You're one ugly motherfucker

"הטורפים" כרגע בחזקת גנוז. חפשו אותו בדי.וי.די. "מצ'טה" אולי ייצא בארץ בעוד כחודש, אם לא יגנז. הראשון בהפקת רוברט רודריגז, השני בבימויו. שניהם הסבו לי עונג פרוורטי עצום למדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.10.2010

אין מעיים, אין תהילה

דאבל פיצ'ר של רוברט רודריגז: את "הטורפים" השנון והמותח הוא הפיק (והסרט הזה נגנז בארץ). את "מצ'טה" הבהמי והמופרע הוא ביים (והסרט הזה יגיע ארצה בעוד כחודש). ובשניהם איבריו הפנימיים של האדם נשלפים החוצה מגופו

דברים שנחשפתי אליהם השבוע בקולנוע. א) ב"הטורפים" אחד החיזרים שרודף אחר חבורת בני אנוש שולח טפריו לתוך גופו של אחד מקורבנותיו ושולף ממנו את עמוד השדרה שלו – בשלמותו, כמו אידרה של דג, כשהוא עדיין מחובר לגולגלתו. ב) ב"מצ'טה" משסף הגיבור את בטנו של אחד הרשעים, שולח יד פנימה ושולף מבפנים את מעיו – למרבה הנוחות, דקה לפני זה למדנו מדיאלוג בסרט שאורך המעיים בבטן האדם הוא 18 מטר! – כשהוא אוחז במעיו כחבל מזנק הגיבור מחלון ומשתלשל אל הקומה מתחת.

השבוע אני מחבב מאוד את רוברט רודריגז. רודריגז, במאי עצמאי לחלוטין שמתמחה בוואריאציות ממזריות לז'אנרים הכי אלימים, הוא במאי שאני מעריך לסירוגין. אני לא מעריץ את "עיר החטאים" ואני חושב שסרטי "ספיי קידס" היו מביכים. אבל ב"דספרדו" וב"היו זמנים במקסיקו" היו רגעי מערבוני ספגטי מוצלחים. אבל בסופו של דבר, נדמה שבפרויקט "גריינדהאוס", שלו ושל חברו קוונטין טרנטינו, רודריגז מצא את יעודו האמיתי. הוא אוהב לעבוד מהר וזול, לביים, לכתוב, לצלם, לערוך ולהלחין בעצמו את סרטי והוא אוהב סקס ואלימות, ולפיכך יש ז'אנר של סרטים שפשוט מושלם בשבילו: סרטי הטראש שהיו פופולריים בתחילת שנות השבעים, ולרוב הוצגו בבתי קולנוע שגם הציגו סרטי פורנו. סרטים שעיקר עלילתם היתה: סקס ואלימות. הסקס מרומז (עירום בלבד), האלימות בוטה (אברים נכרתים בסיטונות). בפרויקט "גריינדהאוס" ביים רודריגז טריילר פיקטיבי לסרט שלא היה ולא נברא בשם "מצ'טה". שלוש שנים אחרי הוא מביא למסכים סרט שלם שנעשה בהשראת הטריילר ההוא. ב"מצ'טה" הארוך – שגם בו (כמו ב"גריינדהאוס") רודריגז מוסיף לסרט שריטות ולכלוכים כדי שזה יראה כמו סרט שנמצא במחסנים כבר ארבעים שנה – יש לנו עריפת ראשים, קיצוץ זרועות, ירי באשה לא חמושה ועירום נשי מלא בשלוש הדקות שלפני כותרות הפתיחה. מתאבנים. בהמשך יש לנו רצף מבדר של שימוש מקורי למדי בשלל כלי עבודה כאביזרי הרג: כלי חדר ניתוח, כלי מטבח וכלי גינון. ובין לבין, הגיבור שלנו משסף את יריביו עם סכין המאצ'טה שלו. אתם מבינים? זה סרט המשספים היחיד שבו הרוצח הסדרתי עם הסכין המשספת, זה שכורת ראשים ועוקר עיניים, הוא למעשה האיש הטוב. נו, טוב, אין לו ברירה: הרעים הם אלה שצלבו כומר. וירו באשה בהריון. וניסו להתנקש בסנטור. וחיסלו את כל משפחתו. אה, כן. וזה נורא מצחיק. השימוש הכה אינטנסיבי באלימות – בוטה, מדממת, חושפת קישקע – הופך תוך דקות ממזעזע, למקהה חושים, לקומי. זה כמו סלאפסטיק בהקצנה: אם בקומדיית סלאפסטיק אנחנו צוחקים כי הגיבור חוטף מכה אבל אחנו יודעים שזה לא באמת כואב או מזיק לו, כאן אנחנו צוחקים דווקא בגלל שזה כל כך אלים, רצחני, קטלני וכואב. אבל ייאמר לזכותו של רודריגז שהוא בכל קצת חכם, ערמומי ומודע יותר מאותם במאי סרטי סוג ז' מהסבנטיז שרק באו לעשות סרט במאה דולר ולהרוויח עליו אלף. כי הוא מבין שדווקא בסרטים הזולים, שנעשים במהירות, וטסים מתחת לרדאר של התאגידים הגדולים, אפשר להחביא את המסרים האידאולוגיים הכי רדיקליים: בין אם הם ליברלים או ריאקציונריים. ורודריגז, יליד טקסס ממוצא מקסיקני, משתמש ב"מצ'טה" כדי למחות נגד מדיניות ההגירה האמריקאית הגזענית, כפי שהיא מנוהלת על ידי הסנטורים מהימין. גיבור הסרט הוא איש חוק פדרלי ממקסיקו, שאחרי שאיל הון מקומי (סטיבן סיגל) חיסל את משפחתו הוא נמלט לטקסס וחי שם כשכיר יום. כשהוא נשכר על ידי גנגסטר אמריקאי להתנקש בחייו של סנטור שקורא להקים גדר הפרדה מחושמלת בין ארצות הברית ומקסיקו, נחשף הגיבור המקסיקני למזימה חוצת גבולות שמחברת בין אנשי ההון והפוליטיקאים, גם לצמצם את ההגירה, וגם לעשות על גביה הון. אבל אל תתאכזבו אם החמצתם את המסר הפוליטי בתוך שלל סצינות הטבח ומרחץ הדמים של הסרט. אה, והגיבור המחוטט שמשכיב כל בחורה שמחייכת אליו.

