בסינמטק תל אביב (ובבית ציוני אמריקה ובמוזיאון תל אביב ובשאר אתרים ברחבי הארץ) מתקיים עד מחר פסטיבל אפוס (בפעם השנייה) שמקבץ סרטים על אמנים ואמנות. הסרט שאותי הכי סיקרן מבין הסרטים שהוצגו בפסטיבל היה "אני, דון ג'ובאני". לא כי אני מעריץ כה גדול של האופרה של מוצרט, אלא בעיקר כי אני מעריץ מאוד גדול של ויטוריו סטוררו, שצילם את הסרט, שביים קרלוס סאורה.

סטוררו בן 70 השנה והוא עדיין נחשב בעיני לגדול צלמי הקולנוע אי פעם, בעיקר בזכות "אפוקליפסה עכשיו" (ככל הרה הסרט עם הצילום הכי מדהים אי פעם, לדעתי), ובזכות "אדומים" (סרט שהצילום בו גורם לי להחמיץ פעימות לב) ובזכות "הקונפורמיסט" (סרט שהצילום בו גורם לי להתעלף). וגם בזכות "טאקר, האיש והחלום". ו"אחד מהלב". וגם בזכות "הקיסר האחרון", הסרט שככל הנראה גרם לסטוררו להבין שהוא צריך ללכת לכיוון אופראי יותר. ואכן, סטוררו כנראה אכן מחבב מאוד אופרות. חמישה פרויקטים הוא צילם על פי אופרות. מ"וגנר" של טוני פלמר ועד "ריגולטו" שייצא בשנה הקרובה. אחרי שניהל זוגיות קריאטיבית מתמשכת עם ברנרדו ברטולוצ'י, וורן בייטי ופרנסיס פורד קופולה, סטוררו מעביר את העשור האחרון בחברת קרלוס סאורה, ש"דון ג'ובאני" הוא סרטם הארוך החמישי יחד. העניין הוא שחלף זמן רב מאז שראיתי הוכחה חד משמעית לכך שסטוררו הוא גדול צלמי הקולנוע. לא שהוא התחיל לצלם באופן מכוער, חלילה. לא ולא. הצילום ב"אני דון ג'ובאני" חגיגי ומפואר כנדרש. אלא שהוא רק "יפה", ולא מצאתי בו את הגאונות שמצאתי בסרטיו הקודמים. ולמרות שאני לא מעריץ נלהב של כל הסרטים שסטוררו וסאורה עשו יחד, עדיין מצאתי רגעים פנומנליים של צילום – תנועה ותאורה – ב"פלמנקו", סרט שהעיף אותי השמיימה מרוב התלהבות אסתטית.

סאורה וסטוררו, שני פנסיונרים חביבים, עושים יחד סרטים על מוזיקה, מחול ותשוקה. "פלמנקו" הפתיע אותי לטובה. כל השאר פחות. החיבור ביניהם נינוח מדי, בשעה שאת סרטיו הטובים ביותר הוא עשה עם במאים נפיצים, אגו-מניאקים אדירים, שהפריימים המאוד-מאוד מורכבים שסטוררו הרכיב לסרטיהם תאמו את אופיים המגלומני. המדהים הוא שאצל שלושתם, סטוררו ידע גם לספק להם רגעים של אינטימיות גדולה, שגם הם היו לא פחות יפים ומרגשים ויזואלית.

"אני דון ג'ובאני" הוא סרט עם רעיון נחמד. זה סיפורו של האיש שכתב את הליברית לאופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט. בציר אחד אנחנו מבינים שסיפור חייו די דומה לסיפורו של אותו דון ג'ובני כובש הנשים. בציר שני אנחנו רואים מביד לעיניו את תככי עולם המוזיקה שמאחורי הקלעים של הפקת האופרה של מוצרט. ובציר שלישי אנחנו רואים קטעים נרחבים מתוך האופרה עצמה, בגרסה במתית, שבה התאורה היא הכי דרמטית ותיאטרלית. העניין הוא שבסופו של דבר הצירים לא ממש מעניינים, בעיקר בגלל ליהוק נורא רופס, וגם כי הצילום נראה כמו צלם שמנסה לחקות את סטוררו יותר מאשר סטוררו עצמו (אני אומר לכם, מה שהוא עשה עם מראות ופאנלים לבנים ב"פלמנקו" היה גאוני, ומורכב אך גם צנוע בה בעת). כך שבסופו של דבר "אני דון ג'ובאני" ממש איכזב אותי. אם כי, מעריצי אופרה עשויים להתמוגג מהסרט.

האמריקאים חוגגים היום את חג ההודיה עם כל המשפחה ועם תרנגולי הודו ועם בילוי של שעות בפקקים ובצפיפות בשדות תעופה שיאפשר להמון אנשים פסק זמן כדי להגות בשעות ההמתנה סרט חדש על אנשים שתקועים בדרך לבית ההורים לחגוג שם את החגים ולהתמודד בדרך עם ההערכה העצמית הנמוכה שלהם. אבל מה שזה אומר הוא שאתרי השואו-ביז האמריקאים די מתים היום, ומן הסתם לאורך כל סוף השבוע הארוך. ספק אם יהיו כותרות וחדשות. כך שאם אתם קוראים אתרים אירופאיים, עדכנו אותנו מה חדש בעולם (הקולנוע, כן?).

===============

בשבוע שעבר כתבתי בספקנות מסוימת על המיזם של אמזון. מתברר שצצות עוד ועוד תגובות לא מאוד אוהדות לרעיון של אמזון שקורא לתסריטאים להעלות תסריטים לרשת ולקבל הצעות לשיפורים ולשכתובים מהגולשים ואולי לראות את אחד התסריטים הופך לסרט בהפקת וורנר. ניקי פינק מדווחת שהחוזה שאמזון מחייבת את גולשיה להסכים לו מציע לתסריטאים תנאים מאוד לא מוצלחים בענייני כסף ותנאים ואופציות וזכויות. והיא מעדכנת ששני תסריטאים שהם גם בלוגרים, ג'ון אוגוסט וקרייג מייזין, קוראים לקוראיהם לא להתקרב למיזם הזה. אוגוסט טוען שהרעיון שלהם לתת לגולשים אחרים לשכתב את התסריטים שמועלים הוא איום ונורא, מייזין טוען שהדיל שהם מציעים הוא לא אלטרנטיבה להוליווד אלא גרוע ממנה, בעיקר בכל מה שקשור בשמירה על זכויות יוצרים, על הקרדיט ועל התמלוגים.

זה היה לפני כמה ימים. ועכשיו פינק מעלה וידיאו שצץ באינטרנט שעושה צחוק מהמיזם של אמזון. על פי סרטון הפתיחה המקורי הם יצרו גרסה משל עצמם:

===============

גרג קילדיי מ"הוליווד ריפורטר" תוהה האם יש סיכוי שהשנה, לראשונה מזה 82 שנה, סוף סוף יהיה סרט תיעודי מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. הוא טוען שיש סיכוי, אבל מיד מוכיח למה אין לזה באמת סיכוי. מה שגרם לי לתהות: האם חברת "אוסילוסקופ" של אדם יאוך ימנפו את ההתעלמות של ועדת הסרטים התיעודיים של האוסקר, שהשאירה את "שתיקת הארכיון" מחוץ לשורלטליסט, וינסו לשכנע את מצביעי האוסקר להצביע לסרט בקטגוריות אחרות? למשל, עריכה. או צילום. או אולי אפילו תסריט. הסיכויים סופר-קלושים, אמנם, אבל מי יודע. בכל זאת, שואה.

הו, איזו הפתעה מתוקה. "באה בקלות" הוא אחד הסרטים המצחיקים והשנונים שראיתי באחרונה. ציפיתי לסרט נעורים אידיוטי, הורמונלי ומביך בסגנון "אמריקן פאי" או "יורוטריפ" וקיבלתי סרט נעורים כמעט-מבריק, מהסוג של "נערות רעות" ו"קלולס". זה מהסרטים האלה שנוחתים עליכם בלי אזהרה: בתום הצפייה רצתי לאינטרנט כדי להבין מי אלה האנשים האלה שעשו את הסרט הקטן הזה. ובעיקר, מי זה התסריטאי שכתב כאן כמה סצינות עם רפליקות אדירות. ובכן, הכירו את ברט רויאל. לא, זה כנראה לא שם בדוי. זה סרטו הראשון. הוא כתב את התסריט בשישה ימים. והוא בכלל לא למד בתיכון. הבמאי הוא וויל גלאק (או גלוק), שיש לו רקורד בקומדיות בטלוויזיה. והשחקנית הראשית היא אמה סטון, תכף ב"ספיידרמן" הקרוב לביתכם. אני כמעט אף פעם לא כותב על שחקנים, כי אני לא מבין בזה כלום, אבל סטון נפלאה בסרט הזה. גם מצחיקה נורא וגם האמנתי לה לכל אורך הדרך. יש בה משהו נורא מדויק.

"באה בקלות", איך נתקצר אותו? ובכן, דמיינו את "אות השני" פוגש את "הרשת החברתית". הסרט הוא סוג של עיבוד ל"אות השני" של נתנאל הותורן. הספר ההוא מספר על אשה הנחשדת בניאוף שמנודה מקהילתה ונאלצת לשאת את קלונה בציבור ולרקום את האות A בצבע אדום-שני על בגדיה, במעין אות קין, שכולם ידעו שזו הסוררת. באמריקה של זמננו, בחורה בשם אוליב, מספרת לחברתה הטובה ביותר שקר קטן: שהיא איבדה את בתוליה. בתוך שעות השקר הופך לשמועה, לרכילות, להגזמה ובאדיבות סמסים ופייסבוק הוא הופך את אוליב מהבחורה שהכי פחות שמים לב אליה בבית הספר, לבחורה שמסובבת הכי הרבה ראשים ונישאת על כל לחשושי בית ספרה. לכולם יש אינטרס עליה כעת. הבנים רוצים לנצל אותה, המועדון הנוצרי רוצה לנדות אותה, המורים רוצים לאלף אותה. אבל היא, הבחורה הכי מבריקה ומודעת לעצמה בבית הספר הזה, דווקא מוצאת עניין מסוים בתשומת הלב פתאומית שהיא מקבלת.

לפני כשבועיים ראיתי את "רשת החברתית". סרט מהנה מאוד, אבל שהותיר אותי מבולבל למדי. אני עדיין מחפש דרכים להתנסח בקשר אליו. הסרט ההוא של פינצ'ר סיפר יפה איך הוקמה חבר שהפכה מפרויקט של איש אחד במעונות, לתאגיד אינטרנט עצום, ולמלחמת עולם של כסף ואגו. אבל הוא לא מספר את מה שבעיניי הוא הסיפור האמיתי של פייסבוק: איך קרה שמרגע שפייסבוק צץ, כל תושבי תבל החליטו שהם פשוט חייבים לשתף את העולם בכל הגיג שקורה להם? מדי פעם מישהו מתרעם על כך שפייסבוק לא שומרת על פרטיות הגושלים בה. הבל. אלה הגולשים שלא שומרים על פרטיותם. חיים שלמים נפרטים בפייסבוק לפרטי פרטים. הכי אינטימיים. מול זרים מוחלטים. היו שהגדירו את "הרשת החברתית" כסרט שמגדיר את הדור הנוכחי, דור הפייסבוק. לא בטוח. הוא רק מגדיר את הפלטפורמה שעליה הדור הזה מתבטא. מהבחינה הזאת "באה בקלות" הוא לא רק סרט שמשלים את "הרשת החברתית" – הוא מדגים את היישום של הטכנולוגיה ש"הרשת החברתית" מתאר את פיתוחה – הוא-הוא למעשה הסרט שמתאר את הדור הזה. שהוא אגב, כנראה לא ממש שונה מדורות קודמים – מתברר ששיפוטיות, לשון הרע ופוריטניות זה משהו שמלווה את האנושות עוד מלפני המצאת הדפוס והרצון לראות איזה אונס חביב או סקילה הגונה עדיין נותר השמן שבמנוע הבין-אישי, בין אם זה בכיכר הכפר או בווב-קאם באינטרנט. ההבדל העיקרי הוא במהירות, המיידיות והווליום. המשפט שאומר בסרט תומס היידן צ'רץ', המגלם את המורה של אוליב מדויק להכאיב. אוליב שואלת אותו "ממתי מורים כל כך מעודכנים ברכילות של התלמידים שלהם?". והוא עונה: "מרגע שכולם התחילו לפרסם הכל בפייסבוק. אני לא מבין מה הדחף שיש לדור שלכם לתעד כל מחשבה שיש לו, אבל אני מבטיח לך שהרוב המחשבות האלה הם לא יהלומים. 'יש לי יום בסדר כזה. קניתי קולה זירו בתחנת דלק'? למי לעזאזל אכפת מזה?!". ה

רשתות חברתיות הן, אם כך, הבסיס לסרט הזה כי כל המבנה שלו מסופר דרך הווידיאו-בלוג שאוליב מצלמת ובו היא מספרת את הסיפור כולו מנקודת מבטה, כדי להזים את השמועות אחת ולתמיד. זה התחיל באינטרנט, וייגמר באינטרנט. הווידיאו בלוג הזה נותן לסרט תוקף, כי מבעד לעיניה של אוליב כולם כל הזמן נורא שנונים, בעיקר הוריה (סטנלי טוצ'י ופטרישה קלרקסון מצחיקים נורא בתור ההורים הנורא-מגניבים והנורא-תומכים והאף-פעם-לא שיפוטיים ותמיד-נורא-כנים שכל דבר אצלם הוא משחק מילים אחד גדול. אני מת עליהם). ומבעד לעיניה היא בעצמה חיה בסרט. מה שנכון: זה הרי סרט-מונולוג שהיא מעלה לאינטרנט. סרט שבתחילה הוא עיבוד ל"אות השני" – והיא מדגישה, העיבוד המקורי, האילם, של ויקטור שיוסטרום עם ליליאן גיש, לא העיבוד של רולנד ג'ופה עם דמי מור במבטא בריטי מוגזם – אבל שהיא היתה רוצה שיהפוך יותר לסרט נעורים מהאייטיז. משהו כמו "אמרי כן" של קמרון קרואו או "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז. המודעות הזאת לכך שהסרט מתכתב עם סרטי נעורים נורא חיננית, ובעיקר מעידה שהסרט הזה פונה יותר לתיכוניסטים-לשעבר ולא לתיכוניסטים שבהווה, אבל היא גם חושפת את הבעיה שיש לסרט במערכה השלישית. החלק שבו די ברור שגלוק (או גלאק) ורויאל הם עדיין לא ממש ג'ון יוז או קמרון קרואו, למרות שהשיפה שלהם נאצלת. מהבחינה הזאת, דווקא מארק ווב, הבמאי של "500 ימים עם סאמר" (שיביים את סטון בקרוב ב"ספיידרמן" החדש), הצליח להבריק וליצור כמה רגעים בקליבר של ג'ון יוז. למשל, אותו קטע מוזיקלי שאוליב נורא מייחלת שיהיה בחיים שלה. כשהקטע עצמו מגיע, הוא פשוט לא מספיק סוחף, במערכה שלישית שאין לה את כמות ההברקות הסאטיריות שהיו במערכות שקדמו לו. זה עדיין סרט מקסים וחכם, אבל הוא גם מוכיח שיותר מדי מודעות עצמית לפעמים דווקא מאירה את נקודות התורפה, במקום לחפות עליהן. אבל הסרט הזה הוא הברקה.

נו, טוב, זה די היה ברור: חצי עולם מגלגל עיניים כלפי "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'" והחצי השני רץ לקולנוע לקנות כרטיסים. בתוך ארבעה ימים הסרט הכניס באמריקה 125 מיליון דולר, ובכל העולם זה הגיע ל-330 מיליון דולר. בארבעה ימים. בישראל, 73,000 כרטיסים נמכרו בארבעת הימים הראשונים של הסרט.

ובסוף השבוע שעבר, 10,000 כרטיסים נמכרו ל"ג'ק-אס 3D " בארץ.

לעומת זאת, את "המדריך למהפכה" ראו בשלושת השבועות הראשונים להקרנתו רק 4,100 איש. אם לא ראיתם עדיין, אתם חייבים. גם כי זה סרט פשוט נורא מהנה, וגם כי לא הגיוני שדווקא זה יהפוך לסרט הישראלי עם הכי פחות צופים של השנה.

================

התלמידים שלי הפנו אותי לכתבה שהחמצתי בסוף השבוע: ראיון מצוין (יותר נכון, שיחת ועידה) של נירית אנדרמן עם מנחם גולן ויורם גלובוס, לרגל המחווה שמתקיימת לסרטיהם בלינקולן סנטר בניו יורק. משונה שב"גלריה" של יום שישי דחקו את הכתבה הזאת לעמוד 16. אני לא זוכר שגולן וגלובוס התראיינו יחד בשנים האחרונות. אבל דבר מעניין: שמתם לב איך בכל ראיון איתם הם מעלים עוד קצת את מספר הכרטיסים שנמכרו ל"אסקימו לימון"? זה התחיל ב-1.2 מיליון, עלה ל-1.3 מיליון. בראיון הנוכחי זה עלה כבר ל-1.5 מיליון. ברור, "אווטאר" שבר את השיא הקיים, והם רוצים לוודא ש"אסקימו לימון" יישאר רשום בתור הסרט הקופתי בתולדות ישראל אי פעם. אז כל פעם משנים עוד טיפה את המספר כלפי מעלה. ומי יודע כמה הוא מכר באמת? לא ניקח את זה ממנו: את "אסקימו לימון" (כמו גם את "קזבלן" ואת "סאלח שבתי") ראו המון אנשים. למעלה ממיליון. כמה בדיוק? תעלומה נצחית.

אני די פריק של הסרטים של גולן-גלובוס. תשאלו את התלמידים שלי. אבל אני גם לא יכול שלא לתהות איך שני אנשים שידעו לייצר הצלחות כל כך גדולות, יכולים להיות גם אחראים על פלופים כאלה גדולים. איך קרסה "קנון"? ואיך מפעלות גלובוס כעת נמצאים במצב כלכלי פרובלמטי? האם זה הכל כל כך רנדומלי, גם ההצלחות וגם הכשלונות? הכל הימורים, שחלקם מצליחים וחלקם מתרסקים? אבל יש דבר אחד שאני מבין בדיעבד בקשר ל"קנון": הם היו מצוינים בסרטי הטראש הרוג'ר-קורמנים, ובאמצעותם הם גם יצרו רגעי פולחן – סרט הברייקדאנס, למשל. הבעיה היתה שהם רצו גם לייצר איכות. וזה מ שהפיל אותם. לא השאיפה לאיכות, אלא האיכות של האיכות. הם פשוט ל עשו סרטים טובים מספיק. היו רק שניים, "רכבת אל החופש" ו"עכבר ברים", שהיו ראויים. כל השאר שאפו להיות סרטים איכותיים, של במאים ושחקנים בעלי שם, אבל הם היו לא טובים. לא טובים עבור המבקרים והאקדמיה ולא טובים עבור הקהל. כלומר, זו יומרנות שהפילה את קנון. דני דימבורט ואבי לרנר שפרשו מהעבודה עם גולן-גלובוס והקימו את "ניו אימג'" (ואת החברה הבת "מילניום"), עובדים על פי אותו מודל בדיוק, רק בלי הקטע של האיכות. ובינתיים, זה עובד להם מצוין. תוך 20 שנה גם הם יזכו למחווה בלינקולן סנטר.

==============

גם זה פורסם בסוף השבוע והחמצתי: רשימת 33 סרטי האנימציה הקצרים שיתמודדו על האוסקר. יש שם סרט של רוד-ראנר וקויטי (שהוקרן לפני "כלבים נגד חתולים 2 ", ואת "לילה ויום" של פיקסאר (שהוקרן לפני "צעצוע של סיפור 3 ") וגם סרט קצר של ביל פלימפטון, שעשוי להיות מועמד גם בקטגוריית סרט האנימציה הארוך (או שלא). הוא כבר זכה פעמיים בקטגורייה הקצרה בעבר. שם הסרט שלו: "הפרה שרצתה להיות המבורגר".

===========

סשה סטון משתמשת ברצח העדיין-לא-מפוענח של היחצנית רוני צ'ייסן כדי לחשוף קצת עד כמה משפיעים יחצני האוסקר על התוצאות של המירוץ. ובכן, הרבה מאוד. כשיחצן מסוים בוחר בסרט כדי לייצג אותו באוסקר – או בשחקן – זה נותן לסרט הזה תוקף וזוקף את אוזני התעשייה. כשרוני צ'ייסן בחרה קליינט, העיתונאים ידעו שהיא לא תנוח עד שהוא יזכה למועמדות. זה נושא מרתק בעיניי, כי לא פעם נדמה שהבאז לאוסקר נבנה עוד לפני שמישהו ראה את הסרט. וזה לגמרי עבודת יחצנות. שעובדת לא רק על עיתונאים, אלא גם המצביעים עצמם. מכיוון שאנחנו כאן לא מכותבים למיילים של יחצני האוסקרים, מותה של צ'ייסן – והבלוגרים שפתאום מפרסמים את המיילים האחרונים שהיא כתבה להם – חושף משהו מהמנגנון המשומן הזה שנקרא "קמפיין אוסקרים". גם כאן, מי שדוחף הכי חזק, מגיע מהר יותר לראש התור.

================

מרטין סקורסזי מצלם בימים אלה את "התגלית של הוגו קברה" בתלת מימד. ה"גרדיאן" הלונדוני בא לבקר על הסט, ושמע את סקורסזי מתלהב מאוד מהעבודה עם תלת מימד. "זה כמו הקוביה ההונגרית", הוא אומר.

==============

תודה ל"גלובס" ולמתן שירם שכתבו אתמול על "סינמסקופ": "מתנה עבור חובבי קולנוע ואנשי תעשיית הקולנוע המקומית. הוא לא רק בלוג הקולנוע הטוב בשפה העברית, הוא אתר הקולנוע המקיף והמעודכן בישראל". מודה, הסמקתי. תודה.

אוקיי, הכותרת די אומרת הכל. החודש הקרוב יוקדש אצלי להשלמת חורים ועיון מחדש בסרטי 2010, כדי להתחיל ולבנות את רשימת סרטי השנה לקראת סוף דצמבר (עוד חודש). וכאן, אני זקוק לעזרתכם. אילו סרטים אתם ראיתם השנה שהם מבחינתכם מצוינים מאוד, ראויים להיכלל ברשימת סרטי השנה, והייתם רוצים להפנות את תשומת ליבי אליו לפני שאני חותם את הרשימה? החמצתי לא מעט סרטים השנה בבתי הקולנוע. נגיד, "עיר של חיים ומוות" הסיני שאני רואה במודעות שעמיתיי המבקרים די התפעלו ממנו. הנה הסרטים עליהם כתבתי ביקורת קולנוע כך תוכלו לעיין ברשימת הסרטים שראיתי. אם יש סרט שנורא אהבתם ואני לא, אהיה מוכן לשמוע הגנה עליו ואולי לשקול לצפות בו שוב.

אז זו משימתכם: איזה סרט ראיתם בקולנוע שכל כך השאיר עליכם רושם שאני חייב לראות אותו גם. זה קודם כל, כי רשימת סרטי שהנה מורכבת אך ורק מסרטים שהופצו מסחרית בארץ בין דצמבר לדצמבר. בשלב השני, אשמח לשמוע גם על סרטים שלא הופצו בארץ ושיצא לכם לראות – בפסטיבלים, בדי.וי.די, בחו"ל – ושמתאימים להיכלל ברשימת "הסרטים הכי טובים של השנה שלא הגיעו לישראל".

אני מתחיל לרשום…

מדהים. כל שנה אותו סיפור בדיוק. דצמבר מתקרב ואני רוצה לעבור ולבלות את החודש האחרון בשנה בניו יורק. תראו את ערימת הסקרינרים שקיבל ג'פרי וולס ב-48 השעות האחרונות. אלה הקמפיינים של האולפנים לקראת האוסקר והם שולחים סקרינרים בכמויות לא רק לחברי האקדמיה אלא גם לכל מי שחבר באגודות המבקרים השונות הבוחרות את סרטי השנה. רוב סרטי האוסקר יוצאים בישראל באיזור ינואר-פברואר, אבל מי שגר בניו יורק או לוס אנג'לס רואה את כולם כבר בדצמבר. ההבדל הזה של החודש הוא עבורי קריטי – כמי שגם סקרן מהסרטים וגם רוצה לעקוב אחרי האוסקרים מתוך היכרות עם הסרטים ולא מתוך הבאז שהם מייצרים באינטרנט.

כזכור, יש לי קצת קשרים עם כמה מחברי ההוליווד פוריין פרס אסוסיאיישן שבוחרים את גלובוס הזהב ועם חברי הבאפט"א הבריטית, כך שבאיזור ינואר גם אני מקבל כמה וכמה מהסקרינרים שהם סיימו לראות. אבל אני רוצה עכשיו! אני רוצה לראות את "127 שעות", הסרט שבכל הקרנה שלו עד כה היתה לפחות צופה אחת שהתעלפה – עכשיו! אני רוצה לראות את "ברבור שחור" עכשיו! אני רוצה לראות את "אי שם" עכשיו! חצי נחמה: מהחבילה הנ"ל את "האמריקאי", "הילדים בסדר", "הרשת החברתית" ו"מחוץ לחוק" כבר ראיתי.

אגב, "סינמסקופ" בשירות לקהל הצופים המבולבל: "גרינברג" ו"גינסבורג" הם שני סרטים שונים.

טיפה נחת לעונת האוסקרים הקרובה תגיע מכיוון קולנוע לב. הסרט שעשוי לזכות באוסקר השנה, "נאום המלך", כבר מתוכנן ליציאה ב-27 בינואר 2011, מיד אחרי הכרזת המועמדויות. "עוד שנה" של מייק לי, שעשוי לקבל מועמדות לשחקנית משנה, ייצא ב-9 בדצמבר. "אי שם" של סופיה קופולה, שאני לא חוזה אוסקרים בעתיד שלו, ייצא ב-6 בינואר. ושלושה סרטים שינסו להתמודד על האוסקר הזר ייצאו גם הם שם בחודשיים הקרובים: "דבש" הטורקי ב-2 בדצמבר. "ביוטיפול" המקסיקני (הזוכה?) ב-20 בינואר ו"בעולם טוב יותר" הדני ב-17 בפברואר.

אבל רגע, איפה "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי ו"127 שעות" של דני בויל? אלה סרטים ששייכים לא.ד מטלון, חברה שבתוך שבועות ספורים תחדול להתקיים.

יש לי די הרבה מה להגיד על "כלבת", שסוף סוף ראיתי, וכמעט הכל חיובי ושמח. השורה התחתונה והסופית: הסרט הזה מלחיץ לאללה. כבר בסצינה הראשונה שלו, שגרמה לי לחשוב על "The Descent" של ניל מארשל. אבל יותר מזה: הסרט הזה ערמומי להפליא. הוא מצליח להיות לחלוטין לא צפוי. כך שהוא גם סרט אימה לכאורה-צפוי-בנאלי-על-פי-הספר אבל באותה נשימה הוא גם בדיוק ההפך מזה, הסרט שהכי מערבל את חוקי הז'אנר. מהסיבה הזאת כמעט ואי אפשר לדבר על הסרט מבלי לעשות לו ספוילרים איומים. אז לפני הספוילרים אני חייב למסור שתי הצדעות:

– חשבתי המון על ווס קרייבן בסרט. כמו קרייבן, גם אהרון קשלס ונבות פפושדו עשו מעין מטה-סרט שלוקח את סרטי האימה עצמם – על כל תתי הז'אנרים שמרכיבים אותו – והתייחסו לכל אחד ואחד מהם. כמעט כל דמות – או קבוצת דמויות – יצאה מז'אנר אחר. ווס קרייבן הוא גם במאי שמתייחס ככה לסרטיו.

– סרטי אימה בהוליווד היא חלק ממערכת מסחרית מבוססת וקצת שולית למערכת הראשית. במקרים הצ'יזיים יותר, סרטי אימה נגועים בניצול (אקספלויטיישן). אבל נדיר למצוא סרא כמו "כלבת" שהוא מה שנקרא Labor of love. עבודת כפיים של שני אנשים שכתבו, ביימו וערכו במשך שנתיים בניגוד לכל הגיון ז'אנרי ומסחרי בטריטוריה שלהם. בפעם האחרונה שסרטי האימה האמריקאים היו כאלה זה היה בתחילת שנות השבעים, כשצצו סרטי האימה של דור בקאונטר-קאלצ'ר. הדור של אותו ווס קרייבן וג'ו דנטה וטובי הופר. אנשים שסרטי אימה לא היו כלכלה אלא אידיאולוגיה.

יש לי עוד המון להגיד. אמשיך לכתוב על "כלבת" בהמשך. ובינתיים, אחרי שהסרט כבר הוצג בפרמיירה ובהקרנות עיתונאים ומן הסתם יתחיל עכשיו סבב של טרום בכורות, בואו לתת כאן רשמים ראשונים. ולכל מי לא ראה את הסרט אני מזהיר: כמעט כל מילה על הסרט היא ספוילר. אז היכנסו לאיזור התגובות בזהירות מירבית.

יש לנו ספייק ג'ונז, ארקייד פייר, סטיבן ספילברג ו"מציצים" בפוסט הזה.

1.

ספייק ג'ונז ביים את הקליפ לשיר הנושא מתוך הדיסק החדש של ארקייד פייר, "הפרברים". זה ככל הנראה רק שש דקות מתוך סרט יותר ארוך. בהתחלה זה נראה כאילו ספייק ג'ונז מקים לתחייה את חבורות הבי.אם.אקס מהאייטיז (רק לי זה הזכיר את סצינות המרדף מ"אי.טי"?). בהמשך זה מתחיל להיראות כמו "ארץ יצורי הפרא" פוגש את "ג'ק-אס" (נעורים, השתובבות ואלימות מופרזת). ואז זה נהיה משהו אחר לגמרי. עצה: כשהקליפ מגיע לסיומו, הפעילו אותו מחדש וצפו שוב בתחילתו.

תודה לערן על הלינק.

2.

אני מת על התקופות האלה שבהן סטיבן ספילברג נמצא בשוונג קריאטיבי. מסתמן שהוא באחת כזאת עכשיו. "טין טין" לקראת סיום עבודת הפוסט, "סוס מלחמה" בצילומים והנה הוא יוצא כבר לדרך עם הפרויקט הבא. וזה יהיה (סוף סוף) "אברהם לינקולן" (ולא "רובואפוקליפסה"). זו עדות לכך שזו תקופה טובה בקריירה, כי ספילברג תכנן כבר מזמן לעשות את הסרט הזה, ובכל פעם הוא דחה אותו, כל פעם עם תירוץ אחר, ובעיקר כי הוא חיכה שטוני קושנר יגמור לעבוד על התסריט (וכך יהיה לו סרט המבוסס על ספר שזכה בפוליצר שעובד לתסריט על ידי מחזאי שזכה בפוליצר). בדרך, ליאם ניסן, שלוהק לתפקיד אברהם לינקולן, החליט שהוא פורש מהסרט. התירוץ שלו היה שהוא מבוגר מדי לתפקיד, אבל זה נשמע קלוש (ניסן בן 58, לינקולן היה בן 56 כשנרצח, אבל נראה מבוגר בהרבה). מן הסתם פשוט נמאס לו כל פעם לראות את ספילברג דוחה את הפרויקט שוב ושוב. ובכן, זה קורה ועם דניאל דיי-לואיס בתפקיד הראשי. הצילומים יתחילו בסתיו 2011 והסרט מתוכנן לצאת בסתיו 2012. במילים אחרות: יש גם סיכוי שהוא עוד יספיק לגמור את הסרט ולהתחיל לעבוד על "רובואפוקליפסה" ברבעון הראשון של 2012 כדי לגמור אותו עד קיץ 2013 כמתוכנן. כלומר, יהיו לנו ארבעה סרטים חדשים של ספילברג בתוך פרק זמן של פחות משנתיים.

3.

אפרופו ספילברג: תראו איזה מציאה דג לנו דווין פרצ'י ב"בד אס דייג'סט": סרט משנות השבעים שצילמו כמה קולנוענים ניו זילנדיים שהגיעו ב-1975 לפסטיבל קאן וחיפשו עצות מהקולנוענים שהגיעו לשם איך לפרוץ לעסקי הקולנוע. הקולנוענים הצעירים שהם פגשו אז הם סטיבן ספילברג, ורנר הרצוג, מרטין סקורסזי, פול בארטל וטובי הופר (ומישהו מזהה מי זה הבחור – בחלק 2 – שנראה קצת כמו פולנסקי שמספר להם שהוא מגייס מימון להפקת סרט חדש של ז'אק טאטי? סרט שמן הסתם מעולם לא נעשה). השיחה עם ספילברג מתרחשת בערך באמצע הווידיאו השני. זה היה ממש שבועות בודדים אחרי בכורת "מלתעות" והוא מספר להם על ההחלטות שהוא קיבל עם מפיקיו, בשיחה באותה נקודה בריביירה הצרפתית, ובתהליך העיבוד של הרומן של פיטר בנצ'לי, והצרות בצילומים ("צילמנו בערך 35 שניות ביום בממוצע").

4.

ואת זה קראתי בוויינט הלילה והצטערתי מאוד: השחקן מרדכי בן זאב נפטר ביום שישי בגיל 94. מדהים כמה הוא צץ שוב ושוב בילדות שלי. תחילה בתור אדון גוטמן, שרדה בהרצל (גידי גוב) ובילדים יואבי והגרי ב"דלת הקסמים", ואז בתור ארליך, זה שמביא את הביצים לזאב רווח וליודה ברקן ב"צ'רלי וחצי" ואז בתור אלטמן (הגדול), בעל בית הקפה שבו רוצה אריק איינשטיין להקים דיסקוטק, מועדון לשמוע תקליטים של ג'ון לנון ובן זאב שואל אותו "רמונט עול כסף. ומי ישלם? בנון?". זה סדר התפקידים שבהם נחשפתי אליו, אני מניח שסדר הצילומים היה שונה. מרדכי בן זאב היה אביו של דורי בן זאב. יהי זכרו ברוך.

הנה כמה קטעי וידיאו מהסבנטיז לזכרו של מרדכי בן-זאב:

"לאדון גוטמן יש כאב שיניים" מתוך "דלת הקסמים" (תסריט: איציק בן-נר):

אלטמן הגדול ו"בנון ישלם"? מ"מציצים" של אורי זהר:

"ארליך תביא ביצים" מ"צ'רלי וחצי" של בועז דוידזון:

באופן משונה ולא אופייני לי, את "נערות לוח השנה" של נייג'ל קול די חיבבתי. וזה אחרי שאת "להציל את גרייס" שלו ממש שנאתי. עכשיו עם "איזה מין שוויון" קול מוכיח שהוא די פוני של טריק אחד – סיפורים אמיתיים חצי קומיים, חצי מרגשים, עם מידה רבה של רגש וסנטימנטליות, על מאבקי שוויון נשיים, אבל שיש בהם גם משהו שמרני מאוד. וזה גורם לי קצת לשנוא את עצמי על זה שחיבבתי את "נערות לוח השנה". פתאום הבמאי הזה נראה לי נודניק. אבל… "איזה מין שוויון" אינו סרט רע. הוא סתם חסר מעוף.

מה עושות נשים במפעל לייצור רכב? ומה פתאום מייצרים מכוניות אמריקאיות באנגליה? לכאורה, הכל לא נמצא במקומו, אבל הנסיבות האלה למעשה הולידו מהפכה, כמו "משחק הוגן", גם "איזה מין שוויון" שעולה השבוע מבוסס על מקרה אמיתי ושבמרכזו אשה שנלחמת על עקרונותיה מול ממסד גברי ומגלה שהמאבק הזה עשוי גם לפרק לה את המשפחה. וכמו ב"משחק הוגן" גם כאן, את הסיפור הלכאורה-פמיניסטי הזה מספרים למעשה גברים: גם הבמאים וגם התסריטאים.

ב-1968 עבדו כמה מאות ספורות של נשים במפעלי ייצור המכוניות של פורד, ענקית הרכב האמריקאית, במפעליה הבריטיים. שם, למשל, ייצרו את הפורד אסקוט. מותג אמריקאי, מייד אין אינגלנד. והנשים? הן היו עסוקות במתפרות, בהכנת ריפודי העור למכוניות. עד שיום אחד הן החליטו שהן רוצות ששכרן יושווה לשכר הגברים העובדים בפס הייצור. כולם היו נגד: התאגיד האמריקאי, מנהלי המפעל הבריטיים, אפילו ראשי ועד העובדים ואנשי הממשלה. השוואת שכר לנשים? זה הרי יצור תקדים מסוכן שעשוי למוטט את הכלכלה כולה. אבל ב-1968 – ראינו את זה גם ב"סוף העולם שמאלה" וב"פעם הייתי" וב"החולמים" שהתרחשו באותה שנה – העולם זמזם מנגינות של מהפכה. עכשיו הגיעה תורה של אשת הפרולטריון. נשות מפעל פורד בדגנהאם למדו שוועד העובדים של המפעל מגן, מן הסתם, רק על העובדים הגברים, לא על הנשים. כשזה מגיע לענייני שיוויון ג'נדרי ועד העובדים והתעשיינים נמצאים באותו צד. אז הן, דה-פקטו, מקימות מעין ועד עובדות חלופי המבוסס על ג'נדר, ופוצחות בשביתה. שביתה זניחה בתחילה עד שהמסמר קטן הזה שמסרב שימשיכו לדפוק עליו למעשה משבית את כל המפעל (איך אפשר להרכיב מכוניות ללא הריפוד?) ואפילו כמעט ממוטט את הכלכלה הבריטית (כשראשי פורד מאיימים להוציא את מפעליהם מאנגליה אם הממשלה לא תרסק את השביתה).

נייג'ל קול, שביים את הסרט הסימפטי "נערות לוח השנה", על חבורת קשישות כפריות שמחליטות לצפצף על הטאבואים ולהצטלם ללוח שנה אירוטי למטרות גיוס כספים, במידה מסוימת די ממחזר את עצמו עם "איזה מין שוויון". גם שם כמו כאן מדובר בסיפור אמיתי על מאבק נשי שמנסה לשאת מסר פמיניסטי אבל הוא עושה את זה באמצעים קולנועיים כה מיושנים ושמרנים שנדמה שהוא מחזיר את המאבק הפמיניסטי הישר ל-1965. מצד שני, יש לסרטיו (לטובים שבהם) איזו חוצפה שובבית שמצילה אותם. זה היה בשפע ב"נערות לוח השנה" וזה נמצא בקטנה גם ב"איזה מין שוויון" במערכה האחרונה (עד אז הסרט די נגרר). קול הוא מעין הרברט רוס החדש, "במאי של נשים", אבל קצת מפעם. "איזה מין שוויון", לפיכך, מתאר רגע מרתק בהיסטוריה, אבל כסרט הוא גוש קיטש מהעולם של "מגנוליות מפלדה" ו"עגבניות ירוקות מטוגנות". אני מניח שיש לזה קהל. האמהות שלנו.

נ.ב:

את סאלי הוקינס, שמתגלית כשחקנית מקסימה בסרט הזה, בתפקיד ראש מאבק הנשים ב"איזה מין שוויון" ראינו ב"חופשיה ומאושרת" של מייק לי (שזוכה למחווה מסרטיו בסינמטקים כעת). בימים אלה היא מופיעה בארץ בסרט נוסף: "פרח המדבר" (כולל סצינת עירום קטנה). גם "פרח המדבר" הוא סרט שמתיימר להיות נשי ופמינסטי המבוסס על סיפור אמיתי של אשה שנאבקה במסורת. אבל האם הוא אכן כזה? זה סיפורה האמיתי של אשה אפריקאית (בגילומה של לייה קבלה) שסבלה שנים של דיכוי מיני במולדתה, כולל מילת נשים, ולמרות שהיא ברחה למערב, היא לא הצליחה באמת להתגבר על הטראומה שלה עד שהיא לא הפכה לדוגמנית המוכנה להתערטל ולקבל את גופה העירום, מבלי שהיא – או יוצרות הסרט (נשים!) – קולטות שהיא פשוט המירה דיכוי מיני אחד בדיכוי מיני אחר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.11.2010

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.11.2010

במקום תקציר, תוכלו לעקוב אחר הסיפור של ואלרי פליים שהיה בראש מהדורות החדשות באמריקה לפני שנים בודדות כאן, כאן (בראיון עם ביל מאהר) וכאן (עם קייטי קוריק). הסיפור עצמו הוא מ-2003, הראיונות הם מ-2007 כשפליים הוציאה את ספרה.

ואלרי פליים היתה סוכנת סי.איי.איי שהתמתחתה בחקר המצאותו של נשק להשמדה המונית במדינות ערב. היא ידעה שמשלוח של צינורות אלומיניום לעירק לא נועד כדי לבנות צנטריפוגות להעשרת אורניום, אלא כדי לייצר סקאדים קונוונציונליים. בעלה, ג'ו ווילסון, היה שגריר עירק בימי ממשל בוש הראשון. בהמלצת אשתו הוא נסע בשליחות הסי.איי.איי לאפריקה לברר האם נכון הדיווח על מכירת 500 טון אורניום מניז'ר לעירק. הוא גילה שמכירה כזאת לא היתה יכולה להתקיים. לכן, ב-2003, כשג'ורג' וו. בוש עמד מול אמריקה ומול הסנאט והסביר שיש בידיו ראיות לכך שעירק עומדת לבנות פצצת אטום הוא השתמש בגלילי האלומיניום ובאורניום הניז'רי כדוגמאות. כשווילסון ופליים ראו את זה הם הבינו שמישהו זרק את הדיווחים שלהם לפח ומכר לציבור (וכנראה גם לנשיא) שקרים, כדי להצדיק יציאה למלחמה. זמן קצר אחרי הנאום הזה פלשה אמריקה לעירק; וזמן קצר אחר כך ווילסון לא יכול היה יותר לשבת בשקט וכתב ל"ניו יורק טיימס" מאמר שהביך את ממשל בוש מאוד: הוא סיפר על נסיעתו לניז'ר ועל כך שלא נמכר אורניום לעירק. בכירים בממשל בוש עשו את מה שהייתם מצפים שיעשה כל ממשל מסואב ומושחת המנוהל כמשפחת פשע: הם הורו להוציא צו חיסול על הזוג ווילסון ופליים. אבל מכיוון שאנחנו בעולם האמיתי, המעודן, ולא בספר של ג'ון גרישם בו באמת מחסלים שופטים ואנשי ציבור בהתנקשויות שייראו כמו תאונות, החיסול נעשה באופן פומבי: המוניטין שלהם הושחת. ראש הלשכה בבית הלבן, סקוטר ליבי, יחד עם היועץ הפוליטי הבכיר של בוש, קארל רוב, הדליפו למבחר עיתונאים את העובדה שאשתו של ווילסון היא סוכנת חשאית של הסי.איי.איי, וניסו להטיל דופי באמינות הדיווח שלו. מי שנגס בפיתיון הזה היא רוברט נובאק, עיתונאי ה"וושינגטון פוסט", שפרסם את הנתון הזה בעיתון ולמעשה חשף מרגלת אמריקאית פעילה בזמן אמת. באותו זמן בעירק ניסו נציגים שגויסו על ידי פליים, להגיע אל מדעני האטום העירקיים רק כדי לגלות שתוכנית האטום חוסלה על ידי סדאם חוסיין בשנות התשעים. מרגע שזהותה נחשפה, פליים למעשה הודחה מכל פעילות מבצעית. זו היתה הפעם הראשונה שהממשל חושף סוכן פעיל, מרגל, רק כדי להטיל דופי בדיווחי המודיעין שלו. סקוטר ליבי נאלץ להתפטר מתפקידו בבית הלבן בעקבות ההדלפה ונמצא אשם בבית משפט. הנשיא בוש חנן אותו.

בשנת 2002, השנה שבה המליצה פליים לבוסים שלה לשגר לניז'ר את בעלה, ביים דאג ליימן, אחד מבמאי האקשן היותר סימפטיים שפועלים כיום, סיפור על מרגל אחר שממשל ארצות הברית מתכחשת לו ומנסה לחסל אותו: ג'ייסון בורן, גיבור סדרת "זהות אבודה" של רוברט לודלום. להבדיל משני סרטי ההמשך שביים פול גרינגראס, הסרט המקורי של ליימן היה מצולם במצלמה יציבה (יחסית), לא רוטטת, וסרטיו תמיד התאפיינו באלגנטיות גרנדיוזית משהו. שמונה שנים אחרי שהוא הפך את ג'ייסון בורן לכוכב סרטי פעולה, מתגייס ליימן לעבד לסרט את ספריהם של הזוג ווילסון ופליים לסרט שהוא מסע לטיהור שמה. ב"משחק הוגן" נעמי ווטס ושון פן (שכבר שיחקו יחד ב"21 גרם") מגלמים את הזוג פליים וג'ו ווילסון. חצי סרט הוא מותחן ביון, שנראה בתחילה כמו עוד סרט ריגול עם ההבדל שמדובר כאן בג'יימס בלונד, סוכנת אשה, שמצליחה להביס את עמיתיה במשחקי מוח ולא כוח. העלילה נעה בין לנגלי, וירג'יניה, בו שוכנת מפקדת הסי.איי.איי, ובין נופי המדבר של אפריקה והמזרח התיכון. החצי השני נהיה מותחן פוליטי, מהסוג של פאקולה או פולאק היו נהנים לביים, שבו הזוג מנסה להילחם על צדקתו מול ממשל אימתני שמנסה לחסל את שמם ואת אמינותם. הסרט בנוי ככה שבחצי הראשון האשה אקטיבית והגבר, שנשאר מאחור כשהאשה מנתרת מיבשת ליבשת, פסיבי. החצי השני, בו האשה מקורקעת ומושתקת, מכניס את הגבר לאקטיביות: השימוש בתקשורת ובפוליטיקה ובניהול שיח ציבורי, אלה תחומי ההתמחות שלו. הוא פומבי, היא חשאית. בחצי השני הוא הסוכן המיוחד שנכנס לפעולה.

זה חייב להיות הסרט העלילתי השלישי או הרביעי שאני רואה בשנים האחרונות שמדבר על כך שהממשל האמריקאי שיקר לציבור ויצא למלחמה בעירק תוך כדי הבטחה שהם יוצאים ללכוד נשק להשמדה המונית, בשעה שהממשל ורוב קהילת המודיעין והביון ידעו שמדובר בשקר. הממשל האמריקאי יצא למלחמה בעירק, סתם כי התחשקה לו מלחמה. האחרון שבסרטים האלה היה "גרין-זון", סרט (לא טוב) שלא הגיע להקרנות בארץ, שביים פול גרינגרס, ההוא משני סרטי ג'ייסון בורן המאוחרים. ועכשיו עמיתו לסדרה (ולמעשה, המפיק שלו בסדרה ההיא), ליימן, הולך בעקבותיו. לא רק כי "משחק הוגן" הוא סרט עם מסרים דומים ל"גרין-זון", אלא – וזו דווקא נקודה לאכזבה – כי ליימן, שתמיד היה כה יציב ורגוע עם המצלמה שלו (בסרט הזה הוא מצלם בעצמו) פתאום גם נכנע לגל המצלמה הרועדת שגרינגראס הפך לסימן ההיכר שלו. "משחק הוגן" הוא מותחן אפקטיבי למדי, וככה הוא די צפי, אבל בסופו של דבר הוא נותר כרוניקה לא תמיד מלהיבה של סיפור שנתלש מכותרות העיתונים.

המעניין הוא שבתוך הסיפור על המאבק של פליים ובעלה נגד הממשל הסתתר לו סיפור נוסף, שדווקא זכה לחשיפה לא פחות משמעותית בתקשורת העולמית, והוא לא מוזכר בסרט הזה במיל. זהו סיפורה של העיתונאית ג'ודית מילר. מילר, עיתונאית ה"ניו יורק טיימס", היתה מאלה שקיבלו את ההדלפה מסקוטר ליבי באשר לזהותה של פליים. היא לא השתמשה במידע הזה בכתבותיה, אבל במשפטו של ליבי היא זומנה להעיד ולמסור את שמו של מי שהדליף לה. מילר סרבה להסגיר את מקורותיה וטענה שחיסיון עיתונאי קדוש יותר מבית המשפט ונשפטה ל-12 שבועות מאסר על ביזיון בית המשפט. בהשראת הסיפור הזה יצר רוד לוריא ("המועמדת") לפני שנה את הסרט (המוצלח) שלא הגיע להקרנות בארץ "Nothing But The Truth" עם קייט בקינסייל בתפקיד העיתונאית ועם ורה פרמיגה בתפקיד הסוכנת שהיא חושפת בטורה בעיתון. כל עלילת הרקע שונתה, אבל ההשראה לסיפור היתה ברורה. בסיפורם של אנשים שמוכנים לעשות דברים מרחיקי לכת כדי לשמור על האינטגריטי שלהם, משונה שסיפורה של מילר הושמט לחלוטין מ"משחק הוגן". כלומר, גם סרט שאמור להיות מאוד מחויב לאמת, ועוסק באנשים שמנהלים מלחמת קודש מתוך המחויבות שלהם לאמת, עוסק בעצמו בכיסוי והסתרה. זה רק מוכיח כמה צדדים יש לסיפור אחד, וכמה סרטים יכולים לספר אותו סיפור, מבלי לספר, למעשה, בכלל את אותו סיפור.