מודה, לא ממש הצלחתי להשלים את כל חורי 2010 שפספסתי, ובכל זאת, באמצעות די.וי.די והקרנות בפסטיבלים ובחו"ל ראיתי כמה סרטים מעולים שלא הגיעו להקרנות מסחריות בארץ. הפיתוי עז לערוך את רשימת "עשרת הסרטים הטובים של השנה" שתהיה מבוססת על כלל מה שראיתי השנה ולא רק על סמך הרשימה הרדוקטיבית שנכפית עליו מטעם המפיצים וטעמם המצומצם. אולי יום אחד עוד אעשה את זה.

בכל אופן, אלה לטעמי הסרטים הכי טובים שלא הופצו בארץ (מבין אלה שראיתי):

1. "המעגל הפנימי", צ'רלס פרגוסון (הוקרן בפסטיבל חיפה ובסינמטקים. א.ד מטלון גנזו)

2. "קרלוס", אוליביה אסיאס (הוקרן בפסטיבל ירושלים)

3. "אמא", בונג ג'ון-הו (הוקרן בפסטיבל חיפה)

4. "תן לי להיכנס", מט ריבס

5. "מחוץ לחוק", ראשיד בושארב (הוקרן בפסטיבל חיפה)

6. "רסטרפו", יונגר והתרינגון (הוקרן בפסטיבל ירושלים)

7. "צמא", פארק צ'ן ווק

– "מיקמק", ז'אן-פייר ז'ונה (שני סרטים שעלילתם המעט מרושלת אוזנה על ידי כמה מהרעיונות הוויזואליים היפים והשנונים שראיתי השנה).

8. "תני בבקשה", ניקול הולופסנר (הוקרן בפסטיבל ירושלים. א.ד מטלון גנזו)

– "רהיטים זעירים", לינה דנהאם (הוקרן בפסטיבל ירושלים. שני הסרטים האלה, על ידי במאיות, היו משעשעים ומקוריים יותר מהסרט השלישי שהוקרן בפסטיבל ירושלים והפך ללהיט האינדי הגדול של השנה: "הילדים בסדר" של ליסה צ'ולודנקו. סרט שחיבבתי, אבל שאין לי מושג איך הוא הפך לכזאת הצלחה ביקורתית וקופתית בעולם. נשגב מבינתי).

9. "הטורפים", נמרוד אנטל (הוקרן באייקון. א.ד מטלון גנזו)

10. "לב לא שפוי", סקוט קופר (הוקרן בפסטיבל ירושלים. א.ד מטלון גנזו)

ציון לשבח: "כופר" ("Infidel"), שראיתי בפסטיבל ירושלים, נורא הצחיק אותי. הרבה יותר מ"ארבעה אריות", קומדיית השאהידים שזוכה לפימפום ביקורתי כעת באמריקה. לא הצחיק אותי.

==============

רשימת סרטי השנה המאוחדת שלי, אם כך, היתה נראית בערך כך: 1. "התחלה". 2. "המעגל הפנימי". 3. "קרלוס". 4. "סרט לבן" ו"הזמן שנותר". 5. "אמא" ו"תן לי להיכנס". 6. "צעצוע של סיפור 3 " ו"הדרקון הראשון שלי" (ואולי גם "פלונטר", האמת). 7. "הרשת החברתית". 8. "מחוץ לחוק" ו"רסטרפו". 9. "קיק אס". 10. "צמא".

1. הישראליים.

תכף נסכם את שנת הקולנוע מנקודת מבט בינלאומית ובעיקר נזכיר את שתי המילים שחזרו על עצמן הכי הרבה השנה בדיונים על סרטים: "פייסבוק" ו"חלום". אבל לפני כן, התבוננות מקומית. האם שנת 2010 היתה שנה אדירה או איומה לקולנוע הישראלי? ובכן, תלוי איך אתם מפענחים את הנתונים.

נתחיל עם הצד האדיר: ב-2010 נמכרו 1.1 מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. בסך הכל הפעם השלישית ב-30 השנים האחרונות שזה קורה. למעשה, זו הפעם השלישית בשש השנים האחרונות שזה קרה. כלומר, השוונג האדיר של הקולנוע הישראלי עדיין חי וקיים והקהל מצביע ברגליים. יותר מזה: הסרט שנמצא בראש טבלת הסרטים הקופתיים ביותר בישראל הוא סרט ישראלי: "זוהי סדום". גם זה מאורע די נדיר, שסרט ישראלי נמצא בראש טבלת מכירות הכרטיסים בארץ. בפעם האחרונה זה קרה ב-2006, כש"אביבה אהובתי" עקף בכמה אלפים בודדים את "שודדי הקריביים 2 " והיה לסרט הנצפה ביותר באותה שנה. למעשה, 900 אלף מתוך המיליון וקצת כרטיסים הגיעו משלושה סרטים בלבד: "זוהי סדום" (500,000 כרטיסים), "פעם הייתי" (300,000 כרטיסים) והפתעת השנה – "ארץ בראשית" עם קרוב ל-100,000 צופים (והסרט עדיין מציג!). גם בחו"ל, הקולנוע הישראלי ממשיך לשגשג. "עג'מי" היה מועמד לאוסקר – הסרט הישראלי השלישי ברציפות שעושה את זה. "הדקדוק הפנימי" זכה בפרס הגדול בפסטיבל טוקיו. ו"לבנון" אמנם לא זכה בפרס אופיר ולא זכה להצלחה מספיק גדולה כשהוקרן בארץ בסוף 2009, אבל הוא המשיך את מסע ההצלחות שלו בעולם מאז שזכה בפסטיבל ונציה, וזכה בשני פרסי הקולנוע האירופיים ובשני פרסי אסיה-פסיפיק (איזה מזל שישראל נמצאת גם באירופה וגם באסיה). "לבנון" מככב כעת בלא מעט רשימות סיכום שנה בעולם כאחד הסרטים המצטיינים של השנה. גם "עג'מי" שם. והיה את "שתיקת הארכיון". סרטה התיעודי המדהים של יעל חרסונסקי התחיל את המסע שלו בעולם בינואר בפסטיבל סאנדאנס ומאז הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים והמעוטרים בעולם. והוא לא לבד: מיולי הצטרף אליו גם "חיים יקרים" של שלומי אלדר, סרט תיעודי, אבל שונה לחלוטין, שגם עושה חיל. "חיים יקרים" נמצא כרגע ברשימה המקוצרת בדרך אל האוסקר התיעודי באמריקה.

אז המצב מעולה, נכון? האמת, נכון. קשה להתווכח עם כל זה. גם הצלחה אצל הקהל, גם בעולם, גם פרסים, גם קולנוע תיעודי, גם עלילתי. גם סרטים מאוד מסחריים ועממיים, גם סרטים אמנותיים ומורכבים. השנה היה מהכל. אבל יש ענן אחד ששט באופק וטיפה מלחיץ אותי. האם זה ענן תועה, או תחילתו של טייפון? מאז ספטמבר אף סרט ישראלי לא באמת הצליח למשוך אליו קהל. בדרך, כמעט כל הקונספציות הנפוצות בקשר להפצת סרטים ישראליים התאדו. למשל: זו שטוענת שהסרט שזוכה בפרס אופיר ישתמש בפרס כמקפצה ויהפוך ללהיט. ובכן, כנראה שהכלל הזה לא תקף כשפרסי אופיר מחולקים בערוץ 1 ואיש אינו רואה את הטקס. וכך הפך "שליחותו של הממונה על משבי אנוש" לסרט הראשון מזה 11 שנה שזוכה באופיר אבל לא מביא 100,000 צופים. הוא הביא – בהערכה נדיבה מאוד – כ-70,000 צופים. "הדקדוק הפנימי" ו"התגנבות יחידים", שניים מהסרטים המבריקים והיפים שנעשו השנה בארץ, הביאו עוד פחות מזה. "כלבת" ו"המדריך למהפכה" גם לא שברו קופות. אז מה קרה? האם בספטמבר, בבת אחת, נמאס לקהל המקומי מסרטים ישראליים? או שאולי זו אשמת הסרטים? אולי בשנה של "פעם הייתי", "זוהי סדום" ו"ארץ בראשית", סרטים מלאי רגש וידידותיים לקהל, לאיש לא נשאר כוח לסרטים מורכבים ותובעניים יותר? מה זה אומר לגבי הקולנוע הישראלי בשנת 2011? האם צפוי באופק סרט שיחזיר את הקהל לאולמות? אני מודה, המחשבה שאולי גל ההצלחה העצום של הקולנוע הישראלי בבת אחת הגיע לסיומו די מדאיגה אותי. וכך, ענן שחור אחד קטן מסתיר לי את מה שאמורה להיות אחת השנים היפות בעשור האחרון בקולנוע הישראלי.

2. הפייסבוקיים.

פתאום כולם עם פייסבוק. פייסבוק, פייסבוק, פייסבוק. ואני חושב שדווקא סרט על גוגל היה יכול להיות חשוב ומשמעותי יותר. סלחו לי, אבל לדעתי ההשפעה של גוגל על חיינו עצומה יותר מזו של פייסבוק. ואני מוכן להתערב: בואו נריץ את החיים עשר שנים קדימה ונראה איזה חברה תשרוד: פייסבוק או גוגל? נראה לי שהשניה. ואם שתיהן תשרודנה זה בטח רק כי גוגל מתישהו תקנה את פייסבוק, לא? אבל כל מי שראה את "הרשת החברתית" מבין שפייסבוק זו לא חברה, אלא מטאפורה. ומהבחינה הזאת, זו מטאפורה מרתקת. כי שנת 2010 לא היתה רק השנה שהלוגו של פייסבוק התחיל לעטר כל פרסומת בעולם והמילה "לייק" הפכה (בוודאי בארץ) למילה הכי משומשת וריקה, היא גם היתה השנה בה הקולנוע גילה את פייסבוק כחומר דרמטי וגם כחומר סימבולי. לא רק ב"הרשת החברתית", הסרט שמיועד לזכות באוסקר בסוף פברואר, אלא דווקא בשני סרטים אחרים שלא עוסקים באנשים שהקימו את פייסבוק אלא באנשים שמשתמשים באתר. בסרט העלילתי השנון "באה בקלות" ובסרט התיעודי המטריד "קאטפיש" (אחד הסרטים המדוברים השנה בעולם שלא הגיע בינתיים לשום מסגרת הקרנה בארץ. חפשו אותו). משלושת הסרטים האלה עולה תמונה ברורה אחת: הסיבה שפייסבוק הצליח כל כך היא כי האנושות הפכה, כמעט בין לילה, לחברה של יצורים פסיכוטיים וא-סוציאליים. ההברקה ב"באה בקלות" היא בכך שהסרט – במסווה של סרט נעורים מטופש – מראה יפה שלמעשה טבע האדם לא באמת השתנה. העלילה מבוססת על "אות השני" הקלאסי, כך שבמאה ה-17 רדפו אחר חריגים עם לפידים וקלשונים וכיום רודפים אותם עם סטטוסים בפייסבוק והודעות טקסט. "קאטפיש" מציג את המציאות המטרידה יותר, מציאות בה אנשים מסתגרים בביתם ומנהלים חיים שלמים באופן וירטואלי על ידי פתיחת פרופילים רבים בפייסבוק והתחזות לאחרים. זו, למעשה, ואריאציה על פיצול אישיות. ואריאציה שנהיתה נורמטיבית, לא קלינית. פייסבוק הפך, למעשה, להפרעת האישיות הגדולה בתבל. אגב, חפשו גם אותי בפייסבוק באחד מהפרופילים שלי.

3. החלומיים

אבל "הרשת החברתית" אינו סרט השנה שלי. הוא סרט שמגדיר יפה במה העולם מתעסק כרגע, אבל מבחינה קולנועית היה סרט אחד כביר ממנו. "התחלה" של כריסטופר נולן. למעשה, זה הסרט היחידי השנה שהגיע טעון במון ציפיות והייפ וגם שעמד בציפיות האלה ואף יותר מזה. קודם כל, בתור סרט הרפתקאות פנומנלי, מאיץ דופק ועוצר נשימה שמכיל סיקוונס אקשן שכמותו לא נראה שנים. קולנוע במיטבו. אבל כריסטופר נולן ("האביר האפל", "ממנטו") הוא לא רק במאי נהדר, הוא גם תסריטאי עילוי. ו"התחלה" הוא כמעט סרט סוריאליסטי לחלוטין בכך שהוא מתעסק בעולם של חלומות בו הכל אפשרי וגם כל סמלי. לא היה עוד סרט שהלהיב אותי ככה השנה. "התחלה" לא היה יחיד. נדמה שלחלק מהפרעת האישיות שמיוצגת בפייסבוק מתלווה הפרעה נוספת של חוסר היכולת להפריד בין מה מציאותי ומה חלום או בדיון. סרטים עלילתיים כמו "השעה הכפולה" (סרט איטלקי שהוקרן בפסטיבל ירושלים) או סרטים תיעודיים כמו "היציאה דרך חנות המזכרות", "קאטפיש" ו"אני לא שם" תיעתעו השנה בצופים שוב ושוב לחשוב האם מה שהם רואים קורה באמת או שזה תעלול. גם הסרט במקום השני שלי, "סרט לבן", יכול להיחשב ככזה: סרט המסופר על העבר, בפלאשבק, בו כל הזמן עולה השאלה מה אמיתי ומה מפוברק. "התחלה" ו"סרט לבן" הם גם שני הסרטים היחידים השנה שקיבלו במדור זה ציון של חמישה כוכבים. שניהם, מבחינתי, יצירות המופת הגדולות ביותר שהוצגו השנה בבתי הקולנוע בישראל.

4. המצוירים

שנת 2010 היתה פורצת דרך בשני תחומים: סרטי האנימציה וסרטי התעודה. למרבה הצער סרטי התעודה המעולים שנעשו השנה לא הגיעו לישראל. אבל אומר זאת כך: אם "המעגל הפנימי", מותחן תעודי מורט עצבים שביים צ'רלס פרגוסון על הקריסה הכלכלית של ארצות הברית לפני שנתיים, היה מוקרן מסחרית בארץ השנה ולא מסתפק בהקרנות חד פעמיות בסינמטקים יתכן והוא היה מגיע למקום הראשון או השני בטבלת סרטי השנה. אבל מה שכן: יש ברשימת סרטי השנה שלי שני סרטי אנימציה – "צעצוע של סיפור 3 ", הסרט הכי מרגש שראיתי השנה, ו"הדרקון הראשון שלי", סרט הרפתקאות נפלא ואחת החוויות המענגות שחוויתית בתלת מימד. כמעט-כמעט הכנסתי לעשיריה גם את "גנוב על הירח", סרט שחיבבתי בצפייה ראשונה וממש אהבתי בצפייה השניה, אבל התאפקתי. אני קצת מצטער על כך. וגם "פלונטר" היה בעיני הפתעה אדירה, אחד הסרטים היפים של דיסני, בעידן שאחרי "היפה והחיה". ארבעתם היו סרטים נפלאים בעיניי.

5. הרימייקים

"תן לי להיכנס" היה רימייק אמריקאי לסרט שבדי. "אחים" היה רימייק אמריקאי לסרט דני. "התייר" ו"שלושת הימים הבאים" היו רימייקים אמריקאיים לסרטים צרפתיים. שלושתם נכשלו בקופות באמריקה. מסקנות? כנראה שאין, כי דיוויד פינצ'ר עובד עכשיו על רימייק משלו לסרט השבדי "נערה עם קעקוע דרקון". ישבור את הקללה?

6. המתים

כמה אנשי קולנוע גדולים הלכו לעולמם ב-2010. זו היתה שנה איומה לעורכות סרטים, אגב. הנה השמות של כמה מהאנשים שאיבדנו השנה:

בלייק אדוארדס (במאי "הפנתר הוורוד" ו"ארוחת בוקר בטיפאני"); אירווין קירשנר (במאי, "האימפריה מכה שנית"); לסלי נילסן (שחקן, "האקדח מת מצחוק" וכל סרטי ה"מת למצחוק" למיניהם); מרדכי בן זאב (שחקן, "מציצים", "צ'רלי וחצי" ואביו של ערן ודורי בן זאב); רוני צ'ייסן (יחצנית אוסקר שנרצחה בהוליווד בנסיבות שעדיין לא פוענחו); דינו דה לורנטיס (מפיק אגדי שהפיק סרטים לפליני ואז עבר ל"קונן הברברי" ול"חולית" ול"חניבעל"); עמוס לביא (שחקן, "שחור", "קרקס פלסטינה"); ג'יל קלייבורג (שחקנית, "אשה לא נשואה"); ג'ורג' היקנלופר (במאי תיעודי, "לבבות המאפליה", נמצא מת בגיל 44, כנראה מקוקטייל לא זהיר של אלכוהול ומשככי כאבים); טוני קרטיס (שחקן, "חמים וטעים"); ארתור פן (במאי, "בוני וקלייד"); דידי אלן (עורכת, "בוני וקלייד" ורוב הסרטים של ארתור פן, וורן בייטי וסידני לומט); סאלי מנקי (העורכת הקבועה של קוונטין טרנטינו, מתה במפתיע בעת טיול עם הכלב), קארן שמיר (העורכת הקבועה של ארול מוריס, נדרסה על ידי מכונית); קלוד שברול (במאי, סרטו האחרון "המפקח בלאמי" מציג עכשיו בארץ); אלן קורנו (במאי, "כל הבקרים שבעולם"); סטושי קון (במאי אנימציה יפני נפלא שסרטו "פפריקה" הוא סוג של "התחלה" למתקדמים); פטרישה ניל (שחקנית, "ארוחת בוקר בטיפאני"); רונלד נים (במאי, "הרפתקאה בפוסידון"); וויליאם פרייקר (צלם, "תינוקה של רוזמרי"); דניס הופר (שחקן, "אפוקליפסה עכשיו", "איזי ריידר"); אריק רוהמר (במאי, "הקיץ שלי עם מוד"), נדב לויתן (במאי, "אין שמו על הדלתות").

וגם אנשים שלא קשורים מיידית לקולנוע הלכו השנה, אם אנחנו כבר מזכירים: ג'יי.די סלינג'ר (סופר, "התפסן בשדה השיפון") ומלקולם מקלארן (מוזיקאי והמפיק של הסקס פיסטולס).

אולי הגיע הזמן שהמפיצים בארץ יתחילו לדווח על נתוני הקופות שלהם בשקלים ולא במספרי כרטיסים. כי אם הדיווח היה לפי שקלים ולא לפי כרטיסים, הסרט הקופתי של השנה היה צריך להיות "אליס בארץ הפלאות". הוא אמנם מכר מעט פחות כרטיסים מ"זוהי סדום", אבל בגלל שהוא הוקרן בתלת מימד שמחירו גבוה יותר, הוא הכניס יותר כסף. "אליס" הכניס בארץ חמישה מיליון דולר. העיוות בין מכירות כרטיסים ונתוני הכנסות ממשיך הלאה: את "שרק 4 " ואת "צעצוע של סיפור 3 " אמנם ראו פחות אנשים מ"התחלה" של כריסטופר נולן, אבל שני הסרטים האלה הכניסו בקופות הרבה יותר כסף. שניהם הכניסו למעלה מ-4 מיליון דולר בקופות בארץ. "התחלה" הכניס רק 3.6 מיליון דולר (על פי נתוני האולפנים).

שנת 2010 היתה שנה מעולה בקופות בישראל. שנת שיא ביחס לשנים האחרונות. כל הטענות של המפיצים ובעלי בתי הקולנוע על ירידה בהכנסות – בגלל אותם פיראטים נוראיים – מתאדים השנה. כשיגיעו הסיכומים הסופיים יתברר שב-2010 נמכרו יותר מעשרה מיליון כרטיסים, אני מעריך שזה אפילו יגיע ל-12 מיליון כרטיסים, גידול של בין 20 ל-30 אחוז ביחס לשנה שעברה, וכמות שלא נראתה בישראל מאז 2004. וזיכרו: אנחנו מדברים רק על מספר כרטיסים. בגלל המחיר הגבוה של הקרנות התלת מימד הגידול בהכנסות של בעלי בתי הקולנוע יהיה גבוה אף יותר מזה. איך זה קרה? לא בגלל המלחמה בפיראטים ובהורדות, אלא כי סוף סוף היו סרטים טובים, או לפחות סרטים שהקהל רצה לראות. בזכות התלת מימד הובאו לכאן גם סרטים שמפיצים לרוב בוחלים בהם. "פיראנה" ו"ג'ק אס". במקרה של "ג'ק-אס 3D", למרות שנדמה שהמפיץ הישראלי הפיץ אותו כמעט בעל כורחו (ללא תרגום לעברית, עוד תקדים), זה השתלם. מדובר באחד הסרטים שדווקא הפתיעו בקופות (לפחות ביחס לציפיות ממנו).

וצריך לזכור, מתוך תריסר מיליון הכרטיסים (הערכה שלי. הנתון הרשמי של התאחדות ענף הקולנוע בארץ תתפרסם אי שם בשלהי ינואר), מיליון כרטיסים נמכרו השנה לסרטים ישראליים. ומיליון כרטיסים הם ל"אווטאר".

אה, כן. "אווטאר". מפיציו בארץ רוצים להכריז עליו כעל הסרט הנצפה ביותר בישראל בכל הזמנים וקבעו את הנתון הרשמי והסופי שלו על 1.3 מיליון כרטיסים, כדי שהוא יוכל לעמוד לצד – ואולי מעל – שיאני הצפייה הקודמים: "טיטאניק", "סלאח שבתי", "אסקימו לימון" ו"קזבלן". הטבלה שלנו להלן מדרגת סרטים על פי השנה שבה הופצו. לפיכך, "אווטאר" הוא אלוף המכירות של שנת 2009 (הוא יצא בדצמבר שעבר). אבל התאחדות ענף הקולנוע בישראל סופרת את הכרטיסים שנמכרו בפועל בקופות בשנה קלנדרית, לכן רוב הכרטיסים של "אווטאר" – למעלה ממיליון – יספרו בשנה הזאת. למעשה, ההישג של "אווטאר" הוא כל כך כביר ונדיר שמפיצי הסרט בארץ, א.ד מטלון, הבינו ששיא כזה לא יחזור שוב בקרוב ועשו לעצמם אקזיט: הם הלכו ומכרו את החברה המשפחתית למתחרים מפורום פילם, גם הם חברה משפחתית ותיקה. מעתה החברות ממוזגות. זו גם אחת הבשורות של שנת 2010: אחת מחברות ההפצה הוותיקות בישראל – אבל גם אחת האנכרוניסטיות כאן – סיימה את תפקידה השנה וירדה מהבמה.

שוברי הקופות בישראל 2010:

0. "אווטאר", מיליון כרטיסים פלוס (אבל שייך ל-2009)

1. "זוהי סדום"………………… 500,000 כרטיסים

2. "אליס בארץ הפלאות"……. 450,000 כרטיסים

3. "התחלה"…………………… 420,000

4. "שרק 4 "……………………. 407,000

5. "צעצוע של סיפור 3"………. 400,000

6. "פעם הייתי"……………….. 300,000

7. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'"…….. 250,000 (*)

8. "הדרקון הראשון שלי"…….. 190,000

9. "סטפ אפ 3"……………….. 180,000

10. "לאכול, להתפלל, לאהוב"…….. 170,000

הבאים בתור:

"גנוב על הירח"…………….. 160,000

"Red"………………………… כ-160,000

"הנסיכה והצפרדע"………….. 160,000

"שאטר איילנד"……………….. 150,000

"הקונצרט"…………………….. 150,000

"הרקדן האחרון של מאו"……. 150,000

"סולט"………………………….. 140,000

"דמדומים 3 "………………….. 140,000

"הרשת החברתית"………….. 130,000 (*)

"גנב עירוני"…………………… 130,000 (*)

"סופר הצללים"……………….. 130,000

"הילדים בסדר"……………….. 125,000 (*)

"בלתי נשכחים"……………….. 110,000

"ארץ בראשית"…………….. כמעט 100,000 (*)

(*) = עדיין מציג בבתי הקולנוע. במקרה של "הארי פוטר" זה משמעותי כי המספר שלו בוודאי יעבור את ה-300,000 בסופו של דבר, ויעקוף את "פעם הייתי". כשיגיעו הנתונים הסופיים אעדכן את הטבלה.

==================

הסרטים הכי קופתיים באמריקה, 2010

1) "צעצוע של סיפור 3" (415 מיליון דולר).

2) "אליס בארץ הפלאות" (334 מיליון).

3) "איירון מן 2" (312 מיליון).

4) "דמדומים 3" (300 מיליון).

5) "התחלה" (292 מיליון).

6) "הארי פוטר 7 " (275 מיליון).

