מה היה לנו עם "כלבת" עד כה? ובכן:
"כלבת" 1: רשמים חפוזים וראשונים שלי אחרי הצפייה בסרט.
"כלבת" 2: יוצרי "כלבת" בוחרים את סרטי האימה שהשפיעו עליהם.
ועכשיו: הביקורת.
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.11.2010
יש כאלה שמדברים, ויש כאלה שעושים. ויש כאלה שמדברים ואחר כך עושים. למשל, אהרון קשלס. קשלס התחיל את דרכו כמבקר קולנוע מסקרן למדי (אצל מתחרינו החמודים מעבר לכביש המטאפורי ב"רייטינג"), שידע לשבח דווקא את הסרטים שמבקרים אחרים לא תמיד ששו להלל: את הזול, המהיר, העצבני והמדמם. קם קשלס ושם, כמו שאומרים האמריקאים, את הכסף במקום שבו פיו נמצא. הוא חבר לנבות פפושדו והשניים יצאו לביים את סרט האימה הישראלי הראשון באורך מלא. כאן נכנס לתמונה הפרדוקס הישראלי הגדול: שכן במדינות בעלות מסורת קולנועית מבוססת ומגוונת (וכלכלית) יותר, סרטי האימה הם הלחם והחמאה של הקולנוע המסחרי. ארצות הברית היא כמובן המודל לכך, אבל בשנים האחרונות גם בצרפת, קוריאה, ספרד וקנדה התעוררו יוצרים צעירים שהזריקו אימה לתפריט הקולנועי של מדינתם. אלא ששם סרטי אימה הם חלק ממערכת כלכלית ברורה: לסרטי אימה יש קהל – קטן, צעיר, אבל כזה שעדיין מונה כמה מיליונים שיכולים להפוך סרט ללהיט – ולכן סרטי אימה מופקים בתקציבים זולים ומהווים קרש קפיצה לבמאים בתחילת דרכם. למעשה, תתקשו מאוד למצוא (לפחות באמריקה) סרט אימה שהפסיד כסף. אם מפיקים אותו מספיק בזול, תמיד יימצא הקהל שיהפוך אותו רווחי: אם לא בבתי הקולנוע אז בדי.וי.די אם לא בדי.וי.די אז בהקרנות ליליות בערוצי הסרטים בכבלים. הרי "דם" הוא מילה נרדפת לכסף, לא?
אבל בארץ? המעשה של קשלס ופפושדו הוא חלוצי. הוא מנותק מכל מערכת קולנועית מקומית. המפיצים המקומיים ממעטים להביא סרטי אימה ארצה וקרנות הקולנוע, המממנות את הפקת הסרטים, מאז ומתמיד נרתעו מז'אנרים המזוהים עם הקולנוע האמריקאי. זו היתה אידיאולוגיה מוצהרת: בבתי הספר לקולנוע בישראל אפילו מלמדים שז'אנרים אמריקאים – המערבון, סרט הבלש, הפילם נואר – לא יכולים לעבוד בשום פנים ואופן בישראל – לא מבחינה מסחרית, מבחינה תוכנית. שפשוט אין לזה מקום בקולנוע כמו זה בישראל. במילים אחרות, בשעה שסרטי אימה הם הדבר הכי מסחרי באמריקה, בישראל הם היו מוקצים. לפיכך הרעיון ללכת ולביים סרט אימה ארוך הוא לא פחות מאוונגרדי באקלים הישראלי. "כלבת" מגיע היום לבתי הקולנוע בארץ כשלאף אחד אין מושג למה לצפות. האם יש קהל בארץ לסרטי אימה? האם קהל סרטי האימה הישראלי יתחבר לסרט אימה ישראלי?
