אני חייב עוד קצת על יוסף שילוח לפני שממשיכים הלאה, כי הוא באמת היה שחקן אדיר מאין כמוהו. אני חוזר לאירוע המחווה שנערך לכבודו בפסטיבל ירושלים ביולי 2009. אחד הקטעים שהכי ריגשו אותי באותו טקס היו דברים שאמר על הבמה שמי זרחין. ב-1995 זרחין ליהק את שילוח לסרט הבכורה שלו כבמאי, "לילסדה". דרך סיפוריו של זרחין למדתי על האופן שבו שילוח – שעל המסך נראה כאילו הוא שולף את תפקידי כקוסם מהשרוול – עובד בדקדקנות על הדמויות שהוא מגלם, רצינית ונלעגת כאחת. קל היה לראות באולם שהאנקדוטות שזרחין סיפר – לא לקהל, אלא לשילוח עצמו שישב בשורה הראשונה – ריגשו את שילוח מאוד. והשילוב בין רגעים מרגשים ובין רגעים מצחיקים, איכשהו היה מתאים גם לדמויות ששילוח התפרסם איתן. הרגע הזה נחרת בזכרוני. אתמול ביקשתי מזרחין רשות לפרסם כמה קטעים מהתמלול של אותם סיפורים שהוא סיפר באותו ערב. זרחין הסכים. הנה הם כאן.

================

שמי זרחין באירוע המחווה ליוסף שילוח, סינמטק ירושלים, 14.7.2009:

ישיבת הליהוק הראשונה על הסרט "לילסדה". אומר לי המפיק מיכה שרפשטיין על יוסי שילוח: "את השחקן הכי מצחיק בארץ אתה רוצה לקחת לתפקיד הכי עצוב בסרט, למה?". אמרתי לו: "אני לא יודע, כתבתי בשביל יוסי את התפקיד, בלעדיו אני לא עושה את הסרט".

מיכה מרים קצת את קולו ואומר: "תפסיק, תפסיק כבר לדבר כמו ילד קטן. זה לא שאני מתנגד לשילוח, אבל אין בנאדם שאין לו תחליף".

וזהו שלא.

זו אולי אחת הקלישאות שאני הכי שונא. כי אני חושב שאין בנאדם שיש לו תחליף.

וגם אם כן, וגם אם יש איזושהי אמת מעצבנת בקלישאה הזאת, התפקיד שלנו, שחקנים ובמאים, זה למצוא את הדבר הזה שבגללו לדמות הנבנית אין תחליף.

וזהו יוסי.

גם כשהוא עושה דמות שולית כביכול, גם כשזו דמות עגולה או שטוחה או מרובעת או כל תצורה גיאומטרית אחרת… גם כשזה סטריאוטיפ, רחמנא לצלן, תמיד יהיה שם את הדבר הספציפי, הנוסף, היוסי-שילוחי, שיהפוך את הדמות הזאת לחד פעמית, לשלו בלבד. גם אם מוכרת – תמיד אחרת.

לדמויות של יוסי שילוח אין תחליף.

איך הוא עושה את זה? אני לא באמת יודע. אולי זה קשור לאופן שבו שילוח מתקשר עם אנשים. אני מזהיר אותכם – עוד מעט נצא לדשא לקוקטייל, ובטח רבים מכם ייגשו ליוסי כדי לברך ולהחמיא. תיזהרו. נורא מהר הוא יתחיל לדובב אתכם, תוך שניות תמצאו את עצמכם מספרים לו את סיפור חייכם והוא מקשיב בשקיקה, שותה בצמא כל סיפור, מצלם כל ג'סטה, לומד לעומק את שפת הגוף שלכם, מוסיף עוד נדבך למחקר הנדיב שהוא עושה כל חייו לדבר הזה שנקרא בני אדם.

תאמינו לי. ביליתי איתו עשרה ימים תמימים במסע פסטיבלים בניו יורק ובשיקגו.

לא היה דייל או מלצרית או קופאי בחנות או חדרנית במלון או במאי גרמני או שחקנית אוסטרלית שהוא לא דובב ודובב ודובב עד שכמעט ויצאה לי הנשמה. איכשהו בסוף השיחות האלה, יצאו האנשים מחוייכים ושמחים ויוסי יצא עצוב.

פגישת עבודה ראשונה שלנו. אחד על אחד. אנחנו קוראים ביחד את התסריט של "לילסדה". אנחנו קוראים, נעצרים, משוחחים, מנתחים. וליוסי יש כל הזמן דמעות בעיניים, הוא מתרגש, מרגע לרגע נעשה יותר ויותר קודר ועגום. אמרתי לו: יוסי, אתה מדאיג אותי, אל תשכח שזאת קומדיה, מיכאל עובר מצבים מצחיקים, הוא גם דמות מצחיקה.

ויוסי אומר: אין סתירה, באיש הזה יש עצב עמוק, ככל שעצבונו יהיה גדול כך הוא יצחיק יותר, אבל אנחנו נצחק אליו מתוך אהבה. חוץ מזה, מיכאל לא יודע שהוא מצחיק, ולכן לי כשחקן אסור להתחבר אל הצד הזה, אסור לי להתאמץ להצחיק את הצופים, זאת תהיה בגידה איומה. אני אוהב אותו, אמר יוסי, אני רוצה להכיר אותו לעומק ובשום פנים ואופן לא לבגוד בו. וחוץ מזה, נשמתי (כך הוא נהג לקרוא לי כדי לרכך את הנזיפה שתיכף הגיעה), מה זה הדיבורים האלה על דמות? שיהיה ברור, כרגע אין דמות, זה רק נייר. כתוב יפה מאוד, זה נכון, אבל רק נייר. אנחנו צריכים לעשות ממנו דמות ושאלוהים יעזור לנו.

שבועות ארוכים יוסי ישב לי על הצוואר, שאל וחקר ובדק והמציא והעמיק אל העבר ואל ההווה של מיכאל, בחריצות וביסודיות, ואני נהניתי מכל שנייה.

