07 דצמבר 2010 | 13:00 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: דובר קוסאשווילי מטגן לי חביתה

חודש אחרי בכורת “חתונה מאוחרת”, בתחילת דצמבר 2001, התברר שלא רק המבקרים וחבר השופטים בפסטיבל ירושלים נשפכו מ”חתונה מאוחרת”, גם הקהל הבין שיש כאן משהו יוצא דופן. כרואים את הסרט עם קהל ושומעים את כמות הצחוק שהסרט מעורר הבימוי הערמומי של קוסאשווילי נהיה מובן יותר: יש בסרט תמהיל מדויק בין סרט ארט-האוס צרפתי וקומדיית סקס (כמעט אפילו סרט בורקס, אלא שהחתונה בסוף היא לא החתונה הקלאסית הצפויה מסרטי הבורקס ולכן הוא “בורקס משודרג”). שוב, המבט לאחור עוזר לנו להבין את קוסאשווילי ביתר עומק ואכן הוא ממשיך את הטקטיקה הזאת גם ב”התגנבות יחידים”: גם קומדיית עדות, גם דרמה חברתית, והתמהיל שהוא יוצר נועז ואמיץ מאוד. אני לא מצליח להבין למה “התגנבות יחידים” לא הצליח. האם כל 300,000 הצופים של “חתונה מאוחרת” רצו לסרט רק בגלל סצינת הסקס ההיא? או שהם נרתעו מ”התגנבות יחידים” בגלל הסוף המדכא? או שהקהל בארץ פשוט לא מוכן לקבל את קוסאשווילי ללא גרוזינים (באופן די מדהים, “התגנבות יחידים” הביא אפילו פחות צופים מ”מתנה משמים”). הקהל הישראלי הוא תעלומה.

 

ובכל אופן, חודש אחרי בכורת “חתונה מאוחרת” כשכבר היה ברור שיש כאן גם סנסציה מסחרית וקופתית וסרט ששובר את רצף המזל הרע של הסרטי הישראלים, נסעתי לאור יהודה לשוחח עם קוסאשווילי על סרטו. היה לי ברור שכוכב קולנועי חדש נולד. הופתעתי לגלות שדירתו היא למעשה הסט בו צולם סרט הסטודנטים שלו, “עם חוקים”, ושהוא למעשה שמר את העיצוב שנעשה לדירה לטובת הסרט.

 

תשע שנים אחרי: קוסאשווילי ו”חתונה מאוחרת” משמשים לי כמעין נקודת מוצא עלילתית בסרט התיעודי שעשיתי לאחרונה, “שרון עמרני, זכרו את השם”. כשהזמנתי את קוסאשווילי לביים סצינה קצרה שעמרני ז”ל כתב יכולתי סוף סוף גם לראות אותו בעבודה, על סט הצילומים ובחדר העריכה.

 

הנה פלאשבק לפעם הראשונה שפגשתי אותו:

 

===============

 

פורסם ב”העיר”, דצמבר 2001

 

אתם חושבים שהסרט של דובר קוסאשווילי מוצלח? חכו שתטעמו את החביתה שלו. קוסאשווילי עומד ליד הכיריים במטבח דירתו באור יהודה. זו לא הדירה שהייתם מצפים למצוא בה את הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע לשנת 2001 והיוצר של מה שמסתמן כלהיט הגדול ביותר של הקולנוע הישראלי בשש השנים האחרונות. ובכל זאת, שם הוא עומד, עם מזלג ביד, שופך ביצה מקושקשת לתוך מחבת. אני יושב מולו, מנסה להקדיש מידה שווה של תשומת לב למעשיו ולדבריו. הוא מספר לי על המצב העגום של תקציבי הקולנוע בארץ, גם בשנה שאמורה להיות כל כך נדיבה, ואני רק חושב לעצמי “בן אדם, היית צריך לתת לשמן להתחמם עוד קצת לפני שהכנסת את הביצים למחבת”. הוא מספר לי על כך שהתקציב איפשר לו 26 ימי צילום, ושהוא חרג מלוח הזמנים הזה ביום אחד, ואני חושב רק על דבר אחד: “שים עין על האש, אל תשרוף את החביתה!”. מהזווית שלי נראה שהוא מטפל בחביתה כלאחר יד. בשקט, כמעט באדישות. רוב הזמן הוא בכלל עם הגב אליה, מדבר איתי. אחרי דקות בודדות, כשנראה שכל התהליך הזה אמור להוציא קטסטרופה שרופה ושמנונית מדי, מניח קוסאשווילי מולי יצירת מופת קטנה. אחד הפסלונים של פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (הם כבדים מאוד, ומקרוב גם די מכוערים) מונח בדיוק מולי, על השיש במטבח, כשאני חותך את החביתה ולא מבין איך היא יצאה ככה. “ארון הפרסים נמצא בסלון של ההורים,” מעדכן קוסאשווילי. בית ההורים, כמובן, נמצא ממש ממול חלון המטבח, אבל אני עדיין עם החביתה: זהובה מבחוץ, עסיסית מבפנים, עם מינון מדויק של גבינה צהובה, מלח ופלפל. איפשהו בארוחת הבוקר הזאת, אני משוכנע, הסתתרה מטאפורה.