התקווה שלי היא ש"כלבת" יהיה תחילתו של עידן חדש, התחלה של פרק חדש בספר העדיין-נכתב על תולדות הקולנוע הישראלי, פרק שבו יתברר שהקונספציה שבה החזיקו מנהלי הקרנות והמורים שלנו באוניברסיטה מתפוררת, ושיש בהחלט מקום לייבא ז'אנרים אמריקאים לתוך הקולנוע הישראלי אבל לעבד אותם לתוך רגישות מקומית, לא רק בתוכן, אלא גם בצורה. זה בדיוק מה שעשו היוצרים הצעירים במדינות הנ"ל בעשור האחרון. סרט אימה קוריאני – בין אם הוא סרט ערפדים, דרמת נקמה או סרט רוצח סדרתי – יהיה מאוד אמריקאי במבנה הבסיסי שלו, אבל מאוד קוריאני בנושאיו ובאופן שבו הוא מעבד את הז'אנר לתרבות המקומית. במידה מסוימת "כלבת" עושה בדיוק את זה לקולנוע הישראלי. זה גם סרט אימה על פי הספר, ובאותה נשימה ממש הוא סרט שבו הספר נזרק בחוצפה מקומית לכל הרוחות ואז הוא הופך למשהו אחר. בסרטי אימה נרצחים אנשים בסיטונות. ב"כלבת" הקורבן הראשון הוא הז'אנר עצמו, שחוטף אבן בראש ומדמם לאיטו. נדמה לי שיש כבר הישג אחד משמעותי ב"כלבת" וזה שפפושדו וקשלס מהר מאוד גילו שהם לא לבד, ושהצמא לקולנוע ישראלי אחר משותף ללא מעט אנשים: בראש ובראשונה מפיקיהם (האנשים שהפיקו לפני שנה את "סיפור גדול", גם הוא סרט עם מבנה אמריקאי וצמד במאים) וגם צוות שחקניהם. סרטי אימה אינם רק מזנקה לבמאים צעירים וחסרי ניסיון, הם גם מקום בו שחקנים צעירים ומובטלים יכולים למצוא עבודה, לרוב בתור "קורבן ב'". תשאלו את ג'וני דפ. אבל ראו זה פלא: ל-19 ימי הצילום של "כלבת" ביער בן שמן התייצבו מיטב כוכבי הטלוויזיה והנוער בארץ, לסרט שתקציבו היה זעום בעת הצילומים (מאה אלף דולר). הם לא באו לעשות קופה. הם באו כי דרמות משפחתיות על קשרים בין הורים וילדיהם עושים בארץ בשפע. גם "המלט" וטום סטופרד יש להם איפה לעשות בארץ. רק אימה לא היה עד עכשיו כאן. מהבחינה הזאת, "כלבת" אוטומטית קופץ לטריטוריית "צעקה", סרט שכוכבים באים להתפנן בו.
לכן, בראש ובראשונה, הרשו לי לדווח: "כלבת" הוא תענוג. הסרט עובד. כשם שהדרך העיקרית לבחון קומדיה היא בכמות הפעמים שצחקתם בסרט, כך בסרט אימה צריך למנות את דקות המתח ואת הפעמים בהם הפניתם את מבטכם מהמסך על שום האלימות המוצגת בו. אז "כלבת" עובד, עם מינון יפה מאוד של מתח, אלימות והומור. כבר מסצינת הפתיחה המאוד-מאוד מלחיצה ברור שקשלס ופפושדו באו לצמרר אותנו כהוגן. וכמו כל סרט אימה שמכבד את עצמו זה נעשה קודם כל על ידי עיצוב סאונד מלחיץ מאוד שגורם לנו כל הזמן לחרוד ממה שתכף יקפוץ אלינו מהמסך.
נדמה לי שבבואם לביים את סרטם הראשון קשלס ופפושדו, אנשים שבהחלט בקיאים בקולנוע, הבינו שאנשים שרצים בתוך יער זה דבר מאוד פוטוגני. יער הוא לוקיישן מצוין לסרט בכורה דל תקציב: תמיד מצטלם טוב עם מעט מאוד עזרה מצד תפאורה ואפקטים ומבחר מצומצם של לוקיישנים יכול להיראות עשיר ומגוון מאוד. סרט הבכורה של דיוויד מקנזי היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של בנדק פליגאוף היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של ניל מרשל היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של ג'ון מקטירנן היה סרט אימה ביער,סרט הבכורה של סם ריימי היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה של איליי רות היה סרט אימה ביער, סרט הבכורה (טוב, סרטו השני) של ניל ג'ורדן היה סרט אימה ביער. אתם מבינים לאן אני חותר. ולא רק כי זה פוטוגני, אלא כי זה לא משנה אם אתם מישראל או מסקוטלנד, כל סיפורי האימה תמיד מתרחשים ביער. תשאלו את האחים גרים.
