מדהים. הטוויטריה והבלוגיה האמריקאית מתמלאים ביממה האחרונה בדיווחים של מבקרים מהקרנות "טרון: המורשת": חלקם כבר ראו את הסרט פעמיים, פעם בהקרנה רגילה ופעם באיימקס. חלקם נשפכים מהתלהבות, אחרים פחות. אבל בארץ? כלום. דממה. כאילו הסרט לא יוצא. כאילו "טרון" זה "הארי פוטר", סרט שמוכר את עצמו ללא כל תיווך. משונה כל כך. הקרנת העיתונאים (למי שלא מוחרם על ידי פורום פילם) תתקיים רק ב-14.12, יומיים לפני צאת הסרט להקרנות מסחריות, כלומר שאף ביקורת דפוס לא תוכל להתפרסם עליו. אני באמת לא מבין אותם ואת אסטרטגיית השיווק שלהם. למה להפקיר ככה סרט?

================

אני מוריד את הכובע בפני אורי קליין שהיה המבקר הבכיר היחיד שנכנע לקסם החינני של "כלבת" וזיהה את המשחק המטה-קולנועי של הסרט. עד ביקורתו של קליין נדמה היה ש"כלבת" מפצל את הביקורות בארץ ל"צעירים" נגד "זקנים" (אמנם, דובדבני ואני בני אותו גיל, אבל… נו… שיהיה).

ב"העיר" הקדישו ל"כלבת" פרויקט מיוחד – מסכנים, יש להם עוד עיתון אחד לעשות ש"העיר" מתקפל סופית וזהו. ובפרויקט אני רואה ש"כלבת" הוא רק סנונית אימה ראשונה ויש עוד חמישה פיצ'רים בדרך: "עולם אחר" של איתן ראובן, "חתולים על סירות פדלים" של נדב הולנדר ויובל מנדלסון, "מורעלים" של דידי לובצקי ו"השקה" של אלעד זכאי. איתן ראובן מספר בכתבה ב"העיר" שהסרט שלו מושקע  – עם תקציב של שני מיליון שקל – להבדיל מהסרטים האחרים המופקים באופן עצמאי/מחתרתי/זול (לא דבר רע, אגב. בסרטי אימה "זול" אינה מילה גסה. שלא לדבר על זה ששני מיליון שקל זה לא ממש "יקר"). "כלבת" יצא לצילומים עם מאה אלף דולר מכיסו של המפיק חיליק מיכאלי ולבסוף קיבלו מענק השלמה מקרן רבינוביץ'. "חתולים על סירות פדלים" יצא להפקה כמעט בלי כסף וקיבל באחרונה מאה אלף שקל מקרן הקולנוע הישראלי.

אבל שיהיה ברור: כדי ש"כלבת" יהיה לא סתם סרט כיפי, שנון ומשעשע אלא סרט בעל משמעות וחשיבות הוא צריך גם קהל. עצם הפקתו בלבד אינה מספקת. אם יבואו אליו 5,000 צופים הוא יישאר אנקדוטה בתולדות הקולנוע הישראלי. אם יוכח שהפקת סרטי אימה ישראליים היא לא רק מענה למחסור מצד יוצרים אלא גם מצד הקהל, רק אז יתחיל כאן עידן חדש של סרטי ז'אנר. ואז גם נוכל לרדת לרזולוציות הדקות ביותר של הז'אנר, וכל סרט יוכל להיות חלוצי: סרט הערפדים הישראלי הראשון, סרט הזומבים הישראלי הראשון, וכו'.

אני מבין שיום שישי היה חלש למדי בבתי הקולנוע: העם היה דבוק לדיווחי הטלוויזיה מהשריפה בכרמל. אבל איך היו המכירות בשבת? אני מחכה לעדכונים.

סיכום, 22:19: "לבנון" זכה בשני פרסים בטקס פרסי הקולנוע האירופי שהסתיים עתה. הזוכה הגדול היה "סופר הצללים" של רומן פולנסקי שזכה בששה פרסים, כולל פרס הסרט.

================

גיורא ביח זכה הערב בפרסי הקולנוע האירופי בפרס הצילום על עבודתו ב"לבנון". "לבנון" זיכה את שמוליק מעוז, הבמאי והתסריטאי, בפרס התגלית, המוענק לסרט בכורה. הזוכה הגדול של הערב היה "סופר הצללים".

אגב, "לבנון" הוא הסרט השני שזוכה בפרס התגלית של האקדמיה האירופית לקולנוע. קדם לו ב-2007 ערן קולירין על "ביקור התזמורת". "ביקור התזמורת" גם יצא מהטקס עם שני פרסים, האחד לשחקן האירופי הטוב ביותר לששון גבאי.

הנה הפרסים שחולקו הערב:

הסרט: "סופר הצללים"

פרס התגלית (לבמאי שזה סרט הבכורה שלו): "לבנון", שמוליק מעוז

שחקן: יואן מגרגור, "סופר הצללים"

שחקנית: סילבי טסטו, "לורד"

במאי: רומן פולנסקי, "סופר הצללים"

תסריט: "סופר הצללים"

צילום: "לבנון"

עריכה: "קרלוס"

עיצוב: "סופר הצללים"

מלחין: "סופר הצללים"

סרט תיעודי: "נוסטלגיה לאור" של פטריסיו גוזמן.

סרט אנימציה: "הקוסם", סילוויאן שומה

חביב הקהל: "מיסטר נובודי" של ז'אקו ואן דורמל

ברגעים אלה מתקיים בטאלין שבאסטוניה טקס פרסי הקולנוע האירופי. המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם: "סופר הצללים", "לבנון", "סוד שבעיניים", "סול קיצ'ן", "על אלים ואנשים" ו"דבש" שבו תעסוק הביקורת הקצרה להלן. התחרות די צמודה, לפחות בין "סופר הצללים", "לבנון", "על אלים ואנשים" ו"הסוד שבעיניים" ולא אופתע כלל אם "לבנון ייצא מהאירוע עם לפחות פרס משמעותי אחד מבין חמשת הפרסים להם הוא מועמד. את השידור החי אפשר לראות כאן.

