26 נובמבר 2010 | 13:47 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

הוא, ויטוריו סטוררו


בסינמטק תל אביב (ובבית ציוני אמריקה ובמוזיאון תל אביב ובשאר אתרים ברחבי הארץ) מתקיים עד מחר פסטיבל אפוס (בפעם השנייה) שמקבץ סרטים על אמנים ואמנות. הסרט שאותי הכי סיקרן מבין הסרטים שהוצגו בפסטיבל היה “אני, דון ג’ובאני“. לא כי אני מעריץ כה גדול של האופרה של מוצרט, אלא בעיקר כי אני מעריץ מאוד גדול של ויטוריו סטוררו, שצילם את הסרט, שביים קרלוס סאורה.


סטוררו בן 70 השנה והוא עדיין נחשב בעיני לגדול צלמי הקולנוע אי פעם, בעיקר בזכות “אפוקליפסה עכשיו” (ככל הרה הסרט עם הצילום הכי מדהים אי פעם, לדעתי), ובזכות “אדומים” (סרט שהצילום בו גורם לי להחמיץ פעימות לב) ובזכות “הקונפורמיסט” (סרט שהצילום בו גורם לי להתעלף). וגם בזכות “טאקר, האיש והחלום”. ו”אחד מהלב”. וגם בזכות “הקיסר האחרון”, הסרט שככל הנראה גרם לסטוררו להבין שהוא צריך ללכת לכיוון אופראי יותר. ואכן, סטוררו כנראה אכן מחבב מאוד אופרות. חמישה פרויקטים הוא צילם על פי אופרות. מ”וגנר” של טוני פלמר ועד “ריגולטו” שייצא בשנה הקרובה. אחרי שניהל זוגיות קריאטיבית מתמשכת עם ברנרדו ברטולוצ’י, וורן בייטי ופרנסיס פורד קופולה, סטוררו מעביר את העשור האחרון בחברת קרלוס סאורה, ש”דון ג’ובאני” הוא סרטם הארוך החמישי יחד. העניין הוא שחלף זמן רב מאז שראיתי הוכחה חד משמעית לכך שסטוררו הוא גדול צלמי הקולנוע. לא שהוא התחיל לצלם באופן מכוער, חלילה. לא ולא. הצילום ב”אני דון ג’ובאני” חגיגי ומפואר כנדרש. אלא שהוא רק “יפה”, ולא מצאתי בו את הגאונות שמצאתי בסרטיו הקודמים. ולמרות שאני לא מעריץ נלהב של כל הסרטים שסטוררו וסאורה עשו יחד, עדיין מצאתי רגעים פנומנליים של צילום – תנועה ותאורה – ב”פלמנקו”, סרט שהעיף אותי השמיימה מרוב התלהבות אסתטית.


סאורה וסטוררו, שני פנסיונרים חביבים, עושים יחד סרטים על מוזיקה, מחול ותשוקה. “פלמנקו” הפתיע אותי לטובה. כל השאר פחות. החיבור ביניהם נינוח מדי, בשעה שאת סרטיו הטובים ביותר הוא עשה עם במאים נפיצים, אגו-מניאקים אדירים, שהפריימים המאוד-מאוד מורכבים שסטוררו הרכיב לסרטיהם תאמו את אופיים המגלומני. המדהים הוא שאצל שלושתם, סטוררו ידע גם לספק להם רגעים של אינטימיות גדולה, שגם הם היו לא פחות יפים ומרגשים ויזואלית.



“אני דון ג’ובאני” הוא סרט עם רעיון נחמד. זה סיפורו של האיש שכתב את הליברית לאופרה “דון ג’ובאני” של מוצרט. בציר אחד אנחנו מבינים שסיפור חייו די דומה לסיפורו של אותו דון ג’ובני כובש הנשים. בציר שני אנחנו רואים מביד לעיניו את תככי עולם המוזיקה שמאחורי הקלעים של הפקת האופרה של מוצרט. ובציר שלישי אנחנו רואים קטעים נרחבים מתוך האופרה עצמה, בגרסה במתית, שבה התאורה היא הכי דרמטית ותיאטרלית. העניין הוא שבסופו של דבר הצירים לא ממש מעניינים, בעיקר בגלל ליהוק נורא רופס, וגם כי הצילום נראה כמו צלם שמנסה לחקות את סטוררו יותר מאשר סטוררו עצמו (אני אומר לכם, מה שהוא עשה עם מראות ופאנלים לבנים ב”פלמנקו” היה גאוני, ומורכב אך גם צנוע בה בעת). כך שבסופו של דבר “אני דון ג’ובאני” ממש איכזב אותי. אם כי, מעריצי אופרה עשויים להתמוגג מהסרט.


נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “הוא, ויטוריו סטוררו”

  1. אוהד קאופמן 26 נובמבר 2010 ב - 15:21 קישור ישיר

    אני חושב שהתוצאה הסופית של הסרט (החזות הסופית) נקבעת בין השילוב של הצילום לבימוי ולאופן שבה בחרו לצלם את הסצנה כלומר מאיזה זווית , האם מרחוק או קרוב וכמובן השימוש הטכני במצלמה ובעדשות השונות.אני מעלה את הנקודה הזו כי ציינת שסטוררו הוא גדול הצלמים לטעמך וחשבתי על הנקודה הזו ומה בעצם הופך צלם קולנוע לטוב ביותר.הדבר הראשון שעולה לי לראש אלו הם הסרטים של ג’אנג יימו ושל הצלם כריסטופר דויל שמבחינתי אלו הסצנות שמבחינת אסתטיקת הצילום והיופי שבהן היו המרשימות ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

  2. ניר 26 נובמבר 2010 ב - 16:41 קישור ישיר

    יש לך טעות קטנה, ריגולטו כבר “יצא” אם אפשר להגיד את זה ככה.

    זה היה שידור טלויזיוני חי של האופרה בזמנים ובמקומות שבליברית.
    זה שודר ב4-5 בספטמבר.

    פרוייקט אדיר, סטוררו צילם, זובין מהטה ניצח ומרקו בלוקיו ביים.

    פלאסידו דומינגו שר את ריגולטו. הטנור הותיק זכור מסרטי אופרה משנות ה80 כמו “לה טרוויאטה” ו”אותלו” של זפירלי ו”כרמן” של פרנצ’סקו רוזי.

    עוד זמר אופרה שזכור מסרטי קולנוע הוא הבס בריטון, רוג’רו ראימונדי, ששר את הרוצח ספאראפוצי’ל.
    הוא שיחק גם ב”כרמן” של רוזי וב”טוסקה” של ז’אקו(וגם בשידור חי שמתכונת דומה לזו של ריגולטו ב1992, הפעם הראשונה שעשו כזה דבר. גם דומינגו היה בשידור הזה).

    אפשר לראות את ריגולטו ביוטיוב, בחופשיות רבה. עבודת צילום באמת מדהימה.

  3. סטיבי 26 נובמבר 2010 ב - 16:51 קישור ישיר

    יש המון דברים מעניינים בפסטיבל (חבל שרבים מהם בהקרנה יחידה, אבל זה עדיף על כלום!). ראיתי היום את “מיקי ב'”, עיבוד מדהים ל”מקבת” שצולם בכלא פעיל בצפון אירלנד ושכל שחקניו וחלק מכותביו אסירים (רובם יושבים על רצח). עשו עבודה מעולה עם אנשים שמעולם לא שיחקו ושזה גם לא עלה בדעתם, כל היריבויות הושמו בצד לצורך ההפקה, ואלה מהמעורבים בסרט שהשתחררו מאז השתלבו בחברת ההפקה:
    http://www.esc-film.com
    הסרט עצמו שווה צפייה בפני עצמו, אבל מרתק עוד יותר לגלות איך אמנות באמת משנה חיים של אנשים (אפשר לראות את זה גם ב”אמנות בזבל”, שיחתום את הפסטיבל ואמור לצאת להקרנות בסינמטקים בינואר).
    לפני הסרט אמרו שהבמאי ואחד השחקנים/תסריטאים, שהגיעו לארץ, מתראיינים לערוץ 1, אז עקבו כדי לראות שם במה מדובר…

  4. איתן 26 נובמבר 2010 ב - 23:27 קישור ישיר

    האמת שהפסטיבל הזה פחות מעניין אותי כמכלול, אבל גם אני מצאתי בו סרט אחד שעניין אותי, וראיתי אותו היום. נהניתי הרבה יותר ממה שציפיתי.

    מדובר ב”ציפור על תיל”, סרט אבוד משנת 1972 שנמצא רק לאחרונה, ומתעד מסע הופעות של לאונרד כהן באותה שנה.
    הבמאי בעל השם המאוד לא מיוחד טוני פאלמר (אבל איש חביב כשלעצמו) היה נוכח בהקרנה, ובהקדמה הוא אמר שזהו לא סרט על אמן, או על סיבוב הופעות. זהו סרט על אדם במצוקה. ואכן, המהלך שבו מוביל פאלמר את כהן בסיבוב ההופעות הזה מגיע לקלימקס מדהים (אם כי קצת ארוך מדי) בהופעה האחרונה בירושלים, בה כהן פשוט פורש מהבמה מכיוון שהוא מרגיש שהוא לא מספק את הסחורה, אבל בעקבות זר פרחים שהקהל מעניק לו (למרות שהוא נמצא כבר בחדר ההלבשה), הוא מוצא כוחות לשוב ולשיר.
    לדעתי הסרט מצליח לפצח את החידה של כוח המשיכה האדיר של האיש המיוחד הזה. הוא לא כותב בשביל פרסום ותהילה. הוא כותב קודם כל בשביל עצמו.
    ואם דיברת על צילום – יש שוט אחד נפלא בסרט הזה, שלטעמי מספר את הכל: לאונרד כהן יושב בחדר, ומקריא שיר שכתב שהוא בעיקרו שיר פיתוי (בשורותיו כתוב בין היתר משהו כמו: אני מסתכל על קווי המתאר של שדייך דרך שמלתך, או משהו כזה). המצלמה מתחילה בקלוז-אפ, ותוך כדי שכהן מקריין, המצלמה יוצאת בזום אאוט, משאירה את כהן יושב בתוך ענן עשן של סיגריות.יש בכהן משהו מפתה, אבל גם מרוחק. משהו שהוא רק שלו, אבל בכל זאת משהו שאני (והרבה אחרים) לוקחים בו חלק. כל הסרט בסיפור של שוט אחד.
    במהלך הסרט יש מספר מפגשים מאחורי הקלעים עם עיתונאים ועם קהל (כמה נשים פשוט מציעות את עצמן לכהן, המצטנע ומוותר. אחת מהן היא אסתר עופרים הצעירה).חודשיים ב-1972 שהן הרבה יותר מכמוסת זמן. סרט חובה לכל מי שאוהב את לאונרד כהן, ולכל השאר, זה מקום טוב להתחיל להכיר את האדם ויצירתו.

  5. חובב קולנוע 27 נובמבר 2010 ב - 11:06 קישור ישיר

    יאיר
    אני לא רוצה להשתמש במילים בוטות על עבודותיו של סטוררו ושל קרלוס , לטעמי ויטוריו עיבד את הדרך שלו בצילום ליפני יותר משני עשורים השתלטותו הבילתי מתפשרת על הבימאים אתם הוא עובד כל כך חזקה שהסיפור אותו רוצה הבימאי להעביר נעלם בתוך הפרימים המרהיבים (ללא שום קשר לסיפור) ניצנים ראשונים לבעיה זו ראינו כבר בסרטיו האחרונים של ברטולוצי ומאז חלה הידרדרות מדאיגה האיש פשוט עיבד את דרכו והפך למטיף
    בעבודותיו אפשר לראות מירמור וחוסר סיפוק חבל היה לו את כל הנתונים אאאבבבלללל זה כנראה לא מספיק , צניעות זו המילה שהוא לא מכיר וזו גם הבעיה בכל עבודותיו מסוף שנות השמונים ועד עצם היום הזה
     

  6. אינדירה גנדי 27 נובמבר 2010 ב - 15:23 קישור ישיר

    אתה רוצה לומר שויטוריו איבד את דרכו? כמה מדכא!

  7. מיכאל 23 28 נובמבר 2010 ב - 16:24 קישור ישיר

    רוג’ר דיקינס הצלם הגדול כיום!

  8. חורחה גורביץ 30 נובמבר 2010 ב - 21:23 קישור ישיר

    יאיר: כנראה שעדיף בכל זאת לצפות בעבודה בינונית או מפוספסת של יוצר גדול, מאשר לצפות בעבודה מצויינת של יוצר בינוני.
    לצערי סטוררו הענק נעלם מזמן מהנוף של הסרטים הנפלאים שהוא הרגיל אותנו לחגוג עמו. למרות זאת, כל אחד מאיתנו שהיה נוכח בסדנה בת היומיים שהוא העביר בפסטיבל חיפה בשנות התשעים, לעולם לא ישכח את האירוע המדהים הזה.

  9. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 8:42 קישור ישיר

    Dude this spam comments here will drive me crazy! Get rid of it!


השאירו תגובה