ברגעים אלה אני עומד לעלות על מטוס לגיחה קצרה ללונדון. עד שאמצא שם וויי-פיי להמשך עדכונים של כל מה שקורה כרגע בלונדון הקפואה אני משאיר אתכם כעת עם ספיישל דובר קוסאשווילי, ועיון חוזר ברגע המפנה הגדול ביותר של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון.

למען האמת, היה נכון יותר מצדי להתאפק שנה ולפרסם את הטקסטים שלי על "חתונה מאוחרת" בעוד שנה, במלאת עשור ליציאת הסרט, אבל נדמה לי שדווקא עכשיו יש לכך צידוק אקטואלי. בשבועות האחרונים אני מביט בדאגה איך סרטים מוצלחים כמו "התגנבות יחידים", "הדקדוק הפנימי", "המדריך למהפכה" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא ממש מצליחים להביא קהל לבתי הקולנוע ואני לא מצליח למצוא לכך תשובה מספקת. מה גרם לקהל בבת אחת להפנות אליהם עורף? מה גרם, למשל, ל-200,000 צופים לבוא ל"שבעה" אבל רק לעשירית מהמספר הזה להגיע ל"התגנבות יחידים"? ומה המסקנה מהסתיו הזה? שאסור לעבד ספרים לסרטים? שהקהל לא מתעניין בסרטים עם סוף טראגי? שלקהל הישראלי יש תיאבון רק לסרט אחד או שניים בשנה בלבד?

דובר קוסאשווילי הוא אחד היוצרים המרתקים והמקוריים שפועלים בישראל. סרט הבכורה שלו, "חתונה מאורחת"  פתח את הפקק שהוליד את מה שכבר מזוהה בתור "הגל החדש הישראלי". הקולנוע הישראלי של סוף שנות התשעים אמנם הכיל כמה סרטים לא רעים אבל הם היו בודדים, וממילא רק מבקרי קולנוע ידעו על קיומם – הקהל כמעט ולא בא, לפחות לרובם. ופתאום מגיע "חתונה מאוחרת", שמיד ראינו שהוא יוצא דופן: לא רק עסיסי מאוד, אלא גם סרט שנראה כאילו נוצר בתוך קהילה קולנועית שמודעת למה שקורה סביבה בעולם (הסרט נראה מאוד צרפתי), ופתאום לא רק שהוא מקבל כסף לקופרודוקציה מהצרפתים, אלא הוא מצליח להביא לקופות 300,000 צופים, מספר שאף סרט בעשור שקדם לו לא עשה.

אז מה קרה בין "חתונה מאוחרת" ו"התגנבות יחידים". קוסאשווילי נותר במאי אמיץ ומלא ליבידו. האם הקהל נהיה הפכפך? או שאולי בלי סצינת סקס בין ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ אין לצופים סיבה לצאת מהבית.

הנה ההתפעלות שלי מ"חתונה מאוחרת" מלפני תשע שנים וחודש:

=====================

פורסם ב"העיר", 1.11.2001

ופתאום מגיע הסרט הזה. ולמשך מאה דקות קצרות, הכל נראה טוב, כאילו אנחנו חיים במדינה נורמלית, עם תעשיית קולנוע בריאה ואיכותית. יותר מש"חתונה מאוחרת", סרט הבכורה המרשים של דובר קוסאשווילי, מהנה לצפייה בזכות עצמו, הוא גם יוצר אופטימיות מסוימת – אך גם תסכול מסוים – בכל הקשור למצב הקולנוע (והתרבות) בארץ: למה להסתפק בסרטים בוסריים, אפויים למחצה, היסטריים? למה שלא יהיה לנו איזה "חתונה מאוחרת" פעם בשנה? "חתונה מאוחרת" – כמו "כיכר החלומות" של בני תורתי ו"מייד אין יזראל" של ארי פולמן – מייצגים את המודל הקולנועי שקולנועני ישראל אמורים לשאוף אליו: המודל הסיציליאני, הגרוזיני, הצ'כי. הרחק מהפרדיגמה ההוליוודית, שמאלה מהמיינסטרים האירופי. אך בעוד "כיכר החלומות" ו"מייד אין יזראל" הצליחו בשלב התכנון – ובשתי המערכות הראשונות שלהם – הם לא ממש הצליחו (לדעתי) להביא את הפוטנציאל שהיה בהם לכדי הבשלה. "חתונה מאוחרת", לפיכך, הוא אחת היצירות השלמות והמלוטשות ביותר שנעשו בארץ כבר המון המון זמן. (ואגב, צפו לקונצנזוס נדיר: מאז ראיתיו לראשונה בפסטיבל ירושלים, עוד לא מצאתי מישהו שיצא מהסרט ולא אהב אותו).

למעשה, "חתונה מאוחרת" עושה הכל כדי לא להיראות כמו סרט ישראלי. הוא ברובו דובר גרוזינית, ברובו מכיל צילומי פנים (של דירות מעוצבות במיטב הקיטש של שנות השבעים), וכל התנהלותו מסמלת את רצונם של הבמאי והמפיקים ליצור סרט שיוכל לחיות בנוחות מחוץ לגבולות ישראל. למעשה, אפשר לומר שקוסאשווילי ישב וצפה במיטב התוצרת הצרפתית של השנים האחרונות והצליח לפצח את הקוד להצלחה קופתית בבתי הקולנוע שעל השאנז אליזה (אפילו טוב יותר מעמוס גיתאי, יש להדגיש): קצת פולקלור אתני עם טוויסט ביקורתי (העולם אוהב סרטים של יוצרים היוצאים נגד התרבות של עצמם), קצת דיאלוגים שנונים, קצת סקס בוטה, קצת רונית אלקבץ (כיום יותר שחקנית צרפתית מישראלית), מינימום ישראל. מה שמכשיל את התיאוריה הזאת הוא היעדר מוחלט של ציניות או מלאכותיות מהסרט. גם ברגעים החלשים ביותר בסרט, יש ב"חתונה מאוחרת" משהו צלול מאוד, מפוכח, עמוק ובוגר.

דבר לא הכין אותי ליופיו של "חתונה מאוחרת". למעשה, ציפיתי להתאכזב. "עם חוקים", סרט הגמר של קוסאשווילי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, גרף תשבחות מקיר לקיר ואת הפרס השני בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן, אבל אני נשארתי מחוץ למעגל החוגגים. לא הבנתי על מה כל הרעש. "עם חוקים" עסק בילד זאזא – האלטר אגו של קוסאשווילי עצמו, האנטואן דואנל שלו – שנקרע בין אורח החיים הגרוזיני הגלותי שמנהלים הוריו בבית, ובין ההווי הישראלי הכה שונה שהוא רואה אצל חבריו בשכונה. הסרט היה אמנם מלא אבחנות וסיפק הצצה לעולם אתני שטרם נחשף בארץ קודם (ויש בי רתיעה מסרטים "המספקים הצצה", כאילו קולנוע הוא תוכנית אתנוגרפית בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק), אבל מבחינה קולנועית הוא היה דל. מבחינות עלילתיות רבות, "חתונה מאוחרת" הוא מעין המשך ל"עם חוקים". קוסאשווילי חוזר למעלליו של זאזא, עשרים שנה אחרי, ושוב אותה הצצה, ושוב אותו קונפליקט בין ישראל והגולה, המסורת והקידמה, הלב והשכל. אך עתה יש הבדל מהותי: "חתונה מאוחרת" מכיל מפגן קולנועי מרשים. קוסאשווילי בחר לעבוד עם פרטנרים מצוינים שעזרו לו לחדד את האמירה שלו, לא רק דרמטית אלא גם ויזואלית. העריכה של יעל פרלוב, גם אם אינה מורגשת ברובה, מדויקת כתער. הסרט מכיל סצינות ארוכות מאוד (הוא מתחיל עם שני סיקוונסים ארוכים של 25 דקות כל אחד, וממשיך עם סצינות של עשר עד 15 דקות כל אחת. בספירה גסה, נדמה לי שאין בסרט יותר מעשרים סצינות), אך פרלוב דואגת לחתוך אותן בדיוק במקום ועוזרת לחיתוך עצמו להפוך לאלמנט סיפורי. העריכה המעודנת עוזרת לקוסאשווילי להדגיש את האלמנטים הקומיים והדרמטיים בסרטו. הצילום, שהיה החוליה החלשה ב"עם חוקים" הופך לאס בשרוולו של "חתונה מאוחרת". קוסאשווילי מעדיף את הקולנוע שלו נזירי. ב"חתונה מאוחרת", ככל שהבחנתי, אין ולו תנועת מצלמה אחת. וכאן באה ההברקה הגדולה שלו: למרות שהוא לא מחפש צילום ססגוני ומורגש, למרות שהוא רוצה את סרטו סטטי, עשה קוסאשווילי בתבונה ובחר לעבוד עם דני שניאור, צלם נהדר ("אזרח אמריקאי") שעובד באחרונה בעיקר בפרסומות. התוצאה יפהפייה: "חתונה מאוחרת", למרות הגישה הנטורליסטית שלו, הוא הסרט המצולם הכי יפה בארץ השנה (כן, יותר מהצילום של דוד גורפינקל, מרשים כל שיהיה, ב"איש החשמל"). בעזרת חומר גלם משובח ותאורה מוקפדת, שניאור הופך את החיים האפרוריים של גיבורי "חתונה מאוחרת" לזוהרים ומלאי חסד (ובסופו של דבר, הדבר שהכי הציק לי ב"עם חוקים" היה המראה העכור של הסרט, כאילו הבמאי והצלם שופטים את דמויותיהם על עליבותם). שניאור פיצה על היעדרה של תנועת מצלמה על ידי שימוש מגוון בעדשות והדגשת עומק השדה של הסצינות. כמו הקאטים העדינים של יעל פרלוב, ההפרדה בין החזית בפוקוס והרקע המטושטש עוזרים לקוסאשווילי לאפיין דמויות בצורה אילמת.

בצפייה ראשונה לא אהבתי את הסצינה הפותחת את "חתונה מאוחרת", בה נראית דודתו של זאזא מסבנת את בעלה באמבטיה, תוך שהוא גוער בה ומגדף אותה ללא הרף. הדמויות האלה יעלמו מהסרט די מהר, לכן נראה בתחילה מוזר הדגש שהושם עליהם. אך בצפייה שנייה מתבררת חשיבותה של הסצינה: אלה הנישואים נוסח גרוזיה, זה העתיד ממנו חרד זאזא (ליאור אשכנזי), רווק בן 31 שהוריו מנסים לשדך לו בחורות כמעט מדי ערב. אבל זאזא, בקרוב דוקטור לפילוסופיה, לא רוצה לחזור על טעויות הוריו, הוא רוצה לקבוע לעצמו את עתידו. הוא רוצה להינשא מאהבה, מתשוקה, מבחירה. הוא לא רוצה נישואים כפויים שיהפכו אותו כועס ומריר כמו אביו. אביו, מצד שני, לא מוכן לשמוע אחרת. הוא ויתר על אהבתו הגדולה בהוראת המשפחה, לכן אין סיבה שבנו יזכה לגורל אחר. המרירות הזאת עוברת בתורשה. כשמשפחתו של זאזא מגלה שהוא מתראה עם מישהי בהיחבא – ושהיא, לא עלינו, גם מבוגרת מזאזא, גם גרושה עם ילדה וגם ממוצא מזרחי – הם מכינים לו אמבוש בדרך אליה, כדי ללמד אותו לקח. למרות הטון העגום, הסצינה הזאת מכילה כמה מהרגעים הקומיים המוצלחים של הסרט.

קוסאשווילי עושה נסים ושומר על איזון מדויק מאוד בין קומדיה ודרמה. בכל צפייה מחדש, בסצינה בה יוצאת לילי, אמו של זאזא (המגולמת נפלא על ידי אמו של הבמאי), מביתה של יהודית (אלקבץ) ומתעמתת עם בעלה במכונית (וכרגיל, הם עושים זאת בשקט, בלי להרים את הקול), הגרון נשנק מהתרגשות. העימות בין יאשה, האב (ותכף נרחיב את הדיבור על תפקידו של מוני מושונוב), ובין יהודית מצחיק באותה מידה שהוא עגום. "זה לא יפה אישה גדולה כמו את, הולכת עם גבר קטן," הוא מנמק את התנגדותו למערכת היחסים ביניהם במבטא גרוזיני, בדיבור איטי כאילו הוא פונה לילדה קטנה שאינה מבינה את שפתו. יהודית, מצידה, מגלה גישה מפוקחת כלפי מערכת היחסים שלה עם זאזא. "תלך, תתחתן, תביא שני ילדים, תתגרש ואז תבוא אלי," היא אומרת לו. האב, למעשה, מעביר לו מסרים דומים. הבדל בין יהודית ובין אימו של זאזא, מתגלה לנו, אינו כה גדול. שתיהן ישתמשו באמונות טפלות וכישופים כדי לנסות לפתור את בעיות הלב של זאזא. שתיהן יגלו שכשפים אינם עובדים. לפחות לא כל כך מהר.

לעומת הטון המתלהם של סרטים ישראלים רבים, והנטייה של יוצרים מקומיים ללכת לגמרי לאיבוד אחרי חצי סרט, "חתונה מאוחרת" שומרת על רמה אחידה כמעט לכל אורכו (אם כי סצינת הסקס הבלתי נגמרת בין ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ, במהלכה הוא מנסה להסביר לה באופן גמלוני כמה מיסודות הפילוסופיה עליהם הוא שוקד בלימודיו, היא החלשה ביותר בסרט לטעמי, והיא גם זורקת את הסרט, השומר ברובו על אלגנטיות, לכיוונים וולגריים יותר). כשבודקים למה "חתונה מאוחרת" מצליח במקום בו סרטים ישראלים כה רבים נכשלו לפניו קשה שלא להגיע לתשובה: הסרט חף מאילתורים. רואים את זה כמעט בכל סרט, וסדרת דרמה, ישראלים: השחקנים מאלתרים את הטקסטים שלהם, הבמאים מאלתרים את הסצינות, הצלמים מאלתרים את זוויות הצילום. כולם חושבים שזו הדרך ליצור סרט במהירות ובזול, כשלמעשה זה רק מאריך את ההפקה, מקשה על העריכה ובמקום תחושה דינמית מעניק לסרט טון היסטרי. האיפוק של "חתונה מאוחרת", אני מניח, נובע לא רק מאישיותו של הבמאי, אלא הוא נגזרת של אופי ההפקה. הסרט דובר רובו גרוזינית. השחקנים הישראלים בו אינם דוברי גרוזינית והיה עליהם ללמוד בעל פה את המילים שלהם, בשפה שהם כלל לא מכירים. האימפרוביזציה, במקרה כזה, אינה באה בחשבון. התוצאה, אכן, מרשימה מאוד. רק לשם ההשוואה: שימו זו לצד זו סצינות של מוני מושונוב מתוך "בסאמה מוצ'ו" ו"חתונה מאוחרת". לא יודע אם זה קשור, אבל שניהם סרטים של במאים שעלו מגרוזיה. הראשון סרט שהתחיל היטב אך יצא מדעתו די מהר והגיע לשיאו האיום בסצינה בה צועק מושונוב על עץ, בו אמור להיות כלואה רוחו של חברו. נראה כאילו כולם זנחו את התסריט והם מאלתרים בסצינה הזאת, והתוצאה צעקנית ומבולגנת. לעומת זאת, ב"חתונה מאוחרת", מושונוב, שמדי פעם אוהב להרשים ולהזכיר שהוא לא רק קומיקאי, מתעלה על עצמו ויוצר דמות מורכבת מאוד של איש אלגנטי שמתנהג בפרימיטיוויות.

קוסאשווילי, שפונק בסרט הזה על ידי מענקי הפקה של ערוץ ארטה וקרן התרבות הצרפתית, עובד כבר על סרט חדש, שימשיך לספר על זאזא. תסביך הסרט השני חיסל כאן לא מעט קריירות מבטיחות של יוצרים צעירים. אבל עם תסריט מוקפד, ראייה קולנועית עשירה והקפדה על משחק אלגנטי ומרגש, אין סיבה שלא נקבל מקוסאשווילי בכל שנה יצירת מופת.

=================

הערה, 2010: בדיעבד, מצחיק אותי השימוש במילים "נזירי" ו"מאופק" בקונטקסט של דובר קוסאשווילי. כעת, אחרי שלושה סרטים, אין ספק שנזיריות ואיפוק אינן התכונות העיקריות ביותר של הקולנוע שלו. מצד שני, זה שלא קיבלנו כל שנה יצירת מופת מקוסאשווילי, ואפילו לא כל שנתיים, די שובר את ליבי.

ויותר מאוחר היום: עוד שליפה מהארכיון – שיחה עם קוסאשווילי.

ציוץ