על הסט לא דיברנו הרבה. די מהר הגיע הרגע שבעיני הוא הרגע המאושר ביותר של במאי העובד על סרט – אתה מסתכל על שחקן וקולט שהוא מבין את הדמות הרבה יותר ממך.

באחת משיחותינו הרבות סוף סוף קיבלתי אומץ ושאלתי אותו על כל אותן דמויות קומיות מוקצנות שהוא גילם ושאיתן התקשיתי. ובמיוחד על פארוק מ"אלכס חולה אהבה". שאלתי: איך מסתדרת הדמות הזאת עם האג'נדה המזרחית שלך? עם כל הדיבורים היפים על דמויות קומיות והעצב שלהן – איך זה שבנית דמות כל כך מוקצנת, נלעגת?

יוסי אמר: פה יקירי זה כבר משהו אחר. פה זו היתה שליחות. פה הייתה משימה אמיתית. כי כבר הייתי כל כך מיואש מהדמויות האלה, ובעיקר מהעמדות המעוותות שדרכן הן התקבלו, עד שאמרתי לעצמי – הפעם אני עושה אותו עד הסוף, כל כך קיצוני עד שלא יוכלו יותר לעשות דמויות כאלה. זה יהיה סטריאוטיפ וירטואוזי, אבי אבות הסטריאוטיפים, וזה גם מה שיקבור אותם סופית. הקבורה תהיה מרהיבה.

צדקת יוסי. אני מסתכל היום על מה שעשית שם וחושב, זה באמת מאסטר פיס של יאוש, אבל מצחיק עד דמעות.

ועוד סיפור אחד קטן:

במהלך הקריאות של התסריט ל"לילסדה", בעבודת ההכנה שלפני הצילומים, שמתי לב שיש רפליקה אחת שבאופן קבוע יוסי מדלג עליה. זוהי סצינה חשובה שבה מיכאל מתוודה בפני יונה. סוף סוף נפתחים ביניהם דברים, הוא עושה חשבון נפש קטן, מדבר על היחסים שלו עם ילדיו ואומר לה: "הם דואגים לי אבל לא אוהבים אותי, אני יודע את זה".

הבנתי שאולי יש פה איזה קושי, ואולי סתם מקריות. אבל גם בחזרה שלפני הצילום – שוב יוסי דילג. שאלתי אותו: יש איזושהי בעיה עם הטקסט פה? אתה רוצה שנבדוק את זה? שנדבר על זה? יוסי חייך ונפנף באצבעו ואמר: יא ממזר, יא עקרוט, עלית עלי, הא? אל תדאג, אני פשוט לא רוצה לבזבז את הרגע הזה. תן לי אותו. גם לי מגיע משהו מהמיכאל הזה.

וזאת ההזדמנות שלי יוסי להגיד לך – אני דואג לך וגם אוהב אותך, מאוד אוהב אותך, ומודה לך על בית הספר הנדיב והמרגש שעשית לי.

=================

ועוד קצת לזכרו של שילוח:

קטע קצר ומקסים מתוך הראיון ששילוח העניק לפני שנתיים ל"מאגר העדויות הישראלי". והספד יפה של שמוליק דובדבני, שמנסה לתקן את כל העיוותים שמבקרי שנות השבעים עשו לדמויות של שילוח בפרט ולסרטי הבורקס בכלל.

ובשבת ישלפו ערוצי הסרטים של יס את כל סרטיו של יוסף שילוח במחסניהם – ששה במספר – ויקרינו אותם ברצף בערוץ יס 2 החל מ-13:50. לפי סדר ההקרנה: "השוטר אזולאי", "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה", "לילסדה", "ימים של אהבה", "ככר החלומות". חמישה מהם סרטים ראויים לצפייה – מצחיקים ומרגשים – גם בלי קשר למותו של שילוח.

מימין: בומבה צור, עמי ארצי, יהודה ברקן, יוסף שילוח ומונה זילברשטיין. צילום: יוני המנחם

יוני המנחם, צלם הסטילס שליווה לא מעט מהפקות הקולנוע בארץ, העלה נתח קטן אך אדיר מארכיון הצילומים שלו לפייסבוק. מ"הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי ב-1973 ועד "מדורת השבט" של יוסף סידר ב-2003, יש הצצות לכמה מהסרטים המפורסמים ביותר שצולמו בישראל ("חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי"), וגם כמה מהאיזוטריים והנשכחים ביותר שצולמו כאן (ובכן, "הבלש האמיץ שוורץ", שמופיע בראש הפוסט. סרט שמעולם לא ראיתי, אבל בחרתי בתמונה הזאת כדי להמשיך ולעסוק בזכרו של יוסף שילוח, שהלך הבוקר לעולמו). המנחם צילם גם לא מעט מהפקות של קנון שצולמו בישראל בשנות השמונים, חלקן זניחות לחלוטין, אבל שהביאו לכאן לא מעט פיגורות קולנועיות מוכרות.

תפקידו של צלם הסטילס על הסט הוא לצלם את הסצינות המצטלמות, לתת למערך יחסי הציבור של הסרט איזשהו טעם על מראה הסרט וכוכביו לפני שאפשר לדלות פריימים מהעותק הסופי עצמו. אבל מדי פעם, למרות שלדעתי זה לא חלק מהגדת התפקיד, הפנה המנחם את עדשתו לאחור וצילם דווקא את הצוות ולא את הכוכבים המצטלמים (או גם וגם. או את ההווי המשותף של הצוות והשחקנים בהפוגות שבין הטייקים). ובעוד שצילומי סטילס של הסצינות אין בהם עניין של ממש מרגע שהסרט כבר קיים ואפשר ללכוד ממנו פריימים בדי.וי.די (או לתלוש פריימים מעותק 35 המ"מ), אלה צילומי הסט וצוות הצילום שהפכו לאוצר ארכיאולוגי מקסים שמציג את אחת מתקופות הזוהר של הקולנוע הישראלי, זה שגיבוריו הולכים ונעלמים, אבל חלק מהם – יבדלו לחיים ארוכים ובריאים ופוריים – עדיין פועל ומשגשג בימים אלה. הגלריה המלאה נמצאת כאן, אני מקווה שהוא יוסיף עליה בקרוב. הנה כמה דגימות שאהבתי במיוחד:

בועז דוידזון (מזוקן), אמנון סלומון (מאחורי המצלמה), יהודה ברקן (מאחורי הביצה) על הסט של "צ'רלי וחצי"

שוב בועז דוידזון (מזוקן, עם קסקט) ושוב יהודה ברקן (עם ברט), הפעם בצילומי "חגיגה בסנוקר". מאחורי הדולי: דוד גורפינקל

אדם גרינברג (מאחורי המצלמה) מצלם את אינגריד ברגמן על הסט של "אשה ושמה גולדה"

יוסף שילוח ז"ל. צילום: הלן יאנובסקי. באדיבות מרט פרחומובסקי ופרויקט "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי"

יוסף שילוח היה פייטר. כמעט שנתיים שקולנוענים מדברים עליו במבט מודאג ועצוב, מדברים על "המחלה" שהוא נלחם בה ושבכל רגע תכריע אותו. עלו אליו לרגל, חיבקו אותו, הצדיעו לו, אבל הוא המשיך להילחם. בכל פעם שמישהו אמר עליו שנותרו לו ימים ספורים לחיות נדמה שזה רק החיה אותו עוד יותר והוא הצליח להאריך ימים, הרבה יותר ממה שלא מעט מהמקורבים לו ניבאו לו. ב-6:00 בבוקר, בגיל 69, אחרי מאבק ארוך ומייסר בסרטן, הוא הלך לעולמו.

לא אגזים אם אומר שיוסף שילוח היה אחד השחקנים המבריקים של הקולנוע והתיאטרון הישראלי. הוא היה מבריק כי איכשהו, הוא תמיד היה צעד אחד לפני הקהל שלו. אני מעריך שהאופן שבו אני גיליתי את שילוח אינו שונה במיוחד מהאופן שבו לא מעט מקהלו גילה אותו.

זה התחיל בדמויות הצבעוניות והקרקסיות שגילם בקומדיות העממיות של שנות השבעים. כילד ואז כנער צחקתי כמו כל בני דורי מהמבטאים הפרסיים של שילוח ב"ספיחס", "סבבה" ו"אלכס חולה אהבה". כשהתבגרתי קצת והלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה ניסו ללמד אותי שהמבטאים של יוסף שילוח ושל זאב רווח ושל חיים טופול בקומדיות הישראליות היו למעשה מבזים ומשפילים. למדתי שם שבקולנוע הישראלי – להבדיל מכל קולנוע אחר בעולם – אסור לשחקן לעשות מבטא. הוא חייב תמיד להישמע צבר. כי אם הוא מדבר במבטא זה אומר שהוא מגחיך עדה שלמה (לרוב, טענו מרציי באוניברסיטה, הבעיה היה עם מבטאים מזרחיים. איש לא טען שמבטא אידישאי מגחיך את העדה האשכנזית). לקח לי כמה שנים להתפקח מהשקר ההרסני הזה, ומי שעזר לי בכך היה שילוח עצמו. במהלך שנות התשעים ראיתי אותו פעמיים, לא כקומיקאי אלא כשחקן. פעם אחת על הבמה, ב"הילד חולם" של חנוך לוין. אני זוכר את התפקיד שלו כאילו פצצת אטום התפוצצה מול עיניי. פתאום, שחקן שזיהיתו אותו רק מסרטים קומיים, מוגזמים, מופיע מולי על במה ולופת אותי במשחק עדין ומדויק שגם במקומות הכי רחוקים והכי זולים באולם ניכרת כמות העוצמה והאלגנטיות בו. שילוח הג'נטלמן נחשף גם ב"לילסדה" של שמי זרחין.

ואז התחלתי לעקוב אחריו מקרוב יותר (אם כי, מעולם לא נפגשנו. ההערכה לי אליו היתה מרחוק) וגיליתי את אחד השחקנים העדינים, הפקחים, המדויקים והמודעים לעצמם. יותר מזה, שילוח התגלה גם כשחקן פוליטי מאוד, שלכל תפקיד שלו הוא מצא צידוק חברתי. לדמויות הפרסיות ולפארסות בהן השתתף בשנות השבעים הוא מצא נימוק חברתי, המעצים את העדה שלו, ולא מגחיך אותו כמו שהמרצים שלי באוניברסיטה ניסו לטעון.

לפני כשנה וחצי, באירוע מחווה מרגש מאוד שנעשה לכבודו במהלך פסטיבל ירושלים (אחד מאותם אירועים שנעשו מתוך חשש שנותרו לו שבועות ספורים לחיות), הוקרנו קטעים מראיון ארוך שערך איתו מרט פרחומובסקי במסגרת הפרויקט שלו "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי". שם הוא דיבר באופן יפה על האופן החתרני שבו הוא רואה את הדמויות שאותן גילם. מותו מחייב אותנו לעיין מחדש בסרטיו, לצחוק עם כמה מהדמויות הכי בלתי נשכחות שנוצרו בקולנוע הישראלי, וכעת למצוא בהם את המימד החתרני ששילוח מצא בהן, למצוא את הצד הרציני בקומדיה הפרועה של השחקן האדיר הזה.

מודה, לא ממש הצלחתי להשלים את כל חורי 2010 שפספסתי, ובכל זאת, באמצעות די.וי.די והקרנות בפסטיבלים ובחו"ל ראיתי כמה סרטים מעולים שלא הגיעו להקרנות מסחריות בארץ. הפיתוי עז לערוך את רשימת "עשרת הסרטים הטובים של השנה" שתהיה מבוססת על כלל מה שראיתי השנה ולא רק על סמך הרשימה הרדוקטיבית שנכפית עליו מטעם המפיצים וטעמם המצומצם. אולי יום אחד עוד אעשה את זה.

בכל אופן, אלה לטעמי הסרטים הכי טובים שלא הופצו בארץ (מבין אלה שראיתי):

1. "המעגל הפנימי", צ'רלס פרגוסון (הוקרן בפסטיבל חיפה ובסינמטקים. א.ד מטלון גנזו)

2. "קרלוס", אוליביה אסיאס (הוקרן בפסטיבל ירושלים)

3. "אמא", בונג ג'ון-הו (הוקרן בפסטיבל חיפה)

4. "תן לי להיכנס", מט ריבס

5. "מחוץ לחוק", ראשיד בושארב (הוקרן בפסטיבל חיפה)

6. "רסטרפו", יונגר והתרינגון (הוקרן בפסטיבל ירושלים)

7. "צמא", פארק צ'ן ווק

– "מיקמק", ז'אן-פייר ז'ונה (שני סרטים שעלילתם המעט מרושלת אוזנה על ידי כמה מהרעיונות הוויזואליים היפים והשנונים שראיתי השנה).

8. "תני בבקשה", ניקול הולופסנר (הוקרן בפסטיבל ירושלים. א.ד מטלון גנזו)

– "רהיטים זעירים", לינה דנהאם (הוקרן בפסטיבל ירושלים. שני הסרטים האלה, על ידי במאיות, היו משעשעים ומקוריים יותר מהסרט השלישי שהוקרן בפסטיבל ירושלים והפך ללהיט האינדי הגדול של השנה: "הילדים בסדר" של ליסה צ'ולודנקו. סרט שחיבבתי, אבל שאין לי מושג איך הוא הפך לכזאת הצלחה ביקורתית וקופתית בעולם. נשגב מבינתי).

9. "הטורפים", נמרוד אנטל (הוקרן באייקון. א.ד מטלון גנזו)

10. "לב לא שפוי", סקוט קופר (הוקרן בפסטיבל ירושלים. א.ד מטלון גנזו)

ציון לשבח: "כופר" ("Infidel"), שראיתי בפסטיבל ירושלים, נורא הצחיק אותי. הרבה יותר מ"ארבעה אריות", קומדיית השאהידים שזוכה לפימפום ביקורתי כעת באמריקה. לא הצחיק אותי.

==============

רשימת סרטי השנה המאוחדת שלי, אם כך, היתה נראית בערך כך: 1. "התחלה". 2. "המעגל הפנימי". 3. "קרלוס". 4. "סרט לבן" ו"הזמן שנותר". 5. "אמא" ו"תן לי להיכנס". 6. "צעצוע של סיפור 3 " ו"הדרקון הראשון שלי" (ואולי גם "פלונטר", האמת). 7. "הרשת החברתית". 8. "מחוץ לחוק" ו"רסטרפו". 9. "קיק אס". 10. "צמא".

1. הישראליים.

תכף נסכם את שנת הקולנוע מנקודת מבט בינלאומית ובעיקר נזכיר את שתי המילים שחזרו על עצמן הכי הרבה השנה בדיונים על סרטים: "פייסבוק" ו"חלום". אבל לפני כן, התבוננות מקומית. האם שנת 2010 היתה שנה אדירה או איומה לקולנוע הישראלי? ובכן, תלוי איך אתם מפענחים את הנתונים.

נתחיל עם הצד האדיר: ב-2010 נמכרו 1.1 מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. בסך הכל הפעם השלישית ב-30 השנים האחרונות שזה קורה. למעשה, זו הפעם השלישית בשש השנים האחרונות שזה קרה. כלומר, השוונג האדיר של הקולנוע הישראלי עדיין חי וקיים והקהל מצביע ברגליים. יותר מזה: הסרט שנמצא בראש טבלת הסרטים הקופתיים ביותר בישראל הוא סרט ישראלי: "זוהי סדום". גם זה מאורע די נדיר, שסרט ישראלי נמצא בראש טבלת מכירות הכרטיסים בארץ. בפעם האחרונה זה קרה ב-2006, כש"אביבה אהובתי" עקף בכמה אלפים בודדים את "שודדי הקריביים 2 " והיה לסרט הנצפה ביותר באותה שנה. למעשה, 900 אלף מתוך המיליון וקצת כרטיסים הגיעו משלושה סרטים בלבד: "זוהי סדום" (500,000 כרטיסים), "פעם הייתי" (300,000 כרטיסים) והפתעת השנה – "ארץ בראשית" עם קרוב ל-100,000 צופים (והסרט עדיין מציג!). גם בחו"ל, הקולנוע הישראלי ממשיך לשגשג. "עג'מי" היה מועמד לאוסקר – הסרט הישראלי השלישי ברציפות שעושה את זה. "הדקדוק הפנימי" זכה בפרס הגדול בפסטיבל טוקיו. ו"לבנון" אמנם לא זכה בפרס אופיר ולא זכה להצלחה מספיק גדולה כשהוקרן בארץ בסוף 2009, אבל הוא המשיך את מסע ההצלחות שלו בעולם מאז שזכה בפסטיבל ונציה, וזכה בשני פרסי הקולנוע האירופיים ובשני פרסי אסיה-פסיפיק (איזה מזל שישראל נמצאת גם באירופה וגם באסיה). "לבנון" מככב כעת בלא מעט רשימות סיכום שנה בעולם כאחד הסרטים המצטיינים של השנה. גם "עג'מי" שם. והיה את "שתיקת הארכיון". סרטה התיעודי המדהים של יעל חרסונסקי התחיל את המסע שלו בעולם בינואר בפסטיבל סאנדאנס ומאז הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים והמעוטרים בעולם. והוא לא לבד: מיולי הצטרף אליו גם "חיים יקרים" של שלומי אלדר, סרט תיעודי, אבל שונה לחלוטין, שגם עושה חיל. "חיים יקרים" נמצא כרגע ברשימה המקוצרת בדרך אל האוסקר התיעודי באמריקה.

אז המצב מעולה, נכון? האמת, נכון. קשה להתווכח עם כל זה. גם הצלחה אצל הקהל, גם בעולם, גם פרסים, גם קולנוע תיעודי, גם עלילתי. גם סרטים מאוד מסחריים ועממיים, גם סרטים אמנותיים ומורכבים. השנה היה מהכל. אבל יש ענן אחד ששט באופק וטיפה מלחיץ אותי. האם זה ענן תועה, או תחילתו של טייפון? מאז ספטמבר אף סרט ישראלי לא באמת הצליח למשוך אליו קהל. בדרך, כמעט כל הקונספציות הנפוצות בקשר להפצת סרטים ישראליים התאדו. למשל: זו שטוענת שהסרט שזוכה בפרס אופיר ישתמש בפרס כמקפצה ויהפוך ללהיט. ובכן, כנראה שהכלל הזה לא תקף כשפרסי אופיר מחולקים בערוץ 1 ואיש אינו רואה את הטקס. וכך הפך "שליחותו של הממונה על משבי אנוש" לסרט הראשון מזה 11 שנה שזוכה באופיר אבל לא מביא 100,000 צופים. הוא הביא – בהערכה נדיבה מאוד – כ-70,000 צופים. "הדקדוק הפנימי" ו"התגנבות יחידים", שניים מהסרטים המבריקים והיפים שנעשו השנה בארץ, הביאו עוד פחות מזה. "כלבת" ו"המדריך למהפכה" גם לא שברו קופות. אז מה קרה? האם בספטמבר, בבת אחת, נמאס לקהל המקומי מסרטים ישראליים? או שאולי זו אשמת הסרטים? אולי בשנה של "פעם הייתי", "זוהי סדום" ו"ארץ בראשית", סרטים מלאי רגש וידידותיים לקהל, לאיש לא נשאר כוח לסרטים מורכבים ותובעניים יותר? מה זה אומר לגבי הקולנוע הישראלי בשנת 2011? האם צפוי באופק סרט שיחזיר את הקהל לאולמות? אני מודה, המחשבה שאולי גל ההצלחה העצום של הקולנוע הישראלי בבת אחת הגיע לסיומו די מדאיגה אותי. וכך, ענן שחור אחד קטן מסתיר לי את מה שאמורה להיות אחת השנים היפות בעשור האחרון בקולנוע הישראלי.

2. הפייסבוקיים.

פתאום כולם עם פייסבוק. פייסבוק, פייסבוק, פייסבוק. ואני חושב שדווקא סרט על גוגל היה יכול להיות חשוב ומשמעותי יותר. סלחו לי, אבל לדעתי ההשפעה של גוגל על חיינו עצומה יותר מזו של פייסבוק. ואני מוכן להתערב: בואו נריץ את החיים עשר שנים קדימה ונראה איזה חברה תשרוד: פייסבוק או גוגל? נראה לי שהשניה. ואם שתיהן תשרודנה זה בטח רק כי גוגל מתישהו תקנה את פייסבוק, לא? אבל כל מי שראה את "הרשת החברתית" מבין שפייסבוק זו לא חברה, אלא מטאפורה. ומהבחינה הזאת, זו מטאפורה מרתקת. כי שנת 2010 לא היתה רק השנה שהלוגו של פייסבוק התחיל לעטר כל פרסומת בעולם והמילה "לייק" הפכה (בוודאי בארץ) למילה הכי משומשת וריקה, היא גם היתה השנה בה הקולנוע גילה את פייסבוק כחומר דרמטי וגם כחומר סימבולי. לא רק ב"הרשת החברתית", הסרט שמיועד לזכות באוסקר בסוף פברואר, אלא דווקא בשני סרטים אחרים שלא עוסקים באנשים שהקימו את פייסבוק אלא באנשים שמשתמשים באתר. בסרט העלילתי השנון "באה בקלות" ובסרט התיעודי המטריד "קאטפיש" (אחד הסרטים המדוברים השנה בעולם שלא הגיע בינתיים לשום מסגרת הקרנה בארץ. חפשו אותו). משלושת הסרטים האלה עולה תמונה ברורה אחת: הסיבה שפייסבוק הצליח כל כך היא כי האנושות הפכה, כמעט בין לילה, לחברה של יצורים פסיכוטיים וא-סוציאליים. ההברקה ב"באה בקלות" היא בכך שהסרט – במסווה של סרט נעורים מטופש – מראה יפה שלמעשה טבע האדם לא באמת השתנה. העלילה מבוססת על "אות השני" הקלאסי, כך שבמאה ה-17 רדפו אחר חריגים עם לפידים וקלשונים וכיום רודפים אותם עם סטטוסים בפייסבוק והודעות טקסט. "קאטפיש" מציג את המציאות המטרידה יותר, מציאות בה אנשים מסתגרים בביתם ומנהלים חיים שלמים באופן וירטואלי על ידי פתיחת פרופילים רבים בפייסבוק והתחזות לאחרים. זו, למעשה, ואריאציה על פיצול אישיות. ואריאציה שנהיתה נורמטיבית, לא קלינית. פייסבוק הפך, למעשה, להפרעת האישיות הגדולה בתבל. אגב, חפשו גם אותי בפייסבוק באחד מהפרופילים שלי.

3. החלומיים

אבל "הרשת החברתית" אינו סרט השנה שלי. הוא סרט שמגדיר יפה במה העולם מתעסק כרגע, אבל מבחינה קולנועית היה סרט אחד כביר ממנו. "התחלה" של כריסטופר נולן. למעשה, זה הסרט היחידי השנה שהגיע טעון במון ציפיות והייפ וגם שעמד בציפיות האלה ואף יותר מזה. קודם כל, בתור סרט הרפתקאות פנומנלי, מאיץ דופק ועוצר נשימה שמכיל סיקוונס אקשן שכמותו לא נראה שנים. קולנוע במיטבו. אבל כריסטופר נולן ("האביר האפל", "ממנטו") הוא לא רק במאי נהדר, הוא גם תסריטאי עילוי. ו"התחלה" הוא כמעט סרט סוריאליסטי לחלוטין בכך שהוא מתעסק בעולם של חלומות בו הכל אפשרי וגם כל סמלי. לא היה עוד סרט שהלהיב אותי ככה השנה. "התחלה" לא היה יחיד. נדמה שלחלק מהפרעת האישיות שמיוצגת בפייסבוק מתלווה הפרעה נוספת של חוסר היכולת להפריד בין מה מציאותי ומה חלום או בדיון. סרטים עלילתיים כמו "השעה הכפולה" (סרט איטלקי שהוקרן בפסטיבל ירושלים) או סרטים תיעודיים כמו "היציאה דרך חנות המזכרות", "קאטפיש" ו"אני לא שם" תיעתעו השנה בצופים שוב ושוב לחשוב האם מה שהם רואים קורה באמת או שזה תעלול. גם הסרט במקום השני שלי, "סרט לבן", יכול להיחשב ככזה: סרט המסופר על העבר, בפלאשבק, בו כל הזמן עולה השאלה מה אמיתי ומה מפוברק. "התחלה" ו"סרט לבן" הם גם שני הסרטים היחידים השנה שקיבלו במדור זה ציון של חמישה כוכבים. שניהם, מבחינתי, יצירות המופת הגדולות ביותר שהוצגו השנה בבתי הקולנוע בישראל.

4. המצוירים

שנת 2010 היתה פורצת דרך בשני תחומים: סרטי האנימציה וסרטי התעודה. למרבה הצער סרטי התעודה המעולים שנעשו השנה לא הגיעו לישראל. אבל אומר זאת כך: אם "המעגל הפנימי", מותחן תעודי מורט עצבים שביים צ'רלס פרגוסון על הקריסה הכלכלית של ארצות הברית לפני שנתיים, היה מוקרן מסחרית בארץ השנה ולא מסתפק בהקרנות חד פעמיות בסינמטקים יתכן והוא היה מגיע למקום הראשון או השני בטבלת סרטי השנה. אבל מה שכן: יש ברשימת סרטי השנה שלי שני סרטי אנימציה – "צעצוע של סיפור 3 ", הסרט הכי מרגש שראיתי השנה, ו"הדרקון הראשון שלי", סרט הרפתקאות נפלא ואחת החוויות המענגות שחוויתית בתלת מימד. כמעט-כמעט הכנסתי לעשיריה גם את "גנוב על הירח", סרט שחיבבתי בצפייה ראשונה וממש אהבתי בצפייה השניה, אבל התאפקתי. אני קצת מצטער על כך. וגם "פלונטר" היה בעיני הפתעה אדירה, אחד הסרטים היפים של דיסני, בעידן שאחרי "היפה והחיה". ארבעתם היו סרטים נפלאים בעיניי.

5. הרימייקים

"תן לי להיכנס" היה רימייק אמריקאי לסרט שבדי. "אחים" היה רימייק אמריקאי לסרט דני. "התייר" ו"שלושת הימים הבאים" היו רימייקים אמריקאיים לסרטים צרפתיים. שלושתם נכשלו בקופות באמריקה. מסקנות? כנראה שאין, כי דיוויד פינצ'ר עובד עכשיו על רימייק משלו לסרט השבדי "נערה עם קעקוע דרקון". ישבור את הקללה?

6. המתים

כמה אנשי קולנוע גדולים הלכו לעולמם ב-2010. זו היתה שנה איומה לעורכות סרטים, אגב. הנה השמות של כמה מהאנשים שאיבדנו השנה:

בלייק אדוארדס (במאי "הפנתר הוורוד" ו"ארוחת בוקר בטיפאני"); אירווין קירשנר (במאי, "האימפריה מכה שנית"); לסלי נילסן (שחקן, "האקדח מת מצחוק" וכל סרטי ה"מת למצחוק" למיניהם); מרדכי בן זאב (שחקן, "מציצים", "צ'רלי וחצי" ואביו של ערן ודורי בן זאב); רוני צ'ייסן (יחצנית אוסקר שנרצחה בהוליווד בנסיבות שעדיין לא פוענחו); דינו דה לורנטיס (מפיק אגדי שהפיק סרטים לפליני ואז עבר ל"קונן הברברי" ול"חולית" ול"חניבעל"); עמוס לביא (שחקן, "שחור", "קרקס פלסטינה"); ג'יל קלייבורג (שחקנית, "אשה לא נשואה"); ג'ורג' היקנלופר (במאי תיעודי, "לבבות המאפליה", נמצא מת בגיל 44, כנראה מקוקטייל לא זהיר של אלכוהול ומשככי כאבים); טוני קרטיס (שחקן, "חמים וטעים"); ארתור פן (במאי, "בוני וקלייד"); דידי אלן (עורכת, "בוני וקלייד" ורוב הסרטים של ארתור פן, וורן בייטי וסידני לומט); סאלי מנקי (העורכת הקבועה של קוונטין טרנטינו, מתה במפתיע בעת טיול עם הכלב), קארן שמיר (העורכת הקבועה של ארול מוריס, נדרסה על ידי מכונית); קלוד שברול (במאי, סרטו האחרון "המפקח בלאמי" מציג עכשיו בארץ); אלן קורנו (במאי, "כל הבקרים שבעולם"); סטושי קון (במאי אנימציה יפני נפלא שסרטו "פפריקה" הוא סוג של "התחלה" למתקדמים); פטרישה ניל (שחקנית, "ארוחת בוקר בטיפאני"); רונלד נים (במאי, "הרפתקאה בפוסידון"); וויליאם פרייקר (צלם, "תינוקה של רוזמרי"); דניס הופר (שחקן, "אפוקליפסה עכשיו", "איזי ריידר"); אריק רוהמר (במאי, "הקיץ שלי עם מוד"), נדב לויתן (במאי, "אין שמו על הדלתות").

וגם אנשים שלא קשורים מיידית לקולנוע הלכו השנה, אם אנחנו כבר מזכירים: ג'יי.די סלינג'ר (סופר, "התפסן בשדה השיפון") ומלקולם מקלארן (מוזיקאי והמפיק של הסקס פיסטולס).

אולי הגיע הזמן שהמפיצים בארץ יתחילו לדווח על נתוני הקופות שלהם בשקלים ולא במספרי כרטיסים. כי אם הדיווח היה לפי שקלים ולא לפי כרטיסים, הסרט הקופתי של השנה היה צריך להיות "אליס בארץ הפלאות". הוא אמנם מכר מעט פחות כרטיסים מ"זוהי סדום", אבל בגלל שהוא הוקרן בתלת מימד שמחירו גבוה יותר, הוא הכניס יותר כסף. "אליס" הכניס בארץ חמישה מיליון דולר. העיוות בין מכירות כרטיסים ונתוני הכנסות ממשיך הלאה: את "שרק 4 " ואת "צעצוע של סיפור 3 " אמנם ראו פחות אנשים מ"התחלה" של כריסטופר נולן, אבל שני הסרטים האלה הכניסו בקופות הרבה יותר כסף. שניהם הכניסו למעלה מ-4 מיליון דולר בקופות בארץ. "התחלה" הכניס רק 3.6 מיליון דולר (על פי נתוני האולפנים).

שנת 2010 היתה שנה מעולה בקופות בישראל. שנת שיא ביחס לשנים האחרונות. כל הטענות של המפיצים ובעלי בתי הקולנוע על ירידה בהכנסות – בגלל אותם פיראטים נוראיים – מתאדים השנה. כשיגיעו הסיכומים הסופיים יתברר שב-2010 נמכרו יותר מעשרה מיליון כרטיסים, אני מעריך שזה אפילו יגיע ל-12 מיליון כרטיסים, גידול של בין 20 ל-30 אחוז ביחס לשנה שעברה, וכמות שלא נראתה בישראל מאז 2004. וזיכרו: אנחנו מדברים רק על מספר כרטיסים. בגלל המחיר הגבוה של הקרנות התלת מימד הגידול בהכנסות של בעלי בתי הקולנוע יהיה גבוה אף יותר מזה. איך זה קרה? לא בגלל המלחמה בפיראטים ובהורדות, אלא כי סוף סוף היו סרטים טובים, או לפחות סרטים שהקהל רצה לראות. בזכות התלת מימד הובאו לכאן גם סרטים שמפיצים לרוב בוחלים בהם. "פיראנה" ו"ג'ק אס". במקרה של "ג'ק-אס 3D", למרות שנדמה שהמפיץ הישראלי הפיץ אותו כמעט בעל כורחו (ללא תרגום לעברית, עוד תקדים), זה השתלם. מדובר באחד הסרטים שדווקא הפתיעו בקופות (לפחות ביחס לציפיות ממנו).

וצריך לזכור, מתוך תריסר מיליון הכרטיסים (הערכה שלי. הנתון הרשמי של התאחדות ענף הקולנוע בארץ תתפרסם אי שם בשלהי ינואר), מיליון כרטיסים נמכרו השנה לסרטים ישראליים. ומיליון כרטיסים הם ל"אווטאר".

אה, כן. "אווטאר". מפיציו בארץ רוצים להכריז עליו כעל הסרט הנצפה ביותר בישראל בכל הזמנים וקבעו את הנתון הרשמי והסופי שלו על 1.3 מיליון כרטיסים, כדי שהוא יוכל לעמוד לצד – ואולי מעל – שיאני הצפייה הקודמים: "טיטאניק", "סלאח שבתי", "אסקימו לימון" ו"קזבלן". הטבלה שלנו להלן מדרגת סרטים על פי השנה שבה הופצו. לפיכך, "אווטאר" הוא אלוף המכירות של שנת 2009 (הוא יצא בדצמבר שעבר). אבל התאחדות ענף הקולנוע בישראל סופרת את הכרטיסים שנמכרו בפועל בקופות בשנה קלנדרית, לכן רוב הכרטיסים של "אווטאר" – למעלה ממיליון – יספרו בשנה הזאת. למעשה, ההישג של "אווטאר" הוא כל כך כביר ונדיר שמפיצי הסרט בארץ, א.ד מטלון, הבינו ששיא כזה לא יחזור שוב בקרוב ועשו לעצמם אקזיט: הם הלכו ומכרו את החברה המשפחתית למתחרים מפורום פילם, גם הם חברה משפחתית ותיקה. מעתה החברות ממוזגות. זו גם אחת הבשורות של שנת 2010: אחת מחברות ההפצה הוותיקות בישראל – אבל גם אחת האנכרוניסטיות כאן – סיימה את תפקידה השנה וירדה מהבמה.

שוברי הקופות בישראל 2010:

0. "אווטאר", מיליון כרטיסים פלוס (אבל שייך ל-2009)

1. "זוהי סדום"………………… 500,000 כרטיסים

2. "אליס בארץ הפלאות"……. 450,000 כרטיסים

3. "התחלה"…………………… 420,000

4. "שרק 4 "……………………. 407,000

5. "צעצוע של סיפור 3"………. 400,000

6. "פעם הייתי"……………….. 300,000

7. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'"…….. 250,000 (*)

8. "הדרקון הראשון שלי"…….. 190,000

9. "סטפ אפ 3"……………….. 180,000

10. "לאכול, להתפלל, לאהוב"…….. 170,000

הבאים בתור:

"גנוב על הירח"…………….. 160,000

"Red"………………………… כ-160,000

"הנסיכה והצפרדע"………….. 160,000

"שאטר איילנד"……………….. 150,000

"הקונצרט"…………………….. 150,000

"הרקדן האחרון של מאו"……. 150,000

"סולט"………………………….. 140,000

"דמדומים 3 "………………….. 140,000

"הרשת החברתית"………….. 130,000 (*)

"גנב עירוני"…………………… 130,000 (*)

"סופר הצללים"……………….. 130,000

"הילדים בסדר"……………….. 125,000 (*)

"בלתי נשכחים"……………….. 110,000

"ארץ בראשית"…………….. כמעט 100,000 (*)

(*) = עדיין מציג בבתי הקולנוע. במקרה של "הארי פוטר" זה משמעותי כי המספר שלו בוודאי יעבור את ה-300,000 בסופו של דבר, ויעקוף את "פעם הייתי". כשיגיעו הנתונים הסופיים אעדכן את הטבלה.

==================

הסרטים הכי קופתיים באמריקה, 2010

1) "צעצוע של סיפור 3" (415 מיליון דולר).

2) "אליס בארץ הפלאות" (334 מיליון).

3) "איירון מן 2" (312 מיליון).

4) "דמדומים 3" (300 מיליון).

5) "התחלה" (292 מיליון).

6) "הארי פוטר 7 " (275 מיליון).

7) "גנוב על הירח" (250 מיליון)

8) "שרק 4 " (238 מיליון)

9) "הדרקון הראשון שלי" (217 מיליון)

10) "נער הקרטה" (176 מיליון)

הנה זה בא. מצעד הסרטים שהכי אהבתי השנה, מבין אלה שהוקרנו באופן מסחרי השנה בבתי הקולנוע בישראל:

סרטי השנה של "סינמסקופ"

1. "התחלה", במאי: כריסטופר נולן

2. "סרט לבן", מיכאל האנקה

3. "הזמן שנותר", אליה סולימאן

4. "צעצוע של סיפור 3 ", לי אונקריץ'

5. "הדרקון הראשון שלי", דין דבלואה וכריס סנדרס

6. "הרשת החברתית", דיוויד פינצ'ר

7. "קיק–אס", מתיו ווהן

8. "מטען הכאב", קתרין ביגלו

–  "תלוי באוויר", ג'ייסון רייטמן

9. "גנב עירוני", בן אפלק

– "גרינברג", נוח באומבך

10. "אונדין", ניל ג'ורדן

– "האמריקאי", אנטון קורבין

הבאים בתור: "גנוב על הירח", "פלונטר", "באה בקלות", "Red", "סולט", "נער משום מקום", "סול קיצ'ן", "דבש", "ג'ק אס 3d"

================

מ"קיק אס" ועד "ג'ק אס". ארבעה סרטי אנימציה. שני סרטים עם ג'ורג' קלוני. שני סרטים עם ארון ג'ונסון. שלושה סרטים שלמעשה מזוהים יותר עם 2009 מאשר עם 2010 (אבל שיצאו בארץ ברבעון הראשון של השנה).

===========

זו הרשימה. עוד פרשנויות, סיכומים, טבלאות, מצעדים ורשימות יפורסמו היום ומחר בהדרגה. מה היו הסרטים הכי נצפים בישראל השנה? מה היו הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, מבין אלה שלא הגיעו להקרנות מסחריות כאן? וממי נפרדנו השנה. פרויקט סיכום 2010 ימשך לאורך סוף השבוע.

זה וידיאו שממש מתאים לעונת הכריסמס האמריקאית: סרטון שכולו מתיקות ורוך ואהבה ונוזל דביק וחמים במרכזו. אבל זה יפה. עורך בשם ליאנדרו קופרפילד ערך את 11 הסרטים העלילתיים של פיקסאר לקליפ של 7 דקות. למעשה, הסרטים של פיקסאר טובים יותר מרגעי השמאלץ שלרגעים הקליפ נגוע בהם פה ושם, אבל יש בו כמה אבחנות ויזואליות יפות וזיהוי של הניואנסים הקטנים שחוזרים בין כל הסרטים של פיקסאר:

(ויה סלאשפילם)

היום, 29.12, אני מציינים 24 שנים למותו של אנדריי טרקובסקי. הוא היה בן 54 בלבד כשמת בבית חולים בפריז מסרטן ריאות, והוא הספיק לביים בסך הכל שבעה סרטים. אבל כולם יצירות מופת. כתבתי על כך בלי הרף, ואני מדבר על זה שעות על גבי שעות מדי סמסטר. נדמה לי שטרקובסקי הוא הבמאי האהוב והנערץ עלי. או לפחות אחד מהם. ובכל מקרה, גם 24 שנים אחרי מותו הוא נותר אחד במאים הכי משפיעים בעולם. ראיתם את "קוסמוס" של רהא ארדם שזכה השנה בפרס עוגגן הזהב בפסטיבל חיפה? ראיתם כמה שוטים מטרקובסקי הוא גנב? ובכלל, המון סרטים אירופאיים כיום עדיין מושפעים מטרקובסקי. כתבתי על טרקובסקי באופן מפורט למדי לפני ארבע שנים, ביום השנה ה-20 למותו. כדאי לכם מאוד לעיין בפוסט ההוא. כתבתי עליו עוד קצת כשסרט שלו פתאום צץ בפריים טיים בטלוויזיה. והזכרתי אותו כשסרט אמריקאי נפלא מלפני שנתיים פתאום ציטט שוט שלו.

והיום, הפתעה: "סטאלקר" – כל 155 הדקות שלו – זמין לצפייה חופשית וחוקית לחלוטין באינטרנט. אני מודה: עבור מי שלא ראה את הסרט מימיו, לא בטוח שפריים קטן וגדוש פיקסלים הוא הדרך הטובה ביותר לראות את אחד הסרטים היפים בתולדות הקולנוע. וזה סרט שלרגעים נוגע ביפנוטי והמדיטטיבי, והוא דורש ריכוז, סבלנות, לא משהו שהאינטרנט – מדיום של הפרעת קשב אחת גדולה – ממש מתאים לו. אבל אם יש לכם את הסבלנות ואת הזמן, או אם ראיתם כבר ואתם רוצים להרים כוסית לזכרו של אנדריי ולהיזכר בשוט, או סצינה או רפליקה, הנה הסרט.

"סטאלקר" מוכר כסרט מ-1979 – אז היתה בכורתו במוסקבה. אבל העולם גילה אותו רק במאי 1980, כשהגיע לפסטיבל קאן. כך שבמידה רבה – ורק גלל שאני אוהב תאריכים עגולים – זו ההזדמנות שלנו לחגוג לסרט הזה יום הולדת 30. או 31.