אודיאון ווסט אנד. צילום: ורד פלוק

וואו! איזה סרט אדיר זה "Let Me In", אותו ראיתי באודיאון ווסט אנד בלייסטר סקוור. הגרסה של מאט ריבס ל"הכניסו את האדם הנכון" השבדי. המקור היה טוב, הרימייק ממש מעולה. אבל קשה לי לשים בדיוק את האצבע למה זה ככה. כי ריבס לרגעים משחזר את המקור במדויק, ההבדלים בין הסרטים ממש קטנים. אבל כנראה שהם בכל זאת משמעותיים. החל מהפתיחה השונה, ובהבלחות האלימות שהם קצת יותר מודגשות בגרסה האמריקאית. ואולי זה פשוט עריכת הסאונד המלחיצה יותר. השינויים הם ממש דקים, אבל ההשפעה שלהם על הצפייה משמעותיים. הסרט הזה נורא נורא מלחיץ, אבל יש בו גם עדינות מפתיעה.

ואולי זו הסיבה: שהסרט הזה משתלב מצוין בנוף האמריקאי. כסרט שבדי, הוא היה מאוד-מאוד שבדי. כלומר, קצת מרוחק. אבל כסרט אמריקאי יש כאן התכה – שצריך לזקוף אותה לזכות הסופר והבמאי השבדי שזיהו אותה מלכתחילה – בין שני ז'אנרים מאוד אמריקאיים: סרט ההתבגרות וסרט הערפדים. פתאום, בגרסה האמריקאית, העובדה שהסרט מתרחש ב-1983 נהיתה עבורי הרבה יותר משמעותית. היא בבת אחת הפכה את הסרט הזה לסרט על הנעורים שלי, על המוזיקה שאני שמעתי. ואני מניח שזה הדבר שגם חיבר את מאט ריבס, הבמאי, לעסק. קל לדמיין את אוון, גיבור הסרט, רואה שנה לפני כן את "אי.טי" ומייחל שגם הוא יזכה לקבל חבר מכוכב אחר. איכשהו בשינויים העדינים בסרט – והדיוק עם דמות האם ודמות הבלש – גרמו לי לראות כל הזמן את "אי.טי" משתקף בסרט הזה, דבר שלא הרגשתי בגרסה השבדית.

ואולי זה באמת גם עניין של ניואנסים וגימור. עריכת הסאונד, כאמור. אבל עוד דבר: הפסקול של מייקל ג'יאקינו ("למעלה"). אחד הפסקולים הכי טובים ששמעתי השנה. ופסקול שמאוד מדגיש את העניין שהסרט הזה הוא לפני הכל, סרט ערפדים, וככזה הוא גם אחד הסרטים האלימים והמבהילים והמלחיצים ומאיצי הדופק שראיתי באחרונה. וזה גם בית ספר לרימייקים. צריך להקרין את שני הסרטים זה לצד זה ולעיין בהם בעיון ולנסות להבין באופן מדויק מה השינויים המזעריים שהכניס ריבס לגרסה שלו שהפכו סרט טוב לסרט מעולה.

נ.ב: וזו גם עריכת המוזיקה. דיוויד בואי, קלצ'ר קלאב, ובסצינת מפתח בסרט מופיע פתאום הפלאשבק המוזיקלי האדיר הזה של גרג קין בנד. מושלם:

זה משונה, ואולי מדאיג (ואולי דווקא מעודד), אבל כמה מהקולנוענים הכי מעניינים מהשנים האחרונות הם כאלה שלא ממש זקוקים לקולנוע כדי להתפרנס. הם, איך נגיד את זה, מיליונרים. כנראה שזו הדרך האמיתית והיחידה לעשות קולנוע עצמאי. להביא את הכסף מהבית. או לפחות, להיות מסוגל לחכות בסבלנות אפילו שנים עד שהסרט יהיה גמור ומלאכת איסוף המימון תושלם, מבלי לרעוב בינתיים ללחם ולהזדרז להוציא סרט לא גמור רק מסיבות כלכליות. משונה עוד יותר ששניים מהבמאים האלה עשו את הונם בכלל בתחום המחשבים/היי-טק/סטארט-אפ/אינטרנט. קחו, למשל, את צ'רלס פרגוסון, שביים השנה את הסרט התיעודי "המעגל הפנימי" (ואני אומר את זה פור-דה-רקורד: אם הסרט היה יוצא השנה להקרנות מסחריות בארץ הוא היה זוכה ממני בעוד שבועיים לתואר "סרט השנה"): פרגוסון הזה היה שותף להמצאת התוכנה – הפרימיטיבית לימינו, חלוצית לזמנה – שנקראת "פרונט פייג'". תוכנה שלוקחת כל דף מעבד תמלילים פשוט ומתרגמת אותו בלחיצת כפתור לדף HTML. מאותו רגע, יצירת אתר אינטרנט הפסיק להיות עניין למתכנתים, וכל מי שהיה לו תוכנת עיבוד תמלילים פשוטה יכול היה לעצב לעצמו דף אינטרנט פשוט. פרגוסון ושות' מכרו את התוכנה למיקרוסופט בעבור כמה מאות מיליוני דולרים. מיקרוסופט שילבה את התוכנה בתוך מעבד התמלילים "וורד" (למעשה, הדף הראשון של "סינמסקופ" האינטרנטי, סיכום שנת 2004 בקולנוע, שנה לפני ההשקה הרשמית של הבלוג, נעשה עליה).

או קחו, למשל, את ג'ף סקול, שעשה את הונו באי-ביי, ואז הלך והקים את חברת "פרטיסיפנט", שמפיקה סרטים בעלי מחויבות חברתית ומודעות פוליטית (למשל, "לילה טוב ובהצלחה" או "סוריאנה" או "משחק הוגן").

או מארק קובן, שהפך מיליארדר רגע לפני שהתפוצצה בועת האינטרנט ב-2000, והלך להשקיע (או בעצם, לבזבז) את הונו על שני הדברים שהוא אוהב – כדורסל (הוא קנה את קבוצת האן.בי.איי דאלאס מאווריקס) והקמת רשת בתי קולנוע ("לנדמארק") וחברות הפקה והפצה ("מגנוליה" ו"2929").

דיוויס גוגנהיים, שסרטו התיעודי "מחכים לסופרמן" הוא המתחרה הגדול של "המעגל הפנימי" על האוסקר התיעודי השנה, הוא בנו של צ'רלס ג'וגנהיים, בנה של משפחת סוחרים עשירה שהשתמש בהון המשפחה כדי להפוך לבמאי תיעודי (זוכה אוסקר). הבן המשיך את דרך אביו (הוא זכה באוסקר על "אמת מטרידה").

ולבסוף, אנדרו ג'ארקי, שנהיה מולטי-מיליונר אחרי שהקים את האתר "מיסטר מוביפון" למכירת כרטיסי קולנוע באינטרנט ומכר אותו בהון עתק ל-AOL. ג'ארקי לקח את הכסף והחליט להיות במאי תיעודי. סרטו "לתפוס את הפרידמנים" היה אחד הסרטים התיעודיים המשובחים של העשור האחרון (וסרט השנה שלי ב-2003).

מנקודת מבט כזאת, פתאום כל הקולנוע החברתי והלוחמני של אמריקה מקבל צבע קצת אחר. המיליונר ג'ף סקול הפיק את סרטיו של המיליונר גוגנהיים, והמיליארדר קובן מפיץ את סרטיו של המיליונר ג'ארקי. מצד אחד, כמה נהדר שיש אנשים שמשתמשים בהונם כדי להביא לידי ביטוי את מצפונם ואת רצונם לחשוף אמת ולהיאבק באי-צדק. מצד שני, פתאום זה הופך למעין מועדון הבנים העשירים.

כשיודעים מה הרקע של ג'ארקי וכשזוכרים שהוא הבמאי של "לתפוס את הפרידמנים", יש משהו מוצדק יותר בצפייה בסרטו העלילתי הראשון, "כל הדברים הטובים", שעולה מחר להקרנות מסחריות בארץ. אם מתייחסים אליו כאל סתם עוד דרמה משפחתית שהופכת למותחן על אלימות וטרור בין בני זוג, "כל הדברים הטובים" נותר סרט רפה, נדוש ולא מאוד מעניין, מוצלח או כשרוני במיוחד. אבל הוא בהחלט מצליח לחשוף משהו מהעיסוק של ג'ארקי במה שקורה מאחורי הדלתות, החלונות והקירות ש הבתים הכי מטופחים, שבהם לכאורה אמורים לגור אנשים שמחים ומאושרים שאין להם טרדות בחיים.

העובדה ש"כל הדברים הטובים" מבוסס על סיפור אמיתי מעוררת את התהייה למה ג'ארקי החליט הפעם לזנוח את הקולנוע התיעודי ולספר את הסיפור הזה דווקא בכלים עלילתיים. למען האמת, בתור סרט תיעודי, כמה מפיתולי העלילה הסופיםם – שמגיעים בשלב כה מאוחר בסרט שהם הופכים גם מייגעים וגם תמוהים לחלוטין – היו הופכים את הסיפור לפי כמה יותר חזק.

המקרה האמיתי היה על איש נדל"ן בשם רוברט דורסט, שאשתו נעלמה ב-1982 אבל גופתה מעולם לא נמצאה והוא מעולם לא הואשם בהעלמתה. לעומת זאת, הוא כן נחשד בשני מקרי רצח אחרים. בסרט, לא לגמרי ברור למה, שונו שמות כל הדמויות. ריאן גוסלינג מגלם יורש ששונא את משפחתו העשירה ונוטר לאביו על שהעדיף להעביר את ניהול החברה המשפחתית לידי אחיו הצעיר, וכמעין נקמה הוא מתחתן עם בחורה ענייה, שלא עומדת בסטנדרטים המחמירים של אביו האריסטוקרטי. השניים נמלטים מעולם הנדל"ן הניו יורקי העשיר והנפוח של ניו יורק ופותחים חנות בריאות בוורמונט בשם "כל הדברים הטובים". אבל הבעל היפה והעשיר עד מהרה מתגלה כמישהו מוטרד, ואז מלחיץ, ואז אלים, ואז מפחיד. מעין "תהפוכות הגורל", אבל קצת אחרת.

כמו עם "לתפוס את הפרידמנים", יש כאן תיעוד של משפחה שנראית נורמלית לחלוטין ורק כשממשיכים להתבונן בה, מקרוב ובאופן אינטימי, מתברר שמדובר במשפחה פסיכית למדי, ובראשה הבן הבכור, שבאיזשהו שלב בסרט אין מנוס אלא לתהות האם מדובר ברוצח סדרתי, או סתם באדם שאנשים סביבו נעלמים או מתים באופן מיסתורי. הטכניקה של הסרט היא כזאת שרוב הסיפור מועבר בפלאשבק בשעה שהגיבור שלנו מעיד במשפט רצח שהוא מואשם בו. אבל מול הסיפור שהוא מספר בוויס אובר מוצגות סצינות שמציגות עובדות אחרות לגמרי. אולי זו אמורה להיות "האמת" (ואולי לכן לא יכל ג'ארקי להשתמש בשם האמיתית של הדמות, שכן כל החשדות נגד מעולם לא אומתו, והאיש עדיין חי וקיים בפלורידה). ומצד שני, בתור מי שנכנס למסדרונות העושר וההשפעה ולא מלידה, יש כאן בוודאי איזושהי ביקורת על האליטה הכלכלית של אמריקה – אנשי הכסף הישן – שמרגישים שהם נמצאים מעל לחוק, או לפחות מחוץ לחוק, ולא חייבים דין וחשבון לאיש. ושכולם, למעשה, עבודים עבורם.

הבעיה היא שלמרות הצילום התכלכל של מייקל סרסין (הצלם הקבוע של אלן פרקר) והופעות סימפטיות של גוסלינג (שמגלם פסיכופט בקלות רבה מדי), קירסטן דאנסט ובמיוחד פרנק לנג'לה (בתור אביו של גוסלינג) הסרט לא ממש עובד כמותחן – בעיקר בגלל שבחציו הראשון הוא צפוי מדי ובחציו השני הוא נהיה כל כך משונה – ובתור סוג של רומן פשע אמיתי משהו מהאינטנסיביות של הז'אנר חסרה בו. חוששני שזה היה יכול להיות סרט תיעודי מטלטל ומסובב לגמרי, משהו מהסגנון של "אהבה מטורפת", הסרט התיעודי על בני זוג שקיימו מערכת יחסים דומה באובססיביות ובאלימות שלה, ושאין סיכוי שהיא היתה יכולה לעבור בתור סרט עלילתי מרוב שהסיפור לא מתיישב עם שום מוסכמה תסריטאית שיהיה קל לבלוע. בדיוק משום כך יש סרטים תיעודיים. ולשם, הבה נקווה, ג'ארקי יחזור.

16:00. פורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב. המועמד המוביל עם הכי הרבה מועמדויות הוא "נאום המלך". מצד אחד, זה מחזיר אותו למירוץ אחרי שנדמה שמעמדו נחלש. מצד שני, בשנה שעברה הסרט הבולט במועמדויות היה "תלוי באוויר" וכולם יודעים איך זה נגמר.

אבל האמת, בכל שנה אני דופק את הראש בקיר ולא מבין למה אני בכלל טורח עם החבורה הזאת שנקראת "אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד". איזו חבורה מגוחכת. "התייר" מועמד לפרס כקומדיה? אתם רציניים? ראיתי את "התייר" בסוף השבוע. סרט חמוד ומהנה, אבל אידיוטי וזניח לחלוטין. זה די ברור שמדובר בחבורת חנפנים שמבינה שאם אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ לא יגיעו לטקס שלהם הרייטינג שלהם ייפול. אז הם הולכים ונותנים לדפ מועמדות כפולה. גם על "התייר" וגם על "אליס בארץ הפלאות". מביכים.

ההיעדרות של "127 שעות" מפרס הסרט והבימוי מפתיעה. זה עשוי להזיק לסרט באוסקרים. מצד שני, החלוקה של הגלובוסים לשתי קטגוריות נפרדות – דרמה וקומדיה – ממשיכה להוות מקור בלתי נדלה לבושות. לכאורה הגלובוסים עושים כבוד לקומדיות, נכון? אבל שימו לב שבקטגורית הבימוי מועמדים רק חמשת הבמאים של סרטי הדרמה, כך שמתברר שבלובוס הזהב לא באמת מתפעלים מקומדיות.

הנה ההכרזה:

15:30: ההכרזה על המועמדים לגלובוס הזהב מתחילה ממש עכשיו.

סרט (דרמה):

"ברבור שחור"

"פייטר"

"התחלה"

"נאום המלך"

"הרשת החברתית"

סרט (קומדיה/מיוזיקל):

"אליס בארץ הפלאות"

"בורלקסה"

"הילדים בסדר"

"Red"

"התייר"

במאי:

דארן ארונופסקי ("ברבור שחור")

דיוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית")

טום הופר ("נאום המלך")

כריסטופר נולן ("התחלה")

דיוויד או. ראסל ("פייטר")

שחקן (דרמה):

ג'סי אייזנברג, "הרשת החברתית"

קולין פירת, "נאום המלך"

ג'יימס פרנקו, "127 שעות"

ריאן גוסלינג, "בלו ולנטיין"

מארק וולברג, "פייטר"

שחקנית (דרמה):

האלי ברי, "פרנקי ואליס"

ניקול קידמן, "מחילת הארנב"

ג'ניפר לורנס, "קר עד העצם"

נטלי פורטמן, "ברבור שחור"

מישל וויליאמס, "בלו ולנטיין"

שחקן (קומדיה):

ג'וני דפ, "אליס בארץ הפלאות"

ג'וני דפ, "התייר"

פול ג'יאמטי, "הסיפור על פי בארני"

ג'ייק ג'ילנהול, "סם האהבה"

קווין ספייסי, "קזינו ג'ק"

שחקנית (קומדיה):

אנט בנינג ("הילדים בסדר")

ג'וליאן מור ("הילדים בסדר")

אמה סטון ("באה בקלות")

אן האתוויי ("סם האהבה")

אנג'לינה ג'ולי ("התייר")

שחקנית משנה:

איימי אדמס, "פייטר"

הלנה בונהם קרטר, "נאום המלך"

מילה קוניס, "ברבור שחור"

מליסה ליאו, "הלוחם"

ג'קי וויבר, "Animal Kingdom"

שחקן משנה:

כריסטיאן בייל, "פייטר"

מייקל דאגלס, "וול סטריט 2 "

אנדרו גרפילד, "הרשת החברתית"

ג'רמי רנר, "גנב עירוני"

ג'פרי ראש, "נאום המלך"

תסריט:

"127 שעות"

"הילדים בסדר"

"התחלה"

"נאום המלך"

"הרשת החברתית"

סרט אנימציה:

"גנוב על הירח"

"הדרקון הראשון שלי"

"פלונטר"

"צעצוע של סיפור 3 "

"הקוסם"

סרט זר:

"ביוטיפול" (מקסיקו)

"הקונצרט" (צרפת)

"אני אהבה" (איטליה)

"בעולם טוב יותר" (דנמרק)

"הקצה" (רוסיה)

פסקול:

"נאום המלך"

"אליס בארץ הפלאות"

"127 שעות"

"הרשת החברתית"

"התחלה"

BEST ORIGINAL SONG
“Bound To You” (Burlesque)
“Coming Home” (Country Strong)
“I See The Light” (Tangled)
“There’s a Place For Us” (The Chronicles of Narnia)
“You Haven’t Seen The Last of Me” (Burlesque)

אז מה קורה עם "כלבת" בקופות?

בתום עשרה ימים בבתי הקולנוע הגיע מספר רוכשי הכרטיסים ל-16,400. מפיקי הסרט מעריכים שעד לסוף השבוע הקרוב הוא יגיע כבר ל-20,000 צופים. ואפשר להעריך שהוא יסיים את הסיבוב שלו בקולנוע בערך בסביבות ה-30-35 אלף צופים, ואם בסינמה סיטי ימשיכו לדחוף אותו אולי אפילו 40,000 צופים.

בימים האחרונים, כשנעדרתי מכאן, קיבלתי כמה דיווחים שאולי כבר סוקרו במקומות אחרים אבל כדאי לרכז אותם כי זה מעניין:

1. לא ידעתי את זה, ואני מופתע שזה לא פורסם לפני יציאת הסרט, אבל מתברר ש"כלבת" קיבל מהצנזורה הישראלית הגבלת גיל של 16 ומעלה. באמריקה, סרט כמו "כלבת", אני מניח, היה יוצא עם סיווג של PG-13. ואכן, קהל בני ה-13-16 שהיה עשוי לחבב את "כלבת" נגרע מהסרט (לוק און דה ברייט סייד: הקהל הזה יהפוך את הסרט להצלחה ענקית בוי.או.די). אבל הבעיה עם החלטת המנזורה איננה מסחרית, אלא הגיונית: כי במקביל ל"כלבת" הוצגו בבתי הקולנוע גם "פיראנה" וגם "פעילות על טבעית 2 ". "פיראנה" – אחד הסרטים הכי אלימים שראיתי שכלל גם עירום וכריתת איברים – קיבל סיווג 14. "פעילות" קיבל סיווג 12. ומזכירים לי ש"קיק אס", אחד הסרטים הכי אלימים שראיתי השנה, קיבל סיווג 12. מה זה אומר? או שאף אחד בצנזורה לא ראה את הסרטים הקודמים לפני שהוא הצמיד להם את הסיווג אבל את "כלבת" כן, או שאנשי הצנזורה לוקחים באופן אישי יותר אלימות ישראלית.

(ואכן, השהות בלונדון גרמה לי להחמיץ את זה. מתברר שאבנר שביט כבר כתב את כל זה לפני שבוע).

2. הנה הקטע המפתיע: אם הוא יעבור את ה-30,000 כרטיסים, "כלבת" יביס בקופות גם את "פיראנה" וגם את "קיק-אס". מה שגורם לי להסתכל הסרט מבחינה מסחרית/קופתית מבעד לפריזמה אחרת. כי עד עכשיו שפטנו אותו לפי המדדים של סרטים ישראליים, ושם אנחנו סופרים הצלחה ממאה אלף כרטיסים ופחות מזה, זה נתון שצריך לעקם מולו את האף (אני חושב שצריך לעשות כיול מחדש של מדדי ההצלחה הישראליים, אבל זה נושא לדיון נפרד). אבל אם ננתק את "כלבת" מהקונטקסט של "הסרט הישראלי" ונצמיד אותו לקונטקסט של "סרט האימה", הרי ש"כלבת" לא רק עומד בציפיות, הוא גם קצת משדרג אותן. לא יעזור, ואין לי מושג למה, אבל סרטי אימה בארץ לא ממש מצליחים. כלומר, לא ממש מצליחים באופן עצום. הם כן מסוגלים להביא את ה-20,000-30,000 צופים. וזהו. בסוף השבוע האחרון, למשל, "כלבת" בסוף השבוע השני שלו התחרה ב"פעילות על טבעית 2 " בסוף השבוע הראשון שלו. "כלבת" ניצח את "פעילות" בקופות. זה בוודאי מדד למשהו. למעשה, אני בספק אם היה סרט אימה בשנים האחרונות בארץ שמכר יותר מ-30,000 כרטיסים.

3. מה שמוביל אותי לתובנה הבאה. "כלבת" הופק במימונו הפרטי של המפיק חיליק מיכאלי עם סכום של 100,000 דולר. זה אחד המקרים היחידים בתולדות הקולנוע הישראלי שבו תקציב הפצת הסרט הוא כפול מתקציב הפקת הסרט (באמריקה זה דווקא נפוץ בעולם הקולנוע העצמאי). אבל אם נעשה חישוב של תקציב הפקה פלוס תקציב הפצה של "כלבת" נגיע לעובדה המופלאה שעם 30,000 כרטיסים ההפקה הזאת פחות או יותר מאוזנת (בהנחה שרוב הכרטיסים ממילא נמכרים בסינמה סיטי כך שהחלק של בית קולנוע ממילא נשאר בידי המפיץ). סרט ישראלי ממוצע צריך 200,000 צופים כדי לעשות את זה (אבל בגלל שיטת המימון הציבורית, אף סרט לא באמת נדרש להחזיר את עלות הפקתו, אלא רק את עלות הפצתו).

כלומר, מנקודת מבט עסקית וז'אנרית, "כלבת" יכול להיחשב לא רק כסרט חלוצי, אלא כהרפתקאה שבסופו של דבר השתלמה לכולם.

אגב, מנקודת מבט אינטרנטית/בלוגית, "כלבת" הוא סיפור הצלחה עצום: כבר ארבעה שבועות שהפוסטים הכי נקראים כאן בבלוג הם אלה שעוסקים ב"כלבת" ומילת החיפוש הכי פופולרית בבלוג היא "כלבת". כך שכנראה שיש לסרט בשלב הזה הרבה יותר מודעות תקשורתית מאשר קהל בפועל. ושוב, זה אומר דבר אחד חשוב ומשמעותי: שברגע שהסרט יהיה זמין לצפייה ביתית (בעיקר בוי.או.די, מחלבת הכסף הגדולה של מפיצי הקולנוע בשנים האחרונות) הוא עשוי לעשות שם מספרים נאים. אם חיליק מיכאלי לא מכר את זכויות הוי.או.די לאדרי, הוא עשוי לעשות מהסרט הזה קופה נאה למדי בעוד כחודשיים-שלושה (חצי ממחיר הזמנת הסרט בוי.או.די נשאר בידי המפיץ. כך שאם יזמינו את הסרט 100,000 איש, יהיה לו מיליון שקל ביד).

=============

אגב, רק עכשיו ראיתי את מספרי סוף השבוע שעבר – ההוא עם השריפה – ומתברר שאכן, כפי שאמרו, היתה ירידה חדה מאוד במכירות הכרטיסים באותו סוף שבוע. בסוף השבוע הזה היה זינוק משמעותי בקופות (עליה של 34 אחוז ביחס לסוף השבוע שלפניו, על פי "בוקס אופיס מוג'ו"). "הארי פוטר" השביעי טס תוך שלושה סופי שבועות אל כמעט 200,000 צופים. "פלונטר" הביא בעשרה ימים 53,000 צופים. ו"אל תלחצי, אני בדרך" היה הסרט עם הפתיחה הכי טובה של סוף השבוע האחרון עם 28,000 כרטיסים. "מגה מוח", לעומתו, פתח עם 17,000 כרטיסים בלבד. "Jackass 3D" הוא כנראה הפתעת השנה בקופות: בלי תרגום – ועם סיווג לבני 18 ומעלה בלבד – הוא הביא כבר 40,000 צופים. קומדיות, זה מה שהולך כאן.

הסרטון הזה מוקרן בלונדון לפני כל סרט בשבועות האחרונים. אותי הוא די הצחיק:

זאת הוליווד: גם טריילר לסרט, גם פרסומת לחברה סלולרית וגם פרודיה מודעת לעצמה על פרסום-סמוי בסרטים וגם סרטון שימושי להזכיר לצופים לכבות את הטלפונים. בעולם התאגידי של ימינו, זה סרטון שנון למדי.

(ואגב, למרות שהייתי רוצה להפעיל אותה מודעות עצמית ולהשתמש בסרטון הזה כדי לפרסם גם את בעלי הבית שלי, הסבירו לי שאורנג' הבריטית ואורנג' הישראלית הן למעשה שתי חברות שונות ולא קשורות, שהלוגו הזהה רק מזכיר שבעברן הרחוק היה להן אותו בעל בית סיני).

"הרשת החברתית" ביסס ביומיים האחרונים את מעמדו כמועמד המוביל לזכייה באוסקר, כשזכה בתואר סרט השנה מטעם אגודות מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס, וושינגטון, בוסטון ומבקרי האון-ליין של ניו-יורק.

וברגעים אלה הוא זכה גם בתואר סרט השנה מטעם מבקרי הקולנוע של ניו יורק. בשנה שעברה כל האגודות האלה בחרו ב"מטען הכאב" כסרט השנה שלהן, לפני שזכה לבסוף באוסקר על הסרט הטוב ביותר.

במקביל פורסמה רשימת המועמדים לפרסי "בחירת המבקרים", פרס המוענק מטעם כלל מבקרי הקולנוע באמריקה. לכאורה זה פרס יחסית זניח, אבל בשנה שעברה ההתאמה בין הזוכים בפרסי בחירת המבקרים ובין הזוכים באוסקר היתה כה גבוהה שכעת יסתכלו עליו מאוד בעיון כדי להבין דרכו לאן נושבות רוחות האוסקר, גם בקטגוריות המשחק.

הסרט המוביל במספר המועמדויות בפרסי בחירת המבקרים (Critics Choice) הוא "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי. שני סרטים שהיה לגביהם איזשהו זמזום אוסקרי מסוים – "מחילת הארנב" של ג'ון קמרון מיטשל ו"Never Let Me Go" של מארק רומנק, פחות או יותר סיימו את קדנציית האוסקר שלהם כשהתברר שלא קיבלו אף מועמדות משמעותית (למעט מועמדות לניקול קידמן על "מחילת הארנב", מה שכנראה מבטיח לה מועמדות לאוסקר).

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי בחירת המבקרים הם: "הרשת החברתית", "נאום המלך", "ברבור שחור", "צעצוע של סיפור 3 ", "אומץ אמיתי", "התחלה", "127 שעות", "המתאגרף" "הלוחם", "קר עד העצם" ו"גנב עירוני". אני מניח שכמו שקרה בשנה שעברה, 8 מהעשיריה הזאת תגיע גם למועמדות לאוסקר. אני מהמר ששני האחרונים יישארו מחוץ לעשירייה של האוסקרים.

הרשימה הזאת גם די זהה לרשימת עשרת סרטי השנה (ללא היררכיה) של מכון הקולנוע האמריקאי.

כל אגודות המבקרים האלה, אגב, מחזקים מאוד את סיכוייו של קולין פירת לזכות באוסקר על תפקידו כמלך אנגליה ב"נאום המלך", אבל סיכויי הזכייה של הסרט – שעד לפני כמה שבועות היה המועמד המוביל מול "הרשת החברתית" – הצטמקו באופן משמעותי.

==============

אגב 1: "קר עד העצם" של דברה גרייניק ("Winter's Bone"), הסרט שזכה לפני שנה בסאנדאנס ושעליו תהיה ג'ניפר לורנס מועמדת לאוסקר (ואולי אף הסרט עצמו), אמור לצאת מתישהו להקרנות מסחריות במוזיאון תל אביב. כך הבטיחו המודעות. אבל בינתיים אפשר לצפות בו מתורגם לעברית בטיסות אל-על במטוסי 747. ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים ועלעלתי בו שוב בטיסה לפני כמה ימים. הוא סרט עגום מדי לצפייה בטיסה.

עדכון: "קר עד העצם" מתוכנן לצאת במוזיאון תל אביב ב-27 בינואר. אני מניח שהתזמון לא מקרי והכוונה היא להוציא אותו יומיים אחרי הכרזת המועמדויות לאוסקר שם הוא בוודאי יזכה למועמדות על המשחק (הנהדר) של ג'ניפר לורנס, ואולי אפילו לתסריט ולסרט. כך שאם אתם טסים באל-על בחודש הקרוב, בייחוד במטוסי 747 או 777 (אלה עם המסכים האישיים) חפשו אותו ותזכו לטרום בכורה חגיגית בטיסה. הסרט מרשים ועוצמתי (ומאוד מתאים לחורף, אבל לא בטוח אם הוא מתאים לצפייה בזמן כרסום ארוחה ממגשית פלסטיק).

אגב 2: ב-30 לדצמבר ב-19:30 יתקיים בבית אריאלה בתל אביב אירוע רב תחומי סביב הסרט "התחלה" של כריסטופר נולן. אני אנחה את האירוע שיכיל עיונים בסרט מצד אנשי מחשבים, פילוסופיה, פסיכולוגיה של חלומות וקבלה. האירוע מתקיים בשיתוף אייקון. כל הפרטים להזמנת כרטיסים נמצאים כאן.

אגב 3: פורסם בסופ"ש או שלשום ש"אומץ אמיתי" של האחים כהן יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ברלין. מה שאומר שלפני 10 בפברואר לא נראה אותו בארץ.

============

המירוץ לאוסקרים יתחמם עוד יותר מחר (שלישי) כשבשעות אחר הצהריים יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב.

אוקיי, יש לנו הרבה עבודה. אני מתכנן להעלות כמה וכמה פוסטים עם המון עדכונים ודיווחים, אז הישארו איתנו, כי יש המון אקשן.

זה מה שמצאתי באגף מתנות חג המולד ב"מארקס אנד ספנסר":

קופסת אוכל של סטיג – נהג הניסוי של "טופ גיר", את זה אני מבין. ואם הייתי בן 15, גם הייתי רוצה כזה לחג. אבל לידו? זו לא בובת סטיג או אקשן-פיגר, אלא "סטיג: סבון למקלחת וקצף לאמבט". כן, הראש מתברג החוצה.

ואגב, שלטי החוצות בתחנת האנדרגראונד מעוררות דאגה בקרב מי שכמוני מעריץ את "טופ גיר" של ג'רמי קלרקסון ושות', אבל לא ממש מעודכן במה שקורה שם לאחרונה. ובכן, מה קורה שם לאחרונה? כי קלרקסון – בעיניי, הוא המוח מאחורי "טופ גיר" וכל השאר הם זמרי ליווי בני-החלפה – מופיע בשלטים המפרסמים די.וי.די חדש שלו בענייני רכב תחת הכותרת "הג'וב האיטלקי". ואילו בדי.וי.די המיוחד של "טופ גיר" לחג המולד מופיעים רק ריצ'רד המונד וג'יימס מיי, ללא קלרקסון. מה קרה? הלהקה התפרקה והילדים קיבלו חזקה על המותג? מי מעודכן? סטיבי?

=============

והנה בשורות מעולות: "עין הדג" חזר לחיים. עכשיו בפלטפורמת וורדפרס שלוקח שניה וחצי מהירה להתרגל אליה, ובאתר שפחות או יותר נראה כעת כמו הבלוג הפרטי של דורון פישלר. ככה זה היה צריך להיות כבר לפני שנים לדעתי, ואני מאושר שפישלר חזר לכתוב. האתר נראה אובססיבי להפליא, תענוג ממש, ויש שם כמה הברקות עיצוב/מימשוק מעולות. שנת 2011 תהיה מגניבה יותר בזירת הקולנוע האינטרנטי בישראל. (ועשו טובה, תתמכו ב"עין דג" ובקרו מדי פעם במודעות המופיעות שם, זה עוזר לאתר להתקיים. להם, אגב, אסור על פי חוקי גוגל, להאיץ בכם ללחוץ על הבאנרים, אבל אין שום מניעה שמישהו אחר ידרבן אתכם במקומם. אז זכרו שבאתרים שאתם אובים, ביקור אצל הספונסרים וכניסה לפרסומות זה סוג של הבעת תמיכה ואמירת תודה).

==============

ועוד בשורה מעולה ומשמחת: "פסגת התסריטאים", סדנה בת יומיים המועברת על ידי ארבעה מבכירי המורים לתסריטאות באמריקה, תגיע לישראל ב-30 וב-31 בינואר. בראש "פסגת התסריטאים" עומד סיד פילד. כל מי שלמד תסריטאות בבית ספר אמור להכיר את שמו של פילד. הוא, למעשה, הרוברט מקי המקורי. הוא האיש שכתב את ספר ההדרכה הראשון המפורסם והיעיל ביותר לכתיבת תסריטים (תשאלו את קובי ניב). למעשה, במידה מסוימת פילד הוא אדם שימושי יותר להוראת כתיבת מרוברט מקי (למרות שמקי דעתן וכריזמטי יותר), כי הטיפים של פילד מסוגלים להכיל מגוון יותר רחב של סגנונות קולנועיים, גם כאלה שהם לאו דווקא הוליוודיים. איתו יגיע גם מייקל הייג, גם הוא גורו לענייני תסריטאות באמריקה ומחבר ספר לא פחות פופולרי בהוליווד "לכתוב תסריטים שנמכרים". הייג הוא יועץ תסריטאות ללא מעט אולפנים ויש כמה וכמה תסריטאים בכירים שמחזיקים ממנו אלוף בתחומו. את שני האחרים אני לא מכיר: ג'ון טרובי וד"ר לינדה סיגר (הספר שהיא כתבה גם הוא נחשב למדי, אבל אותו לא קראתי). בסוף השבוע האחרון התקיימה סדנת "פסגת תסריטאים" בלוס אנג'לס, וזו היתה התוכנית שלהם. ולוח הזמנים שלהם.

הנה סיד פילד בעצמו מזמין אתכם לאירוע:

האירוע יתקיים בסינמטק תל אביב, הוא בהפקת איגוד המפיקים ואיגוד התסריטאים והמחיר ליומיים הוא 1,300 שקל. לחברי איגודים: 1,100 שקל. לסטודנטים: 900 שקל. הרשמה ופרטים נוספים במייל: igudan@netvision.net.il

הצעה שלי: לכו לאירוע הזה כשכבר יש לכם רעיון לתסריט, או אפילו סינופסיס – או, הכי טוב: דראפט ראשון של התסריט. ברגע שאתם יודעים על מה הסרט, מה הסיפור ומי הדמויות, סדנה ממוקדת כזאת יכולה לפתוח לכם את המוח לקראת שכתוב, או מעבר מסינופסיס לתסריט. זו הדרך להפוך את הסדנה הזאת לפרקטית מאוד. מי שיבוא לסדנה רק כדי לשמוע ולהחכים, לטובת שימוש עתידי בתסריט שאולי נמצא באופק, ימצא את עצמו פחות מחובר. זה מה שטוב באנשים האלה: הם נורא פרקטיים, נורא יעילים.

זוכרים את הפרק ההוא ב"אלי מקביל"* בו מדובר על זה שלכל אחד צריך שיהיה שיר נושא משלו? שיר שמלווה אותו כפסקול מוחי, כליווי למצב רוח השלו. ובכן, אני מסתובב בלונדון – מנסה לגמוע תערוכות וסרטים (דיווחים וצילומים בקרוב) ובראשי משום מה מתנגן כל הזמן השיר הזה. אולי בגלל הצער שלי שאני מחמיץ הופעה של מדנס בכמה ימים ספורים, ואולי כי פשוט יש משהו נורא לונדוני בפופ הסגרירי הנפלא שלהם:

(*) זוכרים בכלל את "אלי מקביל"?

אני חייב להגיד שאת "אל תלחצי, אני בדרך" חיבבתי הרבה יותר מאשר את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", סרטו הקודם של טוד פיליפס. ובאופן כללי נדמה לי שזה סוג של רימייק לסרטו "רוד טריפ" – המסע, המבנה האפיזודי, הומור ההפרשות, המכונית שמתהפכת מעל גשר. אבל "אל תלחצי, אני בדרך" נהנה משני דברים שמשדרגים אותו רבות: צילום סינמסקופי מרשים שנותן לסרט גרוב דינמי מאוד, ואת רוברט דאוני ג'וניור, שמצליח לאזן את מפלי המבוכה שמתיז סביבו זאק גליפיאניקיס. אבל הסרט, כמו גם "לא ניתנת לעצירה" של טוני סקוט שהשלמתי את הצפייה בו בשבוע שעבר, שלחו אותי להרהור: האם כשבמאי עוסק שוב ושוב באותו נושא זה מעיד שהוא עקבי או שהוא ממחזר את עצמו?

פורסם ב"פנאי פלוס", 8.12.2010

 

הצפייה ב"לא ניתנת לעצירה", סרט האקשן/רכבות של טוני סקוט, וב"אל תלחצי, אני בדרך", קומדיית הבאדיז/סרט מסע של טוד פיליפס שלחה אותי להרהור קולנועי. ב"לא ניתנת לעצירה" מנסה דנזל וושינגטון לעצור רכבת שאיבדה את בלמיה ודוהרת עמוסת חומרים דליקים ורעילים הישר לתוך עיירה בפנסילבניה, אבל אני עסוק בעיקר בחיפוש איפה מסתתר ג'ון טרבולטה. אבל הוא לא שם. יש רגעים ש"לא ניתנת לעצירה" שנראים כמו שידור חוזר מוחלט לסרטו הקודם של סקוט, "החטיפה של רכבת 123", ושם זה היה דנזל וושינגטון נגד ג'ון טרבולטה. דז'ה וו. (אה, כן. "דז'ה וו" זה סרט אחר של טוני סקוט עם דנזל וושינגטון).

 

וב"אל תלחצי, אני בדרך", אותו סיפור: אני צופה ותוהה – האם לא נמאס לטוד פיליפס לביים קומדיות מטורפות המתרחשות במהלך נסיעה ממקום א' למקום ב'? כך היה בלהיט הראשון שלו, "רוד טריפ", וכך היה בלהיט הענק שלו, "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", וכך עכשיו ב"אל תלחצי", וכך יהיה מן הסתם גם בסרטו הבא, סרט ההמשך ל"בדרך לחתונה".

 

אבל רגע, זה לא הוגן. כשבמאי העוסק בדרמות אנושיות מחטט שוב ושוב באותם פצעים, מטפל שוב ושוב באותה סיטואציה ובודק אותה בכל פעם מכיוון אחר – נגיד, וודי אלן או מייק לי – אנחנו מריעים לו על האופן המסור והעקבי שבו הוא מתייחס לנושאי סרטיו. "אוטר", כלומר במאי שמתייחס אליהם כאל יצירות אמנות ולאו דווקא כמוצרי צריכה מסחריים, הוא מבחינתנו במאי שמספר שוב ושוב את אותו סיפור, כל פעם בוואריאציה אחרת. אנחנו אפילו מחפשים במודע מוטיבים חוזרים בין סרט לסרט, מחפשים איפה הבמאי ממשיך לעסוק בנושאים הקרובים לליבו גם בסרטים שנראים שונה זה מזה. אבל אם במאי מסחרי חוזר אל אותם נושאים אנחנו מיד מאשימים אותו שהוא ממחזר את עצמו, שהוא חלטוריסט שנשאר באיזור שבו הוא מרגיש בטוח, שהוא שפוט של המערכת. אבל מי אמר שטוני סקוט לא החליט שהקטע שלו כרגע בחיים זה לבדוק איך מביימים רכבו שועטות מכל מיני כיוונים?ואני חייב להגיד שיש ב"לא ניתנת לעצירה" סצינה אחת די מדהימה בה כריס פיין ("סטאר טרק") מנסה לחבר בין קטר ובין קרון, שניהם דוהרים במאה קמ"ש, בשעה שגרעיני חיטה עפים עליו מתוך הקרון. ויזואלית הסצינה הזאת פשוט אדירה, אחד הרגעים האסתטיים הכי יפים שראיתי באחרונה בקולנוע. אולי כמו צייר שבודק שוב ושוב את אותו הנוף מזוויות שונות של האור והשמש, כך גם סקוט מחפש בכל פעם את הזווית של צילום רכבות שהוא עוד לא ניסה. אטיוד לרכבת. היצ'קוק מזוהה עם מתח ואימה, ג'ורג' קיוקור נחשב לבמאי של נשים, סטיבן ספלברג חזק בחיזרים. אז טוני סקוט הוא המאסטר של סרטי הרכבות. למה לא? אבל אולי הוא בכל זאת ממחזר את עצמו?

 

המקרה של "אל תלחצי, אני בדרך" משונה אף יותר. בשנה שעברה טוד פיליפס יצר את אחד הלהיטים הגדולים והמפתיעים של השנה בדמות "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". הרעיון של הסרט ההוא היה מבריק לגמרי, אבל אני התאכזבתי מהסרט ולא כל כך הבנתי מה היה הביג דיל. וממילא הרגשתי שהרעיון המעולה לא זכה לפיצוח תסריטאי שווה ערך. ועכשיו הוא מגיע עם סרט חדש, וזה די מדהים: נדמה שכל קלישאה קומית נדחפה כאן לתקציר. סרט מסע? יש. זוג שלא יכול לטוס ונאלץ לנדוד ברכב ובמהלך המסע הם בהדרגה מתיידדים? יש. ממש כמו "מרדף חצות" או "תקועים בדרך". או המון סרטי מסע-בעל-כורחם אחרים. בעל שמנסה להגיע בזמן כדי להיות ליד אשתו הילודת? יש. כמה סרטים כאלה כבר ראינו? גבר שנושא את האפר של אביו/חברו/חיית המחמד שלו כדי לערוך לו מחוות פרידה גרנדיוזית? יש. כל כך הרבה אלמנטים מכל כך הרבה סרטים עד שנדמה שאין רגע מקורי אחד בסרט כולו. אבל הפלא ופלא, זה לא נורא כלל. קודם כי השיעתוק כה מסיבי שנדמה כאילו זה כבר נעשה במודע, סרט אחד שמכיל הכל. ושנית, הסרט הוא הוכחה שלא מקוריות הסיפור היא שעובדת בקומדיה, אלא איכות הבדיחות. כאן, אני מודה, היו כמה בדיחות לא רעות, אבל גם כמה בדיחות בלתי נסבלות מרוב שהן וולגריות ונחותות וקלות מדי (כלב מאונן? באמת?). אבל האטרקציה העיקרית ב"אל תלחצי" היא רוברט דאוני ג'וניור. אני די משוכנע שכל שחקן אחר והסרט הזה היה מתרסק ונותר מעין צ'יץ' וצ'ונג מאוחר.

 

אז מה אומר לעצמו טוד פיליפס – במאי שהתחיל כנסיך האינדי עם סרטי תעודה נוקבים והפך בפיתול קריירה משונה לבמאי קומדיות, בעיקר מזן סרטי הנעורים? איך הוא מנמק את בחירותיו? האם הוא רואה בעצמו במאי שמחויב לקחת את סרטי המסע מחוף-לחוף הכי רחוק שרק אפשר? או שהוא פשוט מצא נישה שבה נוח לו ואותה הוא מעדיף למחזר?

 

העניין המעניין באמת ב"לא ניתנת לעצירה" וב"אך תלחצי" הוא ששני הסרטים האלה, העוסקים בכלי רכב בנסיעה, מצליחים להיות נורא מרשימים באנרגטיות ובדינמיות שלהם. אולי צריך להגיד שהם לא מיחזור, אלא שדרוג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 8.12.2010

כמעט וחשבתי ש"בלתי נראית" הוא סרט מפתיע לטובה – מפתיע מהסיבה הפשוטה שלא שמעתי עליו קודם ולא הכרתי את הבמאי ולא ידעתי למה לצפות וקיבלתי סרט מבוים היטב ומאוד-מאוד אסתטי. אבל אז – לא אסגיר מתי, לטובת מי שירצה לראות – מגיעה סצינת אונס. לא אונס אלים במיוחד או בוטה במיוחד, לא משהו קיצוני במיוחד בהשוואה למה שכבר ראינו בסרטים אחרים. סתם אונס. אבל כל הרצפטורים שלי בגוף הגיבו מיד בשאט נפש. יש משהו בתסריטאי או תסריטאית שמשתמש באונס כסוג של ענישה לדמות שפשוט מקומם אותי. את שאר הסרט (ששב להיות אסתטי מאוד) ביליתי בניסיון להבין האם אי פעם היה סרט שיש בו אונס ושאהבתי (התשובה היא כן: "בלתי הפיך", וזה כמובן רק אם "אהבתי" שווה "היפך את קרבי וכמעט גרם לי להקיא". ובכל זאת, שם האונס הוא נקודת המוצא ולא נקודת המפנה). אבל האונס חידד משהו בסרט: דייגו לרמן, הבמאי האגנטינאי ש"בלתי נראית" הוא סרטו השלישי (והראשון שמגיע ארצה), מביים ומכוון אל מיכאל האנקה. "בלתי נראית" הוא סוג של "המורה לפסנתר" (רק בלי הפסנתר). גיבורת הסרט היא מורה מתחילה בתיכון ארגנטינאי קפדני ב-1982, שלהי ימי שלטון הדיקטטורה שם. בית הספר הזה הוא בעצמו דיקטטורה בזעיר אנפין, והמורה מקבלת מהבוס שלה משימה: לבלוש אחר התלמידים, לפקוח עליהם עין. המורה הצעירה מגלה שעמדת הכוח הזאת מכניסה אותה לסיטואציה של התעוררות אירוטית. אם עד כה היינו רגילים לראות גברים בתפקיד מציצים, שעבורם ההצצה היא סוג של סובלימציה מינית, מגיע הסרט הזה ושם את האשה בתור המציצה. היא בולשת אחר הנערים, נמשכת לאחד מהם, ומתחילה לפתח פטיש קינקי למדי לבילוי בשירותי הבנים. במידה מסוימת יש לא מעט מאיזבל הופר מ"המורה לפסנתר" של האנקה באופן שבו חולייטה סילברברג מעצבת את דמותה ב"בלתי נראית". ואעז לומר, שעד שלב מסוים אף העדפתי את האופן שבו לרמן מעמיד סצינות, על האופן הברוטלי שבו האנקה מתייחס לגיבורתו. אלא שאז הוא בחר בנקודת מפנה קלה מדי, נצלנית, פשוטה, סנסציונית, שלוקחת סרט שיש בו התפתחויות עדינות לכיוון שמנסה בכוח להיות קונטרוברסלי. שם נפרדתי לשלום מהסרט, שעד אותו רגע דווקא סיקרן אותי.