יצא לי להשלים צפייה בשני סרטים שמוקרנים עכשיו בבתי הקולנוע. "לאכול, להתפלל, לאהוב" מצליח מאוד בקופות בארץ, והביא כבר כ-120,000 צופים, אבל "וול סטריט 2 " לא מצליח, והוא נמצא על פחות מ-30,000 כרטיסים. שניהם היו סבירים, באופן בינוני שכזה.

א.

אם כבר מדברים על שנות השמונים, לא רק ברוס וויליס בא לעשות קאמבק, גם מייקל דאגלס. אבל איזו השפלה: גורדון גקו (ובעברית: גורדון הלטאה), אחת הדמויות הכי מפורסמות של שנות השמונים החמדניות, הופך בשנת 2010 לנביא זעם שמתריע בפני קריסה כלכלית בלתי נמנעת. הקונטקסט להפקת "וול סטריט 2 " היה נכון, וגם היה נכון שאוליבר סטון יהיה הבמאי, אבל זו היתה טעות להביא את גורדון גקו לסיפור הזה אבל לנטרל ממנו את כל מה שהפך אותו לכה איקוני. "וול סטריט 2 " מנסה להראות לנו שמה שהיה בשנות השמונים – עם כל הרצת המניות, אגרות הג'אנק ופשיטה עוינת על חברות – זה משחק ילדים זניח מול מה שקורה היום (כלומר ב-2008) שמוטט את הכלכלה העולמית. המסר ברור: בסיפור הזה אף אחד לא הולך לכלא. סטון, ייאמר לזכותו, מצליח ללהטט עם כמה רגעים יפים של צילום – שוט הסיום של סיקוונס הכותרות הצליח גרום לי להגיד "וואו" בכל רם – אבל "וול סטריט 2" נותר סרט נטול כריזמה, בעיקר כי אין לו גיבור.

ב.

התעלומה הכי גדולה שלי בקשר ל"לאכול, להתפלל, לאהוב" היא איך קרה שרוברט ריצ'רדסון, הצלם האמריקאי הכי נפלא בעשורים האחרונים – הוא היה הקבוע של אוליבר סטון (וצילם, למשל, את "וול סטריט" המקורי) וכיום הוא הצלם הקבוע של קוונטין טרנטינו ומרטין סקורסזי – מוציא תחת ידיו סרט כה עכור ולא נעים לצפייה כמו זה? לאן נעלמה הצבעוניות העזה שמאפיינת את סרטיו ואיך קרה שהוא צילם סרט עם קונטרסט דהוי? אולי זה סתם העותק שהגיע לישראל, שהודפס כשנדמה שמסך ערפל אפור מונח עליו, או אולי העובדה שהוא עובד עם במאי בינוני (ריאן מרפי, האיש שעושה דברים מעניינים בטלוויזיה, כמו "Glee" או "ניפ/טאק", אבל בקולנוע הוא הורס ספרים סדרתי) שכל בחירת העמדת מצלמה שלו היא הכי מגוכחת. אבל מילא הצילום, לא הבנתי כלום לגבי המאוויים של הגיבורה. אוקיי, היא רוצה לחזור להתרגש, להתלהב, להרגיש חושניות, ולכן היא נוסעת למסע קולינרי באיטליה, ומשם למסע רוחני בהודו. חציו של המסע כולו גשמיות – חיפוש אחר ריגוש גופני, קולינרי, חושני – חציו השני אמור להיות רוחני. את החצי הראשון של המסע הבנתי, רק שנאתי איך שהוא נראה – כמו פרק בתוכנית טיולים של מעין אייל פלד או טבח נודד. אבל גיבורתנו רוצה יותר מרק ספגטי שמימי, היא גם רוצה למצוא את אלוהים. תכל'ס, אני בעד. אבל מתחילת הסרט ועד סופו לא הבנתי מה בדיוק היא רוצה מאלוהים. כשהיא אומרת "להתפלל", להתפלל למה? מה היא רוצה? מה היא מבקשת? מה היא רואה בתור תכלית קיומה? ואיך המפגש שלה עם רוחניות אמור לשנות אותה, חוץ מהעובדה שהיא תכץוב על כך ספר ותתעשר. איזו מחויבות רוחנית, אנושית, אלטרואיסטית, היא לוקחת על עצמה כדי להרבות טוב בעולם. ואולי זה מה שכה מטריד בגיבורה הזאת, שהיא נשארת אנוכית למדי לאורך כל הסרט. כל מה שנותר לי מהסרט זה שהיא עזבה גבר אחד, שהחטא הגדול שלו היה שהוא מעדיף את קול אנד דה גנג על פני ניל יאנג, ובוחרת בגבר אחר, שמודה שהוא אוהב את אייר סאפליי. אם לצטט סרט אחר של ג'וליה רוברטס: ביג מיסטייק.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.10.2010

בשורות טובות! הסינמטקים מתפקדים כמו… נו… סינמטקים. בחודש הבא הסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים מביאים רטרוספקטיבה של אקירה קורוסאווה לרגל יום הולדתו המאה (שחל לפני שבעה חודשים). 19 מסרטיו, מ-1949 ועד 1993, יוקרנו. והאמת, אני מתרגש. למרות שקורוסאווה, שמת ב-1998, הוא במאי שאני מכיר לא רע, ויצא לי לראות לא מעט מסרטיו על מסך גדול (ורובם בטלוויזיה), עלעול ברשימת סרטיו שיוקרנו בארץ במהלך נובמבר, גורמת לי לרצות לראות חלק ניכר מהם שוב ולבחון מה דעתי עליהם במבט חוזר. אני מניח שאוותר על "רפסודיה באוגוסט" ועל "מדאדיו", סרטיו המאוחרים (אם לא ראיתם אותם בכלל, כדאי לכם. הם יפים מאוד, ומאוד מאוד עדינים, אבל פחות מפתים עבורי לצפייה חוזרת). ולא בטוח אם יש לי כוח לסרטיו המוקדמים מאוד. אבל בין לבין, ארצה לבחון מחדש את סרטיו ולראות האם "ראן" נותר הסרט שלו שאני אוהב. (ויש גם את "הרשעים ישנים היטב" שמעולם לא ראיתי. שווה?).

