התמונה המופלאה הזאת ויה mubi

אחרי הידיעה שלזלי נילסן הלך לעולמו הבוקר, מגיעה עוד בשורה: אירווין קירשנר, הבמאי של "האימפריה מכה שנית", נפטר היום. קירשנר היה נחשב במאי זניח למדי אילולא קרדיט משמעותי אחד ברזומה שלו וסוג של פלא לא ברור: איך קרה ש"האימפריה מכה שנית" הפך באופן אוניברסלי לסרט הכי אהוב והכי נערץ מבין ששת סרטי "מלחמת הכוכבים"? והאם זה בכלל קשור לעובדה שקירשנר ביים את הסרט, או לעובדה אחרת? כמו, למשל, העובדה שלוקאס מתפקד יותר טוב כמי שמשגיח ממעל ולא מביים בפועל (מה שלא מסביר את הפער המשמעותי בין "האימפריה מכה שנית" ובין "שובו של הג'דיי" שבוים על ידי ריצ'רד מרקאנד)? או אולי דווקא בזכות העובדה שאת הדראפט הסופי ל"האימפרה מכה שנית" כתב לורנס קסדן – אז תסריטאי צעיר, רגע לפני שיתחיל לעבוד על "שודדי התיבה האבודה" ועל "החברים של אלכס". לדעתי, המפתח ל"האימפריה מכה שנית" אכן נמצא בידי התסריט של קסדן (הוא אמנם חתום גם על "שובו של הג'דיי", אבל הדראפט הסופי היה של ג'ורג' לוקאס. לא נראה לי שקסדן היה מסוגל לכתוב שום סצינה שמעורבים בה איווקס). אבל צריך לתת קרדיט גם לקירשנר: בבימוי של "האימפריה מכה שנית" יש איזושהי רהיטות זורמת ומעודנת שנעדרת לחלוטין  מהסרטים שבאו לפני ואחרי.

קירשנר היה אחד המורים של לוקאס בבית הספר לקולנוע ב-USC, ואחרי שראה את סרטו "העיניים של לורה מארס", על פי תסריט מאת ג'ון קרפנטר, עלה בו הרעיון להציע לו לביים את סרט ההמשך למגה-להיט שלו, "מלחמת הכוכבים". לוקאס ראה בבימוי "מלחמת הכוכבים" סיוט חסר תקדים והוא נדר שלא יביים שוב לעולם, רק יכתוב ויפיק (רק דמיינו איך היתה נראית הטרילוגיה השנייה אם לוקאס היה עומד במילתו ואכן נותן את שרביט הבימוי לפרנק דרבונט, כפי שנרמז ותוכנן בתחילה).

אחרי הצלחת "האימפריה מכה שנית", קירשנר עשה צעד שנוי במחלוקת כשהסכים לביים סרט לא-רשמי בסדרת ג'יימס בונד, את "לעולם אל תגיד לעולם", בו חזר שון קונרי לרגע קט לגלם את ג'יימס בונד. הסרט נולד בעקבות סכסוך בין מפיקי הסדרה ומחזיקי זכויות, שגילו שיש בידם הזכויות לעיבוד מחודש של "כדור הרעם" של איאן פלמינג, וניצלו את זה, למורת רוחם של יוצרי הסדרה המקוריים. קירשנר לפיכך היה האמריקאי הראשון (והאחרון) שביים סרט ג'יימס בונד.

הוא ביים גם את "רובוקופ 2 " אבל מעניין יותר מנקודת מבט ישראלית: הוא ביים את "הפשיטה על אנטבה" סרט טלוויזיה מהיר שהופק בעקבות מבצע יהונתן, בו גילם פיטר פינץ' את יצחק רבין. זה לא מקרי שקירשנר ומנחם גולן התחרו ביניהם מי יביים ראשון סרט על פי אירועי מבצע אנטבה: שניהם התחילו את דרכם אצל רוג'ר קורמן, כך שווירוס האקספליוטיישן זרם גם בעורקיו (ולראיה: הסרט "S*P*Y*S" שניסה להיות חיקוי ל"מ.א.ש" עם דונלד סאתרלנד ואליוט גולד בתפקידים הראשיים).

מחרתיים יעלה בבתי הקולנוע "כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון וסוג של הברקה שאני מאוד שמח ממנה ולקראתה, וכדי להתחמם לקראת המאורע, ביקשתי משני הבמאים, אהרון קשלס ונבות פפושדו, שייבחרו את חמשת סרטי האימה שהכי השפיעו עליהם בבואם לביים את "כלבת". אחרי שרואים את הסרט, חלק מהבחירות צפויות למדי, אבל אחרות מפתיעות. ויש גם כמה סרטים שאני חייב להשלים כי לא ראיתי. אז הנה, סרטי האימה המומלצים ומעוררי ההשראה וההשפעה של יוצרי "כלבת":

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.11.2010

 

(הערה: אל תיכנסו לקטעי הווידיאו אם אתם מתחת לגיל 17 או אם סקס ואלימות פוגעים בכם או יכולים לסבך אתכם).

 

 

א.

הבחירות של אהרון קשלס

 

 

1.

"פלנט טרור" (2007)

מופע ההצדעה של רוברט רודריגז לתרבות ה"גריינדהאוס" מגולל לילה בחייה של עיירה שלווה שהופכת נגועה ואלימה בעקבות ניסוי בנשק כימי-ביולוגי. היכולת הפנומנלית לשזור עלילה מרובת דמויות ועמוסת פיי-אופים, השימוש בהומור שחור-אדום לצד רגעי הזוועה, הם רק חלק מהדברים שלקחנו ל"כלבת". אך יותר מכל, הייתה זו יכולתו של רודריגז להשתמש בז'אנר הברוטאלי כדי לשזור סיפור אהבה פשוט. עד כמה שזה פשוט להתאהב בבחורה שיש לה רגל-תותח.

