אני חייב להגיד שאת "אל תלחצי, אני בדרך" חיבבתי הרבה יותר מאשר את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", סרטו הקודם של טוד פיליפס. ובאופן כללי נדמה לי שזה סוג של רימייק לסרטו "רוד טריפ" – המסע, המבנה האפיזודי, הומור ההפרשות, המכונית שמתהפכת מעל גשר. אבל "אל תלחצי, אני בדרך" נהנה משני דברים שמשדרגים אותו רבות: צילום סינמסקופי מרשים שנותן לסרט גרוב דינמי מאוד, ואת רוברט דאוני ג'וניור, שמצליח לאזן את מפלי המבוכה שמתיז סביבו זאק גליפיאניקיס. אבל הסרט, כמו גם "לא ניתנת לעצירה" של טוני סקוט שהשלמתי את הצפייה בו בשבוע שעבר, שלחו אותי להרהור: האם כשבמאי עוסק שוב ושוב באותו נושא זה מעיד שהוא עקבי או שהוא ממחזר את עצמו?

פורסם ב"פנאי פלוס", 8.12.2010

 

הצפייה ב"לא ניתנת לעצירה", סרט האקשן/רכבות של טוני סקוט, וב"אל תלחצי, אני בדרך", קומדיית הבאדיז/סרט מסע של טוד פיליפס שלחה אותי להרהור קולנועי. ב"לא ניתנת לעצירה" מנסה דנזל וושינגטון לעצור רכבת שאיבדה את בלמיה ודוהרת עמוסת חומרים דליקים ורעילים הישר לתוך עיירה בפנסילבניה, אבל אני עסוק בעיקר בחיפוש איפה מסתתר ג'ון טרבולטה. אבל הוא לא שם. יש רגעים ש"לא ניתנת לעצירה" שנראים כמו שידור חוזר מוחלט לסרטו הקודם של סקוט, "החטיפה של רכבת 123", ושם זה היה דנזל וושינגטון נגד ג'ון טרבולטה. דז'ה וו. (אה, כן. "דז'ה וו" זה סרט אחר של טוני סקוט עם דנזל וושינגטון).

 

וב"אל תלחצי, אני בדרך", אותו סיפור: אני צופה ותוהה – האם לא נמאס לטוד פיליפס לביים קומדיות מטורפות המתרחשות במהלך נסיעה ממקום א' למקום ב'? כך היה בלהיט הראשון שלו, "רוד טריפ", וכך היה בלהיט הענק שלו, "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", וכך עכשיו ב"אל תלחצי", וכך יהיה מן הסתם גם בסרטו הבא, סרט ההמשך ל"בדרך לחתונה".

 

אבל רגע, זה לא הוגן. כשבמאי העוסק בדרמות אנושיות מחטט שוב ושוב באותם פצעים, מטפל שוב ושוב באותה סיטואציה ובודק אותה בכל פעם מכיוון אחר – נגיד, וודי אלן או מייק לי – אנחנו מריעים לו על האופן המסור והעקבי שבו הוא מתייחס לנושאי סרטיו. "אוטר", כלומר במאי שמתייחס אליהם כאל יצירות אמנות ולאו דווקא כמוצרי צריכה מסחריים, הוא מבחינתנו במאי שמספר שוב ושוב את אותו סיפור, כל פעם בוואריאציה אחרת. אנחנו אפילו מחפשים במודע מוטיבים חוזרים בין סרט לסרט, מחפשים איפה הבמאי ממשיך לעסוק בנושאים הקרובים לליבו גם בסרטים שנראים שונה זה מזה. אבל אם במאי מסחרי חוזר אל אותם נושאים אנחנו מיד מאשימים אותו שהוא ממחזר את עצמו, שהוא חלטוריסט שנשאר באיזור שבו הוא מרגיש בטוח, שהוא שפוט של המערכת. אבל מי אמר שטוני סקוט לא החליט שהקטע שלו כרגע בחיים זה לבדוק איך מביימים רכבו שועטות מכל מיני כיוונים?ואני חייב להגיד שיש ב"לא ניתנת לעצירה" סצינה אחת די מדהימה בה כריס פיין ("סטאר טרק") מנסה לחבר בין קטר ובין קרון, שניהם דוהרים במאה קמ"ש, בשעה שגרעיני חיטה עפים עליו מתוך הקרון. ויזואלית הסצינה הזאת פשוט אדירה, אחד הרגעים האסתטיים הכי יפים שראיתי באחרונה בקולנוע. אולי כמו צייר שבודק שוב ושוב את אותו הנוף מזוויות שונות של האור והשמש, כך גם סקוט מחפש בכל פעם את הזווית של צילום רכבות שהוא עוד לא ניסה. אטיוד לרכבת. היצ'קוק מזוהה עם מתח ואימה, ג'ורג' קיוקור נחשב לבמאי של נשים, סטיבן ספלברג חזק בחיזרים. אז טוני סקוט הוא המאסטר של סרטי הרכבות. למה לא? אבל אולי הוא בכל זאת ממחזר את עצמו?

 

המקרה של "אל תלחצי, אני בדרך" משונה אף יותר. בשנה שעברה טוד פיליפס יצר את אחד הלהיטים הגדולים והמפתיעים של השנה בדמות "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". הרעיון של הסרט ההוא היה מבריק לגמרי, אבל אני התאכזבתי מהסרט ולא כל כך הבנתי מה היה הביג דיל. וממילא הרגשתי שהרעיון המעולה לא זכה לפיצוח תסריטאי שווה ערך. ועכשיו הוא מגיע עם סרט חדש, וזה די מדהים: נדמה שכל קלישאה קומית נדחפה כאן לתקציר. סרט מסע? יש. זוג שלא יכול לטוס ונאלץ לנדוד ברכב ובמהלך המסע הם בהדרגה מתיידדים? יש. ממש כמו "מרדף חצות" או "תקועים בדרך". או המון סרטי מסע-בעל-כורחם אחרים. בעל שמנסה להגיע בזמן כדי להיות ליד אשתו הילודת? יש. כמה סרטים כאלה כבר ראינו? גבר שנושא את האפר של אביו/חברו/חיית המחמד שלו כדי לערוך לו מחוות פרידה גרנדיוזית? יש. כל כך הרבה אלמנטים מכל כך הרבה סרטים עד שנדמה שאין רגע מקורי אחד בסרט כולו. אבל הפלא ופלא, זה לא נורא כלל. קודם כי השיעתוק כה מסיבי שנדמה כאילו זה כבר נעשה במודע, סרט אחד שמכיל הכל. ושנית, הסרט הוא הוכחה שלא מקוריות הסיפור היא שעובדת בקומדיה, אלא איכות הבדיחות. כאן, אני מודה, היו כמה בדיחות לא רעות, אבל גם כמה בדיחות בלתי נסבלות מרוב שהן וולגריות ונחותות וקלות מדי (כלב מאונן? באמת?). אבל האטרקציה העיקרית ב"אל תלחצי" היא רוברט דאוני ג'וניור. אני די משוכנע שכל שחקן אחר והסרט הזה היה מתרסק ונותר מעין צ'יץ' וצ'ונג מאוחר.

 

אז מה אומר לעצמו טוד פיליפס – במאי שהתחיל כנסיך האינדי עם סרטי תעודה נוקבים והפך בפיתול קריירה משונה לבמאי קומדיות, בעיקר מזן סרטי הנעורים? איך הוא מנמק את בחירותיו? האם הוא רואה בעצמו במאי שמחויב לקחת את סרטי המסע מחוף-לחוף הכי רחוק שרק אפשר? או שהוא פשוט מצא נישה שבה נוח לו ואותה הוא מעדיף למחזר?

 

העניין המעניין באמת ב"לא ניתנת לעצירה" וב"אך תלחצי" הוא ששני הסרטים האלה, העוסקים בכלי רכב בנסיעה, מצליחים להיות נורא מרשימים באנרגטיות ובדינמיות שלהם. אולי צריך להגיד שהם לא מיחזור, אלא שדרוג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 8.12.2010

כמעט וחשבתי ש"בלתי נראית" הוא סרט מפתיע לטובה – מפתיע מהסיבה הפשוטה שלא שמעתי עליו קודם ולא הכרתי את הבמאי ולא ידעתי למה לצפות וקיבלתי סרט מבוים היטב ומאוד-מאוד אסתטי. אבל אז – לא אסגיר מתי, לטובת מי שירצה לראות – מגיעה סצינת אונס. לא אונס אלים במיוחד או בוטה במיוחד, לא משהו קיצוני במיוחד בהשוואה למה שכבר ראינו בסרטים אחרים. סתם אונס. אבל כל הרצפטורים שלי בגוף הגיבו מיד בשאט נפש. יש משהו בתסריטאי או תסריטאית שמשתמש באונס כסוג של ענישה לדמות שפשוט מקומם אותי. את שאר הסרט (ששב להיות אסתטי מאוד) ביליתי בניסיון להבין האם אי פעם היה סרט שיש בו אונס ושאהבתי (התשובה היא כן: "בלתי הפיך", וזה כמובן רק אם "אהבתי" שווה "היפך את קרבי וכמעט גרם לי להקיא". ובכל זאת, שם האונס הוא נקודת המוצא ולא נקודת המפנה). אבל האונס חידד משהו בסרט: דייגו לרמן, הבמאי האגנטינאי ש"בלתי נראית" הוא סרטו השלישי (והראשון שמגיע ארצה), מביים ומכוון אל מיכאל האנקה. "בלתי נראית" הוא סוג של "המורה לפסנתר" (רק בלי הפסנתר). גיבורת הסרט היא מורה מתחילה בתיכון ארגנטינאי קפדני ב-1982, שלהי ימי שלטון הדיקטטורה שם. בית הספר הזה הוא בעצמו דיקטטורה בזעיר אנפין, והמורה מקבלת מהבוס שלה משימה: לבלוש אחר התלמידים, לפקוח עליהם עין. המורה הצעירה מגלה שעמדת הכוח הזאת מכניסה אותה לסיטואציה של התעוררות אירוטית. אם עד כה היינו רגילים לראות גברים בתפקיד מציצים, שעבורם ההצצה היא סוג של סובלימציה מינית, מגיע הסרט הזה ושם את האשה בתור המציצה. היא בולשת אחר הנערים, נמשכת לאחד מהם, ומתחילה לפתח פטיש קינקי למדי לבילוי בשירותי הבנים. במידה מסוימת יש לא מעט מאיזבל הופר מ"המורה לפסנתר" של האנקה באופן שבו חולייטה סילברברג מעצבת את דמותה ב"בלתי נראית". ואעז לומר, שעד שלב מסוים אף העדפתי את האופן שבו לרמן מעמיד סצינות, על האופן הברוטלי שבו האנקה מתייחס לגיבורתו. אלא שאז הוא בחר בנקודת מפנה קלה מדי, נצלנית, פשוטה, סנסציונית, שלוקחת סרט שיש בו התפתחויות עדינות לכיוון שמנסה בכוח להיות קונטרוברסלי. שם נפרדתי לשלום מהסרט, שעד אותו רגע דווקא סיקרן אותי.

