותר כשהיה: "נאום המלך" נגד "הרשת החברתית", כשרק "פייטר" ו"ברבור שחור" כרגע מהווים איזשהו איום עליהם.


====================


הבוקר הלך לעולמו בגיל 82 פיטר ייטס, הבמאי הבריטי שתיאוריית האוטר לא עבדה עליו. קצת כמו רוב ריינר בימיו הטובים, כך גם לייטס היו כמה שנים בהם הוא הצליח לעבור באופן מרשים בין סגנונות וז'אנרים ולהניח את ידיו על התסריטים הכי טובים בהוליווד. אחרי שביים פרקים בסדרת הטלוויזיה "המלאך" עם רוג'ר מור הוא עשה היסטוריה קטנה כשביים את "בוליט", אחד מסרטיו המפורסמים של סטיב מקווין, שהתפרסם בזכות סצינת המרדף הארוכה ברחובות סן פרנסיסקו (היא קצת התיישנה בהשוואה לעידן המייקל ביי). "בוליט" זכה לעיון מחודש ושנון למדי ב"זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, שלכאורה מספר את הסיפור האמיתי סביב הבלש שחקר את סדרת חקירת הרציחות שב"בוליט" נעשה בהשראתו.


אבל עבורי ייטס הוא הבמאי של "תרגילים בהתבגרות" ("Breaking Away"), מ-1979, סרט רכיבת האופניים הנפלא, המצחיק והמרגש, עם דניס קווייד ודניס כריסטופר, המבוסס על אחד התסריטים המקסימים שנכתבו בהוליווד, מאת סטיב טסיץ' (לימים התסריטאי של "ג'ורג'יה" ושל "העולם על פי גארפ"). טסיץ' זכה באוסקר על התסריט הזה (והוא בעיני אחד התסריטאים הגדולים של שנות השבעים). ייטס וטסיץ' המשיכו הלאה בעוד שני סרטים, פחות משמעותיים. ייטס המשיך עם חביב האוסקרים "המלביש" ב-1983 (האמת, כשחושבים על זה, אז "המלביש" היה "נאום המלך" של שנות השמונים), ובמקביל התחיל לדעוך עם סרטים פחות מרשימים ("קרול"). ייטס הוא חלק מקבוצת במאים – נורמן ג'ואיסון וג'ון בדהם קופצים לי לראש – שדי במקביל אליו גם נעו במקצוענות בין סרטים מסוגים שונים, שקשה למצוא בהם אמירה אישית, אלא ביצוע מדויק ורגיש ונאמן של תסריט. כשהתסריטים היו טובים הסרטים היו טובים.



==================


סטיב פונד, שכותב על קולנוע ל-The Wrap, מעדכן בטוויטר שהוא רואה בזה אחר זה את הסרטים הזרים המתחרים על מועמדות לאוסקר על סרט בשפה זרה. אז שאלתי אותו אם ראה את הנציג הישראלי, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". והוא ענה, בטלגרפיות טוויטרית: "זה סרט חזק, ושמעתי שהיתה לו הקרנה מצוינת באקדמיה". השורט-ליסט של תשעת הסרטים הזרים שמהם יבחרו חמשת המועמדים יתפרסם ממש בכל רגע.

Categories: בשוטף

10 ינואר 2011 | 12:34 ~ 46 Comments | תגובות פייסבוק

"סינמסקופ" בן 5 ואתם מקבלים מתנות

השבוע אני מציין חמש שנים להולדת הבלוג הזה. חמש שנים, פששש. באמצע ינואר 2006 – רגע לפני גלובוס הזהב והמועמויות לאוסקר – השקתי את הבלוג הזה. התחלתי עם עדכון של פעם בכמה ימים, עד מהרה זה הפך לפעם ביום, וכיום אני משתדל לעדכן א הבלוג פעמיים ואף שלוש פעמים ביום. ולא רק זה: זה אומר ש"סינמסקופ" בגרסת הדפוס קיים כבר 15 שנה – חמש שנים ב"זמן תל אביב", חמש שנים ב"העיר", ועכשיו חמש שנים ב"פנאי פלוס". כן, את הבלוג הקמתי ממש במקביל לציון עשור לקיומו של "סינמסקופ" מדור הדפוס ומתוך ניסיון לחדש ולרענן אותו. וואו, איך שהזמן רץ. ולכבוד המאורע החגיגי הצלחתי לגייס כמה שותפים יקרים שמעניקים לכם מתנות, סתם כי אתם קוראים את הבלוג.