רודריגז בשוונג העונה. חוץ מ"מצ'טה" הטראשי הוא חתום כמפיק על "הטורפים", מעין רימייק/המשך לסרט "הטורף" של ג'ון מקטירנן מ-1987 (בשניהם גם מופיע דני טרחו. ב"מצ'טה" הוא מגלם את התפקיד הראשי, ב"הטורפים" הוא בתפקיד משנה). את שרביט הבימוי הוא העביר לידיו של הבמאי ההונגרי נמרוד אנטל. זה מעניין: כי "טורפים" הוא סרט מסוגנן, מאופק, מלוטש, יקר, ועשוי היטב, עם כמה הברקות יפות מאוד. ו"מצ'טה" הוא סרט זול וחסר עידון, ודווקא את הסרט הקטן יותר רודריגז העדיף לביים, ואת הגדול יותר למסור למישהו אחר. זה אולי עדות לטעמו האישי, אבל אולי גם הודאה במגבלותיו: אני לא בטוח ש"הטורפים" היה יוצא כה מהנה או מלוטש אם היה נמסר לידיו של רודריגז. מאידך, אנטל הזה הוא מישהו שאהיה סקרן לראות לאן יגיע הלאה.

"הטורפים" – שהוקרן חד פעמית כסרט הנעילה של פסטיבל אייקון וכרגע מסתמן כסרט שלא יופץ מסחרית בארץ – הוא ואריאציה לא רעה בכלל על "הטורף" המקורי. מהבחינה הזאת הוא בהחלט יותר סרט המשך מרימייק, כי הוא מספר את הסיפור ההוא מנקודת מבט אחרת לחלוטין. בסרט המקורי נשלחת יחידת קומנדו (בראשות השרירנים–שהפכו שחקנים–שהפכו למושלים, ארנולד שוורצנגר וג'סי ונטורה) לג'ונגלים של גואטמלה למשימת חיפוש והצלה של מסוק אמריקאי שהופל. הם בטוחים שהאויבים שלהם הם מורדים קומוניסטיים, ורק בשלב מאוחר מאוד הם מבינים שמי שעומד מולם הוא חיזר רואה ואינו נראה שפשוט צד אותם אחד אחרי השני. סרט ההמשך מתחיל באופן דומה: חבורת חיילים חמושה בג'ונגל. אבל זה שונה: כאן זה קצת כמו "קיוב" או "לוסט". החבורה הזאת הושלכה לג'ונגל אחרי שנבחרה באופן בלתי רנדומלי להשתף במשחק הישרדות ענק ומתוכנן לעילא. והג'ונגל הזה? ובכן, הוא לא מה שאתם חושבים שהוא. אבל יותר מעניין: אתם חושבים ששם הסרט "הטורפים" רומז על כך שבמקום חיזר אחד יש הפעם הרבה חיזרים (ממש כמו שסרט ההמשך של "Alien" היה "Aliens"). וזה נכון. אבל זה גם משהו אחר: החבורה שנזרקה לג'ונגל הם בעצמם טורפים. כולם אנשים שנבחרו כי הם עוסקים במוות. איש קומנדו אמריקאי, צלפת ישראלית מצה"ל (בגילומה של סוניה ברגה הברזילאית), איש יאקוזה יפני, לוחם צ'צ'ני, לוחם אפריקאי. ורופא. די מהר הם מבינים שהם נבחרו כי בעולם של כדור הארץ הם הטורפים, אלה שחיים על הדם. כך שהכוחות אמורים להיות שווים והוגנים. התוצאה לא רעה בכלל.

============

(רגע, מה זה צריך להיות? עד שיש דמות של חיילת ישראלית בסרט אקשן אמריקאי ולא בוחרים באיילת זורר או גל גדות לגלם אותה? איפה ההגיון: איילת זורר הישראלית מגלמת חובשת ספרדיה ב"שמונה צדדים לאמת" וסוניה ברגה הברזילאית מגלמת צלפת ישראל ב"הטורפים". הוליווד ךא מבדילה בין השמים והלטיניים, זה מה שאני מבין מזה).

האנשים המתוקים ב"מאקו" פרסמו את רשימת 100 האתרים הכי טובים בישראל 2010, וברובריקת חמשת אתרי הטלוויזיה והקולנוע הטובים ביותר הם מציינים לשבח גם את "סינמסקופ". הם טוענים שאנחנו – אני והבלוג שלי – מוסד. תענוג להיות מאושפז במוסד הזה. תודה רבה. לצידי בקטגורייה מצוינים לשבח גם צפניה של אביעד קדרון, פופטארטס של אפי טריגר, מחלקת הטלוויזיה של עכבר העיר, ובאה לבקר.

================

הוספתי עוד שתי פסקאות, עם איזה הרהור נוסף או שניים, שהתפרסמו השבוע ב"פנאי פלוס" לביקורת על "שליחות של הממונה על משאבי אנוש".

ו"שליחותו", שבאמצע השבוע הגיע כבר ל-20,000 צופים, יתחיל תכף את סבב הפסטיבלים האמריקאים שלו בתור נציג ישראל לאוסקרים. הראשון בתור יהיה פסטיבל AFI (מכון הקולנוע האמריקאי) בלוס אנג'לס. אני מהמר שהבא בתור יהיה פסטיבל פאלם ספרינגס בינואר, פסטיבל שבאופן עקבי עושה מאמץ לקבץ לתוכו כמה שיותר מהסרטים שנשלחים לתחרות האוסקר הזה. ואגב, אני מאמין שבפסטיבל פאלם ספרינגס תהיה השנה נוכחות ישראלית משמעותית למדי, בזכות העובדה שאליסה סימון, אחת מאוצרות הפסטיבל, הסתובבה לאחרונה בישראל לצפתה בלא מעט סרטים ישראליים (בין השאר בפסטיבל חיפה).

=============

אותה אליסה סיימון, שהיתה אחת השופטות בתחרות העלילתית בפסטיבל חיפה, גם כותבת ביקורת על סרטי ארט-האוס, זרים בעיקר, ל"וראייטי". והשבוע היא מתלהבת מאוד מ"מבול", הסרט שזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה: "הסרט מלוהק היטב, משוחק באינטנסיביות ומצולם באופן מרהיב", היא כותבת. אבל בינינו, לא הייתי מייחס לביקורת הזאת – שתזניק את "מבול" מן הסתם לסיבוב פסטיבלים די רחב באמריקה – יותר מדי חשיבות. היא בטח נכתבה אחרי שאבי נשר שילם לסיימון כסף שתכתוב ביקורת חיובית על הסרט כדי לכסות על העובדה שהוא נתן על דעת עצמו פרס לסרט של חברים שלו (על פני סרט אחר של חברים שלו). שחיתות.

=============

זה די מדהים: ב-19 בנובמבר יקיים מרכז הקולנוע של לינקולן סנטר מחווה לסרטים של גולן-גלובוס, מהימים העליזים באייטיז שהם היו בעלי הבית של חברת קאנון. "התשובה הישראלית לסימפסון וברוקהיימר" מגדירים אותם באתר של לינקולן סנטר. תוכניית הסרטים תוקרן טרם פורסמה. וכל זה קורה שבועיים אחרי מחווה של לינקולן סנטר לסרטים של סטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם"). אגב, סיפרתי לכם על הפעם ההיא שסטנלי דונן עמד מאחורי בתור לפופקורן בהקרנה ל"הקו האדום" של טרנס מאליק בקולנוע זיגפלד במנהטן? ובכל מקרה: מחווה לסטנלי דונן כבר עשו לישראל, בפסטיבל חיפה לפני כמה וכמה שנים. היה תענוג. איך זה שלא עשו בישראל – בישראל! – עדיין מחווה לגולן-גלובוס?