 

בסוף השבוע הזה, כך מנבאים מפיקי הסרט, יחצה “חתונה מאוחרת” את קו מאה אלף הצופים. אם התחזית תתגשם – המסיבה, בכל אופן, כבר התקיימה אמש – הרי שלקח לסרט חודש לעשות את זה. לשם השוואה: ל”ההסדר”, זוכה פרס האקדמיה של השנה שעברה, לקח כשלושה חודשים כדי להגיע לנתון הזה. למעשה, בחודש האחרון “חתונה מאוחרת” היה אחד הסרטים הכי מצליחים והכי מבוקשים בארץ, כשהוא מוכר בבתי קולנוע מסוימים יותר כרטיסים משוברי הקופות האמריקאים שהוצגו מולו.

– מעדכנים אותך במספרים?

“אתה נהיה בנקאי, לא יעזור כלום. זו מחלה של המפיק שהוא מדביק אותך בה”.

 

ובינתיים, באור יהודה. דובר קוסאשווילי ממשיך לשמור על קור רוח. בקומה רביעית, ללא מעלית, בבניין שיכונים ישן, עם מקרר בסלון ושולחן כתיבה ליד החלון, הוא מנסה לעבוד על התסריט לסרט הבא שלו, “מתנה משמים”. הוא מחכה שכל הבלאגן סביב “חתונה מאוחרת” יסתיים, שמסע יחסי הציבור יעלם, כדי שיוכל לשבת לסיים את התסריט. יש לו בראש גם דד ליין: הוא רוצה להביא את הסרט הבא לפסטיבל קאן 2003. כדי לעשות את זה הוא צריך להתחיל את הפרה-פרודקשן ואת הליהוק בתחילת 2002 ולצאת לצילומים מתישהו בין פברואר לאפריל.

 

והנה אני, מפריע לו. ובכל זאת, לא יכלתי להתאפק. הייתי חייב לפגוש אותו, להבין איך נבט כאן יוצר קולנועי כה שונה, כה מוכשר, כה בשל. “חתונה מאוחרת” הוא סרט בכורה של במאי בן 35, אבל הוא נראה כמו סרט עשירי של במאי בן 55.

 

התמיהה הזאת, מתברר, לא היתה רק שלי. כשראיתי את “חתונה מאוחרת” לראשונה בפסטיבל ירושלים האחרון ישבו סביבי לא מעט מהמורים שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהיו גם המורים של קוסאשווילי (שהתחיל את לימודיו, בגיל מבוגר יחסית, ב-1993, במחזור שהביא לנו כבר את דן קציר, יוצר “יצאתי לחפש אהבה”). ביציאה מהסרט ניסיתי להבין מהם האם הם ידעו בזמן הלימודים שצומח שם יוצר כה יוצא דופן. הם הודו, די במבוכה, שלא היה להם מושג. “הוא היה חרוץ, רציני ושקט מאוד,” אמר לי אחד המורים הבכירים בחוג. גם קוסאשווילי לא שם לב שמישהו בחוג סימן אותו בתור מי שמיועד להצלחה. “אף אחד במחזור שלנו לא התבלט במיוחד, לא היו לנו כוכבים. החיזוקים והעידודים הגיעו אלי רק אחרי ‘עם חוקים'”.

 

“עם חוקים” היה סרט הגמר של קוסאשווילי בחוג לקולנוע והוא הציג לראשונה את דמותו של זאזא, המבוססת לא מעט על זכרונותיו של הבמאי. הסרט זכה בפרס השני בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן ובפרס הראשון בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב. אבל גם “עם חוקים” כמעט ולא היה. “ג’אד נאמן התקשר אלי וביקש ממני לעזור לתלמיד בשם דובר קוסאשווילי,” נזכרת יעל פרלוב, מורה לעריכה בחוג לקולנוע. “לא היכרתי אותו ולא לימדתי אותו, אבל נפגשנו והוא הראה לי גרסה ראשונית של הסרט.” מה שהתחיל כהתייעצות של תלמיד-מורה בענייני עריכה הסתיים בכך שפרלוב התלהבה מספיק כדי לערוך את הסרט בעצמה. “הוא הראה לי סרט סטודנטים קצר שהוא עשה בשם ‘Love Exam’ ונדהמתי ממנו. זה סרט  קצר, עשר דקות, ללא מילים והוא פשוט נפלא. הנטייה בחוג היתה להפוך גם את ‘עם חוקים’ לסרט באורך 10-12 דקות, לעשות ממנו כבד קצוץ. אני רציתי לשמור על הקצב ועל האורך שלו. דובר אמר לי שאני הצלתי לו את ‘עם חוקים'”.

 

 

בדרכי לאור יהודה דמיינתי את השיחה ביני ובין קוסאשווילי כשיחה ערה של שני פריקים לקולנוע. היה לי ברור שמי שאחראי לבימוי, הכתיבה והניואנסים של “חתונה מאוחרת” הוא בוודאי אנציקלופדיה לקולנוע, מישהו שהקולנוע הוא המפלט שלו, ההצלה שלו. אבל קוסאשווילי לא משתף פעולה עם הדימוי הזה. הוא ראה סרטים בילדותו, אבל לא באובססיביות. הוא ידע שיירצה ללמוד קולנוע, אבל לא בנה על קולנוע כקריירה. “הדבר האחרון שחשבתי עליו זה שאני אהיה אמן,” הוא אומר. בעיני רוחי ראיתי אותי מציין במאים שסגנונם דומה לשלו והוא מאשר שאכן אלה הבמאים האהובים עליו. אני מנסה להבין איך הוא בונה סצינה, והוא שוטח בפני משנה אמנותית סדורה, אני-מאמין אסתטי. אבל זה לא ממש קרה. קוסאשווילי אוהב ומכיר סרטים – “הסנדק”, “נהג מונית”, “צ’יינטאון” ו”כלבי אשמורת” צוינו כסרטים האהובים עליו במיוחד – אבל הוא לא מייחס להם חשיבות כהשפעה. “מכל סרט שאני רואה, גם אם זה סרט שאני לא אוהב, אני לומד משהו, גם אם זה איך לא לעשות דברים”.