מתנה א': ביום שישי הבא, 21.1.2011, ב-12:00 בצהריים, אזמין מאה מכם להקרנת טרום בכורה מיוחדת לקוראי הבלוג בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר בתל אביב של הסרט "נאום המלך", אחד משני הסרטים הבולטים במירוץ לאוסקרים השנה, והסרט שאני כמעט משוכנע שיביא לקולין פירת את האוסקר הראשון שלו. וחוץ מכל ענייני האוסקרים, זה גם סרט מאוד מהנה. אם תבואו להקרנה, אז ארבעה ימים אחר כך, כשיוכרזו המועמדויות לאוסקר, תוכלו לחוות דעה מושכלת על סמך צפיה האם יש לסרט סיכויים כלשהם והאם המועמדויות הרבות להן יזכה מוצדקות (והאם יש לו סיכוי – שנראה כרגע קלוש – להביס את "הרשת החברתית"). בהקרנה הזאת אני גם אחלק לכמה מכם צ'ופרים. סתם כך, כי אתם חמודים. איך אתם נכנסים להקרנה הזאת? בואו לבקר בבלוג גם בימים הקרובים ואפרסם את הפרטים, אבל בינתיים שריינו לכם את התאריך ואת השעה, וכבר תאמו עם חברים ועם הורים לבוא יחד. תודה לקולנוע לב שהיו נדיבים בהענקת המתנה הזאת לסרט, שמן הסתם יהיה אחד הלהיטים הגדולים שלהם בחורף הזה.



מתנה ב': האנשים המקסימים ב"האוזן השלישית", שותפים נאמנים של "סינמסקופ" כבר המון שנים, נותנים מתנה משלהם – מנוי מתנה לשלושה סרטים לכל קוראי הבלוג. איך? הביאו את הקופון המצורף כאן לדלפקי "האוזן השלישית" בתל אביב, חיפה וירושלים ותקבלו. אנשי "האוזן", במגמה אקולוגית, לא מחייבים אתכם להדפיס את הקופון, אתם יכולים לטעון אותו על הסמארטפון שלכם ולהציג אותו בדלפק. רוצים להשלים פערי צפייה של סרטי 2010, למשל? הנה ההזדמנות שלכם. הנה הקופון:


thirdearcoupon



תודה לאנשי "האוזן השלישית" על הנדיבות והתמיכה לאורך כל השנים.



ובהזדמנות זאת, תזכורת: ביום ראשון הקרוב, 16.1, בלילה (אור ליום שני), אעשה כאן לייב בלוג של גלובוס הזהב. הכינו את השעונים המעוררים.



יום הולדת שמח, סינמסקופ.

Categories: בשוטף

09 ינואר 2011 | 11:22 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

חורחה גורביץ' ממשיך את סרטו של יוסף שילוח ז"ל

יוסף שילוח, שהלך לעולמו ביום שני שעבר, ביקש שלא יישבו עליו שבעה. כך שהטקסט המופיע כאן לא בא לציין את הקימה מהשבעה עליו, אלא עוד סיפור שעשוי להראות שמורשת שהשאיר אחריו שילוח אולי עוד תמשיך להתקיים. לפני כמה ימים ביקש ממני גם חורחה גורביץ – צלם ובאחרונה גם במאי (סרטו "בדרך אל החתולים" מצא חן בעיני, אבל משום מה לא הופץ בארץ) – את הרשות לפרסם דברים שהוא כתב לזכרו של שילוח. תזכורת: בשבוע שעבר פרסמתי תמלול של הדברים שנשא שמי זרחין לכבוד שילוח באירוע מחווה שנעשה לו ביולי 2009. גם גורביץ היה בין הדוברים באותו אירוע מחווה לשילוח, שם סיפר על פרויקט קולנועי חדש ששילוח כתב ושהם תכננו לביים יחד. ארבעה ימים לפני מותו של שילוח נפגשו הוא וגורביץ בפעם האחרונה. ועכשיו מעדכן גורביץ שיתכן והפרויקט הזה, ששילוח יזם והתחיל לכתוב, עוד עשוי להפוך בקרוב לסרט.



