פון דונרסמרק הגרמני מביים את אנג'לינה ג'ולי האמריקאית על הסט האיטלקי של רימייק לסרט צרפתי

פורסם ב"פנאי פלוס", 5.1.2011

מכירים את הסרטים האלה, שבזמן הצפייה בהם אתם דווקא נהנים וחושבים שמדובר בבידור קליל ובלתי מזיק, אבל ביציאה מהקולנוע אתם פתאום קולטים שהסרט היה מבוסס כולו על רעיון כה מופרך ולא הגיוני שהוא הורס לכם את את כל הצפייה וגורם לכם להרגיש רע מזה שנהניתם ממנו? כזה הוא "התייר". מתישהו לקראת סופו אנחנו לומדים משהו על הדמויות שפשוט הורג את הסרט ומסרט חביב וקצפתי הוא הופך לסרט כמעט בלתי נסבל מרוב אידיוטיות.

אבל לפני כן, הבה נעיין לרגע בכרזת הסרט. רדו עם העיניים לקרדיט התסריט. מדהים, על התסריט של "התייר" חתומים שלושה קולנוענים זוכי אוסקר: כריסטופר מקווארי זכה באוסקר על התסריט של "החשוד המיידי"; ג'וליאן פלוז זכה באוסקר על התסריט של "גוספורד פארק"; ופלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שגם ביים את הסרט, זכה באוסקר על הסרט הזר על סרטו הגרמני "חיים של אחרים". לקחו גרמני, בריטי ואמריקאי לכתוב יחד תסריט לרימייק של סרט צרפתי. הסרט המקורי, "אנתוני זימר" של ז'רום סאל מ-2005, הצליח לא רע בעולם, ואף בישראל. העניין הוא שנראה שאף אחד מהתסריטאים לא הובא כדי לפתור את המבנה ואת הלוגיקה של הסרט, וכל אחד מן הסתם רק בא לשכתב סצינות. ואכן, יש בסרט כמה סצינות שנונות למדי.

ועוד הרהור בנושא: זהו גורלו של במאי שזוכה באוסקר על הסרט הזר? פון דונרסמרק הפך לבמאי מהולל ונערץ בעולם לפני ארבע שנים, כשביים בגיל 32 את סרט הבכורה שלו, "חיים של אחרים". מאז זכייתו באוסקר העתיק פון דונרסמרק את מגוריו ללוס אנג'לס והתחיל לתכנן את הקריירה ההוליוודית שלו. אז אם דמיינתם שהבמאי של סרט בוגר ומתוחכם כמו "חיים של אחרים" ימשיך את הקריירה שלו בבימוי עוד סרטים בוגרים ומתוחכמים כמו זה, התוכניות שלו היו אחרות. הוא רצה לביים את ג'וני דפ ואת אנג'לינה ג'ולי. לקח לו ארבע שנים לבחור סרט, וגם כשהוא בחר לביים את "התייר" נראה שהוא היסס: הוא הסכים, ואז פרש, ואז חזר בו מפרישתו. הימור שלי? הוא הבין שהסרט הזה לא לרמתו, אבל כנראה שהאנשים סביבו ייעצו לו לקחת הזדמנות זהב כזאת – גם ג'ולי, גם דפ, וגם סרט אירופאי עם שיק, לא משהו המוני מדי, ושעדיף לו כבר לעשות משהו ולא להתפנק אחרת יסר חינו בעיני המפיקים וממילא העולם ישכ אותו. ובכן, ליצור סרטים נשכחים כמו "התייר" היא דרך בטוחה יותר להישכח. גם אם רוג'ר דונלדסון היה מביים את הסרט הוא היה יוצא אותו דבר.

"התייר", למקרה שלא ראיתם את "אנתוני זימר", הולך בערך כך: אנג'לינה ג'ולי מגלמת אשת מסתורין שנמצאת תחת מעקב של סוכנויות ביון ומאפיונרים. היא אשת סודו של פושע מיסתורי שגנב מיליונים ממאפיונר וכעת נרדף על ידי משטרות בינלאומיות ואנשיו של הנגנב. כדי להרחיק מעליו חשד מטיל הנמלט על נערתו משימה: לעלות על רכבת, למצוא פראייר ולגרום לכל מי שעוקב אחריה להאמין שזה הוא. האשה (אנג'לינה ג'ולי) עושה כמצוותו עולה לרכבת מפריז לוונציה ומוצאת מורה אמריקאי לחשבון (ג'וני דפ). מאותו רגע כולם בטוחים שהוא האיש שהם מחפשים, הוא לא מבין למה כולם יורים עליו ורודפים אותו, והמרדף מתחיל בו כולם ינסו להערים על כולם.

עבור ג'ולי יש משהו בתפקיד שלה שקצת מזכיר את סרט הפעולה הקודם שלה, "סולט". שוב, אישה שמסתובבת עם זהות בדויה וכולם דולקים אחריה. אבל "סולט" היה אנרגטי ומגניב. "התייר" הוא רק מגניב למחצה. יש בו לא מעט קטעים רופסים למדי שבהם הסרט נראה לא מספיק רציני כדי להיות באמת מותח או מפתיע. וג'וני דפ מצליח לשברירי שניה לחשוף חוש תזמון קומי מעולה, מה שגרם לי לרצות לראות אותו מנסה להתמודד עם קומדיה של ממש. מצד שני, איכשהו חשבתי שמישהו כמו רוברט דאוני ג'וניור היה הופך את התפקיד הראשי – זה של התייר – לקליל ומבדר יותר.

האמת, פון דונרסמרק עושה עבודה לא רעה בהענקת סטייל אירופאי לסרט. ברגעיו הטובים – ויש כמה כאלה – "התייר" נראה נצר למותחנים הקומיים שהאולפנים ההוליוודיים הפיקו באירופה בשנות הששים, מ"לתפוס את הגנב" ועד "חידון בחרוזים", סרטים שחגגו את עידן הסילון וזרקו כוכבים שרמנטיים ופוטוגניים לתוך נופים שיצאו ממדריכי טיולים. תוך כדי הצפייה חשבתי לעצמי שברגעיו מעוררי הפרנויה יש משהו בבימוי שמזכיר את פולנסקי, וש"פרנטיק" אולי היה השראה לכמה סצינות, וברגעים שהוא מצליח להיות מצחיק יש משהו בסרט שמזכיר קצת את סרטיו של בלייק אדוארדס ("הפנתר הוורוד"). כמה ימים אחרי שראיתי את הסרט, אדוארדס הלך לעולמו. אז הסרט הזה, זניח וחסר חשיבות ככל שיהיה, הוא סוג של הומאז' מאוחר לסרטיו של אדוארדס. ניחא.

אירוע מעניין יתרחש הערב ב-19:00 במרכז ענב בתל אביב: כנס של איגוד התסריטאים שבמרכזו הצהרה יוצאת דופן: איגוד התסריטאים (וגם הבמאים) מצטרפים להסתדרות הכללית. באסיפה הערב יוכל כל מי שיתמוך במהלך הזה לחתום על מסמכי הצטרפות. אני, כחבר איגוד התסריטאים, כבר עשיתי את זה מוקדם יותר השבוע.

המהלך הזה מעניין מאוד ומסקרן אותי. אני מצליח לראות את הפוטנציאל העיקרי שטמון בו: כעובדים המאוגדים בהסתדרות יוכל האיגוד מעתה לנהל משא ומתן עם זכיינים (למשל) לקביעת תנאי מינימום להעסקה. הסיטואציה הסטטוטורית המעט משונה כרגע היא שאיגוד עובדים – כלומר גילדה, שמאגדת עצמאים ולא שכירים – יכול לפעול כאיגוד מקצועי (כנסים וכו') אבל לא כנציג במו"מ על תנאי תעסוקה ושכר של חבריו. זאת בשעה שבאמריקה, מעוז הקפטיליזם, אנחנו קוראים חדשות לבקרים על המו"מים שמקיימות הגילדות השונות מול האולפנים. בארץ, קבע הממונה על ההגבלים העסקיים, זה אסור (אגב, מתברר שגם באנגליה). כלומר, התברר שהדרך היחידה שאיגוד מקצועי יוכל לייצג את חבריו במו"מ קולקטיבי כדי למנוע שחיקה של המקצוע ותנאי השכר היא לעשות את זה דרך ההסתדרות, שתעמיד לאיגוד ליווי מקצועי ומשפטי.

חששות? בוודאי שיש. למשל, מי מבטיח לנו שכשההסתדרות תהיה עסוקה במאבקים למען ועדי עובדים עצומים בגודלם במשק – חברת חשמל, עובדי הנמלים – שבכלל יהיה להם זמן להתעסק בבעיות הקטנות של איגוד קטן שמונה כמה מאות חברים בלבד? שאלתי את השאלה ונעניתי שכדי לראות לאן השידוך הזה ילך ההסתדרות מוותרת לחברי האיגוד על דמי החבר בסך 25 שקל בחודש לשנה הראשונה, ובסופה יבחן האם שיתוף הפעולה בין המוסדות הניב תוצאות. בקיצור, לי זה נראה שיש כאן רק אופציה לדברים חיוביים. ואם לא, אז חוזרים למקום שבו אנחנו נמצאים בו עכשיו ממילא.

אני לא אצליח להגיע היום לכנס ב-19:00 במרכז ענב, אז אם מישהו מקוראיי יהיה שם, אשמח לדיווחים. איכשהו נראה לי שאנחנו נמצאים ברגע בזמן שבו התאגדות מקצועית שוב נראית הדבר הנכון לעשות, ובוודאי כשרוצים לשבת בשולחן המו"מ מול גופים כלכליים עצומי משאבים כמו זכייניות הטלוויזיה. אני סקרן לדעת האם יש גם קולות המתנגדים למהלך.

היום עולה בארץ "אי שם", הסרט החדש של סופיה קופולה. בעוד שבועיים יעלה בארץ "טטרו", הסרט החדש-בערך של אבא שלה, פרנסיס פורד קופולה. ארחיב על שניהם מחר. אבל לפני כן, שיטוט ויזואלי בשני הסרטים.

"אי שם" חוזר אל נושאים שהעסיקו את סופיה קופולה בכל סרטיה הקודמים – בתי מלון, כוכבי קולנוע, חיים של שיעמום וריקנות – אלא שהפעם היא עושה את זה עם מעט מאוד עלילה ודיאלוגים, ובעיקר התבוננות. היא המירה את הצלם הקבוע שלה, לאנס אקורד, בהאריס סאווידס ("אלפנט"), מה שגרם לי לחשוב שהיא חשבה על גאס ואן-סאנט כשהיא בימה את הסרט הזה.

"אי שם" הוא כמו לקסיקון של כל הדימויים שקופולה חוזרת אליהם בחייה וביצירתה. למשל, כוס הוויסקי המוארת מאחור בפריים בראש הפוסט, שמזכירה את הוויסקי של ביל מוריי ב"אבודים בטוקיו". אבל לקופולה יש גם איזשהו עניין עקבי עם ענייני גוף וגופניות. לקופולה יש חיבה עתיקה להתעמלות קרקע, והיא גילמה את המתעמלת בקליפ שביים בעלה לשעבר, ספייק ג'ונז, לכמיקל בראדרס. הנה פריים:

וב"אי שם" מגלמת אל פנינג בתו של כוכב קולנוע שמתאמנת בהחלקה על הקרח, גם זה סוג של שילוב בין ספורט ובין ריקוד. הנה פריים:

אבל העיסוק בגוף אצל קופולה לא נגמר באיזור ה"מהוגן" של התעמלות הקרקע וההחלקה על הקרח, ואולי היא אומרת לנו משהו מורכב כאן. לקופולה יש גם איזושהי חיבה לריקודי חשפניות. האם היא טוענת שריקודי חשפניות זה אמנותי/ספורטיבי לא פחות מהתעמלות קרקע? או שמא הפוך? שהתעמלות קרקע והחלקה על הקרח יוצרים החפצה של גוף האשה בדיוק כמו ריקודי מוט במועדוני חשפנות, אלא שאלה נתפסים כלגיטימיים ואלה נתפסים כתועבה.

קופולה ביימה לווייט סטרייפס קליפ שלם, בכיכובה של קייט מוס, שהוא ריקוד מוט אחד ארוך, הישר ממועדוני חשפנות:

ובשתי סצינות נפרדות היא מציגה את גיבור הסרט שלה (סטיבן דורף) כמי שנהנה להעביר את זמנו בבהייה משועממת למדי בריקודי מוט פרטיים בסוויטת המלון שלו מאת צמד תאומות רקדניות:

================

אגב, אם כבר מדברים על תסביכי גוף: זה כלום לעומת מה שקורה במוח של דארן ארונופסקי. ראיתי את "ברבור שחור" ועף לי המוח.

================

במאי השנה ראיתי בפריז את העותק המשוחזר של "נעליים אדומות", סרטם של אמריק פרסבורגר ומייקל פאוול מ-1948. חודשיים אחר כך הגיע הסרט לפסטיבל ירושלים. חודשיים אחר כך הוקרן בפסטיבל חיפה סרט תיעודי על ג'ק קרדיף, צלם הסרט. ולמרות שהסרט התיישן קצת, נדמה שהשנה הוא חי מתמיד. ראיתי בשבועיים האחרונים שני סרטים שמצטטים באופן מפורש מתוך "נעליים אדומות". האחד הוא "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, השני הוא "טטרו" של פרנסיס פורד קופולה. שני הסרטים אמורים – אם לא יהיו שינויים – לצאת בארץ באותו יום ממש, 20 בינואר (עוד שבועיים).

"ברבור שחור" עושה ל"אגם הברבורים" בדיוק מה ש"נעליים אדומות" עשה לאגדה באותה שם של הנס כריסטיאן אנדרסון. כלומר, הוא מספר את הסיפור של רקדנית הבלט והכוריאוגרף שרוצים להעלות מופע בהשראת האגדה, אבל אז חייהם הופכים להיות כמעט זהים למה שקורה באגדה. הם נכנסים לדמות, נטמעים בתוכה, והאגדה משתלטת עליהם.

אצל קופולה האב, עלילת הבלט והמוזיקה היא ק משנית בעלילה הגדולה יותר של קשר בין שני אחים שנפגשים אחרי ניתוק ארוך. וקטעי הבלט, הדמיון, החלומות והפלאשבקים הם הרגעים היחידים בצבע בסרט שמצולם כולו בשחור-לבן. ושם, באחד מהפלאשבקים, מופיע שוט שפשוט זהה לשוט מפורסם מתוך "נעליים אדומות", בו גלי ים נראים כאילו הם מכסים את הקהל בהופעה ומגיעים עד לבמה. קופולה עושה אותו דבר:

עוד שוט בלטי מתוך "טטרו". אעלה עוד פריימים יפים מהסרט הזה לקראת עלייתו:

אתם שמים לב לזה גם, נכון? כל שנה בימים הראשונים של ינואר עובר מלאך המוות ואוסף כמה שיותר אנשים מפורסמים, כדי שנזכור שהוא קיים. ואחרי שהלילה כתבתי על גיבור שלי מהסבנטיז, הבוקר אני קורא בטוויטר של סטיבי שגם מיק קארן, מגיבורי האייטיז שלי, הלך אתמול לעולמו. הוא מת מסרטן בגיל 52 בלבד. מיק קארן היה הבסיסט של להקת ג'פאן, הלהקה של דיוויד סילביאן, ובזכותו התאהבתי בבס פרטלס. אחרי שג'פאן התפרקה הוא הקים עם פיטר מרפי, סולן "באוהאוס", את Dali's Car, הרכב בניחוח טוקסידומון מסוים, והיו להם שני להיטים שזכו להתנגן פה ושם ברדיו:

השירים האלה גורמים לי פתאום להתגעגע גם לשריקבק, עוד להקה עם נוכחות רבה לבס. קארן המשיך להוציא אלבומי סולו יפים, בהם שיתף פעולה עם דיוויד סילביאן וחבריו מימי ג'פאן.

מה שמזכיר לי: לדיוויד סילביאן יש דיסק חדש ומאוד מאוד יפה בשם "Sleepwalkers" שמאגד בתוכו את ההקלטות ושיתופי הפעולה שהוא עשה בעשור האחרון, חלקן לא יצאו באף דיסק רשמי שלו. סילביאן, שהיה הזמר האהוב עלי בשנות השמונים, די נעלם מהשטח בעשור האחרון (הוא הוציא שני דיסקים לא קלים להאזנה, באופן עצמאי והוא די מתחפר באלמוניות אי שם בערבות אמריקה) והדיסק החדש מזכיר שעדיין מדובר באחד היוצרים המרתקים שעובדים בעולם המוזיקה.

================

זה הוזכר בתגובות, אבל אני מציין את זה גם כאן, לטובות הדורות הבאים: גם פיט פוסטלתווייט ("בשם האב", "החשוד המיידי" ואיש הפרחים מ"גנב עירוני") מת ביום ראשון מסרטן. הוא היה בן 64.

=================

דפדפו לאחור לתחילת ינואר בשנים קודמות וספרו לי אם אני טועה או שהתחושות שלי נכונות: כל תחילת ינואר יש מפולת שלגים של אנשים מפורסמים שהולכים לעולמם. לא יכול להיות מקרי, נכון?

ג'רי רפרטי, אחד הזמרים האהובים עליי בתקופת הסופט-רוק שלי בסבנטיז, מת היום בגיל 63 אחרי ששנים עם אלכוהול הרסו לו את הכבד. בדרך לשם הוא יצר בין 1972 ל-1978 כמה מהלהיטים היפים והרכים והענוגים והזכורים של הסבנטיז. ובראשם את זה – "בייקר סטריט", עם ליין הסקסופון וליווי הבונגוז:

אבל תמיד חיבבתי יותר את השיר הזה שלו, "Right Down the Line", שיר שעושה נעים בכל הגוף:

בעשור וחצי האחרונים רפרטי מוכר יותר לקהל צעיר יותר בזכות הסצינה ההיא עם העינוי וחיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו. סצינה שמתרחשת בשעה שברדיו מתנגן להיט הבאבל-גאם-הדילני של רפרטי, "תקוע באמצע איתך", אותו הקליט תחת הצמד סטילרז וויל:

================

ואם אנחנו כבר מתכנסים, בואו נראה מה קורה בהוליווד שהתעוררה היום לחיים אחרי כמעט שבועיים של חופשת חג המולד. הראשונים שלחזרו לתפקוד היו המפיקים שפרסמו את עשרת הסרטים המועמדים לפרס גילדת המפיקים. סיכוי מצוין שלפחות תשעה מתוך העשרה האלה יהיו גם המועמדים לאוסקר. מועמדי המפיקים הם:

"אומץ אמיתי", האחים כהן

"התחלה", כריסטופר נולן

"127 שעות", דני בויל

"ברבור שחור", דארן ארונופסקי

"פייטר", דיוויד או. ראסל

"צעצוע של סיפור 3 ", לי אונקריץ'

"נאום המלך", טום הופר

"הילדים בסדר", ליסה צ'ולודנקו

"גנב עירוני", בן אפלק

"הרשת החברתית", דיוויד פינצ'ר

(אני כתבתי את שמות הבמאים. כמובן שלגילדת המפיקים מועמדים מפיקי הסרטים ולא הבמאים).

==============

גם גילדת התסריטאים הכריזה היום על מועמדיה אבל ההכרזה הזאת די ריקה מתוכן (לפחות בקונטקסט של ניבוי זוכי האוסקר) כי הגילדה הזאת באופן עקבי מתעקשת להעניק פרסים רק למי שהוא חבר האיגוד שלה, לכן לא מעט תסריטים שנכתבו על ידי תסריטאים שאינם חברי איגוד (או שהם מאוגדים באיגוד תסריטאים אחר) נפסלו מהתמודדות על הפרס. כלומר, זה לא פרס ל"התסריט הטוב ביותר", אלא פרס ל"התסריט הטוב ביותר מבין התסריטים של אנשי שלומנו". תסריטים כמו "נאום המלך" ו"צעצוע של סיפור 3 ", שבטוח יקבלו מועמדות לאוסקר (ל"נאום המלך יש גם סיכוי לזכות באוסקר על התסריט) או כמו "סופר צללים", "קר עד העצם" ו"ביוטיפול", שבהחלט עשויים להתגנב למועמדויות לאוסקר. מבין מה שנותר, המועמדים לפרס גילדת התסריטאים הם:

תסריט מקורי: "ברבור שחור", "פייטר", "התחלה", "הילדים בסדר", "תני בבקשה".

תסריט מעובד: "הרשת החברתית", "אומץ אמיתי", "127 שעות", "גנב עירוני", "אני אוהב אותך פיליפ מוריס"

שני התסריטים האחרונים בכל קוגוריה הן בחירות מקוריות ומפתיעות ומוצלחות, שהתגנבו פנימה בזכות הפסילה של התסריטים שסיכוייהם באוסקר משמעותיים יותר.

===================

ואפרופו איגודי תסריטאים (א') – על זה קראתם?

ואפרופו איגודי תסריטאים (ב') – לקח לי כשבועיים להרהר בכך – לראות אם יש לי את הזמן ואת הכסף להשקיע בזה – ולבסוף החלטתי שאני די חייב את זה, וכך נרשמתי אתמול ל"פסגת התסריטאים", הדנה בת יומיים שתתקיים בסינמטק תל אביב ב-30-31 בינואר עם סיד פילד, מייקל הייג ושות'. כתבתי את זה בעבר: סיד םילד הוא בעיני קליבר בהוראת תסריטאות אפילו משמעותי יותר מרוברט מקי, או לפחות לא נופל ממנו. ומייקל הייג הוא גם מישהו שנדרשתי לספריו ומצאתי אותם שימושיים. בקיצור, נראה לי חובה. שלפתי את כרטיס האשראי ונרשמתי. יש כאן עוד מישהו שיגיע לסדנה הזאת?

שלשום בבוקר צפיתי סוף סוף ב"אני אהבה". הרבה זמן אני מנסה לתפוס את הסרט הזה. זה התחיל בכך שפתאום שמעתי שיש בארץ איזשהו סרט איטלקי עם טילדה סווינטון, לא שמעתי עליו קודם, וגם הוא איכשהו חמק ארצה מתחת לכל חישני הרדאר שלי: לא ראיתי שום פרסום עליו, לא קראתי ביקורות עליו, הוא ממש התגנב ארצה בחשאי. אבל בהדרגה שמעתי מכמה אנשים שהסרט ראוי (הדעות היו חלוקות) וכשניסיתי ללכת לסרט התברר שהוא מוקרן פעמיים בשבוע בשעות שלא היו לי נוחות. לבסוף, הוא ירד. עכשיו הוא הגיע סוף סוף לדי.וי.די. מודה, אם הייתי רואה אותו לפני כמה שבועות יש סיכוי שהוא היה נכנס אפילו לרשימת סרטי השנה שלי, למרות שאני לא לגמרי סגור על זה. אני צריך כמה שבועות של חילחול, ואם אראה שהסרט ממשיך ללוות אותי, אולי אעדכן את הרשימה.

אני קצת בקונפליקט לגבי הסרט. מצד אחד, הסיפור – על אשה עשירה המתאהבת בשף צעיר (יותר נכון, היא מתאהבת בשרימפס של השף הצעיר), בשעה שבעלה ובנה מנהלים מאבק ירושה על המפעל שהקים הסבא – לא הרשים אותי. מצד שני, הסרט, שביים האמן לוקה גואדנינו, פשוט מרהיב ויזואלית. שלשום, תוך כדי הצפייה, הייתי חייב להקפיא את הפריים אחרי רבע שעה של סרט – בו רואים מלמעלה את טילדה סווינטון צועדת – ולהעלות אותו בהתפעמות אילמת לבלוג. וזה המשיך. בכל רגע שהקפאיתי את התמונה, הסרט נעצר על קומפוזיציה או צבעוניות מפעימה. זה, יחד עם תנועות המצלמות המודגשות (זומים ארוכים) ועריכה שנראה שנותנת בעיטה לטמפו בכל קאט וקאט, גרמו לסרט הזה להיות גם גרנדיוזי וגם בעל תנופה רבה. בקיצור, מבחינה ויזואלית הסרט הזה מענג.

ראו למשל את הסיקוונס הקצר הזה שבו מחליטה טילדה סווינטון – המגלמת אשה שגרה במילנו – לעצור ולהרהר קצת בעקבות מכתב שהיא קראה – ולעשות את זה דווקא בין צריחי הדואומו של מילנו. שימו לב שתמיד במרכז הפריים, גם אם זה מרחוק ובקטן, סווינטון תמיד נמצאת בפריים, בשמלה כחולה שדי מתמזגת באפור של הקתדרלה.

תחילת הסרט מציגה את מילנו, ואז את אחוזת המשפחה, בזמן שלג. ופתאום היה לי פלאשבק: ראיתי כבר סרט שמתחיל עם כותרת בכתב מסולסל על רקע נופים עירוניים מושלגים. זה היה "לידה" של ג'ונתן גלייזר, שגם הוא מתרחש בין דמויות עשירות ושניהם אכן סרטים אופראיים מאוד. הנה כותרות הפתיחה של "אני אהבה":

והנה כותרות הפתיחה של "לידה":

אני חייב עוד קצת על יוסף שילוח לפני שממשיכים הלאה, כי הוא באמת היה שחקן אדיר מאין כמוהו. אני חוזר לאירוע המחווה שנערך לכבודו בפסטיבל ירושלים ביולי 2009. אחד הקטעים שהכי ריגשו אותי באותו טקס היו דברים שאמר על הבמה שמי זרחין. ב-1995 זרחין ליהק את שילוח לסרט הבכורה שלו כבמאי, "לילסדה". דרך סיפוריו של זרחין למדתי על האופן שבו שילוח – שעל המסך נראה כאילו הוא שולף את תפקידי כקוסם מהשרוול – עובד בדקדקנות על הדמויות שהוא מגלם, רצינית ונלעגת כאחת. קל היה לראות באולם שהאנקדוטות שזרחין סיפר – לא לקהל, אלא לשילוח עצמו שישב בשורה הראשונה – ריגשו את שילוח מאוד. והשילוב בין רגעים מרגשים ובין רגעים מצחיקים, איכשהו היה מתאים גם לדמויות ששילוח התפרסם איתן. הרגע הזה נחרת בזכרוני. אתמול ביקשתי מזרחין רשות לפרסם כמה קטעים מהתמלול של אותם סיפורים שהוא סיפר באותו ערב. זרחין הסכים. הנה הם כאן.

================

שמי זרחין באירוע המחווה ליוסף שילוח, סינמטק ירושלים, 14.7.2009:

ישיבת הליהוק הראשונה על הסרט "לילסדה". אומר לי המפיק מיכה שרפשטיין על יוסי שילוח: "את השחקן הכי מצחיק בארץ אתה רוצה לקחת לתפקיד הכי עצוב בסרט, למה?". אמרתי לו: "אני לא יודע, כתבתי בשביל יוסי את התפקיד, בלעדיו אני לא עושה את הסרט".

מיכה מרים קצת את קולו ואומר: "תפסיק, תפסיק כבר לדבר כמו ילד קטן. זה לא שאני מתנגד לשילוח, אבל אין בנאדם שאין לו תחליף".

וזהו שלא.

זו אולי אחת הקלישאות שאני הכי שונא. כי אני חושב שאין בנאדם שיש לו תחליף.

וגם אם כן, וגם אם יש איזושהי אמת מעצבנת בקלישאה הזאת, התפקיד שלנו, שחקנים ובמאים, זה למצוא את הדבר הזה שבגללו לדמות הנבנית אין תחליף.

וזהו יוסי.

גם כשהוא עושה דמות שולית כביכול, גם כשזו דמות עגולה או שטוחה או מרובעת או כל תצורה גיאומטרית אחרת… גם כשזה סטריאוטיפ, רחמנא לצלן, תמיד יהיה שם את הדבר הספציפי, הנוסף, היוסי-שילוחי, שיהפוך את הדמות הזאת לחד פעמית, לשלו בלבד. גם אם מוכרת – תמיד אחרת.

לדמויות של יוסי שילוח אין תחליף.

איך הוא עושה את זה? אני לא באמת יודע. אולי זה קשור לאופן שבו שילוח מתקשר עם אנשים. אני מזהיר אותכם – עוד מעט נצא לדשא לקוקטייל, ובטח רבים מכם ייגשו ליוסי כדי לברך ולהחמיא. תיזהרו. נורא מהר הוא יתחיל לדובב אתכם, תוך שניות תמצאו את עצמכם מספרים לו את סיפור חייכם והוא מקשיב בשקיקה, שותה בצמא כל סיפור, מצלם כל ג'סטה, לומד לעומק את שפת הגוף שלכם, מוסיף עוד נדבך למחקר הנדיב שהוא עושה כל חייו לדבר הזה שנקרא בני אדם.

תאמינו לי. ביליתי איתו עשרה ימים תמימים במסע פסטיבלים בניו יורק ובשיקגו.

לא היה דייל או מלצרית או קופאי בחנות או חדרנית במלון או במאי גרמני או שחקנית אוסטרלית שהוא לא דובב ודובב ודובב עד שכמעט ויצאה לי הנשמה. איכשהו בסוף השיחות האלה, יצאו האנשים מחוייכים ושמחים ויוסי יצא עצוב.

פגישת עבודה ראשונה שלנו. אחד על אחד. אנחנו קוראים ביחד את התסריט של "לילסדה". אנחנו קוראים, נעצרים, משוחחים, מנתחים. וליוסי יש כל הזמן דמעות בעיניים, הוא מתרגש, מרגע לרגע נעשה יותר ויותר קודר ועגום. אמרתי לו: יוסי, אתה מדאיג אותי, אל תשכח שזאת קומדיה, מיכאל עובר מצבים מצחיקים, הוא גם דמות מצחיקה.

ויוסי אומר: אין סתירה, באיש הזה יש עצב עמוק, ככל שעצבונו יהיה גדול כך הוא יצחיק יותר, אבל אנחנו נצחק אליו מתוך אהבה. חוץ מזה, מיכאל לא יודע שהוא מצחיק, ולכן לי כשחקן אסור להתחבר אל הצד הזה, אסור לי להתאמץ להצחיק את הצופים, זאת תהיה בגידה איומה. אני אוהב אותו, אמר יוסי, אני רוצה להכיר אותו לעומק ובשום פנים ואופן לא לבגוד בו. וחוץ מזה, נשמתי (כך הוא נהג לקרוא לי כדי לרכך את הנזיפה שתיכף הגיעה), מה זה הדיבורים האלה על דמות? שיהיה ברור, כרגע אין דמות, זה רק נייר. כתוב יפה מאוד, זה נכון, אבל רק נייר. אנחנו צריכים לעשות ממנו דמות ושאלוהים יעזור לנו.

שבועות ארוכים יוסי ישב לי על הצוואר, שאל וחקר ובדק והמציא והעמיק אל העבר ואל ההווה של מיכאל, בחריצות וביסודיות, ואני נהניתי מכל שנייה.

על הסט לא דיברנו הרבה. די מהר הגיע הרגע שבעיני הוא הרגע המאושר ביותר של במאי העובד על סרט – אתה מסתכל על שחקן וקולט שהוא מבין את הדמות הרבה יותר ממך.

באחת משיחותינו הרבות סוף סוף קיבלתי אומץ ושאלתי אותו על כל אותן דמויות קומיות מוקצנות שהוא גילם ושאיתן התקשיתי. ובמיוחד על פארוק מ"אלכס חולה אהבה". שאלתי: איך מסתדרת הדמות הזאת עם האג'נדה המזרחית שלך? עם כל הדיבורים היפים על דמויות קומיות והעצב שלהן – איך זה שבנית דמות כל כך מוקצנת, נלעגת?

יוסי אמר: פה יקירי זה כבר משהו אחר. פה זו היתה שליחות. פה הייתה משימה אמיתית. כי כבר הייתי כל כך מיואש מהדמויות האלה, ובעיקר מהעמדות המעוותות שדרכן הן התקבלו, עד שאמרתי לעצמי – הפעם אני עושה אותו עד הסוף, כל כך קיצוני עד שלא יוכלו יותר לעשות דמויות כאלה. זה יהיה סטריאוטיפ וירטואוזי, אבי אבות הסטריאוטיפים, וזה גם מה שיקבור אותם סופית. הקבורה תהיה מרהיבה.

צדקת יוסי. אני מסתכל היום על מה שעשית שם וחושב, זה באמת מאסטר פיס של יאוש, אבל מצחיק עד דמעות.

ועוד סיפור אחד קטן:

במהלך הקריאות של התסריט ל"לילסדה", בעבודת ההכנה שלפני הצילומים, שמתי לב שיש רפליקה אחת שבאופן קבוע יוסי מדלג עליה. זוהי סצינה חשובה שבה מיכאל מתוודה בפני יונה. סוף סוף נפתחים ביניהם דברים, הוא עושה חשבון נפש קטן, מדבר על היחסים שלו עם ילדיו ואומר לה: "הם דואגים לי אבל לא אוהבים אותי, אני יודע את זה".

הבנתי שאולי יש פה איזה קושי, ואולי סתם מקריות. אבל גם בחזרה שלפני הצילום – שוב יוסי דילג. שאלתי אותו: יש איזושהי בעיה עם הטקסט פה? אתה רוצה שנבדוק את זה? שנדבר על זה? יוסי חייך ונפנף באצבעו ואמר: יא ממזר, יא עקרוט, עלית עלי, הא? אל תדאג, אני פשוט לא רוצה לבזבז את הרגע הזה. תן לי אותו. גם לי מגיע משהו מהמיכאל הזה.

וזאת ההזדמנות שלי יוסי להגיד לך – אני דואג לך וגם אוהב אותך, מאוד אוהב אותך, ומודה לך על בית הספר הנדיב והמרגש שעשית לי.

=================

ועוד קצת לזכרו של שילוח:

קטע קצר ומקסים מתוך הראיון ששילוח העניק לפני שנתיים ל"מאגר העדויות הישראלי". והספד יפה של שמוליק דובדבני, שמנסה לתקן את כל העיוותים שמבקרי שנות השבעים עשו לדמויות של שילוח בפרט ולסרטי הבורקס בכלל.

ובשבת ישלפו ערוצי הסרטים של יס את כל סרטיו של יוסף שילוח במחסניהם – ששה במספר – ויקרינו אותם ברצף בערוץ יס 2 החל מ-13:50. לפי סדר ההקרנה: "השוטר אזולאי", "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה", "לילסדה", "ימים של אהבה", "ככר החלומות". חמישה מהם סרטים ראויים לצפייה – מצחיקים ומרגשים – גם בלי קשר למותו של שילוח.

מימין: בומבה צור, עמי ארצי, יהודה ברקן, יוסף שילוח ומונה זילברשטיין. צילום: יוני המנחם

יוני המנחם, צלם הסטילס שליווה לא מעט מהפקות הקולנוע בארץ, העלה נתח קטן אך אדיר מארכיון הצילומים שלו לפייסבוק. מ"הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי ב-1973 ועד "מדורת השבט" של יוסף סידר ב-2003, יש הצצות לכמה מהסרטים המפורסמים ביותר שצולמו בישראל ("חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי"), וגם כמה מהאיזוטריים והנשכחים ביותר שצולמו כאן (ובכן, "הבלש האמיץ שוורץ", שמופיע בראש הפוסט. סרט שמעולם לא ראיתי, אבל בחרתי בתמונה הזאת כדי להמשיך ולעסוק בזכרו של יוסף שילוח, שהלך הבוקר לעולמו). המנחם צילם גם לא מעט מהפקות של קנון שצולמו בישראל בשנות השמונים, חלקן זניחות לחלוטין, אבל שהביאו לכאן לא מעט פיגורות קולנועיות מוכרות.

תפקידו של צלם הסטילס על הסט הוא לצלם את הסצינות המצטלמות, לתת למערך יחסי הציבור של הסרט איזשהו טעם על מראה הסרט וכוכביו לפני שאפשר לדלות פריימים מהעותק הסופי עצמו. אבל מדי פעם, למרות שלדעתי זה לא חלק מהגדת התפקיד, הפנה המנחם את עדשתו לאחור וצילם דווקא את הצוות ולא את הכוכבים המצטלמים (או גם וגם. או את ההווי המשותף של הצוות והשחקנים בהפוגות שבין הטייקים). ובעוד שצילומי סטילס של הסצינות אין בהם עניין של ממש מרגע שהסרט כבר קיים ואפשר ללכוד ממנו פריימים בדי.וי.די (או לתלוש פריימים מעותק 35 המ"מ), אלה צילומי הסט וצוות הצילום שהפכו לאוצר ארכיאולוגי מקסים שמציג את אחת מתקופות הזוהר של הקולנוע הישראלי, זה שגיבוריו הולכים ונעלמים, אבל חלק מהם – יבדלו לחיים ארוכים ובריאים ופוריים – עדיין פועל ומשגשג בימים אלה. הגלריה המלאה נמצאת כאן, אני מקווה שהוא יוסיף עליה בקרוב. הנה כמה דגימות שאהבתי במיוחד:

בועז דוידזון (מזוקן), אמנון סלומון (מאחורי המצלמה), יהודה ברקן (מאחורי הביצה) על הסט של "צ'רלי וחצי"

שוב בועז דוידזון (מזוקן, עם קסקט) ושוב יהודה ברקן (עם ברט), הפעם בצילומי "חגיגה בסנוקר". מאחורי הדולי: דוד גורפינקל

אדם גרינברג (מאחורי המצלמה) מצלם את אינגריד ברגמן על הסט של "אשה ושמה גולדה"

יוסף שילוח ז"ל. צילום: הלן יאנובסקי. באדיבות מרט פרחומובסקי ופרויקט "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי"

יוסף שילוח היה פייטר. כמעט שנתיים שקולנוענים מדברים עליו במבט מודאג ועצוב, מדברים על "המחלה" שהוא נלחם בה ושבכל רגע תכריע אותו. עלו אליו לרגל, חיבקו אותו, הצדיעו לו, אבל הוא המשיך להילחם. בכל פעם שמישהו אמר עליו שנותרו לו ימים ספורים לחיות נדמה שזה רק החיה אותו עוד יותר והוא הצליח להאריך ימים, הרבה יותר ממה שלא מעט מהמקורבים לו ניבאו לו. ב-6:00 בבוקר, בגיל 69, אחרי מאבק ארוך ומייסר בסרטן, הוא הלך לעולמו.

לא אגזים אם אומר שיוסף שילוח היה אחד השחקנים המבריקים של הקולנוע והתיאטרון הישראלי. הוא היה מבריק כי איכשהו, הוא תמיד היה צעד אחד לפני הקהל שלו. אני מעריך שהאופן שבו אני גיליתי את שילוח אינו שונה במיוחד מהאופן שבו לא מעט מקהלו גילה אותו.

זה התחיל בדמויות הצבעוניות והקרקסיות שגילם בקומדיות העממיות של שנות השבעים. כילד ואז כנער צחקתי כמו כל בני דורי מהמבטאים הפרסיים של שילוח ב"ספיחס", "סבבה" ו"אלכס חולה אהבה". כשהתבגרתי קצת והלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה ניסו ללמד אותי שהמבטאים של יוסף שילוח ושל זאב רווח ושל חיים טופול בקומדיות הישראליות היו למעשה מבזים ומשפילים. למדתי שם שבקולנוע הישראלי – להבדיל מכל קולנוע אחר בעולם – אסור לשחקן לעשות מבטא. הוא חייב תמיד להישמע צבר. כי אם הוא מדבר במבטא זה אומר שהוא מגחיך עדה שלמה (לרוב, טענו מרציי באוניברסיטה, הבעיה היה עם מבטאים מזרחיים. איש לא טען שמבטא אידישאי מגחיך את העדה האשכנזית). לקח לי כמה שנים להתפקח מהשקר ההרסני הזה, ומי שעזר לי בכך היה שילוח עצמו. במהלך שנות התשעים ראיתי אותו פעמיים, לא כקומיקאי אלא כשחקן. פעם אחת על הבמה, ב"הילד חולם" של חנוך לוין. אני זוכר את התפקיד שלו כאילו פצצת אטום התפוצצה מול עיניי. פתאום, שחקן שזיהיתו אותו רק מסרטים קומיים, מוגזמים, מופיע מולי על במה ולופת אותי במשחק עדין ומדויק שגם במקומות הכי רחוקים והכי זולים באולם ניכרת כמות העוצמה והאלגנטיות בו. שילוח הג'נטלמן נחשף גם ב"לילסדה" של שמי זרחין.

ואז התחלתי לעקוב אחריו מקרוב יותר (אם כי, מעולם לא נפגשנו. ההערכה לי אליו היתה מרחוק) וגיליתי את אחד השחקנים העדינים, הפקחים, המדויקים והמודעים לעצמם. יותר מזה, שילוח התגלה גם כשחקן פוליטי מאוד, שלכל תפקיד שלו הוא מצא צידוק חברתי. לדמויות הפרסיות ולפארסות בהן השתתף בשנות השבעים הוא מצא נימוק חברתי, המעצים את העדה שלו, ולא מגחיך אותו כמו שהמרצים שלי באוניברסיטה ניסו לטעון.

לפני כשנה וחצי, באירוע מחווה מרגש מאוד שנעשה לכבודו במהלך פסטיבל ירושלים (אחד מאותם אירועים שנעשו מתוך חשש שנותרו לו שבועות ספורים לחיות), הוקרנו קטעים מראיון ארוך שערך איתו מרט פרחומובסקי במסגרת הפרויקט שלו "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי". שם הוא דיבר באופן יפה על האופן החתרני שבו הוא רואה את הדמויות שאותן גילם. מותו מחייב אותנו לעיין מחדש בסרטיו, לצחוק עם כמה מהדמויות הכי בלתי נשכחות שנוצרו בקולנוע הישראלי, וכעת למצוא בהם את המימד החתרני ששילוח מצא בהן, למצוא את הצד הרציני בקומדיה הפרועה של השחקן האדיר הזה.