אין מה לעשות, צמד המילים "אמרתי לכם!" עדיין מענג. אוי, זה איום והכי גאוותני ולא אלגנטי, אבל מה לעשות, אני חייב: אמרתי לכם! אמרתי לכם, מרגע ששמעתי ש"מצ'טה" עומד לעלות להקרנות בארץ שזה נשמע לי לא הגיוני. עם כל הקיטורים שלי נגד המפיצים בארץ אני חייב להגיד משהו לזכותם: הם לפחות מאוד עקביים ונורא צפויים. ו"מצ'טה" פשוט לא התאים לפרופיל הבורגני של הסרטים שהמפיצים הגדולים (במקרה זה, א.ד מטלון) רוצים לגעת בו. המפיצים הגדולים בארץ יודעים להפיץ סרטים לבנות 30 ומעלה ("לאכול, להתפלל, לאהוב", למשל), או סרטי אנימציה לילדים. וסרט כמו "מצ'טה", ובכן, אני יכול רק לדמיין את הפרצוף מלא שאט הנפש שהיה להם על הפרצוף כשהם צפו בו. וכך, רוברט רודריגז קיבל מכה כפולה: אף אחד מסרטיו השנה לא יופץ בארץ. כתבתי ביקורת על "מצ'טה" וכתבתי על הפוסטר של לינדסי לוהן לפני עשרה ימים, ופעמיים תמהתי האם בכלל יש סיכוי שהסרט יגיע. והנה, הוחלט: הוא לא.

===============

אגב, אני שומע שגם "החוב" כנראה בסוף לא ייצא בארץ. וגם "הדרך" עושה זיגזגים: נגנז לפני שנה, פתאום החליטו שייצא, פתאום נעלם שוב.

================

נקודת זכות לא.ד מטלון: הם הביאו עותק פילם של "יומנו של חנון" להקרנה בפסטיבל לסרטי ילדים ונוער שיתקיים בסוף השבוע. תודה! מאז שהסרט יצא במרץ באמריקה – לפני שבעה חודשים! – בת ה-9 מנדנדת לי שהיא רוצה כבר שיביאו אותו ארצה, אחרי שהיא – ופחות או יותר כל בית הספר שלה – קראו את כל ספרי "יומנו של חנון" שיצאו עד כה. לא הצלחתי להבין מאנשי פסטיבל סרטי הילדים האם מדובר בהקרנה חד פעמית, או בטרום בכורה לפני יציאה להקרנות מסחריות.

זה די מדהים, לא? שהקרנת סרט בעותק פילם הפך למשהו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לו. יותר מדי הקרנות מדי.וי.די ומקלטות בטא של סרטים שצולמו בפילם גרמו לי לא לצפות לכלום. פילם בישראל זה מותרות. דכאון.

==================

ובתוך כך, הנה סיפור יפה, משמח ומעודד. סרטי שפירא, בעלי הזכויות להפצת הסרט "טטרו" של פרנסיס פורד קופולה, תכננו להביא את הסרט להקרנות בארץ, אבל כדי לצמצם עלויות, הם רצו לעשות את זה בווידיאו. באופן נדיר, תקדימי ומפתיע – כך מספרים לי – הסינמטקים שלהם הוצע הסרט בהקרנת וידיאו סרבו להקרינו. עד שעלה הרעיון, מצד סינמטק חולון, לשכנע את אנשי סרטי שפירא להשקיע בהבאת עותק פילם ארצה של הסרט, תוך שכל הסינמטקים הגדולים מתחייבים להזמין את הסרט לכעשר הקרנות, באופן כזה שההקרנות הסימטקיות לבדן יכסו את עלות הבאת העותק. וכך נעשה. וכך מתחילת נובמבר נוכל לראות את "טטרו" מסתובב ברחבי הארץ בסינמטקים. סידור דומה, אגב, נעשה כבר קודם עם "סינקדוכה ניו יורק" ועם "איל דיבו", וכך הגיעו הסרטים האלה להקרנות בעותקי פילם, והפכו – בצדק – לשניים מהאירועים הקולנועיים הכבירים של השנים האחרונות. פניתי לסרטי שפירא כדי להבין עוד קצת על הסידור-עוקף-הקרנות-מסחריות הזה, ועל אילו סרטים נוספים – שלולא תמיכת הסינמטקים המפיצים היו חוששים מדי להמר על הכלכליות שלהם – אנחנו יכולים לפנטז לראות בקרוב בארץ. אבל טרם קיבלתי מהם תשובה (כשאקבל, אעדן את הפוסט). אולי שמישהו יארגן עותק של "מצ'טה"? זה יכול להיות אחלה סרט פולחן להקרנות חצות בסינמטקים.

ודאי הבחנתם ש"הארץ" (שוב) מנהל כבר כמה ימים (עוד) קמפיין אנטי-חרדי, נגד הצעת החוק המבטיחה מלגות לאברכים שיקדישו את חייהם ללימוד תורה. ב"הארץ", התורה היחידה שהם מכירים ורוצים ללמוד זו את תורת הכסף, לכן הם מנהלים קמפיין לביטול המלגות ולשלוח את החרדים לעבוד. עכשיו, אני לא לא מביע כאן עמדה – בעיקר כי נדמה לי שכולם רוצים כאן להכעיס את כולם – אלא רק מפנה את תשומת הלב לעובדה ש"הארץ", בשם החרדיות שלו לענייני ממון, מנהל כאן מאבק בוטה מאוד בכותרתו הראשית, תוך הכפשת ציבור שלם (אגב, על חוק שהוא לא עד כדי כך יותר נדיב ממה שמוקצב לקולנוע הישראלי). אני, אגב, גם חושב שהמדינה צריכה לעודד מצוינות לא רק בלימוד תורה, אלא גם בספורט, אמנויות ומדעים, ואני מבואס שהדת הפכה לעסקנות פוליטית. אבל זה לא משנה את העובדה שלימודי תורה הפכו בישראל לבד אדום שמקפיץ את הפיוזים לחילונים. וזה טראגי. אני הייתי מציע ניסוי: שבחמש השנים הבאות, כל החילונים ילכו ללמוד תורה מ-9 עד 5, וכל החרדים ילכו לעבוד. נראה מה יקרה אז. אבל לא על זה בכלל באנו לדבר היום, אלא על רגע משעשע ב"הארץ" של סוף השבוע בו מישהו הצליח להחדיר את המסרים הלא-סמויים של "הארץ" נגד החרדים גם לעמודי כרוניקת הקולנוע. שימו לב איזה סרט מוצג השבוע רק בירושלים:

וזה בקולנוע רב-חן (או שמא ר' חן?) ברחוב האומן (או שמא אומן?). הכל מסרים סמויים במילים האלה. (תודה לאיתן על הסריקה).

מסתמן שעד דצמבר הבא, סטיבן ספילברג יהיה די עסוק. אם דברים לא ישתנו ברגע האחרון, שני סרטים שלו אמורים לצאת לבתי הקולנוע באמריקה במרחק חמישה ימים זה מזה, בעוד 14 חודשים. הראשון הוא "טין טין", פרויקט האנימציה/תלת מימד שלו עם פיטר ג'קסון, שנמצא בשלב עבודת האפקטים, עליה מפקח ג'קסון. מה ששיחרר את ספילברג לצאת ולהתחיל לעבוד על "סוס מלחמה", סרטו נטול האנימציה או התלת מימד (עלילת הסרט נשמעת לי כמו מיזוג בין "הסייח השחור" ו"אימפריית השמש"). בדיווח הקודם, דובר על כך ש"סוס מלחמה" ייצא באוגוסט הבא, ו"טין טין" ייצא רק בקיץ 2012. עכשיו מדובר על כך ששניהם ייצאו ברחק סוף שבוע זה מזה בדצמבר 2011 (מן הסתם מתוך מחשבה ש"טין טין" יביא את הכסף, ו"סוס מלחמה" יביא את הפרסים). אבל אני מניח שבשנה הקרובה התאריכים האלה יזוזו עוד כמה וכמה פעמים. אבל כל זה, בעולם הבלןגים, כבר חדשות ישנות בנות שבוע. למה זה רלוונטי עכשיו?כי ספילברג כבר התחייב לסרטו הבא, אותו הוא יתחיל לביים בינואר 2012, כמה ימים אחרי בכורת שני סרטיו האחרים. הסרט הוא "רובואפוקליפסה" – שנשנע כמו שילוב בין "מלחמת העולמות" ו"רובוטריקים" (הסדרה שספילברג מפיק למייקל ביי) – המבוסס על ספר מדע בדיוני שייצא באמריקה רק במהלך 2011. לא טרחתי לקרוא את העלילה, כי איכשהו נראה לי שסרט ששמו "רובואפוקליפסה" די מסביר את עצמו, לא? הסרט הזה – אם ספילברג, במאי הפכפך לעיתים, לא יתחרט – ייצא באמריקה בקיץ 2013. (וגם ג'קסון בטח כבר רוצה לגמור את העבודה על "טין טין". יש לו שני סרטי "ההוביט" על הראש עכשיו, שהראשון שבהם מתוכנן ליציאה כבר לדצמבר 2012).

============

אם אתם עוקבים אחרי בלוגיית הקולנוע האמריקאי, או לפחות הצל שהיא מטילה על טוויטר, ודאי הבחנתם שדווין פראצ'י, שהיה מזוהה שנים עם בלוג הקולנוע CHUD, עזב אותו לפני כמה שבועות לטובת הקמת מיזם סודי. ובכן, המיזם הושק: פראצ'י הוא כעת העורך והכותב הראשי של בלוג קולנוע חדש בשם Badass Digest, שהוקם על ידי בית הקולנוע הרפרטוארי, "אלאמו דראפטהאוס", שנשאר אחד המוסדות האחרונים באמריקה שמחויב להקרנה של סרטי איכות וקלאסיקות, עם התמחות בקולנוע אמריקאי קשוח משנות הששים והשבעים. ביומיים האחרונים הרמתי מהבלוג החדש של פראצ'י את הסרטון של אדם גרין ואת "הגולם" של פרנק בלאק. זה מסתמן כמקום שיהיה כדאי לעקוב אחריו. מעין "פיראנה קארינה" אמריקאי.

===============

ב"סלון" מתרעמים: כוכבי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס 2 " (או בעברית: "בדרך לחתונה עוצרים בתאילנד"?) מחרימים את מל גיבסון כי הוא גזען, אנטישמי ומכה נשים, אבל לא היתה להם שום בעיה לארח בסרט הראשון את מייק טייסון שהוא אנס מןןרשע ונוגס אוזני מתחריו? מה דעתכם? התעוררות מצפונית מאוחרת, או סטנדרטים כפולים?

==================

סרטי אורלנדו, חברת ההפצה של עודד הורביץ, הקימה אתר VOD לרכישת סרטים לצפיה אונליין בסטרימינג מתוך קטלוג החברה. בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע בהצלחה סרט של החברה, "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט", ובאתר ה-VOD תמצאו במחיר 14 שקל ל-72 את רוב הסרטים שהחברה מייצגת בארץ. חלקם סרטים שהצליחו יפה בקופות ("הסוג שבעיניים" יעלה שם בקרוב, או "36 תחנת משטרה", או "החיים הם נס" של קוסטוריצה או "החבר הכי טוב שלי" של פטריס לקונט), לצד סרטים שהוקרנו בארץ וזכו לשבחי הביקורת ("גומורה", "שלושה קופים"). אבל אותי כמובן מעניין בעיקר לראות את הסרטים שהמפיץ רכש אבל החליט לגנוז מבתי הקולנוע, לטובת הקרנה בטלוויזיה וכעת באינטרנט: סרטי התעודה "הלגונה הסודית" (שזכה באוסקר השנה), "איש על חבל" (שזכה באוסקר בשנה שעברה) ו"גיליון ספטמבר". שני הסרטים שאני הכי ממליץ לכם להשקיע בו 14 שקל באתר הוא "התערבות אלוהית" של איליה סולימן ו"פראנויד פארק" המעולה של גאס ואן-סאנט. ואם אתם כבר שם, לכו על "קונטרול" של אנטון קורביין ו"עם הראש בקיר" של פאטיח אקין, שני סרטים שמגיעים מבמאים שונים מאוד, אבל עם טעם מוזיקלי זהה. ולבסוף, במסגרת הסרטים הגנוזים, צפו ב"בית היתומים" סרט האימה הספרדי של חואן אנטוניו באיונה, שהפיק גיירמו דל טורו (משונה שבאתר המוקדש לסרטי איכות לא מצוין שם הבמאי).

שני סרטוני וידיאו לצפיית הבוקר.

1.

התקנא קניה ווסט שלא כותבים עליו בבלוגי קולנוע, ומכיוון שבאמריקה לא משנה כמה אתה מצליח בתחומך, איכשהו שאיפת כולם היא להגשים את עצמם בבימוי סרט, אז הנה – גם קניה ווסט הפך במאי. הוא ביים את "Runaway", מיוזיקל היפ-הופ מדע בדיוני-סוריאליסטי עתיר אפקטים, שמהווה מעין קדימון ויזואלי לדיסק החדש שלו (שייצא בארץ, כך מעדכנים אותי מהליקון, בדיוק עוד חודש).

2.

אדם גרין הוא במאי סרטי אימה טראשיים שמשך אליו לא מעט כותרות בחודש האחרון כשסרטו החדש, "Hatchet 2", קיבל סיווג של מבוגרים בלבד (NC-17) מהתאחדות אולפני הקולנוע, ובאקט נדיר למדי הוא הורד בבת חד מכל המסכים של רשת הקולנוע הגדולה באמריקה, AMC, יומיים אחרי בכורתו, בפעולה שלא מעט בלוגים של סרטי אימה התייחסו אליה כאל פיגוע תרבותי, או לפחות צנזורה תאגידית.

בצד החיובי של הסיפור: גרין, מתברר, מקפיד לביים בכל שנה לפני האלואין סרט אימה קצר המייצג את רוח החג. וכך הוא עשה גם השנה (האלואין ייחגג באמריקה בסוף השבוע הקרוב, כפי שמעיד ריבי סרטי האימה ברשימת הבכורות באמריקה השבוע ובסוף השבוע הקרוב). הנה סרטו "Just Take One", שמוכיח שמתחת לכל הדם והאיברים, סרטי אימה הם בסופו של דבר כלי לדיון מוסרי/אתי:

הו הו, זה מגניב מאוד. פרנק בלאק (AKA בלאק פרנסיס), סולן הפיקסיז, הלחין את הסרט הגרמני האילם "הגולם" והעלה אותו לצפייה באינטרנט. "הגולם", המבוסס על סיפור הגולם מפראג (אבי אגדת פרנקנשטיין), בוים ב-1920 על ידי פול וגנר, שגם מגלם את הגולם. הסרט נחשב לאחד מסרטי היסוד של האקספריוניזם הגרמני בקולנוע, לצד "הקבינט של ד"ר קליגרי" של רוברט וינה, "ד"ר מאבוזה" של פריץ לאנג ו"נוספרטו" של פ.וו מורנאו. הסרט, המתרחש בגטו היהודי של פראג במאה ה-16, ימי המהר"ל, מספר על הרב לאו, שחוזה בכוכבים שליהודי פראג נשקפת סכנה, אז הוא מחליט לבנות מפלצת שתגן על היהודים. אלא ש… הגולם קם על יוצרו. הנה הסרט, שהפך בידי פרנק בלאק למעין מיוזיקל רוק-מתקדם (לעיתים זה נשמע יותר כמו יס או ג'תרו טול, מאשר הפיקסיז, אבל עם כמה שירים מקסימים למדי), על 85 דקותיו (הצלם, אגב, הוא קארל פרוינד, שלימים צילם ללאנג את "מטרופוליס" ולמורנאו את את "האדם האחרון", ובקריירה האמריקאית שלו צילם את "דרקולה" ומוכר בהוליווד בתור האיש שהמציא את שיטת המולטי-קאמרה לצילום סיטקומים ותוכניות אולפן):

יצא לי להשלים צפייה בשני סרטים שמוקרנים עכשיו בבתי הקולנוע. "לאכול, להתפלל, לאהוב" מצליח מאוד בקופות בארץ, והביא כבר כ-120,000 צופים, אבל "וול סטריט 2 " לא מצליח, והוא נמצא על פחות מ-30,000 כרטיסים. שניהם היו סבירים, באופן בינוני שכזה.

א.

אם כבר מדברים על שנות השמונים, לא רק ברוס וויליס בא לעשות קאמבק, גם מייקל דאגלס. אבל איזו השפלה: גורדון גקו (ובעברית: גורדון הלטאה), אחת הדמויות הכי מפורסמות של שנות השמונים החמדניות, הופך בשנת 2010 לנביא זעם שמתריע בפני קריסה כלכלית בלתי נמנעת. הקונטקסט להפקת "וול סטריט 2 " היה נכון, וגם היה נכון שאוליבר סטון יהיה הבמאי, אבל זו היתה טעות להביא את גורדון גקו לסיפור הזה אבל לנטרל ממנו את כל מה שהפך אותו לכה איקוני. "וול סטריט 2 " מנסה להראות לנו שמה שהיה בשנות השמונים – עם כל הרצת המניות, אגרות הג'אנק ופשיטה עוינת על חברות – זה משחק ילדים זניח מול מה שקורה היום (כלומר ב-2008) שמוטט את הכלכלה העולמית. המסר ברור: בסיפור הזה אף אחד לא הולך לכלא. סטון, ייאמר לזכותו, מצליח ללהטט עם כמה רגעים יפים של צילום – שוט הסיום של סיקוונס הכותרות הצליח גרום לי להגיד "וואו" בכל רם – אבל "וול סטריט 2" נותר סרט נטול כריזמה, בעיקר כי אין לו גיבור.

ב.

התעלומה הכי גדולה שלי בקשר ל"לאכול, להתפלל, לאהוב" היא איך קרה שרוברט ריצ'רדסון, הצלם האמריקאי הכי נפלא בעשורים האחרונים – הוא היה הקבוע של אוליבר סטון (וצילם, למשל, את "וול סטריט" המקורי) וכיום הוא הצלם הקבוע של קוונטין טרנטינו ומרטין סקורסזי – מוציא תחת ידיו סרט כה עכור ולא נעים לצפייה כמו זה? לאן נעלמה הצבעוניות העזה שמאפיינת את סרטיו ואיך קרה שהוא צילם סרט עם קונטרסט דהוי? אולי זה סתם העותק שהגיע לישראל, שהודפס כשנדמה שמסך ערפל אפור מונח עליו, או אולי העובדה שהוא עובד עם במאי בינוני (ריאן מרפי, האיש שעושה דברים מעניינים בטלוויזיה, כמו "Glee" או "ניפ/טאק", אבל בקולנוע הוא הורס ספרים סדרתי) שכל בחירת העמדת מצלמה שלו היא הכי מגוכחת. אבל מילא הצילום, לא הבנתי כלום לגבי המאוויים של הגיבורה. אוקיי, היא רוצה לחזור להתרגש, להתלהב, להרגיש חושניות, ולכן היא נוסעת למסע קולינרי באיטליה, ומשם למסע רוחני בהודו. חציו של המסע כולו גשמיות – חיפוש אחר ריגוש גופני, קולינרי, חושני – חציו השני אמור להיות רוחני. את החצי הראשון של המסע הבנתי, רק שנאתי איך שהוא נראה – כמו פרק בתוכנית טיולים של מעין אייל פלד או טבח נודד. אבל גיבורתנו רוצה יותר מרק ספגטי שמימי, היא גם רוצה למצוא את אלוהים. תכל'ס, אני בעד. אבל מתחילת הסרט ועד סופו לא הבנתי מה בדיוק היא רוצה מאלוהים. כשהיא אומרת "להתפלל", להתפלל למה? מה היא רוצה? מה היא מבקשת? מה היא רואה בתור תכלית קיומה? ואיך המפגש שלה עם רוחניות אמור לשנות אותה, חוץ מהעובדה שהיא תכץוב על כך ספר ותתעשר. איזו מחויבות רוחנית, אנושית, אלטרואיסטית, היא לוקחת על עצמה כדי להרבות טוב בעולם. ואולי זה מה שכה מטריד בגיבורה הזאת, שהיא נשארת אנוכית למדי לאורך כל הסרט. כל מה שנותר לי מהסרט זה שהיא עזבה גבר אחד, שהחטא הגדול שלו היה שהוא מעדיף את קול אנד דה גנג על פני ניל יאנג, ובוחרת בגבר אחר, שמודה שהוא אוהב את אייר סאפליי. אם לצטט סרט אחר של ג'וליה רוברטס: ביג מיסטייק.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.10.2010

בשורות טובות! הסינמטקים מתפקדים כמו… נו… סינמטקים. בחודש הבא הסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים מביאים רטרוספקטיבה של אקירה קורוסאווה לרגל יום הולדתו המאה (שחל לפני שבעה חודשים). 19 מסרטיו, מ-1949 ועד 1993, יוקרנו. והאמת, אני מתרגש. למרות שקורוסאווה, שמת ב-1998, הוא במאי שאני מכיר לא רע, ויצא לי לראות לא מעט מסרטיו על מסך גדול (ורובם בטלוויזיה), עלעול ברשימת סרטיו שיוקרנו בארץ במהלך נובמבר, גורמת לי לרצות לראות חלק ניכר מהם שוב ולבחון מה דעתי עליהם במבט חוזר. אני מניח שאוותר על "רפסודיה באוגוסט" ועל "מדאדיו", סרטיו המאוחרים (אם לא ראיתם אותם בכלל, כדאי לכם. הם יפים מאוד, ומאוד מאוד עדינים, אבל פחות מפתים עבורי לצפייה חוזרת). ולא בטוח אם יש לי כוח לסרטיו המוקדמים מאוד. אבל בין לבין, ארצה לבחון מחדש את סרטיו ולראות האם "ראן" נותר הסרט שלו שאני אוהב. (ויש גם את "הרשעים ישנים היטב" שמעולם לא ראיתי. שווה?).

================

אנטון קורבין, הבמאי של "קונטרול" ושל "האמריקאי", מכריז שהוא מתכנן לביים עוד סרט קולנוע אחד, ובזאת לסיים את קריירת הקולנוע שלו, ולחזור לקריירת הצילום שפרסמה אותו. בעיקר בגלל ענייני שליטה: על סט צילום קליפ או עטיפת דיסק, לפחות באופן המצומצם שבו עובד קורבין, יש אנשי צוות ספורים. על סט סרט יש אנשי צוות רבים, והרבה בוסים, והרבה פשרות. הסרט הבא שלו, אומר קורבין, יהיה שיתוף פעולה כלשהו בינו ובין חברו משכבר הימים, הרברט גרונמאייר, המוזיקאי הגרמני שקורבין צילם לו עטיפות וקליפים, ושניסה להיות שחקן לרגע גם ב"הצוללת" של וולפגנג פיטרסן, וגם ב"קונטרול". גרונמאייר הלחין את "האמריקאי".

אני מאמין שאם תגיע לקורבין הצעה מפתה, הוא ידחוף את הצהרות הפרישה שלו לפח. מה שכן, הייתי שמח לראות את סטיבן סודרברג לוקח עליו חסות. ומכיוון שאני מניח שמתישהו הוליווד לא עמוד בפיתוי ואכן תנסה להרים רימייק ל"סטאלקר" של טרקובסקי, ארגיש יחסית בנוח אם קורבין – שהקליפים המוקדמים שלו היו הומאז'ים נצחיים ל"סטאלקר" – יעמוד בראש הפרויקט הזה, ולא איזה במאי אקשן שלא ידע את אנדריי.

==============

הישר מפסטיבל הקולנוע בלונדון, שמתקיים בימים אלה: מייק לי מסביר ל"ניו סטייטסמן" למה הוא החליט להחרים את ישראל, ומסביר שבתור מי שגדל בתור יהודי-ציוני, זה היה קשה לו במיוחד. וקן לואץ' נואם על מצב הקולנוע באנגליה.

וואט דה פאק? מאיפה נחת עלינו פתאום הסרט הלא ברור – אך הכה אסתטי – הזה? מאיזו תחתית חבית גירדו אותו?

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.10.2010

1.

ג'ון קיוזק הוא הגרסה הצעירה (והלבנה) של מורגן פרימן. כשקיוזק בוחר בסרט אי אפשר לדעת אם הסרט יהיה מצוין או מחורבן, להיט או פלופ. לאיש יש את הטעם הכי משונה בבחירת פרויקטים, לעיתים נדמה שהוא פשוט לוקח מה שנותנים לו וככה יוצא שהוא יופיע ברגע אחד בלהיט ענק ("2012") ושניה אחר כך בסרט זניח לחלוטין ("שנחאי"). לרוב השתתפות בסרטים זניחים היא עדות לירידת מניות של שחקן, אבל קיוזק – ממש כמו פרימן (ואגב, גם כמו קווין ספייסי או אדוארד נורטון) מזפזפ בין הצלחה לכישלון, איכות וטראש. ואיכשהו, הוא תמיד מצליח להישאר סימפטי, שחקן שנעים להיתקל בו, ואיכשהו גם כשהוא עושה זבל, הצחנה לא נדבקת בו.

2.

כל זה לא בא לומר ש"שנחאי" הוא זבל, כלל וכלל לא. מהרבה בחינות זו אחת ההפקות המרשימות ביותר שראיתי באחרונה, ורולר הקרדיטים בסוף מכיל ערימה של שמות אדירים. ועדיין, זה פרויקט משונה עד תמוה. הפקה אמריקאית שצולמה באנגליה ובתאילנד ומתרחשת בסין, עם במאי שבדי, צלם צרפתי ומלחין גרמני, עצומה במימדיה, שמנסה להיראות כמו הפקות הראווה של שנות ה-60. ובכן, דיוויד לין זה לא.

אני מניח שהכוונה של התסריטאי, חוסיין אמיני (בריטי יליד אירן שעיבד יפה את "כנפי היונה", אבל מאז התעסק בסרטים תקופתיים די מייגעים), היה ליצור מעין הומאז' סיני ל"קזבלנקה". השנה היא 1941, חודשיים לפני ההתקפה על פרל הרבור. היפנים כובשים את רוב סין, ורק שנחאי נותרת בינתיים עיר חופשיה, והיא מעין עיר מקלט שמארחת באופן שווה גם אמריקאים, גם יפנים וגם נאצים (ואגב, גם יהודים שברחו מאירופה, אבל זה לא נמצא בסרט). כמו "קזבלנקה" יש לנו סיפור על נאמנויות מתנגשות – נאמנויות למדינה ונאמנויות בין גברים/נשים – יש פעילת רזיסטנס ומפקד משטרה מקומי, והגבר האמריקאי שביניהם. ג'ון קיוזאק מגלם מרגל אמריקאי שמגיע לסין תחת הכיסוי שהוא עיתונאי פרו-נאצי. עם הגיעו הוא צריך לחקור מי רצח את חברו הטוב ביותר. בתסריט המאוד לא כריזמטי של חוסייני, התעלומה, התשוקה והמתח מתנדפים, ועד שנגיע לשלב שבו הרוצח מתוודה, כבר לא יהיה לנו אכפת, בעיקר כי נדמה שהכל בסרט קורה באופן אגבי. השוו את הסרט הזה ל"מכאן ועד עולם", שמתרחש בדיוק באותם ימים, וסופר לאחור לקראת אותו יום ממש, שבו היפנים הפציצו את פרל הרבור והאמריקאים נכנסו למלחמת העולם השנייה. יתכן ויש ב"שנחאי" איזושהי ביקורת על הנייטרליות האמריקאית בעת מלחמת העולם השנייה, עד הרגע שבו היא הופצצה באופן אישי. ואכן, הגיבור שלנו מתחיל להבין שיש סיכוי שיפן מתכננת משהו, אבל הוא עסוק יותר בלחזר אחר המרגלת הגרמניה ולהתאהב באשת הגנגסטר המקומי, שהיא במקרה גם מבכירי הרזיסטנס הסיני נגד הכיבוש היפני. והשואו-דאון הסופי? זה על לבבות שבורים. סיפור קצת טריוויאלי בשעה שהעולם עולה באש סביבם.

וכך, במקום הקפדה על עלילה סוחפת, הסרט הזה מקפיד מאוד על עיצוב תקופתי גרנדיוזי, ועל תאורה מושלמת. באמת, אם הייתי נותן ציונים לסרטים על סמך איכות התאורה שלהם, הסרט הזה היה מקבל חמיש כוכבים. בראבו לתאורה, בראבו.

3.

במאים שבדיים. זה הדבר עכשיו. "הנערה עם קעקוע הדרקון" ו"הנערה ששיחקה באש" מציגים בארץ. "תנו לאדם הנכון" זכה לרימייק אמריקאי. ואת "שנחאי" מביים השבדי מיקאל הולפסטרום, במאי מסקרן מאוד ששמתי עליו עין לפני כמה שנים. סרטו הקודם היה המותחן המאוד מוצלח "1408 " גם הוא עם ג'ון קיוזק. ב"שנחאי" הוא מנהל צוות סופרסטארים מעורר קנאה: צ'או-יון פאט, אליל סרטי הפעולה של ג'ון וו, וגונג לי  – הסינים; ומולם קן ווטנבה ("הסמוראי האחרון") ורינקו קוקיצ'י היפנים. ונדמה שיותר משהוא מושפע מדיוויד לין, הוא מושפע מז'אנג יימו, כי אין שוטים שאינם גרנדיוזיים בסרט. כל זווית צילום מפעימה ומרשימה. אבל ככל שהסרט נראה טוב, כך מתחוור מרגע לרגע כמה הוא ריק מכל בחינה אחרת.

תראו מה שתלת מימד יכול לעשות: המפיצים בארץ ובעולם כל כך מתלהבים מהפוטנציאל הכלכלי של תלת מימד, שהם לא יוותרו על האפשרות לגרוף ממנו עוד כסף. נשמע ציני, נכון? אבל עבורנו, בפינה הכי נידחת על כדור הארץ יש לזה לפתע יתרונות. כי תראו מה התלת מימד עושה: הוא יגרון לכך ש"ג'ק-אס 3 " (התלת מימדי) יהיה סרט הג'ק-אס הראשון שיוקרן מסחרית בישראל. זה יקרה ב-25.11. "ג'ק-אס" היא סדרת סרטים שמצליחה לבלבל את כולנו: המפיצים גנזו את שני הסרטים הראשונים – שהיו הרחבות מושקעות למדי לסדרת הטלוויזיה שעסקה בפעלולי אקסטרים ומתיחות סרות טעם – כאילו מדובר בסרט ארט-האוס איזוטרי, ואילו רוג'ר איברט מצידו נתן לסרטים האלה אפס כוכבים, כאילו מדובר באשפה. והאמת הבלתי אינטלקטואלית היא ששני סרטי "ג'ק-אס" הראשונים היו קורעים מצחוק. ברמה בלתי נתפסת ממש. כלומר, לפחות בסצינות שהייתי מסוגל לצפות, שלא היו דוחות ומלאות הפרשות. הסרטים האלה בעטו בכל מוסכמה קיימת, בכל טאבו, בכל שריד של תקינות פוליטית וטעם טוב. הם, למעשה, האב הרוחני של בוראט (וזה לא מקרי שהאב הרוחני של צוות "ג'ק-אס" הוא ספייק ג'ונז, שאוהב לשטות באנשים). אז מה קרה שפתאום "ג'ק-אס 3 " יגיע ארצה אחרי ששני הקודמים נגנזו? תלת מימד. זה כסף.