– אבל אין עולם דימויים קולנועי שאתה לוקח איתך לסט? למשל, השילוב בין הדרמה המשפחתית והמצלמה הסטטית יכול להזכיר לקולנוענים את הבמאי היפני אוזו.

“כל הזמן אומרים לי אוזו, אוזו, אוזו. על אוזו שמעתי רק אחרי שעשיתי את הסרט.”

את החלטה להימנע מתנועות מצלמה, אומר קוסאשווילי, הוא קיבל בעיקר מתוך התייחסות לתקציב הסרט. ככל שיש פחות תנועות מצלמה, כך הוא יכול היה להספיק לצלם יותר בכל יום. וגם כי לדעתו התסריט דרש את זה. ” הוא אומר. “בסרט הזה החלטתי שהדמויות יובילו את העלילה ולא המצלמה.”

– ואם בסרט הבא יהיה לך תקציב גדול יותר, יהיה אפשר לצפות לראות שוטים בסטדי-קאם ועם מנופים?

“קודם כל אני אהיה במצב בו אוכל לקחת את האופציות האלה בחשבון. יכול להיות שאני אחליט שגם לסרט הזה מתאים צילום ללא תנועות מצלמה. עוד לא הגעתי לשלב הזה. אבל הצורה צריכה להגיע להרמוניה. חוץ מזה, אתה מנסה לעשות סרט שיהיה שונה מכל מה שאופנתי כרגע בקולנוע. אז אם כרגע אופנתי לעשות הרבה תנועות מצלמה וקאטים, אז אני אעשה סרט בלי תנועות מצלמה ועם מעט קאטים”.

– אבל אז באים האנשים שאתה עובד איתם ושמשקיעים בך כסף ואומרים לך שאם אתה רוצה שיבוא קהל אתה דווקא כן צריך להתחשב באופנות, במה שפופולרי כרגע.

“נכון. הצלם מגיע ולא מבין למה אין תנועות מצלמה. המפיק בא ושואל למה רק דיאלוגים. אלה המלחמות שלך. ולפעמים אתה מצליח לשכנע אותם ולפעמים הם רואים ומבינים את מה שהתכוונת אליו רק בראשס. אם לא תהיה חזק, במקום שתסחב, תיסחב.”

 

כל שהמשיכה השיחה התחזק הרושם כאילו בבואו לביים הוא מנסה להתנער מהמורשת הקולנועית שהוא מכיר, מנסה למחוק את מה שהוא יודע ולזרום עם האינסטינקטים. ואלה, מתברר, בריאים להפליא.

“הוא מכיר קולנוע,” אומרת עליו יעל פרלוב. “בשיחות בינינו הוא אמר לי שהסגנון שלו מושפע מהצרפתים, אבל המבנה העלילתי של התסריט לקוח מהאמריקאים”. כמו הסגנון החמור, השקט, הממושמע והמאופק של “חתונה מאוחרת”, כך גם קוסאשווילי על הסט. “הוא לא מרים את הקול,” מעידה פרלוב, “ועוד לא ראיתי במאי עם כזאת סבלנות לשחקנים.”

 

 

כשהוא נשאל – שוב ושוב, מתברר – מה הוא עושה עדיין באור יהודה, מתחת לנתיבי ההמראה של המטוסים משדה התעופה, ולמה הוא לא עובר לתל אביב, קוסאשווילי לא מבין מה רוצים ממנו. יש לו דירה משלו, חצי שעה נסיעה מתל אביב, בה הוא יכול לכתוב בשקט, עם הורים מעבר לכביש, אצלם הוא יכול להשאיר את הכלב כשהוא יוצא מהבית, עם שכונה מפרגנת וקרובה, ממנה הוא משיג את רוב דמויותיו וסיפוריו. כל ההשפעות הקולנועיות שבאתי לחפש אצלו מתגמדות ונעלמות מול היכולת של קוסאשווילי לספר סיפור. הוא עושה זאת בטבעיות. מהמשפחה ומהשכונה הוא שמע עשרות, אולי מאות, סיפורים ואנקדוטות ואותם הוא מכניס לסרטיו. דפדוף קצר בתסריט העבה (142 עמודים) לסרטו הבא, “מתנה משמים” (שאמור להימשך כשלוש שעות) מגלה אנציקלופדיה של סיפורים כאלה. כמעט כולם אמיתיים במידה זאת או אחרת, הוא מודה. רק חלקם מומצאים לחלוטין.

 

מי שנתן לו את ההשראה לחפש חומרים קולנועיים דווקא בסיפורים מבית אמא, היה אברהם הפנר, המורה שלו באוניברסיטה. “הפנר לימד אותי לחפש בפנים, אצלי, להשתמש בדברים שאני מכיר.”

– ולפני המפגש עם הפנר לא ידעת שהסיטואציות מהבית יכולות להפוך לסרט ישראלי זוכה פרסים?

“בכלל לא. כשאתה צעיר אתה עובד על פוזה, אתה מחפש דברים מבחוץ. הפנר לימד אותי שמה שמעניין אותי יעניין גם אחרים. משמעון כגן לקחתי את התובנה שהכי אתני זה הכי אוניברסלי. ממילק (אמיל קנבל) למדתי להעריך את המיינסטרים ולא ליפול למלכודות של אוונגארד.”

 

ואולי זה המתכון לקריירה קולנועית מוצלחת: לחיות בפריפריה, ללא מחויבות, ללא הוצאות, בדירה קטנה, ופשוט לכתוב. זה מה שקוסאשווילי עשה. אחרי שסיים את העבודה על “עם חוקים” הוא ישב וכתב את התסריט ל”חתונה מאוחרת”. “לקח לי חודש לכתוב, ועוד לא ידעתי מה לעשות עם זה. בדיוק אז התחילו לחפש תסריטים לסדרת ‘שיעור מולדת’ (של רנן שור) והגשתי להם את התסריט. הוא היה תסריט לדרמה של 70 דקות והם רצו 50 דקות. אמרו לי שזה ארוך מדי ואני צריך לקצר. אמרתי להם שאני לא יכול לקצר, אני יכול להאריך. אז הם לא רצו. לקחתי את התסריט למארק רוזנבאום, שאהב את ‘עם חוקים’ ואמר לי שהוא רוצה לעבוד איתי. הוא הגיש אותו לקרן והם אמרו שהוא קצר מדי”.

התסריט שהוגש לקרן דומה מאוד למה שמוצג עכשיו בקולנוע. “עד החלק שבו הכלב חוזר עם הפתק זה פחות או יותר אותו דבר. הוספתי את הסצינה בה האמא חוזרת ליהודית עם הדובי, את הסצינה עם ההורים בבית ואת החתונה.”

– אז בעצם, עד אותו רגע, קראו לסרט “חתונה מאוחרת” אבל לא היתה בו חתונה.

“כן. דובי רובינשטיין, שהיה יועץ התסריט שלי, אמר שהצופים לא יסלחו לי אם אני אקרא לסרט ‘חתונה מאוחרת’ אבל לא יראו בו חתונה. אז הוספנו גם חתונה”.

 

חצי שנה לקח לקרן לאשר את הפקת התסריט. בזמן הזה ישב קוסאשווילי בבית וכתב את “מתנה משמיים”.

– צריך עצבי ברזל לשבת בית ולהמשיך לעבוד על פרויקט חדש לפני שאת יודע מה קורה עם התסריט הקודם.

“זה קשה לשבת, להמתין ולהיות בחוסר ודאות. זה לחץ. מצד שני, אתה יושב בבית וכותב. אתה לא צריך אף אחד. זה מציל אותך. מזל שאני גם תסריטאי. לבמאי זו צרה”.

– ולמה לא לנצל את הזמן הזה כדי לעשות משהו אחר, נגיד פרסומות.

“אני חושב שזה בזבוז זמן לעשות פרסומות. אני מאמין שאם אתה עושה קולנוע טוב גם בקולנוע יש כסף. זה עניין של אמונה. אני לא מוכן לקחת את הכישורים שלי ולהפוך זבן”.

 

את הסרט הבא שלו מגדיר קוסאשווילי בתור סרט מסחרי יותר, שאמור לפנות לקהל הרחב. הוא כתב אותו ככזה כי הוא היה בטוח ש”חתונה מאוחרת” הוא לא יותר מסרט אמנותי המיועד לקהל מצוצמם. “מבחינת הניואנסים והקצב אין ב’חתונה מאוחרת’ את הסוכר או את הפטישים שהקהל הרחב צריך. ופה שגינו. מרק (רוזנבאום) ואני טעינו לחלוטין. אמרנו לעצמנו שבמקרה הטוב נעשה סרט לפסטיבלים ולמבקרים ואם יבואו 15 אלף צופים לסרט, סבבה. מה שהיה לנו חשוב זה שבסרט הזה יראו את הפוטנציאל שלי כבמאי. איפה השגיאה שלנו? היה פער בין הנחות היסוד שלנו והעובדות בשטח. הנחנו שמבחינה אינטיליגנטית ורגשית הקהל יותר נחות מקהל של פסטיבלים וממבקרים, וזה לא נכון. לקהל יש את הכשרון מולד, בבטן. רק תביא לו משהו אמיתי והוא ילך על זה”.

– אתה לא חושש שאחרי הנחת יסוד כזו, אם תנסה לעשות סרט שיהיה במודע מסחרי אתה מסתכן שדווקא הוא ייכשל?

“לא, כי ב’מתנה משמים’ אני לא מוותר על הקהל שלי. הקהל של סרטי האיכות יקבל את המנה שלו. אבל יהיה שם יותר סוכר בשביל לרצות קהל רחב יותר.” סוכר, דרך אגב, במילעיל.

“מתנה משמים” – שמעיון בלתי מחייב בתסריט נראה כמו שילוב בין “מגנוליה” ו”מסע העסקים של אבא” – הוא “חתונה מאוחרת” כפול שמונה. הסרט מורכב משמונה סיפורים שונים שנפגשים לבסוף. במרכז העלילה עומדת מזימה של חבורת סבלים בשדה התעופה – הנמצא מעבר לכביש מאור יהודה – לגנוב שק יהלומים המגיע במטען מטוס. הסרט עוקב אחר כל אחת מהדמויות והקשר שלה אל מעשה השוד. גם זאזא, הפעם בגיל 13, יהיה שם. כבר בעמודים הראשונים של התסריט ניכר שהטון הקומי, הפעם, גבוה בהרבה. “כל סיפור ב’מתנה משמיים’ היה יכול להיות פיצ’ר כמו ‘חתונה מאוחרת’, אבל זה כבר לא מעניין אותי, אני מנסה להרחיב את היריעה. ‘עם חוקים’ היה על המשפחה, ב’חתונה מאוחרת’ יצאנו קצת החוצה. ‘מתנה משמיים’ פותח את זה עוד יותר”.

 

“חתונה מאוחרת” הופק בתקציב של 720 אלף דולר (380 אלף מקרן הקולנוע הישראלי, 200 אלף משידורי קשת, 140 אלף מערוץ ארטה ומכון הקולנוע הצרפתי). התקציב הזה סיפק לקוסאשווילי רק 26 ימי צילום ואיפשר להפקה לשלם לשחקנים ולאנשי הצוות שכר מצומצם. הסרט הבא מתוקצב כבר בכשני מיליון דולר, ועם כוונה להגיע לכיוון השלושה מיליון. ההצלחה של “חתונה מאוחרת” בצרפת ובאיטליה תעזור לו, כך הוא טוען, לגייס כספים ממפיקים במדינות האלה. לא תהיה לו ברירה. “עם סרט שהוא שלוש שעות, תקציב של פחות משני מיליון דולר זה לעבוד בתת תנאים”.

– ההפקה של הסרט הבא קלה יותר?

“כשסרט מצליח הכספים באים אליך, אתה לא צריך לרדוף אחריהם. אנשים מאמינים בך, הם רוצים להשקיע. אם הסרט שלך לא מצליח אין לך חיים, זה מוות. מה שמשאיר לך את הדלתות פתוחים זה רק אם אתה עושה סרטים מצליחים”.

– מה היית עושה אם “חתונה מאוחרת” היה נכשל?

“הייתי מחליף מקצוע. אתה מהמר, אין מה לעשות”.

– קצת קיצוני, לא? הרי סרטים ישראלים לרוב לא מצליחים. כשאתה עושה סרט ישראלי אתה מהמר שיש סיכוי טוב שאף אחד לא יבוא לראות אותו.

“אתה הולך על הקצה שלך, אין מה לעשות. מישהו שהסרט שלו לא מצליח, זו קללה. זו מכה אנושה. אלא אם יש לו מנגנון שקרי שגורם לו להצליח ליפול על הרגליים ולא על הראש. אלא אם עשית ארבעה סרטים מצליחים ואז כשלון אחד אתה יכול להגיד ‘החלקתי, הלאה'”.

– האחריות לכישלון היא אך ורק של הבמאי? רק אתה אשם?

“אז מי אשם? רק הבמאי. במאי הוא מנצח על תזמורת, ואם היצירה לא טובה, מה הוא יכול להגיד?”.

– לא ראית אף פעם סרט שאהבת אבל שלא הצליח אצל הקהל?

“כן, אבל אז הסרט לא הצליח. אין סליחה פה. אתה לא יכול להישאר איזוטרי. חלק מהעניין בקולנוע זה היכולת לתקשר עם הקהל. יש לזה הצדקה רק אם הסרט מסוגל לדבר בגובה העיניים של הקהל”.

 

 

פריטי הדקורציה היחידים בסלון של קוסאשווילי – שהיה גם הסט של “עם חוקים” – הם התמונות של כלבו, מוקי. כן, מוקי מהסרט. אבל בעצם לא: את מוקי האמיתי גילם בסרט תואם-מוקי, העונה לשם חץ. “לא הי לי לב לאלף את מוקי כדי שיהיה מסוגל לשחק,” אומר קוסאשווילי, “לא אילפתי את מוקי בכלל, אני נותן לו לעשות מה שהוא רוצה”. מוזר, על הכלב הוא חס אבל את אמא שלו הוא גרר לסט בלי בעיות. אני שואל אותו, כמובן, האם לילי קוסאשווילי – אמו, וזוכת פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע בקטגוריית שחקנית השנה – כבר מסתובבת עם סוכנים וקוראת תסריטים לתפקידים נוספים. התשובה, כמובן, היא לא. “אני חושב שזה היה תפקיד ראשון ואחרון שלה”.

– מה, בסרט הבא שלך לא תמצא לה תפקיד?

“אולי כן. אני הרי שוב אהיה באותה צרה. ל’חתונה מאוחרת’ היתי צריך עשרה גרוזינים. ל’מתנה משמיים’ אני אצטרך שלושים גרוזינים. יכול להיות שלא תהיה לי ברירה אלא לבקש ממנה שוב”.

– אלון אבוטבול, שגילם את אביו של זאזא ב”עם חוקים”, היה אמור לגלם את זאזא ב”חתונה מאוחרת”. למה זה לא קרה?

“עם אלון קרה לי מקרה מאוד לא נעים, אני חייב להודות. בגלל שעבדנו כל כך יפה ב’עם חוקים’ היה לי כי טבעי לתת לו את התפקיד של זאזא ב’חתונה מאוחרת’. ולצערי, אחרי שכבר התחילה ההתנהלות לכיוון הזה, פתאום קלטתי שאלון מבוגר לתפקיד. זאזא הוא מין טרום-גבר. בגלל זה שהוא עדיין הולך עם ההורים לשידוך אתה יכול להסכים לזה בלי שזה יהיה פתטי. ואלון הוא כבר גבר, וזה היה נראה פתטי, זה לא היה עובד.”

איך אלון הגיב על זה?

“הוא כעס עלי. אני חושב שעד היום הוא כועס עלי. שמעתי מאנשים שהוא דיבר עלי שלא הייתי בסדר. מבחינתו הוא צודק. אני מקווה שיום אחד זה יהיה מאחורינו כי הוא עזר לי עם ‘עם חוקים’ ועשה עבודה נפלאה. וכבר דיברתי איתו שהוא הולך לעשות את התפקיד. ובאיזשהו שלב הייתי צריך להחליט: או החברות שלי עם אלון, או הסרט שלי. ואין מה לעשות, בשביל הסרט אתה פוגע גם בחברים. לא היה אכפת לי לפגוע אפילו בעצמי בשביל הסרט. מבחינתי אני יכול להגיד שלא היתה לי ברירה, בגלל זה אני יכול לחיות בשלום עם המצפון שלי.”

 

לא רק אלון אבוטבול נשאר מחוץ ל”חתונה מאוחרת”, גם שבתאי קונורטי נשאר על רצפת חדר העריכה, ונאלץ להסתפק באיזכור ברשימת התודות בסרט. “היו כמה סצינות שצולמו אבל לא נכנסו לסרט,” מגלה יעל פרלוב. “היתה סצינה נפלאה בה שבתאי קונורטי מגלם ירקן שזאזא קונה אצלו פירות כדי להביא ליהודית. זו סצינה מקסימה בה זאזא מנסה להחליט איזה פרי לקנות. אבל החלטנו לוותר עליה כדי להגיע יותר מהר אל יהודית. בהמשך, היתה סצינה בה זאזא ויהודית אוכלים את הפירות שהוא קנה, גם היא ירדה.”

עבור קוסאשווילי, כל הסרטים עד כה היו בית ספר. עכשיו הוא צריך להוכיח את עצמו. “מתנה משמים”, אמור להיות הסרט שיקבע את מעמדו כאחד היוצרים החשובים שפועלים כרגע בארץ. בדרך אל ההגשמה הזאת, קוסאשווילי – בשיא נחישותו ועקשנותו – מנסה ללמוד מטעויות העבר.

“ב’מתנה משמים’ אני לוקח את עצמי פחות ברצינות. ב’חתונה מאוחרת’ לקחתי את עצמי יותר מדי ברצינות. בסרט הבא זה יהיה יותר משעשע, כיף, חי. זה קרקס. ויתרתי על הרצינות. אם אני תופס את החיים כקומדיה וטרגדיה בכל שנייה, אז ב’חתונה מאוחרת’ היית לי נטייה לקחת את הדברים פחות בהומור. גם ב’מתנה משמים’ יהיה מימד רציני, אבל הוא יעבוד ברקע, תחשוב עליו רק כשתגיע הביתה.”

נושאים: בשוטף

10 תגובות ל - “מן הארכיון: דובר קוסאשווילי מטגן לי חביתה”

  1. ירוני האירוני 7 דצמבר 2010 ב - 16:18 קישור ישיר

    אירוני קצת לקרוא את הראיון עם מישהו שזכה להצלחה מסחרית פתאומית, שגורמת לו להאמין בהצלחה מסחרית בתור מדד יחיד.

    כולי תקווה שהוא שינה את דעותיו כלפי במאים “שלא מצליחים להביא קהל” כמו שאומרים, עכשיו הוא אחד מהם.

    נקווה שעכשיו הוא מאמין שדווקא מי שלא מביא קהל הוא יותר איכותי. אולי ככה הוא יכול לחיות עם עצמו יותר טוב.

    רק שלא יחליף מקצוע, כמו שהוא מבטיח לעצמו בראיון הזה.

  2. מוטי 7 דצמבר 2010 ב - 16:18 קישור ישיר

    מוסר השכל הוא שאתה לא יודע מה הקהל יאכל ומה לא. הרבה הבלחות ראשוניות מצליחות, אבל אחר כך משהו הולך לאיבוד

  3. איתן 7 דצמבר 2010 ב - 19:57 קישור ישיר

    צריך פעם לשבת עם דובר קוסשוילי ולברר איתו מה השתבש ב”מתנה משמיים”. זה סרט מצחיק ומטורף, אבל משהו שם מפוספס.

    לי יש הסבר שהוא לא יותר מהשערה:

    סצינת המפתח ב”חתונה מאוחרת” לדעתי היא הסצינה בה לילי קוסשוילי ומוני מושונוב יושבים באוטו ומחכים ליהודית (רונית אלקבץ)שתחזור הביתה, בשביל לודא שזאזא לא הולך איתה מאחורי הגב שלהם. באותה סצינה הם מדברים על אותה פעם שמושונוב עצמו הלך אל אשה אחרת, והיו צריכים להחזיר אותו בכוח. כלומר: “חתונה מאוחרת” מפגין גם הבנה ואהבה עצומה כלפי המסורת הגרוזינית, וגם שנאה עצורה עצומה כלפי הסבל שהיא גורמת. ב”מתנה משמיים” קוסשוילי שחרר את כל המעצורים. בסרט השני שלו קוסשוילי השפריץ ארס לכל עבר, בלי הגורם המאזן של ההבנה – ובסופו של דבר זה היה בעוכריו. הגרוזיני, לפי “מתנה משמיים” הוא ברוטלי, גרוטסקי, חרמן, ושוביניסט (וימני – בדיחת בנימין נתניהו היא הרגע הכי מוצלח בסרט). אין רגע אחד בסרט שמאזן את השנאה הזו כלפי המסורת שלו.

    ועדיין מרשים אותי לקרוא איך קוסשוילי הוא אדם שמונע ע”י רגש בצורה כל כך בסיסית – הוא לא עשה סרט כשש שנים מאז “מתנה משמיים” – למה בעצם? הוא נעלב? הוא הסתגר בתוך עצמו? לא רצו לעבוד איתו יותר? מה קרה שם בדיוק? ולמה הסרט הראשון שעשה מאז הוא סרט שלהרגשתי הוא כל כך – מתון? (בטח בהשוואה לקודמים). ומה קרה עם “דו-קרב” של צ’כוב? ומה הפרויקט הבא שלו? ומה זה “קישתא”?

    יאללה, יאיר- פולו-אפ.

  4. משה נה נה נה 7 דצמבר 2010 ב - 20:29 קישור ישיר

    מתנה משמיים, שהוא אכן בפני עצמו סרט מהנה, סבל משתי מחלות קשות. האחת היא מחלת הסרט השני, שמעטים הם הסרטים שיכולים לצאת ממנה בלי פגע. המחלה השנייה היא הנסיון לעשות מולטי-פלוט, הרבה אחרי שעבר חלף לו הטרנד של סרטי המולטי-פלוט. לעומת חתונה, לא היה במתנה גיבור אחד שיכלת להזדהות אתו ולקבל לאורך הסרט את הרבדים והמורכבויות שלו, כולם היו די חד מימדיים והמולטי-פלוט לא באמת התלכד בסוף הסרט לכדי משמעות אחת ברורה, כפי שקורה בדרך כלל בסרטים שכאלה, דוגמת ספרות זולה, מגנוליה, תמונות קצרות וגם וביום השלישי החביב עליך, שגם אני חושב שהוא סרט בן זונה, חבל רק שלא נעשה בסוף שנות התשעים, כשנכתב, אז היה באמת רלוונטי בנוף הקולנועי/פוליטי. גם התגנבות סובל מאותה מחלה. לדובר עלה השתן לראש והוא שכח את הגיבורים שלו. הוא מעדיף לנסות מזלו בסרטים מלאים בדמויות, עשירים באלימות וזיונים וכולי. הוא שכח שסרטו הראשון היה סרט של דמות אחת, פשוטה אך כה מורכבת, עם מאהבת, אבא, אמא וכלב. דובר שכח איך מכינים חביתה.

  5. דני 8 דצמבר 2010 ב - 4:00 קישור ישיר

    האם “עין הדג” חוזר?

    http://www.fisheye.co.il/

  6. אורי 1 8 דצמבר 2010 ב - 10:22 קישור ישיר

    קוסאשוילי:
    א. מעניין לראות את הסצנות החתוכות מ”חתונה מאוחרת” עם שבתאי קונורטי, שלדעתי זהו הסרט האחרון שהוא הצטלם אליו לפני שהלך לעולמו. בכתבה גם מצוין שתסריט “מתנה משמיים” מכיל 142 עמ’, אבל הסרט הוא שעה וחצי – אז מה קרה עם כל מה שלא בסרט? צולם ונחתך או לא צולם? ישנה סצנה חזקה מ”מתנה משמיים” בספר התסריט של “חתונה מאוחרת” – מעניין מה קרה לכל השאר
    ב. ראיתי לא מזמן שוב את “מתנה משמיים” – לדעתי סרט טוב מאוד, אולי אף יותר מ”חתונה מאוחרת”. משחק טוב, עבודה חלקה עם תנועות מצלמה, הסרט ממש זורם ויש הרבה דמויות חזקות. אני דווקא אהבתי את העובדה שמדובר בסרט אנסמבל אך זיהתי בו שתי בעיות: הוולגריות והמיניות הבוטה גורמות לרתיעה מהסרט ולא להזדהות עם הסיפור, בשלב מסוים אקט הורדת התחתונים בפרהסיה נראה כמו גימיק בטעם רע. סוף הסרט נותר פתוח לחלוטין, לא ידוע מה קרה עם השוד. אי אפשר לומר שזה פרט לא חשוב, הרי כל המנוע העלילתי כיוון לשוד הזה. היו חייבים להשאיר לנו קצה של חוט מה קרה שם, אני יודע על צופים שהתאכזבו מאוד בגלל הסוף הזה [אותו דבר נשמע גם על “התגנבות יחידים”]. שימו לב גם כמה שחקנים אנונימיים אז מפציעים ב”מתנה משמיים”: דביר בנדק, אניה בוקשטיין, אמיר וולף [מ”סרוגייט”], רותם זיסמן, מיקי ליאון.
    ג. שורת הכישלונות הקופתיים של הסרטים הישראלים שיצאו לאחרונה מפתיעה וקצת מחזירה לקרקע את מעמדו של הקולנוע הישראלי בפני הציבור לאחר שנים של שגשוג. כנראה שעדיין הקהל מתייג סרט כ”ישראלי” או “לא ישראלי” בבואו לבחור מה לראות בקולנוע ואחרי ההצלחות של הקיץ, הציבור כבר שבע מהקולנוע הישראלי. ייתכן גם שטרנד עיבודי הספרים לא עשה חשק לציבור שחששו מסרטים “כבדים”.

  7. צופה מהצד 8 דצמבר 2010 ב - 16:27 קישור ישיר

    זה חבל מאוד שסרטים כמו “התגנבות יחידים” ו”הדקדוק הפנימי” לא מושכים מספרים ראויים של צופים. אני חשבתי שכל אחד מהסרטים יזכה ל100,000 צופים. שני הסרטים גם מאכזבים מאוד. ההתחלה של “הדקדוק הפנימי” מזכירה את “אלכס חולה האהבה” וסרטי “אסקימו לימון” ורק בסוף הסרט הוא מצליח לרגש מאוד, ו”התגנבות יחידים” סובל מבעיה קשה בתסריט. זה מעבר לריבוי דמויות, מדובר בחוסר תשומת לב בסיסית לדיאלוגים. מישהו מכם יודע עם ראובן הקר כתב תסריט עלילתי לפני כן? או שהתפישה שלו בתור מורה שתסריט לסרט דוקומנטרי ותסריט לסרט עלילתי זה אותו דבר פשוט לא עובדת. הדיאלוגים נשמעים נורא, וזה נראה כמו פספוס של הארט המעולה והצילום הנפלא. עדיין מדובר בשני סרטים שהם מהמיינסטרים של יוצרים שכבר נחשבים לקאנון המקומי, והמספרים ממש עלובים. בעיני יש לזה חלק גדול במסע הדה-לגיטמיזציה שנערך נגד הקולנוע הישראלי השמאלני והאנטי ישראלי לכאורה. מצחיק שדווקא דובר שלא נראה לי בדיוק מגיע מאותו מקום ויצא בעצמו בגלוי נגד סרטי הפסטיבלים הוא זה שנדפק מזה.
    “מתנה משמיים” הוא גם תעלומה, כי באמת מדובר בסרט טוב, שמוזר שלא הצליח לא רק בקרב הקהל אלא גם לא בפסטיבלים. הבעיה שלו היא מינון יתר של וולגריות, מעבר לזה המשחק באמת טוב מאוד ושם הדיאלוגים קולחים וזורמים בדיוק ההיפך מב”התגנבות יחידים”.
    מי ששאל על הקיצורים, מארק רוזנבאום אמר שזו היתה עבודה שלו בתור מפיק, לחתוך מ”חתונה מאוחרת” מהבשר החי כדי להציל את הסרט. בעיני, וזה לא מתוך שמרנות, רוזנבאום פיספס ולא הורה לחתוך מספיק, סצינת הסקס מפירה את כל הקצב של “חתונה מאוחרת” וטוענת אותו בוולגריות וחפירה במקום מהסוג של וידויי רן שריג מה שלא מתאים לשאר הסרט שהוא באמת סרט מעולה, ואפשר להגיד שהוא פתח את השגשוג של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. יכול להיות שהקהל שמע על הסצינה והיא משכה הרבה צופים, אבל לסרט עצמו היא לא תרמה.

  8. עדן 9 דצמבר 2010 ב - 9:43 קישור ישיר

    לצופה מהצד – סצינת הסקס היא מה שהפריע לך ? זו סצינת הסקס הטובה בתולדות הקולנוע הישראלי. נכון שזה לא אומר המון כי הקולנוע הישראלי משופע בסצינות סקס איומות אבל מדובר באמת בסצינה אדירה שהיא כנראה מה שגרם להצלחה הגדולה של הסרט בחו”ל, ובצדק, גם שם לא ראו דבר כזה קודם.

  9. עמיצי 9 דצמבר 2010 ב - 14:28 קישור ישיר

    היות ואין ממש “מכונת שיווק” ישראלית לבד מהבלחות פה ושם, סרטים ישראלים רבים עובדים עם הקהל בשיטת חבר מביא חבר או מה שקרוי Buzz. אני הלכתי לראות את “חתונה מאוחרת” בזמן שלמדתי קולנוע על אף הזמן המוגבל שהיה לי כיון שהחברים שלי אמרו לי שאני חייב לראות את הסרט הזה כי אומרים שהוא הדבר.
    כבר זמן רב שלא קיבלתי המלצה חמה על סרט ישראלי המציג בקולנוע…

  10. (יובל) 11 דצמבר 2010 ב - 13:11 קישור ישיר

    תודה שפירסמת את זה שוב. אני מרגיש שסוף סוף הבנתי כיצד ההיבריס של קוסשווילי הרס אותו והביא אותו ליצירה של הסרט הרע “מתנה משמיים” אחרי יצירת המופת “חתונה מאוחרת”.

    משפט מפתח: כל סיפור ב’מתנה משמיים’ היה יכול להיות פיצ’ר כמו ‘חתונה מאוחרת’, אבל זה כבר לא מעניין אותי, אני מנסה להרחיב את היריעה.

    חבל.


השאירו תגובה