בסופי השבוע הבאים אנסה להדביק קצת פערים של כמה סרטים שהחמצתי מהשבועות האחרונים. הראשון הוא "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", הסרט האחרון של וודי אלן שצולם בלונדון. אני מחבר אותו לסרטו החדש והטרי של מייק לי, "עוד שנה" שעולה בסוף השבוע הזה.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 8.12.2010

 

וודי אלן חגג בשבוע שעבר יום הולדת 75. מייק לי צעיר ממנו בשמונה שנים. לכאורה אין שום קשר או דמיון בין הקולנוע של האחד והקולנוע של השני, אבל סרטיו האחרונים של וודי אלן, אותם צילם בלונדון, חושפים שלמרות ההבדלים המהותיים בסגנון, מבפנים שניהם בוחנים את אותו טבע אדם ומנסים להציג אותו באמצעים הכי נטורליסטיים. שניהם, דומני, גם ציניקנים מדופלמים (ושניהם יהודים, אבל זה לא קשור). שניהם היו אחראים על סרטים שנחשבים לקלאסיקות, שניהם היו פעם חשובים, ונדמה לי ששניהם הפכו באחרונה לחיקוי חיוור וחלוש של עצמם. סרטו האחרון של אלן, "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", מציג כבר כמה שבועות בארץ. סרטו החדש של מייק לי, "עוד שנה", עולה בסוף השבוע הזה בארץ. הראשון נחשב על ידי רוב המבקרים כאחד מסרטיו החלשים ביותר של אלן (הוא אכן כזה), השני – לעומת זאת – נחשב על ידי מבקרי אמריקה ואירופה לאחד הסרטים הטובים של השנה החולפת (השם יודע למה). אבל עבורי שני הסרטים זהים כמעט לחלוטין בכך שהם מציגים כמות כמעט בלתי נסבלת של באסה למעריצים של שני הבמאים האלה. ובעיקר, שניהם נדמים כיצירות הכי עצלות של יוצריהם.

 

זה לא סוד שאני אחד ממעריציו הכי קטנים של מייק לי (נא לא לבלבל עם ספייק לי או עם אנג לי, במאים שאני מחבב מאוד). אני מעולם לא הצלחתי להבין למה הוא נחשב לאחד הבמאים הדגולים של דורנו. כלומר, אני מבין ברמה שכלית, אבל אני לא מצליח ממש להתחבר לא לסרטים ולא לכתבי ההגנה שלהם. על פי אוהדיו, מייק לי אמור להיות מין סוג של אינגמר ברגמן בן זמננו, מישהו שמביא את המיומנות שלו מהתיאטרון אל עולם הקולנוע ומצליח לדייק באבחנות אנושיות נוקבות וצורבות תוך כדי הדרכת שחקנים חסרת פשרות וכתיבה תסריטאית מדויקת (בניגוד למה שנוהגים לומר, שבסרטיו של מייק לי אין תסריט, יש להם תסריטים מאוד מאוד מוקפדים, אלא שהוא כותב את התסריטים האלה רק אחרי תקופת אימפרוביזציה עם שחקניו איתם הוא מפתח את הדמויות ואת הסיטואציות. בעיני זה תהליך בלתי נסבל ודל בדמיון, אבל יש רבים שמוצאים שתהליך זה מייצר הרבה "אמת" ו"כנות" בסרטיו, אלא שזו "כנות" של שחקנים).

 

אבל בשעה שברגמן היה בעיני אחד הבמאים והתסריטאים הכי נפלאים בתולדות הקולנוע, מייק לי מעצבן אותי בלי הרף. אני יכול להגיד על סרטו החדש "עוד שנה" דבר חיובי אחד: הסרט הזה פחות עיצבן אותי מסרטו הקודם שהיה ממש בלתי נסבל בעיני: "חופשיה ומאושרת". בהשוואה לסרט הצווחני וחסר החן ההוא, ב"עוד שנה" יש רגעים מתונים, מאופקים ואפילו מרגשים יותר. אבל בסופה של צפייה גם כאן, כמו שם, תהיתי מה בעצם היה הטעם בסרט? נדמה שקצת שכמו שוודי אלן כבר עובד על אדי דלק מתוך אינרציה, כך גם מייק לי לוחץ על כפתורים ידועים ומשומשים ומנפיק את הסרט הקבוע שלו אחת לשנתיים. אבל שימו לב לדבר מעניין: מייק לי, שאמור להיות הומניסט דגול ובמאי אוהב אדם, חוזר שוב ושוב אל דמות האשה ההיסטרית, הרועדת, המפורקת רגשית. אני מבין למה שחקניות נמשכות לגילום דמויות כה רעועות וחסרות אונים – האתגר, או משהו כזה – אבל זה משאיר את סרטיו של אדם שאמור להיות יוצר כה אנושי בטריטוריה שנשארת תמיד באיזורי הדמדומים של האמפתיה: עגומים, מיואשים ונטולים כל חסד. בעולם הקולנועי של מייק לי הכל תמיד אפל ומדכדך. אצל וודי אלן לפחות יש הומור ונטיה לאבסורד כדי להמתיק את גלולת הפסימיזם.

 

השאלה הנשאלת היא למה אני בכלל טורח? למה אני ממשיך ללכת לסרטיו של מייק לי ולמה אני ממשיך להתאכזב מהם? וזו שאלה מצוינת. סיבה אפשרית אחת היא אולי סוג של רגשות אשם: כל כך הרבה מבקרים מעריצים אותו שאני איכשהו מייחל שיגיע הסרט שבו סוף סוף יפול לי גם האסימון ואבין ממה כולם מתפעלים. והאמת, האדיקות משתלמת. את "וירה דרייק", למשל, שנאתי בלהט על העולם המייאש שהוא הציג בו (במסווה של סרט קוואזי-פמיניסטי), אבל הערצתי את האסתטיקה שלו. כן, צריך לזכור: מייק לי מקפיד למסגר את ה"ריאליזם" הנוקב והצורב שלו בפריימים מדוקדקים מאוד, לעיתים – כמו במקרה "וירה דרייק" ו"טופסי טרווי" – ממש יפהפיים. האדיקות הזאת גם עוזרת לי לברור בפינצטה רגעים יפים מתוך סרטיו, למצוא בהם מעט חסד מבחינתי. וכך גם קרה ב"עוד שנה".

 

סליחה על הטון המזלזל, אבל אני מרגיש ש"עוד שנה" מגיש לנו את אחד מתסריטיו המביכים של לי, והוא מכיל כמה מהדמויות הכי פחות נעימות שראיתי אי פעם על המסך. אבל במרכז הסרט ניצב זוג מקסים למדי. הסרט עוקב אחר שנה בחיי זוג מבוגר עם נישואים מאושרים. השניים באמת מרוצים מהחיים ושמחים בחלקם. וללא עזרת סמים, כמו שהיה עם הזוג ב"שאיפות גבוהות" המוקדם של לי. פשוט גישה חיובית לחיים. הוא גיאולוג, היא עובדת סוציאלית. במילים אחרות: שניהם אוהבים לחפור. הסרט מחולק לארבעה חלקים על פי עונות השנה. בכל חלק מתארח אצל הזוג אורח כלשהו שחייו דפוקים לגמרי. על פי רוב מופיע לסצינה ונעלם. והזוג שלנו – שנראה כמו דמויות פלסטלינה מסרט אנימציה של ניק פארק – מצקצק ואומר "הוי, כמה החיים שלו גרועים, מזל שאצלנו הכל בסדר". יש סצינות יפות – סצינת הפתיחה עם אימלדה סטונטון מרשימה מאוד באינטנסיביות של המשחק ובהעזה לצלם את הסצינה בתקריב אימתני וחסר רחמים, אבל הדמות הזאת נעלמת לבלי שוב עד כי לא ברור למה היא היתה שם מלכתחילה – אבל בסופה של שנה במחיצת הזוג הזה אני מרגיש שחומצת החיים שמייק לי אוהב להתבוסס בה צרבה לי את הנשמה. מי יודע, אולי בסרטו הבא בעוד שנתיים אלמד סוף סוף להתאהב בו.

 

ולגבי וודי אלן: ובכן, "כשתפגשי זר מסתורי" הוא ככל הנראה סרטו המבאס ביותר אי פעם מבחינתי. ולגבי אלן אני הפוך לגמרי מאשר עם לי – אני אוהב כל מה שהוא עושה ומשתדל להגן עליו בלהט. והאמת, שגם כשאלן כותב בקצרנות וברישול את סרטיו האחרונים, עדיין יש בכל אחד מהם משהו שפשוט נעים לי. בין אם זה אוצר המילים האלני, או השילוב הזה בין פסימיזם מוחלט ובין התבוננות על האירוניה והאבסורד של החיים שמצליחה להבליע את התחושה שאולי לא הכל עגום ובכל זאת יש סדר בכאוס. ב"זר" יש את נעמי ווטס, שחקנית פשוט פנומנלית בעיניי, שמכניסה חסד רב בדמויות שהיא מגלמת. אבל כשהוא מצלם בלונדון ועוסק באנשים קטנים, הפשוטים והמרירים, אלן פתאום מפסיק להיות מושפע מברגמן ומפליני, ופתאום מזכיר את מייק לי. וזה פשוט לא נראה לי.