7) "גנוב על הירח" (250 מיליון)

8) "שרק 4 " (238 מיליון)

9) "הדרקון הראשון שלי" (217 מיליון)

10) "נער הקרטה" (176 מיליון)

הנה זה בא. מצעד הסרטים שהכי אהבתי השנה, מבין אלה שהוקרנו באופן מסחרי השנה בבתי הקולנוע בישראל:

סרטי השנה של "סינמסקופ"

1. "התחלה", במאי: כריסטופר נולן

2. "סרט לבן", מיכאל האנקה

3. "הזמן שנותר", אליה סולימאן

4. "צעצוע של סיפור 3 ", לי אונקריץ'

5. "הדרקון הראשון שלי", דין דבלואה וכריס סנדרס

6. "הרשת החברתית", דיוויד פינצ'ר

7. "קיק–אס", מתיו ווהן

8. "מטען הכאב", קתרין ביגלו

–  "תלוי באוויר", ג'ייסון רייטמן

9. "גנב עירוני", בן אפלק

– "גרינברג", נוח באומבך

10. "אונדין", ניל ג'ורדן

– "האמריקאי", אנטון קורבין

הבאים בתור: "גנוב על הירח", "פלונטר", "באה בקלות", "Red", "סולט", "נער משום מקום", "סול קיצ'ן", "דבש", "ג'ק אס 3d"

================

מ"קיק אס" ועד "ג'ק אס". ארבעה סרטי אנימציה. שני סרטים עם ג'ורג' קלוני. שני סרטים עם ארון ג'ונסון. שלושה סרטים שלמעשה מזוהים יותר עם 2009 מאשר עם 2010 (אבל שיצאו בארץ ברבעון הראשון של השנה).

===========

זו הרשימה. עוד פרשנויות, סיכומים, טבלאות, מצעדים ורשימות יפורסמו היום ומחר בהדרגה. מה היו הסרטים הכי נצפים בישראל השנה? מה היו הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, מבין אלה שלא הגיעו להקרנות מסחריות כאן? וממי נפרדנו השנה. פרויקט סיכום 2010 ימשך לאורך סוף השבוע.

זה וידיאו שממש מתאים לעונת הכריסמס האמריקאית: סרטון שכולו מתיקות ורוך ואהבה ונוזל דביק וחמים במרכזו. אבל זה יפה. עורך בשם ליאנדרו קופרפילד ערך את 11 הסרטים העלילתיים של פיקסאר לקליפ של 7 דקות. למעשה, הסרטים של פיקסאר טובים יותר מרגעי השמאלץ שלרגעים הקליפ נגוע בהם פה ושם, אבל יש בו כמה אבחנות ויזואליות יפות וזיהוי של הניואנסים הקטנים שחוזרים בין כל הסרטים של פיקסאר:

(ויה סלאשפילם)

היום, 29.12, אני מציינים 24 שנים למותו של אנדריי טרקובסקי. הוא היה בן 54 בלבד כשמת בבית חולים בפריז מסרטן ריאות, והוא הספיק לביים בסך הכל שבעה סרטים. אבל כולם יצירות מופת. כתבתי על כך בלי הרף, ואני מדבר על זה שעות על גבי שעות מדי סמסטר. נדמה לי שטרקובסקי הוא הבמאי האהוב והנערץ עלי. או לפחות אחד מהם. ובכל מקרה, גם 24 שנים אחרי מותו הוא נותר אחד במאים הכי משפיעים בעולם. ראיתם את "קוסמוס" של רהא ארדם שזכה השנה בפרס עוגגן הזהב בפסטיבל חיפה? ראיתם כמה שוטים מטרקובסקי הוא גנב? ובכלל, המון סרטים אירופאיים כיום עדיין מושפעים מטרקובסקי. כתבתי על טרקובסקי באופן מפורט למדי לפני ארבע שנים, ביום השנה ה-20 למותו. כדאי לכם מאוד לעיין בפוסט ההוא. כתבתי עליו עוד קצת כשסרט שלו פתאום צץ בפריים טיים בטלוויזיה. והזכרתי אותו כשסרט אמריקאי נפלא מלפני שנתיים פתאום ציטט שוט שלו.

והיום, הפתעה: "סטאלקר" – כל 155 הדקות שלו – זמין לצפייה חופשית וחוקית לחלוטין באינטרנט. אני מודה: עבור מי שלא ראה את הסרט מימיו, לא בטוח שפריים קטן וגדוש פיקסלים הוא הדרך הטובה ביותר לראות את אחד הסרטים היפים בתולדות הקולנוע. וזה סרט שלרגעים נוגע ביפנוטי והמדיטטיבי, והוא דורש ריכוז, סבלנות, לא משהו שהאינטרנט – מדיום של הפרעת קשב אחת גדולה – ממש מתאים לו. אבל אם יש לכם את הסבלנות ואת הזמן, או אם ראיתם כבר ואתם רוצים להרים כוסית לזכרו של אנדריי ולהיזכר בשוט, או סצינה או רפליקה, הנה הסרט.

"סטאלקר" מוכר כסרט מ-1979 – אז היתה בכורתו במוסקבה. אבל העולם גילה אותו רק במאי 1980, כשהגיע לפסטיבל קאן. כך שבמידה רבה – ורק גלל שאני אוהב תאריכים עגולים – זו ההזדמנות שלנו לחגוג לסרט הזה יום הולדת 30. או 31.

וואו, להיות תקוע עשר שעות בתוך מטוס על מסלול ההמראה, ואז עוד לטוס עשר שעות נוספות?! איזה סיוט! אבל יש כאן חומר לסרט לא? מה קורה בתוך המטוס בעשר השעות האלה? האם מתישהו מישהו מהנוסעים קם ומגיש כוס מים לדיילים ודיילות? האם מתחילה אנדרלמוסיה? מעשי טירוף? ניסיונות רצח? או שנוצרת קהילה מגובשת ותומכת שתרד מהמטוס בדמעות וחיבוקים ועם קשרים וחברויות – ואולי רומנים – שיחזיקו מעמד שנים? 400 איש תקועים יחד בסופת שלג עשר שעות, ואז ממריאים. רבותיי, יש כאן סרט.

ובכלל, סופת השלג האימתנית שהלבינה את פני ניו יורק ואיזור צפון-מזרח ארצות הברית המריצה את מיצי יצירתיות של קולנועני האיזור. הנה, למשל, כל הסופה כולה דחוסה ב-40 שניות. יצירת מופת קטנה בבימויה של אמא טבע:

וג'יימי סטוארט, שאנחנו מארחים כאן מדי שנה את סרטוניו הדיוויד לינצ'יים/סטיבן סודרברגיים מפסטיבל ניו יורק, תושב אסטוריה, קווינס, יצא לסופה עם מצלמת הווידיאו שלו ואז ישב מול הפיינל קאט פרו שם את הפסקול של "הרשת החברתית" והתחיל לחתוך. עד שהסופה שככה הוא כבר העלה את יצירתו המושלגת (לחצו פעמיים על מסך הווידיאו די להפעיל את הסרט, או פנו לאתר של סטיוארט כדי לצפות בסרט במסך מלא):

בפנים: מה סרט השנה של "האוזן השלישית"? ומה המשותף בין "פייטר" ו"פלונטר"? אבל לפני זה:

בעוד כשבועיים, 15 בינואר, אחגוג יום הולדת חמישי לבלוג. חמש שנים אנחנו כבר יחד. "סינמסקופ" בגרסת הדפוס שלו – "זמן תל אביב", "העיר", פנאי פלוס" – יציין באותו שבוע יום הולדת 15. כדי שהמאורע יהיה חגיגי, אני רוצה לארגן לקוראיי – הוותיקים והחדשים, הקבועים והמזדמנים – צ'ופרים ומתנות. אם אתם אנשי תעשיית הבידור ואתם רוצים להעניק לקוראי הבלוג פרסים, הפתעות, מתנות (דיסקים, ספרים, סרטים, כרטיסים, חולצה ותקליט), אנא צרו קשר.

מה שאני באמת רוצה ליום ההולדת של הבלוג זה שמישהו יתקין לי פילטר ספאם חדש. זה הרבה לבקש?

==============

מחרתיים (יום חמישי) יתקיים בבית אריאלה ערב המוקדש לעיון רב-תחומי – פילוסופיה, פסיכולוגיה, טכנולוגיה, רוחניות – בסרטו של כריסטופר נולן, "התחלה". אני אנחה את האירוע. למה דווקא "התחלה" בסוף דצמבר ולמה דווקא אני מנחה? אם תבואו תבינו. כל הפרטים על האירוע ואיך רוכשים כרטיסים מוזלים, בדף האירוע בפייסבוק. נראה לי שיהיה די מרתק.

=============

באתר של "האוזן השלישית" הרימו פרויקט סיכום שנה קולנועי מושקע מאוד, שמסכם את כל מה שקרה בקולנוע העולמי בשנה האחרונה על פי חיתוכי ז'אנר וגיאוגרפיה (למשל, מה הסרט התיעודי הטוב של השנה. אבל גם מה הסרט האסיאתי והדרום אמריקאי הטוב של השנה). תואר סרט השנה של צוות "האוזן השלישית" חולק בתיקו לשני סרטים: "סרט לבן" של מיכאל האנקה ו"Dogtooth" ("שיני כלב") של גיורגוס לנטימוס. האחד גרמני, השני יווני. ושניהם מגיעים מעולם קולנועי דומה. להתלהבות מ"סרט לבן" אני שותף (איפה הוא מדורג ברשימת סרטי השנה שלי? נגלה בסוף השבוע). להתלהבות מ"שיני כלב", פחות. אין ספק שלנטימוס מעריץ את מיכאל האנקה המוקדם וכמוהו רוצה לדחוס כמה שיותר סטיות, אלימות, ניכור, דיכוי וברוטליות בתוך שוטים ארוכים, מדויקים, לבנים וסטריליים, המציגים עולם שכאילו נבנה על ידי צמד הפסיכופטים של "משחקי שעשוע" כשהם גדלו והתברגנו. אגב, הסרט – שהיה אחד המדוברים ביותר בסצינת הארט-האוס והפסטיבלים העולמית השנה, אבל שלא הגיע להקרנות בשום מסגרת קולנועית בארץ (סוג של ביזיון) – זמין כעת לצפייה בערוץ ה-VOD של האוזן השלישית בהוט.

(אגב העניין הזה של "לא הגיע לשום הקרנה קולנועית": באתר של "האוזן" יש גם פרויקט שמרכז את הסרטים הכי מסקרנים שאמורים להגיע לספריה במהלך 2011. חלקם סרטים שכבר יצאו בשבועות האחרונים בבתי הקולנוע בעולם ובישראל – אבל לדי.וי.די יגיעו רק בשנה הבאה, חלקם סרטים שייצאו רק במהלך 2011. אבל הפרויקט הזה גרם לי להבין את המציאות העגומה שבה אנחנו עדיין חיים. אתם ואני יכולים לרכז מהיום ועד הנצח רשימה של הסרטים הכי מסקרנים שייצאו בשנה הבאה. המציאות העגומה היא שעדיין בערך 30 אחוז מתוכה – ואני די רחמן באומדן הזה – לעולם לא יגיעו לישראל. ורבים מאלה שיגיעו, יגיעו להקרנות חד פעמיות בפסטיבלים ובסינמטקים, אבל לא לבתי הקולנוע בהקרנות סדירות. כך שלמעשה המקום היחיד בארץ שבאמת יכול לרכז רשימת-משאלות כזאת, וגם לדעת בוודאות שהסרטים אלה יגיעו אליו זה האוזן השלישית. שיקולי ההפצה בארץ נותרו אחת התעלומות הגדולות והלא מוסברות של העידן הנוכחי. מתי, הו מתי, אנשי האוזן השלישית כבר יקימו בית קולנוע שבו סרטים כמו "Into the Void" של גספר נואה יוקרנו באופן סדיר על מסך גדול).

=============

מה שכן, "Dogtooth" מזכיר לי שהשנה ראינו בקולנוע לא מעט הורים מפלצתיים למדי, שלכאורה חונקים את ילדיהם מרוב אהבה, ולמעשה דופקים להם את החיים על ידי שהם משתלטים עליהם ומעוותים את תפיסת עולמם, וגורמים להם להאמים שכל מה שקורה מחוץ למשפחה מזיק והרסני עבורם. הסרט היווני הוא דוגמה לכך. אבל גם האמא שמגלמת מליסה ליאו ב"פייטר" היא כזאת. וכך גם אמא שמגלמת ג'קי וויבר ב"ממלכת החיות" האוסטרלי. אבל השיא הוא עם ה"אמא" של רפונזל ב"פלונטר", שכולאת אותה במגדל אבל גורמת לה לחשוב שכך היא שומרת על חייה ומצליחה לגדל ילדה אסירת תודה שהיא אסירה. ראיתי את "פלונטר" מאוד באיחור, ולא יצא לי לכתוב עליו. אבל זה סרט ממש מקסים, והתסריט של דן פוגלמן ("בולט") פשוט מצוין. האופן שבו הוא עוסק ביחס של ילדה לאמא שלה (או בין ילדה ובין האשה שהיא חושבת שהיא אמא שלה) ובכוח שיש להורים (ולמבוגרים) להרוס את החיים של אלה שהם אחראים להם, מכניס ל"פלונטר" כמה אלמנטים בוגרים למדי, ומאוד לא דיסני. וההפי-אנד בסוף? כמעט מושלם. כן, בין "Dogtooth" ו"פלונטר" אני חושב ש"פלונטר" של דיסני הוא המצוין והמרשים שביניהם (ובאופן מפתיע, שניהם נושאים מסרים דומים למדי על הקשר שבין הורים וילדיהם). "פלונטר" הוא ממש סרט מצוין.

============

"ניו יורק טיימס מגזין" פרסם פרויקט מיוחד עם הספדים לכמה מהאנשים הבולטים שהלכו לעולמם במהלך 2010, מכל מיני תחומים, מאלכס צ'ילטון ועד לין רדגרייב, מג'ורג' סטיינברנר ועד ריצ'רד הולברוק. כולם, מסבירים עורכי המגזין, חיו חיים שהיו "טיפ-טיפה מפורסמים". קולאז' מעניין. ונלווה אליו קולאז' חביב נוסף: מחרוזת מוזיקלית של כמה מהמוזיקאים הבולטים שהלכו השנה לעולמם:

תחשבו על זה רגע: דארן ארונופסקי, מי שהיה הכי אאוטסיידר בהוליווד בתחילת העשור, יתחיל את העשור השני של המאה ה-21 כששני פרויקטים שהוא קשור אליהם יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. ראשון הוא "ברבור שחור"*. השני הוא "פייטר"**, שארונופסקי היה אמור לביים, אבל אז – כשהסרט הסתבך מבחינת מימון ובראד פיט פרש ממנו***, ארונופסקי גם עזב את הסרט והלך לביים את "המתאבק". סרט על היאבקות, במקום סרט על איגרוף. ארונופסקי נשאר חתום על "פייטר" כמפיק אחראי. מושכות הבימוי עברו לידיו של דיוויד או. ראסל, שזה סרטו הראשון שמגיע למסכים מאז "אני ♥ האקביז" מ-2004.

ראסל (שאני נורא אוהב את "האקביז" ואת "שלושה מלכים" שלו) אולי לא הביא לסרט למסכים בשש השנים האחרונות, אבל הוא בהחלט עבד. הוא, למשל, מספר שזו היתה תקופה מאוד פוריה עבורו כתסריטאי. הוא כתב הרבה תסריטים בהזמנה, וכמה תסריטים שקרובים לליבו. אבל קוראי בלוגי הקולנוע שמעו את שמו של ראסל בשנים האחרונות לאו דווקא בהקשרים חיוביים. ב-2007, למשל, הודלף לרשת סרטון שמתעד התפרצות זעם של ראסל על לילי טומלין על הסט של "האקביז", ויש שטענו אז שזו נקמתו של ג'ורג' קלוני, שאיתו הסתכסך ראסל בעת צילומי "שלושה מלכים". זעם ועצבים על סט הצילומים? האחרון ששמענו עליו שאיבד את זה באמצע טייק היה כריסטיאן בייל, בצילומי "שליחות קטלנית 4 ". ועכשיו בייל וראסל יחד? זה כמו לבוא כל בוקר לעבוד על חבית אבק שריפה, לא? כל הזמן המתח מי יתפוצץ ראשון.

