"כל הדברים הטובים", ביקורת
זה משונה, ואולי מדאיג (ואולי דווקא מעודד), אבל כמה מהקולנוענים הכי מעניינים מהשנים האחרונות הם כאלה שלא ממש זקוקים לקולנוע כדי להתפרנס. הם, איך נגיד את זה, מיליונרים. כנראה שזו הדרך האמיתית והיחידה לעשות קולנוע עצמאי. להביא את הכסף מהבית. או לפחות, להיות מסוגל לחכות בסבלנות אפילו שנים עד שהסרט יהיה גמור ומלאכת איסוף המימון תושלם, מבלי לרעוב בינתיים ללחם ולהזדרז להוציא סרט לא גמור רק מסיבות כלכליות. משונה עוד יותר ששניים מהבמאים האלה עשו את הונם בכלל בתחום המחשבים/היי-טק/סטארט-אפ/אינטרנט. קחו, למשל, את צ'רלס פרגוסון, שביים השנה את הסרט התיעודי "המעגל הפנימי" (ואני אומר את זה פור-דה-רקורד: אם הסרט היה יוצא השנה להקרנות מסחריות בארץ הוא היה זוכה ממני בעוד שבועיים לתואר "סרט השנה"): פרגוסון הזה היה שותף להמצאת התוכנה – הפרימיטיבית לימינו, חלוצית לזמנה – שנקראת "פרונט פייג'". תוכנה שלוקחת כל דף מעבד תמלילים פשוט ומתרגמת אותו בלחיצת כפתור לדף HTML. מאותו רגע, יצירת אתר אינטרנט הפסיק להיות עניין למתכנתים, וכל מי שהיה לו תוכנת עיבוד תמלילים פשוטה יכול היה לעצב לעצמו דף אינטרנט פשוט. פרגוסון ושות' מכרו את התוכנה למיקרוסופט בעבור כמה מאות מיליוני דולרים. מיקרוסופט שילבה את התוכנה בתוך מעבד התמלילים "וורד" (למעשה, הדף הראשון של "סינמסקופ" האינטרנטי, סיכום שנת 2004 בקולנוע, שנה לפני ההשקה הרשמית של הבלוג, נעשה עליה).
או קחו, למשל, את ג'ף סקול, שעשה את הונו באי-ביי, ואז הלך והקים את חברת "פרטיסיפנט", שמפיקה סרטים בעלי מחויבות חברתית ומודעות פוליטית (למשל, "לילה טוב ובהצלחה" או "סוריאנה" או "משחק הוגן").
או מארק קובן, שהפך מיליארדר רגע לפני שהתפוצצה בועת האינטרנט ב-2000, והלך להשקיע (או בעצם, לבזבז) את הונו על שני הדברים שהוא אוהב – כדורסל (הוא קנה את קבוצת האן.בי.איי דאלאס מאווריקס) והקמת רשת בתי קולנוע ("לנדמארק") וחברות הפקה והפצה ("מגנוליה" ו"2929").
דיוויס גוגנהיים, שסרטו התיעודי "מחכים לסופרמן" הוא המתחרה הגדול של "המעגל הפנימי" על האוסקר התיעודי השנה, הוא בנו של צ'רלס ג'וגנהיים, בנה של משפחת סוחרים עשירה שהשתמש בהון המשפחה כדי להפוך לבמאי תיעודי (זוכה אוסקר). הבן המשיך את דרך אביו (הוא זכה באוסקר על "אמת מטרידה").
ולבסוף, אנדרו ג'ארקי, שנהיה מולטי-מיליונר אחרי שהקים את האתר "מיסטר מוביפון" למכירת כרטיסי קולנוע באינטרנט ומכר אותו בהון עתק ל-AOL. ג'ארקי לקח את הכסף והחליט להיות במאי תיעודי. סרטו "לתפוס את הפרידמנים" היה אחד הסרטים התיעודיים המשובחים של העשור האחרון (וסרט השנה שלי ב-2003).