================

אנטון קורבין, הבמאי של "קונטרול" ושל "האמריקאי", מכריז שהוא מתכנן לביים עוד סרט קולנוע אחד, ובזאת לסיים את קריירת הקולנוע שלו, ולחזור לקריירת הצילום שפרסמה אותו. בעיקר בגלל ענייני שליטה: על סט צילום קליפ או עטיפת דיסק, לפחות באופן המצומצם שבו עובד קורבין, יש אנשי צוות ספורים. על סט סרט יש אנשי צוות רבים, והרבה בוסים, והרבה פשרות. הסרט הבא שלו, אומר קורבין, יהיה שיתוף פעולה כלשהו בינו ובין חברו משכבר הימים, הרברט גרונמאייר, המוזיקאי הגרמני שקורבין צילם לו עטיפות וקליפים, ושניסה להיות שחקן לרגע גם ב"הצוללת" של וולפגנג פיטרסן, וגם ב"קונטרול". גרונמאייר הלחין את "האמריקאי".

אני מאמין שאם תגיע לקורבין הצעה מפתה, הוא ידחוף את הצהרות הפרישה שלו לפח. מה שכן, הייתי שמח לראות את סטיבן סודרברג לוקח עליו חסות. ומכיוון שאני מניח שמתישהו הוליווד לא עמוד בפיתוי ואכן תנסה להרים רימייק ל"סטאלקר" של טרקובסקי, ארגיש יחסית בנוח אם קורבין – שהקליפים המוקדמים שלו היו הומאז'ים נצחיים ל"סטאלקר" – יעמוד בראש הפרויקט הזה, ולא איזה במאי אקשן שלא ידע את אנדריי.

==============

הישר מפסטיבל הקולנוע בלונדון, שמתקיים בימים אלה: מייק לי מסביר ל"ניו סטייטסמן" למה הוא החליט להחרים את ישראל, ומסביר שבתור מי שגדל בתור יהודי-ציוני, זה היה קשה לו במיוחד. וקן לואץ' נואם על מצב הקולנוע באנגליה.

וואט דה פאק? מאיפה נחת עלינו פתאום הסרט הלא ברור – אך הכה אסתטי – הזה? מאיזו תחתית חבית גירדו אותו?

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.10.2010

1.

ג'ון קיוזק הוא הגרסה הצעירה (והלבנה) של מורגן פרימן. כשקיוזק בוחר בסרט אי אפשר לדעת אם הסרט יהיה מצוין או מחורבן, להיט או פלופ. לאיש יש את הטעם הכי משונה בבחירת פרויקטים, לעיתים נדמה שהוא פשוט לוקח מה שנותנים לו וככה יוצא שהוא יופיע ברגע אחד בלהיט ענק ("2012") ושניה אחר כך בסרט זניח לחלוטין ("שנחאי"). לרוב השתתפות בסרטים זניחים היא עדות לירידת מניות של שחקן, אבל קיוזק – ממש כמו פרימן (ואגב, גם כמו קווין ספייסי או אדוארד נורטון) מזפזפ בין הצלחה לכישלון, איכות וטראש. ואיכשהו, הוא תמיד מצליח להישאר סימפטי, שחקן שנעים להיתקל בו, ואיכשהו גם כשהוא עושה זבל, הצחנה לא נדבקת בו.

2.

כל זה לא בא לומר ש"שנחאי" הוא זבל, כלל וכלל לא. מהרבה בחינות זו אחת ההפקות המרשימות ביותר שראיתי באחרונה, ורולר הקרדיטים בסוף מכיל ערימה של שמות אדירים. ועדיין, זה פרויקט משונה עד תמוה. הפקה אמריקאית שצולמה באנגליה ובתאילנד ומתרחשת בסין, עם במאי שבדי, צלם צרפתי ומלחין גרמני, עצומה במימדיה, שמנסה להיראות כמו הפקות הראווה של שנות ה-60. ובכן, דיוויד לין זה לא.

אני מניח שהכוונה של התסריטאי, חוסיין אמיני (בריטי יליד אירן שעיבד יפה את "כנפי היונה", אבל מאז התעסק בסרטים תקופתיים די מייגעים), היה ליצור מעין הומאז' סיני ל"קזבלנקה". השנה היא 1941, חודשיים לפני ההתקפה על פרל הרבור. היפנים כובשים את רוב סין, ורק שנחאי נותרת בינתיים עיר חופשיה, והיא מעין עיר מקלט שמארחת באופן שווה גם אמריקאים, גם יפנים וגם נאצים (ואגב, גם יהודים שברחו מאירופה, אבל זה לא נמצא בסרט). כמו "קזבלנקה" יש לנו סיפור על נאמנויות מתנגשות – נאמנויות למדינה ונאמנויות בין גברים/נשים – יש פעילת רזיסטנס ומפקד משטרה מקומי, והגבר האמריקאי שביניהם. ג'ון קיוזאק מגלם מרגל אמריקאי שמגיע לסין תחת הכיסוי שהוא עיתונאי פרו-נאצי. עם הגיעו הוא צריך לחקור מי רצח את חברו הטוב ביותר. בתסריט המאוד לא כריזמטי של חוסייני, התעלומה, התשוקה והמתח מתנדפים, ועד שנגיע לשלב שבו הרוצח מתוודה, כבר לא יהיה לנו אכפת, בעיקר כי נדמה שהכל בסרט קורה באופן אגבי. השוו את הסרט הזה ל"מכאן ועד עולם", שמתרחש בדיוק באותם ימים, וסופר לאחור לקראת אותו יום ממש, שבו היפנים הפציצו את פרל הרבור והאמריקאים נכנסו למלחמת העולם השנייה. יתכן ויש ב"שנחאי" איזושהי ביקורת על הנייטרליות האמריקאית בעת מלחמת העולם השנייה, עד הרגע שבו היא הופצצה באופן אישי. ואכן, הגיבור שלנו מתחיל להבין שיש סיכוי שיפן מתכננת משהו, אבל הוא עסוק יותר בלחזר אחר המרגלת הגרמניה ולהתאהב באשת הגנגסטר המקומי, שהיא במקרה גם מבכירי הרזיסטנס הסיני נגד הכיבוש היפני. והשואו-דאון הסופי? זה על לבבות שבורים. סיפור קצת טריוויאלי בשעה שהעולם עולה באש סביבם.