לגבי "דבש" אני טיפה בקונפליקט: מצד אחד זה סרט שלרגעים הרגשתי שהוא קצת יותר מדי לוחץ על כפתורי הארט-האוס הכי צפויים (שקט, טבע, ילד). מצד שני, הוא באמת יפה ונוגע ללב. אז נגיד שזה ארט-האוס למתחילים.

למרבה הצער, אחרי שהעיתון כבר ירד לדפוס הגיעה הידיעה שיציאת הסרט בארץ נדחתה ל-16.12. הנה הביקורת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.12.2010

"דבש", של הבמאי הטורקי סמיח קפלנוגלו – השלישי ב"טרילוגיית יוסוף" שלו (קדמו לו "ביצה" ו"חלב" ועכשיו מגיע "דבש") – הוא אחד הסרטים הכי מעוטרי שבחים ופרסים בזירת הקולנוע האירופי בשנה האחרונה. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין, הוא נציג טורקיה לאוסקרים והוא מועמד לפרס הסרט האירופי הטוב ביותר (מול "לבנון"). אני מאושר שהוא מובא להקרנות מסחריות בארץ, כי הוא מזן הסרטים – איטי, מהורהר, פסטורלי – שפסטיבלי הקולנוע בארץ חוטפים, אבל מפיצים נוטשים. אבל זה הקולנוע היחיד שהוא באמת אלטרנטיבה לקולנוע המיינסטרימי, קולנוע שלא רק לוקח אותנו למקומות אחרים מבחינה תרבותית (זה הרי גם כל גיליון של "נשיונל ג'ואגרפיק" עושה), אלא קולנוע שמבקש מאיתנו לחוות את העולם באמצעי מבע אחרים ממה שאנחנו רגילים. הכל איטי ומדוד יותר, דורש את תשומת ליבנו, את חדות התפיסה שלנו. אבל האמת היא שזה לא כזה מאתגר. "דבש" הוא סרט ארט-האוס יחסית קל לעיכול. למעשה, הוא סרט שאפילו צופים צעירים – למשל, אלה שיצאו הרגע מ"יומנו של חנון" – יוכלו להתמודד איתו. אחרי הכל, גיבור הסרט הוא ילד בן 6.

כפר נידח אי שם בטורקיה: אבי המשפחה מתפרנס מרדיית דבש, אבל זו שנה עם יבול דל, אז האב נודד עמוק לתוך היערות למקם כוורות חדשות. כשאנחנו פוגשים את האב לראשונה הוא תלוי בין שמים וארץ. הבן צועד כל בוקר דרך היער אל בית הספר האיזורי, שם הוא מתמודד עם ביישנותו בקריאה פומבית שגורמת לו לגמגום. קפלונגלו בונה מאוד יפה את הוויזואליות של סרטו: עולמו של הילד מתואר בתקריבים ונקודת מבט נמוכה (את המורה אנחנו רואים לאורך כל הסרט, למעט שוט אחד בסוף, רק עד קו החגורה, לא את פניו). את עולמו של האב אנחנו רואים בלונג-שוטים ארוכים. מצד אחד, אני מודה, "דבש" נראה לרגעים כמו מיטב הלהיטים של סרטי הסינמטקים לדורותיהם. הקשר של הילד עם עיט המחמד של האב – מזכיר את "קס" של קן לואץ'; הילד שיש לו רק זוג נעליים אחד – מזכיר את "ילדי גן העדן" של מג'יד מג'ידי האירני (ובכלל הסרט הזה נראה יותר אירני מטורקי); הכיתה הכפרית – מזכיר את "פעלים למתחילים"; הדבש – מזכיר את "הזהב של יולי". ובכל זאת, למרות שבתחילה זה נראה כמו קצת כמו הרבה דברים אחרים, בהמשך הסרט – בעיקר בזכות הקשר המקסים בין שני גיבורי הסרט, האב ובנו – הוא נהיה די שובה לב. ולבסוף, גם די שובר לב. אני לא בטוח אם אפשר לתייג את "דבש" ממש כסרט ילדים, אבל דווקא בחופשת חנוכה זה עשוי להיות רעיון מעניין לקחת ילדים בני 10 ומעלה לסרט כזה. אני חושב שאנחנו עשויים להיות מופתעים מתגובתם. והלוואי שיביאו עוד סרטים כאלה, סרטים שכולם פיוט, לארץ.

(נ.ב: כאמור, לחופשת חנוכה הסרט הזה כבר לא יגיע.)

הכותרות והתמונות שמגיעות ביממה האחרון מאיזור הכרמל די מקטינות כל כותרת אחרת. ובכל זאת, למטרות הסחת הדעת, הנה מה שקורה ב-24 השעות האחרונות באקלים צונן יותר:

– חבורת הפונקציונרים המתכנה ה"נשיונל בורד אוף רוויו" (גלגול של גוף עתיק שהיה מעין קבוצת צנזורה לקולנוע האמריקאי בראשית דרכו וכיום גוף של כיבודים נטול כל תוקף אמיתי) הכריזה על הזוכים בפרסים השנתיים. הנשיונל בורד אוף רוויו – חבורה קיקיונית אף יותר מאנשי גלובוס הזהב – זוכים לתשומת לב תקשורתית בזכות העובדה שהם הראשונים שמכריזים על פרסים בעונת האוסקרים, ולמרות שהם מתפקדים כחזאים גרועים מאוד לזוכים, הם כן נותנים איזושהי אינדקציה ראשונית למגמות ולרוחות הנושבות בקרב קהל מחלקי הפרסים.

הסרט שזכה: "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר. "נאום המלך", שאמור להיות המתחרה העיקרי של "הרשת החברתית" על האוסקר, לא זכה בכלום. האם זה מעיד משהו על סיכוייהם באוסקר? קשה להכריע. מצד אחד, "הרשת החברתית" אכן מסומן לזכייה, וזה לכאורה מציב אותו כמוביל מובהק במירוץ. כך שההימורים על הסרט הזה באוסקר נראים כעת הגיוניים. אבל מצד שני, חוץ מ"נער החידות ממומבאי" ו"לא ארץ לזקנים", לא קרה בעשור האחרון שסרט שזכה באן-בי-אר זכה גם באוסקר. אז זו סיבה לדאגה עבור פינצ'ר וחבורתו.

למעשה, הקטגוריה היחידה שהאן-בי-אר ממש טוב בחיזוי שלה היא של סרט התעודה (תשעה מתוך עשרת הסרטים שזכו באן-בי-אר בעשור האחרון, זכו אחר כך גם באוסקר). וכאן הזוכה הוא "מחכים לסופרמן" של דיוויס גוגנהיים.

עוד נקודה מעניינת מבחינתי היא העובדה שאין זכר ל"הילדים בסדר" בפרסים שלהם, ולעומת זאת יש איזכור ל"תני בבקשה" בתור אחד הסרטים העצמאיים הטובים של השנה. אז אולי לא כדאי לזלזל בהם כל כך?

האן-בי-אר גם היו הראשונים שפרסמו רשימה של עשרת הסרטים הכי טובים של השנה, הרבה לפני שהאוסקרים חזרו לשיטת עשרת המועמדים. עשרת סרטי השנה של הנשיונל בורד אוף רוויו הם: "עוד שנה" של מייק לי (תהרגו אותי אם אני מבין למה), "המתאגרף" של דיוויד או. ראסל, "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד, "התחלה" של כריסטופר נולן, "נאום המלך" של טום הופר, "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי, "השת החברתית" של דיוויד פינצ'ר, "גנב עירוני" של בן אפלק, "צעצוע של סיפור 3 " של ליי אונקריץ', "אומץ אמיתי" של האחים כהן ו"קר עד העצם" של דברה גרייניק. (יצא להם 11 סרטים השנה משום מה). יש להניח שיהיה מתאם גדול למדי בין הרשימה הזאת ובין המועמדים לאוסקר.

סרטי התעודה הטובים ביותר של האן-בי-אר הם: "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי (כבוד!), "המעגל הפנימי" של צ'רלס פרגוסון, "ג'ואן ריברס", "רסטרפו" (שיוצריו, באופן מפתיע, קיבלו את פרס במאי הביכורים, לראשונה לסרט תיעודי), "הסיפור של טילמן" של אמיר בר-לב, ו"מחכים לסופרמן".

כל הפרסים כולם כאן.

2. ופסטיבל סאנדנס פירסם כצפוי את רשימת שאר הסרטים שיוקרנו במסגרות המשנה שלו – הבכורות וסרטי החצות וכו'. יש שם קווין סמית חדש ועוד הרבה יוצרים מרתקים שבטח נתחיל לשמוע ב-20 בינואר פמפומים ובאז על סרטיהם. אבל אין שום סרט ישראלי. "בוקר טוב מר פידלמן" של יוסי מדמוני יהיה שם לבד (בשנה שעברה "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי זכה בפרס העריכה בתחרות התיעודית).

3. "לבנון" זכה בשני פרסים בפרסי אסיה-פסיפיק שחולקו אתמול באוסטרליה: פרס התסריט, והפרס הגדול של חבר השופטים. הפרס מחולק על ידי צוות שופטים שבראשו עמד לורד דיוויד פאטנם. זה פרס צעיר יחסית, המחולק בחסות יונסק"ו, שעוד לא ממש ברור מה חשיבותו. הסרט הסיני "אפטרשוק" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. מחר בערב יש סיכוי מצוין ש"לבנון" יזכה בלפחות פרס משמעותי אחד בפרסי הקולנוע האירופיים. זה פרס מרכזי ומשמעותי הרבה יותר מפרסי אסיה-פסיפיק.

4. איזור התגובות של "סינמסקופ" ממשיך להיות נקודת מוצא לבלוגרים לעתיד. הנה בא עוד אחד: איתן וייץ, מהמגיבים הקבועים, הנאמנים, החרוצים והוותיקים בבלוג, פתח בלוג משלו. מזל טוב. אזהרה: עכשיו כל הטרולים שלי יקפצו אליך.

"מגניב! היט-גירל לומדת בבית הספר שלי"

"יומנו של חנון" מגיע להקרנות בסינמטק תל אביב בחנוכה. אפרופו הסרט:

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.12.2010

אתחיל מהשורה התחתונה כדי שחסרי הסבלנות לא יצטרכו לטרוח עם הטקסט הארוך והטיפה סנטימנטלי שתכף יגיע: אם יש לכם ילדים בכיתה ג' עד ח', יש סיכוי שהם מאוד יחבבו את הסרט "יומנו של חנון". ההורים יתרשמו מהסרט פחות, אם כי הוא בהחלט חביב ולא מעליב. זה יהיה נכון כפליים אם ילדיכם הם מאותם רבבות ילדים שהתאהבו בסדרת ספרי "יומנו של חנון", שהפכו ללהיט ענק בישראל. לפיכך, עלינו להיות אסירי תודה לסינמטק תל אביב שהציל את הסרט הזה (כן, גם את הסרט הזה) מגניזה. למפיצי הקולנוע בארץ כנראה אין ילדים בני 9 בבית, והם מן הסתם לא הצליחו להבין מה סוד הקסם של הסרט (האם הם בכלל מודעים לקיומם של הספרים?). בסינמטק תל אביב הבינו והם מציעים את הסרט לצפייה במשך כל חופשת החנוכה שמתחילה היום. מצחיק, לא? סרט ילדים, שהיה הצלחה קופתית נאה מאוד באמריקה ושסרט המשך שלו כבר תכף יוצא, הופך בישראל לסרט סינמטקים. מדינה מטורללת.

יש סרטי ילדים שמבוגרים אוהבים. לעיתים אף יותר מילדיהם. סרטי ילדים שמצליחים ללחוץ להורים על בלוטות הנוסטלגיה, מבלי לאבד את רמת התקשורת הבסיסית שלהם עם קהל צעיר, ואף צעיר מאוד. סרטי האנימציה ההוליוודיים משחקים על הקלף הזה. "צעצוע של סיפור 3 ", למשל. אבל יש סרטים שנעשים עבור ילדים, ושמבוגר לא יבין מה הקטע. "יומנו של חנון", נדמה לי, הוא כזה. הוא כמו מועדון פרטי לבני הטרום גיל התבגרות. בית עץ קולנועי.

למעשה, זה בדיוק מסוג הסרטים שאני מניח שמאז שאני עצמי הייתי בן 9 ועד לפני שנים ספורות גם אני לא הייתי מתייחס אליהם, או מודע לקיומם, או מתעניין בהם לו היו מגיעים ארצה. אלא שאז קרה דבר משונה: הבת שלי עלתה לכיתה ד'.

לא מדברים על זה, אבל אולי צריך: מבקרי קולנוע הם לא דבר קבוע, אלא אורגניזם חי, מתפתח ומשתנה. קוראים לזה, אני מניח, התבגרות. יש אמנם מבקרי קולנוע שאני עוקב אחריהם כבר יותר מ-20 שנה והם נותרים יציבים וקבועים וטעמם מבוסס כמו קיר בטון. אני, לעומת זאת, מגלה שטעמי ונקודות ההשקפה שלי נמצאים בתנועה מתמדת. תנועה איטית, קרחונית, כזאת שאפשר לזהות רק במרחק שנים, אבל קיימת. זה אגב, לא קיים רק בסרטים. באופן משונה התחלתי לחבב עמבה לאחרונה, תהרגו אותי אם אני מבין איך ולמה.

אז מצד אחד הגיל מביא בגרות ויישוב דעת וסבלנות, וכיום אני מחבב סרטים מאתגרים יותר מאשר כשהייתי צעיר. ומצד שני, מבקרי קולנוע עם ילדים – אגב, באופן משונה, אין הרבה כאלה – נחשפים בעל כורחם לעולם שלם של קולנוע שהם לא נחשפו אליו מאז הילדות שלהם. עולם שמבחינה אמנותית ערכיו דלים, אבל שקשה לפתע להתעלם מהעובדה שיש לו השפעה על מוחות קטנים, שעדיין לא נהיו מאוד בררנים (כן, גם מבקרי קולנוע עם ילדים עדיין אוהבים להתנשא עליהם קצת).

וכך, נחשפתי לתופעת "יומנו של חנון" באמצעות בת ה-9, שבשנתיים האחרונות זללה את ארבעת ספרי הסדרה. כמו שיש מעשנים פסיביים, הורים הם גם קוראים פסיביים: איכשהו יצא שגם אני קראתי (או הוקראתי) את רוב הספרים ההם. וכשנודע לה, במרץ האחרון, שנעשה סרט על פי הספרים היא התמלאה התרגשות ושמחה. ולא רק היא: כל בני הכיתה שלה רצו לדעת מתי כבר מגיע הסרט ארצה. בשמונה החודשים האחרונים נאלצתי ללמד את ביתי מושגים מהעבודה שלי שלא האמנתי שילדה בת 9 תצטרך לדעת: מילים כמו "מפיצים" ו"גנוזים". היא בשום אופן לא הצליחה להבין איך זה יתכן שסרט קיים אבל שיש אנשים שמונעים ממנה לצפות בו. בהדרגה יותר ויותר ילדים דיווחו שהם ראו את הסרט – ההורים הורידו. הלחץ גבר בבית שנוריד גם אנחנו את הסרט באינטרנט. סירבתי. והנה, נס חנוכה: הסרט בכל זאת מגיע, אחרי שהוקרן בבכורה בפסטיבל סרטי ילדים ונוער, בו הילדה צפתה בסרט. למעשה, היה מתאים שאתן לה לכתוב את הביקורת, אבל יש גבול. אז אדווח באופן כן: היא התמוגגה. למעשה, יותר משאני חיבבתי את הסרט, נהניתי מהאופן שבו היא נהנתה ממנו. אני חשבתי שהסרט – שביים תור פרוידנטל, במאי סימפטי שמתמחה בסרטים ילדותיים לא שאפתניים מדי ("בית מלון לכלבים", עוד סרט שבתי חיבבה למדי, היה סרטו הקודם) – לא ממש מצליח להעביר את המקוריות של הספרים, המשלבים כתיבה ואיורים, אבל היא דווקא הוקסמה מהאופן שבו רגעי האנימציה התערבלו לתוך הסרט. ושנינו הסכמנו שזכארי גורדון הוא גרג הפלי לא רע בכלל. כן, במקרה של הסרט הזה, היא הקליינטית. והיא יצאה מהסרט עם ניצוצות בעיניים. אז בשמה ובזכותה אני אומר לכם: סרט מתוק נורא.

פורסמו שמות הסרטים שישתתפו בתחרות העלילתית והתיעודית בפסטיבל סאנדאנס. במסגרת התחרות העלילתית הבינלאומית יש סרט ישראלי אחד: "בוקר טוב אדון פידלמן", שביים יוסי מדמוני ("המנגליסטים") על פי תסריט מאת ארז קו-אל ("חמש שעות מפריז"). ששון גבאי בתפקיד הראשי. הסרט הוא אחד מ-13 סרטים שנבחרו לתחרות מבין 1,073 סרטים שהוגשו.

בתחרות התיעודית האמריקאית משכו את עיניי שני סרטים: האחד "להיות אלמו", על האיש שמפעיל את בובת אלמו מרחוב סומסום. והשני, "עמוד ראשון", המלווה את מערכת ה"ניו יורק טיימס" במשך שנה שלמה.

הנה הרשימה המלאה של סרטי התחרות. סרטי המסגרות האחרות, הלא תחרותיות, יתפרסמו בימים הקרובים.

מה היה לנו עם "כלבת" עד כה? ובכן:

"כלבת" 1: רשמים חפוזים וראשונים שלי אחרי הצפייה בסרט.

"כלבת" 2: יוצרי "כלבת" בוחרים את סרטי האימה שהשפיעו עליהם.

ועכשיו: הביקורת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.11.2010

יש כאלה שמדברים, ויש כאלה שעושים. ויש כאלה שמדברים ואחר כך עושים. למשל, אהרון קשלס. קשלס התחיל את דרכו כמבקר קולנוע מסקרן למדי (אצל מתחרינו החמודים מעבר לכביש המטאפורי ב"רייטינג"), שידע לשבח דווקא את הסרטים שמבקרים אחרים לא תמיד ששו להלל: את הזול, המהיר, העצבני והמדמם. קם קשלס ושם, כמו שאומרים האמריקאים, את הכסף במקום שבו פיו נמצא. הוא חבר לנבות פפושדו והשניים יצאו לביים את סרט האימה הישראלי הראשון באורך מלא. כאן נכנס לתמונה הפרדוקס הישראלי הגדול: שכן במדינות בעלות מסורת קולנועית מבוססת ומגוונת (וכלכלית) יותר, סרטי האימה הם הלחם והחמאה של הקולנוע המסחרי. ארצות הברית היא כמובן המודל לכך, אבל בשנים האחרונות גם בצרפת, קוריאה, ספרד וקנדה התעוררו יוצרים צעירים שהזריקו אימה לתפריט הקולנועי של מדינתם. אלא ששם סרטי אימה הם חלק ממערכת כלכלית ברורה: לסרטי אימה יש קהל – קטן, צעיר, אבל כזה שעדיין מונה כמה מיליונים שיכולים להפוך סרט ללהיט – ולכן סרטי אימה מופקים בתקציבים זולים ומהווים קרש קפיצה לבמאים בתחילת דרכם. למעשה, תתקשו מאוד למצוא (לפחות באמריקה) סרט אימה שהפסיד כסף. אם מפיקים אותו מספיק בזול, תמיד יימצא הקהל שיהפוך אותו רווחי: אם לא בבתי הקולנוע אז בדי.וי.די אם לא בדי.וי.די אז בהקרנות ליליות בערוצי הסרטים בכבלים. הרי "דם" הוא מילה נרדפת לכסף, לא?

אבל בארץ? המעשה של קשלס ופפושדו הוא חלוצי. הוא מנותק מכל מערכת קולנועית מקומית. המפיצים המקומיים ממעטים להביא סרטי אימה ארצה וקרנות הקולנוע, המממנות את הפקת הסרטים, מאז ומתמיד נרתעו מז'אנרים המזוהים עם הקולנוע האמריקאי. זו היתה אידיאולוגיה מוצהרת: בבתי הספר לקולנוע בישראל אפילו מלמדים שז'אנרים אמריקאים – המערבון, סרט הבלש, הפילם נואר – לא יכולים לעבוד בשום פנים ואופן בישראל – לא מבחינה מסחרית, מבחינה תוכנית. שפשוט אין לזה מקום בקולנוע כמו זה בישראל. במילים אחרות, בשעה שסרטי אימה הם הדבר הכי מסחרי באמריקה, בישראל הם היו מוקצים. לפיכך הרעיון ללכת ולביים סרט אימה ארוך הוא לא פחות מאוונגרדי באקלים הישראלי. "כלבת" מגיע היום לבתי הקולנוע בארץ כשלאף אחד אין מושג למה לצפות. האם יש קהל בארץ לסרטי אימה? האם קהל סרטי האימה הישראלי יתחבר לסרט אימה ישראלי?

התקווה שלי היא ש"כלבת" יהיה תחילתו של עידן חדש, התחלה של פרק חדש בספר העדיין-נכתב על תולדות הקולנוע הישראלי, פרק שבו יתברר שהקונספציה שבה החזיקו מנהלי הקרנות והמורים שלנו באוניברסיטה מתפוררת, ושיש בהחלט מקום לייבא ז'אנרים אמריקאים לתוך הקולנוע הישראלי אבל לעבד אותם לתוך רגישות מקומית, לא רק בתוכן, אלא גם בצורה. זה בדיוק מה שעשו היוצרים הצעירים במדינות הנ"ל בעשור האחרון. סרט אימה קוריאני – בין אם הוא סרט ערפדים, דרמת נקמה או סרט רוצח סדרתי – יהיה מאוד אמריקאי במבנה הבסיסי שלו, אבל מאוד קוריאני בנושאיו ובאופן שבו הוא מעבד את הז'אנר לתרבות המקומית. במידה מסוימת "כלבת" עושה בדיוק את זה לקולנוע הישראלי. זה גם סרט אימה על פי הספר, ובאותה נשימה ממש הוא סרט שבו הספר נזרק בחוצפה מקומית לכל הרוחות ואז הוא הופך למשהו אחר. בסרטי אימה נרצחים אנשים בסיטונות. ב"כלבת" הקורבן הראשון הוא הז'אנר עצמו, שחוטף אבן בראש ומדמם לאיטו. נדמה לי שיש כבר הישג אחד משמעותי ב"כלבת" וזה שפפושדו וקשלס מהר מאוד גילו שהם לא לבד, ושהצמא לקולנוע ישראלי אחר משותף ללא מעט אנשים: בראש ובראשונה מפיקיהם (האנשים שהפיקו לפני שנה את "סיפור גדול", גם הוא סרט עם מבנה אמריקאי וצמד במאים) וגם צוות שחקניהם. סרטי אימה אינם רק מזנקה לבמאים צעירים וחסרי ניסיון, הם גם מקום בו שחקנים צעירים ומובטלים יכולים למצוא עבודה, לרוב בתור "קורבן ב'". תשאלו את ג'וני דפ. אבל ראו זה פלא: ל-19 ימי הצילום של "כלבת" ביער בן שמן התייצבו מיטב כוכבי הטלוויזיה והנוער בארץ, לסרט שתקציבו היה זעום בעת הצילומים (מאה אלף דולר). הם לא באו לעשות קופה. הם באו כי דרמות משפחתיות על קשרים בין הורים וילדיהם עושים בארץ בשפע. גם "המלט" וטום סטופרד יש להם איפה לעשות בארץ. רק אימה לא היה עד עכשיו כאן. מהבחינה הזאת, "כלבת" אוטומטית קופץ לטריטוריית "צעקה", סרט שכוכבים באים להתפנן בו.