 

 

2.

"הבית האחרון משמאל" (1972)

העיבוד המחודש שווס קרייבן ("סיוט ברחוב אלם") יצר ל"מעיין הבתולים" של אינגמר ברגמן הוא עדיין אחד ממותחני האימה האפקטיביים ביותר שנוצרו. אבל זה אך מתבקש כשיוצרים סרט שיש לו שני חלקים סימטריים כשבראשון האנסים מתעללים בקורבנותיהם ובשני האנסים הופכים לקורבנותיה של המשפחה הנוקמת. אני מעריץ במאים שמתעללים בקהל שלהם כדי לייצר דיון אתי בשורשיה של האלימות האנושית.

 

 

 

3.

"הטרמפ" (1977)

הרבה לפני "הטרמפיסט" בכיכוכבו של רוטגר האוור, היה זה דיוויד הס ("הבית האחרון משמאל"), שביקש לעלות לרכב של זוג בורגני מהוגן (פרנקו נירו בתפקיד חייו וקורין קלרי היפהפייה) . אם בדקות הפתיחה הצופה משוכנע שהטרמפיסט הוא הסוציופת בסרט, הרי שבסופו הוא למד שאין דבר מפחיד יותר מנישואים לא מאושרים. האופן שבו התסריט המושלם משחק במערך הציפיות של הקהל הוא לא פחות ממבריק ואם יש סרט שהייתי רוצה לעשות לו רימייק ישראלי זה הסרט הזה.

 

 

4.

"The Mist" (שנת 2007)

אחד מסרטי האימה האדירים והלא מוערכים של עשר השנים האחרונות. פרנק דרבונט ("חומות של תקווה") בוחן את השפעותיו של איום חיצוני על המרקם האנושי השברירי של עיירה בארה"ב. ההחלטה של דרבונט (ותודה לסטיבן קינג) להגביל את הסרט ללוקשיין מרכזי אחד (סופרמרקט) ולזמן קצר יחסית הם החומרים שמהם קורצו הסיוטים הקולנועיים המחרידים ביותר. גם "כלבת".

 

 

5.

 

"דחויי השטן" (2005)

רוב זומבי כל-כך התאהב במשפחה המעוותת והסדיסטית מ"בית 1000 הגופות" עד שהוא החליט ליצור עבורה סרט המשך נעלה. תראו לי במאי נוסף שמסוגל לקחת אוסף נבלים ונבלות וליצור עבורו סוף מיתולוגי, אוהד ומעריץ ברוח "קיד וקסידי" או "תלמה ולואיז". רוצחים מלידה -סיפור אגדה!

 

 

ב.

הבחירות של נבות פפושדו

 

1.

"28 יום אחרי" (2001)

אם פעם קראו להם זומבים והם היו מדדים באיטיות, היום קוראים להם נגועים והם מהירים כאצנים. אצנים קניבלים. דני בויל ביים סרט דל תקציב שהפך לקאלט והגדיר מחדש תת-ז'אנר שלם.

 

 

2.

"Altered" (שנת 2006)

אחרי ההצלחה של "פרוייקט המכשפה מבלייר" אד סנצ'ז יצר סרט אימה/מד"ב דל תקציב שנשען על קונספט תסריטאי והפקתי מבריק: ארבעה אמריקאיים דרומיים ולא חכמים במיוחד חוטפים חייזר ומענים אותו במוסך שלהם כפעולת נקם על מות חברם מידי חייזרים.

 

 

 

3.

"Intacto" (שנת 2001)

סרטו הראשון של הבמאי של" 28 שבועות אחרי". תסריט רהוט ומשוכלל על קבוצת אנשים שיש ביכולתם לשדוד את המזל. אם אתם מחפשים בית ספר שיעניק לכם שיעור מאלף בבימוי רגעי אימה ומתח הירשמו כאן!

 

 

4.

"קיוב"  (1997)

הייתי בן 17 כשהסרט הזה הדביק לי את הלסת לריצפה. המותחן המופרע והאלים הזה ייסד תת-ז'אנר שלם של סרטי "כמה אנשים מתעוררים במקום זר ומוזר מבלי לדעת איך הם הגיעו לשם ועכשיו עליהם לשרוד". וינצ'נזו נטאלי, הבמאי, לימד אותי את כל מה שצריך לדעת על שימוש בלוקיישן אחד והפיכת דלות הפקתית לעושר תוכני.

 

 

5.

"מגרש השדים" (1973)

הפחיד לי את הצורה והצורה שלי לא מפחדת בקלות. האמא, האבא ורוח הקודש של סרטי האימה. וויליאם פרידקין העניק לי שיעור באיך מפחידים בלי לצאת מהבית. כמה שנים מאוחר יותר הוא יעשה את "באג" ויעניק לי שיעור באיך מפחידים בלי לצאת מהבית האטום.

 

==================

 

ואפרופו "כלבת": אם אתם רוצים להפחיד ולצמרר את החברים שלהם, היכנסו לאתר הפרומו הזה של "כלבת" בו אתם יכולים לשלב את שמות חבריכם בתור הלחץ וההיסטריה של הטיזר של "כלבת".

סליחה על הכותרת, אבל אחרי שנים שבהן שיחק לסלי נילסן בסרטים שזכו בעברית לשמות שמסתיימים ב"מת מצחוק" ("האקדח מת מצחוק", "המרגל מת מצחוק", "הנמלט מת מצחוק", "המיליונר מת מצחוק", "הבלש מת מצחוק". והשיא: "החלל מת מצחוק"), מה הפלא שסף הרגישות שלי הושחת. וסוף סוף הכותרת הזאת מילולית, וזו הפעם היחידה שבה אפשר להשתמש בה. אני מקווה שנילסן עצמו היה מעריך את המחווה.

ובכן, אלה הבשורות העצובות של הבוקר: לסלי נילסן, אחד השחקנים הכי מצחיקים בקולנוע האמריקאי, מת הלילה בפלורידה. הוא היה בן 84 במותו. ולמרות שהוא ניהל קריירה ענפה למדי, בת 60 שנה, ושיחק בהמון סרטים (ובעיקר בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה), הוא זכה למעמד של כוכב רק באמצע שנות החמישים לחייו כשהתחיל להשתטות כהוגן בסרטים של צוקר-צוקר-אייברהמס, תחילה כשגנב את ההצגה ב"טיסה נעימה", ואז בתור לוטננט פרנק דרבין, גיבור סדרת סרטי "האקדח מת מצחוק", סרטים שהולידו סדרה ארוכה מאוד של פרודיות (Spoofs), שבחלקן נילסן המשיך להשתתף. (ונראה לי שבזאת הלכו לעולמם כל הכוכבים הוותיקים שהתארחו ב"טיסה נעימה", מפיטר גרייבס ועד לויד ברידג'ס).

למרות שגם "האקדח מת מצחוק" הצחיק אותי מאוד, "טיסה נעימה" – שיצא לפני 30 שנה בדיוק – הוא עדיין אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי מימיי. ושורות המחץ הנונסנסיות של לסלי נילסן תמיד היו אהובות עלי. הנה קליפ של המיטב מ"טיסה נעימה" ו"האקדח מת מצחוק" (לאו דווקא של לסלי נילסן).

והנה עוד מציאה יו-טיובית: קליפ חביב למדי של סצינות מהפרודיות לסלי נילסן – יש גם פרודיות על "הנזירות בלוז" ועל "שקרים אמיתיים" – שנערך לצלילי "קאנט סטופ דה רוק" של אפולו 440:

ונשאיר את המשפט האחרון לנילסן עצמו:

נדמה לי שאורי אורבך היה פעם עיתונאי. ככזה, אני מניח, הוא מורגל באיסוף עובדות וניתוחן. הכותרת של "הארץ" מהבוקר הרסה לי את היום: אורבך רוצה לחפון 25 אחוז מתקציב הקולנוע לטובת "הפריפריה", והוא רוצה לעשות את זה בצורת תיקון לחוק הקולנוע. אני תוהה האם ח"כ אורבך ראה סרטים ישראליים בזמן האחרון. כי אם היה רואה, הוא היה מגלה שהפריפריה חיה ובועטת בקולנוע הישראלי, ואף מועמדת לאוסקר. המחשבה שהקולנוע הישראלי הוא "קולנוע תל אביבי" מיושנת למדי. למעשה, אם בודקים סטטיסטית את כל הסרטים שהופקו בארץ בעשור האחרון, הפריפריה האמיתית – כלומר, זו שלא זוכה לייצוג נאות על המסכים – היא זאת שאורבך קורא לה "המרכז התרבותי". היו שתי תקופות בתולדות הקולנוע הישראלי שבהן התרבות התל אביבית/הדוניסטית נהיתה נושא נפוץ בסרטים: בסוף שנות הששים (וחלקים משנות השבעים) ובתחילת שנות ה-90. תחילת שנות ה-90, עם סרטים כמו "שורו" ו"שירת הסירנה", הדביקו לקולנוע הישראלי תדמית "שינקינאית" שהוכחדה מהר מאוד ולמעשה נעלמה לחלוטין מהתפריט הקולנועי. מאז, הקולנוע הישראלי עשיר בסרטים שמתרחשים מחוץ לתל אביב, עוסק בנושאים דתיים, חרדים, ערבים, הומואים.

כלומר, אם אורבך יבדוק היטב את מה שקורה בקולנוע בעשור האחרון הוא יגלה שהחיה הכי נכחדת בקולנוע הישראלי היא התל-אביבי. כדמות. אני לא ממש מצליח להחליט האם היא פשוט יצאה מהאופנה או הוצאה להורג.

ובלי ציניות. יש כרגע מגזר אחד שנמצא בתת-ייצוג משווע בקולנוע: הנשים. ב-2010 רק שני סרטים מתוך 20 היו של במאיות. ב-2011 המספר הזה לא יגדל ממש, עדיין יהיו רק בין 2-3 סרטים של במאיות. אם אורבך חושב שהקולנוע חייב לייצג פילוח סטטיסטי של האוכלוסיה הישראלית, זה כרגע העיוות הכי גדול בו.

בדבר אחד צודק אורבך: אסר להשאיר את המגמה הזאת לידי "טוב ליבם" של מנהלי הקרנות. אני מסכים. אבל לשם כך לא צריך חקיקה, אלא צריך את עבודת מועצת הקולנוע, שאני חבר בה. כי הפניית 25 אחוז מכספי תקציב הקולנוע (כ-17 מיליון שקל) על פי חוק תיצור סיטואציה שבה סרטים מופקים רק על פי שיוכים של זהות גיאוגרפית/עדתית/דתית/מינית ולא על פי איכות. התוצאה תהיה הרסנית.

זה היה כל כך שקוף. בכל פעם שהקולנוע הישראלי משגשג, בארץ ובעולם, קמים צרי העין ורוצים לנכס אותו לעצמם. אורבך רוצה פריפריה. לבנת רוצה קולנוע ציוני. מה יעשו אלה שפשוט רוצים סרטים טובים? סרטים חכמים? סרטים נגישים לקהל רחב? סרטים עשויים במיומנות על ידי יוצרי ותיקים ובעלי קבלות? סרטים בועטי מוסכמות ושוברי מסגרות מאת במאים צעירים? מי יחוקק חוק למענם? והכי עגום, אם אורבך יצליח להעביר את תיקון החוק שלו הוא יגלה שכל אחד מגדיר פריפריה אחרת (הרי רגולציה כזאת בדיוק כבר קיימת בטלוויזיה, ומאז הזכיינים משקיעים את מירב היצירתיות שלהם כדי להוכיח לרגולטור איך כל סדרה שהם עושים מ"מאסטר שף" ועד "חיים אחרים", היא למעשה סדרת פריפריה).

אשמח לקחת את ח"כ אורבך ליום בקולנוע.  אשמח לעשות לו הרצאה על תולדות הקולנוע. אשמח להראות לו שהוא חומד תקציב שלא יעשיר את התרבות הישראלית, אלא ירושש אותה. ובכל אופן, בתור חבר מועצת הקולנוע – שרואה הישג עצום בכך שתקציב הקולנוע גדל לפני כשנתיים ורואה איך הקולנוע הישראלי פורח בעולם – לא אוכל להמשיך לשבת במצפון שלם במועצה אם תיקון כזה לחוק יעבור.

עדכון, שני בבוקר: ובכן, נראה שההצעה הוסרה מסדר היום אתמול. אפשר להשמיע את צפירות ההרגעה. הבשורות המעניינות עוד יותר: לימור לבנת התנגדה להצעה.  הרווחנו עוד יום אחד של שפיות, עד הקונץ הבא.

גם הבלוגים האמריקאים מחפשים דרך למלא את עצמם במהלך סוף השבוע הארוך של חג ההודיה. הנה דוגמה: הפלופים הכי גדולים בקולנוע השנה. למה פלופים בחג? כי "פלופ" בסלנגאמריקאי זה "Turkey", ובחג ההודיה אוכלים תרנגלות הודו. אז מה הפלופ הכי גדול? "ג'ונה הקס". אבל גם "רובין הוד" ו"כמו יום ולילה" ו"סקוט פילגרים" נמצאים שם.

=================

המפיק העצמאי טד הופ מפרט בבלוגו 32 תכונות שהופכות סרטים לטובים יותר. הרבה דברים שם דיבברורים מאליהם. אבל יש גם כמה נקודות דקות אבחנה שראויות לתשומת לב. כמו מס' 20 ו-24, למשל.

==============

בסוף השבוע הבא יקיים סינמטק תל אביב מחווה מקיפה ומרשימה למדי לפייר פאולו פזוליני. מדהים, אני כבר מספיק מבוגר כדי לזכור את הפעם הקודמת שסינמטקים ערכו לו מחווה, ואני התרוצצתי כדי לראות את סרטיו ולהתוודע לתובנה: אני די לא סובל את סרטיו של פזוליני. הם פשוט לא מזיזים לי. חוץ מ"תיאורמה". מת על הסרט הזה.

בסינמטק תל אביב (ובבית ציוני אמריקה ובמוזיאון תל אביב ובשאר אתרים ברחבי הארץ) מתקיים עד מחר פסטיבל אפוס (בפעם השנייה) שמקבץ סרטים על אמנים ואמנות. הסרט שאותי הכי סיקרן מבין הסרטים שהוצגו בפסטיבל היה "אני, דון ג'ובאני". לא כי אני מעריץ כה גדול של האופרה של מוצרט, אלא בעיקר כי אני מעריץ מאוד גדול של ויטוריו סטוררו, שצילם את הסרט, שביים קרלוס סאורה.

סטוררו בן 70 השנה והוא עדיין נחשב בעיני לגדול צלמי הקולנוע אי פעם, בעיקר בזכות "אפוקליפסה עכשיו" (ככל הרה הסרט עם הצילום הכי מדהים אי פעם, לדעתי), ובזכות "אדומים" (סרט שהצילום בו גורם לי להחמיץ פעימות לב) ובזכות "הקונפורמיסט" (סרט שהצילום בו גורם לי להתעלף). וגם בזכות "טאקר, האיש והחלום". ו"אחד מהלב". וגם בזכות "הקיסר האחרון", הסרט שככל הנראה גרם לסטוררו להבין שהוא צריך ללכת לכיוון אופראי יותר. ואכן, סטוררו כנראה אכן מחבב מאוד אופרות. חמישה פרויקטים הוא צילם על פי אופרות. מ"וגנר" של טוני פלמר ועד "ריגולטו" שייצא בשנה הקרובה. אחרי שניהל זוגיות קריאטיבית מתמשכת עם ברנרדו ברטולוצ'י, וורן בייטי ופרנסיס פורד קופולה, סטוררו מעביר את העשור האחרון בחברת קרלוס סאורה, ש"דון ג'ובאני" הוא סרטם הארוך החמישי יחד. העניין הוא שחלף זמן רב מאז שראיתי הוכחה חד משמעית לכך שסטוררו הוא גדול צלמי הקולנוע. לא שהוא התחיל לצלם באופן מכוער, חלילה. לא ולא. הצילום ב"אני דון ג'ובאני" חגיגי ומפואר כנדרש. אלא שהוא רק "יפה", ולא מצאתי בו את הגאונות שמצאתי בסרטיו הקודמים. ולמרות שאני לא מעריץ נלהב של כל הסרטים שסטוררו וסאורה עשו יחד, עדיין מצאתי רגעים פנומנליים של צילום – תנועה ותאורה – ב"פלמנקו", סרט שהעיף אותי השמיימה מרוב התלהבות אסתטית.

סאורה וסטוררו, שני פנסיונרים חביבים, עושים יחד סרטים על מוזיקה, מחול ותשוקה. "פלמנקו" הפתיע אותי לטובה. כל השאר פחות. החיבור ביניהם נינוח מדי, בשעה שאת סרטיו הטובים ביותר הוא עשה עם במאים נפיצים, אגו-מניאקים אדירים, שהפריימים המאוד-מאוד מורכבים שסטוררו הרכיב לסרטיהם תאמו את אופיים המגלומני. המדהים הוא שאצל שלושתם, סטוררו ידע גם לספק להם רגעים של אינטימיות גדולה, שגם הם היו לא פחות יפים ומרגשים ויזואלית.

"אני דון ג'ובאני" הוא סרט עם רעיון נחמד. זה סיפורו של האיש שכתב את הליברית לאופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט. בציר אחד אנחנו מבינים שסיפור חייו די דומה לסיפורו של אותו דון ג'ובני כובש הנשים. בציר שני אנחנו רואים מביד לעיניו את תככי עולם המוזיקה שמאחורי הקלעים של הפקת האופרה של מוצרט. ובציר שלישי אנחנו רואים קטעים נרחבים מתוך האופרה עצמה, בגרסה במתית, שבה התאורה היא הכי דרמטית ותיאטרלית. העניין הוא שבסופו של דבר הצירים לא ממש מעניינים, בעיקר בגלל ליהוק נורא רופס, וגם כי הצילום נראה כמו צלם שמנסה לחקות את סטוררו יותר מאשר סטוררו עצמו (אני אומר לכם, מה שהוא עשה עם מראות ופאנלים לבנים ב"פלמנקו" היה גאוני, ומורכב אך גם צנוע בה בעת). כך שבסופו של דבר "אני דון ג'ובאני" ממש איכזב אותי. אם כי, מעריצי אופרה עשויים להתמוגג מהסרט.

האמריקאים חוגגים היום את חג ההודיה עם כל המשפחה ועם תרנגולי הודו ועם בילוי של שעות בפקקים ובצפיפות בשדות תעופה שיאפשר להמון אנשים פסק זמן כדי להגות בשעות ההמתנה סרט חדש על אנשים שתקועים בדרך לבית ההורים לחגוג שם את החגים ולהתמודד בדרך עם ההערכה העצמית הנמוכה שלהם. אבל מה שזה אומר הוא שאתרי השואו-ביז האמריקאים די מתים היום, ומן הסתם לאורך כל סוף השבוע הארוך. ספק אם יהיו כותרות וחדשות. כך שאם אתם קוראים אתרים אירופאיים, עדכנו אותנו מה חדש בעולם (הקולנוע, כן?).

===============

בשבוע שעבר כתבתי בספקנות מסוימת על המיזם של אמזון. מתברר שצצות עוד ועוד תגובות לא מאוד אוהדות לרעיון של אמזון שקורא לתסריטאים להעלות תסריטים לרשת ולקבל הצעות לשיפורים ולשכתובים מהגולשים ואולי לראות את אחד התסריטים הופך לסרט בהפקת וורנר. ניקי פינק מדווחת שהחוזה שאמזון מחייבת את גולשיה להסכים לו מציע לתסריטאים תנאים מאוד לא מוצלחים בענייני כסף ותנאים ואופציות וזכויות. והיא מעדכנת ששני תסריטאים שהם גם בלוגרים, ג'ון אוגוסט וקרייג מייזין, קוראים לקוראיהם לא להתקרב למיזם הזה. אוגוסט טוען שהרעיון שלהם לתת לגולשים אחרים לשכתב את התסריטים שמועלים הוא איום ונורא, מייזין טוען שהדיל שהם מציעים הוא לא אלטרנטיבה להוליווד אלא גרוע ממנה, בעיקר בכל מה שקשור בשמירה על זכויות יוצרים, על הקרדיט ועל התמלוגים.

זה היה לפני כמה ימים. ועכשיו פינק מעלה וידיאו שצץ באינטרנט שעושה צחוק מהמיזם של אמזון. על פי סרטון הפתיחה המקורי הם יצרו גרסה משל עצמם:

===============

גרג קילדיי מ"הוליווד ריפורטר" תוהה האם יש סיכוי שהשנה, לראשונה מזה 82 שנה, סוף סוף יהיה סרט תיעודי מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. הוא טוען שיש סיכוי, אבל מיד מוכיח למה אין לזה באמת סיכוי. מה שגרם לי לתהות: האם חברת "אוסילוסקופ" של אדם יאוך ימנפו את ההתעלמות של ועדת הסרטים התיעודיים של האוסקר, שהשאירה את "שתיקת הארכיון" מחוץ לשורלטליסט, וינסו לשכנע את מצביעי האוסקר להצביע לסרט בקטגוריות אחרות? למשל, עריכה. או צילום. או אולי אפילו תסריט. הסיכויים סופר-קלושים, אמנם, אבל מי יודע. בכל זאת, שואה.

הו, איזו הפתעה מתוקה. "באה בקלות" הוא אחד הסרטים המצחיקים והשנונים שראיתי באחרונה. ציפיתי לסרט נעורים אידיוטי, הורמונלי ומביך בסגנון "אמריקן פאי" או "יורוטריפ" וקיבלתי סרט נעורים כמעט-מבריק, מהסוג של "נערות רעות" ו"קלולס". זה מהסרטים האלה שנוחתים עליכם בלי אזהרה: בתום הצפייה רצתי לאינטרנט כדי להבין מי אלה האנשים האלה שעשו את הסרט הקטן הזה. ובעיקר, מי זה התסריטאי שכתב כאן כמה סצינות עם רפליקות אדירות. ובכן, הכירו את ברט רויאל. לא, זה כנראה לא שם בדוי. זה סרטו הראשון. הוא כתב את התסריט בשישה ימים. והוא בכלל לא למד בתיכון. הבמאי הוא וויל גלאק (או גלוק), שיש לו רקורד בקומדיות בטלוויזיה. והשחקנית הראשית היא אמה סטון, תכף ב"ספיידרמן" הקרוב לביתכם. אני כמעט אף פעם לא כותב על שחקנים, כי אני לא מבין בזה כלום, אבל סטון נפלאה בסרט הזה. גם מצחיקה נורא וגם האמנתי לה לכל אורך הדרך. יש בה משהו נורא מדויק.

"באה בקלות", איך נתקצר אותו? ובכן, דמיינו את "אות השני" פוגש את "הרשת החברתית". הסרט הוא סוג של עיבוד ל"אות השני" של נתנאל הותורן. הספר ההוא מספר על אשה הנחשדת בניאוף שמנודה מקהילתה ונאלצת לשאת את קלונה בציבור ולרקום את האות A בצבע אדום-שני על בגדיה, במעין אות קין, שכולם ידעו שזו הסוררת. באמריקה של זמננו, בחורה בשם אוליב, מספרת לחברתה הטובה ביותר שקר קטן: שהיא איבדה את בתוליה. בתוך שעות השקר הופך לשמועה, לרכילות, להגזמה ובאדיבות סמסים ופייסבוק הוא הופך את אוליב מהבחורה שהכי פחות שמים לב אליה בבית הספר, לבחורה שמסובבת הכי הרבה ראשים ונישאת על כל לחשושי בית ספרה. לכולם יש אינטרס עליה כעת. הבנים רוצים לנצל אותה, המועדון הנוצרי רוצה לנדות אותה, המורים רוצים לאלף אותה. אבל היא, הבחורה הכי מבריקה ומודעת לעצמה בבית הספר הזה, דווקא מוצאת עניין מסוים בתשומת הלב פתאומית שהיא מקבלת.

לפני כשבועיים ראיתי את "רשת החברתית". סרט מהנה מאוד, אבל שהותיר אותי מבולבל למדי. אני עדיין מחפש דרכים להתנסח בקשר אליו. הסרט ההוא של פינצ'ר סיפר יפה איך הוקמה חבר שהפכה מפרויקט של איש אחד במעונות, לתאגיד אינטרנט עצום, ולמלחמת עולם של כסף ואגו. אבל הוא לא מספר את מה שבעיניי הוא הסיפור האמיתי של פייסבוק: איך קרה שמרגע שפייסבוק צץ, כל תושבי תבל החליטו שהם פשוט חייבים לשתף את העולם בכל הגיג שקורה להם? מדי פעם מישהו מתרעם על כך שפייסבוק לא שומרת על פרטיות הגושלים בה. הבל. אלה הגולשים שלא שומרים על פרטיותם. חיים שלמים נפרטים בפייסבוק לפרטי פרטים. הכי אינטימיים. מול זרים מוחלטים. היו שהגדירו את "הרשת החברתית" כסרט שמגדיר את הדור הנוכחי, דור הפייסבוק. לא בטוח. הוא רק מגדיר את הפלטפורמה שעליה הדור הזה מתבטא. מהבחינה הזאת "באה בקלות" הוא לא רק סרט שמשלים את "הרשת החברתית" – הוא מדגים את היישום של הטכנולוגיה ש"הרשת החברתית" מתאר את פיתוחה – הוא-הוא למעשה הסרט שמתאר את הדור הזה. שהוא אגב, כנראה לא ממש שונה מדורות קודמים – מתברר ששיפוטיות, לשון הרע ופוריטניות זה משהו שמלווה את האנושות עוד מלפני המצאת הדפוס והרצון לראות איזה אונס חביב או סקילה הגונה עדיין נותר השמן שבמנוע הבין-אישי, בין אם זה בכיכר הכפר או בווב-קאם באינטרנט. ההבדל העיקרי הוא במהירות, המיידיות והווליום. המשפט שאומר בסרט תומס היידן צ'רץ', המגלם את המורה של אוליב מדויק להכאיב. אוליב שואלת אותו "ממתי מורים כל כך מעודכנים ברכילות של התלמידים שלהם?". והוא עונה: "מרגע שכולם התחילו לפרסם הכל בפייסבוק. אני לא מבין מה הדחף שיש לדור שלכם לתעד כל מחשבה שיש לו, אבל אני מבטיח לך שהרוב המחשבות האלה הם לא יהלומים. 'יש לי יום בסדר כזה. קניתי קולה זירו בתחנת דלק'? למי לעזאזל אכפת מזה?!". ה

רשתות חברתיות הן, אם כך, הבסיס לסרט הזה כי כל המבנה שלו מסופר דרך הווידיאו-בלוג שאוליב מצלמת ובו היא מספרת את הסיפור כולו מנקודת מבטה, כדי להזים את השמועות אחת ולתמיד. זה התחיל באינטרנט, וייגמר באינטרנט. הווידיאו בלוג הזה נותן לסרט תוקף, כי מבעד לעיניה של אוליב כולם כל הזמן נורא שנונים, בעיקר הוריה (סטנלי טוצ'י ופטרישה קלרקסון מצחיקים נורא בתור ההורים הנורא-מגניבים והנורא-תומכים והאף-פעם-לא שיפוטיים ותמיד-נורא-כנים שכל דבר אצלם הוא משחק מילים אחד גדול. אני מת עליהם). ומבעד לעיניה היא בעצמה חיה בסרט. מה שנכון: זה הרי סרט-מונולוג שהיא מעלה לאינטרנט. סרט שבתחילה הוא עיבוד ל"אות השני" – והיא מדגישה, העיבוד המקורי, האילם, של ויקטור שיוסטרום עם ליליאן גיש, לא העיבוד של רולנד ג'ופה עם דמי מור במבטא בריטי מוגזם – אבל שהיא היתה רוצה שיהפוך יותר לסרט נעורים מהאייטיז. משהו כמו "אמרי כן" של קמרון קרואו או "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז. המודעות הזאת לכך שהסרט מתכתב עם סרטי נעורים נורא חיננית, ובעיקר מעידה שהסרט הזה פונה יותר לתיכוניסטים-לשעבר ולא לתיכוניסטים שבהווה, אבל היא גם חושפת את הבעיה שיש לסרט במערכה השלישית. החלק שבו די ברור שגלוק (או גלאק) ורויאל הם עדיין לא ממש ג'ון יוז או קמרון קרואו, למרות שהשיפה שלהם נאצלת. מהבחינה הזאת, דווקא מארק ווב, הבמאי של "500 ימים עם סאמר" (שיביים את סטון בקרוב ב"ספיידרמן" החדש), הצליח להבריק וליצור כמה רגעים בקליבר של ג'ון יוז. למשל, אותו קטע מוזיקלי שאוליב נורא מייחלת שיהיה בחיים שלה. כשהקטע עצמו מגיע, הוא פשוט לא מספיק סוחף, במערכה שלישית שאין לה את כמות ההברקות הסאטיריות שהיו במערכות שקדמו לו. זה עדיין סרט מקסים וחכם, אבל הוא גם מוכיח שיותר מדי מודעות עצמית לפעמים דווקא מאירה את נקודות התורפה, במקום לחפות עליהן. אבל הסרט הזה הוא הברקה.

נו, טוב, זה די היה ברור: חצי עולם מגלגל עיניים כלפי "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'" והחצי השני רץ לקולנוע לקנות כרטיסים. בתוך ארבעה ימים הסרט הכניס באמריקה 125 מיליון דולר, ובכל העולם זה הגיע ל-330 מיליון דולר. בארבעה ימים. בישראל, 73,000 כרטיסים נמכרו בארבעת הימים הראשונים של הסרט.

ובסוף השבוע שעבר, 10,000 כרטיסים נמכרו ל"ג'ק-אס 3D " בארץ.

לעומת זאת, את "המדריך למהפכה" ראו בשלושת השבועות הראשונים להקרנתו רק 4,100 איש. אם לא ראיתם עדיין, אתם חייבים. גם כי זה סרט פשוט נורא מהנה, וגם כי לא הגיוני שדווקא זה יהפוך לסרט הישראלי עם הכי פחות צופים של השנה.

================

התלמידים שלי הפנו אותי לכתבה שהחמצתי בסוף השבוע: ראיון מצוין (יותר נכון, שיחת ועידה) של נירית אנדרמן עם מנחם גולן ויורם גלובוס, לרגל המחווה שמתקיימת לסרטיהם בלינקולן סנטר בניו יורק. משונה שב"גלריה" של יום שישי דחקו את הכתבה הזאת לעמוד 16. אני לא זוכר שגולן וגלובוס התראיינו יחד בשנים האחרונות. אבל דבר מעניין: שמתם לב איך בכל ראיון איתם הם מעלים עוד קצת את מספר הכרטיסים שנמכרו ל"אסקימו לימון"? זה התחיל ב-1.2 מיליון, עלה ל-1.3 מיליון. בראיון הנוכחי זה עלה כבר ל-1.5 מיליון. ברור, "אווטאר" שבר את השיא הקיים, והם רוצים לוודא ש"אסקימו לימון" יישאר רשום בתור הסרט הקופתי בתולדות ישראל אי פעם. אז כל פעם משנים עוד טיפה את המספר כלפי מעלה. ומי יודע כמה הוא מכר באמת? לא ניקח את זה ממנו: את "אסקימו לימון" (כמו גם את "קזבלן" ואת "סאלח שבתי") ראו המון אנשים. למעלה ממיליון. כמה בדיוק? תעלומה נצחית.

אני די פריק של הסרטים של גולן-גלובוס. תשאלו את התלמידים שלי. אבל אני גם לא יכול שלא לתהות איך שני אנשים שידעו לייצר הצלחות כל כך גדולות, יכולים להיות גם אחראים על פלופים כאלה גדולים. איך קרסה "קנון"? ואיך מפעלות גלובוס כעת נמצאים במצב כלכלי פרובלמטי? האם זה הכל כל כך רנדומלי, גם ההצלחות וגם הכשלונות? הכל הימורים, שחלקם מצליחים וחלקם מתרסקים? אבל יש דבר אחד שאני מבין בדיעבד בקשר ל"קנון": הם היו מצוינים בסרטי הטראש הרוג'ר-קורמנים, ובאמצעותם הם גם יצרו רגעי פולחן – סרט הברייקדאנס, למשל. הבעיה היתה שהם רצו גם לייצר איכות. וזה מ שהפיל אותם. לא השאיפה לאיכות, אלא האיכות של האיכות. הם פשוט ל עשו סרטים טובים מספיק. היו רק שניים, "רכבת אל החופש" ו"עכבר ברים", שהיו ראויים. כל השאר שאפו להיות סרטים איכותיים, של במאים ושחקנים בעלי שם, אבל הם היו לא טובים. לא טובים עבור המבקרים והאקדמיה ולא טובים עבור הקהל. כלומר, זו יומרנות שהפילה את קנון. דני דימבורט ואבי לרנר שפרשו מהעבודה עם גולן-גלובוס והקימו את "ניו אימג'" (ואת החברה הבת "מילניום"), עובדים על פי אותו מודל בדיוק, רק בלי הקטע של האיכות. ובינתיים, זה עובד להם מצוין. תוך 20 שנה גם הם יזכו למחווה בלינקולן סנטר.

==============

גם זה פורסם בסוף השבוע והחמצתי: רשימת 33 סרטי האנימציה הקצרים שיתמודדו על האוסקר. יש שם סרט של רוד-ראנר וקויטי (שהוקרן לפני "כלבים נגד חתולים 2 ", ואת "לילה ויום" של פיקסאר (שהוקרן לפני "צעצוע של סיפור 3 ") וגם סרט קצר של ביל פלימפטון, שעשוי להיות מועמד גם בקטגוריית סרט האנימציה הארוך (או שלא). הוא כבר זכה פעמיים בקטגורייה הקצרה בעבר. שם הסרט שלו: "הפרה שרצתה להיות המבורגר".

===========

סשה סטון משתמשת ברצח העדיין-לא-מפוענח של היחצנית רוני צ'ייסן כדי לחשוף קצת עד כמה משפיעים יחצני האוסקר על התוצאות של המירוץ. ובכן, הרבה מאוד. כשיחצן מסוים בוחר בסרט כדי לייצג אותו באוסקר – או בשחקן – זה נותן לסרט הזה תוקף וזוקף את אוזני התעשייה. כשרוני צ'ייסן בחרה קליינט, העיתונאים ידעו שהיא לא תנוח עד שהוא יזכה למועמדות. זה נושא מרתק בעיניי, כי לא פעם נדמה שהבאז לאוסקר נבנה עוד לפני שמישהו ראה את הסרט. וזה לגמרי עבודת יחצנות. שעובדת לא רק על עיתונאים, אלא גם המצביעים עצמם. מכיוון שאנחנו כאן לא מכותבים למיילים של יחצני האוסקרים, מותה של צ'ייסן – והבלוגרים שפתאום מפרסמים את המיילים האחרונים שהיא כתבה להם – חושף משהו מהמנגנון המשומן הזה שנקרא "קמפיין אוסקרים". גם כאן, מי שדוחף הכי חזק, מגיע מהר יותר לראש התור.

================

מרטין סקורסזי מצלם בימים אלה את "התגלית של הוגו קברה" בתלת מימד. ה"גרדיאן" הלונדוני בא לבקר על הסט, ושמע את סקורסזי מתלהב מאוד מהעבודה עם תלת מימד. "זה כמו הקוביה ההונגרית", הוא אומר.

==============

תודה ל"גלובס" ולמתן שירם שכתבו אתמול על "סינמסקופ": "מתנה עבור חובבי קולנוע ואנשי תעשיית הקולנוע המקומית. הוא לא רק בלוג הקולנוע הטוב בשפה העברית, הוא אתר הקולנוע המקיף והמעודכן בישראל". מודה, הסמקתי. תודה.

אוקיי, הכותרת די אומרת הכל. החודש הקרוב יוקדש אצלי להשלמת חורים ועיון מחדש בסרטי 2010, כדי להתחיל ולבנות את רשימת סרטי השנה לקראת סוף דצמבר (עוד חודש). וכאן, אני זקוק לעזרתכם. אילו סרטים אתם ראיתם השנה שהם מבחינתכם מצוינים מאוד, ראויים להיכלל ברשימת סרטי השנה, והייתם רוצים להפנות את תשומת ליבי אליו לפני שאני חותם את הרשימה? החמצתי לא מעט סרטים השנה בבתי הקולנוע. נגיד, "עיר של חיים ומוות" הסיני שאני רואה במודעות שעמיתיי המבקרים די התפעלו ממנו. הנה הסרטים עליהם כתבתי ביקורת קולנוע כך תוכלו לעיין ברשימת הסרטים שראיתי. אם יש סרט שנורא אהבתם ואני לא, אהיה מוכן לשמוע הגנה עליו ואולי לשקול לצפות בו שוב.

אז זו משימתכם: איזה סרט ראיתם בקולנוע שכל כך השאיר עליכם רושם שאני חייב לראות אותו גם. זה קודם כל, כי רשימת סרטי שהנה מורכבת אך ורק מסרטים שהופצו מסחרית בארץ בין דצמבר לדצמבר. בשלב השני, אשמח לשמוע גם על סרטים שלא הופצו בארץ ושיצא לכם לראות – בפסטיבלים, בדי.וי.די, בחו"ל – ושמתאימים להיכלל ברשימת "הסרטים הכי טובים של השנה שלא הגיעו לישראל".

אני מתחיל לרשום…