וכך, במקום הקפדה על עלילה סוחפת, הסרט הזה מקפיד מאוד על עיצוב תקופתי גרנדיוזי, ועל תאורה מושלמת. באמת, אם הייתי נותן ציונים לסרטים על סמך איכות התאורה שלהם, הסרט הזה היה מקבל חמיש כוכבים. בראבו לתאורה, בראבו.

3.

במאים שבדיים. זה הדבר עכשיו. "הנערה עם קעקוע הדרקון" ו"הנערה ששיחקה באש" מציגים בארץ. "תנו לאדם הנכון" זכה לרימייק אמריקאי. ואת "שנחאי" מביים השבדי מיקאל הולפסטרום, במאי מסקרן מאוד ששמתי עליו עין לפני כמה שנים. סרטו הקודם היה המותחן המאוד מוצלח "1408 " גם הוא עם ג'ון קיוזק. ב"שנחאי" הוא מנהל צוות סופרסטארים מעורר קנאה: צ'או-יון פאט, אליל סרטי הפעולה של ג'ון וו, וגונג לי  – הסינים; ומולם קן ווטנבה ("הסמוראי האחרון") ורינקו קוקיצ'י היפנים. ונדמה שיותר משהוא מושפע מדיוויד לין, הוא מושפע מז'אנג יימו, כי אין שוטים שאינם גרנדיוזיים בסרט. כל זווית צילום מפעימה ומרשימה. אבל ככל שהסרט נראה טוב, כך מתחוור מרגע לרגע כמה הוא ריק מכל בחינה אחרת.

תראו מה שתלת מימד יכול לעשות: המפיצים בארץ ובעולם כל כך מתלהבים מהפוטנציאל הכלכלי של תלת מימד, שהם לא יוותרו על האפשרות לגרוף ממנו עוד כסף. נשמע ציני, נכון? אבל עבורנו, בפינה הכי נידחת על כדור הארץ יש לזה לפתע יתרונות. כי תראו מה התלת מימד עושה: הוא יגרון לכך ש"ג'ק-אס 3 " (התלת מימדי) יהיה סרט הג'ק-אס הראשון שיוקרן מסחרית בישראל. זה יקרה ב-25.11. "ג'ק-אס" היא סדרת סרטים שמצליחה לבלבל את כולנו: המפיצים גנזו את שני הסרטים הראשונים – שהיו הרחבות מושקעות למדי לסדרת הטלוויזיה שעסקה בפעלולי אקסטרים ומתיחות סרות טעם – כאילו מדובר בסרט ארט-האוס איזוטרי, ואילו רוג'ר איברט מצידו נתן לסרטים האלה אפס כוכבים, כאילו מדובר באשפה. והאמת הבלתי אינטלקטואלית היא ששני סרטי "ג'ק-אס" הראשונים היו קורעים מצחוק. ברמה בלתי נתפסת ממש. כלומר, לפחות בסצינות שהייתי מסוגל לצפות, שלא היו דוחות ומלאות הפרשות. הסרטים האלה בעטו בכל מוסכמה קיימת, בכל טאבו, בכל שריד של תקינות פוליטית וטעם טוב. הם, למעשה, האב הרוחני של בוראט (וזה לא מקרי שהאב הרוחני של צוות "ג'ק-אס" הוא ספייק ג'ונז, שאוהב לשטות באנשים). אז מה קרה שפתאום "ג'ק-אס 3 " יגיע ארצה אחרי ששני הקודמים נגנזו? תלת מימד. זה כסף.

==============

לפני שנה זה היה "אווטאר", שזכה ליום קדימוני מיוחד, עם הקרנה של כ-20 דקות שיצרה זמזום עצום וציפיה ודיוני אינטרנט והנמכת ציפיות ומה לא. השנה, דיסני ממחזרת את השטיק של פוקס ועורכת ליל פריוויו ל"טרון", עם הקרנה של 20 דקות מהסרט שייצא בדצמבר. ומתברר שזה יקרה גם בארץ, ביום חמישי הבא. גם "ליל טרון" וגם "ג'ק-אס 3 " שיגיע ארצה הם שתי דוגמאות שבהן הגלובליזציה הארורה דווקא משרתת היטב את צרכני הקולנוע בארץ. אלה שני אירועים שהייתי מנחש שהמפיצים בארץ היו שמחים לוותר עליהם, הם בטח עושים לקהם כאב ראש לא קטן, אבל האולפנים בחו"ל שרוצים להפוך את הסרטים האלה לאירועים גלובליים כופים עליהם מדיניות אחידה. הרווחנו.

ובעוד על אירועי "ליל טרון" קראתי בכל בלוג קולנוע אפשרי באמריקה, על קיומו של "ליל טרון" בישראל לא קראתי מילה, ונתקלתי בפרסום של זה במקרה, כשנכנסתי לאתר של יס פלאנט לקנות כרטיסים לחדש של וודי אלן. מצחיק, עכשיו פורום פילם מחרימים את היחצנים שלהם?

אגב, חוץ מ"אווטאר", "טרון 2 " הוא סרט התלת מימד היחיד שאני באמת מחכה לו. קודם כל כי אני מעריץ של הסרט המקורי, ושנית כי העולם של פנים-משחק-המחשב, נראה לי עולם שיהיה נכון ומושלם להציג אותו בתלת מימד. והעובדה שג'ון לאסיטר, ההוא מפיקסאר, הוא הקפטן הראשי של הסרט, מעל לראשו של הבמאי, ג'זף קוסינסקי, די מרגיעה אותי.

============

נמשיך עם "אווטאר": שלשום קיים ג'יימס קמרון אירוע לתקשורת באמריקה לקראת יציאת גרסת התלת-דיסקים המורחבת של "אווטאר" ועידכן שברגע שהוא יקבל אור ירוק מאולפני פוקס לגבי סרטי ההמשך ל"אווטאר", הוא יביים את חלקים 2 ו-3 ביחד. יש לי רק שתי מילים להגיד לו בקשר לזה: "Matrix Revolutions". כשהוא נשאל האם סיגורני וויבר תחזור לסרטי ההמשך, כי הרי דמותה מתה בסוף "אווטאר", ענה קמרון: "מי אמר שהיא מתה? אף אחד לא מת בסרטי מדע בדיוני. השאלה האם דמותה של סיגורני חיה או מתה תלויה בתשובות שנקבל מהסוכנים שלה". והאם קמרון אכן יביים את האפוס ההיסטורי "קליאופטרה" עם אנג'לינה ג'ולי בתפקיד הראשי? אין לו על כך תשובה עדיין, זה רק נמצא בפיתוח, ובכל מקרה הוא לא מתכנן לביים את הסרט לפני "אווטאר 2 ".

==============

הפוסט הבא יעסוק בסרטי איכות. ויש בו בשורה אחת משמחת, ואחת מבאסת.

קונפליקט קוגניטיבי, לגבי הידיעה הבאה: אני בעד או נגד? אתמול נחתה בתיבת המייל של עיתונאי התרבות בארץ הידיעה שקשת משיקה מיזם חדש לפתח ולהשתתף בהפקת סרטי תעודה שיהיו מיועדים להקרנה בבתי קולנוע. אני חושב שזה רעיון מעולה. אבל קשת הצליחה ליצור אצלי כזו התנייה צינית שעצם הופעת המילים "קשת", "תיעודי" ו"קולנוע" באותו משפט גורמת לי לפרפורי אי-אמון. זו אותה חברה שרוצה שיכירו באודישנים של "מאסטר שף" כסוגה דוקומנטרית עילית, והיא עכשיו רוצה למצב את עצמה כגואלת הקולנוע התיעודי בארץ? אני מקווה שהם יסלחו לי אם אפגין חוסר אמון בכוונותיהם, עד שלא אראה תוצאות ואיווכח שאין כאן איזשהו ניצול ציני, אלא כוונות אמנותיות אמיתיות.

אבל הרעיון מבריק וחלוצי. למעשה, הוא כמעט מגיע בתזמון מושלם לטרוניה שהעליתי כאן לפני כמה שבועות: שבישראל אין באמת קולנוע דוקומנטרי. יש המון סרטים תיעודיים. המון. חלקם, אגב, מעולים. אבל כל מה שאנחנו קוראים לו בטעות "קולנוע תיעודי" בישראל הוא למעשה "טלוויזיה תיעודית", כי כל סרטי התעודה בארץ מופקים על ידי זכייני טלוויזיה בעבור הקרנה בטלוויזיה. מעט מאוד סרטים מגיעים להקרנות קולנועיות. ולכן כשאורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, התלונן בראיון ב"דה מרקר" על כך שקשת לא משבצת סרטים תיעודיים בפריים טיים (כלומר, כאלה שלא עוסקים בזוכי "כוכב נולד") בשעה שסרט תיעודי שהוא ביים מוקרן בפריים טיים בדיוק במקום בו הוא אמור להיות מוקרן – יס דוקו או ערוץ 8 – אני לא ממש מבין על מה הוא נלחם? על זה שזכייני הטלוויזיה המסחרית מתעניינים רק ברייטינג ובהכנסות? אבל למה, בתור יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים הוא נלחם כדי להעמיק עוד ועוד את הקבר הטלוויזיוני של סרטי התעודה? הרי המהפכה הגדולה של סרטי התעודה בעולם בעשור האחרון – כולל סרטי תעודה ישראליים – היא בכך שהתברר שהיא מהווה תרופת נגד קולנועית (לא טלוויזיונית) לקדחת הריאליטי. שיוצרים כמו מייקל מור, ארול מוריס, צ'רלס פרגוסון, מורגן ספורלוק ואנדרו ג'ארקי יכולים לעשות סרטי קולנוע שיהיו גם חשובים וגם כלכליים. כי בקולנוע סרט מצליח ומשובץ לא על פי חוקי רגולציה וכפייה, אלא על פי האופן שבו הוא עובד על הקהל. אם הקהל מתרגש ונסער ויוצא מטולטל, הסרט מצליח. לא מעט סרטים תיעודיים ישראליים הוקרנו בשנים האחרונות בפסטיבלים, זכו בפרסים, נקנו לשידור בטלוויזיה, בין השאר בזכות העובדה שישראל היא מקום שמרתק את העולם לפשפש בו, ובזכות העובדה שיש כאן יוצרים מגוונים מאוד שמציגים צדדים לא צפויים של החיים כאן. אבל מבין כל הסרטים שנעשו בישראל מעט מדי סרטים הגיעו להקרנה בבתי קולנוע. וזו נקודה שכדאי לקחת לתשומת לב, כי היא אומרת משהו. משהו רגשי וגם אינטלקטואלי.

המיזם הזה מגיע בתזמון מעניין מאוד. קודם כל, כי השנה כן נעשו בארץ לא פחות מארבעה סרטי תעודה שראויים לחיים בבתי קולנוע – "שתיקת הארכיון", "חיים יקרים", "ארץ בראשית" ו"המדריך למהפכה" – סרטים שונים מאוד מבחינה אסתטית ומבחינת תת-הז'אנר הדוקומנטרי של כל אחד, אבל שאי אפשר להישאר אדישים להם בצפייה. והמיזם מגיע בשנה שמסתמנת כאדירה למדי לקולנוע התיעודי האמריקאי. הסרט "המעגל הפנימי" של צ'רלס פרגוסון, שראיתי בפסטיבל חיפה, הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. אני לא מפסיק לחשוב על הסרט הזה. לא רק כי הוא עשוי בחוכמה אדירה, אלא גם כי מבחינה קולנועית הוא פשוט פנומנלי: זה סרט המתח הכי קצבי שראיתי השנה, הרגשתי לאורך כל ההקרנה כאילו בכסא לידי נמצא תיק עם פצצה מתקתקת. הסרט הזה הסעיר אותי לגמרי. ואני קורא על לא מעט סרטי תעודה נוספים שזוכים לתשואות באמריקה. אז הרעיון של קשת – שמי יודע, אולי הוא נולד בעקבות אותו ראיון של רוזנווקס – הוא נכון מאוד. למצוא את חופן הסרטים, מבין עשרות ומאות שמופקים בשנה, שיש בהם ערך קולנועי: שיחזיקו שעה וחצי ושעד סופם הקהל יעבור חוויה רגשית מלאה. זה יהיה שדרוג מעניין למה שקורה כאן בקולנוע התיעודי.

אבל זה לא מספיק. כל יוצר ישראלי שמקבל כסף מגופים בחו"ל – בעיקר HBO וסאנדאנס – יודע להתחיל לחשוב על סרטו בקנה מידה קולנועי. וכאמור, נעשים בארץ בכל שנה כמה סרטים שראויים להקרנה מסחרית. אבל ברגע שקשת ישקיעו בסרטים האלה ויצליחו להפיק סרטים שיהיו ראויים לחיים על מסך גדול, הם יגלו שלמעשה היה עליהם ליזום מיזם אחר: כי מי יקרין את הסרטים האלה? הרי זו הבעיה. אין בארץ מפיץ שיסכים להפיץ סרטי תעודה, בין אם הם ישראליים או זרים. היו כמה ניסיונות רגעיים – פעם של יונייטד קינג ופעם של קולנוע לב – אבל הם התקפלו די מהר. כדי שהמיזם של קשת יעבוד, הם צריכים באותה נשימה ממש להתחייב שבעוד שנה-שנתיים, כשהסרטים האלה יהיו גמורים, הם גם ישקיעו כסף בהפצתם, או בהקמת אולם הקרנות יעודי לסרטי תעודה. זו תהיה המהפכה האמיתית של הקולנוע התיעודי בישראל. וקשת תהיה מאחורי זה? באמת? איפה כאן הקאץ', אני לא מבין.

=================

עד כאן הדילמה. בואו נעבור לתכל'ס. רוצים את ה-100,000 דולר שקשת מציעה לסרט תיעודי שאמור להיות מוקרן בקולנוע? המכרז פתוח למי שכבר ביים סרט תיעודי אחד לפחות, ומי שמרכז את הפרויקט בקשת הוא לירן עצמור, שהיה עד לאחרונה בערוץ 8. המייל שלו, למשלוח הצעות, הוא: liran.atzmor@keshet-tv.com

אולם 5 בקולנוע רב-חן דיזנגוף היה יותר מאולם עבורי, הוא היה מטאפורה. מטאפורה לכל מה שדפוק בבתי הקולנוע בארץ. הוא הוקם כמעט כלאחר יד, נדחף למרתף, בקצה מדרגות לולייניות, בחדר קטן וטחוב, בלי אוויר, ועם איכות הקרנה וסאונד איומים. אני זוכר שביום שבו כתבתי בהתלהבות על "כמעט מפורסמים", סיפר לי חבר שהוא הלך לראות את הסרט – ביום בכורתו – והוא הוקרן בצינוק הזה, בלי תמונה, בלי סאונד, בלי אוויר. הם לא הבינו מה מצאתי בסרט. בעלי בתי הקולנוע בארץ המשיכו שנים להתעלל בלקוחות שלהם: נתנו להם שני אולמות סבירים בכל קומפלקס ועוד שלושה אולמות איומים, מבלי שידעת מראש באיזה אולם ישובץ הסרט שלך. לוטו. היה לי ברור שמי שמקים אולמות כאלה – ואולם 5 ברב חן דיזנגוף לא היה יחיד, היו גם אולם 4 בלב, אולם 3 בדיזנגוף, אולם 2 בעזריאלי, רוב האולמות בהוד – לא אוהב קולנוע, לא אוהב את הלקוחות שלו, או שהוא בעיקר מעולם לא מגיע לראות סרטים עם הקהל שלו וחווה את התנאים שהוא מספק להם.

במהלך רוב שנות התשעים וה-2000 זה היה הצלב שנשאתי על גבי במדוריי ב"זמן תל אביב" וב"העיר", הקיטורים האינסופיים האלה על איכות ההקרנה הירודה בבתי הקולנוע. כיום, דיזנגוף תכף נסגר, הוד כבר נסגר, עזריאלי נסגר. כל מקום שהיה רע לראות בו סרטים התאדה. הצדק נעשה. ועכשיו, מהפך: אולם רב חן 5 שופץ והפך לרב חן 4. הייתי סקפטי, מה כבר אפשר לעשות עם חדרון קטן במרתף. והאמת, מי ששיפץ אותו עשה עבודה גאונית. האולם עדיין קטן, אבל הוא מושלם. הוא בדיוק בפורפורציות הנכונות. והוא גם מייצג את אולמות העתיד: יש בו רק מקרנה דיגיטלית. אבל מכיוון שהמרחק בין המסך למקרנה כה קטן, עוצמת האור והחדות ממש נפלאים. והמסך? הוא בגודל אידיאלי. הוא בדיוק בגודל הנכון כך שמשורה 4 – באולם בן שמונה שורות בלבד – הוא נראה גדול מאוד, וממלא את כל שדה הראייה.

בקיצור, מהאולם השנוא עליי בכל תל אביב, אולם 4 הפך לפנינה שהתאהבתי בה. אם אי פעם יהיה לי כסף להקים לי אולם קולנוע בבית – כזה הוא יהיה.

===============

אם הייתי איש עשיר – נגיד, נוחי דנקנר או שרי אריסון או יצחק תשובה – הייתי לוקח חלק מהוני, מיליונים בודדים ממנו, ומבזבז אותם על הובי חדש: הפצת סרטים. כעסק שאמור להיות רווחי זה נראה לי די סיוט להיות מפיץ סרטים. כל הזמן לנסות לנחש מה הקהל יאהב, כל הזמן לרדוף אחר טעם הקהל. יש אמנם מפיצים – בודדים – שטעמם זהה לטעם הקהל, אז הם לא חיים בקונפליקט. חשבתי על זה כשראיתי סוף סוף את "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט". איזה סרט מדכא ומבאס. לא בגלל תוכנו – לא, ככזה הוא דווקא מסוג הסרטים שאמורים להיות אופטימיים ומעוררי השראה. הוא מדכא כי זה סרט שכל תכליתו הוא להתאים למערכת עיכול עצלה ולא לגרום צרבת לאיש. אני מניח שמפיץ שרואה את הסרט הזה אמור לשמוח, קל לזהות שזה סרט שפנסיונרים יתמוגגו ממנו בארץ. הוא כמו הג'לי האדום שהיו מגישים לסבתא שלי בבית אבות כשהיא בקושי יכלה לבלוע אוכל. אין בסרט הזה שום דבר רע במיוחד, הוא עשוי בקורקטיות מנומסת (או מנומנמסת). ובכל זאת, הוא דיכא אותי. הוא דיכא אותי כי אם הייתי מפיץ, הייתי קופץ עליו בשקיקה, כי הוא מתאים בול לקהל מסוים בארץ, אבל הייתי שונא את עצמי בבוקר. בעולם האידיאלי שלי – זה שבו אמנות וכסף לא מתערבבים (או הפוך, עולם שבו אמנות היא עסק כלכלי לכל הצדדים המעורבים) – עבודתו של המפיץ צריכה להיות הפוכה. לא למצוא את הסרט שמתאים לקהל השבע והעצלן שאתה יודע שיושב ומחכה לו, אלא למצוא את הסרט ואז ללכת לאתר לו קהל, בפינצטה, אחד אחד. אבל זו עבודת פרך, ומן הסתם גם לא עבודה רווחית או כלכלית, לכן אין אף מפיץ בארץ שיש לו את כוחות הנפש, או כוחות הכיס, או את האומץ, באמת לעשות את זה. אם אני הייתי איש עשיר, שיכול לזרוק מיליון שקל בשנה רק כדי להקרין לקהל סרטים שאני אוהב – מתוך איזושהי אמונה עמומה, שמתישהו יימצא קהל קבוע ויציב לסרטים הכי נפלאים (כן, אני חושב באמת ובתמים, מאז תחילת שנות התשעים ש-If you build it, they will come) – הייתי למשל חוטף עכשיו את גרסת השש שעות של "קרלוס", הסרט של אוליבייה אסייאס שכל כך התלהבתי ממנו בירושלים (מהגרסה המקוצרת), ומביא אותו ארצה. הייתי גם הולך לאנשי רשת רב-חן וחותם איתם דיל שיתנו לי את אולם רב חן 4. אני רוצה אותו לעצמי. הוא מספיק מבודד מהקומפלקס השלם כדי שיהיה אפשר למתג אותו כמועדון צפייה מחתרתי (קרי, תת קרקעי), במובן הכי פריזאי של המילה. העובדה שיש בו רק מקרנת היי דפינישן דווקא עובדת לטובתו, שכן עלות הבאת סרטי איכות זרים – קוריאנים וכו' – תצטצמם מאוד אם הם יובאו בגרסאות דיגיטליות ולא בפילם. ואיך אמר צ'רלס פוסטר קיין? "אני בהחלט אפסיד השנה מיליון שקל. וגם בשנה הבאה. ובזו שאחריה. בקצב הזה, אני מניח שאפשוט את הרגל בעוד… 60 שנה". אבל אני מאמין שעוד לפני זה, יש למוסד כזה להפוך גם לעסק כלכלי. אבל… אני לא מיליונר, ולצערי עוד לא אותר אף מיליונר ישראלי שיש לו תשוקה לקולנוע. אז אמשיך לחלום. ואת "קרלוס" הארוך אצטרך לראות בדי.וי.די או באחד מערוצי הסרטים. (רגע… זה רעיון. למה שהוט או יס לא יקימו מיזם כזה, של הקרנות היי דפינישן במין אולם כמו רב חן 4, ושיהיה סוג של פעילות שיווקית למיתוג ערוצי סרטי האיכות שלהם? זה אפשרי. זה כל כך אפשרי, רק צריך מישהו עם תעוזה והון שיעשה את זה).