=============

ובמקביל תתקיים ב-MoMA בניו יורק תוכנית מקיפה למדי – מסוף אוקטובר עד סוף נובמבר – של קולנוע ערבי עכשווי. בין השאר יוצגו שם שלושת סרטיו המעולים של איליה סולימן, "כרנוניקה של היעלמות", "התערבות אלוהית" ו"הזמן שנשאר". יהיה מעניין להיות בסינמטקי ניו יורק בובמבר ולראות איך הערבים מיוצגים בסרטים של גולן-גלובוס ואז לקפוץ ל-MoMA ולראות איך ערבים מיוצגים בסרטים שנעשים על ידי ערבים.

Town, Hall

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.10.2010

אני בזאת מצהיר שאני מפסיק להיות מופתע בכל פעם מבן אפלק. עם "גנב עירוני" אפלק מוכיח סופית שהוא פשוט במאי טוב. תקציר ההפתעות הקודמות: כבר שנים שאני מודיע, בכל פעם שיוצא סרט חדש בכיכובו של בן אפלק, שמדובר בשחקן ההוליוודי שאני הכי פחות מחבב. אני חושב שהוא שחקן רע ומעולם לא ראיתי אותו בתפקיד שהאמנתי לו. זה נהיה עד כדי כך חמור שנוכחותו של אפלק בסרט הית מבחינתי תו תקן שלילי: אם הוא בסרט, אני לא שם. עד כדי כך זלזלתי באפלק, עד שהייתי בטוח שהמוח האמיתי מאחורי התסריט ל"סיפורו של וויל הנטינג" היה מאט דיימון (דיימון ואפלק זכו יחד באוסקר על התסריט לסרט). ובכן, את משחקו הרע ואת סרטיו הרעים אי אפשר לקחת ממנו, ומה היתה חלוקת העבודה בינו ובין דיימון על "וויל הנטינג" גם לא נדע. אבל לפני שנתיים אפלק הפתיע והמציא את עצמו מחדש, הפעם כבמאי. זה היה ב"נראתה לאחרונה": סרט שהתהדר בתסריט מעולה ובבימוי מפתיע. וגם במידה מסוימת של ענווה: לתפקיד הראשי ליהק אפלק את אחיו, קייסי אפלק, שיש קונסנזוס (לפחות בין מבקרי קולנוע) שהוא שחקן מצוין, להבדיל מאחיו.

עכשיו מגיע אפלק עם סרט שני כבמאי וכשותף לתסריט, והפעם גם כשחקן: "גנב עירוני". ולמרות שהסרט הזה קצת פחות טוב ומפתיע ופחות כתוב באופן הדוק מ"נראתה לאחרונה" הוא עדיין מוכיח שאפלק הזה הוא במאי מוכשר ואף חכם למדי. מצחיק, לא חשבתי שש שם שכל. איך שפטתי אותו שלא בצדק.

הדבר הכי מעניין ב"גנב עירוני" הוא המיקום שלו. אפלק ממצב את עצמו בתור משורר הצווארון הכחול של בוסטון. אני לא בטוח אם פרנסי בוסטון שמחים מכך שבשנים האחרונות עירם – שאמורה לייצג את האצולה האמריקאית ושמזוהה עם ראשית החלוצים שהגיעו מאנגליה לאמריקה – הפכה ללוקיישן המועדף על ידי סרטי פשע גבוהי פרופיל ומעוטרי אוסקרים: "מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד ו"השתולים" של מרטין סקורסזי. אפלק, יליד בוסטון, חודר לטריטוריות האלה ומוכיח שהוא לא דג רקק. גם "נראתה לאחרונה" וגם "גנב עירוני" הם סרטים טובים יותר (לדעתי) מ"מיסטיק ריבר". "גנב עירוני" הוא גם סרט נגיש יותר לקהל הרחב מ"נראתה לאחרונה" שהיה לרגעים פשוט מדכא ואינטנסיבי מדי. "גנב עירוני" הוא, לפני כל, פשוט סרט שודים מוצלח למדי – דינמי, אגרסיבי, מחוספס, ועם לא מעט אקשן.

עם כל סרטי בוסטון, אני כבר מתחיל להבין את הגיאוגרפיה של העיר, שכונותיה ופרבריה מבלי שהייתי שם. שני נהרות חוצים את העיר בדרכם אל האוקיינוס האטלנטי: נהר המיסטיק ונהר הצ'רלס. נהר המיסטיק הונצח בשם סרטו של איסטווד, ואילו סרטו החדש של אפלק ממוקם בשכונת הצווארון הכחול השוכנת על גדות נהר הצ'רלס, צ'רלסטאון. או בקיצור, הטאון (שמו המקורי של הסרט). כותרות הפתיחה של הסרט מלמדות אותנו שצ'רלסטאון היא השכונה האמריקאית שהוציאה מקירבה את הכמות הגדולה ביותר של שודדים. גם סוג של גאווה. הסרט עוסק בסיפורה של חבורת שודדים כזאת, שבראשה עומד אפלק, המוח של הקבוצה. מצד אחד הם מנהלים מרדף חתול ועכבר עם סוכן האף.בי.איי שמנסה ללכוד אותם (ג'ון האם), ומצד שני אפלק מתאהב במנהלת בנק שהם שדדו (רבקה הול הנהדרת; ובכלל, הליהוק בסרט הזה פנטססטי) ובהיותו שודד-בן-שודד, מתחיל לראשונה לדמיין חיים חפים מפשע.

מה שיפה גם ב"נראתה לאחרונה" וגם ב"שודד עירוני" הוא שלמעשה אפלק יוצר כאן סרטים "לפי-הספר", סרטי ז'אנר בסיסיים מאוד – בלש פרטי בראשון, שוטרים וגנבים בשני – שעונים על כל מוסכמות הז'אנר. למעשה, אם יש מגרעת עיקרית ב"שודד עירוני" הוא שהסרט לא אחת בוחר במוכר ובצפוי מידה, ויש כאן פרדוקס: מצד אחד זה סרט מחוספס שפונה לקהל מבוגר, ומצד שני, אותו קהל מבוגר עשוי להרגיש שאת רוב פיתולי העלילה הוא כבר מכיר היטב מרוב סרטי השוטרים והגנבים האחרים שראה לאורך חייו. אבל אפלק, כשותף לתסריט, מצליח ליצור סרט שגם נענה לציפיות צופיו, וגם פה ושם מצליח להקדים אותם ולהפתיע. כך למשל, כבר בסוף המערכה הראשונה, בתום 35 דקות של סרט, סוכן האף.בי.איי פותר את התעלומה ומפצח מי הם הגנבים שאותם הוא מחפש. זו נקודה חשובה כי לעיתים נדמה שכשמדברים על סרטי חתול ועכבר, נדמה שהשוטר תמיד צריך להישאר צעד אחד מאחורי הגנבים עד לסוף, והנה בא אפלק ומראה שלא החקירה היא העיקר, אלא היחסים שנרקמים בין כל השושבינים לביזנס הזה שנקרא "שוד בנקים": המפעיל, שנותן את הטיפ והמודיעין; השוטרים, שמנסים לעצור את השוד לפני שהוא קורה; והשודדים עצמם, שבסרט הזה מוצגים כמי שכלואים בין שני הצדדים, ובוודאי שלכודים גם בתוך הסטטוס החברתי שלתוכו נולדו בשכונה שלהם, שבו שוד בנקים הוא מקצוע שעובר בירושה מאב לבן.

