עוד קצת דיווחים מלונדון.

בכל פעם שאני בחו"ל יש לי ריטואל שאני די מקפיד לקיים: לראות סרט ב-Imax. לפני ההיקסמות הדי-טריה שלי מהקרנות דיגיטליות משודרגות ומשובחות, הפטיש הקולנועי הכי גדול שלי היה סרטי 70 מ"מ. כשאני קורא, למשל, שמוזיאון הקולנוע בניו יורק נחנך מחדש עם הקרנות 70 מ"מ של "פלייטיים" של ז'אק טאטי ו"2001: אודיסיאה בחלל" של קובריק אני רוצה לפרוץ בבכי מרוב צער שלא אהיה שם לראות את זה. פילם 70 מ"מ מניב את הפריים החד והעשיר ביותר שראיתי מימיי באולם קולנוע. כן, יותר מהקרנה דיגיטלית קריספית (אם כי, אני מניח שלא רחוק היום שבו כבר יצליחו למצוא דרך דיגיטלית לדחוס להארד-דיסק קובץ מספיק גדול שמכיל כמות אינפורמציה שתאפשר הקרנה ברזולוציה של פילם 70 מ"מ).

בישראל, המקום היחיד לראות בו סרט איימקס (תלת מימדי) הוא בפירמידה הכחולה באילת. הבעיה היחידה היא שדי מייבשים את המקום הזה וכמעט ולא מביאים לשם סרטים חדשים, או סרטים שווים. הסרט הכי טוב שמוקרן שם הוא "תחנת חלל", אותו ראיתי לפני כשנתיים. סרט הזה גרם לי להבין שאיימקס תלת מימדי הוא הפורמט המושלם לצילום חלליות. ועוד צילום דוקומנטרי, אמיתי, ממש מהחללית עצמה. זה היה מרהיב. זה לא מקרי בעיני שהסרט הראשון שעורר מחדש את קדחת האיימקס בתחילת העשור (אחרי שנדמה היה בעשור הקודם שהפורמט הזה עומד להיות נכחד כמו הדינוזאורים) היה "אפול 13 " של רון האוורד בגרסת איימקס. זה לא מפתיע. קטעי השיגור וטיסות החלל היו מרהיבים ב-25 מ"מ. אני רק מדמיין כמה אדיר זה נראה על מסך עצום מידות. מאז הסרט הזה כל סרט בעל פוטנציאל לספקטקל הופץ גם בגרסת איימקס (ואז הגיע "האביר האפל" שסצינות האקשן שבו כבר צולמו ממש במצלמות איימקס). למשל, מסך האיימקס המסחרי בלונדון, ב-BFI, הוקדש בעת ביקורנו בעיר להקרנת "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'".

אני מזכיר: סרט איימקס מוקרן מפילם 70 מ"מ, אבל הוא מוקרן לאורך, לא לרוחב (כלומר, הפריים גבוה יותר משהו רחב). מסך האיימקס הענק מאפשר חהסתיר מאחוריו מערכת רמקולים עצומה שמרעידה את הבטן. סרטי איימקס נמשכים כ-40 דקות. בפוסט הזה מלפני שנתיים צירפתי תמונה שממחישה איך נראה ההבדל בין פריים 35 מ"מ סטנדרטי לפריים איימקס).

לכן, אחת המשימות שלנו בלונדון היתה לתפוס את מה שנראה כמעט כמו סרט המשך ל"תחנת חלל", הסרט "Hubble 3D", שכמו "תחנת חלל" גם הוא בוים על ידי טוני מאיירס. הסרט יצא בתחילת השנה ומוקרן בלונדון במוזיאון המדע בקנזינגטון. הקריין של "תחנת חלל" היה טום קרוז, הקריין של "Hubble" הוא ליאונרדו דיקפריו.

אני מודה, אחרי ההתלהבות מ"תחנת חלל" – העוקב אחר האימונים, השיגור והשהות בחלל של שני צוותים שבונים את תחנת החלל הבינלאומית – היה משהו ב"Hubble" שקצת חזר על עצמו. שוב: אימונים, שיגור, שגרת חיים באפס כבידה. למרות שזה די מדהים שהאסטרונאוטים מצלמים בעצמם במצלמות איימקס תלת מימדיות (טוב, הם יודעים להטיס מעבורת חלל, כמה מסובך בשבילם זה לתפעל מצלמה), מי שראה את "תחנת חלל" היה רשאי להרגיש דז'ה וו. ואולי זה פינוק: בשעה שרון הווארד ב"אפולו 13" וכריסטופר נולן ב"התחלה" השתמשו במטוסים נוסקים כדי לייצר תחושת אפס-כבידה לשברירי שניות בסרטיהם, הנה מגיעים צילומים אמיתיים מהחלל של החיים הצפופים במעבורת. אין ספק: אפס כבידה נראה מצוין בתלת מימד.

"Hubble 3D" צולם בסוף שנה שעברה, אחרי שמאבק ציבורי שכנע את נאס"א לשגר משימה אחת אחרונה של מעבורת החלל לתיקון עדשת טלסקופ החלל האבל, ולשדרג את המערכות האלטקרוניות שבו. תחילת הסרט עוסקת בתולדות הטלסקופ ותלאותיו בחלל, המשכו עסק בפעולת ההצלה של צוות המעבורת (כאן קצת הרגשתי שמנסים לייצר לנו דרמה בכוח. לא היתה כאן משימה לחיים או למוות, בסך הכל להחליף מעגלים חשמליים. הקריינות הדרמטית קצת הוציאה את המשימה מפרופורציה). אבל אז הגיע הפינאלה שהפך את כל הסרט למוצדק. צילומי החלל העמוק שהאבל שיגר ארצה, מיליוני שנות אור לתוך החלל, זכו לעיבוד שמוסיף להם את מימד הזמן ומאפשרים לנו לתוך החלל – ולמעשה, אחורה בזמן – בתוך הצילומים האמיתיים מהחלל. בעצם, קצת כמו הסצינה שבה הריסון פורד עושה זום אין תלת מימד לתוך הצילומים במכונת האספר ב"בלייד ראנר" – כך גם "Hubble 3D" למעשה עושה לנו זום אין אימתני לתוך הפריימים העצומים של האבל ומאפשר לנו להציץ עמוק לתןך הפינות הכי נסתרות של הצילומים האלה ולראות איך מה שנראה בתחילה כשמי לילה זרועי כוכבים, למעשה מכיל בתוכו מבטים אל כובים רחוקים, גלקסיות ואפילו חממות של כוכבים וגלקסיות עובריות. ישבנו פעורי עיניים. אני מניח שככה חוו הצופים הראשונים את "2001: אודיסיאה בחלל" בסרט שכנראה הצליח לדמות איך נראה מסע בחלל (או טריפ אסיד). "Hubble 3D" מצליח להשתמש בטכנולוגיות שברשותו – מסך האיימקס העצום, הקרנת התלת מימד וצילומי ההאבל המעובדים במחשב – כדי לתת לנו תחושה של טיול בחלל, שנראה – ככל שהדמיון שלנו מצליח להגיע אליו – אמיתי לגמרי.

ובאותה נשימה, הסרט הזה הוא גם סוג של סיכום ופרידה. כל מה שמוצג בו נמצא שנים בודדות מהכחדה. מעבורת החלל תכף מסיימת את תפקידה ויוצאת משימוש. בלעדיה, אין דרך לתחזק את האבל, שבסופו של דבר יתיישן וישבוק חיים. וגם האיימקס העצום בפילם הוא דינוזאור רגע לפני הכחדה. גלגלי האיימקס כה עצומים במידתם, וכדי להקרין סרט בתלת מימד צריכים סרט כפול של גלגלים ושתי מקרנות מסונכרנות. זה כמות עצומה של חומר גלם ורק כל הצד הפיזי של האיימקס – שכפול, שינוע, תפעול – הופך את עסק האיימקס למאוד יקר. אני מניח שזה מה שהרג את האיימקס קצר-החיים בקרית ביאליק. לכן כמעט כל מסכי האיימקס החדשים הם דיגיטליים, אבל גם קטנים יותר. איימקס בפילם, אני מניח, ישאר נחלתם של מוזיאוני המדע והטבע, שם הם ממילא התחילו את דרכם, ועד שגם הם, כמו ההאבל, ייצאו מכלל תפקוד, הם ימשיכו להוות קוריוז מדעי וטכנולוגי לעידן שבו מה שהיה גדול יותר נחשב טוב יותר.

לונדון, דצמבר 2010. הרכבת התחתית. סנטה בדרך לעבודה.    צילום: ורד פלוק

לא פשוט בשביל יהודי להסתובב בלונדון בשבועות שלפני חג המולד. החג הזה פשוט מידבק. שירי חג מולד מתנגנים בכל החנויות, כל הזמן. בהתחלה זה קיטש בלתי נסבל, ואז זה פשוט כובש. ויש שירי חג מולד נהדרים. אין זמר או להקה שלא מוציאים שיר לחג המולד. איך אפשר שלא. במשך כמעט חודש כולם מנגנים רק את השירים האלה. כמות התמלוגים היסטרית. ואכן, כמה משירי הפופ האהובים עליי – כבר התוודיתי כאן בעבר – הם שירי מג מולד. בראשם "האם הם יודעים שזה חג המולד" של בנד אייד. ו"חג מולד שמח (המלחמה נגמרה)" של ג'ון לנון. ו"כוחה של אהבה" של פרנקי הולך להוליווד (לא שיר חג מולד מובהק בתוכנו, אלא שיר שנהיה מזוהה עם החג בזכות הווידיאו קליפ שלו והעבודה שהוא צעד במקום הראשון לקראת חג המולד). וכמובן, איך אפשר שלא, "המתופף הקטן" בגרסה של דיוויד בואי ובינג קרוסבי. מ"בחג המולד האחרון" של וואם ועד הניסיון של מארק אוורט להיות ציני, אבל שבסופו של דבר יוצא מתקתק כנדרש לעונה ב"כריסמס נזרק לכלבים" של אילז.

בתום שבוע עם כל האורות והמתנות וצבעים והסרטים, גם מי שלא מאמין בישו רוצה לגרור הביתה איזה עץ אשוח ולקשט לו את הצורה. אז לידידינו הנוצרים, חג מולד שמח. לכל השאר, שבת שלום.

וסליחה, אני פשוט חייב. השיר הזה פשוט אדיר בעיניי, כבר 26 שנה ברציפות:

דסטין הופמן גונב את ההצגה, חלק ב'

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.12.2010

ואנחנו ממשיכים עם התחושה המיסטית והמשונה הזאת שסרטים מתכתבים ביניהם באופן אקראי לחלוטין. והפעם: איך קורה שבאותו סוף שבוע עולים בארץ שני סרטים שבהם צץ דסטין הופמן לתפקיד משנה קטן? צירוף מקרים? יד מכוונת? ובשניהם, כמעט אותו תפקיד משנה: האב של הגיבור הנעבעך. ב"הסיפור על פי בארני" הוא אבא של בארני, וב"פגוש את הפוקרס הקטנים" קוראים לו ברני. אבל זה יותר מזה: כי בשני הסרטי הוא מופיע בערך לשלוש-ארבע סצינות, ובשני הסרטים בסצינות הבודדות והנדירות האלה, הכמעט מודבקות, כל הסרט קם לתחייה, כאילו הוא מעביר בו חשמל. הופמן כבר הכריז שמבחינתו הוא בפנסיה, כך שתפקידי אורח קטנים הם פחות או יותר כל הפרנסה שהוא מחפש לעצמו.

למרות שיש ב"פגוש את הפוקרס הקטנים" – החלק השלישי אחרי "פגוש את ההורים" ו"פגוש את הפוקרס" – בערך חמש בדיחות סבירות, מדובר באחד הסרטים המרושלים והכתובים בחפיפניקיות משונה שיצאו מהוליווד כבר הרבה זמן. כלומר, מדהים עד כמה הפוך היחס בין כמות הטאלנט שיש בסרט הזה – מבחינת שמות של אגדות קולנוע המרוכזות בסרט אחד – ובין כמות ההשקעה על התסריט המביך. בואו ניישר קו: הסרט מתחיל בסצינה עם חוקן, ממשיך בסצינה עם הקאה, ונגמר עם בדיחת פלוצים. להגנתו יאמר שהסרט – שמשתמש בהומור של בני 13 כדי להצחיק קהל יעד של בני 30 ומעלה – מצליח לנמק את עצמו לא רע. אומרת הדמות שמגלם הופמן: זה טוב לצחוק על פלוצים ועל נזלת. זה טוב לצחוק על כל מה שהופך אותנו לאנושיים. אוקיי, שיהיה. צחקקתי.

הצפייה ב"פגוש את הפוקרס הקטנים" – זה כמו פרק בסיטקום בו שוב נפגש בן סטילר עם אביה הקפדן מדי של אשתו – יצרה אצלי תחושה של צפייה בהופעת בידור לוועדי עובדים. מכירים את זה? מביאים כמה קומיקאים מפורסמים שלא ממש מכינים סט מתוכנן מראש, אלא הם פשוט זורמים, רצים עם מה שיש להם כבר מוכן מהשרוול, ומבינים שהכשרון, הכריזמה והפרסום שלהם יעבוד. ולרוב, אגב, זה באמת עובד לראות מקצוען בעבודה. וזה אולי אף מבדר. אבל במכונית בדרך הביתה פתאום מתעוררת התחושה שעשו עלינו חלטורה. ובעיקר, מציקה התחושה שאף אחד לא באמת נורא נהנה מהעבודה שלו ועשה אותה בכיף. ככה זה "הפוקרס הקטנים". האמת, פשוט משעשע לצפות בבן סטילר ואוון ווילסון – זה בגלל התניה, לא בגלל משהו שהם באמת עושים בסרט. ולא יעזור – רוברט דה נירו, דסטין הופמן וברברה סטרייסנד זה שיחוק ליהוקי אדיר. זה שהופמן וסטרייסנד נראים כאילו הובאו ליום צילום בודד שצולם בחופזה ושנכתב בעוד-יותר-חופזה, כמעט ולא גורעת מעצם הסימפטיה שבצפייה בהם. אבל רק יותר מאוחר טעם הלוואי הלא נעים של החלטורה מתחיל להיות מורגש. כולם באו לדפוק קופה מהירה. אף אחד לא באמת השקיע כאן.

דסטין הופמן גונב את ההצגה, חלק א'.

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.12.2010

מכירים את זה שסרטים שאתם רואים מתחילים לשוחח זה עם זה, מבלי שהם בכלל מודעים לכך? בשבוע שעבר יצא בארץ "כל הדברים הטובים", סרט הבכורה העלילתי של הבמאי הדוקומנטרי אנדרו ג'ארקי, עם ריאן גוסלינג וקירסטן דאנסט בתפקידים הראשיים. בסרט ההוא היתה עלילה שלמה שבה נעלמת האשה מבית הקיט של הזוג על שפת אגם, איש לא יודע מה עלה בגורלה אבל כולם חושדים שהבעל הרג אותה והעלים את הגופה באגם. איש לא יכול להוכיח דבר, ורק עיתונאית עקשנית אחת ממשיכה לטעון שהיה כאן רצח ועושה קריירה מפרסומים בנושא. והנה, שבוע אחרי, מגיע הסרט "הסיפור על פי בארני" ויש בו עלילת משנה – עלילה די מיותרת, למען האמת – שבה חברו הטוב ביותר של בארני, גיבור הסרט, נעלם מבית הקיט של בארני על שפת אגם. וגם כאן מתחילה מסכת חשדות נגד הגיבור על כך שהוא אשם במותו של האיש, והשוטר החוקר כה משוכנע באשמתו של בארני שהוא מפרסם ספר בנושא שמציג את הראיות נגדו.