מנקודת מבט כזאת, פתאום כל הקולנוע החברתי והלוחמני של אמריקה מקבל צבע קצת אחר. המיליונר ג'ף סקול הפיק את סרטיו של המיליונר גוגנהיים, והמיליארדר קובן מפיץ את סרטיו של המיליונר ג'ארקי. מצד אחד, כמה נהדר שיש אנשים שמשתמשים בהונם כדי להביא לידי ביטוי את מצפונם ואת רצונם לחשוף אמת ולהיאבק באי-צדק. מצד שני, פתאום זה הופך למעין מועדון הבנים העשירים.
כשיודעים מה הרקע של ג'ארקי וכשזוכרים שהוא הבמאי של "לתפוס את הפרידמנים", יש משהו מוצדק יותר בצפייה בסרטו העלילתי הראשון, "כל הדברים הטובים", שעולה מחר להקרנות מסחריות בארץ. אם מתייחסים אליו כאל סתם עוד דרמה משפחתית שהופכת למותחן על אלימות וטרור בין בני זוג, "כל הדברים הטובים" נותר סרט רפה, נדוש ולא מאוד מעניין, מוצלח או כשרוני במיוחד. אבל הוא בהחלט מצליח לחשוף משהו מהעיסוק של ג'ארקי במה שקורה מאחורי הדלתות, החלונות והקירות ש הבתים הכי מטופחים, שבהם לכאורה אמורים לגור אנשים שמחים ומאושרים שאין להם טרדות בחיים.
העובדה ש"כל הדברים הטובים" מבוסס על סיפור אמיתי מעוררת את התהייה למה ג'ארקי החליט הפעם לזנוח את הקולנוע התיעודי ולספר את הסיפור הזה דווקא בכלים עלילתיים. למען האמת, בתור סרט תיעודי, כמה מפיתולי העלילה הסופיםם – שמגיעים בשלב כה מאוחר בסרט שהם הופכים גם מייגעים וגם תמוהים לחלוטין – היו הופכים את הסיפור לפי כמה יותר חזק.
המקרה האמיתי היה על איש נדל"ן בשם רוברט דורסט, שאשתו נעלמה ב-1982 אבל גופתה מעולם לא נמצאה והוא מעולם לא הואשם בהעלמתה. לעומת זאת, הוא כן נחשד בשני מקרי רצח אחרים. בסרט, לא לגמרי ברור למה, שונו שמות כל הדמויות. ריאן גוסלינג מגלם יורש ששונא את משפחתו העשירה ונוטר לאביו על שהעדיף להעביר את ניהול החברה המשפחתית לידי אחיו הצעיר, וכמעין נקמה הוא מתחתן עם בחורה ענייה, שלא עומדת בסטנדרטים המחמירים של אביו האריסטוקרטי. השניים נמלטים מעולם הנדל"ן הניו יורקי העשיר והנפוח של ניו יורק ופותחים חנות בריאות בוורמונט בשם "כל הדברים הטובים". אבל הבעל היפה והעשיר עד מהרה מתגלה כמישהו מוטרד, ואז מלחיץ, ואז אלים, ואז מפחיד. מעין "תהפוכות הגורל", אבל קצת אחרת.
כמו עם "לתפוס את הפרידמנים", יש כאן תיעוד של משפחה שנראית נורמלית לחלוטין ורק כשממשיכים להתבונן בה, מקרוב ובאופן אינטימי, מתברר שמדובר במשפחה פסיכית למדי, ובראשה הבן הבכור, שבאיזשהו שלב בסרט אין מנוס אלא לתהות האם מדובר ברוצח סדרתי, או סתם באדם שאנשים סביבו נעלמים או מתים באופן מיסתורי. הטכניקה של הסרט היא כזאת שרוב הסיפור מועבר בפלאשבק בשעה שהגיבור שלנו מעיד במשפט רצח שהוא מואשם בו. אבל מול הסיפור שהוא מספר בוויס אובר מוצגות סצינות שמציגות עובדות אחרות לגמרי. אולי זו אמורה להיות "האמת" (ואולי לכן לא יכל ג'ארקי להשתמש בשם האמיתית של הדמות, שכן כל החשדות נגד מעולם לא אומתו, והאיש עדיין חי וקיים בפלורידה). ומצד שני, בתור מי שנכנס למסדרונות העושר וההשפעה ולא מלידה, יש כאן בוודאי איזושהי ביקורת על האליטה הכלכלית של אמריקה – אנשי הכסף הישן – שמרגישים שהם נמצאים מעל לחוק, או לפחות מחוץ לחוק, ולא חייבים דין וחשבון לאיש. ושכולם, למעשה, עבודים עבורם.
הבעיה היא שלמרות הצילום התכלכל של מייקל סרסין (הצלם הקבוע של אלן פרקר) והופעות סימפטיות של גוסלינג (שמגלם פסיכופט בקלות רבה מדי), קירסטן דאנסט ובמיוחד פרנק לנג'לה (בתור אביו של גוסלינג) הסרט לא ממש עובד כמותחן – בעיקר בגלל שבחציו הראשון הוא צפוי מדי ובחציו השני הוא נהיה כל כך משונה – ובתור סוג של רומן פשע אמיתי משהו מהאינטנסיביות של הז'אנר חסרה בו. חוששני שזה היה יכול להיות סרט תיעודי מטלטל ומסובב לגמרי, משהו מהסגנון של "אהבה מטורפת", הסרט התיעודי על בני זוג שקיימו מערכת יחסים דומה באובססיביות ובאלימות שלה, ושאין סיכוי שהיא היתה יכולה לעבור בתור סרט עלילתי מרוב שהסיפור לא מתיישב עם שום מוסכמה תסריטאית שיהיה קל לבלוע. בדיוק משום כך יש סרטים תיעודיים. ולשם, הבה נקווה, ג'ארקי יחזור.
המעגל הפנימי… יש מצב לשם הסרט גם באנגלית. ככה גם אוכל לחפשו?
המעגל הפנימי = INSIDE JOB
סרט לא מעניין במיוחד, כמותו נעשו לא מעט במהלך ההיסטוריה – פרשיות העלמות לא חסרות וסרטים עליהם חסרים עוד פחות. לא ידעתי ששינו את שמות הדמויות, השמות האמיתיים חמקו ממני תוך כדי צפייה, אבל זה בהחלט מסביר איך יוצרי הסרט לא נתבעו על אופן ההצגה של הדברים. מקרי רצח שמעולם לא הוכחו מוצגים בסרט כעובדות (ולמרות שאני בהחלט נוטה להאמין לתאוריות, לדעתי הן עדיין נשארות בגדר תאוריה). אני משער שסרט תעודי בנושא יכול היה להעלות את השאלות, אבל לא לתת את התשובות כמו סרט עלילתי ושם דיי ברור לי שהיוצר היה נתבע אם הוא היה עושה זאת. בכל אופן, הסרט לטעמי כלל הופעות לא רעות ושוט אחד שקצת נחרט לי בזיכרון, אבל לא הרבה יותר מזה. ליומיות
בהקשר של הסרטים התיעודים הבולטים של השנה כדאי לשים לב לסרט The Tillman Story של במאי בשם אמיר בר-לב ישראלי לשעבר??? הסרט הזה מוזכר בכל רשימות סרטי מצטייני השנה בקטגוריה הדוקומנטרית
ובאמת מעניין לגביי אמיר בר לב מישהו יודע משהו על הבחור?
משה, זה סרט שאני מאוד מחכה לראות אותו בגלל הסיפור הבאמת מצמרר ולא יאמן שמאחוריו. אני לא מכיר את הבמאי, אבל השם שלו צלצל גם לי
Just wanted to say your blog is very good. I always like to hear something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the issue and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for sharing so much in your blog.. Greets, Vana
I'm also commenting to let you be aware of of the cool discovery my girl found going through your webblog. She realized too many details, which included what it is like to possess a marvelous helping heart to get the rest clearly master several multifaceted issues. You really exceeded readers' desires. Many thanks for churning out these essential, trustworthy, revealing not to mention easy thoughts on your topic to Jane.
When I initially commented I clicked the -Notify me when new feedback are added- checkbox and now each time a remark is added I get four emails with the same comment. Is there any way you may take away me from that service? Thanks!