אפלק, יחד עם הצלם רוברט אלסוויט (זוכה האוסקר על "זה יגמר בדם", ושותפו הקבוע של פול תומס אנדרסון), יצר סרט אנרגטי מאוד שהוא כולו שרירים, בלי טיפת שומן. יש בו משהו סבנטיזי, באופן שבו הוא משלב בין הז'אנר ובין האמירה החברתית, על העולם שבתוכו כל הדמויות כלואות. ועזבו ז'אנרים ואמירות, הוא גם מכיל סצינת מרדף מכוניות נהדרת וכמה קרבות יריות מותחים.

נ.ב:

מה הסיכוי שבסוף שבוע אחד יעלו שני סרטים על חבורת שודדי בנקים והבלש שדולק בעקבותיהם. הנה זה קורה. מול "גנב עירוני" המוצלח עולה השבוע סרט נוסף שהוא לכאורה עם עלילה זהה, "Takers". אבל הבחינו בניואנסים: שוט הפתיחה של "גנב עירוני" מתחיל בשודדים, שוט הפתיחה של "Takers" מתחיל על הבלש. כבר כאן אתם שמים לב אצל מי נתונה נאמנותו של הבמאי. וזה ממשיך הלאה: השודדים של "Takers" היא חבורה נהנתנית של פושעים שמחפשים כבוד, עושר ופינוקים. ובהתאם, אם ל"גנב עירוני" יש מראה סבנטיזי, ל"Takers" יש מראה אייטיזי: הבמאי מתענג על הצבעוניות הצלופנית של ההיי-סוסייטי – כל הכתומים והכחולים שכאילו נתלשו מסרט של טוני סקוט – ומקנה לסרטו מראה של חלון ראווה. מסוגנן, אך חסר חיים. אם "גנב עירוני" הוא סרט שודים מלהיב ונבון, עם לב ומצפון, "Takers" הוא הנגאטיב המושלם שלו: סרט נטול נשמה. ונטול עניין.

Better off Red

האייטיז חזרו! וכמו שאנחנו למדים מ"Red" ומ"Takers" שעולים היום, זו יכולה להיות בשורה טובה, או בשורה רעה, תלוי לאיזה סוג של סרטי אייטיז אתם מתגעגעים.

"Red" של רוברט שוונטקה מצטרף ל"סולט" בתור אחת מהפתעות האקשן של הרבעון האחרון. אם "סולט" הזכיר לי את סרטיו של ג'ון מקטירנן, נגיד מהכיוון של "מת לחיות 3 ", הרי ש"Red" מתייחס אל סדרת "מת לחיות" כבר במודעות, בזכות הנוכחות של ברוס וויליס, שמגלם כאן דמות שהיא עירבוב בין ג'ון מקליין, ג'ק ראיין וג'ייסון בורן. "Red", עיבוד לרומן הגרפי של וורן אליס, הוא סרט שזורק הצידה כל שריד של הגיון ואמינות, לטובת אנרגיית אקשן קומית. ככל שעסק הולך ונהיה מופרך יותר, כך הפיצוצים נהיים גדולים יותר ורעש היריות נהיה מחריש אזניים יותר. והעיקר: אין תחושה שכל קטעי האקשן רונדרו במחשב, כמו שקרה יותר מדי פעמים ב"מת לחיות 4 ". נראה לי שלשם סרטי האקשן צריכים ללכת, שישאר בהם משהו קרקסי, איזושהי אמנת שירות שמבטיחה לצופים שהפעלולים בסרט נעשים עם פעלולנים ולא על ידי מחשב. נדמה לי שהחיבה הגדולה שלי ל"סולט" ול"Red" נובעת מזה שיש בסרטים האלה תחושה של יבול אורגני: פעלולנים, מכוניות ומצלמה. אם יש אפקטים ממוחשבים, לא הבחנתי בהם (אני מניח שברוב סרטים מרובי תקציב תמיד תהיה איזושהי התערבות של מחשב, להדגשה והעצמה ותיקון. הכוונה שלי היא שיש יותר מדי מקרים בשנים האחרונות שבהם ניתור של מכונית מעל מחלף נעשה למעשה על ידי מכונית שהונפשה, או מטוס דיגיטלי. ובסופו של דבר, זה מורגש, ומקטין את החוויה. "כמו יום ולילה" עם טום קרוז נורא סבל מהסינדרום הזה).

"Red" הוא "האחים בלוז" של סרטי הפעולה. חבורת אנשים שתהילתם מאחוריהם מתכנסת מחדש כדי לצאת למסע לניעור מסדרונות הממשל האמריקאי. אמנם, חוץ מברוס וויליס אין כאן איקונות אקשן מובהקות – כולם הלכו ל"בלתי נשכחים", ש"Red", לדעתי, אוכל אותו בלי מלח – אבל יש קבוצת שחקנים אמינה מאוד, שנחמד לראות אותה משתטה: מורגן פרימן, הלן מירן, ג'ון מלקוביץ', ריצ'רד דרייפוס ואפילו – הולי דיוויד מאמט! – רבקה פידג'ן.

אגב, אם אקשן – קרי, מכוניות ויריות – זה מה שאתם אוהבים בקולנוע, אז יש לפניכם סוף שבוע צפוף מאוד. "Red" נותן את הגוון הקומיקסי השטותי והמשעשע, בסגנון אדגר רייט; "גנב עירוני" של בן אפלק, הוא סרט הפעולה-מתח שמתחזה לדרמה אנושית בעלת מסר חברתי, א-לא סידני לומט; ו"Takers" הוא סרט הפעולה הצלופני, שאין בו לא הומור, לא מסר, ולא דמויות מעניינות. על "גנב עירוני" נדבר כאן מחר. הנה פסקה חסרת חשק על "Takers".

מן הצד השני של סרטי האייטיז ניצב "Takers" שמציג את כל מה ששנאתי בקולנוע של שנות השמונים, ע"ש טוני סקוט. תאורות זהובות המשמשות רקע לאנשים המוארים בכחול, וילונות מתנופפים, הילוך איטי להעצמה הירואית, ומתחת לכל זה ואקום מוחלט. טוני סקוט הפך את זה למניירה בזמן אמת, מייקל ביי ניכס את זה לעצמנו. הייתרון של סקוט וביי היה שלפחות כשזה הגיע לסצינות הפעולה והמתח, הם ידעו לשאוף גבוה ולהפיל עלינו רגעים גרנדיוזיים למדי שהצליחו להפתיע. אבל היו באייטיז לא מעט במאים שחיקו את הסגנון, את התאורה, את הסטייל, אבל לא היה להם לא את השאפתנות ולא את הגרוב. שמו של קרטיס הנסון הוא הראשון שקופץ לי באסוציאציה. אם "Takers" היה נעשה ב-1989, קרטיס הנסון היה מביים אותו והוא היה נראה בדיוק ככה. גם פ. גארי גריי, או כל במאי שהתפרסם בתור במאי קליפים לשירי אר-אנד-בי, היה מביים את הסרט הזה ככה. כמו סודה נטולת גזים. לסרט הזה אין דופק. באופן משונה העלילה של "Takers" כמעט זהה לזו של "גנב עירוני" (ובעצם כמעט זהה לכל עלילת "חבורת שודדי בנקים מתכננים את השוד האחרון כשסוכן אף.בי.איי מנסה להקדים אותם ולמנוע מהם לבצע אותו"), וכמה מרתק ששני הסרטים יוצאים ממש באותו יום, ושאפשר לנסות לשים את האצבע למה – למרות ששניהם מוכרים ונדושים – האחד מוצלח ומהנה ומרגש, והשני ריקני ונטול כריזמה. אולי כי "Takers" נראה כמו תרגיל בסגנון והוא נעשה ללא תשוקה על ידי במאי אלמוני בשם ג'ון לוסנהופ, שאני ממש לא סקרן לראות את סרטו הבא. כל אחד מבמאי סדרת "מהיר ועצבני" (כולל פ. גארי גריי דנן) היה לוקח את תסריט הפלסטיק של "Takers" ולפחות מחדיר בו אדרנלין או אבקת שריפה. משהו שהיה מאיץ את הדופק בזמן הצפייה בו. כמו שזה יצא, השודדים האלה בעיקר שודדים את הזמן שלנו.

עוד קצת על הסרט, מהביקורת שלי ב"פנאי פלוס":

ברוס וויליס ומורגן פרימן האכילו אותנו כל כך הרבה זבל בשנים האחרונות שבשיא הכנות כשראיתי שסרט אקשן משותף של שניהם מתקרב לחופינו, מיהרתי לתייג את הבשורה הזאת בתיבת הספאם של המוח שלי. הייתי בטוח שמזומן לנו עוד "השוד המתוחכם" שכזה: סרט עם ליהוק סימפטי שאין בו טיפת דופק או חיות, עבודה לפנסיונרים. מה היתה הפתעתי כשהתברר, אחרי צפייה, ש"Red" הוא אחד הסרטים החביבים, משעשעים ומהנים שראיתי לאחרונה. זה ה"סקוט פילגרים" לבני ה-35 ומעלה.

ברוס וויליס מגלם מחסל סי.איי.איי שנמצא בפנסיה ומתויג על ידי מעסיקיו לשעבר כ-red, שזה ראשי תיבות של "בפנסיה, מסוכן מאוד". הוא חי חיים של אפרוריות ושיעמום באוהיו, עד שחבורת מתנקשים מגיעה אליו באישון לילה ומנסה לחסל אותו. כבר בסצינה הראשונה הזאת התגנב מבט ה"פששש" לפניי. מצד אחד, נדמה לי שכבר ראינו את זה – סוכן בודד נגד חבורת מחסלים והאופן שבו מתברר שביתו השקט והפרברי הוא בעצם מלכודת מוות אחת גדולה מלאת נשק ותחמושת. מצד שני, במאי סרט, הגרמני רוברט שוונטקה הצליח במחי סצינה אחת, לגרום לי לסלוח לו על השיעמום הנוראי שהיה סרטו הקודם, "אשתו של הנוסע בזמן". שוונטקה משך את תשומת ליבנו כשביים את המותחן "הטיסה" עם ג'ודי פוסטר, שם השיק שיתוף פעולה מוצלח עם הצלם פלוריאן בולהאוס, בנו של הצלם האגדי מייקל בולהאוס. ב"Red" השניים שוב משתפים פעולה בסרט שמצליח להיות קצת מכל דבר – צריך להודות שיש בו משהו קצת צ'יזי, שהוא מעין בי-מובי טיפה מושקע, ושהוא ממחזר רעיונות שראינו פה ושם. מצד שני, הוא עשוי ביד כה קלה ועם רגעים של שנינות קולנועית שלכל אורכו הוא הצליח להפתיע. כבר באותה סצינה ראשונה, כשחוליה של מחסלים עטויים שחור מגיחה מבין העצים וממטירה אלפי קליעים לעבר ביתו של וויליס, כשהיא מצולמת מלמעלה כאילו אנו מביטים במשחק מחשב, יש תחושה שהדגש הוא על הפרזה קומית. ואכן, "Red", המבוסס על רומן גרפי – אמרתי לכם שזה ה"סקוט פילגרים" של הקשישים – שומר כל הזמן על אלימות קומיקסית שהיא יותר קומית מאלימה. המבט בה מרוחק. כן, זה חסר אחריות, אבל מענג למדי.

איפה היינו? אה כן, באוהיו. מכאן מתחיל מסע של איש הסי.איי.איי בדימוס לברר מי מנסה לחסל אותו. תחנתו הראשונה היא אגף תשלומי הפנסיה של ממשלת ארצות הברית, שם עובדת פקידה (מרי לואיז פרקר) שאיתה מנהל המחסל המשועמם שיחות ארוכות, שיש בהם פלירטוט לונג-דיסטנס עם פוטנציאל לשום דבר. כשסוכננו רך הדיבור מבין שמחסליו האזינו לשיחותיו ושהחברה הטלפונית שלו עשויה להיות בסכנה, הוא יוצא להציל/לחטוף אותה. גם את זה ראינו, לא? הוא צריך לחטוף אותה כי היא לא מאמינה שהוא רוצה בטובתה, ורק במהלך המסע היא תבין שהוא מגן עליה ולא רוצה את רעתה? אבל פרקר מצליחה לגנוב את ההצגה באופן מקסים ומבדר למדי מזוכי האוסקר שתכף ייכנסו לסרט.