אבל ראסל צילם סרט נוסף בין "האקביז" ו"פייטר". זה היה "Nailed", סיפורה של מלצרית שמסמר ננעץ בגולגלתה ויוצאת לקונגרס בוושינגטון כדי להשיג זכויות ופיצויים. אלא שהסרט הזה מעולם לא הגיע לסיום. חברת קפיטול שהפיקה את הסרט נקלעה שוב ושוב לבעיות כספיות, ושוב ושוב הצילומים הופסקו. בפעם הרביעית הופסקו הצילומים יום אחד לפני סיום הצילומים ומאז לא חודשו. ראסל טוען שהוא כבר לא יחזור לסרט הזה ושהוא מבחינתו אבוד. הוא המשיך משם לכתוב תסריט לחברת ההפקה של סידני פולאק ואנתוני מינגלה. אלא שאז גם מינגלה וגם פולק הלכו לעולמם בהפרש של חודשים זה מזה. נדמה שראסל תקוע. והנה הוא משתחרר: "פייטר" הוא סרט עם בימוי מבריק, קפצון אנרגיה. ונדמה שהעסק אולי חוזר למסלול: התסריט ההוא שכתב לפולק ומינגלה נמצא עכשיו בידי הארווי וויינסטין, וכנראה יהיה סרטו הבא של ראסל.

אבל זו טעות להסתכל על "פייטר" כ(רק) על סרט של דיוויד או. ראסל, למרות שהוא בוודאי אחראי לכמה מההישגים הגדולים בו. הסרט הזה הוא פרויקט המחמד של מארק וולברג, שמלווה ומפתח אותו כבר חמש שנים, ורואה איך הוא בכל פעם כמעט קורה, ואז קורס. וולברג אף שלח את התסריט למרטין סקורסזי, שביים אותו ב"השתולים", אבל סקורסזי סרב. ואכן, יש משהו מ"פייטר" שאמור להזכיר את סקורסזי. לא רק בגלל שגם סקורסזי עשה סרט איגרוף ("השור הזועם"), אלא בעיקר באופן שבו "פייטר" משתמש בשירים בפסקול, שמזכיר את העריכה המוזיקלית של סקורסזי (אם כי סקורסזי מעולם לא השתמש באיימי מאן ובברידרז בפסקולים שלו, ולכן כה התלהבתי מהעריכה המוזיקלית של "פייטר"). וולברג פיתח את הסרט כדי להבטיח לעצמו תפקיד ראשי, של דמות שהוא בוודאי הזדהה איתה – לפחות מבחינת הקירבה הגיאוגרפית והסוציו-אקונומית לאיזורים בהם נולד וגדל.

זהו סיפורם של שני אחים: דוני ומארקי. אה, לא סליחה: זה סיפורם של שני אחים. דיקי ומיקי. שניהם מתאגרפים, אבל לכולם ברור שהכוכב הגדול במשפחה הוא דיקי. בשנות השבעים דיקי עשה את הלא יאומן: הוא ניצח בנוק-אאוט של שוגר ריי לנארד. עשר שנים אחרי דיקי הוא ג'אנקי, אבל הוא מנסה לאמן את מיקי שמנהל קריירה מדשדשת למדי כמתאגרף.

יותר מש"פייטר" הוא סרט על אגרוף, זהו סרט על התמכרות. דיקי מכור לקראק, שהורס את גופו ואת חייו. אבל מיקי מכור למשפחה שלו, שבאופן משונה גם היא די הרסנית עבורו. מי שמנהלת לו את הקריירה ואת החיים היא אמו. דיקי ומיקי הם שני הבנים היחידים שלה, אבל יש לה גם שבע בנות, וכנופיית הבנות הזאת – האם ושבע בנותיה – כאילו נשלפה מסרט גותי מבהיל. חיי הווייט-טראש של עיירות התעשייה המתפוררות באמריקה מעולם לא נראו כה עכורים כמו שם משתקפים בפניהם הנואשים והאלימים של אותה אם ושבע בנותיה, כאילו מדובר בחבורה שיודעת שגורלה לשיקום אבוד בעולם זה, והם רק רוצות לקחת כמה שיותר מסכנים יחד איתם. ומשום מה, מיקי לא מצליח להתנתק מהחבורה המפלצתית וההרסנית הזאת, שבכל פעם שנראה שמשהו טוב קורה בחייו, הם מגיעים והורסים לו כל סיכוי לצאת משם.

אני חייב חייב להגיד שלא ידעתי דבר על מיקי וורד, המתאגרף האמיתי שעליו מבוסס הסרט, ונדמה לי שזה עזר לצפייה. כי בלי להכיר אותו – אפילו את תקציר הקריירה שלו ומה עלה בגורלו – כל תפנית, עליה ויריד בסיפור הפתיע אותי. הרעתי לו, רציתי שינצח, אבל גם הבנתי שהסיכויים לכך קלושים. "פייטר" הוא אמנם סרט ריאליסטי ומחוספס המצולם בכמה מהעיירות הכי מסכנות באמריקה, אבל באופן מפתיע ומרגש, הוא מצליח להעניק לדמויותיו רגעי חסד מרשימים, ולקהל שלו קתרזיס מעורר השראה. כך שמתחת לכל הריאליזם והחיספוס מסתתר לו לב הוליוודי פועם שלוקח את ז'אנר סרטי הספורט בדיוק אל המקום שבו הם עובדים הכי טוב.

סקוט סילבר ("8 מייל") כתב תסריט שיוצא מנקודת מוצא מעניינת: האופן שבו הקולנוע יכול לתפקד גם כמושיע, אבל גם כסוג של גורם מנצל, הניזון ממצוקות של אחרים לטובת רייטינג/כסף. הסרט מתחיל בכך שצוות צילום תיעודי מצלם את דיקי במאורת הקראק שלו****. הוא משוכנע שהוא נמצא רגע לפני הקאמבק שלו, ושהסרט התיעודי הזה ינציח את הקאמבק, את הגאולה שלו. וזה הסם של המשפחה הזאת: האמא, שמדחיקה את בעיות הסמים של בנה, ורק מתמסטלת מהמחשבה שהוא ישוב להיות אלוף אגרוף מפורסם, ושהיא תביא אותו לשם. כשחושבים על מערכות יחסים בין שני אחים בעיירת צווארון כחול, ועל לבו השבור של אחד מהם שמשוכנע שהוא היה יכול להגיע לאליפות, אי אפשר שלא לחשוב על "חופי הכרך" של איליה קזאן, ועל מרלון ברנדו, שהקריב את חלומות האגרוף שלו למען אחיו.

הנוכחות של מצלמת הקולנוע התיעודי בסרט אמנם גורמת ל"פייטר" להזכיר קצת יותר מדי לרגעים את "גריי גארדנס", סרט הטלוויזיה של HBO המבוסס על צילומי סרט התעודה של האחים מייזלס בתוך חייהן של שתי אחיות בנות משפחה שחיות בתוך עולם מתפורר ונרקב, אבל הוא גם יוצר אצל הצופה מודעות דואלית כלפי הסרט עצמו: האם הסרט משקם את האחים, או שוב מנצל את מצוקותיהם לצרכי הבידור שלנו? כשקוראים על האחים דיקי אקלנד ומיקי וורד בשנים האחרונות, בזמן שהם בוודאי מחכים אפילו יותר ממארק וולברג שהסרט על חייהם כבר ייצא אל הפועל, השאלה הזאת בהחלט נשארת פתוחה. אבל הסרט עצמו – עם הצילום האולטרה-אנרגטי של הויט ון הויטמה ("הכניסו את האדם הנכון") – מצליח להפוך מדרמה חברתית למלודרמה משפחתית לסרט ספורט שמצליח להיות מהנה למדי, גם אם לא מאוד עמוק.

הערה בקשר לכריסטיאן בייל: האיש הזה מלחיץ אותי. האופן שבו הוא מטיח את עצמו בכל הכוח לתוך הדמויות הנורא קיצוניות שהוא מגלם, הרצון שלו להיכנס לדמות באופן אובססיבי ולעוות את גופו כדי להשיג את זה גורמים לי לדאוג לו מבחינת היציבות המנטלית. זה יותר ממשחק. זו הפרעת אישיות. אני מתקשה לדמיין מצב (נכון לרגע זה) שבו כריסטיאן בייל לא זוכה באוסקר על תפקידו בסרט, אבל אני דווקא מעדיף שיעניקו לו intervention מצד עמיתיו השחקנים. התחושה שלי היא שהוא מתעל את יצר ההרס העצמי שלו לתוך תפקידיו הקולנועיים. אני באמת מודאג ממנו. זה יגמר רע.

______________________

*) ארונופסקי מגיע לישראל לביקור פרטי ויציג את "ברבור שחור" ביום רביעי בפני סטודנטים לקולנוע, ואז יענה לשאלותיהם. אני מקווה לכתוב על "ברבור שחור" ביום חמישי הקרוב.

**) קשה להיות מפיץ. "פייטר" נקרא בעברית בתחילה "הלוחם". פוסטרים עם השם "הלוחם" עדיין תלויים בבתי הקולנוע בארץ. ואז הוחלף שמו ל"פייטר". מזל, כי סרט בשם "דרכו של הלוחם" יוצא בשבוע הבא בארץ.

***) זו פעם שנייה שבראד פיט פורש מפרויקט של דארן ארונופסקי רגע לפני הצילומים. הפעם הקודמת היתה ב"המעיין". שם החליף אותו יו ג'קמן. ב"פייטר" החליף אותו לבסוף כריסטיאן בייל. וכשבייל יזכה השנה באוסקר על תפקיד משנה פיט עשוי לאכול לעצמו את הלב.

****) מדובר בסרט תיעודי אמיתי שצולם ב-1995 עבור HBO, שניתן לצפייה במלואו כאן. אני ממליץ לכם לצפות בו רק אחרי הצפייה ב"פייטר".

בסוף השבוע תמצאו כאן את פרויקט סיכום השנה המסורתי של "סינמסקופ". לשם כך, אני עסוק בשבועות האחרונים בהשלמת חורים. צפייה בסרטים שהחמצתי, וצפייה שניה בסרטים שרציתי להתעמק בהם. אחד מהם הוא "הרשת החברתית".

כזכור, בגלל סכסוך עתיק יומין ביני ובין מפיצי הסרט גם להקרנת העיתונאים של סרט זה לא הוזמנתי כדי שאספיק לכתוב את רשמיי ממנו בזמן לקראת עלייתו בארץ, אולם קוראיי זכו לקרוא את מילות ההתפעלות של חברי עידן אלתרמן, שכתב על הסרט במקומי. כמה שבועות אחר כך ראיתי גם אני את הסרט. ובשבוע שעבר ראיתי אותו שוב. ועכשיו סוף סוף, רגע לפני שאני מסכם את שנת 2010, ש"הרשת החברתית" הוא ללא ספק אחד הסרטים הבולטים בה אני סוף סוף מרגיש מסוגל למצוא מילים כדי לכתוב עליו. ובעיקר, נדמה לי שבשעה טובה פיצחתי את הסרט.

הייתי זקוק לצפייה השניה, בעיקר כי הצפייה הראשונה הותירה אותי מבולבל למדי. על "הרשת החברתית" חתומים שניים מהיוצרים הנפלאים של 20 השנים האחרונות: ארון סורקין כתב את אחד התסריטים השנונים והמבריקים שנכתבו באחרונה, ודיוויד פינצ'ר ביים. אבל בשעה שאת נוכחותו של סורקין אני מרגיש בכל רגע בסרט, אני קצת מבולבל בקשר לפינצ'ר: איפה הוא? ההיסטוריה לימדה אותנו שארון סורקין לא זקוק לבמאים מעולים לצידו, הוא מסתדר היטב עם הסבירים. אחרי הכל, רוב ריינר – במאי סימפטי שהיה לו פעם חוש אדיר לבחירת תסריטים מעולים יותר משהיה לו בבימוי (חוש שלא ברור איך, אבל כנראה ניטל ממנו בעשור האחרון) – עשה עבודה מעולה בבימוי "בחורים טובים" של סורקין. ואפילו תומס שלאמה, במאי טלוויזיה מיומן, עשה חיל עם תסריטיו של סורקין ל"הבית הלבן". אז מה סורקין היה צריך את פינצ'ר? סטיבן פרירס היה יכול להספיק. והאמת, ובכנות, אני לא ממש משוכנע אם "הרשת החברתית" היה יוצא סרט באופן משמעותי שונה אם במאי אחר היה מביים אותו. הכוכב הראשי בסרט הזה הם הדיאלוגים בקצב-אש של סורקין. זה כמו דיוויד מאמט על קראק.

כך שבתור מעריץ לא קטן של פינצ'ר יצאתי מהצפייה הראשונה בסרט קצת מבולבל. מצד אחד, נורא נהניתי. מצד שני, התאכזבתי מכך שלא ממש הבנתי איפה הפינצ'ריות של הסרט.

בואו נתעמק לרגע בדיוויד פינצ'ר. העילוי הזה ביים שניים מהסרטים המופלאים של העשור וחצי האחרונים: "מועדון קרב" ו"זודיאק". לפני כן הוא ביים את "הנוסע השמיני 3", "המשחק" ו"שבעה חטאים". סרטו הבא הוא רימייק למותחן השבדי "נערה עם קעקוע דרקון". בין כל הסרטים האלה עובר קו נושאי ברור למדי, לא? פינצ'ר אוהב את סרטיו אפלים ואלימים. אפשר להגיד שפינצ'ר אוהב סרטים על מפלצות ופיסכופטים. אבל פתאום הוא זורק לכיווינו שתי מסובבות: "בנג'מין באטן" ו"הרשת החברתית". שני סרטים על אנשים עדינים, סרטים שאין בהם אלימות, סרטים על אנשים שנדמה שאין בהם אפילו יצר רע. האינסטינקט הראשון הוא להגיד "נו טוב, פינצ'ר מנסה לגוון, מנסה לעשות גם דברים בהירים וקלילים יותר, לא להיתקע עם אלימות כל חייו". אבל פינצ'ר בעיניי הוא במאי מורכב ומתוחכם מזה. הוא לא גאוותן כמו שחקן שרוצה להוכיח את עצמו פעם בקומדיה ופעם בטרגדיה. לפינצ'ר, אני משכנע, יש משהו להגיד לנו על העולם שבו אנחנו חיים, ועל החיים באופן כללי. וכך פתאום אני מבין שלמרות שהוא לרוב כן נמשך לסרטים אפים ואלימים, אלה לא הפסיכופטים שמושכים אותו, אלא משהו אחר. אחרת המשמעות הנרמזת ב"הרשת החברתית" היא שמארק צוקרברג הוא – אליבא דפינצ'ר – סוג של גרסה לא אלימה לרוצח סדרתי. אבל לא נראה לי שזה מה שהסרט מנסה להגיד.

אז מה כן?

באחד השוטים בסרט נעה המצלמה מן החוץ לתוך חדר במעונות האוניברסיטה כשבדרך היא עוברת דרך חלון הזכוכית שמפריד בין החוץ לפנים. כן, זה שוט פינצ'רי טיפוסי. האיש מת על אפקטים ומחביא אותם במקומות שלא תמיד שמים לב אליהם. אבל השוט הזה זרק אותי למקום אחר. זיהיתי אותו כהומאז' לשוט דומה מאוד מתוך "האזרח קיין". בינגו! האם "הרשת החברתית" הוא הניסיון של פינצ'ר לייצר "האזרח קיין" של ימינו בו במקום טייקון עיתונות מככב מיליונר אינטרנט? בהחלט יתכן. גם מבנה הסרט רומז לכך: כמו "האזרח קיין" גם "הרשת החברתית" מסופר בפלאשבקים בכל פעם מפיו של דובר אחר שבכל סצינה מציג זווית ראייה אחרת, ותקופה אחרת, בחיי הדמות הראשית. ושני הסרטים מנסים להבין מה גורם לאדם לרצות לאצור בידיו כל כך הרבה כוח. אבל בשעה ש"האזרח קיין" סיפר את חייו של צ'רלס פוסטר קיין – שהתבססו על דמותו של בכיר אילי העיתונות של אותה תקופה, וויליאם רנדולף הרסט – ממש מתחילתם, מילדותו ועד מותו, חייו של צוקרברג (בן 26, כגילו של אורסון וולס כשביים את "האזרח קיין") מסופרים רק מקטע מאוד מצומצם שלהן – רק מהיותו סטודנט. באופן משונה, לצוקרברג כמעט ואין שום רקע בסרט, לא ילדות, לא הורים, לא בית. צ'רלס פוסטר קיין ניהל את חייו ואת הקריירה שלו כפיצוי לילדות נעשקה ממנו, כנקמה בעולם על שניתק אותו מעולם של משחק ומשפחה. צוקרברג הפוך: כל מה שהוא עושה זה רק להמציא את עצמו מחדש כדי להעלים את כל מה שקרה לו לפני שהוא נהיה "מארק צוקרברג". בחייו אין "בית", אין "משפחה", אין "עבר". אבל, למעשה, יש.

סצינת המפתח של הסרט, אם כן, היא סצינת הפתיחה. חמש וחצי דקות של שני אנשים מדברים בפאב. מארק צוקרברג (ג'סי אייזנברג)  בדייט עם אריקה (רוני מארה, שתהיה הליזבת סלנדר ב"נערה עם קעקוע דרקון" של פינצ'ר). עלילת הסצינה: הוא גאוותן, היא זורקת אותו. מבחינת כתיבה זו אחת הסצינות הכי נפלאות שראיתי השנה. מבחינת משחק היא פשוט פנומנלית. אבל מבחינת בימוי מצלמה היא לכאורה הסצינה הכי פשוטה ובנאלית: הוא מדבר, היא מדברת. שום זיקוקין דינור, שום הברקות. הסצינה מהוהה כמו הסווטשירט של גאפ שצוקרברג לובש בסצינה. אבל היא מכילה בתוכה את כל הדי.אן.איי של הסרט כולו: מארק צוקרברג רוצה לבלוט, רוצה להיות מיוחד, רוצה להמציא את עצמו מחדש, רוצה להעלים את עברו, אבל יש לו שני פגמים מהותיים – הוא שוויצר בלתי נסבל והוא פשוט לא מסוגל להסתדר בחברת בני אדם סביבו. הבימוי של פינצ'ר במידה רבה נצמד לתהליך שעובר על צוקרברג: מתחיל בלתי מורגש והולך ונהיה ראוותני ככל שהסרט מתקדם.

כמו עם "זודיאק" גם ב"הרשת החברתית" פינצ'ר מבהיר כמה הוא מתענג על פרוצדורות, פרטים, ניואנסים. בשני הסרטים כמות הפרטים והמידע לרגעים כמעט מטביעה את הסרט ועלילתו. אנחנו מוצפים באינפורמציה. מהבחינה הזאת צריך להזכיר שמודל החיקוי הקולנועי הכי עקבי על פינצ'ר איננו אורסון וולס, אלא סטנלי קובריק. וברגעיו הפינצ'ריים ביותר – למשל, בתחרות החתירה בלונדון, שמציג את העולם שהוא הכי אנטי-צוקרברג שאפשר לדמיין – הקובריקיות של פינצ'ר (אנליטיות קרה מאוד, כמעט כירורגית, שמאפיינת את סרטיו ממש מההתחלה, ב"הנוסע השמיני 3 ") נחשפת.

אבל עכשיו הגיע הזמן לדקדק ולהבין מה באמת התימה העקבית בכל סרטיו של פינצ'ר, עכשיו כשברור לנו שזה לא פסיכופטים ומפלצות שמעניינים אותו. ובכן, אני מניח שהוא מתעניין במציאות מדומה. גיבורי סרטיו של פינצ'ר בוראים לעצמם יקום שבו הם חיים כמעט לבד. הדוגמה הכי מפורסמת לכך של מציאות פנים-תודעתית כזאת היא "מועדון קרב". אבל גם ב"המשחק" וגם ב"שבעה חטאים" יש דמות שבוראת עולם מבוים, מעין מבוך מראות, שלתוכו נזרקות הדמויות הראשיות שהולכות בתוכו לאיבוד. ב"החדר", הסרט של פינצ'ר שאני הכי פחות מחבב, העולם-בתוך-העולם הזה מאוד מאופיין: כל העלילה מתרחשת בבית אחד, ואז בחדר אחד, כשהגיבורה לא מאפשרת לאיש לחדור לתוכו. כמו בכל סרטיו של פינצ'ר ברגע שמישהו חודר לעולמו הפרטי של הגיבור, זה יגמר בדו קרב בו הגיבור יישאר לבסוף לבד, מבודד, מנותק לחלוטין מהעולם האמיתי. כלוא בתוך עצמו. וזה, סוף סוף, מה שמחבר את "הרשת החברתית" ל"בנג'מין באטן" ולשאר סרטיו של פינצ'ר: המשיכה שלו לדמויות מנותקות מסביבתן, אובססיביות, שבסופו של דבר בעל כורחן נשארות לבד. כמו ב"האזרח קיין" גם סצינת הסיום המעולה של "הרשת החברתית" מתחברת ישירות לסצינת הפתיחה. הרוזבאד של צוקרברג היא אריקה, הבחורה שזרקה אותו, היא האובססיה שלו. אבל זה לאו דווקא בגלל ענייני רומנטיקה ולב שבור, אלא כי היא היחידה שהכירה את העבר שלו ידעה מאיפה בה וידעה לזהות את הבלוף שלו, את האופן בו הוא מנסה באופן כפייתי לשכתב את חייו. את כל המידע שיש לנו על חייו של צוקרברג לפני הארווארד אנחנו מקבלים ממנה בסצינת הפתיחה. העובדה שהיא יודעת את הפרטים האלה עליו ומזהה את המנגנונים שלו להתמודד עם העבר שלו – בית יהודי, לונג איילנד, בורגנות משעממת וחסרת יחוד, ממש כמו הסווטשרטים שלו, ההפך המוחלט מהאריסטוקרטיה המהודרת שאליה הוא נמשך ואליה הוא רוצה להשתייך -היא זו שגורמת לו לרצות לאלף אותה או להרחיק אותה, ומרגע שהיא איננה, אליה הוא שואף לחזור. היא הגשר שלו שבין שני הצוקרברגים. מרגע שהיא נעלמה מחייו הוא היה יכול לצאת לדרך ולברוא את היצור הזה שנקרא "מארק צוקרברג", שאיש לא מכיר את הוריו ואת בית ילדותו, ויכול לקבל אותו כאחד משועי העולם וגאוני הדור שהוא היה רוצה שיחשבו שהוא, ולא הנעבעך היהודי מלונג איילנד. אבל באופן אירוני כל המיזם הזה שהוא ברא – שמאפשר לכולם בעולם להמציא את עצמם מחדש באופן וירטואלי, ולהדביק את כולם בווירוס הצוקרברגיות של מקסימום חשיפה עם מינימום מגע אנושי – נעשה כולו בהשראת האשה האחת שהוא לא יכול היה להשיג.

אבל צריך לזכור: פייסבוק של צוקרברג ושות' לא המציא את הווירוס הזה. הרי קרה משהו כלל עולמי בעשור האחרון בו האנושות התחילה להשתבלל בתוך המחשב ויצרה סיטואציה פרדוקסלית: מצד אחד, הימנעות מוחלטת ממגע אנושי לטובת המגע הוורטואלי. אבל מצד שני, רמה הולכת וגוברת של חשיפה – אפילו חשפנות – בתוך העולם הזה. אם בעבר היינו צריכים האקרים – וסרטים על האקרים – כדי לראות כמה המידע הכי אינטימי עלינו עשוי להיות נגיש וחשוף, הגיע העשור האחרון והוכיח שהפכו לאנושות ששמחה למסור על עצמה כל מידע הכי חושפני בפרהסיה וללא עכבות. אמנם, בהתחלה זה היה שמור למעטים. בלוגרים, קראו להם. וממילא התייחסו אליהם כאל טיפוסים בעללי סממנים של מתבודדים ונזירים, אפילו תמהוניים, שמצאו באינטרנט כלי תקשורת שמצליח לחבר בין מקום המסתור שלהם והעולם. מה שפייסבוק עשה היה להפיץ את הווירוס הזה ל-500 מיליון אנשים. עשירית מאוכלוסיית העולם.

אבל נותרתי עם תהיה מרכזית אחת. לא יעזור, פינצ'ר אינו במאי דרמות סטנדרטיות. הוא אינו רוב ריינר. סרטיו תמיד נוגעים בז'אנרים הקשורים לעולם האימה, הפנטזיה או המדע בדיוני. ופתאום זה היכה בי: גם "הרשת החברתית" הוא סרט מדע בדיוני. לפחות כך מביים את זה פינצ'ר. יש לנו גיבור שאין לו עבר, שלא מסוגל להביע רגשות, שלא מצליח להכיל רגשות אנושיים, שמחשב בראשו אלגוריתמים במהירות שיא. ברור! צוקרברג של פינצ'ר הוא אנדרואיד. זה סיפורו של גולם. וזה סיפורה של תקופה של גלמים.