אז דמיינו את כיפה אדומה, עמי ותמי, שלגיה, הצייד של שלגיה וזהבה ושלושת הדובים נכנסים ליער. לא סתם יער, אלא למקום בשם שמורת השועלים, מקום מלא מלכודות וסכנות שמשהו מאוד משונה מתחולל בו. מה קורה בו? ובכן, חוששני שאני לא באמת יכול לספר. למה? כי הצירוף "סרט אימה" הוא למעשה לא באמת ז'אנר, אלא סוג של חוויה. בסרט אימה אנחנו מצפים לפחד ואנחנו מצפים שיהיה מוות ואלימות. אבל בתוך המשפחה הרחבה של המושג "סרטי אימה" מסתתרים המון ז'אנרים שונים מאוד. למשל, סרטי המשספים, בו יש מטורף אחד שמנסה לחסל חבורת אנשים – לרוב צעירים והורמונליים שעסוקים יותר במחשבות על סקס מאשר במחשבות על הישרדות (נגיד, "ליל המסכות"). או סרטי האימה הפסיכולוגית, בהם מי שמטיל את האימה אינו דמות פסיכופתית שקיימת רק בסרטים אלא דווקא דמות ריאליסטית (נגיד, "פסגת הפחד"). או סרטי האימה העל טבעיים, ששם יש איזשהו אלמנט לא מציאותי שמשפיע על התנהגות הדמויות (נגיד, "הניצוץ"). ובשנים האחרונות נוסף טוויסט על ז'אנר סרטי המשספים: סרטי המלכודות (נגיד, "המסור"). עכשיו, אם אפילו ארמוז לאיזה ז'אנר משתייך "כלבת" אהרוס משהו מההפתעה שיש בסרט הזה, ובאופן המקורי למדי, ולרגעים פארודי, שבו הוא מתייחס לסרטי אימה על תתי הז'אנר השונים שלהם.
חלק ב': זהירות ספוילרים. לקריאת אלה שכבר ראו את הסרט.
אז מה בעצם קורה בשמורת השועלים? ולפני זה: אחרי הצפייה אפשר כבר לתהות בקול רם – מה הז'אנר של "כלבת"? זה מתחיל כמו סרט משספים בנוסח "המסור": ביער מסתובב פסיכופת בסרבל טיסה (ירון מוטולה) שכנראה מטמין מלכודות כדי ללכוד את מי שנקלע לשמורה. שני משפטים מפי השוטרים שמגיעים לשטח רומזים לנו שכנראה כבר קרה משהו שם בעבר (פגשתי את הפפושלסים ביציאה מההקרנה והם עדכנו אותי שיש להם רעיונות לפריקוול שיספר מה בעצם קרה בשמורת השועלים קודם. איפה היינו? אה כן, מה הז'אנר? אז זה מתחיל כמו סרט משספים, אבל באופן שנון למדי המשסף שמטיל את אימתו על היער מנוטרל די מהר בסרט. ועדיין היער הזה נגוע באלימות ומוות. למה? זה משהו באוויר? ואולי זו הכלבת שמופיעה בשם הסרט אבל אין לה ממש זכר בעלילת הסרט עצמו? ואולי זה מאותם סרטים בסגנון "קיוב" שבהם בתחילה אכן יש מלכודות מוות שמטילים אימה ופחד, אבל עד מהרה מתברר שהדבר הכי מפחיד הוא דווקא טבע האדם שנוטה מהר מאוד להסלים את המצב ולהפוך לשבט קניבליסטי צמא דם.
ואגב, שמתם לב שכל הדמויות בסרט לובשות מדים או בגדי יצוג? ארבעה שחקני טניס, שני שוטרים, שומר יערות, ושני צעירים בבגדי ערב שנראה כאילו הם נמלטו מחתונה או אירוע רשמי. הם בני זוג או אח ואחות? גם כאן כל סיפור הרקע נותר עמום.
ועכשיו לשאלת ה-200,000: כי ברגע ש"כלבת" מנטרל את הנבל שלו על ההתחלה, והופך את עצמו לסרט שעוסק בז'אנרים ולא רק נצמד לז'אנר עצמו (לכן הוא הזכיר לי סרטים של ווס קרייבן), אני תוהה בדאגה איך יגיבו לזה הצופים. הם באו לראות סרט אימה. הם מקבלים הבהלות ואלימות, אבל קצת משחקים להם עם האוכל. זה מסוכן. עוד אין לנו כאן מסורת של סרטי אימה וכבר אנחנו קופצים לאיזור המטה-אימה? זו החלטה נועזת ומסוכנת (ומפחידה). ויהיה מסקרן לראות האם יש קהל לסרטים כאלה בישאל. האמת, אין לי מושג.
ועכשיו תורכם. מה חשבתם על הסרט? מה הפרשנות שלכם לתעלומות ולמלכודות שבו? והאם יש סיכוי שהסרט יביא לקופות את קהל חובבי סרטי האימה בארץ? וכמה כאלה יש כאן?
תגובות אחרונות