הנה שני הטקסטים של חורחה גורביץ. הראשון מכיל את מה שאמר על שילוח באירוע המחווה, שם מתחיל הסיפור:



מאת חורחה גורביץ', 14.7.2009:


כשעליתי לארץ לפני כ-30 שנה, אחד הסרטים הישראלים הראשונים שיצא לי לראות היה "חגיגה לעיניים". למרות שלא ממש ידעתי עברית, מיד הבחנתי באיכויות המשחק ושאלתי מי זה השחקן הזה יוסף שילוח. אך רק לפני 12 שנה ולאחר שצילמתי כ-60 סרטים, בעבודה על צילום דרמה טלוויזיה בשם "בן" הכרתי סוף סוף את יוסף באופן אישי.

 

כולם מדברים הערב על יוסף בתור שחקן, אני אדבר עליו בתור יוצר קולנוע: במאי, תסריטאי וגם חבר קרוב. בצילום הדרמה נוצרה בינינו כימיה טובה, של מפגש בין צלם ושחקן. בתום הצילומים הוא אמר לי שאם אי פעם הוא יעשה סרט יעבוד רק איתי. האמת, זלזלתי באותו רגע באמירה הזאת, אבל חודש לאחר מכן יוסף טלפן אלי ופשוט אמר לי "מחר מתחילים לצלם סרט דוקומנטרי, מצלמים את החתונה של גיבורי הסרט". ומה שיוסי לא יודע עד עצם היום הזה הוא שלא האמנתי שייצא מזה משהו, אבל כשאמרתי לו שאני עסוק למחרת, הוא חזר ואמר לי: "חורחה, אז אני לא עושה כלום מחר". אני שמח שבסוף הוא שכנע אותי.

 

פתחנו יחדיו חברת הפקה וגייסנו מאה אלף דולר, בזמנו סכום לא מבוטל לסרט דוקומנטרי, ככה יצאנו לדרך. יוסף כתב את התסריט ואני צילמתי. וביחד הפקנו וביימנו. הסרט היה "רגעי חסד" והוא הגיע לרייטינג של כ-17 אחוז כששודר בערוץ 2 לפני כעשר שנים.

 

אני מרבה להקרין לסטודנטים שלי את הסרט וללמד דרכו את היכולת המדהימה של שותפי שילוח לנהל קשר רגשי עמוק עם הדמויות. לאחר שצילמתי עבור במאים רבים את סרטיהם הדוקומנטרים, נדהמתי מהכישרון של יוסי לראיין בני אדם. הוא ללא ספק מביא לזה את הכישורים של קומדיאנט ענק, עם קצב פנימי יוצא מין הכלל, ואת המודעות של איך בונים דמות ומספרים סיפור.

 


מבחינתי העבודה עימו הייתה בית ספר של איך לגרום לדמות להיפתח בהדרגה, ובסוף שהדמות תחשוף את הנשמה ותקרין אותה החוצה, ללא מעצורים לעבר המצלמה. והכל נעשה בעדינות, בכבוד, ברוגע ובחוכמה ובשליטה מעוררת הערכה. לאורך כל הדרך ראיתי עד כמה חשובה ליוסף הבחירה באנשים ערכיים ומוסריים.

 

במקביל לסרט הדוקומנטרי, ב-1999, יוסף סיפר לי סיפור אמיתי שהתרחש ב-1951. הוא תיחקר את הסיפור והתחיל לכתוב תסריט לסרט קולנוע עלילתי. בתכנון שגם נביים יחד. הסרט נקרא "גולד והמסתנן", והוא עוסק במסתנן ערבי והמפגש שלו עם פליט מהשואה. התסריט מבטא את המוסריות, החמלה והאנושיות כלפי כל הצדדים. עד היום (2009) כל הקרנות דחו את התסריט. אני שומע הרבה על כך שהיום יש ליוצרים צנזורה עצמית והם לא מסוגלים לדבר על נושאים קשים, פוליטיים או חברתיים, נושאים עם הרבה ביקורת עצמית. לדעתי יש בזה משהו נכון. אבל אני חושב על התסריט הזה שכתב ידידי ושותפי יוסף שילוח. זה תסריט חד פעמי שהקדים את זמנו , ואני כן רואה בו את האומץ, את חשבון הנפש, ואת המבט העמוק הביקורתי שכל כך חסר לא רק בקולנוע הישראלי אלא גם בחברה הישראלית. אולי זאת הסיבה שעד עכשיו התסריט לא קיבל את אישור הקרנות. יצא לי לספר בפסטיבלים בחו"ל על התסריט ואנשים המומים ממנו ורוצים לראות אותו נעשה. יש בתוכו את כל הדברים האלו שחשובים כל כך ליוסף, סיפור אמיתי וטוב, חמלה, אנושיות, אהבה ויופי ואנחנו נפיק ממנו סרט. אין לי ספק בכך.

 

================

 

 

והנה המשך הסיפור. אותו כתב גורביץ' אחרי מותו של שילוח:

 

 

חלק ב', 6.1.2011

 

לפני כחמש שנים, טלפן אלי יוסי שילוח, התוודה בפניי שהוא חולה וביקש ממני לשמור את דבר המחלה בסוד. ביום רביעי נפרדתי ממנו בפעם האחרונה. לעולם לא אשכח את האופן בו הביט בי בסיום אותה פגישה, במבט אוהב חיים, מלא חמלה וחום אנושי נדיר.

 

בשבוע האחרון אני קורא ושומע על יוסי כשחקן גדול בסרטי הקלאסיקה של הקולנוע ישראלי, אך אני זכיתי להכיר אותו קצת אחרת, כיוצר מעמיק, כאיש מחשבה ביקורתית, כאיש רעב תרבות, כאבא אהוב ובעיקר כחבר נאמן, תומך, מפרגן ומעודד. אני אתגעגע לחיוך שלו. כפי שסיפרתי קודם, לפני כמה שנים כתב יוסי תסריט לסרט עלילתי בשם "גולד והמסתנן", המבוסס על סיפור אמיתי. התסריט, למרבה אכזבתו, לא זכה לתמיכה מהקרנות, אך יוסי לא אמר נואש. כשנפרדנו ביום רביעי האחרון, בישרתי לו שאני בא אליו מאחת הקרנות קרן, שם מסרתי את הגרסה החדשה לתסריט עליה עבדנו בחודשים האחרונים. בשנה וחצי האחרונות הצטרפו לפרויקט התסריטאי חגי ליפשיץ ועורך התסריט גור הלר ויחד הצלחנו, למרות מחלתו של יוסי, לשכתב את התסריט. מפגשי העבודה עם יוסי היו חגיגה מרתקת עבור כולנו. באותם רגעי עבודה יוסי היה מתגבר על מגבלות המחלה, נוסך על פניו אותו חיוך מוכר כל כך, ונסחף יחד איתנו בעבודת הכתיבה. נראה היה לי שרצונו לסיים את שיכתוב התסריט לפני מותו, העניקה לו כוחות חדשים במאבק שניהל מול הבלתי ניתן לעצירה. יוסי היה קורץ לי ואומר: "יש לנו זמן…".

 

רוב הביקורים שלי אצלו בשנה האחרונה היו ביקורי חברות, אך מדי פעם היינו חוזרים לאהבה המשותפת, הקולנוע. ובפעמים בהם הייתה צפה ועולה העבודה על התסריט, היה יוסי משחק מולי את שתי הדמויות הראשיות, מדגיש בפניי רגעי מפתח סיפוריים וקולנועיים ונותן לי, למעשה, הוראות בימוי שילוו אותי לכל אורך הדרך.

 

כחודש וחצי לפני פטירתו הספיק יוסי לקרוא גרסה נוספת של התסריט ולהעיר הערות. את השינויים האחרונים שנעשו בתסריט, על פי הערותיו, יוסי כבר לא הספיק לקרוא. אני מודה ליוסי על המשימה המרגשת שנתן לי, לנסות ולהגשים סרט מהתסריט שהוא כל כך האמין בו. כעת האחריות עלי. אני מקווה לעמוד באתגר למען זכרו ולמען מורשתו.

 

 


Categories: בשוטף

09 ינואר 2011 | 01:22 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

"טטרו", ביקורת

tetro

הצל שלו ואני

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2011

 

אחרי שעסקנו ב"אי שם" של סופיה קופולה, ותסביך האבות שהיא סוחבת, נעבור ל"טטרו", שביים אבא שלה ושייצא בארץ בעוד שבועיים. לפרנסיס פורד קופולה יש עניין עם אחים. מהאחים לבית קורליאונה בטרילוגיית "הסנדק" ועד לאחים ב"נערי הכרך" וב"ראסטי ג'יימס". למעשה, לרגעים "טטרו" מזכיר מאוד את "ראסטי ג'יימס", גם בכמה שוטים שנראים כמעט זהים (ובמעברים שבין שחור לבן וצבע) וגם בעלילה: מפגש מחודש בין שני אחים, האח המבוגר והפגוע נפשית, והאח הצעיר שמעריץ אותו, מפגש שמוביל לגילויים, חשיפות ולפיצוץ.

 

אבל ראשית, מעט על הצילום. הצלם הרומני הצעיר והאלמוני מיהאי מאלומר יכול להיות מאוד גאה בעצמו. לפרנסיס פורד קופולה יש בוודאי עליות וירידות בקריירה שלו, אבל יש דבר אחד שהוא עקבי בו: הוא תמיד בוחר בצלמים הטובים בעולם שיצלמו את סרטו. החל בגורדון וויליס ("הסנדק"), דרך ויטוריו סטוררו ("אפוקליפסה עכשיו", "אחד מהלב", "טאקר") וכלה בסטיבן בורום ("ראסטי ג'יימס") ומיכאל בולהאוס ("דרקולה"). מאלומר, שזה הסרט השני שהוא מצלם עבור קופולה (אחרי "נעורים ללא נעורים"), נכנס בזאת למועדון יוקרתי מאוד. ואכן, הצילום ב"טטרו" פנונמנלי. למעשה, הסרט מכיל כמה מהשוטים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.

 

 

בביקורת על "אי שם" דיברנו על זה שסופיה קופולה כתבה בנעוריה סרט על ילדה שאבא שלה הוא מנצח מפורסם. ובכן, אביה הוא במאי מפורסם. אבל אבא של אבא שלה – סבא קרמיין המנוח – היה מנצח מפורסם ומלחין. כלומר, כשפרנסיס קופולה עושה כעת סרט על שני אחים שמתמודדים עם זכר אביהם המפורסם והמהולל שהיה מנצח, אי אפשר להתחמק מהתחושה שהסרט הבדיוני הזה מבוסס על רגשות וחשבונות אישיים ואמיתיים מאוד.

 

"טטרו", שצולם בארגנטינה ודובר אנגלית וספרדית, הוא סרט משונה, לרגעים מתסכל – כבר הליהוק של וינסנט גאלו לתפקיד הראשי משדר באיזו אטמוספירה משוטט קופולה. הוא בוודאי סרט יומרני מאוד בניסיונות שלו לספר סיפור רגשי וייצרי מאוד, על קנאה בין אחים, טרגדיות, ושלל פרברסיות וסודות משפחתיות, ולרגעים נדמה שקופולה שולף כל תחבולה קולנועית אפשרית ומבחינה סגנונית הוא מפציץ עם ארטילריה כבדה, שלא תמיד מתאימה לאינטימיות של הסרט. אבל ככל שהסרט נמשך כך המימד הוויזואלי שלו משתלט עליו.

 

 

זה סיפורם של שני אחים. כשהאח הצעיר מוצא מחזה שכתב האח הגדול, אבל גנז, ומנסה להפיק אותו, הסרט מתחיל לנדוד בין ההווה, לפלאשבקים, לדמיונות, חלומות, הזיות וקטעים מתוך המחזה, המועברים בצבע ובסגנון כמעט סוריאליסטי אך מרהיב. הסיפור רב התפניות והדרמה הגועשת לא הרשים אותי, התפניות העצומות לא עבדו עליי, אבל הסרט היה כה יפה לצפייה שבסופו של דבר איכשהו הכל הצליח להתחבר: העלילה האופראית קיבלה טיפול ויזואלי אופראי בהתאם. גם את הסרט הזה כדאי להציג באותה גלריה מול סרטה של קופולה הבת. שניהם יצרו סרטים מרהיבים לעין, אבל קצת ריקים ומנוונים מבפנים.

Categories: ביקורת

08 ינואר 2011 | 21:35 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

"אי שם", ביקורת

sofia_coppola_somewhere

Just a Coppola guys

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2011

 

בסוף השבוע יצא בארץ הסרט החדש של סופיה קופולה, "אי שם". סרטה הרביעי, והראשון מאז "מארי אנטואנט". בעוד שבועיים ייצא בארץ "טטרו", הסרט החדש של פרנסיס פורד קופולה, אבא של סופיה ומי שחתום כמפיק אחראי על הסרט שלה. זה הסרט הראשון של קופולה האב שמגיע להקרנות מסחריות בישראל מאז "מוריד הגשם" שלו מ-1997. שני סרטים של בני משפחת קופולה בתוך שבועיים. מרשים. מרשים יותר הוא איך שני היוצרים האלה – לאבא יש חמישה אוסקרים, לבת יש אוסקר אחד – בוחרים בסרטיהם החדשים להמר על כיוון בלתי-מסחרי, ומציעים סרטים לא פשוטים לעיכול, שמצליחים להיות גם מתסכלים אבל גם מאוד מרשימים בה בעת. שני הסרטים גם ממשיכים ומפתחים את המוטיבים הכמעט קבועים, ואולי התסביכים, שהם מאכלסים בהם את סרטיהם. נתחיל עם סופיה.

 

לסופיה קופולה יש עניין עם אבות. לעיתים, כמו עם "אבודים בטוקיו", זה דמות אב מטאפורית, קשר אפלטוני/אבהי בין איש מבוגר ואשה צעירה. לעיתים אלה אבות ממש. "אי שם" הוא ככל הנראה חלק מטרילוגיית המלונות של קופולה הבת. כמו ב"אבודים בטוקיו", גם כאן מסופר על כוכב קולנוע מדופרס שחי בחדר מלון ורוב היום בוהה באוויר, כשהוא לא עסוק בענייני כוכבי-קולנוע, כמו מסיבות עיתונאים, תוכניות טלוויזיה בשפה זרה וראיונות לקידום סרטיו. למעשה, "אי שם" נראה לרגעים כמו הרחבה לאורך מלא של הסרט הקצר שכתבה קופולה הבת כשהיתה נערה, "החיים בלי זואי", אותו ביים אביה במסגרת סרט האפיזודות "סיפורי ניו יורק". שם זה היה סיפורה של ילדה שאביה הוא מנצח מפורסם (חכו, זה יתחבר לנו כשנדבר על "טטרו") והיא חיה די לבדה בסוויטת מלון ענקית. "אי שם" מתאר עולם דומה, הפעם מנקודת מבטו של האב (והפכם לבתו קוראים קלואי, לא זואי).

 

סטיבן דורף מגלם כוכב קולנוע שנראה שהחיים פשוט מייגעים אותו. כל מה שנותר לו לעשות זה רק לספק את תאוותיו המיניות. הוא מזמין חשפניות לחדרו, כמעט מדי ערב, ורואה נשים משליכות עצמן עליו ומציעות לו סקס זמין כמעט בכל רגע. והוא לוקח כל מה שנותנים לו. אבל לא נראה שזה מלהיב אותו. ואז הוא מתבקש לשמור במשך כמה ימים על בתו. וכך, רגע אחד הוא בוהה בצמד חשפניות מרקדות מולו כשהן לבושות בחצאיות טניס קצרצרות, ורגע אחרי זה הוא מביט גאה בבתו בת ה-12 מחליקה על הקרח כשהיא לבושה בעצמה בחצאית קצרצרה (באופן כללי, לסופיה קופולה יש איזושהי משיכה ארוכת ימים גם להתעמלות קרקע וגם לחשפניות). אם בתחילה החיבור בין מושאי התבוננות של האב נראה מטריד, בהמשך יתברר שהימים במחיצת הבת יגרמו לו לראות את העולם סביבו מעט אחרת, וגם סדרי העדיפויות שלו ישתנו, ולו במעט. למרות שנדמה שהם כמעט ולא עושים כלום יחד.

 

מרגע שבתו איתו, הם משחקים יחד ברוק-באנד, הוא לוקח אותה איתו לפרמיירה של הסרט שלו באיטליה, הם שוחים בבריכה, אוכלים במסעדה. בתור גבר שרגיל שנשים או מתעבות אותו או משכיבות אותו, נראה שהימים שהוא מבלה עם בתו מאזנים אותו, מקרקעים אותו, מחברים אותו לחיים. אבל הוא עדיין לא נראה מאושר. יש לו הכל – פרסום, כסף, נשים – כל מה שנחשב בגדר פנטזיה, אבל ריק לו.

 

קופולה הבת משרטטת כאן פרופיל לא מחמיא של כוכבי קולנוע, אבל זה פרופיל שאנחנו כבר יודעים שהיא מתארת מתוך היכרות אינטימית. תחילה כבתו של אחד מגדול במאי הקולנוע של דורנו, ואז כאשתו של במאי קליפים מפורסם, וכבת זוגם של שלל ידוענים וזמרים, ולבסוף, בזכות עצמה והקריירה שלה כבמאית שמכירה את החיים האלה מקרוב. קופולה לא עונה על השאלה המתבקשת: אם חייהם של הכוכבים והמפורסמים כל כך מלאים (בחומריות וגשמיות וגופניות) איך יתכן שהם כה ריקים? ואיך יתכן שאנשים שחיים חיים שרוב צופי הקולנוע והטלוויזיה חולמים עליהם, הם עדיין לא מאושרים? היא לא עונה על השאלה ולא מציעה ממש תשובה או תיקון. תשובה אין, אבל היא מתארת ברצף אווירירי מאוד של סצינות ושוטים איך האישיות של הכוכב הולכת ונמחקת. זה מתחיל כשעיתונאי אחד שואל אותו במסיבת העיתונאים "מי אתה באמת?" וקופולה חותכת לפני שהוא מפסיק לענות. בסצינה אחרת היא מראה איך מגיע השחקן לסטודיו איפור באולפן הוליוודי בו יוצקים על פניו מסיכת גבס כדי ליצור תבנית של פניו. וכך הוא עטוף ואטום בתוך הגבס, פניו מחוקות, הוא לא יכול לזוז או לדבר או לראות, נשאר לבד. כלוא, בתוך הפנים שלו.

 

sofia coppola somewhere

אחרי האוסקר על התסריט של "אבודים בטוקיו" עברה קופולה לאתגר הגדול יותר של "מארי אנטואנט", סרט תקופתי, ראוותני ונפלא בעיני שמספר את הסיפורים שקופולה מתמחית בהם – חייהם של העשירים, המפורסמים, המשועממים, הריקניים והלא מובנים, שכלואים בתוך פרסומם ועושרם – אבל על קנווס גדול ממה שהיא היתה רגילה לו.

 

בבואי להעריך את "אי שם" אני מצוי בקונפליקט מסוים. זוכרים את הסצינה ב"אבודים בטוקיו" בה מתוודה סקרלט ג'והנסון בפני ביל מוריי שכמו לכל נערה מתבגרת גם לה היתה פאזה בה היא ניסתה להיות צלמת וצילמה בעיקר את כפות הרגליים של עצמה? ובכן, יש רגעים ב"אי שם" שנראה כאילו סופיה קופולה היא קצת בת 15 שמצלמת את כפות רגליים של עצמה. שמבחינת התוכן והאבחנות, היא עדיין ילדה שמנסה להתחשבן עם הוריה, אבל כאמנית ויזואלית היא מציגה בסרט התבגרות ויזואלית.

 

ביחס לשלושת הסרטים שלה עד כה, "אי שם" הוא סרט נועז בהחלט: סרט אווירה שכלום לא קורה בו, אבל הכלום הזה ממוסגר בפריימים יפהפיים (לא ברור למה נטשה קופולה את לאנס אקורד, הצלם הנפלא הקבוע שלה, אבל בחירתה בהאריס סאווידס, אחד הצלמים הכי נהדרים כרגע באמריקה, משאירה אותה בידיים טובות). עד כדי כך שלרגעים נראה ש"אי שם" הוא כמעט וידיאו-ארט שמקום הקרנתו הראוי הוא בגלריית אמנות. אבל הצמצום הזו הוא בדיוק משמעות הסרט: קוםולה עושה דיאטה סגנונית אחרי האקססיביות של "מארי אנטואנט" והיא לוקחת את האנטי-גיבור שלה – הוא אנטי-גיבור משום שהוא לרוב פאסיבי, בשעה שגיבורים אמורים להיות אקטיביים – למסע של דיאטה כזאת, שהמפגש שלו עם הבת שלו יגרום לו לבחון מחדש את כל מה שיש לו, ולעזוב את הכל מאחור.

 

Categories: ביקורת

07 ינואר 2011 | 16:11 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

מתעכבים

דיוויד לינץ' גייס את האתר genero.tv כדי למצוא קליפים לשני שירים שלו. לפני כמה ימים הוא בחר בזוכים. אחת מהם היא תמר דרכלי הישראלית, שגייסה את אדם הורביץ ואת ואן נויין לשחק בקליפ אפלולי לשירו של לינץ' "אני יודע", על גבר אובססיבי שמנסה להשיב את אהובתו באמצעות שלט רחוק פלאי. דרכלי זכתה ב-2000 ליש"ט. הנה הקליפ.


===============


אני די שונא לחוות דעה על סרט על סמך הטריילר שלו, אבל פתאום הגיע לתיבות המייל טריילר לסרט ישראלי חדש. כלומר, לא ממש חדש. "סשן", של חיים בוזגלו, מותחן אירוטי דובר אנגלית, בכיכובם של בר רפאלי וסטיב באוור, שצולם לפני כשלוש שנים (הטריילר מסתובב ביו-טיוב כבר שנה וחצי). הטריילר כל כך איום, כל כך צ'יזי, שזה כמעט מפתה להכתיר את בוזגלו – לפחות כשהוא מנסה לעסוק בסרטי ז'אנר – כאווה בול הישראלי (בוזגלו הוא עם כשרון, אבל נדמה לי שבשנים האחרונות הוא מעדיף לתקתק כמות על פני איכות. עם זאת, המעט שראיתי מ"להתחיל מחדש", סדרה שנראה שהיה בה יותר נשמה ממה שבוזגלו השקיע בסרטיו בשנים האחרונות, היה לא רע בכלל). אני אהיה בשוק אם יתברר לבסוף ש"סשן" יותר טוב מהטריילר שלו, ואם הוא אכן כזה, צריך לתבוע את עורך הטריילר. הנה, קבלו את בר רפאלי במותחן אירוטי (אל דאגה, אני בספק אם יש שם אירוטיקה של ממש):






================


אני מודה, כל הגנים שלי קופצים לדום כשאני רואה משהו שקשור ב"מלחמת כוכבים". כלומר, "מלחמת הכוכבים" האמיתי. ההוא. מאז. לפני זמן רב מאוד, בגלקסיה רחוקה רחוקה בשם הסבנטיז והאייטיז. והנה ששת סרטי "מלחמת הכוכבים" עומדים לצאת בבלו-ריי, ואני תוהה האם זה מה שסוף סוף יגרום לי לקום ולקנות לעצמי בלו-ריי.





=================


מישהו יכול להסביר לי לאן נעלם "יללה"? הסרט של ג'פרי פרידמן ורוב אפסטין הוקרן בבכורה בארץ בפסטיבל סרטי הסטודנטים לפני כחצי שנה, והיה אמור לצא במוזיאון בתחילת דצמבר. ואז נדחה. כששאלתי ביונייטד קינג למה הוא נדחה, נאמר לי שהסופות השלגים באירופה תקעו את העותק שם. הסופות חלפו, ובהנחה שהעותק לא הובל על ידי להק אדומי חזה שצנחו מתים מעל לואיזיאנה אני מתחיל לתהות האם הסרט הזה אי פעם באמת יגיע ארצה. השבוע הוא יצא בדי.וי.די, מה שאומר שקהל היעד המיידי שלו – שממילא גר על הציר שבין המוזיאון לאוזן השלישית – יראה אותו כבר בבית. חבל, הסרט מקסים – מעין סרט דוקומנטרי אבל עם שחקנים, על אלן גינסברג והשערוריה שהשיר שלו, "יללה", יצר ב-1957 כשהוכתר כתועבה – והוא גרם לי ממש להתפעל מג'יימס פרנקו, שמגלם את גינסברג, והוא נהדר כאן, ויש בו כמה הברקות קולנעיות מקסימות. ולדעתי במוזיאון תל אביב הוא גם היה יכול להצליח, בקרב חובבי שירה, ספרות, והקהילה ההומו-לסבית. סרט פולחן שכזה. אולי הם מחכים להצמיד אותו להפצה של "127 שעות", כדי שיהיו לנו שני סרטי ג'יימס פרנקו בבת אחת?


=================


"המשוטט" יצא להקרנות סינמטקיות בסוף השבוע הזה. אחד הפרויקטים היותר מסוגננים ונועזים ומעניינים שנעשו בארץ. כן, יש לי בעיות עם הסוף שלו, וכן, הייתי מעיז ומאפשר לשוטים הארוכים והמדויקים שלו (בצילומו של שי גולדמן) להימשך לפרקי זמן ארוכים יותר. יש לי סבלנות. אבל גם עם שתי ההסתייגויות הקטנות האלה, אני ממליץ לכל מי שמחבב ארט-האוס אמיתי – קרי, הסרטים של צאי מינג ליאנג או קים קי דוק או מה שקורה בקולנוע ההונגרי והרומני בעשור האחרון – להתפעל מהסרט הזה. כתבתי על "המשוטט" כמה מילים אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים, שם הוא זכה בפרס לסרט הבכורה ובפרס על הצילום. הבמאי הוא אבישי סיון, שזה סרטו העלילתי הראשון. לפני שלוש שנים התפעלתי מהפרויקט הדוקומנטרי-יומני שלו, "טלנובלה של קולנוען בהקפאה".

Categories: בשוטף