===================

אבל באולם רב חן 4 לא מקרינים סרטים צרפתיים על טרוריסטיים מהסבנטיז, אלא סרטי ילדים בתלת מימד. ושם ראיתי את "אלפה ואומגה". ג'לי אדום, אבל לילדים (כלומר, קצת יותר אדום ויותר מתוק). אני אוהב ללכת לסרטים עם בת ה-9 ולראות סרטים מבעד לעיניה, שעדיין לא התעמעמו מצפיית יתר או מציניות. היא פשוט נהנית מהחוויה, וכל פיתול עלילה – שלי נראה הכי צפוי – אותה באמת מפתיע. זה תענוג לראות את זה, להרגיש איך הגוף נדרך ברגעי מתח, ואיך הוא נשמט כשהמתח נפרק. ועוד תענוג? לראות איתה טריילרים. לכאורה, זה לא הוגן. טריילרים זה כמו סוכריות וירטואליות לילדים. זה מהיר וקצבי וצבעוני ונדמה שלא משנה מה יהיה בו, הילדים יזילו ריר. ובכן, מתברר שלאו דווקא. טריילר ראשון, ל"ארתור 3 ". לא מזיז לה. לא רוצה לראות אותו. היא לא אהבה ממילא את "ארתור" הראשון, ועל השני כבר ויתרה. טריילר שני, "פלונטר" של דיסני (פאוזה – מכיוון שאני מרבה לקטר על תרגומי שמות, יהיה רק הוגן גם לשבח כשמגיע. התרגום של "Tangled", הגרסה של דיסני לאגדת רפונזל, ל"פלונטר" הוא גאוני. שם נהדר, מבריק, ונדמה שהוא קולע – הבנתם, קולע? – ומצליח להכיל את הסרט כולו במילה אחת). אוקיי, היא מתעניינת, מביעה עניין לראות אותו, אבל מעדכנת שנראה לה שבת ה-6 תאהב יותר (אני מאמין שהיא צודקת). טריילר שלישי: "נרניה 3 ". הילדה יוצאת מדעתה. היא משביעה אותי לקחת אותה לסרט. הטריילר מלהיב אותה. הרבה יותר ממה שהיא אהבה את "נרניה" הראשון ואת "נרניה" השני. כך שזה לא למותג שהיא הגיבה, אלא באמת לדימויים (מודה, הטריילר הצליח לסקרן גם אותי. והעובדה שמייקל אפטד חתום עליו – במאי שאני מעריך – גרמה לי להסתקרן מהסרט, אחרי שדי סלדתי משני סרטי "נרניה" הראשונים).

===================

טוב נו, אני לא עומד במתח. איך היה ב"הרשת החברתית" אתמול? אני כנראה אראה אותו רק מחר. אבל הדיווחים הראשונים בטוויטר מהקרנת העיתונאים אמש ממלאים את פי ריר. דב אלפון, מבקר הקולנוע של "הארץ", דיווח: "כלומר, מארק צוקרברג אולי גאון, אבל אהרון סורקין עוד יותר גאון". אבנר שביט הסכים. קארין אלדאה התלהבה. אסף לבנון גם.

השנה יחולקו בפעם הרביעית פרסי Asia Pacific, פרס שנולד באוסטרליה ונתמך על ידי אונסק"ו ומוענק לקולנוע בינלאומי. די מהר הפרס הזה הצליח לצבור לו נוכחות – ובעיקר, הוא מפגין טעם משובח למדי – והוא הפך לגרסת הצד-השני-של-העולם לפרסי האקדמיה האירופית (איזה מזל שישראל, נמצאת גם באירופה וגם באסיה). לפני שעה קלה פורסמו המועמדויות לפרסים שיחולקו ב-2 בדצמבר.

– הסרט הפלסטיני/ישראלי "בודרוס" מועמד לפרס הסרט התיעודי.

– ניר ברגמן ("הדקדוק הפנימי") ושמוליק מעוז ("לבנון") יתחרו זה בזה על פרס התסריט (מול "אפטרשוק", נציג סין לאוסקרים; ו"שירה", סרט קוריאני שהמצתי בחיפה אבל שמעתי עליו שבחים).

מארק איווניר מועמד לפרס המשחק על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

את הזוכים תקבע ועדת שיפוט שבראשה יעמוד הלורד דיוויד פאטנם, שתגיע בשבוע הבא לאוסטרליה לצפייה בסרטים המועמדים.

מישהו יודע איך קוראים לפונט הזה – שנראה כמו שלט מרוסס על משאיות צבאיות – שפתאום התחיל לצוץ על כרזות סרטים ישראליים העוסקים בחיילים ובצבא? הפוסטר של "התגנבות יחידים" הוא השני תוך שנה שמשתמש בו, אחרי "הבודדים".

מייק לי, שהיה אמור לבוא בחודש הבא לקיים סדנת אמן בבית הספר סם שפיגל בירושלים, החליט לבטל את בואו כמחאה על מדיניות ממשלת ישראל בעת האחרונה. הנה ההתכתבות של לי עם רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע בירושלים, כפי שנשלחה היום לתקשורת:

כתב לי לשור:

"….כידוע לך, תמיד הייתה לי רתיעה מפני ביקור בארץ, אך הרשיתי לעצמי להשתכנע בזכות יושרך ומחויבותך. תכונות אלו שלך מקשות עליי עוד יותר את ההחלטה, אך פשוט אין לי ברירה. אינני יכול לבוא, אינני רוצה לבוא ולא אבוא.

כמעט ביטלתי כשהתרחשה המתקפה הישראלית על המשט התורכי, בשעה שראיתי כיצד העולם תוקף בצדק את המעשה. אני מצטער כעת שלא עשיתי זאת אז, ומאשים בכך את מורך לבי.

מאז המצב רק הלך והחריף. אין טעם שארד לפרטים, די בכך שחשתי מאוד לא נוח עם מה שידעתי שיתבטא כתמיכה משתמעת בישראל אם אקיים את הבטחתי להגיע לביקור.

ועדיין לא גמלה בלבי החלטה לוותר עד לפני כמה שבועות, כשההחלטה על חידוש הבנייה הבלתי חוקית בשטחים גרמה לי לחשוב על כך ברצינות.

ועכשיו – חוק הנאמנות, וזה הקש ששבר את גב הגמל- אחרי הסגר הנפשע על עזה, שלא לומר הירי המתמשך על אנשים תמימים, בכללם ילדים.

.בכל אופן, אני נמצא כעת במצב של אין ברירה, ועליי לפעול בהתאם לצו מצפוני.

….אם אתה ואני נזכה לראות בימינו שלום, פתרון צודק לפלסטינאים ואת עזה משוקמת, אהיה הראשון בתור לבקר את ביה"ס.

אך לעת עתה, זוהי עמדתי, והיא – כמובן – אינה פתוחה למשא ומתן. אני באמת מצטער."

עונה לו שור:

"… התלמידים, המורים, האמנים ובעלי המקצועות השונים במוסדות אלה המחכים בעניין רב לבואך אינם ממשלת ישראל הנבחרת ואינם אחראים למדיניותה. החיבור שאתה יוצר – בחרם שבפועל הטלת על ידי ביטול הגעתך, בין עשייתם האמנותית-תרבותית למדיניות הממשלה והצבא, הוא הכללה מטרידה ומעציבה…. סיכמנו, כי תקיים מסיבת עיתונאים ובאופן שייראה לך, אם תרצה, תביע את ההסתייגויות החריפות שלך ממדיניות ישראל. ההד שהיית מעורר כשדבריך נאמרים מכאן – מירושלים, תל אביב, חיפה וג'נין –  היה נשמע אחרת. הוא היה מעניק לך את האפשרות האמיתית לדבר אל הלבבות ואל המוחות ולהשפיע באופן ישיר על תודעה ציבורית ועל דעת הקהל. לגעת בעתיד. לנסות ולשנות מציאות. אבל  בחרת להישאר רחוק.

"אני משוכנע כי ההחלטה לבטל את הביקור נעשתה לאחר לבטים רבים והתייסרות. אני יודע שרצית לבוא, לתת ולהעניק מחוכמת עשייתך לסטודנטים וליוצרים ישראליים בקולנוע ובתיאטרון. אני יודע שרצית ששני בניך יראו לראשונה את ישראל ויפגשו בני משפחה הנטועים כאן. אני יכול לדמיין את הקושי העצום שבא מתוך מעורבות ואכפתיות. אני מכבד את היושרה שלך, אבל המשמעות הציבורית של ההחלטה שלך, לאור הנמקותיך, תתפרש כגט כריתות, כהחרמה של ישראל ושל יוצריה העכשוויים והעתידיים. זה מבחינתי קו אדום, ולכן אינני יכול להצדיק את ההחלטה שלך."

============

הדיון בענייני החרם כבר מייגע אותי, והאמת? הוא בעיקר נורא מדכא אותי. כתבתי בעבר שאני אמנם מבין למה אנשים לא רוצים לבוא לישראל מתוך הסתייגות ומחאה פוליטית, אבל אני לא מבין מי שמסכים, קובע ואז מתחרט. חוק הנאמנות הוא רגע מביש בתולדות ישראל – והייתי מהמר, אגב, גם רגע רגעי וחולף – אבל להיתלות בו כדי לבטל ביטול שתוכנן ופורסם חודש לפני נשמע לי כמו דרך מצוינת לנמק הפכפכנות, נטייה לדרמטיות או כניעה ללחצים. לעמוד במילה זה גם ערך, לא? אם התכתובת הזאת היתה מתקיימת בפרטיות בין שור ולי לפני חודשיים – האחד מזמין, השני מסרב בנימוס מסיבות פוליטיות/אידיאולוגיות – בזה זה היה נגמר. אגב, אני מניח שמיילים כאלה מגיעים חדשות לבקרים במשרדיהם של מנהלים המסמינים אמנים או מרצים ארצה ומקבלים א-פריורית תשובה שלילית, בין אם מנומקת או לא. אגב, אני חושב שבאקלים הנוכחי באנגליה זה נורא קונפורמיסטי להחרים. זה המעשה החתרני – האולטרה-שמאלי – דווקא להגיע. להפגין במקום. להיות, יו נואו, יצירתי.

Having said that, אני לא יכול שלא להבין את לי. גם הבטן שלי מתהפכת ממה שקורה כאן. לי שכח את גירוש ילדי העובדים הזרים. כנראה שעוד לא דיווחו על זה בעיתוני לונדון. הוא, אגב, היה יכול לעשות מזה סרט נהדר. ואם היה מגיע, אולי הוא היה יכול לעורר לעניין תשומת לב בינלאומית שעשויה לעורר השפעה ולעשות שינוי.

================

אלה בשורות גרועות למדי לרשת קולנוע לב, שבנובמבר תוציא לבתי הקולנוע את סרטו החדש, "עוד שנה", ועכשיו אחרי שמייק לי יתויג על ידי התקשורת והטוקבקיסטים כעוכר ישראל, זה עשוי לחבל קשות בסיכויי ההצלחה של הסרט.

אפרופו הביקורת על "מצ'טה" של רוברט רודריגז: אין לי ממש מושג האם הסרט הזה לבסוף יעלה בארץ או יגנז. אין לו זכר באתרים של מטלון ויס פלאנט – שם ראיתי לפני כמה שבועות איזכור על כך שיעלה בנובמבר – אבל פוסטרים שלו תלויים בקולנוע גת. ושם ראיתי את הפנינה הזאת, שמראה מה קורה כשמי שמתרגם את הטקסט בפוסטר לא רואה מה מופיע בפוסטר:

האחות? האחות?!

ככה זה במקור, אגב: