ועכשיו תורו של ג'יי הוברמן, המבקר של "הווילג' וויס", לבחור את עשרת סרטי השנה שלו. הוברמן, מבקר שאני מאוד אוהב שמעדיף את סרטיו אבסטרקטיים ואוונגרדיים, בחר בסרט החדש של מנואל דה אוליברה כסרט השנה שלו. את "קרלוס" במקום השני. את "סופר הצללים" במקום השלישי. ואת "לבנון" של שמוליק מעוז במקום הרביעי. כותב הוברמן: "ל'לבנון' אפשר היה גם לקרוא 'ישראל'".

===============

והנה עוד קליפ מהמיטב של סרטי 2010. אבל הפעם זה אחרת. יש כאן רק 50 סרטים והבחירה נעשתה באופן ביקורתי: רק הסרטים הטובים של השנה, על פי טעמו של עורך "מאמר הווידיאו" הזה, מאט זולר סייץ. זה מתחיל עם "Dogtooth" – מין מיכאל האנקה/אולריך זיידל תוצרת יוון שבדיוק ראיתי אתמול ושהיה קצת יותר מדי קינקי בשבילי – ונגמר עם פאנץ'-ליין אדיר מתוך "מאצ'טה". בדרך יש כמה הברקות לא רעות בכלל. והכי חשוב: להבדיל מהקליפים האחרים, שאמנם ערוכים יותר בססגוניות, בקליפ הזה לא רק שזיהיתי את רוב הסרטים, אף ראיתי לא מעט מהם.

==============

אבי לרנר מסתבך עם עמיתיו המפיקים. כמה מראשי חברות ההפקה העצמאיות באנגליה ובאמריקה קוראים להתפטרותו של לרנר מתפקיד סגן יושב ראש אגודת מפיקי הטלוויזיה והקולנוע העצמאים בגלל שחברת הפצה שהוא רכש, "פירסט לוק", נמצאת בחובות עצומים כלפי יוצרים ומפיקים. המפיקים טוענים שזה לא הגיוני שאגדות המפיקים העצמאיים תנסה מצד אחד להלחם למען חברי האגודה מול גופים אחרים, ומצד שני שאחד מחברי העמותה בעצמו חייב כספים למפיקים ומתנהג. לרנר, שמודה שהוא גילה מה מצבה של החברה רק אחרי שרכש אותה, העדיף להכריז עליה כעל פושטת רגל מאשר לנסות לאושש אותה. חשוב לציין, למפיקים אין שום טענה לגבי לרנר בתור ראש חברות "ניו אימג'" ו"מילניום", שאותן הוא מנהל בפועל. בידיעה שפורסמה באתרה של ניקי פינק לרנר מתנער מהכל: הוא לא בקיא בניהול השוטף של "פירסט לוק" והוא לא מכיר את אלה שקוראים להדחתו (חבל. אחת מהם היא הנגאמה פנאהי, הבעלים של "סלולויד דרימז", חברה לא זניחה בכלל).

================

בבלוג של ערוץ 8 ממשיכים להאיץ בכם להשתתף בבחירת הסרט התיעודי שאתם הכי רוצים לראות שוב מההיצע ששודר השנה. "אחד משבעה" של גואל פינטו כרגע מוביל בענק על פני כל האחרים.  והיום עלו שם שני טקסטים שלי מארכיון הבלוג על שניים מהסרטים שהוצגו שם השנה: "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן ו"מות האדמו"ר" של רון מיברג. אני הצבעתי ל"ואלס עם בשיר".

==============

הדי.וי.די של "פעם הייתי" הגיע לחנויות ויש בו שתי הברקות.

1. דיסק הפסקול מצורף לדי.וי.די (בגרסת הקנייה, לא בגרסת ההשכרה), עם המוזיקה של פיליפ סארד (שקטעים ממנה העליתי כאן) והשירים מתוך הסרט. הכי חמוד: הדיסק מעוצב כתקליט ויניל קטן.

הפסקול הראשון שהיה לי לסרט ישראלי היה של "דיזנגוף 99 " של אבי נשר. ועל חיבתי לפסקול של פיליפ סארד כבר דיווחתי.

2. הדי.וי.די שומר על פריים הסינמסקופ של הסרט. לא עניין של מה בכך. אין עדיין גרסת סינמסקופ של "מציצים" או של "קזבלן" בדי.וי.די. הנה פריים סינמסקופי מהסרט:

ויש ארבע דקות של סצינות שלא נכנסו לסרט, אבל אין שם שום דבר מיוחד.