 

נ.ב:

עוד יוצר ותיק שהמשיך לביים במרץ ובאדיקות ועם סגנון ייחודי וקבוע משלו ממש עד הרגע האחרון היה קלוד שברול, שהלך לעולמו השנה. סרטו האחרון, "המפקח בלאמי", יעלה להקרנות מסחריות בארץ בשבוע הבא. עיון בסרטיו האחרונים של שברול, שמת בגיל 80, גורם לי להרהר גם לגבי במאים כמו אלן ולי: האם זה בלתי נמנע שבערוב ימיו של במאי קשיש איכות היצירה שלו תלך ותדעך? לאו דווקא, היו גם יוצרים ששניה לפני הסוף הבריקו. מה שכן, די מרשים ומרגש למצוא סרטים של יוצרים ותיקים ונערצים מוצגים בבתי הקולנוע בארץ. באקלים הנוכחי זה לא עניין של מה בכך בכלל.

 

זה קרה ב-8 בדצמבר 1980, היום לפני 30 שנה: ג'ון לנון ויוקו אונו צעדו הביתה מהסטודיו של אנני לייבוביץ' לכיוון הדירה שלהם בבניין דקוטה – הבניין בו צילם פולנסקי את "תינוקה של רוזמרי" ב-1968 – ברחוב 72 פינת סנטרל פארק ווסט בניו יורק כשניגש אליהם מארק דיוויד צ'פמן ורצח את לנון ביריות. עשר שנים לפני כן הוא עוד הוציא את "Let It Be" עם הביטלס.

תוך כמה שנים הצטברו כמה וכמה שירים שנכתבו לזכרו של לנון מאת יוצרים שהושפעו ממנו, פעלו לצידו, העריצו אותו ונכנסו להלם מהרצח. הנה כמה מהם:

ג'ורג' הריסון, "All Those Years Ago"

פול סיימון, "The Late Great Johnny Ace"

מתוך ההופעה החיה בסנטרל פארק שהתקיימה פחות משנה אחרי הרצח, לא מאוד רחוק משם (ונדמה שמישהו ניסה לחסל גם את פול במהלך ביצוע השיר הזה. משונה).

אלטון ג'ון, "גן ריק"

חודש אחרי בכורת "חתונה מאוחרת", בתחילת דצמבר 2001, התברר שלא רק המבקרים וחבר השופטים בפסטיבל ירושלים נשפכו מ"חתונה מאוחרת", גם הקהל הבין שיש כאן משהו יוצא דופן. כרואים את הסרט עם קהל ושומעים את כמות הצחוק שהסרט מעורר הבימוי הערמומי של קוסאשווילי נהיה מובן יותר: יש בסרט תמהיל מדויק בין סרט ארט-האוס צרפתי וקומדיית סקס (כמעט אפילו סרט בורקס, אלא שהחתונה בסוף היא לא החתונה הקלאסית הצפויה מסרטי הבורקס ולכן הוא "בורקס משודרג"). שוב, המבט לאחור עוזר לנו להבין את קוסאשווילי ביתר עומק ואכן הוא ממשיך את הטקטיקה הזאת גם ב"התגנבות יחידים": גם קומדיית עדות, גם דרמה חברתית, והתמהיל שהוא יוצר נועז ואמיץ מאוד. אני לא מצליח להבין למה "התגנבות יחידים" לא הצליח. האם כל 300,000 הצופים של "חתונה מאוחרת" רצו לסרט רק בגלל סצינת הסקס ההיא? או שהם נרתעו מ"התגנבות יחידים" בגלל הסוף המדכא? או שהקהל בארץ פשוט לא מוכן לקבל את קוסאשווילי ללא גרוזינים (באופן די מדהים, "התגנבות יחידים" הביא אפילו פחות צופים מ"מתנה משמים"). הקהל הישראלי הוא תעלומה.

 

ובכל אופן, חודש אחרי בכורת "חתונה מאוחרת" כשכבר היה ברור שיש כאן גם סנסציה מסחרית וקופתית וסרט ששובר את רצף המזל הרע של הסרטי הישראלים, נסעתי לאור יהודה לשוחח עם קוסאשווילי על סרטו. היה לי ברור שכוכב קולנועי חדש נולד. הופתעתי לגלות שדירתו היא למעשה הסט בו צולם סרט הסטודנטים שלו, "עם חוקים", ושהוא למעשה שמר את העיצוב שנעשה לדירה לטובת הסרט.

 

תשע שנים אחרי: קוסאשווילי ו"חתונה מאוחרת" משמשים לי כמעין נקודת מוצא עלילתית בסרט התיעודי שעשיתי לאחרונה, "שרון עמרני, זכרו את השם". כשהזמנתי את קוסאשווילי לביים סצינה קצרה שעמרני ז"ל כתב יכולתי סוף סוף גם לראות אותו בעבודה, על סט הצילומים ובחדר העריכה.

 

הנה פלאשבק לפעם הראשונה שפגשתי אותו:

 

===============

 

פורסם ב"העיר", דצמבר 2001

 

אתם חושבים שהסרט של דובר קוסאשווילי מוצלח? חכו שתטעמו את החביתה שלו. קוסאשווילי עומד ליד הכיריים במטבח דירתו באור יהודה. זו לא הדירה שהייתם מצפים למצוא בה את הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע לשנת 2001 והיוצר של מה שמסתמן כלהיט הגדול ביותר של הקולנוע הישראלי בשש השנים האחרונות. ובכל זאת, שם הוא עומד, עם מזלג ביד, שופך ביצה מקושקשת לתוך מחבת. אני יושב מולו, מנסה להקדיש מידה שווה של תשומת לב למעשיו ולדבריו. הוא מספר לי על המצב העגום של תקציבי הקולנוע בארץ, גם בשנה שאמורה להיות כל כך נדיבה, ואני רק חושב לעצמי "בן אדם, היית צריך לתת לשמן להתחמם עוד קצת לפני שהכנסת את הביצים למחבת". הוא מספר לי על כך שהתקציב איפשר לו 26 ימי צילום, ושהוא חרג מלוח הזמנים הזה ביום אחד, ואני חושב רק על דבר אחד: "שים עין על האש, אל תשרוף את החביתה!". מהזווית שלי נראה שהוא מטפל בחביתה כלאחר יד. בשקט, כמעט באדישות. רוב הזמן הוא בכלל עם הגב אליה, מדבר איתי. אחרי דקות בודדות, כשנראה שכל התהליך הזה אמור להוציא קטסטרופה שרופה ושמנונית מדי, מניח קוסאשווילי מולי יצירת מופת קטנה. אחד הפסלונים של פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (הם כבדים מאוד, ומקרוב גם די מכוערים) מונח בדיוק מולי, על השיש במטבח, כשאני חותך את החביתה ולא מבין איך היא יצאה ככה. "ארון הפרסים נמצא בסלון של ההורים," מעדכן קוסאשווילי. בית ההורים, כמובן, נמצא ממש ממול חלון המטבח, אבל אני עדיין עם החביתה: זהובה מבחוץ, עסיסית מבפנים, עם מינון מדויק של גבינה צהובה, מלח ופלפל. איפשהו בארוחת הבוקר הזאת, אני משוכנע, הסתתרה מטאפורה.

 

בסוף השבוע הזה, כך מנבאים מפיקי הסרט, יחצה "חתונה מאוחרת" את קו מאה אלף הצופים. אם התחזית תתגשם – המסיבה, בכל אופן, כבר התקיימה אמש – הרי שלקח לסרט חודש לעשות את זה. לשם השוואה: ל"ההסדר", זוכה פרס האקדמיה של השנה שעברה, לקח כשלושה חודשים כדי להגיע לנתון הזה. למעשה, בחודש האחרון "חתונה מאוחרת" היה אחד הסרטים הכי מצליחים והכי מבוקשים בארץ, כשהוא מוכר בבתי קולנוע מסוימים יותר כרטיסים משוברי הקופות האמריקאים שהוצגו מולו.

– מעדכנים אותך במספרים?

"אתה נהיה בנקאי, לא יעזור כלום. זו מחלה של המפיק שהוא מדביק אותך בה".

 

ובינתיים, באור יהודה. דובר קוסאשווילי ממשיך לשמור על קור רוח. בקומה רביעית, ללא מעלית, בבניין שיכונים ישן, עם מקרר בסלון ושולחן כתיבה ליד החלון, הוא מנסה לעבוד על התסריט לסרט הבא שלו, "מתנה משמים". הוא מחכה שכל הבלאגן סביב "חתונה מאוחרת" יסתיים, שמסע יחסי הציבור יעלם, כדי שיוכל לשבת לסיים את התסריט. יש לו בראש גם דד ליין: הוא רוצה להביא את הסרט הבא לפסטיבל קאן 2003. כדי לעשות את זה הוא צריך להתחיל את הפרה-פרודקשן ואת הליהוק בתחילת 2002 ולצאת לצילומים מתישהו בין פברואר לאפריל.

 

והנה אני, מפריע לו. ובכל זאת, לא יכלתי להתאפק. הייתי חייב לפגוש אותו, להבין איך נבט כאן יוצר קולנועי כה שונה, כה מוכשר, כה בשל. "חתונה מאוחרת" הוא סרט בכורה של במאי בן 35, אבל הוא נראה כמו סרט עשירי של במאי בן 55.

 

התמיהה הזאת, מתברר, לא היתה רק שלי. כשראיתי את "חתונה מאוחרת" לראשונה בפסטיבל ירושלים האחרון ישבו סביבי לא מעט מהמורים שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהיו גם המורים של קוסאשווילי (שהתחיל את לימודיו, בגיל מבוגר יחסית, ב-1993, במחזור שהביא לנו כבר את דן קציר, יוצר "יצאתי לחפש אהבה"). ביציאה מהסרט ניסיתי להבין מהם האם הם ידעו בזמן הלימודים שצומח שם יוצר כה יוצא דופן. הם הודו, די במבוכה, שלא היה להם מושג. "הוא היה חרוץ, רציני ושקט מאוד," אמר לי אחד המורים הבכירים בחוג. גם קוסאשווילי לא שם לב שמישהו בחוג סימן אותו בתור מי שמיועד להצלחה. "אף אחד במחזור שלנו לא התבלט במיוחד, לא היו לנו כוכבים. החיזוקים והעידודים הגיעו אלי רק אחרי 'עם חוקים'".

 

"עם חוקים" היה סרט הגמר של קוסאשווילי בחוג לקולנוע והוא הציג לראשונה את דמותו של זאזא, המבוססת לא מעט על זכרונותיו של הבמאי. הסרט זכה בפרס השני בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן ובפרס הראשון בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב. אבל גם "עם חוקים" כמעט ולא היה. "ג'אד נאמן התקשר אלי וביקש ממני לעזור לתלמיד בשם דובר קוסאשווילי," נזכרת יעל פרלוב, מורה לעריכה בחוג לקולנוע. "לא היכרתי אותו ולא לימדתי אותו, אבל נפגשנו והוא הראה לי גרסה ראשונית של הסרט." מה שהתחיל כהתייעצות של תלמיד-מורה בענייני עריכה הסתיים בכך שפרלוב התלהבה מספיק כדי לערוך את הסרט בעצמה. "הוא הראה לי סרט סטודנטים קצר שהוא עשה בשם 'Love Exam' ונדהמתי ממנו. זה סרט  קצר, עשר דקות, ללא מילים והוא פשוט נפלא. הנטייה בחוג היתה להפוך גם את 'עם חוקים' לסרט באורך 10-12 דקות, לעשות ממנו כבד קצוץ. אני רציתי לשמור על הקצב ועל האורך שלו. דובר אמר לי שאני הצלתי לו את 'עם חוקים'".

 

 

בדרכי לאור יהודה דמיינתי את השיחה ביני ובין קוסאשווילי כשיחה ערה של שני פריקים לקולנוע. היה לי ברור שמי שאחראי לבימוי, הכתיבה והניואנסים של "חתונה מאוחרת" הוא בוודאי אנציקלופדיה לקולנוע, מישהו שהקולנוע הוא המפלט שלו, ההצלה שלו. אבל קוסאשווילי לא משתף פעולה עם הדימוי הזה. הוא ראה סרטים בילדותו, אבל לא באובססיביות. הוא ידע שיירצה ללמוד קולנוע, אבל לא בנה על קולנוע כקריירה. "הדבר האחרון שחשבתי עליו זה שאני אהיה אמן," הוא אומר. בעיני רוחי ראיתי אותי מציין במאים שסגנונם דומה לשלו והוא מאשר שאכן אלה הבמאים האהובים עליו. אני מנסה להבין איך הוא בונה סצינה, והוא שוטח בפני משנה אמנותית סדורה, אני-מאמין אסתטי. אבל זה לא ממש קרה. קוסאשווילי אוהב ומכיר סרטים – "הסנדק", "נהג מונית", "צ'יינטאון" ו"כלבי אשמורת" צוינו כסרטים האהובים עליו במיוחד – אבל הוא לא מייחס להם חשיבות כהשפעה. "מכל סרט שאני רואה, גם אם זה סרט שאני לא אוהב, אני לומד משהו, גם אם זה איך לא לעשות דברים".

– אבל אין עולם דימויים קולנועי שאתה לוקח איתך לסט? למשל, השילוב בין הדרמה המשפחתית והמצלמה הסטטית יכול להזכיר לקולנוענים את הבמאי היפני אוזו.

"כל הזמן אומרים לי אוזו, אוזו, אוזו. על אוזו שמעתי רק אחרי שעשיתי את הסרט."

את החלטה להימנע מתנועות מצלמה, אומר קוסאשווילי, הוא קיבל בעיקר מתוך התייחסות לתקציב הסרט. ככל שיש פחות תנועות מצלמה, כך הוא יכול היה להספיק לצלם יותר בכל יום. וגם כי לדעתו התסריט דרש את זה. " הוא אומר. "בסרט הזה החלטתי שהדמויות יובילו את העלילה ולא המצלמה."

– ואם בסרט הבא יהיה לך תקציב גדול יותר, יהיה אפשר לצפות לראות שוטים בסטדי-קאם ועם מנופים?

"קודם כל אני אהיה במצב בו אוכל לקחת את האופציות האלה בחשבון. יכול להיות שאני אחליט שגם לסרט הזה מתאים צילום ללא תנועות מצלמה. עוד לא הגעתי לשלב הזה. אבל הצורה צריכה להגיע להרמוניה. חוץ מזה, אתה מנסה לעשות סרט שיהיה שונה מכל מה שאופנתי כרגע בקולנוע. אז אם כרגע אופנתי לעשות הרבה תנועות מצלמה וקאטים, אז אני אעשה סרט בלי תנועות מצלמה ועם מעט קאטים".

– אבל אז באים האנשים שאתה עובד איתם ושמשקיעים בך כסף ואומרים לך שאם אתה רוצה שיבוא קהל אתה דווקא כן צריך להתחשב באופנות, במה שפופולרי כרגע.

"נכון. הצלם מגיע ולא מבין למה אין תנועות מצלמה. המפיק בא ושואל למה רק דיאלוגים. אלה המלחמות שלך. ולפעמים אתה מצליח לשכנע אותם ולפעמים הם רואים ומבינים את מה שהתכוונת אליו רק בראשס. אם לא תהיה חזק, במקום שתסחב, תיסחב."

 

כל שהמשיכה השיחה התחזק הרושם כאילו בבואו לביים הוא מנסה להתנער מהמורשת הקולנועית שהוא מכיר, מנסה למחוק את מה שהוא יודע ולזרום עם האינסטינקטים. ואלה, מתברר, בריאים להפליא.

"הוא מכיר קולנוע," אומרת עליו יעל פרלוב. "בשיחות בינינו הוא אמר לי שהסגנון שלו מושפע מהצרפתים, אבל המבנה העלילתי של התסריט לקוח מהאמריקאים". כמו הסגנון החמור, השקט, הממושמע והמאופק של "חתונה מאוחרת", כך גם קוסאשווילי על הסט. "הוא לא מרים את הקול," מעידה פרלוב, "ועוד לא ראיתי במאי עם כזאת סבלנות לשחקנים."

 

 

כשהוא נשאל – שוב ושוב, מתברר – מה הוא עושה עדיין באור יהודה, מתחת לנתיבי ההמראה של המטוסים משדה התעופה, ולמה הוא לא עובר לתל אביב, קוסאשווילי לא מבין מה רוצים ממנו. יש לו דירה משלו, חצי שעה נסיעה מתל אביב, בה הוא יכול לכתוב בשקט, עם הורים מעבר לכביש, אצלם הוא יכול להשאיר את הכלב כשהוא יוצא מהבית, עם שכונה מפרגנת וקרובה, ממנה הוא משיג את רוב דמויותיו וסיפוריו. כל ההשפעות הקולנועיות שבאתי לחפש אצלו מתגמדות ונעלמות מול היכולת של קוסאשווילי לספר סיפור. הוא עושה זאת בטבעיות. מהמשפחה ומהשכונה הוא שמע עשרות, אולי מאות, סיפורים ואנקדוטות ואותם הוא מכניס לסרטיו. דפדוף קצר בתסריט העבה (142 עמודים) לסרטו הבא, "מתנה משמים" (שאמור להימשך כשלוש שעות) מגלה אנציקלופדיה של סיפורים כאלה. כמעט כולם אמיתיים במידה זאת או אחרת, הוא מודה. רק חלקם מומצאים לחלוטין.

 

מי שנתן לו את ההשראה לחפש חומרים קולנועיים דווקא בסיפורים מבית אמא, היה אברהם הפנר, המורה שלו באוניברסיטה. "הפנר לימד אותי לחפש בפנים, אצלי, להשתמש בדברים שאני מכיר."

– ולפני המפגש עם הפנר לא ידעת שהסיטואציות מהבית יכולות להפוך לסרט ישראלי זוכה פרסים?

"בכלל לא. כשאתה צעיר אתה עובד על פוזה, אתה מחפש דברים מבחוץ. הפנר לימד אותי שמה שמעניין אותי יעניין גם אחרים. משמעון כגן לקחתי את התובנה שהכי אתני זה הכי אוניברסלי. ממילק (אמיל קנבל) למדתי להעריך את המיינסטרים ולא ליפול למלכודות של אוונגארד."

 

ואולי זה המתכון לקריירה קולנועית מוצלחת: לחיות בפריפריה, ללא מחויבות, ללא הוצאות, בדירה קטנה, ופשוט לכתוב. זה מה שקוסאשווילי עשה. אחרי שסיים את העבודה על "עם חוקים" הוא ישב וכתב את התסריט ל"חתונה מאוחרת". "לקח לי חודש לכתוב, ועוד לא ידעתי מה לעשות עם זה. בדיוק אז התחילו לחפש תסריטים לסדרת 'שיעור מולדת' (של רנן שור) והגשתי להם את התסריט. הוא היה תסריט לדרמה של 70 דקות והם רצו 50 דקות. אמרו לי שזה ארוך מדי ואני צריך לקצר. אמרתי להם שאני לא יכול לקצר, אני יכול להאריך. אז הם לא רצו. לקחתי את התסריט למארק רוזנבאום, שאהב את 'עם חוקים' ואמר לי שהוא רוצה לעבוד איתי. הוא הגיש אותו לקרן והם אמרו שהוא קצר מדי".

התסריט שהוגש לקרן דומה מאוד למה שמוצג עכשיו בקולנוע. "עד החלק שבו הכלב חוזר עם הפתק זה פחות או יותר אותו דבר. הוספתי את הסצינה בה האמא חוזרת ליהודית עם הדובי, את הסצינה עם ההורים בבית ואת החתונה."

– אז בעצם, עד אותו רגע, קראו לסרט "חתונה מאוחרת" אבל לא היתה בו חתונה.

"כן. דובי רובינשטיין, שהיה יועץ התסריט שלי, אמר שהצופים לא יסלחו לי אם אני אקרא לסרט 'חתונה מאוחרת' אבל לא יראו בו חתונה. אז הוספנו גם חתונה".

 

חצי שנה לקח לקרן לאשר את הפקת התסריט. בזמן הזה ישב קוסאשווילי בבית וכתב את "מתנה משמיים".

– צריך עצבי ברזל לשבת בית ולהמשיך לעבוד על פרויקט חדש לפני שאת יודע מה קורה עם התסריט הקודם.

"זה קשה לשבת, להמתין ולהיות בחוסר ודאות. זה לחץ. מצד שני, אתה יושב בבית וכותב. אתה לא צריך אף אחד. זה מציל אותך. מזל שאני גם תסריטאי. לבמאי זו צרה".

– ולמה לא לנצל את הזמן הזה כדי לעשות משהו אחר, נגיד פרסומות.

"אני חושב שזה בזבוז זמן לעשות פרסומות. אני מאמין שאם אתה עושה קולנוע טוב גם בקולנוע יש כסף. זה עניין של אמונה. אני לא מוכן לקחת את הכישורים שלי ולהפוך זבן".

 

את הסרט הבא שלו מגדיר קוסאשווילי בתור סרט מסחרי יותר, שאמור לפנות לקהל הרחב. הוא כתב אותו ככזה כי הוא היה בטוח ש"חתונה מאוחרת" הוא לא יותר מסרט אמנותי המיועד לקהל מצוצמם. "מבחינת הניואנסים והקצב אין ב'חתונה מאוחרת' את הסוכר או את הפטישים שהקהל הרחב צריך. ופה שגינו. מרק (רוזנבאום) ואני טעינו לחלוטין. אמרנו לעצמנו שבמקרה הטוב נעשה סרט לפסטיבלים ולמבקרים ואם יבואו 15 אלף צופים לסרט, סבבה. מה שהיה לנו חשוב זה שבסרט הזה יראו את הפוטנציאל שלי כבמאי. איפה השגיאה שלנו? היה פער בין הנחות היסוד שלנו והעובדות בשטח. הנחנו שמבחינה אינטיליגנטית ורגשית הקהל יותר נחות מקהל של פסטיבלים וממבקרים, וזה לא נכון. לקהל יש את הכשרון מולד, בבטן. רק תביא לו משהו אמיתי והוא ילך על זה".

– אתה לא חושש שאחרי הנחת יסוד כזו, אם תנסה לעשות סרט שיהיה במודע מסחרי אתה מסתכן שדווקא הוא ייכשל?

"לא, כי ב'מתנה משמים' אני לא מוותר על הקהל שלי. הקהל של סרטי האיכות יקבל את המנה שלו. אבל יהיה שם יותר סוכר בשביל לרצות קהל רחב יותר." סוכר, דרך אגב, במילעיל.

"מתנה משמים" – שמעיון בלתי מחייב בתסריט נראה כמו שילוב בין "מגנוליה" ו"מסע העסקים של אבא" – הוא "חתונה מאוחרת" כפול שמונה. הסרט מורכב משמונה סיפורים שונים שנפגשים לבסוף. במרכז העלילה עומדת מזימה של חבורת סבלים בשדה התעופה – הנמצא מעבר לכביש מאור יהודה – לגנוב שק יהלומים המגיע במטען מטוס. הסרט עוקב אחר כל אחת מהדמויות והקשר שלה אל מעשה השוד. גם זאזא, הפעם בגיל 13, יהיה שם. כבר בעמודים הראשונים של התסריט ניכר שהטון הקומי, הפעם, גבוה בהרבה. "כל סיפור ב'מתנה משמיים' היה יכול להיות פיצ'ר כמו 'חתונה מאוחרת', אבל זה כבר לא מעניין אותי, אני מנסה להרחיב את היריעה. 'עם חוקים' היה על המשפחה, ב'חתונה מאוחרת' יצאנו קצת החוצה. 'מתנה משמיים' פותח את זה עוד יותר".

 

"חתונה מאוחרת" הופק בתקציב של 720 אלף דולר (380 אלף מקרן הקולנוע הישראלי, 200 אלף משידורי קשת, 140 אלף מערוץ ארטה ומכון הקולנוע הצרפתי). התקציב הזה סיפק לקוסאשווילי רק 26 ימי צילום ואיפשר להפקה לשלם לשחקנים ולאנשי הצוות שכר מצומצם. הסרט הבא מתוקצב כבר בכשני מיליון דולר, ועם כוונה להגיע לכיוון השלושה מיליון. ההצלחה של "חתונה מאוחרת" בצרפת ובאיטליה תעזור לו, כך הוא טוען, לגייס כספים ממפיקים במדינות האלה. לא תהיה לו ברירה. "עם סרט שהוא שלוש שעות, תקציב של פחות משני מיליון דולר זה לעבוד בתת תנאים".

– ההפקה של הסרט הבא קלה יותר?

"כשסרט מצליח הכספים באים אליך, אתה לא צריך לרדוף אחריהם. אנשים מאמינים בך, הם רוצים להשקיע. אם הסרט שלך לא מצליח אין לך חיים, זה מוות. מה שמשאיר לך את הדלתות פתוחים זה רק אם אתה עושה סרטים מצליחים".

– מה היית עושה אם "חתונה מאוחרת" היה נכשל?

"הייתי מחליף מקצוע. אתה מהמר, אין מה לעשות".

– קצת קיצוני, לא? הרי סרטים ישראלים לרוב לא מצליחים. כשאתה עושה סרט ישראלי אתה מהמר שיש סיכוי טוב שאף אחד לא יבוא לראות אותו.

"אתה הולך על הקצה שלך, אין מה לעשות. מישהו שהסרט שלו לא מצליח, זו קללה. זו מכה אנושה. אלא אם יש לו מנגנון שקרי שגורם לו להצליח ליפול על הרגליים ולא על הראש. אלא אם עשית ארבעה סרטים מצליחים ואז כשלון אחד אתה יכול להגיד 'החלקתי, הלאה'".

– האחריות לכישלון היא אך ורק של הבמאי? רק אתה אשם?

"אז מי אשם? רק הבמאי. במאי הוא מנצח על תזמורת, ואם היצירה לא טובה, מה הוא יכול להגיד?".

– לא ראית אף פעם סרט שאהבת אבל שלא הצליח אצל הקהל?

"כן, אבל אז הסרט לא הצליח. אין סליחה פה. אתה לא יכול להישאר איזוטרי. חלק מהעניין בקולנוע זה היכולת לתקשר עם הקהל. יש לזה הצדקה רק אם הסרט מסוגל לדבר בגובה העיניים של הקהל".

 

 

פריטי הדקורציה היחידים בסלון של קוסאשווילי – שהיה גם הסט של "עם חוקים" – הם התמונות של כלבו, מוקי. כן, מוקי מהסרט. אבל בעצם לא: את מוקי האמיתי גילם בסרט תואם-מוקי, העונה לשם חץ. "לא הי לי לב לאלף את מוקי כדי שיהיה מסוגל לשחק," אומר קוסאשווילי, "לא אילפתי את מוקי בכלל, אני נותן לו לעשות מה שהוא רוצה". מוזר, על הכלב הוא חס אבל את אמא שלו הוא גרר לסט בלי בעיות. אני שואל אותו, כמובן, האם לילי קוסאשווילי – אמו, וזוכת פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע בקטגוריית שחקנית השנה – כבר מסתובבת עם סוכנים וקוראת תסריטים לתפקידים נוספים. התשובה, כמובן, היא לא. "אני חושב שזה היה תפקיד ראשון ואחרון שלה".

– מה, בסרט הבא שלך לא תמצא לה תפקיד?

"אולי כן. אני הרי שוב אהיה באותה צרה. ל'חתונה מאוחרת' היתי צריך עשרה גרוזינים. ל'מתנה משמיים' אני אצטרך שלושים גרוזינים. יכול להיות שלא תהיה לי ברירה אלא לבקש ממנה שוב".

– אלון אבוטבול, שגילם את אביו של זאזא ב"עם חוקים", היה אמור לגלם את זאזא ב"חתונה מאוחרת". למה זה לא קרה?

"עם אלון קרה לי מקרה מאוד לא נעים, אני חייב להודות. בגלל שעבדנו כל כך יפה ב'עם חוקים' היה לי כי טבעי לתת לו את התפקיד של זאזא ב'חתונה מאוחרת'. ולצערי, אחרי שכבר התחילה ההתנהלות לכיוון הזה, פתאום קלטתי שאלון מבוגר לתפקיד. זאזא הוא מין טרום-גבר. בגלל זה שהוא עדיין הולך עם ההורים לשידוך אתה יכול להסכים לזה בלי שזה יהיה פתטי. ואלון הוא כבר גבר, וזה היה נראה פתטי, זה לא היה עובד."

איך אלון הגיב על זה?

"הוא כעס עלי. אני חושב שעד היום הוא כועס עלי. שמעתי מאנשים שהוא דיבר עלי שלא הייתי בסדר. מבחינתו הוא צודק. אני מקווה שיום אחד זה יהיה מאחורינו כי הוא עזר לי עם 'עם חוקים' ועשה עבודה נפלאה. וכבר דיברתי איתו שהוא הולך לעשות את התפקיד. ובאיזשהו שלב הייתי צריך להחליט: או החברות שלי עם אלון, או הסרט שלי. ואין מה לעשות, בשביל הסרט אתה פוגע גם בחברים. לא היה אכפת לי לפגוע אפילו בעצמי בשביל הסרט. מבחינתי אני יכול להגיד שלא היתה לי ברירה, בגלל זה אני יכול לחיות בשלום עם המצפון שלי."

 

לא רק אלון אבוטבול נשאר מחוץ ל"חתונה מאוחרת", גם שבתאי קונורטי נשאר על רצפת חדר העריכה, ונאלץ להסתפק באיזכור ברשימת התודות בסרט. "היו כמה סצינות שצולמו אבל לא נכנסו לסרט," מגלה יעל פרלוב. "היתה סצינה נפלאה בה שבתאי קונורטי מגלם ירקן שזאזא קונה אצלו פירות כדי להביא ליהודית. זו סצינה מקסימה בה זאזא מנסה להחליט איזה פרי לקנות. אבל החלטנו לוותר עליה כדי להגיע יותר מהר אל יהודית. בהמשך, היתה סצינה בה זאזא ויהודית אוכלים את הפירות שהוא קנה, גם היא ירדה."

עבור קוסאשווילי, כל הסרטים עד כה היו בית ספר. עכשיו הוא צריך להוכיח את עצמו. "מתנה משמים", אמור להיות הסרט שיקבע את מעמדו כאחד היוצרים החשובים שפועלים כרגע בארץ. בדרך אל ההגשמה הזאת, קוסאשווילי – בשיא נחישותו ועקשנותו – מנסה ללמוד מטעויות העבר.

"ב'מתנה משמים' אני לוקח את עצמי פחות ברצינות. ב'חתונה מאוחרת' לקחתי את עצמי יותר מדי ברצינות. בסרט הבא זה יהיה יותר משעשע, כיף, חי. זה קרקס. ויתרתי על הרצינות. אם אני תופס את החיים כקומדיה וטרגדיה בכל שנייה, אז ב'חתונה מאוחרת' היית לי נטייה לקחת את הדברים פחות בהומור. גם ב'מתנה משמים' יהיה מימד רציני, אבל הוא יעבוד ברקע, תחשוב עליו רק כשתגיע הביתה."

ברגעים אלה אני עומד לעלות על מטוס לגיחה קצרה ללונדון. עד שאמצא שם וויי-פיי להמשך עדכונים של כל מה שקורה כרגע בלונדון הקפואה אני משאיר אתכם כעת עם ספיישל דובר קוסאשווילי, ועיון חוזר ברגע המפנה הגדול ביותר של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון.

למען האמת, היה נכון יותר מצדי להתאפק שנה ולפרסם את הטקסטים שלי על "חתונה מאוחרת" בעוד שנה, במלאת עשור ליציאת הסרט, אבל נדמה לי שדווקא עכשיו יש לכך צידוק אקטואלי. בשבועות האחרונים אני מביט בדאגה איך סרטים מוצלחים כמו "התגנבות יחידים", "הדקדוק הפנימי", "המדריך למהפכה" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא ממש מצליחים להביא קהל לבתי הקולנוע ואני לא מצליח למצוא לכך תשובה מספקת. מה גרם לקהל בבת אחת להפנות אליהם עורף? מה גרם, למשל, ל-200,000 צופים לבוא ל"שבעה" אבל רק לעשירית מהמספר הזה להגיע ל"התגנבות יחידים"? ומה המסקנה מהסתיו הזה? שאסור לעבד ספרים לסרטים? שהקהל לא מתעניין בסרטים עם סוף טראגי? שלקהל הישראלי יש תיאבון רק לסרט אחד או שניים בשנה בלבד?

דובר קוסאשווילי הוא אחד היוצרים המרתקים והמקוריים שפועלים בישראל. סרט הבכורה שלו, "חתונה מאורחת"  פתח את הפקק שהוליד את מה שכבר מזוהה בתור "הגל החדש הישראלי". הקולנוע הישראלי של סוף שנות התשעים אמנם הכיל כמה סרטים לא רעים אבל הם היו בודדים, וממילא רק מבקרי קולנוע ידעו על קיומם – הקהל כמעט ולא בא, לפחות לרובם. ופתאום מגיע "חתונה מאוחרת", שמיד ראינו שהוא יוצא דופן: לא רק עסיסי מאוד, אלא גם סרט שנראה כאילו נוצר בתוך קהילה קולנועית שמודעת למה שקורה סביבה בעולם (הסרט נראה מאוד צרפתי), ופתאום לא רק שהוא מקבל כסף לקופרודוקציה מהצרפתים, אלא הוא מצליח להביא לקופות 300,000 צופים, מספר שאף סרט בעשור שקדם לו לא עשה.

אז מה קרה בין "חתונה מאוחרת" ו"התגנבות יחידים". קוסאשווילי נותר במאי אמיץ ומלא ליבידו. האם הקהל נהיה הפכפך? או שאולי בלי סצינת סקס בין ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ אין לצופים סיבה לצאת מהבית.

הנה ההתפעלות שלי מ"חתונה מאוחרת" מלפני תשע שנים וחודש:

=====================

פורסם ב"העיר", 1.11.2001

ופתאום מגיע הסרט הזה. ולמשך מאה דקות קצרות, הכל נראה טוב, כאילו אנחנו חיים במדינה נורמלית, עם תעשיית קולנוע בריאה ואיכותית. יותר מש"חתונה מאוחרת", סרט הבכורה המרשים של דובר קוסאשווילי, מהנה לצפייה בזכות עצמו, הוא גם יוצר אופטימיות מסוימת – אך גם תסכול מסוים – בכל הקשור למצב הקולנוע (והתרבות) בארץ: למה להסתפק בסרטים בוסריים, אפויים למחצה, היסטריים? למה שלא יהיה לנו איזה "חתונה מאוחרת" פעם בשנה? "חתונה מאוחרת" – כמו "כיכר החלומות" של בני תורתי ו"מייד אין יזראל" של ארי פולמן – מייצגים את המודל הקולנועי שקולנועני ישראל אמורים לשאוף אליו: המודל הסיציליאני, הגרוזיני, הצ'כי. הרחק מהפרדיגמה ההוליוודית, שמאלה מהמיינסטרים האירופי. אך בעוד "כיכר החלומות" ו"מייד אין יזראל" הצליחו בשלב התכנון – ובשתי המערכות הראשונות שלהם – הם לא ממש הצליחו (לדעתי) להביא את הפוטנציאל שהיה בהם לכדי הבשלה. "חתונה מאוחרת", לפיכך, הוא אחת היצירות השלמות והמלוטשות ביותר שנעשו בארץ כבר המון המון זמן. (ואגב, צפו לקונצנזוס נדיר: מאז ראיתיו לראשונה בפסטיבל ירושלים, עוד לא מצאתי מישהו שיצא מהסרט ולא אהב אותו).

 

למעשה, "חתונה מאוחרת" עושה הכל כדי לא להיראות כמו סרט ישראלי. הוא ברובו דובר גרוזינית, ברובו מכיל צילומי פנים (של דירות מעוצבות במיטב הקיטש של שנות השבעים), וכל התנהלותו מסמלת את רצונם של הבמאי והמפיקים ליצור סרט שיוכל לחיות בנוחות מחוץ לגבולות ישראל. למעשה, אפשר לומר שקוסאשווילי ישב וצפה במיטב התוצרת הצרפתית של השנים האחרונות והצליח לפצח את הקוד להצלחה קופתית בבתי הקולנוע שעל השאנז אליזה (אפילו טוב יותר מעמוס גיתאי, יש להדגיש): קצת פולקלור אתני עם טוויסט ביקורתי (העולם אוהב סרטים של יוצרים היוצאים נגד התרבות של עצמם), קצת דיאלוגים שנונים, קצת סקס בוטה, קצת רונית אלקבץ (כיום יותר שחקנית צרפתית מישראלית), מינימום ישראל. מה שמכשיל את התיאוריה הזאת הוא היעדר מוחלט של ציניות או מלאכותיות מהסרט. גם ברגעים החלשים ביותר בסרט, יש ב"חתונה מאוחרת" משהו צלול מאוד, מפוכח, עמוק ובוגר.

 

דבר לא הכין אותי ליופיו של "חתונה מאוחרת". למעשה, ציפיתי להתאכזב. "עם חוקים", סרט הגמר של קוסאשווילי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, גרף תשבחות מקיר לקיר ואת הפרס השני בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן, אבל אני נשארתי מחוץ למעגל החוגגים. לא הבנתי על מה כל הרעש. "עם חוקים" עסק בילד זאזא – האלטר אגו של קוסאשווילי עצמו, האנטואן דואנל שלו – שנקרע בין אורח החיים הגרוזיני הגלותי שמנהלים הוריו בבית, ובין ההווי הישראלי הכה שונה שהוא רואה אצל חבריו בשכונה. הסרט היה אמנם מלא אבחנות וסיפק הצצה לעולם אתני שטרם נחשף בארץ קודם (ויש בי רתיעה מסרטים "המספקים הצצה", כאילו קולנוע הוא תוכנית אתנוגרפית בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק), אבל מבחינה קולנועית הוא היה דל. מבחינות עלילתיות רבות, "חתונה מאוחרת" הוא מעין המשך ל"עם חוקים". קוסאשווילי חוזר למעלליו של זאזא, עשרים שנה אחרי, ושוב אותה הצצה, ושוב אותו קונפליקט בין ישראל והגולה, המסורת והקידמה, הלב והשכל. אך עתה יש הבדל מהותי: "חתונה מאוחרת" מכיל מפגן קולנועי מרשים. קוסאשווילי בחר לעבוד עם פרטנרים מצוינים שעזרו לו לחדד את האמירה שלו, לא רק דרמטית אלא גם ויזואלית. העריכה של יעל פרלוב, גם אם אינה מורגשת ברובה, מדויקת כתער. הסרט מכיל סצינות ארוכות מאוד (הוא מתחיל עם שני סיקוונסים ארוכים של 25 דקות כל אחד, וממשיך עם סצינות של עשר עד 15 דקות כל אחת. בספירה גסה, נדמה לי שאין בסרט יותר מעשרים סצינות), אך פרלוב דואגת לחתוך אותן בדיוק במקום ועוזרת לחיתוך עצמו להפוך לאלמנט סיפורי. העריכה המעודנת עוזרת לקוסאשווילי להדגיש את האלמנטים הקומיים והדרמטיים בסרטו. הצילום, שהיה החוליה החלשה ב"עם חוקים" הופך לאס בשרוולו של "חתונה מאוחרת". קוסאשווילי מעדיף את הקולנוע שלו נזירי. ב"חתונה מאוחרת", ככל שהבחנתי, אין ולו תנועת מצלמה אחת. וכאן באה ההברקה הגדולה שלו: למרות שהוא לא מחפש צילום ססגוני ומורגש, למרות שהוא רוצה את סרטו סטטי, עשה קוסאשווילי בתבונה ובחר לעבוד עם דני שניאור, צלם נהדר ("אזרח אמריקאי") שעובד באחרונה בעיקר בפרסומות. התוצאה יפהפייה: "חתונה מאוחרת", למרות הגישה הנטורליסטית שלו, הוא הסרט המצולם הכי יפה בארץ השנה (כן, יותר מהצילום של דוד גורפינקל, מרשים כל שיהיה, ב"איש החשמל"). בעזרת חומר גלם משובח ותאורה מוקפדת, שניאור הופך את החיים האפרוריים של גיבורי "חתונה מאוחרת" לזוהרים ומלאי חסד (ובסופו של דבר, הדבר שהכי הציק לי ב"עם חוקים" היה המראה העכור של הסרט, כאילו הבמאי והצלם שופטים את דמויותיהם על עליבותם). שניאור פיצה על היעדרה של תנועת מצלמה על ידי שימוש מגוון בעדשות והדגשת עומק השדה של הסצינות. כמו הקאטים העדינים של יעל פרלוב, ההפרדה בין החזית בפוקוס והרקע המטושטש עוזרים לקוסאשווילי לאפיין דמויות בצורה אילמת.

 

בצפייה ראשונה לא אהבתי את הסצינה הפותחת את "חתונה מאוחרת", בה נראית דודתו של זאזא מסבנת את בעלה באמבטיה, תוך שהוא גוער בה ומגדף אותה ללא הרף. הדמויות האלה יעלמו מהסרט די מהר, לכן נראה בתחילה מוזר הדגש שהושם עליהם. אך בצפייה שנייה מתבררת חשיבותה של הסצינה: אלה הנישואים נוסח גרוזיה, זה העתיד ממנו חרד זאזא (ליאור אשכנזי), רווק בן 31 שהוריו מנסים לשדך לו בחורות כמעט מדי ערב. אבל זאזא, בקרוב דוקטור לפילוסופיה, לא רוצה לחזור על טעויות הוריו, הוא רוצה לקבוע לעצמו את עתידו. הוא רוצה להינשא מאהבה, מתשוקה, מבחירה. הוא לא רוצה נישואים כפויים שיהפכו אותו כועס ומריר כמו אביו. אביו, מצד שני, לא מוכן לשמוע אחרת. הוא ויתר על אהבתו הגדולה בהוראת המשפחה, לכן אין סיבה שבנו יזכה לגורל אחר. המרירות הזאת עוברת בתורשה. כשמשפחתו של זאזא מגלה שהוא מתראה עם מישהי בהיחבא – ושהיא, לא עלינו, גם מבוגרת מזאזא, גם גרושה עם ילדה וגם ממוצא מזרחי – הם מכינים לו אמבוש בדרך אליה, כדי ללמד אותו לקח. למרות הטון העגום, הסצינה הזאת מכילה כמה מהרגעים הקומיים המוצלחים של הסרט.

 

קוסאשווילי עושה נסים ושומר על איזון מדויק מאוד בין קומדיה ודרמה. בכל צפייה מחדש, בסצינה בה יוצאת לילי, אמו של זאזא (המגולמת נפלא על ידי אמו של הבמאי), מביתה של יהודית (אלקבץ) ומתעמתת עם בעלה במכונית (וכרגיל, הם עושים זאת בשקט, בלי להרים את הקול), הגרון נשנק מהתרגשות. העימות בין יאשה, האב (ותכף נרחיב את הדיבור על תפקידו של מוני מושונוב), ובין יהודית מצחיק באותה מידה שהוא עגום. "זה לא יפה אישה גדולה כמו את, הולכת עם גבר קטן," הוא מנמק את התנגדותו למערכת היחסים ביניהם במבטא גרוזיני, בדיבור איטי כאילו הוא פונה לילדה קטנה שאינה מבינה את שפתו. יהודית, מצידה, מגלה גישה מפוקחת כלפי מערכת היחסים שלה עם זאזא. "תלך, תתחתן, תביא שני ילדים, תתגרש ואז תבוא אלי," היא אומרת לו. האב, למעשה, מעביר לו מסרים דומים. הבדל בין יהודית ובין אימו של זאזא, מתגלה לנו, אינו כה גדול. שתיהן ישתמשו באמונות טפלות וכישופים כדי לנסות לפתור את בעיות הלב של זאזא. שתיהן יגלו שכשפים אינם עובדים. לפחות לא כל כך מהר.

 

לעומת הטון המתלהם של סרטים ישראלים רבים, והנטייה של יוצרים מקומיים ללכת לגמרי לאיבוד אחרי חצי סרט, "חתונה מאוחרת" שומרת על רמה אחידה כמעט לכל אורכו (אם כי סצינת הסקס הבלתי נגמרת בין ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ, במהלכה הוא מנסה להסביר לה באופן גמלוני כמה מיסודות הפילוסופיה עליהם הוא שוקד בלימודיו, היא החלשה ביותר בסרט לטעמי, והיא גם זורקת את הסרט, השומר ברובו על אלגנטיות, לכיוונים וולגריים יותר). כשבודקים למה "חתונה מאוחרת" מצליח במקום בו סרטים ישראלים כה רבים נכשלו לפניו קשה שלא להגיע לתשובה: הסרט חף מאילתורים. רואים את זה כמעט בכל סרט, וסדרת דרמה, ישראלים: השחקנים מאלתרים את הטקסטים שלהם, הבמאים מאלתרים את הסצינות, הצלמים מאלתרים את זוויות הצילום. כולם חושבים שזו הדרך ליצור סרט במהירות ובזול, כשלמעשה זה רק מאריך את ההפקה, מקשה על העריכה ובמקום תחושה דינמית מעניק לסרט טון היסטרי. האיפוק של "חתונה מאוחרת", אני מניח, נובע לא רק מאישיותו של הבמאי, אלא הוא נגזרת של אופי ההפקה. הסרט דובר רובו גרוזינית. השחקנים הישראלים בו אינם דוברי גרוזינית והיה עליהם ללמוד בעל פה את המילים שלהם, בשפה שהם כלל לא מכירים. האימפרוביזציה, במקרה כזה, אינה באה בחשבון. התוצאה, אכן, מרשימה מאוד. רק לשם ההשוואה: שימו זו לצד זו סצינות של מוני מושונוב מתוך "בסאמה מוצ'ו" ו"חתונה מאוחרת". לא יודע אם זה קשור, אבל שניהם סרטים של במאים שעלו מגרוזיה. הראשון סרט שהתחיל היטב אך יצא מדעתו די מהר והגיע לשיאו האיום בסצינה בה צועק מושונוב על עץ, בו אמור להיות כלואה רוחו של חברו. נראה כאילו כולם זנחו את התסריט והם מאלתרים בסצינה הזאת, והתוצאה צעקנית ומבולגנת. לעומת זאת, ב"חתונה מאוחרת", מושונוב, שמדי פעם אוהב להרשים ולהזכיר שהוא לא רק קומיקאי, מתעלה על עצמו ויוצר דמות מורכבת מאוד של איש אלגנטי שמתנהג בפרימיטיוויות.

 

קוסאשווילי, שפונק בסרט הזה על ידי מענקי הפקה של ערוץ ארטה וקרן התרבות הצרפתית, עובד כבר על סרט חדש, שימשיך לספר על זאזא. תסביך הסרט השני חיסל כאן לא מעט קריירות מבטיחות של יוצרים צעירים. אבל עם תסריט מוקפד, ראייה קולנועית עשירה והקפדה על משחק אלגנטי ומרגש, אין סיבה שלא נקבל מקוסאשווילי בכל שנה יצירת מופת.

 

=================

 

הערה, 2010: בדיעבד, מצחיק אותי השימוש במילים "נזירי" ו"מאופק" בקונטקסט של דובר קוסאשווילי. כעת, אחרי שלושה סרטים, אין ספק שנזיריות ואיפוק אינן התכונות העיקריות ביותר של הקולנוע שלו. מצד שני, זה שלא קיבלנו כל שנה יצירת מופת מקוסאשווילי, ואפילו לא כל שנתיים, די שובר את ליבי.

 

 

ויותר מאוחר היום: עוד שליפה מהארכיון – שיחה עם קוסאשווילי.

הגיעו נתוני סוף השבוע הראשון: מיום חמישי עד אתמול (ארבעה ימים) נמכרו 8,498 כרטיסים ל"כלבת".

המספר, צריך לציין, לא מאוד מרשים. הוא יותר טוב מסוף השבוע הראשון של "התגנבות יחידים", אם זה מנחם. ואפשר למצוא לא מעט הקלות: העיקרי שהם הוא העניין שבאמת צריך לזכור שבימים חמישי ושישי המצב בכל בתי הקולנוע בכל הסרטים היה מאוד חלש בגלל השריפה בכרמל שהדביקה צופים למסכי הטלוויזיה. כל הדיווחים שאני קיבלתי על אנשים שראו את הסרט היו משבת, ואז ככל הנראה האולמות יו מלאים למדי. עניין שני, מאיזושהי סיבה הסרט מוקרן בסינמה סיטי גלילות רק בהקרנות ערב ולילה, לא ביומיות. זה אומר שלהבדיל מ"זוהי סדום" ו"פעם הייתי" שהוקרנו בכל יום בקיץ בין עשר ל-12 הקרנות, "כלבת" הוקרן רק כחמש פעמים ביום. עניין שלישי: מי יודע, אולי לסרט אימה – ישראלי או זר – זה דווקא נתון מצוין.

כרגיל בקולנוע הישראלי, ובוודאי עם מספר לא החלטי שכזה, העדות הגדולה תגיע במוצאי סוף השבוע השני. זה השלב שבו הסתיימה עבודת המבקרים, העיתונאים והפרסומאים. מכאן, השאלה היא מה אומרים 8,500 האנשים האלה לחבריהם היום. האם הם ממליצים להם בחום ללכת, או אומרים להם לוותר. יש ל"כלבת" הזדמנות לעשות עוד כ-9,000 צופים עד סוף חופשת חנוכה, ואז נראה מה יהיה בסוף השבוע. אם יהיה אותו מספר או פחות, הסרט יתקשה לחצות את 40,000 הצופים. אם המספר יגדל – כלומר שאכן השריפה בכרמל אשמה במספר הנמוך, ואכן הצופים שראו את הסרט דירבנו את חבריהם ללכת לראות את הסרט. אם המספר יגדל בסוף השבוע הבא, "כלבת" עשוי לשגשג. אלא שכרגע, החלום לחצות את ה-100,000 צופים נראה די קשה ורחוק.

מדהים. הטוויטריה והבלוגיה האמריקאית מתמלאים ביממה האחרונה בדיווחים של מבקרים מהקרנות "טרון: המורשת": חלקם כבר ראו את הסרט פעמיים, פעם בהקרנה רגילה ופעם באיימקס. חלקם נשפכים מהתלהבות, אחרים פחות. אבל בארץ? כלום. דממה. כאילו הסרט לא יוצא. כאילו "טרון" זה "הארי פוטר", סרט שמוכר את עצמו ללא כל תיווך. משונה כל כך. הקרנת העיתונאים (למי שלא מוחרם על ידי פורום פילם) תתקיים רק ב-14.12, יומיים לפני צאת הסרט להקרנות מסחריות, כלומר שאף ביקורת דפוס לא תוכל להתפרסם עליו. אני באמת לא מבין אותם ואת אסטרטגיית השיווק שלהם. למה להפקיר ככה סרט?

================

אני מוריד את הכובע בפני אורי קליין שהיה המבקר הבכיר היחיד שנכנע לקסם החינני של "כלבת" וזיהה את המשחק המטה-קולנועי של הסרט. עד ביקורתו של קליין נדמה היה ש"כלבת" מפצל את הביקורות בארץ ל"צעירים" נגד "זקנים" (אמנם, דובדבני ואני בני אותו גיל, אבל… נו… שיהיה).

ב"העיר" הקדישו ל"כלבת" פרויקט מיוחד – מסכנים, יש להם עוד עיתון אחד לעשות ש"העיר" מתקפל סופית וזהו. ובפרויקט אני רואה ש"כלבת" הוא רק סנונית אימה ראשונה ויש עוד חמישה פיצ'רים בדרך: "עולם אחר" של איתן ראובן, "חתולים על סירות פדלים" של נדב הולנדר ויובל מנדלסון, "מורעלים" של דידי לובצקי ו"השקה" של אלעד זכאי. איתן ראובן מספר בכתבה ב"העיר" שהסרט שלו מושקע  – עם תקציב של שני מיליון שקל – להבדיל מהסרטים האחרים המופקים באופן עצמאי/מחתרתי/זול (לא דבר רע, אגב. בסרטי אימה "זול" אינה מילה גסה. שלא לדבר על זה ששני מיליון שקל זה לא ממש "יקר"). "כלבת" יצא לצילומים עם מאה אלף דולר מכיסו של המפיק חיליק מיכאלי ולבסוף קיבלו מענק השלמה מקרן רבינוביץ'. "חתולים על סירות פדלים" יצא להפקה כמעט בלי כסף וקיבל באחרונה מאה אלף שקל מקרן הקולנוע הישראלי.

אבל שיהיה ברור: כדי ש"כלבת" יהיה לא סתם סרט כיפי, שנון ומשעשע אלא סרט בעל משמעות וחשיבות הוא צריך גם קהל. עצם הפקתו בלבד אינה מספקת. אם יבואו אליו 5,000 צופים הוא יישאר אנקדוטה בתולדות הקולנוע הישראלי. אם יוכח שהפקת סרטי אימה ישראליים היא לא רק מענה למחסור מצד יוצרים אלא גם מצד הקהל, רק אז יתחיל כאן עידן חדש של סרטי ז'אנר. ואז גם נוכל לרדת לרזולוציות הדקות ביותר של הז'אנר, וכל סרט יוכל להיות חלוצי: סרט הערפדים הישראלי הראשון, סרט הזומבים הישראלי הראשון, וכו'.

אני מבין שיום שישי היה חלש למדי בבתי הקולנוע: העם היה דבוק לדיווחי הטלוויזיה מהשריפה בכרמל. אבל איך היו המכירות בשבת? אני מחכה לעדכונים.

סיכום, 22:19: "לבנון" זכה בשני פרסים בטקס פרסי הקולנוע האירופי שהסתיים עתה. הזוכה הגדול היה "סופר הצללים" של רומן פולנסקי שזכה בששה פרסים, כולל פרס הסרט.

================

גיורא ביח זכה הערב בפרסי הקולנוע האירופי בפרס הצילום על עבודתו ב"לבנון". "לבנון" זיכה את שמוליק מעוז, הבמאי והתסריטאי, בפרס התגלית, המוענק לסרט בכורה. הזוכה הגדול של הערב היה "סופר הצללים".

אגב, "לבנון" הוא הסרט השני שזוכה בפרס התגלית של האקדמיה האירופית לקולנוע. קדם לו ב-2007 ערן קולירין על "ביקור התזמורת". "ביקור התזמורת" גם יצא מהטקס עם שני פרסים, האחד לשחקן האירופי הטוב ביותר לששון גבאי.

הנה הפרסים שחולקו הערב:

הסרט: "סופר הצללים"

פרס התגלית (לבמאי שזה סרט הבכורה שלו): "לבנון", שמוליק מעוז

שחקן: יואן מגרגור, "סופר הצללים"

שחקנית: סילבי טסטו, "לורד"

במאי: רומן פולנסקי, "סופר הצללים"

תסריט: "סופר הצללים"

צילום: "לבנון"

עריכה: "קרלוס"

עיצוב: "סופר הצללים"

מלחין: "סופר הצללים"

סרט תיעודי: "נוסטלגיה לאור" של פטריסיו גוזמן.

סרט אנימציה: "הקוסם", סילוויאן שומה

חביב הקהל: "מיסטר נובודי" של ז'אקו ואן דורמל

 

ברגעים אלה מתקיים בטאלין שבאסטוניה טקס פרסי הקולנוע האירופי. המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם: "סופר הצללים", "לבנון", "סוד שבעיניים", "סול קיצ'ן", "על אלים ואנשים" ו"דבש" שבו תעסוק הביקורת הקצרה להלן. התחרות די צמודה, לפחות בין "סופר הצללים", "לבנון", "על אלים ואנשים" ו"הסוד שבעיניים" ולא אופתע כלל אם "לבנון ייצא מהאירוע עם לפחות פרס משמעותי אחד מבין חמשת הפרסים להם הוא מועמד. את השידור החי אפשר לראות כאן.

 

לגבי "דבש" אני טיפה בקונפליקט: מצד אחד זה סרט שלרגעים הרגשתי שהוא קצת יותר מדי לוחץ על כפתורי הארט-האוס הכי צפויים (שקט, טבע, ילד). מצד שני, הוא באמת יפה ונוגע ללב. אז נגיד שזה ארט-האוס למתחילים.

 

 

למרבה הצער, אחרי שהעיתון כבר ירד לדפוס הגיעה הידיעה שיציאת הסרט בארץ נדחתה ל-16.12. הנה הביקורת.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.12.2010

"דבש", של הבמאי הטורקי סמיח קפלנוגלו – השלישי ב"טרילוגיית יוסוף" שלו (קדמו לו "ביצה" ו"חלב" ועכשיו מגיע "דבש") – הוא אחד הסרטים הכי מעוטרי שבחים ופרסים בזירת הקולנוע האירופי בשנה האחרונה. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין, הוא נציג טורקיה לאוסקרים והוא מועמד לפרס הסרט האירופי הטוב ביותר (מול "לבנון"). אני מאושר שהוא מובא להקרנות מסחריות בארץ, כי הוא מזן הסרטים – איטי, מהורהר, פסטורלי – שפסטיבלי הקולנוע בארץ חוטפים, אבל מפיצים נוטשים. אבל זה הקולנוע היחיד שהוא באמת אלטרנטיבה לקולנוע המיינסטרימי, קולנוע שלא רק לוקח אותנו למקומות אחרים מבחינה תרבותית (זה הרי גם כל גיליון של "נשיונל ג'ואגרפיק" עושה), אלא קולנוע שמבקש מאיתנו לחוות את העולם באמצעי מבע אחרים ממה שאנחנו רגילים. הכל איטי ומדוד יותר, דורש את תשומת ליבנו, את חדות התפיסה שלנו. אבל האמת היא שזה לא כזה מאתגר. "דבש" הוא סרט ארט-האוס יחסית קל לעיכול. למעשה, הוא סרט שאפילו צופים צעירים – למשל, אלה שיצאו הרגע מ"יומנו של חנון" – יוכלו להתמודד איתו. אחרי הכל, גיבור הסרט הוא ילד בן 6.

 

כפר נידח אי שם בטורקיה: אבי המשפחה מתפרנס מרדיית דבש, אבל זו שנה עם יבול דל, אז האב נודד עמוק לתוך היערות למקם כוורות חדשות. כשאנחנו פוגשים את האב לראשונה הוא תלוי בין שמים וארץ. הבן צועד כל בוקר דרך היער אל בית הספר האיזורי, שם הוא מתמודד עם ביישנותו בקריאה פומבית שגורמת לו לגמגום. קפלונגלו בונה מאוד יפה את הוויזואליות של סרטו: עולמו של הילד מתואר בתקריבים ונקודת מבט נמוכה (את המורה אנחנו רואים לאורך כל הסרט, למעט שוט אחד בסוף, רק עד קו החגורה, לא את פניו). את עולמו של האב אנחנו רואים בלונג-שוטים ארוכים. מצד אחד, אני מודה, "דבש" נראה לרגעים כמו מיטב הלהיטים של סרטי הסינמטקים לדורותיהם. הקשר של הילד עם עיט המחמד של האב – מזכיר את "קס" של קן לואץ'; הילד שיש לו רק זוג נעליים אחד – מזכיר את "ילדי גן העדן" של מג'יד מג'ידי האירני (ובכלל הסרט הזה נראה יותר אירני מטורקי); הכיתה הכפרית – מזכיר את "פעלים למתחילים"; הדבש – מזכיר את "הזהב של יולי". ובכל זאת, למרות שבתחילה זה נראה כמו קצת כמו הרבה דברים אחרים, בהמשך הסרט – בעיקר בזכות הקשר המקסים בין שני גיבורי הסרט, האב ובנו – הוא נהיה די שובה לב. ולבסוף, גם די שובר לב. אני לא בטוח אם אפשר לתייג את "דבש" ממש כסרט ילדים, אבל דווקא בחופשת חנוכה זה עשוי להיות רעיון מעניין לקחת ילדים בני 10 ומעלה לסרט כזה. אני חושב שאנחנו עשויים להיות מופתעים מתגובתם. והלוואי שיביאו עוד סרטים כאלה, סרטים שכולם פיוט, לארץ.

(נ.ב: כאמור, לחופשת חנוכה הסרט הזה כבר לא יגיע.)