וכאילו שלא די בכך, בסרט הארוך והמפותל הזה, יש גם שריפת יער וכיבוי ממטוסים. די מצמרר לסרט שראיתי את בכורתו בפסגת הכרמל. (ויש גם את העניין הזה שמזכיר את הפתיח של "מגנוליה", מי שיראה יבין. מי שלא, נעזוב כדי לא להסגיר יותר מדי).

איפשהו בתור הברדק הארוך שהוא "הסיפור על פי בארני" מסתתר לו סרט חמוד מאוד, אלא שהוא טובע תחת כמות היסטרית של אירועים ותקופות (היי, זה קורה גם ב"כל הדברים הטובים", בשני הסרטים אנחנו עוברים מהסבנטיז, לאייטיז ועד להווה, בו הגיבור כבר מאופר כאיש קשיש).

"הסיפור על פי בארני" הוא עיבוד לספרו עצום המידות של הסופר הקנדי מרדכי ריצ'לר, האיש שהביא לנו בעבר גם את "המירוץ לצמרת של דודי קרביץ" ואת "ג'ושוע אתמול והיום", שניהם הפכו לסרטים מקסימים מאוד. הבעיה עם "הסיפור על פי בארני" היא שהסרט מנסה ללכוד את כל הנפח של הספר הסוקר את חייו של אדם מצעירותו ועד זקנתו, חיים מלאים מרירות וטעויות ותאוות. ההתחלה והסוף מתקשקשים, אבל באמצע יש נתח ממש מקסים, שאיכשהו מצליח להצדיק את הסרט כולו.

פול ג'יאמטי מגלם את בארני, מפיק טלוויזיה ששונא את הסדרה שממנה הוא מתפרנס וביום חתונתו (השניה) הוא מתאהב נואשות באשה אחרת. הקטע הזה – החתונה, החיזור, והחתונה מחדש – הוא ריצ'לר במיטבו. מלא לב אבל גם ציני, ומצליח לדרוך יפה על כל היבלות של נפש האדם המיוסרת, נטולת הסיפוק, הנמצאת במרדף תמידי אחר משהו חמקמק. העובדה שכמעט כרגיל אצל ריצ'לר הגיבור הוא יהודי שלא מאמין באלוהים, כך שהיהדות שלו היא רק סממן של זרות ולא של שייכות, הופכת את הסרט מצד אחד למעין תזכורת להומור של ריצ'לר, שמזכיר במשהו את ההומור האייטיזי של וודי אלן; ומצד שני תהפוך את הצפייה בסרט למאוד קרובה ללבו של הצופה הישראלי (הסרט הזה מצליח להפוך את היידישקייט לסממן של אישיות ואופי ולא סתם פולקלור צבעוני, כמו ב"הולי רולרז").

למרות שג'יאמטי מחזיק את הסרט יפה על כתפי הלוזר שלו – הוא פחות או יותר עושה כאן שידור חוזר לדמות שלו מ"דרכים צדדיות", אבל הוא לחלוטין אמין בזה גם הפעם – מי שמעניקים לסרט את ניצוצות החיות שלו הם דווקא שחקני המשנה – דסטין הופמן ורוזמונד פייק. הופמן מלוהק לתפקיד קטן – אבל כתוב ומשוחק למופת – בתור אביו השוטר של בארני. גם שוטר וגם יהודי, משמע שהאיש נטול כל טקט או פילטרים, ולכן כל רפליקה שלו היא פנינה. שתי הבדיחות הכי מצחיקות בסרט שייכות להופמן. ופייק מגלמת את אשתו השלישית של בארני ועושה יפה את המעבר בין מושא תשוקה שהוא מאבד עליו את הראשו, לעוגן שמצליח לחבר – ולו לרגע – את בארני לקרקעית. למרות שראיתי אותה כבר בעבר, בסרט הזה היא בפעם הראשונה השאירה עלי רושם.

מרגע שהעסק מתחיל להסתבך – זקנה, מחלות, שברוני לב – החיוך בהדרגה נמחק מהפנים והסרט מתחיל בהדרגה לאבד מחינו. חבל, כי למשך קצת יותר משעה יש בו משהו מהודר ותוסס, גם אם מיושן מאוד, שהופך אותו בילוי חביב למדי (עם ניחוח פנסיונרי קצת).

==============

זוכרים? פול ג'יאמטי הגיע לפסטיבל חיפה לבכורת "הסיפור על פי בארני". הנה קטעים ממסיבת העיתונאים איתו.

כמתנת חג מולד למעריציו ועוקביו בטוויטר ובפודקאסט שלו, קווין סמית שיחרר טיזר ראשוני לסרטו הבא, "Red State" שיוקרן בפסטיבל סאנדאנס הקרוב. הפעם: סרט אימה.

===============

רנן שור יהיה אחד השופטים בתחרות הסרט הקצר בפסטיבל ברלין. לצידו ישפטו הצלמת האמריקאית נאן גולדין והבמאי הטוניסטאי איברהים לטאיף.

ועוד בברלין: "פורום מורחב", המסגרת המוקדשת לווידיאו-ארט וקולנוע אוונגארדי, תציג עבודת וידיאו של יעל ברתנא ועבודות סאונד של קרן ציטר ודני גל.

ועוד מברלין: הנהלת הפסטיבל פרסמה מכתב מחאה נגד גזר הדין שהטיל בית המשפט האירני על הבמאי ג'פאר פנהי ("הבלון הלבן"). על פנהי, שתמך בהפגנות נגד השלטון בשנה שעברה, נגזר מאסר של שש שנים ונאסר עליו לעסוק בקולנוע למשך 20 שנה. שש שנות מאסר נגזרו גם על עמיתו של פנהי, הבמאי מוחמד רסולוף. פנהי היה אמור להיות אחד השופטים בפסטיבל ברלין הקרוב.

================

זה הצחיק אותי. ספיישל הכריסמס של "משפחת סימפסון". הומר ושות' בתור חבובות, ולא כאנימציה. המון בדיחות מטה-פורמט.

אוי ויי. ראיתי הבוקר את "הולי רולרז" שיצא היום בארץ. איזו החמצה. הסרט מבוסס על מקרה אמיתי מסוף שנות ה-90 שבו נתפסה חבורת חסידים מברוקלין שניסתה להבריח מיליון כדורי אקסטזי. וכך "הולי רולרז", שלאחד ממפיקיו קוראים יצחק גינדי, מתרחש כולו בקהילה חרדית/חסידית בלתי מזוהה בניו יורק, ועד מהרה מד הקיטש והפולקלור עולה על גדותיו עם המון פיקנטריה יידישית. ג'סי אייזנברג ("הרעשעת החעבראתית") הוא סם גולד, הגיבור, ואת אביו מגלם מרק איווניר ("המעמונע על משאבי מענטש"). הצעיר, רגע לפני שידוך, מבין שהוא נמשך יותר לכסף מאשר לתורה, והוא לא נרתע מיוסי, חברו מהבית הסמוך, שמעשן בשבת והולך ונושר מדרכי התורה. גם אורי פפר נמצא שם.

אין ספק, זה בהחלט משעשע לראות מארק צוקרברג עם פאות וכובע חסידים מרבה לומר "ברוך השם". אבל "הולי רולרז" מחמיץ גם את ההזדמנות להשתמש בקהילה החרדית באופן שאינו פולקלוריסטי וגם לא מצליח להיות מותחן פשע הגון. כל מה שנותר לו לעשות זה להראות כמה הבחורים החסידים הצעירים נבוכים, וגם מתפתים, לעולם מלא התאוות והסקס שמקיף אותם. והכסף. הסרט הזה הוא קוריוז משעשע מאוד – מאותם סרטים שצופה ישראלי יתפקע ממנו מצחוק – אבל לא ממש סרט שעובד.

ועכשיו תורו של ג'יי הוברמן, המבקר של "הווילג' וויס", לבחור את עשרת סרטי השנה שלו. הוברמן, מבקר שאני מאוד אוהב שמעדיף את סרטיו אבסטרקטיים ואוונגרדיים, בחר בסרט החדש של מנואל דה אוליברה כסרט השנה שלו. את "קרלוס" במקום השני. את "סופר הצללים" במקום השלישי. ואת "לבנון" של שמוליק מעוז במקום הרביעי. כותב הוברמן: "ל'לבנון' אפשר היה גם לקרוא 'ישראל'".

===============

והנה עוד קליפ מהמיטב של סרטי 2010. אבל הפעם זה אחרת. יש כאן רק 50 סרטים והבחירה נעשתה באופן ביקורתי: רק הסרטים הטובים של השנה, על פי טעמו של עורך "מאמר הווידיאו" הזה, מאט זולר סייץ. זה מתחיל עם "Dogtooth" – מין מיכאל האנקה/אולריך זיידל תוצרת יוון שבדיוק ראיתי אתמול ושהיה קצת יותר מדי קינקי בשבילי – ונגמר עם פאנץ'-ליין אדיר מתוך "מאצ'טה". בדרך יש כמה הברקות לא רעות בכלל. והכי חשוב: להבדיל מהקליפים האחרים, שאמנם ערוכים יותר בססגוניות, בקליפ הזה לא רק שזיהיתי את רוב הסרטים, אף ראיתי לא מעט מהם.

==============

אבי לרנר מסתבך עם עמיתיו המפיקים. כמה מראשי חברות ההפקה העצמאיות באנגליה ובאמריקה קוראים להתפטרותו של לרנר מתפקיד סגן יושב ראש אגודת מפיקי הטלוויזיה והקולנוע העצמאים בגלל שחברת הפצה שהוא רכש, "פירסט לוק", נמצאת בחובות עצומים כלפי יוצרים ומפיקים. המפיקים טוענים שזה לא הגיוני שאגדות המפיקים העצמאיים תנסה מצד אחד להלחם למען חברי האגודה מול גופים אחרים, ומצד שני שאחד מחברי העמותה בעצמו חייב כספים למפיקים ומתנהג. לרנר, שמודה שהוא גילה מה מצבה של החברה רק אחרי שרכש אותה, העדיף להכריז עליה כעל פושטת רגל מאשר לנסות לאושש אותה. חשוב לציין, למפיקים אין שום טענה לגבי לרנר בתור ראש חברות "ניו אימג'" ו"מילניום", שאותן הוא מנהל בפועל. בידיעה שפורסמה באתרה של ניקי פינק לרנר מתנער מהכל: הוא לא בקיא בניהול השוטף של "פירסט לוק" והוא לא מכיר את אלה שקוראים להדחתו (חבל. אחת מהם היא הנגאמה פנאהי, הבעלים של "סלולויד דרימז", חברה לא זניחה בכלל).

================

בבלוג של ערוץ 8 ממשיכים להאיץ בכם להשתתף בבחירת הסרט התיעודי שאתם הכי רוצים לראות שוב מההיצע ששודר השנה. "אחד משבעה" של גואל פינטו כרגע מוביל בענק על פני כל האחרים.  והיום עלו שם שני טקסטים שלי מארכיון הבלוג על שניים מהסרטים שהוצגו שם השנה: "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן ו"מות האדמו"ר" של רון מיברג. אני הצבעתי ל"ואלס עם בשיר".

==============

הדי.וי.די של "פעם הייתי" הגיע לחנויות ויש בו שתי הברקות.

1. דיסק הפסקול מצורף לדי.וי.די (בגרסת הקנייה, לא בגרסת ההשכרה), עם המוזיקה של פיליפ סארד (שקטעים ממנה העליתי כאן) והשירים מתוך הסרט. הכי חמוד: הדיסק מעוצב כתקליט ויניל קטן.

הפסקול הראשון שהיה לי לסרט ישראלי היה של "דיזנגוף 99 " של אבי נשר. ועל חיבתי לפסקול של פיליפ סארד כבר דיווחתי.

2. הדי.וי.די שומר על פריים הסינמסקופ של הסרט. לא עניין של מה בכך. אין עדיין גרסת סינמסקופ של "מציצים" או של "קזבלן" בדי.וי.די. הנה פריים סינמסקופי מהסרט:

ויש ארבע דקות של סצינות שלא נכנסו לסרט, אבל אין שם שום דבר מיוחד.

עדכון, 23:00: ובינתיים הגיעה הידיעה ש"פעם הייתי" יוקרן בתחילת ינואר בפסטיבל פאלם בפרינגס בארצות הברית.

==============

והנה משהו פלאי ממש. אמש התרחש ליקוי ירח מלא. וזה קרה בט"ו בטבת, כשהירח היה מלא, וזה קרה ב-21 בדצמבר, כלומר ביום הכי קצר של השנה, כלומר בלילה הכי ארוך של השנה, כלומר ב-Winter Solstice. אם היינו פגאניים אתמול בטח היינו מתאבדים מרוב פאניקה. והנה מישהו שצילם את הליקוי כפי שנצפה בגיינסוויל, פלורידה, והאיץ אותו ל-2 דקות של קסם סלסטלי.

אתמול היו לנו שני קליפים לסיכום השנה, והנה מגיע השלישי. מודה, זה כבר נהיה מעיק. אף אחד לא אוהב להיות השלישי. מה גם שהקליפ הזה הוא כבר יותר בשטנץ. לשניים הקודמים היו רגעים מקוריים יותר. ובכל זאת, יש משהו אסתטי ומלהיב במונטאז'ים האלה, בעיקר – לטעמי – בחיתוכים של רגעי האקשן למאש-אפ אחד של מעוף ופיצוצים. וגם, יותר משזה חידון לזיהוי הסרטים זה משמש עבורי קטלוג לאיתור שוטים יפים מסרטים שלא הכרתי ורישום מנטלי של סרטים שכעת מסקרן אותי לראות. מצד אחד, בקליפ הזה – שערך קייס ון דיקהויזן במשך 300 שעות – יש שוטים מסרטים מקוריים יותר שעמיתיו לא השתמשו, מצד שני הוא מרבה לחזור לסרטים שוב ושוב, ואני פחות מחבב את זה. אבל בואו נראה את זה כך: אם היו ב-2010 כ-300 סרטים על הרדאר של התקשורת המיינסטרימית, כלומר כ-600 שעות קולנוע, הרי שזה טריילר לסרט אחד ארוך. וככזה, הוא אכן מצליח לתפקד כגריין לא רע.

והנה רשימה של כל הסרטים שמופיעים בקליפ לפי הסדר. (ויה סלאשפילם)

אני יוצא משנת 2010 כשאני די מאוהב בהקרנות הדיגיטליות בבתי הקולנוע. זה לא עניין חדש וכבר הבעתי התלהבות מזה בעבר, אבל נדמה לי שהמצב רק הולך ומשתפר. בחודשים האחרונים ראיתי שתיים מההקרנות הנפלאות והצלולות ביותר שראיתי מימיי, ושתיהן היו בהקרנה דיגיטלית: "הרשת החברתית" ברב חן בכיכר דיזנגוף ו"Let Me In" באודיאון ווסט אנד בלונדון. יש משהו שפשוט עוצר את נשימתי בפריים הצלול והמדויק ונטול העכירות של ההקרנה הדיגיטלית. לא יעזור, הדפסת סרט בפילם מובילה ללא מעט עיוותים. החל מהדפסה גרועה (ראיתי את עותק הפילם הדהוי והבהיר-מדי ונטול הגוונים של "יומנו של חנון" שהוקרן בסינמטק בחנוכה, ואז ראיתי את הסרט שוב בדי.וי.די, שמשמר את עבודת הצלם על הסט ובמעבדה באופן נאמן יותר, ואין מה להשוות. אם צלם הסרט היה רואה את העותק שהגיע לישראל, שהיה מולבן כולו ונטול כל זכר לתאורה העדינה והחמימה שהוא מיקם על הסט, הוא היה חותך את הוורידים מרוב תסכול), וכלה בבלאי טבעי ומאוד מהיר של עותקי הפילם.

ועכשיו כשיש את האופציה הדיגיטלית, גם הדברים הטבעיים והמקובלים של הקרנת הפילם פתאום מציקים לי. בלונדון, למשל, ראיתי הקרנת 35 מ"מ של "התייר", הסרט של אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ. בכל קנה מידה אחר זו היתה הקרנה מושלמת. העותק היה חדש, צבעוני, נטול שריתות, אור המקרנה היה חזק, הפוקוס היה מדויק. שום טענות. אלא ש… בכל זאת, לא יעזור, עדשת המקרנה כמעט תמיד מאבדת קצת פוקוס במהלך הקרנה. זה מתחיל מדויק ועד שמגיעות כותרות הסיום כבר יש עננה קטנה סביב האותיות, שנגיעה קלה בטבעת הפוקוס היתה מסדרת. רק כשראיתי את ההקרנות הדיגיטליות הטובות הבנתי כמה אני אוהב שהקונטורים, קווי המתאר, בפריים המוקרן יהיו חדים ומדויקים ולא מעורפלים.

המדהים הוא, שגם סרטים שצולמו ב-35 מ"מ נראים כעת יותר טוב בהקרנה דיגיטלית.

המצב כרגע הוא כזה שאם אני יודע על סרט שמוקרן באולם אחד בעותק 35 מ"מ ובאולם אחר בהקרנת היי-דפינישן דיגיטלית, אעדיף את ההקרנה הדיגיטלית. אני יודע שבהקרנה כזאת, גם אם הסרט רץ כבר כמה שבועות הוא עדיין יוקרן ללא קפיצות ושריטות עליו. ושהעותק המוקרן הוא זהה למה שהצלם והבמאי קבעו במעבדה בשלב הגריידינג. בשעה שעותק פילם שמוקרן תל אביב עשוי להיות שונה למדי מעותק פילם שמוקרן בחיפה, אם הם הודפסו במשמרות שונות במעבדה.

רק מה: בבתי הקולנוע ובעיתונים בארץ אין שום ציון האם הקרנת הסרט היא מהארד-דיסק דיגיטלי או מסלילי 35 מ"מ. שיטת המידור הישנה והטובה של בעלי בתי הקולנוע בארץ ממשיכה. אתם כיום יכולים לדעת בוודאות שסרט מוקרן דיגיטלית רק אם הוא סרט בתלת מימד. כל הקרנות התלת מימד הן רק דיגיטליות כיום.

לעומת זאת, בלונדון – שם הייתי בשבוע שעבר, לכן הבקיאות – בית הקולנוע מפרסם כשההקרנה דיגיטלית. ובצדק. זו נקודה לגאווה. הסרטים באמת נראים טוב יותר. כך, למשל, אם אני רוצה לראות מחר בלונדון את "פגוש את הפוקרס הקטנים" אלך לראות אותו בקולנוע אודיאון לסטר סקוור שם הוא מוקרן דיגיטלית, ולא באודיאון מארבל ארץ', שם אין ציון לכך שזו הקרנה דיגיטלית, משמע שזו הקרנת 35 מ"מ. נגמר לי מה-35 מ"מ הזה. אני לא חושב שראיתי השנה סרט שמצולם ומוקרן יותר יפה מ"הרשת החברתית". הצלילות הזאת הדהימה אותי. מעכשיו, אני דיגיטלי.

יש רק בעיה אחת עם ההיקסמות הזאת. מה קורה לעותק 35 מ"מ כשהוא מתיישן, אנחנו יודעים. אבק, שריטות, קרעים, חריקות, כתמי צבע. ובמקרנת ה-35 מ"מ המנוע יכול לקרטע (זוכרים ששנים ברב חן דיזנגוף המקרנה רצה טיפ-טיפה מהר מדי?), מנורת המקרן יכולה להיחלש, העדשה יכולה לאבד את הליטוש שלה ולהקרין חצי סרט בפוקוס וחצי סרט מטושטש. אבל מה קורה כשקבצים דיגיטליים מתישנים, ומה קורה למקרנות? אני שומע אחת לשבוע סיפור על הקרנות דיגיטליות שמבוטלות איפשהו בארץ בגלל שהמקרנה לא עבדה. אולי זו רק בעיית תפעול, הציוד חדש ולא כולם יודעים איך להתסדר איתו. ואולי יש בעיות אחרות שאני עוד לא מודע להן. (אם יש כאן מקרינים ומנהלי אולמות, אנא שתפו איזה צרות עושות לכם המקרנות הדיגיטליות).

ומה קורה לקובץ הדיגיטלי על ההארד-דיסק שממנו מוקרן הסרט כשהוא מתיישן? האם צריך לשמור אותו בתנאים מסוימים בארכיון? איך תיראה הקרנת ההיי-דפינישן של "הרשת החברתית" בעוד עשר שנים? האם הסרט ישאר במצב מושלם כמו ביום הראשון או שהוא יהיה מלא דרופים והסאונד ייצא מסנכרון, כמו שקורה לפעמים לדיסקים וקלטות טייפ ישנים?

=============

בשנות התשעים הייתי נוסע ללונדון, פריז או ניו יורק ורואה שם סרטים ופורץ בבכי מההבדל התהומי בין איך שנראית הקרנת קולנוע בחו"ל ובין איך שהיא נראתה בישראל. מהביקור הנוכחי בלונדון חזרתי מעודד. המצב בארץ מצוין. כאמור, ההקרנה הכי מדהימה שראיתי בעת האחרונה היתה ברב-חן דיזנגוף, לא בלינקולן סקוור. ובלונדון – השם ירחם! – כרטיס קולנוע עולה 70 ומשהו שקל! כן, זה מחיר מלא להקרנת ערב. יש כל מיני דרכים להשיג הנחות. סטודנטים, למשל, משלמים מחיר מופחת. אבל זה עדיין נורא יקר כשמתרגמים את זה לשקלים. לראות את "הרשת החברתית" בישראל ב-37 שקלים בלבד? מציאה!

==============

מה שמזכיר לי: יש לי שני כרטיסים של מועדון החברים של אודיאון, שמקנה 25 אחוז על הכרטיסים בימי שלישי וכל מיני צ'ופרים נוספים. כך שאם יש כאן מישהו שנוסע ללונדון בקרוב או אם יש מישהו מקוראי הבלוג שגר בלונדון וזקוק לכרטיסים האלה, תגידו בתגובות. אם תשאירו מייל אמיתי אצור קשר עם הראשון או הראשונה שיבקשו את הכרטיסים ואשלח להם.

============

מי שמפרסמים את מועדון החברים של אודיאון באנגליה הם סיימון פג וניק פרוסט. בסרטון שלהם שמוקרן לפני כל סרט הם מציגים את הטריילר לסרט החדש שלהם, "פול", ואז מנסים לשכנע את הצופים להצטרף למועדון. הטריילר ל"פול" ממש חמוד ולמרות שאסור לשפוט סרט על פי טריילרו פתאום היכתה בי מחשבה: אם "פול" – אותו ביים גרג מוטולה ("סופרבד", "Adventureland") – באמת יהיה מוצלח, זה יגרום לי לבחון מחדש את "שוטרים לוהטים" ואת "מת על המתים". את שני הסרטים האלה ביים אדגר רייט, שבשהוואה להם די איכזב אותי עם "סקוט פילגרים" נטול הפג/פרוסט שלו. ואם "פול", שאת התסריט שלו כתבו פג ופרוסט יחד (את התסריטים לקודמים כתבו פג ורייט), יהיה מוצלח זה אומר שמי שאחראי בעצם לגדולה של "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים" היה סיימון פג ולא אדגר רייט.

ובאותה נשימה, כשהרהרתי את כל זה למראה הטריילר חשבתי גם את זה: מה הסיכוי ש"פול" בכלל יגיע ארצה. זה סרט של ג.ג. כמו שאני רואה את זה, סיכויים לגניזה: גבוהים.

השעון מתקתק. עשרה ימים עד סוף שת 2010 ואני בבולמוס של לנסות להדביק פערים ולהשלים חוסרים מהשנה האחרונה. בעזרת הסרטים שראיתי בלונדון והסקרינרים ש"גרון עמוק" הביא לי משם אני פותח אצלי בבית גן חיות של ממש: "Catfish", "Dogtooth", "ברבור שחור", "מחילת ארנב", "Animal Kingdom". אז אם אני לא כאן, אני רואה סרטים.

אחד העזרים השימושיים לבדיקה כמה ראיתי מסרטי השנה היא עיון בקליפים שיוצאים באופן כמעט מסורתי לקראת סוף כל שנה שעורכים מונטאז' מהסרטים הבולטים והמדוברים של השנ החולפת. השנה יצא כבר אחד מרשים למדי לפני כשבועיים, שאני משתמש בו כרשימת מלאי, לסמן מה ראיתי ומה לא. זה הסרטון, אם עוד לא נתקלתם בו – 270 סרטים בשש דקות:

וכל הכבוד לדיוויד צ'ן (או דיוויד חן?) מ"סלאשפילם" שטרח ואיתר את הבחורה שעשתה את הקליפ הזה. קוראים לה ג'ן איפ והיא סטודנטית לתקשורת בוונקובר, קנדה, והיא עבדה על הקליפ הזה בערך חודשיים.

אבל הנה מגיע משהו טרי יותר: מט שפירו, שקליפי סיכום השנה שלו הפכו כבר לסוג של מסורת יו-טיובית, שיחרר השבוע את יצירתו לשנת 2010, ארבע דקות ערוכה לשיר אחד של הקילרז. זהירות, זה ממש-ממש טוב:

והנה רשימה של כל הסרטים בקליפ, לפי סדר הופעתם.

================

ב"אינדי-ווייר" סגרו סוף סוף את משאל סוף השנה שלהם. 124 מבקרים נשאלו. זה כנראה משאל המבקרים המקיף ביותר של השנה. ובראש, כפי שכבר דיווחנו ביום ראשון: "הרשת החברתית" ו"קרלוס" של אוליביה אסיאס. מעניין: סרטו הקודם של אסיאס, "שעות הקיץ", הגיע למקום הראשון במשאל המבקרים של "אינדי-ווייר" בשנה שעברה.

יש שלושה וקצת סרטים ישראליים ברשימה: "לבנון" של שמוליק מעוז מוביל במקום ה-40. "עג'מי" של סקנדר קובטי וירון שני נמצא במקום ה-56. "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי נמצא במקום ה-63. ובמקום ה-68: "דו קרב", הסרט האנגלי שביים דובר קוסאשווילי (על פי צ'כוב) בשנה שעברה. שמוליק מעוז נמצא במקום השמיני ברשימת הבמאים הטובים של השנה באותו משאל. בקטגוריית סרט הבכורה הטוב ביותר, "לבנון" ו"עג'מי" מדורגים יחד במקום ה-8. בקטגוריית הסרט הטוב ביותר שלא הופץ (באמריקה) מקבלים איזכור "גוגל בייבי" של ציפי ברנד ו"הזמן שנשאר" של אליה סולימאן.