עדכון, 23:00: ובינתיים הגיעה הידיעה ש"פעם הייתי" יוקרן בתחילת ינואר בפסטיבל פאלם בפרינגס בארצות הברית.

==============

והנה משהו פלאי ממש. אמש התרחש ליקוי ירח מלא. וזה קרה בט"ו בטבת, כשהירח היה מלא, וזה קרה ב-21 בדצמבר, כלומר ביום הכי קצר של השנה, כלומר בלילה הכי ארוך של השנה, כלומר ב-Winter Solstice. אם היינו פגאניים אתמול בטח היינו מתאבדים מרוב פאניקה. והנה מישהו שצילם את הליקוי כפי שנצפה בגיינסוויל, פלורידה, והאיץ אותו ל-2 דקות של קסם סלסטלי.

אתמול היו לנו שני קליפים לסיכום השנה, והנה מגיע השלישי. מודה, זה כבר נהיה מעיק. אף אחד לא אוהב להיות השלישי. מה גם שהקליפ הזה הוא כבר יותר בשטנץ. לשניים הקודמים היו רגעים מקוריים יותר. ובכל זאת, יש משהו אסתטי ומלהיב במונטאז'ים האלה, בעיקר – לטעמי – בחיתוכים של רגעי האקשן למאש-אפ אחד של מעוף ופיצוצים. וגם, יותר משזה חידון לזיהוי הסרטים זה משמש עבורי קטלוג לאיתור שוטים יפים מסרטים שלא הכרתי ורישום מנטלי של סרטים שכעת מסקרן אותי לראות. מצד אחד, בקליפ הזה – שערך קייס ון דיקהויזן במשך 300 שעות – יש שוטים מסרטים מקוריים יותר שעמיתיו לא השתמשו, מצד שני הוא מרבה לחזור לסרטים שוב ושוב, ואני פחות מחבב את זה. אבל בואו נראה את זה כך: אם היו ב-2010 כ-300 סרטים על הרדאר של התקשורת המיינסטרימית, כלומר כ-600 שעות קולנוע, הרי שזה טריילר לסרט אחד ארוך. וככזה, הוא אכן מצליח לתפקד כגריין לא רע.

והנה רשימה של כל הסרטים שמופיעים בקליפ לפי הסדר. (ויה סלאשפילם)

אני יוצא משנת 2010 כשאני די מאוהב בהקרנות הדיגיטליות בבתי הקולנוע. זה לא עניין חדש וכבר הבעתי התלהבות מזה בעבר, אבל נדמה לי שהמצב רק הולך ומשתפר. בחודשים האחרונים ראיתי שתיים מההקרנות הנפלאות והצלולות ביותר שראיתי מימיי, ושתיהן היו בהקרנה דיגיטלית: "הרשת החברתית" ברב חן בכיכר דיזנגוף ו"Let Me In" באודיאון ווסט אנד בלונדון. יש משהו שפשוט עוצר את נשימתי בפריים הצלול והמדויק ונטול העכירות של ההקרנה הדיגיטלית. לא יעזור, הדפסת סרט בפילם מובילה ללא מעט עיוותים. החל מהדפסה גרועה (ראיתי את עותק הפילם הדהוי והבהיר-מדי ונטול הגוונים של "יומנו של חנון" שהוקרן בסינמטק בחנוכה, ואז ראיתי את הסרט שוב בדי.וי.די, שמשמר את עבודת הצלם על הסט ובמעבדה באופן נאמן יותר, ואין מה להשוות. אם צלם הסרט היה רואה את העותק שהגיע לישראל, שהיה מולבן כולו ונטול כל זכר לתאורה העדינה והחמימה שהוא מיקם על הסט, הוא היה חותך את הוורידים מרוב תסכול), וכלה בבלאי טבעי ומאוד מהיר של עותקי הפילם.

ועכשיו כשיש את האופציה הדיגיטלית, גם הדברים הטבעיים והמקובלים של הקרנת הפילם פתאום מציקים לי. בלונדון, למשל, ראיתי הקרנת 35 מ"מ של "התייר", הסרט של אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ. בכל קנה מידה אחר זו היתה הקרנה מושלמת. העותק היה חדש, צבעוני, נטול שריתות, אור המקרנה היה חזק, הפוקוס היה מדויק. שום טענות. אלא ש… בכל זאת, לא יעזור, עדשת המקרנה כמעט תמיד מאבדת קצת פוקוס במהלך הקרנה. זה מתחיל מדויק ועד שמגיעות כותרות הסיום כבר יש עננה קטנה סביב האותיות, שנגיעה קלה בטבעת הפוקוס היתה מסדרת. רק כשראיתי את ההקרנות הדיגיטליות הטובות הבנתי כמה אני אוהב שהקונטורים, קווי המתאר, בפריים המוקרן יהיו חדים ומדויקים ולא מעורפלים.

