וואו, להיות תקוע עשר שעות בתוך מטוס על מסלול ההמראה, ואז עוד לטוס עשר שעות נוספות?! איזה סיוט! אבל יש כאן חומר לסרט לא? מה קורה בתוך המטוס בעשר השעות האלה? האם מתישהו מישהו מהנוסעים קם ומגיש כוס מים לדיילים ודיילות? האם מתחילה אנדרלמוסיה? מעשי טירוף? ניסיונות רצח? או שנוצרת קהילה מגובשת ותומכת שתרד מהמטוס בדמעות וחיבוקים ועם קשרים וחברויות – ואולי רומנים – שיחזיקו מעמד שנים? 400 איש תקועים יחד בסופת שלג עשר שעות, ואז ממריאים. רבותיי, יש כאן סרט.

ובכלל, סופת השלג האימתנית שהלבינה את פני ניו יורק ואיזור צפון-מזרח ארצות הברית המריצה את מיצי יצירתיות של קולנועני האיזור. הנה, למשל, כל הסופה כולה דחוסה ב-40 שניות. יצירת מופת קטנה בבימויה של אמא טבע:

וג'יימי סטוארט, שאנחנו מארחים כאן מדי שנה את סרטוניו הדיוויד לינצ'יים/סטיבן סודרברגיים מפסטיבל ניו יורק, תושב אסטוריה, קווינס, יצא לסופה עם מצלמת הווידיאו שלו ואז ישב מול הפיינל קאט פרו שם את הפסקול של "הרשת החברתית" והתחיל לחתוך. עד שהסופה שככה הוא כבר העלה את יצירתו המושלגת (לחצו פעמיים על מסך הווידיאו די להפעיל את הסרט, או פנו לאתר של סטיוארט כדי לצפות בסרט במסך מלא):

בפנים: מה סרט השנה של "האוזן השלישית"? ומה המשותף בין "פייטר" ו"פלונטר"? אבל לפני זה:

בעוד כשבועיים, 15 בינואר, אחגוג יום הולדת חמישי לבלוג. חמש שנים אנחנו כבר יחד. "סינמסקופ" בגרסת הדפוס שלו – "זמן תל אביב", "העיר", פנאי פלוס" – יציין באותו שבוע יום הולדת 15. כדי שהמאורע יהיה חגיגי, אני רוצה לארגן לקוראיי – הוותיקים והחדשים, הקבועים והמזדמנים – צ'ופרים ומתנות. אם אתם אנשי תעשיית הבידור ואתם רוצים להעניק לקוראי הבלוג פרסים, הפתעות, מתנות (דיסקים, ספרים, סרטים, כרטיסים, חולצה ותקליט), אנא צרו קשר.

מה שאני באמת רוצה ליום ההולדת של הבלוג זה שמישהו יתקין לי פילטר ספאם חדש. זה הרבה לבקש?

==============

מחרתיים (יום חמישי) יתקיים בבית אריאלה ערב המוקדש לעיון רב-תחומי – פילוסופיה, פסיכולוגיה, טכנולוגיה, רוחניות – בסרטו של כריסטופר נולן, "התחלה". אני אנחה את האירוע. למה דווקא "התחלה" בסוף דצמבר ולמה דווקא אני מנחה? אם תבואו תבינו. כל הפרטים על האירוע ואיך רוכשים כרטיסים מוזלים, בדף האירוע בפייסבוק. נראה לי שיהיה די מרתק.

=============

באתר של "האוזן השלישית" הרימו פרויקט סיכום שנה קולנועי מושקע מאוד, שמסכם את כל מה שקרה בקולנוע העולמי בשנה האחרונה על פי חיתוכי ז'אנר וגיאוגרפיה (למשל, מה הסרט התיעודי הטוב של השנה. אבל גם מה הסרט האסיאתי והדרום אמריקאי הטוב של השנה). תואר סרט השנה של צוות "האוזן השלישית" חולק בתיקו לשני סרטים: "סרט לבן" של מיכאל האנקה ו"Dogtooth" ("שיני כלב") של גיורגוס לנטימוס. האחד גרמני, השני יווני. ושניהם מגיעים מעולם קולנועי דומה. להתלהבות מ"סרט לבן" אני שותף (איפה הוא מדורג ברשימת סרטי השנה שלי? נגלה בסוף השבוע). להתלהבות מ"שיני כלב", פחות. אין ספק שלנטימוס מעריץ את מיכאל האנקה המוקדם וכמוהו רוצה לדחוס כמה שיותר סטיות, אלימות, ניכור, דיכוי וברוטליות בתוך שוטים ארוכים, מדויקים, לבנים וסטריליים, המציגים עולם שכאילו נבנה על ידי צמד הפסיכופטים של "משחקי שעשוע" כשהם גדלו והתברגנו. אגב, הסרט – שהיה אחד המדוברים ביותר בסצינת הארט-האוס והפסטיבלים העולמית השנה, אבל שלא הגיע להקרנות בשום מסגרת קולנועית בארץ (סוג של ביזיון) – זמין כעת לצפייה בערוץ ה-VOD של האוזן השלישית בהוט.

(אגב העניין הזה של "לא הגיע לשום הקרנה קולנועית": באתר של "האוזן" יש גם פרויקט שמרכז את הסרטים הכי מסקרנים שאמורים להגיע לספריה במהלך 2011. חלקם סרטים שכבר יצאו בשבועות האחרונים בבתי הקולנוע בעולם ובישראל – אבל לדי.וי.די יגיעו רק בשנה הבאה, חלקם סרטים שייצאו רק במהלך 2011. אבל הפרויקט הזה גרם לי להבין את המציאות העגומה שבה אנחנו עדיין חיים. אתם ואני יכולים לרכז מהיום ועד הנצח רשימה של הסרטים הכי מסקרנים שייצאו בשנה הבאה. המציאות העגומה היא שעדיין בערך 30 אחוז מתוכה – ואני די רחמן באומדן הזה – לעולם לא יגיעו לישראל. ורבים מאלה שיגיעו, יגיעו להקרנות חד פעמיות בפסטיבלים ובסינמטקים, אבל לא לבתי הקולנוע בהקרנות סדירות. כך שלמעשה המקום היחיד בארץ שבאמת יכול לרכז רשימת-משאלות כזאת, וגם לדעת בוודאות שהסרטים אלה יגיעו אליו זה האוזן השלישית. שיקולי ההפצה בארץ נותרו אחת התעלומות הגדולות והלא מוסברות של העידן הנוכחי. מתי, הו מתי, אנשי האוזן השלישית כבר יקימו בית קולנוע שבו סרטים כמו "Into the Void" של גספר נואה יוקרנו באופן סדיר על מסך גדול).

=============

מה שכן, "Dogtooth" מזכיר לי שהשנה ראינו בקולנוע לא מעט הורים מפלצתיים למדי, שלכאורה חונקים את ילדיהם מרוב אהבה, ולמעשה דופקים להם את החיים על ידי שהם משתלטים עליהם ומעוותים את תפיסת עולמם, וגורמים להם להאמים שכל מה שקורה מחוץ למשפחה מזיק והרסני עבורם. הסרט היווני הוא דוגמה לכך. אבל גם האמא שמגלמת מליסה ליאו ב"פייטר" היא כזאת. וכך גם אמא שמגלמת ג'קי וויבר ב"ממלכת החיות" האוסטרלי. אבל השיא הוא עם ה"אמא" של רפונזל ב"פלונטר", שכולאת אותה במגדל אבל גורמת לה לחשוב שכך היא שומרת על חייה ומצליחה לגדל ילדה אסירת תודה שהיא אסירה. ראיתי את "פלונטר" מאוד באיחור, ולא יצא לי לכתוב עליו. אבל זה סרט ממש מקסים, והתסריט של דן פוגלמן ("בולט") פשוט מצוין. האופן שבו הוא עוסק ביחס של ילדה לאמא שלה (או בין ילדה ובין האשה שהיא חושבת שהיא אמא שלה) ובכוח שיש להורים (ולמבוגרים) להרוס את החיים של אלה שהם אחראים להם, מכניס ל"פלונטר" כמה אלמנטים בוגרים למדי, ומאוד לא דיסני. וההפי-אנד בסוף? כמעט מושלם. כן, בין "Dogtooth" ו"פלונטר" אני חושב ש"פלונטר" של דיסני הוא המצוין והמרשים שביניהם (ובאופן מפתיע, שניהם נושאים מסרים דומים למדי על הקשר שבין הורים וילדיהם). "פלונטר" הוא ממש סרט מצוין.

============

"ניו יורק טיימס מגזין" פרסם פרויקט מיוחד עם הספדים לכמה מהאנשים הבולטים שהלכו לעולמם במהלך 2010, מכל מיני תחומים, מאלכס צ'ילטון ועד לין רדגרייב, מג'ורג' סטיינברנר ועד ריצ'רד הולברוק. כולם, מסבירים עורכי המגזין, חיו חיים שהיו "טיפ-טיפה מפורסמים". קולאז' מעניין. ונלווה אליו קולאז' חביב נוסף: מחרוזת מוזיקלית של כמה מהמוזיקאים הבולטים שהלכו השנה לעולמם:

תחשבו על זה רגע: דארן ארונופסקי, מי שהיה הכי אאוטסיידר בהוליווד בתחילת העשור, יתחיל את העשור השני של המאה ה-21 כששני פרויקטים שהוא קשור אליהם יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. ראשון הוא "ברבור שחור"*. השני הוא "פייטר"**, שארונופסקי היה אמור לביים, אבל אז – כשהסרט הסתבך מבחינת מימון ובראד פיט פרש ממנו***, ארונופסקי גם עזב את הסרט והלך לביים את "המתאבק". סרט על היאבקות, במקום סרט על איגרוף. ארונופסקי נשאר חתום על "פייטר" כמפיק אחראי. מושכות הבימוי עברו לידיו של דיוויד או. ראסל, שזה סרטו הראשון שמגיע למסכים מאז "אני ♥ האקביז" מ-2004.

ראסל (שאני נורא אוהב את "האקביז" ואת "שלושה מלכים" שלו) אולי לא הביא לסרט למסכים בשש השנים האחרונות, אבל הוא בהחלט עבד. הוא, למשל, מספר שזו היתה תקופה מאוד פוריה עבורו כתסריטאי. הוא כתב הרבה תסריטים בהזמנה, וכמה תסריטים שקרובים לליבו. אבל קוראי בלוגי הקולנוע שמעו את שמו של ראסל בשנים האחרונות לאו דווקא בהקשרים חיוביים. ב-2007, למשל, הודלף לרשת סרטון שמתעד התפרצות זעם של ראסל על לילי טומלין על הסט של "האקביז", ויש שטענו אז שזו נקמתו של ג'ורג' קלוני, שאיתו הסתכסך ראסל בעת צילומי "שלושה מלכים". זעם ועצבים על סט הצילומים? האחרון ששמענו עליו שאיבד את זה באמצע טייק היה כריסטיאן בייל, בצילומי "שליחות קטלנית 4 ". ועכשיו בייל וראסל יחד? זה כמו לבוא כל בוקר לעבוד על חבית אבק שריפה, לא? כל הזמן המתח מי יתפוצץ ראשון.

אבל ראסל צילם סרט נוסף בין "האקביז" ו"פייטר". זה היה "Nailed", סיפורה של מלצרית שמסמר ננעץ בגולגלתה ויוצאת לקונגרס בוושינגטון כדי להשיג זכויות ופיצויים. אלא שהסרט הזה מעולם לא הגיע לסיום. חברת קפיטול שהפיקה את הסרט נקלעה שוב ושוב לבעיות כספיות, ושוב ושוב הצילומים הופסקו. בפעם הרביעית הופסקו הצילומים יום אחד לפני סיום הצילומים ומאז לא חודשו. ראסל טוען שהוא כבר לא יחזור לסרט הזה ושהוא מבחינתו אבוד. הוא המשיך משם לכתוב תסריט לחברת ההפקה של סידני פולאק ואנתוני מינגלה. אלא שאז גם מינגלה וגם פולק הלכו לעולמם בהפרש של חודשים זה מזה. נדמה שראסל תקוע. והנה הוא משתחרר: "פייטר" הוא סרט עם בימוי מבריק, קפצון אנרגיה. ונדמה שהעסק אולי חוזר למסלול: התסריט ההוא שכתב לפולק ומינגלה נמצא עכשיו בידי הארווי וויינסטין, וכנראה יהיה סרטו הבא של ראסל.

אבל זו טעות להסתכל על "פייטר" כ(רק) על סרט של דיוויד או. ראסל, למרות שהוא בוודאי אחראי לכמה מההישגים הגדולים בו. הסרט הזה הוא פרויקט המחמד של מארק וולברג, שמלווה ומפתח אותו כבר חמש שנים, ורואה איך הוא בכל פעם כמעט קורה, ואז קורס. וולברג אף שלח את התסריט למרטין סקורסזי, שביים אותו ב"השתולים", אבל סקורסזי סרב. ואכן, יש משהו מ"פייטר" שאמור להזכיר את סקורסזי. לא רק בגלל שגם סקורסזי עשה סרט איגרוף ("השור הזועם"), אלא בעיקר באופן שבו "פייטר" משתמש בשירים בפסקול, שמזכיר את העריכה המוזיקלית של סקורסזי (אם כי סקורסזי מעולם לא השתמש באיימי מאן ובברידרז בפסקולים שלו, ולכן כה התלהבתי מהעריכה המוזיקלית של "פייטר"). וולברג פיתח את הסרט כדי להבטיח לעצמו תפקיד ראשי, של דמות שהוא בוודאי הזדהה איתה – לפחות מבחינת הקירבה הגיאוגרפית והסוציו-אקונומית לאיזורים בהם נולד וגדל.

זהו סיפורם של שני אחים: דוני ומארקי. אה, לא סליחה: זה סיפורם של שני אחים. דיקי ומיקי. שניהם מתאגרפים, אבל לכולם ברור שהכוכב הגדול במשפחה הוא דיקי. בשנות השבעים דיקי עשה את הלא יאומן: הוא ניצח בנוק-אאוט של שוגר ריי לנארד. עשר שנים אחרי דיקי הוא ג'אנקי, אבל הוא מנסה לאמן את מיקי שמנהל קריירה מדשדשת למדי כמתאגרף.

יותר מש"פייטר" הוא סרט על אגרוף, זהו סרט על התמכרות. דיקי מכור לקראק, שהורס את גופו ואת חייו. אבל מיקי מכור למשפחה שלו, שבאופן משונה גם היא די הרסנית עבורו. מי שמנהלת לו את הקריירה ואת החיים היא אמו. דיקי ומיקי הם שני הבנים היחידים שלה, אבל יש לה גם שבע בנות, וכנופיית הבנות הזאת – האם ושבע בנותיה – כאילו נשלפה מסרט גותי מבהיל. חיי הווייט-טראש של עיירות התעשייה המתפוררות באמריקה מעולם לא נראו כה עכורים כמו שם משתקפים בפניהם הנואשים והאלימים של אותה אם ושבע בנותיה, כאילו מדובר בחבורה שיודעת שגורלה לשיקום אבוד בעולם זה, והם רק רוצות לקחת כמה שיותר מסכנים יחד איתם. ומשום מה, מיקי לא מצליח להתנתק מהחבורה המפלצתית וההרסנית הזאת, שבכל פעם שנראה שמשהו טוב קורה בחייו, הם מגיעים והורסים לו כל סיכוי לצאת משם.

אני חייב חייב להגיד שלא ידעתי דבר על מיקי וורד, המתאגרף האמיתי שעליו מבוסס הסרט, ונדמה לי שזה עזר לצפייה. כי בלי להכיר אותו – אפילו את תקציר הקריירה שלו ומה עלה בגורלו – כל תפנית, עליה ויריד בסיפור הפתיע אותי. הרעתי לו, רציתי שינצח, אבל גם הבנתי שהסיכויים לכך קלושים. "פייטר" הוא אמנם סרט ריאליסטי ומחוספס המצולם בכמה מהעיירות הכי מסכנות באמריקה, אבל באופן מפתיע ומרגש, הוא מצליח להעניק לדמויותיו רגעי חסד מרשימים, ולקהל שלו קתרזיס מעורר השראה. כך שמתחת לכל הריאליזם והחיספוס מסתתר לו לב הוליוודי פועם שלוקח את ז'אנר סרטי הספורט בדיוק אל המקום שבו הם עובדים הכי טוב.

סקוט סילבר ("8 מייל") כתב תסריט שיוצא מנקודת מוצא מעניינת: האופן שבו הקולנוע יכול לתפקד גם כמושיע, אבל גם כסוג של גורם מנצל, הניזון ממצוקות של אחרים לטובת רייטינג/כסף. הסרט מתחיל בכך שצוות צילום תיעודי מצלם את דיקי במאורת הקראק שלו****. הוא משוכנע שהוא נמצא רגע לפני הקאמבק שלו, ושהסרט התיעודי הזה ינציח את הקאמבק, את הגאולה שלו. וזה הסם של המשפחה הזאת: האמא, שמדחיקה את בעיות הסמים של בנה, ורק מתמסטלת מהמחשבה שהוא ישוב להיות אלוף אגרוף מפורסם, ושהיא תביא אותו לשם. כשחושבים על מערכות יחסים בין שני אחים בעיירת צווארון כחול, ועל לבו השבור של אחד מהם שמשוכנע שהוא היה יכול להגיע לאליפות, אי אפשר שלא לחשוב על "חופי הכרך" של איליה קזאן, ועל מרלון ברנדו, שהקריב את חלומות האגרוף שלו למען אחיו.

הנוכחות של מצלמת הקולנוע התיעודי בסרט אמנם גורמת ל"פייטר" להזכיר קצת יותר מדי לרגעים את "גריי גארדנס", סרט הטלוויזיה של HBO המבוסס על צילומי סרט התעודה של האחים מייזלס בתוך חייהן של שתי אחיות בנות משפחה שחיות בתוך עולם מתפורר ונרקב, אבל הוא גם יוצר אצל הצופה מודעות דואלית כלפי הסרט עצמו: האם הסרט משקם את האחים, או שוב מנצל את מצוקותיהם לצרכי הבידור שלנו? כשקוראים על האחים דיקי אקלנד ומיקי וורד בשנים האחרונות, בזמן שהם בוודאי מחכים אפילו יותר ממארק וולברג שהסרט על חייהם כבר ייצא אל הפועל, השאלה הזאת בהחלט נשארת פתוחה. אבל הסרט עצמו – עם הצילום האולטרה-אנרגטי של הויט ון הויטמה ("הכניסו את האדם הנכון") – מצליח להפוך מדרמה חברתית למלודרמה משפחתית לסרט ספורט שמצליח להיות מהנה למדי, גם אם לא מאוד עמוק.

הערה בקשר לכריסטיאן בייל: האיש הזה מלחיץ אותי. האופן שבו הוא מטיח את עצמו בכל הכוח לתוך הדמויות הנורא קיצוניות שהוא מגלם, הרצון שלו להיכנס לדמות באופן אובססיבי ולעוות את גופו כדי להשיג את זה גורמים לי לדאוג לו מבחינת היציבות המנטלית. זה יותר ממשחק. זו הפרעת אישיות. אני מתקשה לדמיין מצב (נכון לרגע זה) שבו כריסטיאן בייל לא זוכה באוסקר על תפקידו בסרט, אבל אני דווקא מעדיף שיעניקו לו intervention מצד עמיתיו השחקנים. התחושה שלי היא שהוא מתעל את יצר ההרס העצמי שלו לתוך תפקידיו הקולנועיים. אני באמת מודאג ממנו. זה יגמר רע.

______________________

*) ארונופסקי מגיע לישראל לביקור פרטי ויציג את "ברבור שחור" ביום רביעי בפני סטודנטים לקולנוע, ואז יענה לשאלותיהם. אני מקווה לכתוב על "ברבור שחור" ביום חמישי הקרוב.

**) קשה להיות מפיץ. "פייטר" נקרא בעברית בתחילה "הלוחם". פוסטרים עם השם "הלוחם" עדיין תלויים בבתי הקולנוע בארץ. ואז הוחלף שמו ל"פייטר". מזל, כי סרט בשם "דרכו של הלוחם" יוצא בשבוע הבא בארץ.

***) זו פעם שנייה שבראד פיט פורש מפרויקט של דארן ארונופסקי רגע לפני הצילומים. הפעם הקודמת היתה ב"המעיין". שם החליף אותו יו ג'קמן. ב"פייטר" החליף אותו לבסוף כריסטיאן בייל. וכשבייל יזכה השנה באוסקר על תפקיד משנה פיט עשוי לאכול לעצמו את הלב.

****) מדובר בסרט תיעודי אמיתי שצולם ב-1995 עבור HBO, שניתן לצפייה במלואו כאן. אני ממליץ לכם לצפות בו רק אחרי הצפייה ב"פייטר".

בסוף השבוע תמצאו כאן את פרויקט סיכום השנה המסורתי של "סינמסקופ". לשם כך, אני עסוק בשבועות האחרונים בהשלמת חורים. צפייה בסרטים שהחמצתי, וצפייה שניה בסרטים שרציתי להתעמק בהם. אחד מהם הוא "הרשת החברתית".

כזכור, בגלל סכסוך עתיק יומין ביני ובין מפיצי הסרט גם להקרנת העיתונאים של סרט זה לא הוזמנתי כדי שאספיק לכתוב את רשמיי ממנו בזמן לקראת עלייתו בארץ, אולם קוראיי זכו לקרוא את מילות ההתפעלות של חברי עידן אלתרמן, שכתב על הסרט במקומי. כמה שבועות אחר כך ראיתי גם אני את הסרט. ובשבוע שעבר ראיתי אותו שוב. ועכשיו סוף סוף, רגע לפני שאני מסכם את שנת 2010, ש"הרשת החברתית" הוא ללא ספק אחד הסרטים הבולטים בה אני סוף סוף מרגיש מסוגל למצוא מילים כדי לכתוב עליו. ובעיקר, נדמה לי שבשעה טובה פיצחתי את הסרט.

הייתי זקוק לצפייה השניה, בעיקר כי הצפייה הראשונה הותירה אותי מבולבל למדי. על "הרשת החברתית" חתומים שניים מהיוצרים הנפלאים של 20 השנים האחרונות: ארון סורקין כתב את אחד התסריטים השנונים והמבריקים שנכתבו באחרונה, ודיוויד פינצ'ר ביים. אבל בשעה שאת נוכחותו של סורקין אני מרגיש בכל רגע בסרט, אני קצת מבולבל בקשר לפינצ'ר: איפה הוא? ההיסטוריה לימדה אותנו שארון סורקין לא זקוק לבמאים מעולים לצידו, הוא מסתדר היטב עם הסבירים. אחרי הכל, רוב ריינר – במאי סימפטי שהיה לו פעם חוש אדיר לבחירת תסריטים מעולים יותר משהיה לו בבימוי (חוש שלא ברור איך, אבל כנראה ניטל ממנו בעשור האחרון) – עשה עבודה מעולה בבימוי "בחורים טובים" של סורקין. ואפילו תומס שלאמה, במאי טלוויזיה מיומן, עשה חיל עם תסריטיו של סורקין ל"הבית הלבן". אז מה סורקין היה צריך את פינצ'ר? סטיבן פרירס היה יכול להספיק. והאמת, ובכנות, אני לא ממש משוכנע אם "הרשת החברתית" היה יוצא סרט באופן משמעותי שונה אם במאי אחר היה מביים אותו. הכוכב הראשי בסרט הזה הם הדיאלוגים בקצב-אש של סורקין. זה כמו דיוויד מאמט על קראק.

כך שבתור מעריץ לא קטן של פינצ'ר יצאתי מהצפייה הראשונה בסרט קצת מבולבל. מצד אחד, נורא נהניתי. מצד שני, התאכזבתי מכך שלא ממש הבנתי איפה הפינצ'ריות של הסרט.

בואו נתעמק לרגע בדיוויד פינצ'ר. העילוי הזה ביים שניים מהסרטים המופלאים של העשור וחצי האחרונים: "מועדון קרב" ו"זודיאק". לפני כן הוא ביים את "הנוסע השמיני 3", "המשחק" ו"שבעה חטאים". סרטו הבא הוא רימייק למותחן השבדי "נערה עם קעקוע דרקון". בין כל הסרטים האלה עובר קו נושאי ברור למדי, לא? פינצ'ר אוהב את סרטיו אפלים ואלימים. אפשר להגיד שפינצ'ר אוהב סרטים על מפלצות ופיסכופטים. אבל פתאום הוא זורק לכיווינו שתי מסובבות: "בנג'מין באטן" ו"הרשת החברתית". שני סרטים על אנשים עדינים, סרטים שאין בהם אלימות, סרטים על אנשים שנדמה שאין בהם אפילו יצר רע. האינסטינקט הראשון הוא להגיד "נו טוב, פינצ'ר מנסה לגוון, מנסה לעשות גם דברים בהירים וקלילים יותר, לא להיתקע עם אלימות כל חייו". אבל פינצ'ר בעיניי הוא במאי מורכב ומתוחכם מזה. הוא לא גאוותן כמו שחקן שרוצה להוכיח את עצמו פעם בקומדיה ופעם בטרגדיה. לפינצ'ר, אני משכנע, יש משהו להגיד לנו על העולם שבו אנחנו חיים, ועל החיים באופן כללי. וכך פתאום אני מבין שלמרות שהוא לרוב כן נמשך לסרטים אפים ואלימים, אלה לא הפסיכופטים שמושכים אותו, אלא משהו אחר. אחרת המשמעות הנרמזת ב"הרשת החברתית" היא שמארק צוקרברג הוא – אליבא דפינצ'ר – סוג של גרסה לא אלימה לרוצח סדרתי. אבל לא נראה לי שזה מה שהסרט מנסה להגיד.

אז מה כן?

באחד השוטים בסרט נעה המצלמה מן החוץ לתוך חדר במעונות האוניברסיטה כשבדרך היא עוברת דרך חלון הזכוכית שמפריד בין החוץ לפנים. כן, זה שוט פינצ'רי טיפוסי. האיש מת על אפקטים ומחביא אותם במקומות שלא תמיד שמים לב אליהם. אבל השוט הזה זרק אותי למקום אחר. זיהיתי אותו כהומאז' לשוט דומה מאוד מתוך "האזרח קיין". בינגו! האם "הרשת החברתית" הוא הניסיון של פינצ'ר לייצר "האזרח קיין" של ימינו בו במקום טייקון עיתונות מככב מיליונר אינטרנט? בהחלט יתכן. גם מבנה הסרט רומז לכך: כמו "האזרח קיין" גם "הרשת החברתית" מסופר בפלאשבקים בכל פעם מפיו של דובר אחר שבכל סצינה מציג זווית ראייה אחרת, ותקופה אחרת, בחיי הדמות הראשית. ושני הסרטים מנסים להבין מה גורם לאדם לרצות לאצור בידיו כל כך הרבה כוח. אבל בשעה ש"האזרח קיין" סיפר את חייו של צ'רלס פוסטר קיין – שהתבססו על דמותו של בכיר אילי העיתונות של אותה תקופה, וויליאם רנדולף הרסט – ממש מתחילתם, מילדותו ועד מותו, חייו של צוקרברג (בן 26, כגילו של אורסון וולס כשביים את "האזרח קיין") מסופרים רק מקטע מאוד מצומצם שלהן – רק מהיותו סטודנט. באופן משונה, לצוקרברג כמעט ואין שום רקע בסרט, לא ילדות, לא הורים, לא בית. צ'רלס פוסטר קיין ניהל את חייו ואת הקריירה שלו כפיצוי לילדות נעשקה ממנו, כנקמה בעולם על שניתק אותו מעולם של משחק ומשפחה. צוקרברג הפוך: כל מה שהוא עושה זה רק להמציא את עצמו מחדש כדי להעלים את כל מה שקרה לו לפני שהוא נהיה "מארק צוקרברג". בחייו אין "בית", אין "משפחה", אין "עבר". אבל, למעשה, יש.

סצינת המפתח של הסרט, אם כן, היא סצינת הפתיחה. חמש וחצי דקות של שני אנשים מדברים בפאב. מארק צוקרברג (ג'סי אייזנברג)  בדייט עם אריקה (רוני מארה, שתהיה הליזבת סלנדר ב"נערה עם קעקוע דרקון" של פינצ'ר). עלילת הסצינה: הוא גאוותן, היא זורקת אותו. מבחינת כתיבה זו אחת הסצינות הכי נפלאות שראיתי השנה. מבחינת משחק היא פשוט פנומנלית. אבל מבחינת בימוי מצלמה היא לכאורה הסצינה הכי פשוטה ובנאלית: הוא מדבר, היא מדברת. שום זיקוקין דינור, שום הברקות. הסצינה מהוהה כמו הסווטשירט של גאפ שצוקרברג לובש בסצינה. אבל היא מכילה בתוכה את כל הדי.אן.איי של הסרט כולו: מארק צוקרברג רוצה לבלוט, רוצה להיות מיוחד, רוצה להמציא את עצמו מחדש, רוצה להעלים את עברו, אבל יש לו שני פגמים מהותיים – הוא שוויצר בלתי נסבל והוא פשוט לא מסוגל להסתדר בחברת בני אדם סביבו. הבימוי של פינצ'ר במידה רבה נצמד לתהליך שעובר על צוקרברג: מתחיל בלתי מורגש והולך ונהיה ראוותני ככל שהסרט מתקדם.

כמו עם "זודיאק" גם ב"הרשת החברתית" פינצ'ר מבהיר כמה הוא מתענג על פרוצדורות, פרטים, ניואנסים. בשני הסרטים כמות הפרטים והמידע לרגעים כמעט מטביעה את הסרט ועלילתו. אנחנו מוצפים באינפורמציה. מהבחינה הזאת צריך להזכיר שמודל החיקוי הקולנועי הכי עקבי על פינצ'ר איננו אורסון וולס, אלא סטנלי קובריק. וברגעיו הפינצ'ריים ביותר – למשל, בתחרות החתירה בלונדון, שמציג את העולם שהוא הכי אנטי-צוקרברג שאפשר לדמיין – הקובריקיות של פינצ'ר (אנליטיות קרה מאוד, כמעט כירורגית, שמאפיינת את סרטיו ממש מההתחלה, ב"הנוסע השמיני 3 ") נחשפת.

אבל עכשיו הגיע הזמן לדקדק ולהבין מה באמת התימה העקבית בכל סרטיו של פינצ'ר, עכשיו כשברור לנו שזה לא פסיכופטים ומפלצות שמעניינים אותו. ובכן, אני מניח שהוא מתעניין במציאות מדומה. גיבורי סרטיו של פינצ'ר בוראים לעצמם יקום שבו הם חיים כמעט לבד. הדוגמה הכי מפורסמת לכך של מציאות פנים-תודעתית כזאת היא "מועדון קרב". אבל גם ב"המשחק" וגם ב"שבעה חטאים" יש דמות שבוראת עולם מבוים, מעין מבוך מראות, שלתוכו נזרקות הדמויות הראשיות שהולכות בתוכו לאיבוד. ב"החדר", הסרט של פינצ'ר שאני הכי פחות מחבב, העולם-בתוך-העולם הזה מאוד מאופיין: כל העלילה מתרחשת בבית אחד, ואז בחדר אחד, כשהגיבורה לא מאפשרת לאיש לחדור לתוכו. כמו בכל סרטיו של פינצ'ר ברגע שמישהו חודר לעולמו הפרטי של הגיבור, זה יגמר בדו קרב בו הגיבור יישאר לבסוף לבד, מבודד, מנותק לחלוטין מהעולם האמיתי. כלוא בתוך עצמו. וזה, סוף סוף, מה שמחבר את "הרשת החברתית" ל"בנג'מין באטן" ולשאר סרטיו של פינצ'ר: המשיכה שלו לדמויות מנותקות מסביבתן, אובססיביות, שבסופו של דבר בעל כורחן נשארות לבד. כמו ב"האזרח קיין" גם סצינת הסיום המעולה של "הרשת החברתית" מתחברת ישירות לסצינת הפתיחה. הרוזבאד של צוקרברג היא אריקה, הבחורה שזרקה אותו, היא האובססיה שלו. אבל זה לאו דווקא בגלל ענייני רומנטיקה ולב שבור, אלא כי היא היחידה שהכירה את העבר שלו ידעה מאיפה בה וידעה לזהות את הבלוף שלו, את האופן בו הוא מנסה באופן כפייתי לשכתב את חייו. את כל המידע שיש לנו על חייו של צוקרברג לפני הארווארד אנחנו מקבלים ממנה בסצינת הפתיחה. העובדה שהיא יודעת את הפרטים האלה עליו ומזהה את המנגנונים שלו להתמודד עם העבר שלו – בית יהודי, לונג איילנד, בורגנות משעממת וחסרת יחוד, ממש כמו הסווטשרטים שלו, ההפך המוחלט מהאריסטוקרטיה המהודרת שאליה הוא נמשך ואליה הוא רוצה להשתייך -היא זו שגורמת לו לרצות לאלף אותה או להרחיק אותה, ומרגע שהיא איננה, אליה הוא שואף לחזור. היא הגשר שלו שבין שני הצוקרברגים. מרגע שהיא נעלמה מחייו הוא היה יכול לצאת לדרך ולברוא את היצור הזה שנקרא "מארק צוקרברג", שאיש לא מכיר את הוריו ואת בית ילדותו, ויכול לקבל אותו כאחד משועי העולם וגאוני הדור שהוא היה רוצה שיחשבו שהוא, ולא הנעבעך היהודי מלונג איילנד. אבל באופן אירוני כל המיזם הזה שהוא ברא – שמאפשר לכולם בעולם להמציא את עצמם מחדש באופן וירטואלי, ולהדביק את כולם בווירוס הצוקרברגיות של מקסימום חשיפה עם מינימום מגע אנושי – נעשה כולו בהשראת האשה האחת שהוא לא יכול היה להשיג.

אבל צריך לזכור: פייסבוק של צוקרברג ושות' לא המציא את הווירוס הזה. הרי קרה משהו כלל עולמי בעשור האחרון בו האנושות התחילה להשתבלל בתוך המחשב ויצרה סיטואציה פרדוקסלית: מצד אחד, הימנעות מוחלטת ממגע אנושי לטובת המגע הוורטואלי. אבל מצד שני, רמה הולכת וגוברת של חשיפה – אפילו חשפנות – בתוך העולם הזה. אם בעבר היינו צריכים האקרים – וסרטים על האקרים – כדי לראות כמה המידע הכי אינטימי עלינו עשוי להיות נגיש וחשוף, הגיע העשור האחרון והוכיח שהפכו לאנושות ששמחה למסור על עצמה כל מידע הכי חושפני בפרהסיה וללא עכבות. אמנם, בהתחלה זה היה שמור למעטים. בלוגרים, קראו להם. וממילא התייחסו אליהם כאל טיפוסים בעללי סממנים של מתבודדים ונזירים, אפילו תמהוניים, שמצאו באינטרנט כלי תקשורת שמצליח לחבר בין מקום המסתור שלהם והעולם. מה שפייסבוק עשה היה להפיץ את הווירוס הזה ל-500 מיליון אנשים. עשירית מאוכלוסיית העולם.

אבל נותרתי עם תהיה מרכזית אחת. לא יעזור, פינצ'ר אינו במאי דרמות סטנדרטיות. הוא אינו רוב ריינר. סרטיו תמיד נוגעים בז'אנרים הקשורים לעולם האימה, הפנטזיה או המדע בדיוני. ופתאום זה היכה בי: גם "הרשת החברתית" הוא סרט מדע בדיוני. לפחות כך מביים את זה פינצ'ר. יש לנו גיבור שאין לו עבר, שלא מסוגל להביע רגשות, שלא מצליח להכיל רגשות אנושיים, שמחשב בראשו אלגוריתמים במהירות שיא. ברור! צוקרברג של פינצ'ר הוא אנדרואיד. זה סיפורו של גולם. וזה סיפורה של תקופה של גלמים.

עוד קצת דיווחים מלונדון.

בכל פעם שאני בחו"ל יש לי ריטואל שאני די מקפיד לקיים: לראות סרט ב-Imax. לפני ההיקסמות הדי-טריה שלי מהקרנות דיגיטליות משודרגות ומשובחות, הפטיש הקולנועי הכי גדול שלי היה סרטי 70 מ"מ. כשאני קורא, למשל, שמוזיאון הקולנוע בניו יורק נחנך מחדש עם הקרנות 70 מ"מ של "פלייטיים" של ז'אק טאטי ו"2001: אודיסיאה בחלל" של קובריק אני רוצה לפרוץ בבכי מרוב צער שלא אהיה שם לראות את זה. פילם 70 מ"מ מניב את הפריים החד והעשיר ביותר שראיתי מימיי באולם קולנוע. כן, יותר מהקרנה דיגיטלית קריספית (אם כי, אני מניח שלא רחוק היום שבו כבר יצליחו למצוא דרך דיגיטלית לדחוס להארד-דיסק קובץ מספיק גדול שמכיל כמות אינפורמציה שתאפשר הקרנה ברזולוציה של פילם 70 מ"מ).

בישראל, המקום היחיד לראות בו סרט איימקס (תלת מימדי) הוא בפירמידה הכחולה באילת. הבעיה היחידה היא שדי מייבשים את המקום הזה וכמעט ולא מביאים לשם סרטים חדשים, או סרטים שווים. הסרט הכי טוב שמוקרן שם הוא "תחנת חלל", אותו ראיתי לפני כשנתיים. סרט הזה גרם לי להבין שאיימקס תלת מימדי הוא הפורמט המושלם לצילום חלליות. ועוד צילום דוקומנטרי, אמיתי, ממש מהחללית עצמה. זה היה מרהיב. זה לא מקרי בעיני שהסרט הראשון שעורר מחדש את קדחת האיימקס בתחילת העשור (אחרי שנדמה היה בעשור הקודם שהפורמט הזה עומד להיות נכחד כמו הדינוזאורים) היה "אפול 13 " של רון האוורד בגרסת איימקס. זה לא מפתיע. קטעי השיגור וטיסות החלל היו מרהיבים ב-25 מ"מ. אני רק מדמיין כמה אדיר זה נראה על מסך עצום מידות. מאז הסרט הזה כל סרט בעל פוטנציאל לספקטקל הופץ גם בגרסת איימקס (ואז הגיע "האביר האפל" שסצינות האקשן שבו כבר צולמו ממש במצלמות איימקס). למשל, מסך האיימקס המסחרי בלונדון, ב-BFI, הוקדש בעת ביקורנו בעיר להקרנת "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'".

אני מזכיר: סרט איימקס מוקרן מפילם 70 מ"מ, אבל הוא מוקרן לאורך, לא לרוחב (כלומר, הפריים גבוה יותר משהו רחב). מסך האיימקס הענק מאפשר חהסתיר מאחוריו מערכת רמקולים עצומה שמרעידה את הבטן. סרטי איימקס נמשכים כ-40 דקות. בפוסט הזה מלפני שנתיים צירפתי תמונה שממחישה איך נראה ההבדל בין פריים 35 מ"מ סטנדרטי לפריים איימקס).

לכן, אחת המשימות שלנו בלונדון היתה לתפוס את מה שנראה כמעט כמו סרט המשך ל"תחנת חלל", הסרט "Hubble 3D", שכמו "תחנת חלל" גם הוא בוים על ידי טוני מאיירס. הסרט יצא בתחילת השנה ומוקרן בלונדון במוזיאון המדע בקנזינגטון. הקריין של "תחנת חלל" היה טום קרוז, הקריין של "Hubble" הוא ליאונרדו דיקפריו.

אני מודה, אחרי ההתלהבות מ"תחנת חלל" – העוקב אחר האימונים, השיגור והשהות בחלל של שני צוותים שבונים את תחנת החלל הבינלאומית – היה משהו ב"Hubble" שקצת חזר על עצמו. שוב: אימונים, שיגור, שגרת חיים באפס כבידה. למרות שזה די מדהים שהאסטרונאוטים מצלמים בעצמם במצלמות איימקס תלת מימדיות (טוב, הם יודעים להטיס מעבורת חלל, כמה מסובך בשבילם זה לתפעל מצלמה), מי שראה את "תחנת חלל" היה רשאי להרגיש דז'ה וו. ואולי זה פינוק: בשעה שרון הווארד ב"אפולו 13" וכריסטופר נולן ב"התחלה" השתמשו במטוסים נוסקים כדי לייצר תחושת אפס-כבידה לשברירי שניות בסרטיהם, הנה מגיעים צילומים אמיתיים מהחלל של החיים הצפופים במעבורת. אין ספק: אפס כבידה נראה מצוין בתלת מימד.

"Hubble 3D" צולם בסוף שנה שעברה, אחרי שמאבק ציבורי שכנע את נאס"א לשגר משימה אחת אחרונה של מעבורת החלל לתיקון עדשת טלסקופ החלל האבל, ולשדרג את המערכות האלטקרוניות שבו. תחילת הסרט עוסקת בתולדות הטלסקופ ותלאותיו בחלל, המשכו עסק בפעולת ההצלה של צוות המעבורת (כאן קצת הרגשתי שמנסים לייצר לנו דרמה בכוח. לא היתה כאן משימה לחיים או למוות, בסך הכל להחליף מעגלים חשמליים. הקריינות הדרמטית קצת הוציאה את המשימה מפרופורציה). אבל אז הגיע הפינאלה שהפך את כל הסרט למוצדק. צילומי החלל העמוק שהאבל שיגר ארצה, מיליוני שנות אור לתוך החלל, זכו לעיבוד שמוסיף להם את מימד הזמן ומאפשרים לנו לתוך החלל – ולמעשה, אחורה בזמן – בתוך הצילומים האמיתיים מהחלל. בעצם, קצת כמו הסצינה שבה הריסון פורד עושה זום אין תלת מימד לתוך הצילומים במכונת האספר ב"בלייד ראנר" – כך גם "Hubble 3D" למעשה עושה לנו זום אין אימתני לתוך הפריימים העצומים של האבל ומאפשר לנו להציץ עמוק לתןך הפינות הכי נסתרות של הצילומים האלה ולראות איך מה שנראה בתחילה כשמי לילה זרועי כוכבים, למעשה מכיל בתוכו מבטים אל כובים רחוקים, גלקסיות ואפילו חממות של כוכבים וגלקסיות עובריות. ישבנו פעורי עיניים. אני מניח שככה חוו הצופים הראשונים את "2001: אודיסיאה בחלל" בסרט שכנראה הצליח לדמות איך נראה מסע בחלל (או טריפ אסיד). "Hubble 3D" מצליח להשתמש בטכנולוגיות שברשותו – מסך האיימקס העצום, הקרנת התלת מימד וצילומי ההאבל המעובדים במחשב – כדי לתת לנו תחושה של טיול בחלל, שנראה – ככל שהדמיון שלנו מצליח להגיע אליו – אמיתי לגמרי.

ובאותה נשימה, הסרט הזה הוא גם סוג של סיכום ופרידה. כל מה שמוצג בו נמצא שנים בודדות מהכחדה. מעבורת החלל תכף מסיימת את תפקידה ויוצאת משימוש. בלעדיה, אין דרך לתחזק את האבל, שבסופו של דבר יתיישן וישבוק חיים. וגם האיימקס העצום בפילם הוא דינוזאור רגע לפני הכחדה. גלגלי האיימקס כה עצומים במידתם, וכדי להקרין סרט בתלת מימד צריכים סרט כפול של גלגלים ושתי מקרנות מסונכרנות. זה כמות עצומה של חומר גלם ורק כל הצד הפיזי של האיימקס – שכפול, שינוע, תפעול – הופך את עסק האיימקס למאוד יקר. אני מניח שזה מה שהרג את האיימקס קצר-החיים בקרית ביאליק. לכן כמעט כל מסכי האיימקס החדשים הם דיגיטליים, אבל גם קטנים יותר. איימקס בפילם, אני מניח, ישאר נחלתם של מוזיאוני המדע והטבע, שם הם ממילא התחילו את דרכם, ועד שגם הם, כמו ההאבל, ייצאו מכלל תפקוד, הם ימשיכו להוות קוריוז מדעי וטכנולוגי לעידן שבו מה שהיה גדול יותר נחשב טוב יותר.

לונדון, דצמבר 2010. הרכבת התחתית. סנטה בדרך לעבודה.    צילום: ורד פלוק

לא פשוט בשביל יהודי להסתובב בלונדון בשבועות שלפני חג המולד. החג הזה פשוט מידבק. שירי חג מולד מתנגנים בכל החנויות, כל הזמן. בהתחלה זה קיטש בלתי נסבל, ואז זה פשוט כובש. ויש שירי חג מולד נהדרים. אין זמר או להקה שלא מוציאים שיר לחג המולד. איך אפשר שלא. במשך כמעט חודש כולם מנגנים רק את השירים האלה. כמות התמלוגים היסטרית. ואכן, כמה משירי הפופ האהובים עליי – כבר התוודיתי כאן בעבר – הם שירי מג מולד. בראשם "האם הם יודעים שזה חג המולד" של בנד אייד. ו"חג מולד שמח (המלחמה נגמרה)" של ג'ון לנון. ו"כוחה של אהבה" של פרנקי הולך להוליווד (לא שיר חג מולד מובהק בתוכנו, אלא שיר שנהיה מזוהה עם החג בזכות הווידיאו קליפ שלו והעבודה שהוא צעד במקום הראשון לקראת חג המולד). וכמובן, איך אפשר שלא, "המתופף הקטן" בגרסה של דיוויד בואי ובינג קרוסבי. מ"בחג המולד האחרון" של וואם ועד הניסיון של מארק אוורט להיות ציני, אבל שבסופו של דבר יוצא מתקתק כנדרש לעונה ב"כריסמס נזרק לכלבים" של אילז.

בתום שבוע עם כל האורות והמתנות וצבעים והסרטים, גם מי שלא מאמין בישו רוצה לגרור הביתה איזה עץ אשוח ולקשט לו את הצורה. אז לידידינו הנוצרים, חג מולד שמח. לכל השאר, שבת שלום.

וסליחה, אני פשוט חייב. השיר הזה פשוט אדיר בעיניי, כבר 26 שנה ברציפות:

דסטין הופמן גונב את ההצגה, חלק ב'

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.12.2010

ואנחנו ממשיכים עם התחושה המיסטית והמשונה הזאת שסרטים מתכתבים ביניהם באופן אקראי לחלוטין. והפעם: איך קורה שבאותו סוף שבוע עולים בארץ שני סרטים שבהם צץ דסטין הופמן לתפקיד משנה קטן? צירוף מקרים? יד מכוונת? ובשניהם, כמעט אותו תפקיד משנה: האב של הגיבור הנעבעך. ב"הסיפור על פי בארני" הוא אבא של בארני, וב"פגוש את הפוקרס הקטנים" קוראים לו ברני. אבל זה יותר מזה: כי בשני הסרטי הוא מופיע בערך לשלוש-ארבע סצינות, ובשני הסרטים בסצינות הבודדות והנדירות האלה, הכמעט מודבקות, כל הסרט קם לתחייה, כאילו הוא מעביר בו חשמל. הופמן כבר הכריז שמבחינתו הוא בפנסיה, כך שתפקידי אורח קטנים הם פחות או יותר כל הפרנסה שהוא מחפש לעצמו.

למרות שיש ב"פגוש את הפוקרס הקטנים" – החלק השלישי אחרי "פגוש את ההורים" ו"פגוש את הפוקרס" – בערך חמש בדיחות סבירות, מדובר באחד הסרטים המרושלים והכתובים בחפיפניקיות משונה שיצאו מהוליווד כבר הרבה זמן. כלומר, מדהים עד כמה הפוך היחס בין כמות הטאלנט שיש בסרט הזה – מבחינת שמות של אגדות קולנוע המרוכזות בסרט אחד – ובין כמות ההשקעה על התסריט המביך. בואו ניישר קו: הסרט מתחיל בסצינה עם חוקן, ממשיך בסצינה עם הקאה, ונגמר עם בדיחת פלוצים. להגנתו יאמר שהסרט – שמשתמש בהומור של בני 13 כדי להצחיק קהל יעד של בני 30 ומעלה – מצליח לנמק את עצמו לא רע. אומרת הדמות שמגלם הופמן: זה טוב לצחוק על פלוצים ועל נזלת. זה טוב לצחוק על כל מה שהופך אותנו לאנושיים. אוקיי, שיהיה. צחקקתי.

הצפייה ב"פגוש את הפוקרס הקטנים" – זה כמו פרק בסיטקום בו שוב נפגש בן סטילר עם אביה הקפדן מדי של אשתו – יצרה אצלי תחושה של צפייה בהופעת בידור לוועדי עובדים. מכירים את זה? מביאים כמה קומיקאים מפורסמים שלא ממש מכינים סט מתוכנן מראש, אלא הם פשוט זורמים, רצים עם מה שיש להם כבר מוכן מהשרוול, ומבינים שהכשרון, הכריזמה והפרסום שלהם יעבוד. ולרוב, אגב, זה באמת עובד לראות מקצוען בעבודה. וזה אולי אף מבדר. אבל במכונית בדרך הביתה פתאום מתעוררת התחושה שעשו עלינו חלטורה. ובעיקר, מציקה התחושה שאף אחד לא באמת נורא נהנה מהעבודה שלו ועשה אותה בכיף. ככה זה "הפוקרס הקטנים". האמת, פשוט משעשע לצפות בבן סטילר ואוון ווילסון – זה בגלל התניה, לא בגלל משהו שהם באמת עושים בסרט. ולא יעזור – רוברט דה נירו, דסטין הופמן וברברה סטרייסנד זה שיחוק ליהוקי אדיר. זה שהופמן וסטרייסנד נראים כאילו הובאו ליום צילום בודד שצולם בחופזה ושנכתב בעוד-יותר-חופזה, כמעט ולא גורעת מעצם הסימפטיה שבצפייה בהם. אבל רק יותר מאוחר טעם הלוואי הלא נעים של החלטורה מתחיל להיות מורגש. כולם באו לדפוק קופה מהירה. אף אחד לא באמת השקיע כאן.

דסטין הופמן גונב את ההצגה, חלק א'.

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.12.2010

מכירים את זה שסרטים שאתם רואים מתחילים לשוחח זה עם זה, מבלי שהם בכלל מודעים לכך? בשבוע שעבר יצא בארץ "כל הדברים הטובים", סרט הבכורה העלילתי של הבמאי הדוקומנטרי אנדרו ג'ארקי, עם ריאן גוסלינג וקירסטן דאנסט בתפקידים הראשיים. בסרט ההוא היתה עלילה שלמה שבה נעלמת האשה מבית הקיט של הזוג על שפת אגם, איש לא יודע מה עלה בגורלה אבל כולם חושדים שהבעל הרג אותה והעלים את הגופה באגם. איש לא יכול להוכיח דבר, ורק עיתונאית עקשנית אחת ממשיכה לטעון שהיה כאן רצח ועושה קריירה מפרסומים בנושא. והנה, שבוע אחרי, מגיע הסרט "הסיפור על פי בארני" ויש בו עלילת משנה – עלילה די מיותרת, למען האמת – שבה חברו הטוב ביותר של בארני, גיבור הסרט, נעלם מבית הקיט של בארני על שפת אגם. וגם כאן מתחילה מסכת חשדות נגד הגיבור על כך שהוא אשם במותו של האיש, והשוטר החוקר כה משוכנע באשמתו של בארני שהוא מפרסם ספר בנושא שמציג את הראיות נגדו.

וכאילו שלא די בכך, בסרט הארוך והמפותל הזה, יש גם שריפת יער וכיבוי ממטוסים. די מצמרר לסרט שראיתי את בכורתו בפסגת הכרמל. (ויש גם את העניין הזה שמזכיר את הפתיח של "מגנוליה", מי שיראה יבין. מי שלא, נעזוב כדי לא להסגיר יותר מדי).

איפשהו בתור הברדק הארוך שהוא "הסיפור על פי בארני" מסתתר לו סרט חמוד מאוד, אלא שהוא טובע תחת כמות היסטרית של אירועים ותקופות (היי, זה קורה גם ב"כל הדברים הטובים", בשני הסרטים אנחנו עוברים מהסבנטיז, לאייטיז ועד להווה, בו הגיבור כבר מאופר כאיש קשיש).

"הסיפור על פי בארני" הוא עיבוד לספרו עצום המידות של הסופר הקנדי מרדכי ריצ'לר, האיש שהביא לנו בעבר גם את "המירוץ לצמרת של דודי קרביץ" ואת "ג'ושוע אתמול והיום", שניהם הפכו לסרטים מקסימים מאוד. הבעיה עם "הסיפור על פי בארני" היא שהסרט מנסה ללכוד את כל הנפח של הספר הסוקר את חייו של אדם מצעירותו ועד זקנתו, חיים מלאים מרירות וטעויות ותאוות. ההתחלה והסוף מתקשקשים, אבל באמצע יש נתח ממש מקסים, שאיכשהו מצליח להצדיק את הסרט כולו.

פול ג'יאמטי מגלם את בארני, מפיק טלוויזיה ששונא את הסדרה שממנה הוא מתפרנס וביום חתונתו (השניה) הוא מתאהב נואשות באשה אחרת. הקטע הזה – החתונה, החיזור, והחתונה מחדש – הוא ריצ'לר במיטבו. מלא לב אבל גם ציני, ומצליח לדרוך יפה על כל היבלות של נפש האדם המיוסרת, נטולת הסיפוק, הנמצאת במרדף תמידי אחר משהו חמקמק. העובדה שכמעט כרגיל אצל ריצ'לר הגיבור הוא יהודי שלא מאמין באלוהים, כך שהיהדות שלו היא רק סממן של זרות ולא של שייכות, הופכת את הסרט מצד אחד למעין תזכורת להומור של ריצ'לר, שמזכיר במשהו את ההומור האייטיזי של וודי אלן; ומצד שני תהפוך את הצפייה בסרט למאוד קרובה ללבו של הצופה הישראלי (הסרט הזה מצליח להפוך את היידישקייט לסממן של אישיות ואופי ולא סתם פולקלור צבעוני, כמו ב"הולי רולרז").

למרות שג'יאמטי מחזיק את הסרט יפה על כתפי הלוזר שלו – הוא פחות או יותר עושה כאן שידור חוזר לדמות שלו מ"דרכים צדדיות", אבל הוא לחלוטין אמין בזה גם הפעם – מי שמעניקים לסרט את ניצוצות החיות שלו הם דווקא שחקני המשנה – דסטין הופמן ורוזמונד פייק. הופמן מלוהק לתפקיד קטן – אבל כתוב ומשוחק למופת – בתור אביו השוטר של בארני. גם שוטר וגם יהודי, משמע שהאיש נטול כל טקט או פילטרים, ולכן כל רפליקה שלו היא פנינה. שתי הבדיחות הכי מצחיקות בסרט שייכות להופמן. ופייק מגלמת את אשתו השלישית של בארני ועושה יפה את המעבר בין מושא תשוקה שהוא מאבד עליו את הראשו, לעוגן שמצליח לחבר – ולו לרגע – את בארני לקרקעית. למרות שראיתי אותה כבר בעבר, בסרט הזה היא בפעם הראשונה השאירה עלי רושם.

מרגע שהעסק מתחיל להסתבך – זקנה, מחלות, שברוני לב – החיוך בהדרגה נמחק מהפנים והסרט מתחיל בהדרגה לאבד מחינו. חבל, כי למשך קצת יותר משעה יש בו משהו מהודר ותוסס, גם אם מיושן מאוד, שהופך אותו בילוי חביב למדי (עם ניחוח פנסיונרי קצת).

==============

זוכרים? פול ג'יאמטי הגיע לפסטיבל חיפה לבכורת "הסיפור על פי בארני". הנה קטעים ממסיבת העיתונאים איתו.

כמתנת חג מולד למעריציו ועוקביו בטוויטר ובפודקאסט שלו, קווין סמית שיחרר טיזר ראשוני לסרטו הבא, "Red State" שיוקרן בפסטיבל סאנדאנס הקרוב. הפעם: סרט אימה.

===============

רנן שור יהיה אחד השופטים בתחרות הסרט הקצר בפסטיבל ברלין. לצידו ישפטו הצלמת האמריקאית נאן גולדין והבמאי הטוניסטאי איברהים לטאיף.

ועוד בברלין: "פורום מורחב", המסגרת המוקדשת לווידיאו-ארט וקולנוע אוונגארדי, תציג עבודת וידיאו של יעל ברתנא ועבודות סאונד של קרן ציטר ודני גל.

ועוד מברלין: הנהלת הפסטיבל פרסמה מכתב מחאה נגד גזר הדין שהטיל בית המשפט האירני על הבמאי ג'פאר פנהי ("הבלון הלבן"). על פנהי, שתמך בהפגנות נגד השלטון בשנה שעברה, נגזר מאסר של שש שנים ונאסר עליו לעסוק בקולנוע למשך 20 שנה. שש שנות מאסר נגזרו גם על עמיתו של פנהי, הבמאי מוחמד רסולוף. פנהי היה אמור להיות אחד השופטים בפסטיבל ברלין הקרוב.

================

זה הצחיק אותי. ספיישל הכריסמס של "משפחת סימפסון". הומר ושות' בתור חבובות, ולא כאנימציה. המון בדיחות מטה-פורמט.

אוי ויי. ראיתי הבוקר את "הולי רולרז" שיצא היום בארץ. איזו החמצה. הסרט מבוסס על מקרה אמיתי מסוף שנות ה-90 שבו נתפסה חבורת חסידים מברוקלין שניסתה להבריח מיליון כדורי אקסטזי. וכך "הולי רולרז", שלאחד ממפיקיו קוראים יצחק גינדי, מתרחש כולו בקהילה חרדית/חסידית בלתי מזוהה בניו יורק, ועד מהרה מד הקיטש והפולקלור עולה על גדותיו עם המון פיקנטריה יידישית. ג'סי אייזנברג ("הרעשעת החעבראתית") הוא סם גולד, הגיבור, ואת אביו מגלם מרק איווניר ("המעמונע על משאבי מענטש"). הצעיר, רגע לפני שידוך, מבין שהוא נמשך יותר לכסף מאשר לתורה, והוא לא נרתע מיוסי, חברו מהבית הסמוך, שמעשן בשבת והולך ונושר מדרכי התורה. גם אורי פפר נמצא שם.

אין ספק, זה בהחלט משעשע לראות מארק צוקרברג עם פאות וכובע חסידים מרבה לומר "ברוך השם". אבל "הולי רולרז" מחמיץ גם את ההזדמנות להשתמש בקהילה החרדית באופן שאינו פולקלוריסטי וגם לא מצליח להיות מותחן פשע הגון. כל מה שנותר לו לעשות זה להראות כמה הבחורים החסידים הצעירים נבוכים, וגם מתפתים, לעולם מלא התאוות והסקס שמקיף אותם. והכסף. הסרט הזה הוא קוריוז משעשע מאוד – מאותם סרטים שצופה ישראלי יתפקע ממנו מצחוק – אבל לא ממש סרט שעובד.