לכן, בראש ובראשונה, הרשו לי לדווח: "כלבת" הוא תענוג. הסרט עובד. כשם שהדרך העיקרית לבחון קומדיה היא בכמות הפעמים שצחקתם בסרט, כך בסרט אימה צריך למנות את דקות המתח ואת הפעמים בהם הפניתם את מבטכם מהמסך על שום האלימות המוצגת בו. אז "כלבת" עובד, עם מינון יפה מאוד של מתח, אלימות והומור. כבר מסצינת הפתיחה המאוד-מאוד מלחיצה ברור שקשלס ופפושדו באו לצמרר אותנו כהוגן. וכמו כל סרט אימה שמכבד את עצמו זה נעשה קודם כל על ידי עיצוב סאונד מלחיץ מאוד שגורם לנו כל הזמן לחרוד ממה שתכף יקפוץ אלינו מהמסך.

נדמה לי שבבואם לביים את סרטם הראשון קשלס ופפושדו, אנשים שבהחלט בקיאים בקולנוע, הבינו שאנשים שרצים בתוך יער זה דבר מאוד פוטוגני. יער הוא לוקיישן מצוין לסרט בכורה דל תקציב: תמיד מצטלם טוב עם מעט מאוד עזרה מצד תפאורה ואפקטים ומבחר מצומצם של לוקיישנים יכול להיראות עשיר ומגוון מאוד. סרט הבכורה של דיוויד מקנזי היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של בנדק פליגאוף היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של ניל מרשל היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של ג'ון מקטירנן היה סרט אימה ביער,סרט הבכורה של סם ריימי היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של איליי רות היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה (טוב, סרטו השני) של ניל ג'ורדן היה סרט אימה ביער. אתם מבינים לאן אני חותר. ולא רק כי זה פוטוגני, אלא כי זה לא משנה אם אתם מישראל או מסקוטלנד, כל סיפורי האימה תמיד מתרחשים ביער. תשאלו את האחים גרים.

אז דמיינו את כיפה אדומה, עמי ותמי, שלגיה, הצייד של שלגיה וזהבה ושלושת הדובים נכנסים ליער. לא סתם יער, אלא למקום בשם שמורת השועלים, מקום מלא מלכודות וסכנות שמשהו מאוד משונה מתחולל בו. מה קורה בו? ובכן, חוששני שאני לא באמת יכול לספר. למה? כי הצירוף "סרט אימה" הוא למעשה לא באמת ז'אנר, אלא סוג של חוויה. בסרט אימה אנחנו מצפים לפחד ואנחנו מצפים שיהיה מוות ואלימות. אבל בתוך המשפחה הרחבה של המושג "סרטי אימה" מסתתרים המון ז'אנרים שונים מאוד. למשל, סרטי המשספים, בו יש מטורף אחד שמנסה לחסל חבורת אנשים – לרוב צעירים והורמונליים שעסוקים יותר במחשבות על סקס מאשר במחשבות על הישרדות (נגיד, "ליל המסכות"). או סרטי האימה הפסיכולוגית, בהם מי שמטיל את האימה אינו דמות פסיכופתית שקיימת רק בסרטים אלא דווקא דמות ריאליסטית (נגיד, "פסגת הפחד"). או סרטי האימה העל טבעיים, ששם יש איזשהו אלמנט לא מציאותי שמשפיע על התנהגות הדמויות (נגיד, "הניצוץ"). ובשנים האחרונות נוסף טוויסט על ז'אנר סרטי המשספים: סרטי המלכודות (נגיד, "המסור"). עכשיו, אם אפילו ארמוז לאיזה ז'אנר משתייך "כלבת" אהרוס משהו מההפתעה שיש בסרט הזה, ובאופן המקורי למדי, ולרגעים פארודי, שבו הוא מתייחס לסרטי אימה על תתי הז'אנר השונים שלהם.

חלק ב': זהירות ספוילרים. לקריאת אלה שכבר ראו את הסרט.

אז מה בעצם קורה בשמורת השועלים? ולפני זה: אחרי הצפייה אפשר כבר לתהות בקול רם – מה הז'אנר של "כלבת"? זה מתחיל כמו סרט משספים בנוסח "המסור": ביער מסתובב פסיכופת בסרבל טיסה (ירון מוטולה) שכנראה מטמין מלכודות כדי ללכוד את מי שנקלע לשמורה. שני משפטים מפי השוטרים שמגיעים לשטח רומזים לנו שכנראה כבר קרה משהו שם בעבר (פגשתי את הפפושלסים ביציאה מההקרנה והם עדכנו אותי שיש להם רעיונות לפריקוול שיספר מה בעצם קרה בשמורת השועלים קודם. איפה היינו? אה כן, מה הז'אנר? אז זה מתחיל כמו סרט משספים, אבל באופן שנון למדי המשסף שמטיל את אימתו על היער מנוטרל די מהר בסרט. ועדיין היער הזה נגוע באלימות ומוות. למה? זה משהו באוויר? ואולי זו הכלבת שמופיעה בשם הסרט אבל אין לה ממש זכר בעלילת הסרט עצמו? ואולי זה מאותם סרטים בסגנון "קיוב" שבהם בתחילה אכן יש מלכודות מוות שמטילים אימה ופחד, אבל עד מהרה מתברר שהדבר הכי מפחיד הוא דווקא טבע האדם שנוטה מהר מאוד להסלים את המצב ולהפוך לשבט קניבליסטי צמא דם.

ואגב, שמתם לב שכל הדמויות בסרט לובשות מדים או בגדי יצוג? ארבעה שחקני טניס, שני שוטרים, שומר יערות, ושני צעירים בבגדי ערב שנראה כאילו הם נמלטו מחתונה או אירוע רשמי. הם בני זוג או אח ואחות? גם כאן כל סיפור הרקע נותר עמום.

ועכשיו לשאלת ה-200,000: כי ברגע ש"כלבת" מנטרל את הנבל שלו על ההתחלה, והופך את עצמו לסרט שעוסק בז'אנרים ולא רק נצמד לז'אנר עצמו (לכן הוא הזכיר לי סרטים של ווס קרייבן), אני תוהה בדאגה איך יגיבו לזה הצופים. הם באו לראות סרט אימה. הם מקבלים הבהלות ואלימות, אבל קצת משחקים להם עם האוכל. זה מסוכן. עוד אין לנו כאן מסורת של סרטי אימה וכבר אנחנו קופצים לאיזור המטה-אימה? זו החלטה נועזת ומסוכנת (ומפחידה). ויהיה מסקרן לראות האם יש קהל לסרטים כאלה בישאל. האמת, אין לי מושג.

ועכשיו תורכם. מה חשבתם על הסרט? מה הפרשנות שלכם לתעלומות ולמלכודות שבו? והאם יש סיכוי שהסרט יביא לקופות את קהל חובבי סרטי האימה בארץ? וכמה כאלה יש כאן?

האקדמיה האמריקאית פרסמה את הרשימה המצומצמת של עשרת סרטי האנימציה הקצרים שמתוכה ייבחרו ב-25 בינואר חמשת המועמדים הסופיים בקטגוריית סרט האנימציה הקצר. "יום ולילה" הנפלא של פיקסאר שם, כמובן (חפשו אותו בבונוסים בדי.וי.די של "צעצוע של סיפור 3 "). וביל פלימפטון, שגם נמצא ברשימה הקצרה בקטגוריית סרט האנימציה ארוך, נמצא גם כאן עם "הפרה שרצתה להיות המבורגר". הנה הרשימה המלאה (כולל עשרת סרטי הלייב אקשן הקצרים שמתוכם יבחרו המועמדים בקטגוריה הזאת. אבל אותם אני לא מכיר).

טל לוטן בבלוג האנימציה שלה עושה את העבודה המתבקשת ומתחילה ללקט את הסרטים המועמדים להיות מועמדים. הנה הראשון שבהם: "Coyote Falls". מכיוון שלא ראיתי את "כלבים נגד חתולים 2 " לא ראיתי את הסרט הזה, שהוקרן לפניו. הסרטון שעשה קאמבק לרוד-ראנר ולווייל אי. קויוטי, הפעם באנימציה ממוחשבת ובתלת מימד. והאמת, זה מצחיק לאללה:

"קר עד העצם" זכה אתמול בפרס גותאם, פרס ניו יורקי המוענק לקולנוע עצמאי. ועכשיו הסרט, שכבר זכה בסאנדאנס בתחילת השנה, מוביל את המועמדויות לפרסי האינדיפנדנט ספיריט, הפרס הבכיר לקולנוע עצמאי ודל תקציב. חמשת הסרטים המועמדים הם: "קר עד העצם", "הילדים בסדר", "ברבור שחור", "127 שעות" ו"גרינברג". אגב, חוץ מ"גרינברג" לארבעת הסרטים (או לפחות לשלושה מתוכם) האחרים יש סיכוי מצוין להיכנס גם לעשרת המועמדים לאוסקר (טקס האינדיפנדנט ספיריט מתקיים באופן מסורתי ביום שלפני האוסקרים). ועוד אגב, עוד מעולם לא קרה שבאינדיפנדנט ספיריט ובאוסקר זכה אותו סרט.

משמח לראות שהאינדיפנדנט ספיריט עושה כבוד ל"גרינברג", אבל עוד יותר משמח שהוא עושה כבוד ל"תנו בבקשה" של ניקול הולופסנר. זה מדהים, ראיתי את "תני בבקשה" ואת "הילדים בסדר" בזה אחר זה בפסטיבל ירושלים, חשבתי שהראשון מקסים וארסי ומדויק ומקורי ושהשני חמוד אבל גם נורא מתחנחן. שניהם סרטים על זוגיות מאת במאיות, ומאז האחד הפך לאחת ההצלחות הגדולות בקולנוע העצמאי האמריקאי השני ("הילדים בסדר"), ולסרט שמדברים עליו בקונטקסט של אוסקרים (למה?) והשני נזנח לחלוטין (וא.ד מטלון כלל לא טרחו להפיץ אותו). אז האינדיפינדנט ספיריט עושים כאן תיקון קטן וראוי לא רק בקטגוריית התסריט המוצדקת, אלא בהחלטה להעניק לו את הפרס על שם רוברט אלטמן, המוענק לסרט, לבמאית ולאנסמבל. מוצדק ויפה.

גם "רהיטים זעירים" שהוקסמתי ממנו בפסטיבל ירושלים יצא עם שלוש מועמדויות: לסרט בכורה, לתסריט בכורה ולצילום.

=============

חיבוריישן: את "תני בבקשה" הפיק אנתוני ברגמן. לפני כמה ימים הזכרתי כאן טקסט מוצלח שכתב המפיק העצמאי טד הופ. והנה כתבה מקיפה מה"ניו יורק טיימס" על פועלו של ג'יימס שיימוס, שעומד בראש פוקוס פיצ'רז, החברה שהפיצה בעולם גם את "הילדים בסדר" וגם את "גרינברג". מה הקשר? הם שלושה מארבעת האנשים שעמדו בראש חברת "גוד מאשין", אחת החברות המובילות לסרטי איכות בשנות התשעים בניו יורק. אחרי שהחברה נקנתה על ידי יוניברסל, הופ וברגמן פרשו לקריירה עצמאית (ובהמשך נפרדו), שיימוס הפך את "גוד מאשין" ל"פוקוס פיצ'רס", חברה להפקה ולהפצת סרטים עצמאיים בחסות אולפני יוניברסל, ודיוויד לינדי, השותף הרביעי, מונה לנשיא משותף של יוניברסל (הוא פוטר לפני כמה חודשים). והנה, הם מתאחדים כאן בפוסט הזה, סתם מתוך אסוציאציה.