המדהים הוא, שגם סרטים שצולמו ב-35 מ"מ נראים כעת יותר טוב בהקרנה דיגיטלית.

המצב כרגע הוא כזה שאם אני יודע על סרט שמוקרן באולם אחד בעותק 35 מ"מ ובאולם אחר בהקרנת היי-דפינישן דיגיטלית, אעדיף את ההקרנה הדיגיטלית. אני יודע שבהקרנה כזאת, גם אם הסרט רץ כבר כמה שבועות הוא עדיין יוקרן ללא קפיצות ושריטות עליו. ושהעותק המוקרן הוא זהה למה שהצלם והבמאי קבעו במעבדה בשלב הגריידינג. בשעה שעותק פילם שמוקרן תל אביב עשוי להיות שונה למדי מעותק פילם שמוקרן בחיפה, אם הם הודפסו במשמרות שונות במעבדה.

רק מה: בבתי הקולנוע ובעיתונים בארץ אין שום ציון האם הקרנת הסרט היא מהארד-דיסק דיגיטלי או מסלילי 35 מ"מ. שיטת המידור הישנה והטובה של בעלי בתי הקולנוע בארץ ממשיכה. אתם כיום יכולים לדעת בוודאות שסרט מוקרן דיגיטלית רק אם הוא סרט בתלת מימד. כל הקרנות התלת מימד הן רק דיגיטליות כיום.

לעומת זאת, בלונדון – שם הייתי בשבוע שעבר, לכן הבקיאות – בית הקולנוע מפרסם כשההקרנה דיגיטלית. ובצדק. זו נקודה לגאווה. הסרטים באמת נראים טוב יותר. כך, למשל, אם אני רוצה לראות מחר בלונדון את "פגוש את הפוקרס הקטנים" אלך לראות אותו בקולנוע אודיאון לסטר סקוור שם הוא מוקרן דיגיטלית, ולא באודיאון מארבל ארץ', שם אין ציון לכך שזו הקרנה דיגיטלית, משמע שזו הקרנת 35 מ"מ. נגמר לי מה-35 מ"מ הזה. אני לא חושב שראיתי השנה סרט שמצולם ומוקרן יותר יפה מ"הרשת החברתית". הצלילות הזאת הדהימה אותי. מעכשיו, אני דיגיטלי.

יש רק בעיה אחת עם ההיקסמות הזאת. מה קורה לעותק 35 מ"מ כשהוא מתיישן, אנחנו יודעים. אבק, שריטות, קרעים, חריקות, כתמי צבע. ובמקרנת ה-35 מ"מ המנוע יכול לקרטע (זוכרים ששנים ברב חן דיזנגוף המקרנה רצה טיפ-טיפה מהר מדי?), מנורת המקרן יכולה להיחלש, העדשה יכולה לאבד את הליטוש שלה ולהקרין חצי סרט בפוקוס וחצי סרט מטושטש. אבל מה קורה כשקבצים דיגיטליים מתישנים, ומה קורה למקרנות? אני שומע אחת לשבוע סיפור על הקרנות דיגיטליות שמבוטלות איפשהו בארץ בגלל שהמקרנה לא עבדה. אולי זו רק בעיית תפעול, הציוד חדש ולא כולם יודעים איך להתסדר איתו. ואולי יש בעיות אחרות שאני עוד לא מודע להן. (אם יש כאן מקרינים ומנהלי אולמות, אנא שתפו איזה צרות עושות לכם המקרנות הדיגיטליות).

ומה קורה לקובץ הדיגיטלי על ההארד-דיסק שממנו מוקרן הסרט כשהוא מתיישן? האם צריך לשמור אותו בתנאים מסוימים בארכיון? איך תיראה הקרנת ההיי-דפינישן של "הרשת החברתית" בעוד עשר שנים? האם הסרט ישאר במצב מושלם כמו ביום הראשון או שהוא יהיה מלא דרופים והסאונד ייצא מסנכרון, כמו שקורה לפעמים לדיסקים וקלטות טייפ ישנים?