==============

לפני שנה זה היה "אווטאר", שזכה ליום קדימוני מיוחד, עם הקרנה של כ-20 דקות שיצרה זמזום עצום וציפיה ודיוני אינטרנט והנמכת ציפיות ומה לא. השנה, דיסני ממחזרת את השטיק של פוקס ועורכת ליל פריוויו ל"טרון", עם הקרנה של 20 דקות מהסרט שייצא בדצמבר. ומתברר שזה יקרה גם בארץ, ביום חמישי הבא. גם "ליל טרון" וגם "ג'ק-אס 3 " שיגיע ארצה הם שתי דוגמאות שבהן הגלובליזציה הארורה דווקא משרתת היטב את צרכני הקולנוע בארץ. אלה שני אירועים שהייתי מנחש שהמפיצים בארץ היו שמחים לוותר עליהם, הם בטח עושים לקהם כאב ראש לא קטן, אבל האולפנים בחו"ל שרוצים להפוך את הסרטים האלה לאירועים גלובליים כופים עליהם מדיניות אחידה. הרווחנו.

ובעוד על אירועי "ליל טרון" קראתי בכל בלוג קולנוע אפשרי באמריקה, על קיומו של "ליל טרון" בישראל לא קראתי מילה, ונתקלתי בפרסום של זה במקרה, כשנכנסתי לאתר של יס פלאנט לקנות כרטיסים לחדש של וודי אלן. מצחיק, עכשיו פורום פילם מחרימים את היחצנים שלהם?

אגב, חוץ מ"אווטאר", "טרון 2 " הוא סרט התלת מימד היחיד שאני באמת מחכה לו. קודם כל כי אני מעריץ של הסרט המקורי, ושנית כי העולם של פנים-משחק-המחשב, נראה לי עולם שיהיה נכון ומושלם להציג אותו בתלת מימד. והעובדה שג'ון לאסיטר, ההוא מפיקסאר, הוא הקפטן הראשי של הסרט, מעל לראשו של הבמאי, ג'זף קוסינסקי, די מרגיעה אותי.

============

נמשיך עם "אווטאר": שלשום קיים ג'יימס קמרון אירוע לתקשורת באמריקה לקראת יציאת גרסת התלת-דיסקים המורחבת של "אווטאר" ועידכן שברגע שהוא יקבל אור ירוק מאולפני פוקס לגבי סרטי ההמשך ל"אווטאר", הוא יביים את חלקים 2 ו-3 ביחד. יש לי רק שתי מילים להגיד לו בקשר לזה: "Matrix Revolutions". כשהוא נשאל האם סיגורני וויבר תחזור לסרטי ההמשך, כי הרי דמותה מתה בסוף "אווטאר", ענה קמרון: "מי אמר שהיא מתה? אף אחד לא מת בסרטי מדע בדיוני. השאלה האם דמותה של סיגורני חיה או מתה תלויה בתשובות שנקבל מהסוכנים שלה". והאם קמרון אכן יביים את האפוס ההיסטורי "קליאופטרה" עם אנג'לינה ג'ולי בתפקיד הראשי? אין לו על כך תשובה עדיין, זה רק נמצא בפיתוח, ובכל מקרה הוא לא מתכנן לביים את הסרט לפני "אווטאר 2 ".

==============

הפוסט הבא יעסוק בסרטי איכות. ויש בו בשורה אחת משמחת, ואחת מבאסת.

קונפליקט קוגניטיבי, לגבי הידיעה הבאה: אני בעד או נגד? אתמול נחתה בתיבת המייל של עיתונאי התרבות בארץ הידיעה שקשת משיקה מיזם חדש לפתח ולהשתתף בהפקת סרטי תעודה שיהיו מיועדים להקרנה בבתי קולנוע. אני חושב שזה רעיון מעולה. אבל קשת הצליחה ליצור אצלי כזו התנייה צינית שעצם הופעת המילים "קשת", "תיעודי" ו"קולנוע" באותו משפט גורמת לי לפרפורי אי-אמון. זו אותה חברה שרוצה שיכירו באודישנים של "מאסטר שף" כסוגה דוקומנטרית עילית, והיא עכשיו רוצה למצב את עצמה כגואלת הקולנוע התיעודי בארץ? אני מקווה שהם יסלחו לי אם אפגין חוסר אמון בכוונותיהם, עד שלא אראה תוצאות ואיווכח שאין כאן איזשהו ניצול ציני, אלא כוונות אמנותיות אמיתיות.

