1. הישראליים.

תכף נסכם את שנת הקולנוע מנקודת מבט בינלאומית ובעיקר נזכיר את שתי המילים שחזרו על עצמן הכי הרבה השנה בדיונים על סרטים: "פייסבוק" ו"חלום". אבל לפני כן, התבוננות מקומית. האם שנת 2010 היתה שנה אדירה או איומה לקולנוע הישראלי? ובכן, תלוי איך אתם מפענחים את הנתונים.

נתחיל עם הצד האדיר: ב-2010 נמכרו 1.1 מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. בסך הכל הפעם השלישית ב-30 השנים האחרונות שזה קורה. למעשה, זו הפעם השלישית בשש השנים האחרונות שזה קרה. כלומר, השוונג האדיר של הקולנוע הישראלי עדיין חי וקיים והקהל מצביע ברגליים. יותר מזה: הסרט שנמצא בראש טבלת הסרטים הקופתיים ביותר בישראל הוא סרט ישראלי: "זוהי סדום". גם זה מאורע די נדיר, שסרט ישראלי נמצא בראש טבלת מכירות הכרטיסים בארץ. בפעם האחרונה זה קרה ב-2006, כש"אביבה אהובתי" עקף בכמה אלפים בודדים את "שודדי הקריביים 2 " והיה לסרט הנצפה ביותר באותה שנה. למעשה, 900 אלף מתוך המיליון וקצת כרטיסים הגיעו משלושה סרטים בלבד: "זוהי סדום" (500,000 כרטיסים), "פעם הייתי" (300,000 כרטיסים) והפתעת השנה – "ארץ בראשית" עם קרוב ל-100,000 צופים (והסרט עדיין מציג!). גם בחו"ל, הקולנוע הישראלי ממשיך לשגשג. "עג'מי" היה מועמד לאוסקר – הסרט הישראלי השלישי ברציפות שעושה את זה. "הדקדוק הפנימי" זכה בפרס הגדול בפסטיבל טוקיו. ו"לבנון" אמנם לא זכה בפרס אופיר ולא זכה להצלחה מספיק גדולה כשהוקרן בארץ בסוף 2009, אבל הוא המשיך את מסע ההצלחות שלו בעולם מאז שזכה בפסטיבל ונציה, וזכה בשני פרסי הקולנוע האירופיים ובשני פרסי אסיה-פסיפיק (איזה מזל שישראל נמצאת גם באירופה וגם באסיה). "לבנון" מככב כעת בלא מעט רשימות סיכום שנה בעולם כאחד הסרטים המצטיינים של השנה. גם "עג'מי" שם. והיה את "שתיקת הארכיון". סרטה התיעודי המדהים של יעל חרסונסקי התחיל את המסע שלו בעולם בינואר בפסטיבל סאנדאנס ומאז הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים והמעוטרים בעולם. והוא לא לבד: מיולי הצטרף אליו גם "חיים יקרים" של שלומי אלדר, סרט תיעודי, אבל שונה לחלוטין, שגם עושה חיל. "חיים יקרים" נמצא כרגע ברשימה המקוצרת בדרך אל האוסקר התיעודי באמריקה.

אז המצב מעולה, נכון? האמת, נכון. קשה להתווכח עם כל זה. גם הצלחה אצל הקהל, גם בעולם, גם פרסים, גם קולנוע תיעודי, גם עלילתי. גם סרטים מאוד מסחריים ועממיים, גם סרטים אמנותיים ומורכבים. השנה היה מהכל. אבל יש ענן אחד ששט באופק וטיפה מלחיץ אותי. האם זה ענן תועה, או תחילתו של טייפון? מאז ספטמבר אף סרט ישראלי לא באמת הצליח למשוך אליו קהל. בדרך, כמעט כל הקונספציות הנפוצות בקשר להפצת סרטים ישראליים התאדו. למשל: זו שטוענת שהסרט שזוכה בפרס אופיר ישתמש בפרס כמקפצה ויהפוך ללהיט. ובכן, כנראה שהכלל הזה לא תקף כשפרסי אופיר מחולקים בערוץ 1 ואיש אינו רואה את הטקס. וכך הפך "שליחותו של הממונה על משבי אנוש" לסרט הראשון מזה 11 שנה שזוכה באופיר אבל לא מביא 100,000 צופים. הוא הביא – בהערכה נדיבה מאוד – כ-70,000 צופים. "הדקדוק הפנימי" ו"התגנבות יחידים", שניים מהסרטים המבריקים והיפים שנעשו השנה בארץ, הביאו עוד פחות מזה. "כלבת" ו"המדריך למהפכה" גם לא שברו קופות. אז מה קרה? האם בספטמבר, בבת אחת, נמאס לקהל המקומי מסרטים ישראליים? או שאולי זו אשמת הסרטים? אולי בשנה של "פעם הייתי", "זוהי סדום" ו"ארץ בראשית", סרטים מלאי רגש וידידותיים לקהל, לאיש לא נשאר כוח לסרטים מורכבים ותובעניים יותר? מה זה אומר לגבי הקולנוע הישראלי בשנת 2011? האם צפוי באופק סרט שיחזיר את הקהל לאולמות? אני מודה, המחשבה שאולי גל ההצלחה העצום של הקולנוע הישראלי בבת אחת הגיע לסיומו די מדאיגה אותי. וכך, ענן שחור אחד קטן מסתיר לי את מה שאמורה להיות אחת השנים היפות בעשור האחרון בקולנוע הישראלי.

2. הפייסבוקיים.

פתאום כולם עם פייסבוק. פייסבוק, פייסבוק, פייסבוק. ואני חושב שדווקא סרט על גוגל היה יכול להיות חשוב ומשמעותי יותר. סלחו לי, אבל לדעתי ההשפעה של גוגל על חיינו עצומה יותר מזו של פייסבוק. ואני מוכן להתערב: בואו נריץ את החיים עשר שנים קדימה ונראה איזה חברה תשרוד: פייסבוק או גוגל? נראה לי שהשניה. ואם שתיהן תשרודנה זה בטח רק כי גוגל מתישהו תקנה את פייסבוק, לא? אבל כל מי שראה את "הרשת החברתית" מבין שפייסבוק זו לא חברה, אלא מטאפורה. ומהבחינה הזאת, זו מטאפורה מרתקת. כי שנת 2010 לא היתה רק השנה שהלוגו של פייסבוק התחיל לעטר כל פרסומת בעולם והמילה "לייק" הפכה (בוודאי בארץ) למילה הכי משומשת וריקה, היא גם היתה השנה בה הקולנוע גילה את פייסבוק כחומר דרמטי וגם כחומר סימבולי. לא רק ב"הרשת החברתית", הסרט שמיועד לזכות באוסקר בסוף פברואר, אלא דווקא בשני סרטים אחרים שלא עוסקים באנשים שהקימו את פייסבוק אלא באנשים שמשתמשים באתר. בסרט העלילתי השנון "באה בקלות" ובסרט התיעודי המטריד "קאטפיש" (אחד הסרטים המדוברים השנה בעולם שלא הגיע בינתיים לשום מסגרת הקרנה בארץ. חפשו אותו). משלושת הסרטים האלה עולה תמונה ברורה אחת: הסיבה שפייסבוק הצליח כל כך היא כי האנושות הפכה, כמעט בין לילה, לחברה של יצורים פסיכוטיים וא-סוציאליים. ההברקה ב"באה בקלות" היא בכך שהסרט – במסווה של סרט נעורים מטופש – מראה יפה שלמעשה טבע האדם לא באמת השתנה. העלילה מבוססת על "אות השני" הקלאסי, כך שבמאה ה-17 רדפו אחר חריגים עם לפידים וקלשונים וכיום רודפים אותם עם סטטוסים בפייסבוק והודעות טקסט. "קאטפיש" מציג את המציאות המטרידה יותר, מציאות בה אנשים מסתגרים בביתם ומנהלים חיים שלמים באופן וירטואלי על ידי פתיחת פרופילים רבים בפייסבוק והתחזות לאחרים. זו, למעשה, ואריאציה על פיצול אישיות. ואריאציה שנהיתה נורמטיבית, לא קלינית. פייסבוק הפך, למעשה, להפרעת האישיות הגדולה בתבל. אגב, חפשו גם אותי בפייסבוק באחד מהפרופילים שלי.

3. החלומיים

אבל "הרשת החברתית" אינו סרט השנה שלי. הוא סרט שמגדיר יפה במה העולם מתעסק כרגע, אבל מבחינה קולנועית היה סרט אחד כביר ממנו. "התחלה" של כריסטופר נולן. למעשה, זה הסרט היחידי השנה שהגיע טעון במון ציפיות והייפ וגם שעמד בציפיות האלה ואף יותר מזה. קודם כל, בתור סרט הרפתקאות פנומנלי, מאיץ דופק ועוצר נשימה שמכיל סיקוונס אקשן שכמותו לא נראה שנים. קולנוע במיטבו. אבל כריסטופר נולן ("האביר האפל", "ממנטו") הוא לא רק במאי נהדר, הוא גם תסריטאי עילוי. ו"התחלה" הוא כמעט סרט סוריאליסטי לחלוטין בכך שהוא מתעסק בעולם של חלומות בו הכל אפשרי וגם כל סמלי. לא היה עוד סרט שהלהיב אותי ככה השנה. "התחלה" לא היה יחיד. נדמה שלחלק מהפרעת האישיות שמיוצגת בפייסבוק מתלווה הפרעה נוספת של חוסר היכולת להפריד בין מה מציאותי ומה חלום או בדיון. סרטים עלילתיים כמו "השעה הכפולה" (סרט איטלקי שהוקרן בפסטיבל ירושלים) או סרטים תיעודיים כמו "היציאה דרך חנות המזכרות", "קאטפיש" ו"אני לא שם" תיעתעו השנה בצופים שוב ושוב לחשוב האם מה שהם רואים קורה באמת או שזה תעלול. גם הסרט במקום השני שלי, "סרט לבן", יכול להיחשב ככזה: סרט המסופר על העבר, בפלאשבק, בו כל הזמן עולה השאלה מה אמיתי ומה מפוברק. "התחלה" ו"סרט לבן" הם גם שני הסרטים היחידים השנה שקיבלו במדור זה ציון של חמישה כוכבים. שניהם, מבחינתי, יצירות המופת הגדולות ביותר שהוצגו השנה בבתי הקולנוע בישראל.

4. המצוירים

שנת 2010 היתה פורצת דרך בשני תחומים: סרטי האנימציה וסרטי התעודה. למרבה הצער סרטי התעודה המעולים שנעשו השנה לא הגיעו לישראל. אבל אומר זאת כך: אם "המעגל הפנימי", מותחן תעודי מורט עצבים שביים צ'רלס פרגוסון על הקריסה הכלכלית של ארצות הברית לפני שנתיים, היה מוקרן מסחרית בארץ השנה ולא מסתפק בהקרנות חד פעמיות בסינמטקים יתכן והוא היה מגיע למקום הראשון או השני בטבלת סרטי השנה. אבל מה שכן: יש ברשימת סרטי השנה שלי שני סרטי אנימציה – "צעצוע של סיפור 3 ", הסרט הכי מרגש שראיתי השנה, ו"הדרקון הראשון שלי", סרט הרפתקאות נפלא ואחת החוויות המענגות שחוויתית בתלת מימד. כמעט-כמעט הכנסתי לעשיריה גם את "גנוב על הירח", סרט שחיבבתי בצפייה ראשונה וממש אהבתי בצפייה השניה, אבל התאפקתי. אני קצת מצטער על כך. וגם "פלונטר" היה בעיני הפתעה אדירה, אחד הסרטים היפים של דיסני, בעידן שאחרי "היפה והחיה". ארבעתם היו סרטים נפלאים בעיניי.

5. הרימייקים

"תן לי להיכנס" היה רימייק אמריקאי לסרט שבדי. "אחים" היה רימייק אמריקאי לסרט דני. "התייר" ו"שלושת הימים הבאים" היו רימייקים אמריקאיים לסרטים צרפתיים. שלושתם נכשלו בקופות באמריקה. מסקנות? כנראה שאין, כי דיוויד פינצ'ר עובד עכשיו על רימייק משלו לסרט השבדי "נערה עם קעקוע דרקון". ישבור את הקללה?

6. המתים

כמה אנשי קולנוע גדולים הלכו לעולמם ב-2010. זו היתה שנה איומה לעורכות סרטים, אגב. הנה השמות של כמה מהאנשים שאיבדנו השנה:

בלייק אדוארדס (במאי "הפנתר הוורוד" ו"ארוחת בוקר בטיפאני"); אירווין קירשנר (במאי, "האימפריה מכה שנית"); לסלי נילסן (שחקן, "האקדח מת מצחוק" וכל סרטי ה"מת למצחוק" למיניהם); מרדכי בן זאב (שחקן, "מציצים", "צ'רלי וחצי" ואביו של ערן ודורי בן זאב); רוני צ'ייסן (יחצנית אוסקר שנרצחה בהוליווד בנסיבות שעדיין לא פוענחו); דינו דה לורנטיס (מפיק אגדי שהפיק סרטים לפליני ואז עבר ל"קונן הברברי" ול"חולית" ול"חניבעל"); עמוס לביא (שחקן, "שחור", "קרקס פלסטינה"); ג'יל קלייבורג (שחקנית, "אשה לא נשואה"); ג'ורג' היקנלופר (במאי תיעודי, "לבבות המאפליה", נמצא מת בגיל 44, כנראה מקוקטייל לא זהיר של אלכוהול ומשככי כאבים); טוני קרטיס (שחקן, "חמים וטעים"); ארתור פן (במאי, "בוני וקלייד"); דידי אלן (עורכת, "בוני וקלייד" ורוב הסרטים של ארתור פן, וורן בייטי וסידני לומט); סאלי מנקי (העורכת הקבועה של קוונטין טרנטינו, מתה במפתיע בעת טיול עם הכלב), קארן שמיר (העורכת הקבועה של ארול מוריס, נדרסה על ידי מכונית); קלוד שברול (במאי, סרטו האחרון "המפקח בלאמי" מציג עכשיו בארץ); אלן קורנו (במאי, "כל הבקרים שבעולם"); סטושי קון (במאי אנימציה יפני נפלא שסרטו "פפריקה" הוא סוג של "התחלה" למתקדמים); פטרישה ניל (שחקנית, "ארוחת בוקר בטיפאני"); רונלד נים (במאי, "הרפתקאה בפוסידון"); וויליאם פרייקר (צלם, "תינוקה של רוזמרי"); דניס הופר (שחקן, "אפוקליפסה עכשיו", "איזי ריידר"); אריק רוהמר (במאי, "הקיץ שלי עם מוד"), נדב לויתן (במאי, "אין שמו על הדלתות").

וגם אנשים שלא קשורים מיידית לקולנוע הלכו השנה, אם אנחנו כבר מזכירים: ג'יי.די סלינג'ר (סופר, "התפסן בשדה השיפון") ומלקולם מקלארן (מוזיקאי והמפיק של הסקס פיסטולס).

ציוץ