=============

בשנות התשעים הייתי נוסע ללונדון, פריז או ניו יורק ורואה שם סרטים ופורץ בבכי מההבדל התהומי בין איך שנראית הקרנת קולנוע בחו"ל ובין איך שהיא נראתה בישראל. מהביקור הנוכחי בלונדון חזרתי מעודד. המצב בארץ מצוין. כאמור, ההקרנה הכי מדהימה שראיתי בעת האחרונה היתה ברב-חן דיזנגוף, לא בלינקולן סקוור. ובלונדון – השם ירחם! – כרטיס קולנוע עולה 70 ומשהו שקל! כן, זה מחיר מלא להקרנת ערב. יש כל מיני דרכים להשיג הנחות. סטודנטים, למשל, משלמים מחיר מופחת. אבל זה עדיין נורא יקר כשמתרגמים את זה לשקלים. לראות את "הרשת החברתית" בישראל ב-37 שקלים בלבד? מציאה!

==============

מה שמזכיר לי: יש לי שני כרטיסים של מועדון החברים של אודיאון, שמקנה 25 אחוז על הכרטיסים בימי שלישי וכל מיני צ'ופרים נוספים. כך שאם יש כאן מישהו שנוסע ללונדון בקרוב או אם יש מישהו מקוראי הבלוג שגר בלונדון וזקוק לכרטיסים האלה, תגידו בתגובות. אם תשאירו מייל אמיתי אצור קשר עם הראשון או הראשונה שיבקשו את הכרטיסים ואשלח להם.

============

מי שמפרסמים את מועדון החברים של אודיאון באנגליה הם סיימון פג וניק פרוסט. בסרטון שלהם שמוקרן לפני כל סרט הם מציגים את הטריילר לסרט החדש שלהם, "פול", ואז מנסים לשכנע את הצופים להצטרף למועדון. הטריילר ל"פול" ממש חמוד ולמרות שאסור לשפוט סרט על פי טריילרו פתאום היכתה בי מחשבה: אם "פול" – אותו ביים גרג מוטולה ("סופרבד", "Adventureland") – באמת יהיה מוצלח, זה יגרום לי לבחון מחדש את "שוטרים לוהטים" ואת "מת על המתים". את שני הסרטים האלה ביים אדגר רייט, שבשהוואה להם די איכזב אותי עם "סקוט פילגרים" נטול הפג/פרוסט שלו. ואם "פול", שאת התסריט שלו כתבו פג ופרוסט יחד (את התסריטים לקודמים כתבו פג ורייט), יהיה מוצלח זה אומר שמי שאחראי בעצם לגדולה של "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים" היה סיימון פג ולא אדגר רייט.

ובאותה נשימה, כשהרהרתי את כל זה למראה הטריילר חשבתי גם את זה: מה הסיכוי ש"פול" בכלל יגיע ארצה. זה סרט של ג.ג. כמו שאני רואה את זה, סיכויים לגניזה: גבוהים.

השעון מתקתק. עשרה ימים עד סוף שת 2010 ואני בבולמוס של לנסות להדביק פערים ולהשלים חוסרים מהשנה האחרונה. בעזרת הסרטים שראיתי בלונדון והסקרינרים ש"גרון עמוק" הביא לי משם אני פותח אצלי בבית גן חיות של ממש: "Catfish", "Dogtooth", "ברבור שחור", "מחילת ארנב", "Animal Kingdom". אז אם אני לא כאן, אני רואה סרטים.

אחד העזרים השימושיים לבדיקה כמה ראיתי מסרטי השנה היא עיון בקליפים שיוצאים באופן כמעט מסורתי לקראת סוף כל שנה שעורכים מונטאז' מהסרטים הבולטים והמדוברים של השנ החולפת. השנה יצא כבר אחד מרשים למדי לפני כשבועיים, שאני משתמש בו כרשימת מלאי, לסמן מה ראיתי ומה לא. זה הסרטון, אם עוד לא נתקלתם בו – 270 סרטים בשש דקות:

וכל הכבוד לדיוויד צ'ן (או דיוויד חן?) מ"סלאשפילם" שטרח ואיתר את הבחורה שעשתה את הקליפ הזה. קוראים לה ג'ן איפ והיא סטודנטית לתקשורת בוונקובר, קנדה, והיא עבדה על הקליפ הזה בערך חודשיים.

אבל הנה מגיע משהו טרי יותר: מט שפירו, שקליפי סיכום השנה שלו הפכו כבר לסוג של מסורת יו-טיובית, שיחרר השבוע את יצירתו לשנת 2010, ארבע דקות ערוכה לשיר אחד של הקילרז. זהירות, זה ממש-ממש טוב:

והנה רשימה של כל הסרטים בקליפ, לפי סדר הופעתם.

================

ב"אינדי-ווייר" סגרו סוף סוף את משאל סוף השנה שלהם. 124 מבקרים נשאלו. זה כנראה משאל המבקרים המקיף ביותר של השנה. ובראש, כפי שכבר דיווחנו ביום ראשון: "הרשת החברתית" ו"קרלוס" של אוליביה אסיאס. מעניין: סרטו הקודם של אסיאס, "שעות הקיץ", הגיע למקום הראשון במשאל המבקרים של "אינדי-ווייר" בשנה שעברה.

יש שלושה וקצת סרטים ישראליים ברשימה: "לבנון" של שמוליק מעוז מוביל במקום ה-40. "עג'מי" של סקנדר קובטי וירון שני נמצא במקום ה-56. "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי נמצא במקום ה-63. ובמקום ה-68: "דו קרב", הסרט האנגלי שביים דובר קוסאשווילי (על פי צ'כוב) בשנה שעברה. שמוליק מעוז נמצא במקום השמיני ברשימת הבמאים הטובים של השנה באותו משאל. בקטגוריית סרט הבכורה הטוב ביותר, "לבנון" ו"עג'מי" מדורגים יחד במקום ה-8. בקטגוריית הסרט הטוב ביותר שלא הופץ (באמריקה) מקבלים איזכור "גוגל בייבי" של ציפי ברנד ו"הזמן שנשאר" של אליה סולימאן.

מצעדי סיכום 2010 ממשיכים להתפרסם באמריקה. הנה כמה מהבולטים שראו אור בסוף השבוע:

1. איי.או סקוט מה"ניו יורק טיימס" בוחר ב"המעגל הפנימי" ("Inside Job") הדוקומנטרי במקום הראשון, ב"צעצוע של סיפור 3 " במקום השני וב"קרלוס" במקום השלישי. "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי נמצא ברשימת הראויים לציון.

2. מנולה דארגיס, גם היא מה"ניו יורק טיימס", מסרבת לדרג את הבחירות שלה. אבל "שתיקת הארכיון" נמצא גם אצלה. אבל עיקר סיכום השנה שלה עוסק בצד הפיזי של הסרטים: היעלמות הפילם מהקולנוע.

3. סרטי השנה של רוג'ר איברט. "הרשת החברתית" ו"נאום המלך" בראש.

4. "פילם קומנט", המגזין של הלינקולן פילם סנטר בניו יורק, פירסם את תוצאות משאל המבקרים המקיף שלו. במקום הראשון: "קרלוס" של אוליבייה אסיאס. במקום השני: "הרשת החברתית". במקום השלישי: "חומר לבן" של קלייר דני. במקום הרביעי: "סופר הצללים" של רומן פולנסקי. במקום ה-43: "לבנון" של שמוליק מעוז (מעל "נאום המלך").

5. משאל המבקרים של "אינדי-ווייר" יתפרסם רשמית רק מחר, אבל הם כבר נותנים הצצה לתוצאות, רגע לפני הסיכום הסופי. במקום הראשון: "הרשת החברתית". במקום השני: "קרלוס". "לבנון" במקום 36. "עג'מי" במקום 50.

6. על משאל המבקרים של "סייט אנד סאונד" של מכון הקולנוע הבריטי כתבנו כבר כאן ("הרשת החברתית" ו"הדוד בונמי זוכר את חייו הקודמים" מובילים), אבל עכשיו הם סוף סוף העלו את המשאל לאתר ואיתו את הבחירה האישית של כל מבקרי המשאל.

"מבול" של גיא נתיב הוא הסרט הישראלי השני שיוקרן בפסטיבל ברלין. אחרי שפורסם כבר ש"אודם" של יהונתן סגל התקבל לתחרות הרשמית, מגיעה הבשורה ש"מבול" ישתתף במסגרת "Generations", המוקדשת לסרטים לילדים ולנוער. והשנה גם הסרט החדש של ז'אנג יימו יוקרן במסגרת הזו. אגב, הסרט הקצר "מבול", שעליו מבוסס הסרט הארוך, הוקרן באות מסגרת וזכה בפרס ב-2002.

==============

דון ון פליט, המוכר יותר בתור קפטן ביפהארט מת. כלומר, למי שהוא היה מוכר. אבל הנה נקודת מוצא לא רעה לפועלו: ב-1994 ביים אנטון קורבין סרט תיעודי קצר בן 12 דקות על הגיגיו של קפן ביפהארט. אורח: דיוויד לינץ'.

אגב, אם אתם בעניין של הגיג רוחני לשניה, שימו לב למשמעות השם "ביפהארט" בעברית: לב בשר. הצירוף "לב בשר" לקוח מפסוק מספר יחזקאל. והנה סיפור על יהודי אחד שלפני כמאתיים ומשהו שנים השתמש ברעיון של "לב בשר" (ובאותיות) כדי לייסד חסידות. הקפטן ביפהארט האמיתי.

============

אפרופו לב בשר, הנה סרט אנימציה קצר בשם "משמעות החיים" שביים דון הרצפלד ושמוצע לצפייה בחינם לשבוע הקרוב באתר Mubi.

=============

והנה פול סיימון, שעובד על דיסק חדש שייצא בשנה הבאה, אבל יודע על איזה צד מרוחה חמאת המכירות. כן, פול סיימון היהודי הקליט שיר חג מולד. האמת, שיר חמוד.

אוקיי, אני כבר בארץ. אבל נשארו לי על המחשב לא מעט סיפורים והגיגים וצילומים מלונדון. סרטים, תערוכות, רחובות והמון החמצות. בימים הקרובים אפרסם כמה נתחים מרשמי המסע ללונדון, דצמבר 2010.

================

יום שישי, 10.12

המון דברים קרו בלונדון מאז שנחתנו. זה תמיד כל כך הקטי כאן, או שפשוט נפלנו על שבוע סופר-עמוס? אז מה קרה? מייסד וויקיליקס נעצר, הפגנות הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד עשו בלאגן גדול באיזור ווסטמינסטר, פיקידילי וכיכר טרפלגר, יום אחר כך הסטודנטים תקפו את מכונית השרד של הנסיך צ'רלס ושל קמילה, שהיו בדרכם למופע צדקה מלכותי בלונדון פלדיום (כשזה קרה הערכתי שזה מאותם אירועים שלא יישארו נחלתן של מהדורות החדשות המקומיות של הממלכה המאוחדת אלא יגיע גם לעמודי השער של העיתונים בעולם, כולל ישראל, ואכן כך היה. "מעריב" של יום שישי פרסם את התמונה של מכוניתו של צ'רלס מושפרצת בצבע בעמוד הראשון, ב"ידיעות" לא). יום אחרי התקרית העיתונות האשימה את משטרת לונדון במחדלים שאיפשרו את המתקפה הזאת, תחילה בכך שלא ריסנו מהר ומוקדם את הסטודנטים, ואז כשלא הצליחו לספק הגנה נאותה לנסיך. העיתונים הראו איך הסטודנטים השתמשו בעידכונים חיים בטוויטר כדי לתאם את מהלכיהם ולהתחמק מהמשטרה.

יומיים אחרי ההתקפה על הנסיך צ'רלס כבר נמצא אשם מוחשי יותר: צ'רלי גילמור, בנו המאומץ של דיוויד גילמור, איש הפינק פלויד, זוהה בצילומי ההפגנות תחילה כשהוא נתלה על דגל אנגליה באנדרטת החייל האלמוני, ואז כשהוא נמצא לצד הרולס רויס של הנסיך צ'רלס בעת המתקפה. כל העיתונים כולם פרסמו את התמונות בעמודי השער שלהם וכולם השתמשו בפראפרזה על המשפט "He Don't Need No Education", שהוא בעצמו פראפרזה על שורה מתוך "עוד לבנה בחומה" של פינק פלויד.

מוצאי שבת, 11.12

ולבסוף, כדי לחתום את מופע הגלדיאטורים האנגלי הזה ולתת להמון לא רק דם אלא גם לחם ושעשועים, כ-20 מיליון בריטים צפויים לצפות היום ומחר בגמר של ה"X פקטור", תוכנית הכשרונות של סיימון קאול. הזוכה הוא מט קארדל, שקצת דומה לפיטר סארסגארד. בהופעת הגמר שלו הוא זייף כהוגן את "When We Collide" בלדה של להקת הרוק הסקוטי ביפי קלירו מלפני שנה. השיר הזה ייצא כעת כסינגל, וצופים שהוא יהיה השיר הנמכר יותר במצעד של כריסמס. עוד מימיי כמאזין למצעד הפזמונים של רשת ג' אני יודע כמה זה משמעותי עבור זמרי אנגליה להגיע למקום הראשון במצעד של השבוע של חג המולד. זה ביג דיל. באחד העיתונים עשו חישוב שסולן ביפי קלירו, שכתב את השיר, עשוי לגרוף 25,000 ליש"ט בתמלוגים ממכירות הסינגל, ועוד עשרות אלפי ליש"טים נוספים בתמלוגים מהשמעות ברדיו ובטלוויזיה. אלה הסכומים, הם אומרים, שנכנסו לכיסו של לאונרד כהן כשליאונה לואיס ביצעה בהופעת הגמר שלה את "הללויה" שלו.

============

אה, מה קורה כשאתה רגיש ליובש, ובלה יותר מדי זמן במטוסים וחשוף לרוחות קרות? זה:

ואולי זו פשוט תופעת לוואי לצפייה ביותר מדי סרטי ערפדים.

בעדכון הבא: דיווח ממשפחת טייט.

בשורות עצובות הערב. בלייק אדוארדס, אחד הבמאים הנפלאים של הוליווד המודרנית (קרי, מ-1960 ואילך), הלך היום לעולמו בגיל 88. אדוארדס ביים את יצירת המופת "ארוחת בוקר בטיפני" עם אודרי הפבורן ב-1961, וב-1963 השיק שיתוף פעולה ארוך טווח עם פיטר סלרס, השחקן האהוב עליי, כשביים את "הפנתר הוורוד". דמותו של אינספקטור קלוזו הפכה כה פופולרית שהוא המשיך איתה בסרט המשך, "יריה באפלה", ובשנות ה-70, כשאדוארדס וסלרס רצו לשקם את הקריירות הדועכות שלהם, הגיעו סרטי ההמשך הבוטים יותר: "שובו של הפנתר הוורוד", "הפנתר הוורוד מכה שנית", "נקמת הפנתר הוורוד", "בעקבות הפנתר הוורוד" ו"קללת הפנתר הוורוד", שני האחרונים כבר הופקו אחרי מותו של סלרס. אדוארדס וסלרס עשו יחד גם את "המסיבה" מ-1968, ההומאז' שלהם לסרטי ז'אק טאטי, ואחד הסרטים המצחיקים והמשונים של שנות הששים.

למרות שבסרטיו המוקדמים הוא הפגין בימוי אלגנטי מאוד, לאדוארדס תמיד היתה נטיה לוולגריות חצופה למדי. בשנות השמונים הוא ביים את "10", עם דדלי מור ובו דרק, ואת "SOB", כתב ההאשמה בוטה למדי נגד הוליווד. הוא גם ביים את "ויקטור/ויקטוריה", למעשה סרט הגדול האחרון שלו (למרות שאני מחבב את "בליינד דייט" שלו עם ברוס וויליס וקים בייסינגר).

אדוארס היה בן זוגה של ג'ולי אנדרוז. ובאופן עצוב למדי, בדיוק אתמול התחלתי לכתוב ביקורת על "התייר", הסרט של ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי שראיתי בלונדון, שראיתי ברגעים המוצלחים שבו איזשהו מיזוג בין פולנסקי לבלייק אדוארדס. ובום! יום אחר כך, מגיע הידיעה שהוא מת. עצוב. בדיוק חשבתי עליו ועל ההשפעה שהיתה לו על לא מעט סרטים בני זמננו, על הנצחיות של "ארוחת בוקר בטיפאני", ועל כך שהוא היה אחד החצופים הראשונים שהביאו הומור אסלות להוליווד. בין אלגנטיות לוולגריות, ההשפעה שלו עדיין מורגשת.

ה-SAG, למה זה חשוב? כי שחקנים מהווים רוב מוחלט מבין חברי האקדמיה, והסרטים שזוכים באוסקר הם, בסופו של דבר, סרטים של שחקנים, ולא סרטים של במאים או סרטים של מבקרים. וחוץ מזה, פרסי גילדת השחקנים מנבאים לא רע בכלל את המועמדים, ואז את הזוכים באוסקר. הנה המועמדויות שהתפרסמו עכשיו:

פרס לאנסמבל (המקבילה של גילדת השחקנים לפרס הסרט הטוב ביותר):

"ברבור שחור"

"פייטר"

"הילדים בסדר"

"נאום המלך"

"הרשת החברתית"

שחקן:

ג'ף ברידג'ס, "אומץ אמיתי"

רוברט דובאל, "Get Low"

ג'סי אייזנברג, "הרשת החברתית"

קולין פירת, "נאום המלך"

ג'יימס פרנקו, "127 שעות"

שחקנית:

אנט בנינג, "הילדים בסדר"

ניקול קידמן, "מחילת הארנב"

ג'ניפר לורנס, "קר עד העצם"

נטלי פורטמן, "ברבור שחור"

הילרי סוואנק, "Conviction"

(לא יאומן, הסא"ג לא יכול לתת מועמדות לאנט בנינג בלי לשים מולה את הילארי סוואנק. המועמדות של סוואנק מאוד לא צפויה, אבל כמעט קומית: פעמיים חטפה סוואנק לבנינג את האוסקר).

שחקן משנה:

כריסטיאן בייל, "פייטר"

ג'ון הוקס, "קר עד העצם"

ג'רמי רנר, "גנב עירוני"

מארק רופאלו, "הילדים בסדר"

ג'פרי ראש, "נאום מלך"

שחקנית משנה:

איימי אדמס, "פייטר"

הלנה בונהם קרטר, "נאום המלך"

מילה קוניס, "ברבור שחור"

מליסה ליאו, "פייטר"

היילי סטנספילד, "אומץ אמיתי"

פעלולנים:

"רובין הוד"

"התחלה"

גרין זון"

קחו בחשבון שבשנה שעברה 19 מתוך 20 המועמדים לסא"ג היו גם מועמדים לוסקר בארבעת קטגוריות המשחק. אז זה די רציני. האם זה אומר שאפסו סיכוייה של ג'וליאן מור להיות מועמדת על "הילדים בסדר"?

זהו. הגיע. הסרט שאני הכי מחכה לו בשנת 2010 נמצא בבתי הקולנוע. כמי שהעריץ כנער את "טרון" המקורי – הסרט ההוא, מ-1982, העיף לי את המוח מהתלהבות – אני מגיע ל"טרון: המורשת" עם ציפיות עצומות. וזה הסרט הראשון אחרי "אווטאר" שאני ממש מחכה לראות בתלת מימד. העולם של "טרון" חייב להיות אדיר בתלת מימד. הצער הגדול שלי הוא שלא הצלחתי להישאר עוד את הכמה ימים האלה בלונדון ולראות אותו באיימקס. נראה לי שזה סרט חובה לאיימקס. באסה. ועכשיו, בארץ, אני רק צריך למצוא 127 דקות כדי ללכת לראות אותו. עד שאצליח, אני מפנה את הבמה כאן לרשמים שלכם. אם כבר ראיתם את הסרט, אנא שתפו: איך הוא?

==================

ועכשיו כשראיתי: איזה באסה! באמת, היה כל כך קל לרצות אותי. כל מה שרציתי זה מרדפי אופנועי-אור בתלת מימד. שעתיים מזה וזה היה יכול להיות סרט מושלם. בלי תסריט, בלי עלילה, בלי דמויות. פשוט שעתיים של אופנועי-אור. או רימייק מרונדר לאיכויות 2010 ובתלת מימד לסיפור המקורי. ובמקום זאת, מה קיבלתי? רימייק ל"ספיי קידס 3: סוף המשחק" של רוברו רודריגז. העלילה כמעט זהה: ילד נכנס למשחק משחק כדי למצוא את אבא שלו. מרגע שהוא בתוך משחק המחשב הסרט עובר לתלת מימד.

מודה א': בדקות הראשונות בתוך עולם ה"גריד", ועם מרדף אופנועי-האור הראשון, הייתי מבסוט לאללה. בערך 20 דקות אמרתי לעצמי "אין לי מושג על כולם מקטרים, זה ממש אחלה". ואז: עצירה מוחלטת. הדממת מנוע. וטרון. איפה טרון? זה לא טרון, זה "קלו". אפילו מרדף מטוסי-האור בסוף כבר לא היה מעניין. בעיקר כי נדמה שאין ממש קשר בין הגריד של 2010 וזה של 1982. באופן תמוה ממש, הסרט הראשון היה ממש חדשני ומקדים את זמנו. כל עולם המחשבים והממשקים והקשר בין אנשים ומחשבים טופל בסרט באופן מבריק ונבואי. והנה, 28 שנה אחרי, בשנה שבה סרט על פייסבוק עומד לזכות באוסקר, מגיע "טרון: המורשת" ומציע סרט פשוט נורא מיושן, מלא המון ציטוטים מסרטים אחרים – בואו ננסה למנות את כולם: הארוחה בחדר הלבן מ"2001: אודיסיאה בחלל" והנסיעה בסוף מ"בלייד ראנר", והמון "מלחמת הכוכבים", עזרו לי עם עוד… – אבל עם כל הציטוטים הסרט הזה באופן מדהים נטול כל הומור, מה שהופך את הציטוטים לא להומאז'ים אלא סתם גניבות חסרות חן.

מודה ב': מהפסקול נהניתי. בתור האזנה לדיסק עם שומר מסך כחול, זה לא רע.