אבל הרעיון מבריק וחלוצי. למעשה, הוא כמעט מגיע בתזמון מושלם לטרוניה שהעליתי כאן לפני כמה שבועות: שבישראל אין באמת קולנוע דוקומנטרי. יש המון סרטים תיעודיים. המון. חלקם, אגב, מעולים. אבל כל מה שאנחנו קוראים לו בטעות "קולנוע תיעודי" בישראל הוא למעשה "טלוויזיה תיעודית", כי כל סרטי התעודה בארץ מופקים על ידי זכייני טלוויזיה בעבור הקרנה בטלוויזיה. מעט מאוד סרטים מגיעים להקרנות קולנועיות. ולכן כשאורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, התלונן בראיון ב"דה מרקר" על כך שקשת לא משבצת סרטים תיעודיים בפריים טיים (כלומר, כאלה שלא עוסקים בזוכי "כוכב נולד") בשעה שסרט תיעודי שהוא ביים מוקרן בפריים טיים בדיוק במקום בו הוא אמור להיות מוקרן – יס דוקו או ערוץ 8 – אני לא ממש מבין על מה הוא נלחם? על זה שזכייני הטלוויזיה המסחרית מתעניינים רק ברייטינג ובהכנסות? אבל למה, בתור יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים הוא נלחם כדי להעמיק עוד ועוד את הקבר הטלוויזיוני של סרטי התעודה? הרי המהפכה הגדולה של סרטי התעודה בעולם בעשור האחרון – כולל סרטי תעודה ישראליים – היא בכך שהתברר שהיא מהווה תרופת נגד קולנועית (לא טלוויזיונית) לקדחת הריאליטי. שיוצרים כמו מייקל מור, ארול מוריס, צ'רלס פרגוסון, מורגן ספורלוק ואנדרו ג'ארקי יכולים לעשות סרטי קולנוע שיהיו גם חשובים וגם כלכליים. כי בקולנוע סרט מצליח ומשובץ לא על פי חוקי רגולציה וכפייה, אלא על פי האופן שבו הוא עובד על הקהל. אם הקהל מתרגש ונסער ויוצא מטולטל, הסרט מצליח. לא מעט סרטים תיעודיים ישראליים הוקרנו בשנים האחרונות בפסטיבלים, זכו בפרסים, נקנו לשידור בטלוויזיה, בין השאר בזכות העובדה שישראל היא מקום שמרתק את העולם לפשפש בו, ובזכות העובדה שיש כאן יוצרים מגוונים מאוד שמציגים צדדים לא צפויים של החיים כאן. אבל מבין כל הסרטים שנעשו בישראל מעט מדי סרטים הגיעו להקרנה בבתי קולנוע. וזו נקודה שכדאי לקחת לתשומת לב, כי היא אומרת משהו. משהו רגשי וגם אינטלקטואלי.

המיזם הזה מגיע בתזמון מעניין מאוד. קודם כל, כי השנה כן נעשו בארץ לא פחות מארבעה סרטי תעודה שראויים לחיים בבתי קולנוע – "שתיקת הארכיון", "חיים יקרים", "ארץ בראשית" ו"המדריך למהפכה" – סרטים שונים מאוד מבחינה אסתטית ומבחינת תת-הז'אנר הדוקומנטרי של כל אחד, אבל שאי אפשר להישאר אדישים להם בצפייה. והמיזם מגיע בשנה שמסתמנת כאדירה למדי לקולנוע התיעודי האמריקאי. הסרט "המעגל הפנימי" של צ'רלס פרגוסון, שראיתי בפסטיבל חיפה, הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. אני לא מפסיק לחשוב על הסרט הזה. לא רק כי הוא עשוי בחוכמה אדירה, אלא גם כי מבחינה קולנועית הוא פשוט פנומנלי: זה סרט המתח הכי קצבי שראיתי השנה, הרגשתי לאורך כל ההקרנה כאילו בכסא לידי נמצא תיק עם פצצה מתקתקת. הסרט הזה הסעיר אותי לגמרי. ואני קורא על לא מעט סרטי תעודה נוספים שזוכים לתשואות באמריקה. אז הרעיון של קשת – שמי יודע, אולי הוא נולד בעקבות אותו ראיון של רוזנווקס – הוא נכון מאוד. למצוא את חופן הסרטים, מבין עשרות ומאות שמופקים בשנה, שיש בהם ערך קולנועי: שיחזיקו שעה וחצי ושעד סופם הקהל יעבור חוויה רגשית מלאה. זה יהיה שדרוג מעניין למה שקורה כאן בקולנוע התיעודי.

אבל זה לא מספיק. כל יוצר ישראלי שמקבל כסף מגופים בחו"ל – בעיקר HBO וסאנדאנס – יודע להתחיל לחשוב על סרטו בקנה מידה קולנועי. וכאמור, נעשים בארץ בכל שנה כמה סרטים שראויים להקרנה מסחרית. אבל ברגע שקשת ישקיעו בסרטים האלה ויצליחו להפיק סרטים שיהיו ראויים לחיים על מסך גדול, הם יגלו שלמעשה היה עליהם ליזום מיזם אחר: כי מי יקרין את הסרטים האלה? הרי זו הבעיה. אין בארץ מפיץ שיסכים להפיץ סרטי תעודה, בין אם הם ישראליים או זרים. היו כמה ניסיונות רגעיים – פעם של יונייטד קינג ופעם של קולנוע לב – אבל הם התקפלו די מהר. כדי שהמיזם של קשת יעבוד, הם צריכים באותה נשימה ממש להתחייב שבעוד שנה-שנתיים, כשהסרטים האלה יהיו גמורים, הם גם ישקיעו כסף בהפצתם, או בהקמת אולם הקרנות יעודי לסרטי תעודה. זו תהיה המהפכה האמיתית של הקולנוע התיעודי בישראל. וקשת תהיה מאחורי זה? באמת? איפה כאן הקאץ', אני לא מבין.

=================

עד כאן הדילמה. בואו נעבור לתכל'ס. רוצים את ה-100,000 דולר שקשת מציעה לסרט תיעודי שאמור להיות מוקרן בקולנוע? המכרז פתוח למי שכבר ביים סרט תיעודי אחד לפחות, ומי שמרכז את הפרויקט בקשת הוא לירן עצמור, שהיה עד לאחרונה בערוץ 8. המייל שלו, למשלוח הצעות, הוא: liran.atzmor@keshet-tv.com