אבל הכתבה על שיימוס מרתקת, כי האיש עצמו מרתק. הוא פרופסור לקולנוע בקולומביה, המתמחה בפילוסופיה של קולנוע ובקולנוע אירופאי נידח (נידח מנקודת מבט מסחרית, לא מנקודת מבט קולנועית), הוא תסריטאי פעיל (הוא כתב לא מעט מהתסריטים לסרטיו של אנג לי) והוא למעשה גם סוג של ראש-אולפן, רק שזה מיני-אולפן, סמי-עצמאי (ראיינתי אותו פעמיים בעבר, פעם טלפונית ופעם כשהוא ביקר בישראל, בשניהם בהקשר לסרטים שלו עם אנג לי). החיבור הזה בין האקדמיה/פילוסופיה, העשייה הקריאטיבית והנגיעה בעסקים ובהפקה קצת מעוררת קנאה, זה מודל מקסים בעיניי של אינטלקטואל הקולנוע של ימינו, שבקיא גם בתיאוריה אבל לא מתנשא מעל הכלכלה שמאפשרת את קיומם של הסרטים באקלים (האמריקאי) הנוכחי.

מחר דצמבר, והנה אנחנו מתחילים רשמית לצלול לתוך סיכומי השנה ומבול פרסי סוף השנה בדרך אל האוסקרים. בשבת יחולקו פרסי הקולנוע האירופיים (האם "לבנון" יזכה?) ומחרתיים (חמישי) יכריז הנשיונל בורד אוף ריוויו האמריקאי על זוכיו ל-2010 ובכך יהיה (כרגיל) הגוף הראשון שמעניק פרסים ובעצם מתחיל לצמצם את רשימת הסרטים לעבר עשרת הסרטים שיהיו בסופו של דבר מועמדים לאוסקר.

ואתמול פורסם שמנחי האוסקר השנה יהיו… ג'יימס פרנקו ואן התאוויי (מה שמזכיר לי שמאוד כדאי לכם לעקוב אחרי הבלוג גם בטוויטר ו/או גם בפייסבוק, כי אתמול התעצלתי להעלות פוסט על ליהוק המנחים, בעיקר כי הליהוק הזה לא נורא מלהיב בעיניי – אבל עדכנתי אותו בזמן אמת בנספחים הקהילתיים ההם. אז עקבו, לקבלת עדכונים בזמן אמת ושאר פנכות והגיגים). יהיה בהחלט יפה לעין עם שני אלה, אבל נשמע קצת לא כיף. לא סוכם שקומיקאים עושים את זה הכי טוב? אני חושש מרגעי מבוכה ועודף קטעי ריקוד. האם ינסו לבנות את הערב כקומדיה רומנטית ופרנקו והאתוויי יתאהבו במהלך הערב? מצד שני, פרנקו היה די מצחיק ב"פיינאפל אקספרס", אז מי יודע. אולי מפיקי הטקס רואים משהו שעדיין נעלם מעינינו. ועוד שאלה: פרנקו מסומן כמי שבוודאי יהיה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט החדש של דני בויל, "127 שעות". האם הסכמתו לשמש כמנחה היא למעשה הודאתו האמיצה בכך שהוא מבין שכנראה אין לו סיכוי לזכות השנה? ההימור הבטוח על הזוכה בפרס השחקן הוא כרגע קולין פירת. מרגע ששמעתי שהוא מגלם את מלך אנגליה והוא מגמגם הבנתי שהוא יזכה בוודאי – אם אתה מגלם דמות אמיתית, ו/או דמות ממשפחת המלוכה ו/או דמות בעלת מום, אתה מסומן לזכייה. על אחת כמה וכמה אם אתה מגלם את כל השלושה בבת אחת. ואכן, עד מהרה אחרי בכורת הסרט בטורונטו התחילו לדבר על פירת כעל זוכה אפשרי/ודאי/מוביל.

מומחי האוסקרים באמריקה עדיין חלוקים בדעתם לגבי זהות המועמד המוביל לזכייה באוסקרים. הקרב כרגע די מצטמצם לכיוון "הרשת החברתית" נגד "נאום המלך". בסקר של טום אוניל "נאום המלך" מוביל. אבל שימו לב: שני חזאי האוסקרים הכי טובים בשנים האחרונות היו אן תומפסון ואוניל. היא מהמרת על "המלך" הוא מהמר על "הרשת". תלמה אדמס, שהיתה אלופת חוזי האוסקרים לפני כמה שנים, בכלל מהמרת על "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, אבל היא די במיעוט. עוד לא ראיתי את "נאום המלך" אבל אני חייב להודות שהטריילר של הסרט די ביאס אותי. "המלכה" פוגש את "ניצוצות", בסרט שנראה כאילו מתאים לו יותר אמי מאוסקר. אבל נחכה ונראה אותו.

אבל… גם "הניו יורק טיימס" וגם "הניו יורקר" די קטלו את "נאום המלך" שיצא בסוף השבוע האחרון באמריקה. האם יתכן מצב בו יזכה סרט שהמבקרים מרכזיים והנחשבים שונאים? למעשה, כן. אבל זה רק הופך את המירוץ בינו לבין "הרשת החברתית" – אחד הסרטים האהובים של השנה מצד המבקרים – לצמוד עוד יותר.

מה שמוביל אותנו לזה: כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד" ערך את משאל המבקרים השנתי שלו לקביעת סרט השנה. 63 מבקרים מכל העולם נשאלו מה היו הסרטים האהובים עלים. והזוכה: "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר. מקום שני: "הדוד בונמי זוכר את חייו הקודמים" של אפיצ'טפונג ווירסתקול, הסרט שזכה בדקל הזהב. מקום שלישי: "עוד שנה" של מייק לי (איך?!). מקום רביעי: "קרלוס" של אוליביה אסיאס (סרט שאהבתי מאוד בפסטיבל ירושלים ולא הגיע וכנראה גם לא יגיע ארצה).