התחנות הבאות במסע: שותפיו הוותיקים לפעילויות החשאיות, בימים שהוא היה ג'ייסון בורן ולא גדעון רייכר. ג'ון מלקוביץ' מגלם איש נשק פרנואידי-סכיזופרני שחי בבונקר, מורגן פרימן הוא בעל קשרי המידע והמודיעין שהפך לאשמאי זקן בבית אבות, והלן מירן היא צלפית שמעבירה את ימי פרישתה בניהול צימר מצויץ, ועוסקת בעיקר בפעילויות אפייה וריקמה. בכל פנייה עלילתית שהסרט עושה אי אפשר להתחמק מהעובדה שכל מה שמסופר כאן, ראינו כבר בהמון סרטים דומים, ואולי זה חלק מהכיף של הסרט. כולם יודעים שאין כאן חידוש או הברקה, וזה מאפשר לכל הצוות להתפנן לגמרי. זה מקרין בראש ובראשונה על ברוס וויליס, שלא ראיתי אותו כה נינוח ושרמנטי מזה שנים. לא עניין של מה בכך. וויליס היה כוכב הפעולה החביב עליי בשנות השמונים והיה לי מצער מעט לראות אותו קצת הולך לאיבוד בשנים האחרונות, בחיפוש אחר פרויקט שהוא לא ייצא בו מביך. "Red" הוא הסרט הכי ברוס וויליסי, במובן הכי אייטיזי של המילה, מזה שנים. אם אני הייתי הוא, הייתי מחתים את שוונטקה מיד על בימוי "מת לחיות 5 ".

ונדמה לי שיש לנו כאן איזשהו טרנד. שנות השמונים הנפיקו כמה כוכבי אקשן, שעכשיו – כשהם בני חמישים ושישים – לא ממש מוצאים את מקומם. והשנה הם ניסו לייצר לעצמם קאמבק, ולהמציא על הדרך איזשהו תת-ז'אנר של אקשן גריאטרי. "בלתי נשכחים" – גם בו מופיע וויליס לרגע – היה כזה. במידה מסוימת גם "צוות לעניין" מגיע מאותו עולם. אבל "Red" הוא הראשון שממש הסב לי עונג ולא מבוכה. אולי כי לשוונטקה יש טריק קצת מלוכלך: במקום שבו התקציב שלו לא מספיק כדי להפגיז עם אפקטים, הוא מרים את מיקס הסאונד לרמות היסטריות. כל קליע שנורה נשמע כמו בניין שקורס. זה והבדיחה החוזרת על עצמה – של קשישים (ובעיקר קשישה אלגנטית עם גינונים בריטיים) שמחזיקים רובי סער מתקדמים – נותנים לסרט את הגרוב ואת החיוך שלו. הסרט כל כך זונח כל מידה של אמינות והגיון וכל כך פונה אל האבסורד שלרגעים זה נראה כמו סרט האקשן שהאחים כהן היו יכולים לביים.

בסופו של דבר, בין "סולט" ובין "Red" זו היתה שנה לא רעה לסרטי אקשן בסגנון שנות השמונים, שלרגע מוותרים על כל האפקטים הדיגיטליים המזויפים, וחוזרים לבסיס: יריות, מכות ומרדפי מכוניות. מי צריך יותר.

הפרסומת הזאת, לתוכנית הלייט-נייט החדשה של קונן אובריאן שתעלה ב-TBS בנובמבר (ובארץ?), מציגה כעת בבתי הקולנוע באמריקה:

אלה 65 הסרטים שהוגשו השנה לאקדמיה ושיתחרו על האוסקר לסרט בשפה זרה. צריך להגיד: זו שנה חלשה מאוד. אין אף סרט בולט, לפחות לא אף סרט מפורסם, עם דיבור, עם זמזום (אולי יש ברשימה סרטים נהדרים, את רובם לא ראיתי, אבל אין סרט שמדברים עליו). במקרה כזה, המשחק פתוח. זה דווקא אומר בשורות טובות לצוות של "משאבי אנוש". אני מניח שקל להמר ש"דוד בונמי" התאי ו"דבש" הטורקי ייכללו בתשעת הסרטים שיצומצמו לשורט ליסט, בזכות העובדה שזכו בקאן ובברלין (בהתאמה), אבל לפחות לתאי אין באמת סיכוי להגיע לחמישיה. אם אני צריך להמר כרגע על זוכה, היחידי שיש סביבו איזשהו דיבור, זמזום, הערכה, זה "ביוטיפול" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, נציג מקסיקו. מצד שני, האוסקרים לסרט הזר אוהבים להשפיל את הפייבוריט, אז אולי זה פזיז להמר עליו.

הימור שלי לתשיעייה? הנה ניסיון: מקסיקו, תאילנד, טורקיה, ארגנטינה, צרפת, אלג'יר, דרום אפריקה, קנדה. במקום התשיעי? או דנמרק או ישראל. קשה לי להכריע.

האם אתם יכולים להמר מי מ-65 הסרטים האלה יהיו בתשיעיה, ואז בחמישיה ואז הזוכה?

המועמדויות לאוסקר יוכרזו ב-25 בינואר. הטקס יתקיים ב-27 בפברואר.

• Albania, “East, West, East,” Gjergj Xhuvani, director;
• Algeria, “Hors la Loi” (“Outside the Law”), Rachid Bouchareb, director;
• Argentina, “Carancho,” Pablo Trapero, director;
• Austria, “La Pivellina,” Tizza Covi and Rainer Frimmel, directors;
• Azerbaijan, “The Precinct,” Ilgar Safat, director;
• Bangladesh, “Third Person Singular Number,” Mostofa Sarwar Farooki, director;
• Belgium, “Illegal,” Olivier Masset-Depasse, director;
• Bosnia and Herzegovina, “Circus Columbia,” Danis Tanovic, director;
• Brazil, “Lula, the Son of Brazil,” Fabio Barreto, director;
• Bulgaria, “Eastern Plays,” Kamen Kalev, director;
• Canada, “Incendies,” Denis Villeneuve, director;
• Chile, “The Life of Fish,” Matias Bize, director;
• China, “Aftershock,” Feng Xiaogang, director;
• Colombia, “Crab Trap,” Oscar Ruiz Navia, director;
• Costa Rica, “Of Love and Other Demons,” Hilda Hidalgo, director;
• Croatia, “The Blacks,” Goran Devic and Zvonimir Juric, directors;
• Czech Republic, “Kawasaki’s Rose,” Jan Hrebejk, director;
• Denmark, “In a Better World,” Susanne Bier, director;
• Egypt, “Messages from the Sea,” Daoud Abdel Sayed, director;
• Estonia, “The Temptation of St. Tony,” Veiko Ounpuu, director;
• Ethiopia, “The Athlete,” Davey Frankel and Rasselas Lakew, directors;
• Finland, “Steam of Life,” Joonas Berghall and Mika Hotakainen, directors;
• France, “Of Gods and Men,” Xavier Beauvois, director;
• Georgia, “Street Days,” Levan Koguashvili, director;
• Germany, “When We Leave,” Feo Aladag, director;
• Greece, “Dogtooth,” Yorgos Lanthimos, director;
• Greenland, “Nuummioq,” Otto Rosing and Torben Bech, directors;
• Hong Kong, “Echoes of the Rainbow,” Alex Law, director;
• Hungary, “Bibliotheque Pascal,” Szabolcs Hajdu, director;
• Iceland, “Mamma Gogo,” Fridrik Thor Fridriksson, director;
• India, “Peepli [Live],” Anusha Rizvi, director;
• Indonesia, “How Funny (Our Country Is),” Deddy Mizwar, director;
• Iran, “Farewell Baghdad,” Mehdi Naderi, director;
• Iraq, “Son of Babylon,” Mohamed Al-Daradji, director;
• Israel, “The Human Resources Manager,” Eran Riklis, director;
• Italy, “La Prima Cosa Bella” (“The First Beautiful Thing”), Paolo Virzi, director;
• Japan, “Confessions,” Tetsuya Nakashima, director;
• Kazakhstan, “Strayed,” Akan Satayev, director;
• Korea, “A Barefoot Dream,” Tae-kyun Kim, director;
• Kyrgyzstan, “The Light Thief,” Aktan Arym Kubat, director;
• Latvia, “Hong Kong Confidential,” Maris Martinsons, director;
• Macedonia, “Mothers,” Milcho Manchevski, director;
• Mexico, “Biutiful,” Alejandro Gonzalez Inarritu, director;
• Netherlands, “Tirza,” Rudolf van den Berg, director;
• Nicaragua, “La Yuma,” Florence Jaugey, director;
• Norway, “The Angel,” Margreth Olin, director;
• Peru, “Undertow” (“Contracorriente”), Javier Fuentes-Leon, director;
• Philippines, “Noy,” Dondon S. Santos and Rodel Nacianceno, directors;
• Poland, “All That I Love,” Jacek Borcuch, director;
• Portugal, “To Die Like a Man,” Joao Pedro Rodrigues, director;
• Puerto Rico, “Miente” (“Lie”), Rafael Mercado, director;
• Romania, “If I Want to Whistle, I Whistle,” Florin Serban, director;
• Russia, “The Edge,” Alexey Uchitel, director;
• Serbia, “Besa,” Srdjan Karanovic, director;
• Slovakia, “Hranica” (“The Border”), Jaroslav Vojtek, director;
• Slovenia, “9:06,” Igor Sterk, director;
• South Africa, “Life, above All,” Oliver Schmitz, director;
• Spain, “Tambien la Lluvia” (“Even the Rain”), Iciar Bollain, director;
• Sweden, “Simple Simon,” Andreas Ohman, director;
• Switzerland, “La Petite Chambre,” Stephanie Chuat and Veronique Reymond, directors;
• Taiwan, “Monga,” Chen-zer Niu, director;
• Thailand, “Uncle Boonmee Who Can Recall His Past Lives,” Apichatpong Weerasethakul, director;
• Turkey, “Bal” (“Honey”), Semih Kaplanoglu, director;
• Uruguay, “La Vida Util,” Federico Veiroj, director;
• Venezuela, “Hermano,” Marcel Rasquin, director.

עוד עיון קטן לגבי מה שקורה בקופות בארץ: "הדקדוק הפנימי" הגיע ל-40,000. "לאכול, להתפלל, לאהוב" חוצה ברגעים אלה את ה-100,000. ו"סקוט פילגרים", "אגדה עם כנפיים" ו"החבר'ה האחרים" מסתובבים באיזור ה-35,000 כרטיסים. חמשת הסרטים האלה יצאו יחד לפני שלושה סופי שבוע.

============

חופן בשורות טובות:

– דיוויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס") מתחיל בקרוב לביים סרט חדש, "הבייביסיטר" בו מגלם עם ג'ונה היל וסם רוקוול.

– דיימון לינדלוף הגיש לפוקס את הדראפט שלו לפריקוול של "הנוסע השמיני" שרידלי סקוט מתכנן לביים, ועל פי הדיווח של "וולצ'ר", האולפן מאוד התלהב מהגרסה, והם רוצים להציע לנטלי פורטמן את התפקיד הראשי. הסרט יתרחש 35 שנה לפני עלילת "הנוסע השמיני" המקורי.

– בדיוק בזמן לקראת היציאה של "הדרקון הראשון שלי" בדי.וי.די התבשרנו ש: א) הצוות המקורי של הסרט חוזר לסרט ההמשך. ו-ב) שהסרט יהפוך גם לסדרת אנימציה שבועית בקרטון נטוורק. שני הפרויקטים האלה מתוכננים ל-2012.

– האם אתם מוכנים לשלושה סרטים שונים בהשראת "שלגיה ושבעת הגמדים"? פרויקט א') דיסני מתכננים סרט בשם "שלגיה והשבעה" שבו שבעת הגמדים הם למעשי נזירי שאו-לין המתמחים באמנויות לחימה. פרויקט ב') יוניברסל מתכננים את "שלגיה והצייד", שבו הצייד שהיה אמור להרוג את שלגיה בהוראת המלכה, הופך למעשה למנטור שלה ולמד אותה לוחמה והישרדות. פרויקט ג') טרזים סינג ("התא", "The Fall") יביים את "האחים גרים: שלגיה", עיבוד לאגדת העם המקורית והאפלה בהרבה מהגרסה המוכרת יותר של אולפני דיסני.

=============

ישי קיצ'לס כתב אתמול את הפסקה הכי פרועה שקראתי מימיי ב"גלריה" – מוסף מהוגן בדרך כלל:

"Undisputed III" הוא אחד מסרטי האקשן הטובים שיצאו מארצות הברית השנה; בי-מובי כמו שבי-מובי צריך להיות. ואף שהמבקרים האמריקאים הנחשבים התעלמו מהסרט והוא לא לא הופץ בבתי הקולנוע בשום מדינה בעולם פרט לישראל, קבלת הפנים שחיכתה לו בקרב חובבי ז'אנר האקשן ואמנויות הלחימה גבלה בהיסטריה. "אם 'רוקי IV', 'קרטה קיד' ו'Death Race' היו עושים ילד, לילד הזה היו קוראים 'Undisputed III'", כתב המבקר של "לוס אנג'לס טיימס".

וואו, אני השתכנעתי. אני רץ לראות את הסרט (וכן, חיבבתי את "Undisputed" המקורי של וולטר היל).

שני ניחושים. מי ביים את הפרסומת הבאה?

התשובה: זה ווס אנדרסון, יחד עם רומן קופולה, אח של סופיה והבן של פרנסיס, ומי שעבד כבמאי שני בסרטים של אנדרסון ושל אחותו (וחשף את חיבתו לרטרו מעוצב בסרט הלא-רע שביים, "CQ").

===============

התשובה, אגב, היא לא פיטר גרינאוויי. וכן, זה רמז. אבל פיטר גרינאוויי, אני קורא הערב, יביים בערך בעוד שנה את סרטו החדש, עם השם הקצר והקליט, Goltzius and The Pelican Company, המספר על חרט הולנדי מהמאה ה-16 שמכין תחריטים אירוטיים על פי סיפורי התנ"ך בהזמנת אציל מקומי. תקציב הסרט הוא 3 מיליון דולר. במילים אחרות, הגענו לימים שבהם התקציב של סרט חדש של פיטר גרינאוויי הידרדר לרמת התקציב של "זוהי סדום" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ואני מהמר שאת "גולציוס" נראה בפסטיבל חיפה ב-2012, ובזאת תסתיים נוכחותו בחיינו.

================

המדגם הראשון של בלוגרי אוסקר ממקם את "נאום המלך" של טום הופר (עם קולין פירת וג'פרי ראש) כמועמד המוביל לזכייה באוסקר. מה שאומר, ככל הנראה, ש"נאום המלך" יפסיד. אני מהמר על קולין פירת כזוכה ודאי באוסקר השנה.

==============

דמיינו את קטגוריית הפסקול באוסקר הקרוב: טרנט רזנור מ"ניין אינץ' ניילז" יהיה מועמד על "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר? דאפט פאנק יהיו מועמדים על "טרון"? פיניקס יהיו מועמדים על "אי שם" של סופיה קופולה? נה, אין סיכוי, נכון?

הנה טעימה בת 90 שניות מהפסקול של דאפט פאנק ל"טרון":

והנה חמישה קטעים מהפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס רוס ל"הרשת החברתית".

===============

פינטזתם על הלן מירן מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"החוב", הרימייק של ג'ון מאדן לסרט של אסף ברנשטיין? לא יקרה השנה. "החוב", שהיה אמור לצאת בסוף דצמבר באמריקה, נדחה כרגע ל-2011 למועד לא ידוע. הבעיה היא עסקית/ביורוקרטית בלבד: מיראמקס נקנתה ואינה בבעלות דיסני יותר, והסרטים שלה יצטרכו עכשיו למצוא שותפי הפצה חדשים. מעניין מה יעלה בגורלה של מיראמקס בישראל.

1.

אתמול פתאום נפל לי האסימון לגבי משהו שהציק לי ב"סקוט פילגרים נגד העולם": כל התחבולות הוויזואליות של אדגר רייט לשחזר בסרט את העולם הגרפי של הקומיקס בסופו של דבר הזכירו לי את מה שעשה אנג לי ב"הענק". והאמת, נורא אהבתי את זה אצל אנג לי. חשבתי על זה אמש כשראיתי את "Red", גם הוא עיבוד לקומיקס שמדי פעם מנסה להיות קומיקסי, אבל הוא עושה את זה נהדר. בכל מה ש"סקוט פילגרים" איכזב אותי, "Red" הצליח להפתיע אותי לטובה.

2.

זה כנראה טרנד השנה: סרטי אקשן לפנסיונרים, או לפחות על פנסיונרים. חבורת סוכנים/אנשי קומנדו שחוזרים לפעילות אחרי שכבר פרשו מהשירות. "Red" הוא בדיוק כמו "בלתי נשכחים", רק מוצלח יותר. בשניהם מופיע ברוס וויליס. וגם קצת כמו "החוב". בשניהם מופיעה הלן מירן. ואפילו קצת כמו "השוד המתוחכם". בשניהם מופיע מורגן פרימן. וגם קצת כמו "לקרוא ולשרוף". בשניהם מופיע ג'ון מלקוביץ'.

מי שהיה חסר לי ב"Red" הוא ג'ורג' קלוני, כי חוץ מפנסיונרים יש גם את הקטע הזה של סוכנים/רוצחים שכירים שפתאום מגיעים סוכנים חדשים יותר לחסל אותם. "Red" ו"האמריקאי" הם בעצם אותו סרט, אלא שכל אלה שהתאכזבו מ"האמריקאי" כי לא היה בו מספיק אקשן בעצם רצו לראות את "Red".

בקיצור, נגנבתי. מודה.

3.

It seems Israeli distributors forgot their Hebrew this week. We have two movies coming out that are titled in English. One is "Red" the other is "Takers". Odd coincidence

4.

ושני סרטים יוצאים השבוע על כנופיית שודדי בנקים ומכוניות משוריינות וסוכן האף.בי.איי שרודף אחריהם. האחד הוא "גנב עירוני" המוצלח, השני הוא "Takers" הלא מוצלח.

=============

ובשעה טובה. האני אבו אסעד מתחיל לביים את סרטו העלילתי השני, אחרי "גן עדן עכשיו". זה יהיה סרט אקשן אמריקאי בשם The Courier, עם ג'פרי דין מורגן ומיקי רורק בתפקידים הראשיים. אבו-אסעד עבר לגור בלוס אנג'לס מאז ש"גן עדן עכשיו" זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר, ונדמה שהוא ממש רצה להשתלב בהוליווד. זה לקח לו חמש שנים והחודש הוא סוף סוף מתחיל את הצילומים. רק בקשה לי לאבו-אסעד: עשה שניים-שלושה מהמותחנים ההוליוודיים האלה, אבל אז שוב וצלם באיזורנו סרט חדש. "גן עדן עכשיו" היה אחד הסרטים הכי טובים שיצאו מהמזרח התיכון בשנים האחרונות.

אין לי מושג מי מפיץ בארץ את "Let Me In", הרימייק של מאט ריבס ("קלוברפילד") לסרט הערפדים השבדי שביים תומס אלפרדסון, ואם זה לא יונייטד קינג – שיכולים פתאום לשלוף סרט בפתאומיות בלי להודיע לאף אחד שהוא בכלל שלהם – הייתי מהמר שהסרט הזה הןא בחזקת גנוז. אני מקווה שלא. למרות שהייתי ציני כלפי העובדה שהסרט זוכה לרימייק – ראיתי את המקור השבדי, אין לי צורך לראות אותו שוב באנגלית – אבל התגובות שהסרט זוכה להן (גם מצד מבקרים שראו את המקור) גורמות לי להסתקרן ממנו. העובדה שלמרות כל הפירגון הסרט בינתיים לא ממש מצליח בקופות באמריקה הופכת את סיכוייו לנדוד בעולם.

ב"סלאשפילם" מצאו דרך לא רעה לקדם את הסרט בלי ספוילרים. הם העלו, כבר עכשיו, סצינה שירדה מהגרסה הסופית של הסרט, שאפשר לצפות בה גם בלי הקונטקסט השלם, רק עם נקודת המוצא מהתקצירים: ילדה ערפדית (קלואי מורץ מ"קיק אס") מתיידדת עם הילד בדירה הסמוכה. הנה הסצינה:

והנה מאט ריבס מסביר למה הסצינה הזאת ירדה מהסרט, ולמה הוא בכל זאת רוצה שאנשים ייראו אותה ולא מחכה, כנהוג, לדי.וי.די: