קופולה את קופולה הפקות ומחוות בע"מ
היום עולה בארץ "אי שם", הסרט החדש של סופיה קופולה. בעוד שבועיים יעלה בארץ "טטרו", הסרט החדש-בערך של אבא שלה, פרנסיס פורד קופולה. ארחיב על שניהם מחר. אבל לפני כן, שיטוט ויזואלי בשני הסרטים.
"אי שם" חוזר אל נושאים שהעסיקו את סופיה קופולה בכל סרטיה הקודמים – בתי מלון, כוכבי קולנוע, חיים של שיעמום וריקנות – אלא שהפעם היא עושה את זה עם מעט מאוד עלילה ודיאלוגים, ובעיקר התבוננות. היא המירה את הצלם הקבוע שלה, לאנס אקורד, בהאריס סאווידס ("אלפנט"), מה שגרם לי לחשוב שהיא חשבה על גאס ואן-סאנט כשהיא בימה את הסרט הזה.
"אי שם" הוא כמו לקסיקון של כל הדימויים שקופולה חוזרת אליהם בחייה וביצירתה. למשל, כוס הוויסקי המוארת מאחור בפריים בראש הפוסט, שמזכירה את הוויסקי של ביל מוריי ב"אבודים בטוקיו". אבל לקופולה יש גם איזשהו עניין עקבי עם ענייני גוף וגופניות. לקופולה יש חיבה עתיקה להתעמלות קרקע, והיא גילמה את המתעמלת בקליפ שביים בעלה לשעבר, ספייק ג'ונז, לכמיקל בראדרס. הנה פריים:
וב"אי שם" מגלמת אל פנינג בתו של כוכב קולנוע שמתאמנת בהחלקה על הקרח, גם זה סוג של שילוב בין ספורט ובין ריקוד. הנה פריים:
אבל העיסוק בגוף אצל קופולה לא נגמר באיזור ה"מהוגן" של התעמלות הקרקע וההחלקה על הקרח, ואולי היא אומרת לנו משהו מורכב כאן. לקופולה יש גם איזושהי חיבה לריקודי חשפניות. האם היא טוענת שריקודי חשפניות זה אמנותי/ספורטיבי לא פחות מהתעמלות קרקע? או שמא הפוך? שהתעמלות קרקע והחלקה על הקרח יוצרים החפצה של גוף האשה בדיוק כמו ריקודי מוט במועדוני חשפנות, אלא שאלה נתפסים כלגיטימיים ואלה נתפסים כתועבה.
קופולה ביימה לווייט סטרייפס קליפ שלם, בכיכובה של קייט מוס, שהוא ריקוד מוט אחד ארוך, הישר ממועדוני חשפנות:
ובשתי סצינות נפרדות היא מציגה את גיבור הסרט שלה (סטיבן דורף) כמי שנהנה להעביר את זמנו בבהייה משועממת למדי בריקודי מוט פרטיים בסוויטת המלון שלו מאת צמד תאומות רקדניות:
================
אגב, אם כבר מדברים על תסביכי גוף: זה כלום לעומת מה שקורה במוח של דארן ארונופסקי. ראיתי את "ברבור שחור" ועף לי המוח.
================
במאי השנה ראיתי בפריז את העותק המשוחזר של "נעליים אדומות", סרטם של אמריק פרסבורגר ומייקל פאוול מ-1948. חודשיים אחר כך הגיע הסרט לפסטיבל ירושלים. חודשיים אחר כך הוקרן בפסטיבל חיפה סרט תיעודי על ג'ק קרדיף, צלם הסרט. ולמרות שהסרט התיישן קצת, נדמה שהשנה הוא חי מתמיד. ראיתי בשבועיים האחרונים שני סרטים שמצטטים באופן מפורש מתוך "נעליים אדומות". האחד הוא "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, השני הוא "טטרו" של פרנסיס פורד קופולה. שני הסרטים אמורים – אם לא יהיו שינויים – לצאת בארץ באותו יום ממש, 20 בינואר (עוד שבועיים).
"ברבור שחור" עושה ל"אגם הברבורים" בדיוק מה ש"נעליים אדומות" עשה לאגדה באותה שם של הנס כריסטיאן אנדרסון. כלומר, הוא מספר את הסיפור של רקדנית הבלט והכוריאוגרף שרוצים להעלות מופע בהשראת האגדה, אבל אז חייהם הופכים להיות כמעט זהים למה שקורה באגדה. הם נכנסים לדמות, נטמעים בתוכה, והאגדה משתלטת עליהם.
אצל קופולה האב, עלילת הבלט והמוזיקה היא ק משנית בעלילה הגדולה יותר של קשר בין שני אחים שנפגשים אחרי ניתוק ארוך. וקטעי הבלט, הדמיון, החלומות והפלאשבקים הם הרגעים היחידים בצבע בסרט שמצולם כולו בשחור-לבן. ושם, באחד מהפלאשבקים, מופיע שוט שפשוט זהה לשוט מפורסם מתוך "נעליים אדומות", בו גלי ים נראים כאילו הם מכסים את הקהל בהופעה ומגיעים עד לבמה. קופולה עושה אותו דבר:
עוד שוט בלטי מתוך "טטרו". אעלה עוד פריימים יפים מהסרט הזה לקראת עלייתו:
לא מזמן ראיתי שוב את "תינוקה של רוזמרי" וכשראיתי אתמול את "ברבור שחור" חשבתי שהוא מאוד מזכיר את הסרט של פולנסקי. שני הסרטים מתארים דמות נשית היסטרית ויוצרים אצל הצופה תחושה מלחיצה אלא שבעוד שפולנסקי שומר על תחושת חוסר וודאות מסויימת (האם רוזמרי חווה סוג של טירוף פוסט לידה והכל הזייה המתרחשת בראש שלה או שבאמת השכנים הנחמדים שלה ובעלה כרתו ברית שטנית) אצל ארונופסקי לעומת זאת די ברור שנינה לא מחוברת למציאות (מה שמאוד הלחיץ אותי אני חייב להודות) חוצמזה לדעתי ארונופסקי העמיס יותר מדי על הסרט : הזייה, אובססיה לגירוד עד זוב דם, חרדת אם, רומן לסבי, בעיית עצמות לא ברורה (WTF) ונראה לי שיש שם עוד. בהשוואה אליו פולנסקי עשה ללא ספק עבודה אלגנטית יותר.
ראיתי היום את "התייר", ומעניין אותי אם אהבת אותו, מכיוון שהערך העיקרי שלו הוא שהוא פשוט נראה מאוד יפה. אין בו הרבה מעבר לזה, אבל חיבבתי אותו, בדרך משונה שכזו.ואתה?
והיום ב-MGM סרטו הראשון ויחיד עד כה של האח והבן רומן קופולה – סי קיו.
בטטרו יש מחווה לא רק ל"נעליים אדומות" אלא גם ל"סיפורי הופמן" המופלא והפחות מוכר של אותם יוצרים. השוט השני ששמת – הוא מחווה לסיפורי הופמן.
ההשוואה ל'תינוקה של רוזמרי' אמנם מתבקשת אבל אני לא יודע כמה דמיון באמת יש בין הסרטים. בעוד סרטו של פולנסקי מציג בחורה רגילה שנקלעת ספק באמת, ספק בהזייתה לסיטואציה מעוררת אימה ובכל זאת חיצונית שאינה בשליטתה, סרטו של אורונופסקי עוסק בעיקר במאבק פנימי של בחורה שמנסה לצאת מעצמה, לפרוץ את הגבולות שמגדירים אותה ועל הדרך יוצאת לגמרי מאיפוס ומאבדת את שפיות דעתה.
אז אם קיים בסיס להשוואה בין שני הסרטים הוא סגנוני בעיקר ולא תוכני.
מעולם לא נמניתי על מעריצי סופיה קופולה
אבל די עשית לי חשק לראותך את החדש שלה.
ובהחלט נמניתי על שונאיו של ארונובסקי,
אבל אנשים שאני מעריכה את טעמם (וגם הם שנאו את רקוויאם לחלום) התעלפו מ"ברבור שחור", וגרמו לי לצפות לסרט בכיליון עיניים, אוזניים ולב…
ראיתב ב"אי שם" סרט מאוד סטירי ומצחיק שמתייחס לשואו-ביז האמריקני אבל שלא באמת קורה בו כלום מבחינה דרמתית. יש בו הרבה אירוניה והזרה אבל לא מסע נפשי של גיבור או שינוי.