03 נובמבר 2010 | 20:56 ~ 32 Comments | תגובות פייסבוק

קריסת הקונספציות

מתישהו, בין פסטיבל ירושלים להפצה בבית הקולנוע, יד עלומה החליפה את הפוסטר של "המדריך למהפכה":


מהפוסטר הזה, בעיצוב "סטודיו יש!" עם הציור נפלא של דוד פולונסקי ("ואלס עם בשיר") –


"המדריך למהפכה", הפוסטר המקורי



הוא הפך לפוסטר הזה, שנתלה בקרנות הרחוב ובמודעות בעיתונים, והוא הרבה (הרבה) פחות אסתטי:



"המדריך למהפכה", פוסטר סופי



ניסיתי להשיג תשובות למה הוחלף הפוסטר ולא השגתי (אעדכן ברגש ש…). אופציה אפשרית אחת שתהיתי לגביה היא שאולי הלוגו של רשות השידור הוא סימן רשום והם לא אישרו ליוצרי הסרט להשתמש בו. אבל אם זה אכן היה קורה, אני מניח שזה חומר זהב לקומוניקט לעיתונות ("רשות השידור מתנכלת לסרט שנלחם בה"). אז יותר הגיוני שהפוסטר הוחלף כדי "לתת פנים" לסרט, ליצור הזדהות של הצופים הפוטנציאליים עם גיבורי הסרט. האם זה עבד? מסופקני.


==============


מה שקורה באולמות הקולנוע מבחינת סרטים ישראלים זה כמעט צונאמי. עכשיו בסינמה סיטי: "הדקדוק הפנימי", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "המדריך למהפכה", וגם "זוהי סדום" ו"פעם הייתי" עדיין מסתובבים שם. ממחרתיים גם "התגנבות יחידים". שבועיים אחר כך, ב-18.11: "התפרצות X". שבועיים אחר כך: "כלבת". שמונה סרטים מוקרנים כמעט במקביל. יש קונספציה כזאת: סרטים ישראליים הולכים טוב בספטמבר-אוקטובר. יש גם קונספציה שפרסי אופיר מקפיצים את מי שזוכה בהם. כל הקונספציות קורסות עכשיו. הקהל לא בא. "הדקדוק" ו"הממונה" מגרדים את ה-50,000 צופים. הם לא יגיעו הרבה יותר גבוה מזה. אני חרד לגורלו של "התגנבות יחידים". נדמה לי שזה סרט שקהל צעיר – איזור צבא – אמור די להתחבר אליו, ואפילו להתמכר לפניני הלשון שלו. אבל איך בכלל מביאים אותם לקולנוע? ראיון ב"7 לילות"? פרסומות בטלוויזיה? שלטי חוצות? האם יש לפוסטר אחד כוח למשוך יותר מפוסטר אחר? יש כאן המון לקחים ללמוד, על טעם הקהל, על מה הקהל רוצה, על איך לגרום לקהל לדעת שסרט בכלל נמצא שם ומחכה לו, ואולי לטעמו. יש כאן גם משהו בסיסי יותר: הקהל מת על רגש. 200,000 צופים ומעלה הם מספרים ששמורים לרגש – צחוק, דמע. אני חשבתי ש"הדקדוק" מאוד מרגש, אבל יתכן והוא היה שכלתני מדי לקהל הרחב. אני חשבתי ש"הממונה" עשוי יפה, אבל הוא באמת לא היה נורא סוחף או רגשי. אני חושב ש"המדריך למהפכה" הוא כן סרט סוחף, מצחיק ומרגש, אבל נדמה לי שהקהל פשוט לא יודע שהסרט הזה קיים (לפיכך, אני רק מקווה שמי שכן רואה אותו ימליץ לחבריו ושהסרט ילך ויתחזק בשבועות הבאים). "התגנבות יחידים" הוא תעלומה. הוא מסוג הסרטים המרירים/מתוקים/קומי/טראגי – נגיד, כמו "שבעה" – שיכולים להפתיע בחיבור אל הקהל. אבל אני חייב להודות: אין לי מושג.



=====================


אחרי שכל הסרטים האלה יירדו מהמסכים, הגיע הזמן לעשות קצת סדר. קודם כל באקדמיה. מרק רוזנבאום אמר בראיונות לפני טקס פרסי אופיר האחרון שהוא פורש מראשות האקדמיה השנה. אם כך, הנהלת האקדמיה חייבת להתכנס דחוף ולבחור יו"ר חדש כי יש עבודה דחופה לשינוי תקנון. ואם הוא לא ישונה לפני סוף 2010 אז אי אפשר יהיה ליישם אותו לטקס הבא.


אני מציע את דורון צברי לתפקיד יו"ר האקדמיה!


מה צריך לשנות?


א. להסיר את המילה "עלילתי" משם הפרס הראשי. זה יהיה פרס לסרט הטוב ביותר. דה-פקטו זה כבר המצב, אחרי "ואלס עם בשיר" ו"המדריך למהפכה", אבל בפעם הבאה שסרט תיעודי ירצה להתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר זה לא יגמר בספאם בלוגי של שאול דישי אלא בתביעה בבית משפט, ושם – עם התקנון שמנוסח כמו שהוא – יהיה לתובע קייס. מי שצריך לדחוף חזק מאוד לשינוי התקנוני הזה הוא חיים מקלברג, כי אחרת יהיה לו קשה לדחוף את "ארץ בראשית", שהוא מפיקו, למועמדויות מחוץ לקטגוריית הסרט התיעודי (סיכוייו למועמדות על מוזיקה ועריכה אמורים להיות מצוינים).



אבל שינוי כזה יעלה דאגה מוצדקת מבחינת הנהלת האקדמיה: איך למנוע הצפה של עשרות סרטי התעודה שמופקים בארץ בכל שנה? גם ככה חברי האקדמיה לא מצליחים לראות את כ-20 הסרטים העלילתיים המועמדים בכל שנה, אז מה הם יעשו אם 70 סרטים?


פשוט. זה מביא אותנו לסעיף השני שחייבים לשנות לאלתר:



ב. כדי שסרט יוכל להתמודד על פרס אופיר עליו להיות מופץ מסחרית בבתי קולנוע בין ספטמבר לספטמבר. יהיה עליהם לקבוע מה זה אומר "מופץ". לא, הקרנות ספורדיות סינמטקיות לא נחשב. זה יגרום לכך שכמעט אף סרט תיעודי ממילא לא יהיה כשיר להתחרות, אם הוא לא "המדריך למהפכה" או "ארץ מבראשית" או "בגלל המלחמה ההיא". ואולי זה ידרבן מפיצים להפיץ סרטי תעודה בולטים. אגב, זה ינטרל בכל שנה בערך ארבעה סרטים עלילתיים שהקרנות האקדמיה הן ההקרנות הפומביות הראשונות והאחרונות שלהם. וזה גם יעשה חיבור בין יציאת סרט לשנת ההתמודדות שלו. קחו למשל את "בין השמשות" של אלון זינגמן, סרט מקסים ויפה ועשוי היטב שראיתי בחיפה ושזכה שם בפרס סרט הבכורה. אם הסרט הזה יעלה באיזור ינואר ואילך, לא היה יותר הגיוני שהוא יתחרה על פרס אופיר בשנה הבאה, בשלב שמישהו ראה אותו ושמע עליו? הסרט הזה פוספס לגמרי בפרסי אופיר האחרונים ולא באשמתו. הוא לא היה צריך להתחרות השנה.



אני אופטימי לגבי שינוי התקנון של הסעיף הזה כי מי שבעשור האחרון התנגד נחרצות לשינוי הזה היה רוזנבאום עצמו, שחזר וטען שמטרת הפרס הוא לעודד את הסרט הזוכה, שייצא אחרי חלוקת הפרס. המחשבה הזאת מרסקת עכשיו לפחות ארבעה סרטים על טרשי הקופות, כי כולם חושבים שכל מי שיוצא למסכים אחרי פרסי אופיר זוכה בזהב. והנה מתברר שלא. והעידוד הזה היה נכון לימים שבהם הופקו בישראל חמישה סרטים בלבד והיה צריך לדאוג שלפחות אחד יצליח. במצב בו מופקים 20 סרטים, עידודו של סרט אחד משמעו חיסולם של 19 סרטים אחרים. זה לא הגיוני. ובעיקר: זה משאיר את הקהל מחוץ לטקס. וגם את הזכיינים. אם הפרס מחולק בין סרטים שכבר הוקרנו לקהל, יהיה קצת יותר מתח בציבור סביב הפרס והטקס (ואפשר להוסיף קטגוריה של "חביב הקהל"). זה הכי הגיוני לקיים את הטקס בין סרטים שכבר הופצו ולא בין סרטים שאמורים להתחייב על כך שהם יופצו ובפועל יוצא שלפחות חמישית מהם יוצאים שקרנים כשאחרי שלא זכו כלום בטקס הם נעלמים לבלי שוב.



אבל חברי אקדמיה, זה דחוף. שלחו מיילים להנהלה להבהיר להם שהתקנון דורש שינוי מיידי, כדי שייכנס לתוקף כבר השנה. יש עוד המון שינויים שכדאי לעשות, חלקם שנויים במחלוקת ודורשים לא מעט מחשבה, עיון וויכוח (כמו למשל הפיצול בין פרס הסרט ובין נציגות ישראל לאוסקרים. נושא שמפצל את האקדמיה די לחצי, כשכל צד משוכנע לחלוטין שהוא צודק). אחרת שנה הבאה תהיה שידור חוזר לגמרי של השנה. ואין לי כוח לעוד סבב של פוסטים משאול דישי שיטען ש"ארץ בראשית" שיבש את סטטיסטיקת הפרס בגלל שהוא היה מועמד לפרס העריכה ומשום כך גזל את מקומו של סרט עלילתי.

Categories: בשוטף

02 נובמבר 2010 | 21:06 ~ 19 Comments | תגובות פייסבוק

אפעס

נובמבר הגיע! היי היי! עונת האוסקרים ממש מעבר לפינה. אתם יודעים לאיזו עונה אני מתכוון, זאת שבערך בינואר יתחילו לצוץ פה טוקבקים של קוראים שאינם קבועים שיזעקו "אולי די כבר עם האוסקר הזה!". העונה הזאת. ואיך אני יודע שהאוסקרים מתקרבים? כי הנה מתחילים הקמפיינים השיווקיים של האולפנים. סקרינרים ראשונים כבר בידיי (שלום לך "אנימל קינגדום") והנה אתר האינטרנט הראשון של אולפן לקידום סרטיו לחברי האקדמיה ולחברי האיגודים והאגודות המצביעים על פרסי סוף השנה: דיסני. הם דוחפים לפרסים ששה סרטים: "צעצוע של סיפור 3 " (שסיכוייו להיכלל בקטגוריות הסרט הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר גדולים למדי), "אליס בארץ הפלאות", "טרון: המורשת" (הזוכה הכנראה ודאי באוסקרי האפקטים), "פלונטר" (מועמדות לסרט האנימציה?), "Secreteriat" (סרט מרוצי סוסים מעורר השראה שהאולפן קיווה להפוך למעין "סיביסקיט" פוגש את "הזדמנות שניה", אבל נתוני הקופה הנמוכים חיסלו את סיכויי האוסקר של הסרט הזה. ובינינו, נראה לי שגם חיסלו את סיכוייו של הסרט להגיע לבתי הקולנוע בארץ) ו"לילה ויום" (מועמדות לסרט אנימציה קצר מובטחת). לכל סרט יש קטע מוזיקלי או שיר להאזנה מהפסקול. וגם שני צ'ופרים אהובים עלי מאוד: התסריט הנפלא של מייקל ארנדט ל"צעצוע של סיפור 3" והתסריט הלא כל כך נפלא של לינדה וולברטון ל"אליס בארץ הפלאות", שניהם להורדה.


================


והנה עוד צ'ופר: שבוע לפני עליית תוכנית האירוח החדשה שלו, משחרר קונן אובריאן טיזר לאינטרנט – תוכנית אפס. הוא דוחס לארבע דקות את מה שהוא מכנה "תוכנית האירוח הכי מהירה בעולם" (בשוט אחד! זוז הצידה פול תומס אנדרסון!). אגב, לא הייתי מתנגד להעלה יומית של תוכניתו המלאה ליו-טיוב – אסבול את כל הפרסומות לדיאט קולה שצריך כדי להצדיק מהלך כזה כלכלית – ורק שגם מנויי יס יוכלו לצפות בתוכנית.




Categories: בשוטף

02 נובמבר 2010 | 09:30 ~ 34 Comments | תגובות פייסבוק

בלעדי: תמונות מתוך "כלבת"

הפוסט עודכן ותוקן.


"כלבת", סרטם של נבות פפושדו ואהרון קשלס, יגיע למסכים בעוד חודש בדיוק: ב-1 בדצמבר, ויתהדר בתואר "סרט האימה הישראלי הראשון". האמת, אין לי מושג למה לצפות. האם זה באמת יהיה מפחיד? מגעיל? טראשי? גריינדהאוסי? מודע לעצמו? קומי? זה יהיה יותר "צעקה" או יותר "הבית האחרון משמאל"? מה שכן, הפרויקט הזה מסקרן מאוד, מתוך תקווה שהוא אולי יפתח עידן חדש לסוג חדש של קולנוע בישראל.


ומכיוון ש"כלבת" הוא סרט שאחד משני במאיו הוא מבקר קולנוע, ומכיוון שכל מבקרי הקולנוע כמו אחים הם זה לזה, נפל לידיי מקבץ ראשון ומעורר סקרנות של תמונות סטילס מתוך הסרט עצמו (לא מהסט, מהסרט ממש). שזו פעם ראשונה שאנחנו למעשה רואים איך הסרט הזה נראה (לחצו על התמונות להגדלה):




1


2


"כלבת", סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו


"כלבת", סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו


(עדכון: למרות שחיבבתי את המראה המאוד צבעוני והקונטרסטי של התמונות המקוריות שהגיעו אלי, מתברר שהיתה בעיה בצבעים. אלה התמונות בגרסתן המתוקנת).


העלילה: חבורת טניסאים בורחת ממשהו קטלני. השחקנים: הנרי דוד, עופר שכטר, רן דנקר, ליאור אשכנזי, אניה בוקשטיין, מנשה נוי, ועוד. הפייסבוק.



רק דבר אחד מטריד אותי: הרעיון לצאת בדצמבר, ללא פסטיבלים ועם הבטחה לסרט ז'אנרי תקדימי? זה עושה לי דז'ה וו ל"קירות" מלפני שנה בדיוק. ושם זה לא ממש עבד מבחינת היענות הקהל. האם זה יעבוד יותר טוב ל"כלבת"?


עדכון: ובכן, מתברר שציניות לא תמיד במקומה. עזבו את זכרונות "קירות", העובדה ששני הסרטים הופצו בדצמבר מקרית לחלוטין. "כלבת" סיים את המיקס לפני שבועות בודדים וההפקה רצה כדי להגיע בזמן לבתי הקולנוע למועד הקרוב ביותר של חופשת בית ספר, שזה יוצא חנוכה בדצמבר, שכן כל השיווק יהיה מכוון לבני הנוער חובבי סרטי האימה שיהיו בחופשה.

Categories: בשוטף

01 נובמבר 2010 | 21:31 ~ 17 Comments | תגובות פייסבוק

לוכדי תנועה

 

האמת, אני קצת מקנא בעורכי "אמפייר". נראה שיש להם קו ישיר לסטיבן ספילברג. לפני כשנה הוא היה העורך-האורח לאחד הגיליונות החגיגיים שלהם, ועכשיו הוא משוחח עם העיתון הבריטי ומעניק להם (כלומר, היחצן שלו) שתי תמונות סטילס ראשונות מתוך "טין טין", שייצא בעולם בעוד שנה (באתר של "אמפייר" כתוב שזה יקרה באוקטובר 2011, לדעתי הסרט כבר זז לדצמבר). אחת מהן לעיל. "טין טין" הוא פרויקט האנימציה/לכידת תמונה/תלת מימד של ספילברג ופיטר ג'קסון. ג'יימי בל הוא טין טין. אנדי סרקיס הוא קפטן הדוק, וסיימון פג וניק פרוסט הם התומפסון טווינז.

 

==============

 

האמת, בתור לקוח יס אני קצת מבואס מזה שתוכנית האירוח החדשה של קונן אובריאן תשודר בהוט (בערוץ קומדי סנטרל החדש שלהם). מה לעשות?

 

================

 

דיוויד פולנד העלה לאתרו וידיאו בן 9 דקות בו הוא שוחח בקצרה עם ג'ורג' היקנלופר בפסטיבל טורונטו האחרון, לפני כחודש וחצי, על סרטו החדש "קזינו ג'ק" (עם קווין ספייסי). כך נראה אדם חודש וחצי לפני התקף לב קטלני.

 

 

================

 

עכשיו ש"מצ'טה" נגנז סופית, אין לי שום תזמון טוב או תירוץ טוב להעלות את הדיון הזה שהתנהל באינטרנט לפני כחודש: סצינת הסמי-עירום של ג'סיקה אלבה בסרט היא בעצם זיוף פוטושופ. אלבה, שנשבעה שלעולם לא תופיע בעירום, צולמה במקלחת עם תחתונים וחזיה ורוברט רודריגז ושות' הסירו אותם בחדר העריכה. המחשב, מתברר, הוא כפילת הגוף של ימינו. הדיווח מה"דיילי מייל" ממחיש בתמונות איך נעשה האפקט המיוחד הזה, שיגרום לנערים לרייר על פיקסלים מסיליקון.

Categories: בשוטף

01 נובמבר 2010 | 12:22 ~ 39 Comments | תגובות פייסבוק

שבת אחת, שני נאומים

שתי עצרות המוניות התקיימו בשבת האחרונה. האחת בתל אביב, במלאת 15 שנה לרצח רבין. השניה בוושינגטון, תחת הכותרת "להחזיר את השפיות (או את הפחד)". העצרת בוושינגטון אורגנה על ידי ערוץ קומדי סנטרל ובראשה עמדו ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר, כקונטרה לעצרת שאירגן איש התקשורת הימני גלן בק לפני כמה שבועות, וצמחיתה של מפלגת "מסיבת התה", שרואה באובמה את השטן וקוראת לאמריקה לערוך גירוש שדים של כל הליברלים האלה. שתי העצרות יצאו מנקודת מוצא אידיאולוגית דומה: המדינה שלנו נוטה יותר ויותר ימינה, מאבדת יותר ויותר משפיותה, ואנחנו – האנשים השפויים שרוצים שלום ושיוויון – מרגישים יותר ויותר מאוימים. הנה שני הנאומים הבולטים משני האירועים. באופן משונה, שני הנאומים נמסרו על ידי אנשים שהמומחיות שלהם היא סאטירה, ולא פוליטיקה, ודווקא הם ניצלו את הבמה כדי לדבר מהלב. אבל שימו לאיזה הבדל בגישה בין הנואמים.


זה הנאום של יאיר גרבוז, שדיבר בכיכר רבין במוצאי שבת. גרבוז מיואש. הוא מיואש מהדור שלו ומהדור ששולט במדינה כרגע, הוא לא רואה שום תקווה למדינה הזאת, אלא אם הצעירים יתגייסו לתקן אותה. גרבוז נאם נאום מיואש ופסימי.


ומולו: ג'ון סטיוארט. שאומר, תכל'ס, דברים דומים מאוד. אבל סטיוארט הוא אופטימי. ולמה הוא אופטימי? כי הוא יודע להסתכל על בני האדם, בשעה שגרבוז מסתכל אך ורק על המנהיגות ועל שיקופה של המדינה בתקשורת. גרבוז מביט בהשתקפות ורואה כמה רע. סטיוארט מביט בפרטי, באנשים, ורואה שהכל בסדר.


יהיו שיגידו שגרבוז קורא לפעולה וממריץ את שומעיו, בשעה שסטיוארט מנחם, ולפיכך מרדים את ההמונים ומשאיר את הכוח בידי המיעוט השליט, שעושה במדינה כברצונו, מבלי להתחשב במגוון הדעות של הציבור. אבל אני חושב אחרת: אני חושב שתקווה היא סם המרץ הכי אפקטיבי, וייאוש הוא דווקא סם הרדמה. גם גרבוז וגם סטיוארט הם רטוריקנים מעולים. וסאטיריקנים משובחים. אבל שני הנאומים האלה, שנאמרו באותה שעה (בערך) וכמעט באותן נסיבות, הן המחשה מצוינת – מעל לכל – ללמה אני מעדיף, כמעט תמיד, את הקולנוע האמריקאי מלא ההשראה והתקווה של פרנק קפרה על פני הקולנוע הישראלי הציני והמיואש. הנה ג'ון סטיוארט, מסכם את עצרת ההמונים משבת, עצרת שהתחילה כבדיחה, המשיכה כמחאה אמיתית נגד התגברות הימין השמרני באמריקה, ונגמרה בחיבוק:




Categories: בשוטף

31 אוקטובר 2010 | 23:28 ~ 43 Comments | תגובות פייסבוק

קולנוע תל אביב: הסוף

ברגעים אלה עולים בולדוזרים על הבניין של קולנוע תל אביב ברחוב פינסקר ומפרקים אותו לאבק. בית הקולנוע הענק שהוקם ב-1957, מגיע הערב אל הפייד אאוט שלו. יניב אידלשטיין, שגר ממול לסצינת החורבן הקולנועית הזאת, שיגר תמונות:


לפני, היום אחרי הצהריים:


telavivcinema-before



וככה זה נראה כמה שעות אחר כך, בסביבות 22:00:


telavivcinema-after
(לחצו להגדלה) צילום: יניב אידלשטיין


בספרו הנהדר על תולדות בתי הקולנוע בישראל, "מקרינים כוח", מביא דוד שליט ציטוט מדף המידע שחולק לבאי קולנוע תל אביב בערב הפתיחה שלו ב-1957: "בני תל אביב, הנני בית הקולנוע החדש שלכם, קיומי יוקדש להנאתכם. אעביר לפני עיניכם סרטים בממדים חדשים – סינמסקופ – ובאוזניכם אשמיע את צליל הפלא המשוכלל של High Fidelity. הנני מקדיש את עצמי לכם ולציבור כולו, שהנני עומד לשרת. כולי מסור לסרט המשובח".


בית הקולנוע נבנה על ידי אולפני פוקס המאה ה-20 – ברגע נדיר וחמקמק שבו לאולפן סרטים הוליוודי היתה נוכחות פיזית בישראל ולא על ידי סוכנים מקומיים – ומשאביהם הרבים עזרו להקים את מה שנחשב אז לקולנוע הגדול והמפואר בישראל: 2,000 מקומות ישיבה, מערכת שמע בת 28 רמקולים (שליט כותב שזו היתה מערכת סטריאופונית, אבל אני די בטוח שהסטריאו לא נכנס לקולנוע לפני שנות הששים), מערכת מיזוג אוויר לקיץ ולחורף, סגל סדרנים בלבוש אחיד, קפה בר בלובי, תאי טלפון ציבוריים ויציאות לחדרי מלתחה ואיפור. ב-1958, מעדכן שליט, מנתה אוכלוסיית ישראל 1.8 מיליון תושבים, ולהם 191 קולנועים. 450 סרטים הופצו באותה שנה בבתי הקולנוע (450! בשנים האחרונות זה עומד על חצי מזה) ונמכרו 31 מיליון כרטיסים (31 מיליון! השנה, שתהיה שנה משובחת, זה יסתכם בלא יותר מ-10-11 מיליון כרטיסים. אם כי צריך לזכור שבאותן שנים לא היתה טלוויזיה בישראל). נקודת השיא תגיע ב-1966, אז נמכרו 50.7 מיליון כרטיסים במדינה שהיו בה 2.6 מיליון תושבים. מאז, המספר נמצא בירידה מתמדת.


אולפני פוקס כבר מזמן לא בעלי הבית של קולנוע תל אביב. בשנות השבעים הוא עבר לידי גולן-גלובוס. הזכרונות שלי ממנו מתחילים רק משנות השמונים, כשהייתי מגיע עם אבא שלי לבית הקולנוע בערך פעם בשנה בריטואל הקבוע שלנו, לראות את הסרט החדש של ג'יימס בונד. בתחילת שנות התשעים ביטלו למעשה את האולם התחתון והשאירו רק את היציע פתוח. מערכת הסאונד שהיתה כה מפוארת פעם, כבר התיישנה והמרחק בין הרמקולים שמאחורי המסך ובין היציע הבר התבטא בעמימות הצליל והד ודיליי. בחצי השני של הניינטיז ניסו לפצל אותו לשלושה אולמות (באחד מהם ראיתי ב-1995 את "פורסט גאמפ"). הפיצול היה זוועתי ודי מגוחך: האולמות הקטנים מוקמו למטה והופרדו משאר העולם בקירות גבס דקים שלא בודדו בכלל את הסאונד. וקומת היציע נשארה כשהייתה, אלא שכדי לצפות בסרט על המסך הענק היה צריך להביט אל מעבר לאולמות שמוקמו בקומה מתחת, כשתקרות הגבס מחזירות את אור המקרנה שמעליהן. רעיון גרוע שלא החזיק מעמד יותר מדי זמן. ואז הוא נסגר. משרדי ג.ג נשארו שם שנים אחר כך, כמו גם מחסן הסרטים שלהם, למרות שהקולנוע כבר לא עבד. בשנים האחרונות הוא נותר פיל נדל"ני נטוש. המבנה נמכר כבר מזמן והיה תקוע בסבך ביורוקרטי של תכנון ואישרורים. כל כמה שנים הוכרז שיוקם שם פרויקט נדל"ני מפלצתי אחר. כולם טורפדו. וככה בהדרגה, כל בתי הקולנוע של ג.ג בתל אביב נסגרו: שחף, בן יהודה, אורלי, תל אביב, הוד ובאחרונה – עזריאלי.


אני נזכר בסרטים שראיתי שם. "ראיון עם ערפד", למשל. רון מיברג ישב לידי. הוא סבל מכל רגע, אני התמוגגתי. הייתי אז ב"מעריב". אני זוכר שדבורית שרגל תמיד התלוננה שמערכת המיזוג ב"תל אביב" הכי קטלנית והיא היתה מגיעה להקרנות שם עם מעיל עבה. אני זוכר שלפני ההקרנה של "הצעה מגונה" של אדריאן ליין נכנס יורם גלובוס לאולם ובישר שכתב הקולנוע הוותיק והמיתווגי של "להיטון", ג. עיטור, הלך לעולמו, וביקש שנכבד אותו בדקת דומיה לפני הקרנת הסרט. מנסה לדלות עוד זכרונות. יש לכם?


Categories: בשוטף

31 אוקטובר 2010 | 10:33 ~ 14 Comments | תגובות פייסבוק

"הדקדוק הפנימי" זכה בטוקיו

פששש… היפנים ממש אוהבים את ניר ברגמן. שמונה שנים אחרי שזכה בפרס הראשי בפסטיבל טוקיו, ברגמן עשה את זה הלילה שוב, כשגם "הדקדוק הפנימי" שלו זכה באותו פרס (פרס בו זכה גם "ביקור התזמורת"). ניל ג'ורדן עמד בראש חבר השופטים, ונראה שיהודים ושואה הלכו חזק בקרב השופטים. בפרס הבימוי ובפרס הקהל זכה הסרט הצרפתי "המפתח של שרה" של ז'יל פאקה-ברנר, עם קריסטין סקוט תומס, העוסק בגירוש יהודי צרפת בימי מלחמת העולם השנייה (ממש כמו "נקודת איסוף").


נכון ליום חמישי, צפו ב"הדקדוק הפנימי" בארץ 46,000 צופים. נתונים על סוף השבוע האחרון יתקבלו מאוחר יותר. הנה תמלול מסיבת העתונאים שהתקיימה בפסטיבל עם ברגמן ואורלי זילברשץ.



Categories: בשוטף

31 אוקטובר 2010 | 09:00 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

גת טו גו

מישהו יודע מה קורה בקולנוע גת? כבר חודשים שלא עלה שם סרט בבכורה. כל הסרטים שהוצגו בו פחות או יותר מאז "אליס בארץ הפלאות" – מ"Red" שמציג עכשיו, דרך "לאכול, לאהוב, להתפלל", "אהבה בהחלפה", צעצוע של סיפור 3 " ועוד כמה בדרך – עלו בגת כמה שבועות אחרי שיצאו בבתי קולנוע אחרים. זה עושה לי פלאשבק לשנות השמונים. לפני שהתחילו עם הדבר זה שנקרא "הפצה רחבה" (בישראל זה אומר 20-30 עותקים שמופצים בכל הארץ בו בזמן, באמריקה זה אומר 3,000-4,000 עותקים) הנוהל היה שמביאים 2-3 עותקים, שמים אותם בערים הגדולות וכשהסרט "מפסיק לעבוד" בבית הקולנוע מתחילים להוציא אותו למסע הופעות בפיפריה. כמי שגדל בפריפריה כזאת – ראשון לציון – אני יודע מה זה לחכות שבועות, ולפעמים חודשים, עד שיגיע עותק של סרט כל הדרך (16 ק"מ) מתל אביב לראשון. וזה בא עם מחיר: אני זוכר של"קצין וג'נטלמן", שכנראה היה שלאגר ענק בתל אביב, היינו צריכים לחכות חודשים, כשכל מה שהיה לנו זה את הבקרוב שכבר נשחק מרוב הקרנות. ומצד שני, סרטים שידענו שעלו, וכנראה נכשלו, הבנו שברגע שהבקרוב שלהם נעלם ממסך זה אומר שבעל בית הקולנוע התחרט והחליט לא להביא את הסרט הזה לפרבר שלנו. גם בימיי האמריקאים, בסבנטיז, היה סידור דומה: הבכורות שמורות לבתי הקולנוע של הדאון-טאון, ובתי הקולנוע בפרברים מקבלים את העותקים רק כמה שבועות אחר כך (ובתמורה, מחיר הכרטיס נמוך יותר, גם כי העותק משומש וגם כי הסרטים הלא-טריים מגיעים לשם). בתי הקולנוע האלה נקראים Second Run. אולמות לסיבוב שני. ופתאום גת, שאמור להיות היהלום בכתר של בתי הקולנוע בתל אביב, זוכה ליחס כזה?


יש שני הסברים אפשריים. האחד, רשת תיאטראות ישראל מנסה למקד את תשומת ליבנו לעובדה שרב חן בככר דיזנגוף שופץ (ושופץ היטב) והם מונעים מגת להתחרות בו בבכורות. הסרטים החדשים משוגרים קודם כל לרב חן, ורק בסיבוב השני לגת (ומשם אקספרס לגיהנום: לאופרה). הסבר שני: ייתכן וגם "לאכול, להתפלל, לאהוב" וגם "Red" הפכו להצלחות גדולות ממה שמפיציהם ציפו, והם משתמשים בגת דווקא כדי להוסיף עותקים ולהרחיב את ההפצה (מישהו כמו איתן, שסופ כל סופ"ש את כמות העותקים של כל סרט, יוכל לעדכן אותנו אם אכן ההפצות התרחבו, או שרק שונעו עותקים מקולנוע אחד לשני).


כך או כך, זה יוצר אצלי תחושה שהמעמד של גת נפגע, כי קולנוע שלא מציג סרטים בבכורה הוא קצת קולנוע של אלטע-זאכן. ונדמה לי שמגיע לו יחס טיפה יותר טוב מזה.



=============


רגע רגע, מה אני שומע? שא.ד מטלון בסוף כן יוציאו את "מצ'טה" ב-11.11?

Categories: בשוטף

31 אוקטובר 2010 | 00:15 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

מוות במאפליה

זו כותרת די משונה ועצובה ואני מניח שנקבל עוד פרטים בהמשך, אבל זה מה שיש כרגע: ג'ורג' היקנלופר, הבמאי של אחד מסרטי התעודה הטובים ביותר על עשיית סרטים, "לבבות המאפליה" (המספר את הסיפור הלא יאמן מאחורי הפקת "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה) נמצא מת הערב. הוא היה בן 47 בלבד. כרגע אני לא מוצא שום דיווח שיסביר מה היתה סיבת המוות.


היקנלופר היה במאי שזיגזג בין תעודה לסרטי עלילה. מצד אחד ביים את סרט התעודה המוזיקלי "ראש העיר של שדרות סאנסט" ומצד שני את הסרט העלילתי "פאקטורי גירל", ועוד. בפסטיבל טורונטו האחרון הוא הציג את סרטו החדש, "קזינו ג'ק", בו מגלם קווין ספייסי את הלוביסט ג'ק אברמוף. היקנלופר מת בדנבר, קולורדו, שם היה אמור להציג את סרטו במסגרת פסטיבל הקולנוע המקומי. בן דודו, ג'ון היקנלופר, הוא ראש עיריית דנבר.


"לבבות המאפליה" הוא סרט חובה לכל מי שמתעניין בקולנוע. זה, לצד "נטל החלומות" (על הפקת "פיצקרלדו" של ורנר הרצוג), הם תיעודים מופלאים של טירוף מוחלט כמרכיב הכרחי להפקת סרט. היקנלופר ביים וערך את הסרט ב-1991 מתוך חומרים שצילמה אלינור קופולה (אשתו של פרנסיס) בזמן צילומי הסרט, 12 שנה קודם. השניים היו מאז במאבק סביב הקרדיט על מי באמת ביים את הסרט, זו שצילמה או זה שערך. בעולם האינטרנטי, היקנלופר היה מגיב לעיתים קרובות למדי, בשמו האמיתי, בבלוג של ג'פרי וולס (השניים היו מיודדים). בדיון שהתקיים לפני כמה חודשים סביב שאלת קרדיט הבימוי של "לבבות המאפליה", הוא הגיב לא מעט.

Categories: בשוטף

29 אוקטובר 2010 | 13:07 ~ 29 Comments | תגובות פייסבוק

"המדריך למהפכה", ביקורת

tzabari_inbar

סקוטרמן וקיק-סטנד



אתמול היה D-Day. כלומר, דורון דיי. "מחוברים", הסדרה שביים דורון צברי, הגיעה לסיומה (אחרי שאת פרק הסיום סיימו צברי ושות' לערוך באותו בוקר), ודקות אחר כך עלה בבתי הקולנוע סרטו של צברי, "המדריך למהפכה", אחד הסרטים הקצביים, השנונים, המהנים והמדרבנים שנראו באחרונה בקולנוע הישראלי. הסרט הזה הוא, בראש ובראשונה, פשוט הנאה צרופה. אחר כך, הוא גם חכם ובעל עומק. שבע שנים עבדו צברי ואורי ענבר (החתום על הפקה), שבע שנים שבהם עולמות התהפכו. ענבר פרש מקולנוע והחליט להצטרף למשרד עורכי הדין של אביו, וצברי עבר תהפוכות קריירה מרשימות למדי: מבמאי הקולנוע הכי נפיץ בארץ (סרטיו "האח של דריקס", "הבחור של שולי" ו"בית שאן סרט מלחמה" – אותם ביים עם שותפים) היו פצצות אנרגיה ורגש. אבל נדמה שאת העשור האחרון הוא עשה בגלות מקולנוע, תחילה כאקטיביסט של איגודי היוצרים, ובהמשך כ… כמי שאיכשהו נעלם מהאופק הקולנועי שלנו. "מחוברות" ו"מחוברים" החזירו את צברי הנפץ, "המדריך למהפכה" – שמערבב כל ז'אנר קולנועי אפשרי, וכל סגנון צילום אפשרי (מהליטוש הסופר-דופר מוקפפד ומואר של דוד גורפינקל, ועד צילומי הדוקו-אקטיביזם המגורענים והרועדים של הצוות הדוקומנטרי של הסרט) – מחזיר את צברי הקולנוען. מה שמדהים הוא שלמעשה "המדריך למהפכה" הוא סרט הקולנוע האמיתי הראשון של צברי. מצד שני, נדמה לי שצברי לימד אותנו שגודל המסך אינו עדות לפורמט היצירה: "בית שאן", "דריקס" ו"שולי" הם סרטי קולנוע מופלאים, שרק בגלל עניינים טכניים מעולם לא הוקרנו בקולנוע. ובאותה נשימה: "המדריך למהפכה" הוא סרט קולנוע על טלוויזיה.


בקיצור, "המדריך למהפכה" – אחלה סרט. לרגעים, מבריק ממש. ועכשיו, באריכות:



הרשת הבלתי חברתית

"המדריך למהפכה" אינו תחקיר על תחלואי רשות השידור, הוא צילום רנטגן על הדבר הזה שנקרא תשוקה וקולנוע, שטס במהירות 200 קמ"ש. חוץ מהיותו פוקח עיניים, זה גם הסרט הישראלי הקצבי והמהנה ביותר כרגע בקולנוע

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.10.2010

 

 

אז על מה "המדריך למהפכה"? כל מי שיכתוב תקציר על הסרט שיתחיל במילים "'המדריך למהפכה' הוא סרט על מאבקו של דורון צברי ברשות השידור" מיד אחשוד בו. כי למרות שאכן חלקים נרחבים ממנו עוסקים במאבקו של דורון צברי ברשות השידור, לא על זה הסרט. כי בשביל מאבק של אדם בגוף ציבורי ענק ומסואב, לא צריך סרט. מקסימום כתבה בטלוויזיה או בעיתון. אבל סרט? זה כמו להגיד ש"בית שאן, סרט מלחמה" של אותו דורון צברי (יחד עם רינו צרור) הוא סרט על כדורגל. זה לא רק מאוד קצר רואי, זה לא רק עושה עוול לסרט, זה בעיקר מעיד משהו מדאיג על כושר האבחנה של הצופה. כי "המדריך למהפכה" אמנם עוסק, באופן חיצוני, במאבק דון-קישוטי בין קולנוען ובין גוף ציבורי שאמור להעסיק קולנוענים כשלמעשה יש בו רק ריקבון ושחיתות, אבל כשאנחנו נדרשים לשאלה "על מה הסרט" התשובה עמוקה ומורכבת הרבה יותר. כי "רשות השידור" בסרט היא רק מטאפורה, בדיוק כמו שהפועל בית שאן היתה רק מטאפורה. היא מטאפורה שלא מתקיימת מחוץ לגבולות הסרט (ולראייה גם הפועל בית שאן, ממש כמו רשות השידור, לא זכתה להישגים מרגע שמצלמות הקולנוע כבו, העריכה הסתיימה והסרט הוצג).

 

לא. "המדריך למהפכה" הוא סרט על קולנוע. למעשה, זה סרט המציג את הקולנוע כסוג של דת. דורון צברי, המופיע בסרט בתור עצמו, חולם מילדות לשנות את העולם, והוא תוהה מה האמצעי הכי טוב לעשות את זה. הא מתלבט בין פוליטיקה ובין קולנוע, ובוחר בקולנוע. מאותו רגע, הוא כאילו בחר בחיים של עוני, תסכול ובידוד. מי שרוצה לעשות אמנות אמיתית, הוא מבין בהדרגה, צריך לחיות חיים של נזיר. למות באוהלו של קולנוע, להקריב את כל מענמי החיים כדי להתמסר לאורח החיים שבו הוא בחר, ולהיות עז כנמר מול אלה – מציגי הסטרא אחרא – שמנסים ללא הרף להדיח אותו מהדרך שבה בחר, תוך שימוש בנימוקים רציונליים על היעדר התכלית, או האופק הכלכלי או המעשי, באורח חיים כזה. אחד אחד, האנשים סביבו נוטשים אותו. וכמו בדת, גם קולנוע מחייב את העוסקים בו למבחני אמונה תקופתיים: האם ברגעים הקשים תקום ותעזוב, או תידבוק באורח החיים שבחרת בעצמך, מתוך אמונה שלבסוף הכל יהיה לטובה? במילים אחרות, מלחמתו של צברי ברשות השידור היא בכלל לא מרכז הסרט, אלא המחיר שהוא נדרש לשלם כשהוא עסוק כולו במלחמה הסיזיפית הזאת. מלחמה שהיא, בפועל, נפשית ורוחנית. כי כשצברי מתפרק, זה לא התפרקות כלכלית, אלא רגשית. הוא הופך לנביא זעם ששומע בעיקר את קול עצמו, ובלבל בין אמצעי ובין מטרה. קורה תמיד.

 

הלב הרגשי והמצפוני של הסרט נמצא בשני הצירים האנושיים שצברי מנהל בסרט: האחד, עם אמו; השני, עם שותפו להפקת הסרט, אורי ענבר. שניהם כמו מאיצים בצברי לנטוש את דרכו ואת דבקותו, ולמצוא לעצמו חיים מסודרים יותר. "יש לנו את היכולת הכלכלית של ילדים בגיל הבר מצווה", מסביר ענבר לצברי את ההחלטה שלו לפרוש מעסקי הקולנוע וללכת ללמוד משפטים. מהלך שאם צברי היה עושה, היה משמח מאוד את אמו. נדמה, אם כך, שכולם עומדים בדרכו להגשים את חלומו של צברי להיות במאי שמשנה את העולם, כשבמקום הרומח של דון קישוט הוא חמוש במצלמה, ובמקום רוזיננטה, סוסתו של דון קישוט, הוא רכוב על הטוסטוס שלו.

 

לפני כמה שבועות עלה לדיון ויכוח סביב התיוג הז'אנרי של "המדריך למהפכה". אם הסרט תיעודי או לא. הוויכוח הזה תמיד מדאיג ומאיים אותי כי הוא במידה מסוימת חושף את אחיזת העיניים שמאחורי הקסם הזה שנקרא קולנוע (בקולנוע, כדי לספר את האמת, צריך לדעת לשקר). הוויכוח התעורר כשצברי העדיף להתחרות עם סרטו בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר" ולא להסתפק בגטו של סרטי התעודה. דבר שהצליח לעצבן כמה מעמיתיו. כשאני רואה את צברי, שבחלקים גדולים מהסרט לבוש תמיד פריט לבוש בצבע אדום בוהק, דמיינתי לעצמי שהוא בעצם מגלם את המטלית האדומה שמנופפים מול השור בזירת מלחמת השוורים. השור, בדימוי הזה, היה אמור להיות יוסף בראל, מנכ"ל רשות השידור שצברי שם לעצמו כמטרה להדיחו. ומתברר שצברי, שמצליח לנער כהוגן כל ממסד שהוא נכנס לתוכו – ממערכות עיתונים ועד לאיגודים מקצועיים – ממשיך לתפקד כבד האדום גם מול עמיתיו שצופים בסרט. אני, בנאיביות שלי, חשבתי שבתחרות הקריטריון צריך להיות שהסרטים הטובים מועדפים על פני הסרטים הפחות טובים, ואכן כך היה לבסוף ("המדריך למהפכה" היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר – ובצדק – הוא בוודאי אחד חמשת הסרטים הטובים של השנה, וזכה לבסוף בפרסים על העריכה ועל המוזיקה). אבל במהלך הוויכוחים נשאלה השאלה עד כמה מהסרט הוא תיעודי וכמה ממנו עלילתי/בדיוני.

 

אם תשאלו אותי, הז'אנר שבו עובד צברי הוא לא "עלילתי" או "תיעודי" אלא בז'אנר ה"הכל הולך". כמו לוחם שמתחיל לזרוק כל מה שבא ליד ברגע שנגמרת לו התחמושת, כך גם הסרט מטיח בנו כל מה שקיים בארסנל הקולנוע: תיעודי אמיתי של אירועים שקרו, שיחזור מבוים של אירועים שכנראה קרו, בימוי של אירועים שכנראה לא קרו, עירבוב של צירי הזמן ליצירת הידוק ומתח דרמטי, שכתוב מסוים של ההיסטוריה, אנימציה, וידיאו-קליפים. אני מניח שככל שאתם קרובים ליותר לאירועים – כלומר, אם אתם יוצרי קולנוע שהיו חלק מהמאבק של צברי, או עיתונאי תקשורת המכסים את התחום – תצליחו לזהות כמה וכמה רגעים שבהם צברי משכתב את המציאות, או לוקח לעצמו קרדיט לאירועים שהיו מעורבים בו עוד אנשים. אבל עבור כל מי שאנו חלק מהקבוצה הנ"ל השאלה תישאר עמומה: מה בסרט אמיתי ומה מומחז. הוא נראה כמו סרט תיעודי, ומרגיש אמיתי לגמרי. אז איפה שם מסתתרים שקרים? זו אגב, שאלה שחובה לשאול בכל סרט – תיעודי או עלילתי – שתמיד מחפשים מקום לאזן בין אמת ובין בדיון מוגזם ומופרך לצרכי דרמה, צברי פשוט מציף את השאלות האלה. אבל יוסף בראל, בסרטו, הוא לא באמת יוסף בראל. כמו שמנחם בגין היה קופידון של דני שטג ב"הבחור של שולי" ואלי דריקס היה המוזה של טל פרידמן ב"האח של דריקס", כך יוסף בראל הוא המגאפין שמריץ את צברי למלחמה, עד שהוא מגלה שהוא לא נלחם בתחנות טלוויזיה אלא בטחנות רוח.

 

מבחינה סגנונית, "המדריך למהפכה" נראה קרוב ברוחו לסרטיו של מייקל מור – היוצר התיעודי ששם את עצמו בחזית והוא מסתער על הממסד במה שנראה כמו משימת התאבדות. אבל האמת, שבעיניי "המדריך למהפכה" דווקא דומה יותר לסרט כמו "יומנו של נני מורטי" – יתכן וזה דימוי הבמאי על הטוסטוס שהקפיץ לי את האסוציאציה הזאת, אבל כמו בסרטיו האישיים והחושפניים של נני מורטי גם כאן לא לגמרי ברור איפה נגמרים החיים ומתחיל הסרט (איך אני יודע ש"המדריך למהפכה" הוא סרט שבחלקו בדיוני? פשוט: הוא הצליח לגרום לי לחשוב שאהוד אולמרט, שמקבל סצינה מקסימה עד מאוד בסוף הסרט, היה ראש ממשלה מוצלח. מה שעריכה ואפקטים מיוחדים יכולים לעשות).

 

 

קרוב לשבע שנים עובדים צברי וענבר על הסרט, שבתחילת דרכו עוד היה אמור להכיל קטעי אנימציה של דודו גבע ז"ל, ושעבר יותר גלגולים מנשמתו של הדלאי למה, עם שכתובים רבים של התסריט (שחתומים עליו, בין השאר, גם יוסי מדמוני וארי פולמן, שניהם מומחים בעירבוב בין עלילתי ותיעודי). מצלמים בהפוגות, מחכים להתפתחויות, מחפשים סוף לסרט, עורכים בהפסקות. בזמן הזה יצר צברי את "מחוברות" ואת "מחוברים", אבל נשאר מאחורי המצלמה, נותן לכוכבים שלו להיחשף. "המדריך למהפכה" – שמציג את תסכולן של אמו ושל בת זוגו של צברי מבחירות הקריירה שהוא עושה – הוא ה"מחוברים" של צברי עצמו. סרט, שיותר משהוא מציג קרב נגד ממסד, הוא מציג את הקישקע של היוצר חשוף ומדמם מולנו. כשכולם נוטשים, הוא נשאר לבד עם המצלמה, היחידה שנשארה נאמנה לו. וזו שגם תביא לו את הגאולה לבסוף. "המדריך למהפכה", מעבר לשאלות שהוא שואל על מחויבות, ועל אקטיביזם, ועל רצון לשנות את העולם, ועל מרד, ועל קולנוע, הוא קודם כל אחד הסרטים המהנים והקצביים שנעשו באחרונה בישראל, וכמות האנרגיה והאדרנלין שהסרט הזה טעון בה תגרום לנו – עד סופו – להידבק למילה שצברי חוזר עליה שוב ושוב בקריינות שלו: "וואו".

 

============

 

בשבוע שעבר ראיתי את "המדריך למהפכה" בפעם השנייה ושמחתי לראות שהסרט נותר מהנה ומצחיק וקצבי גם בצפייה חוזרת. הצפייה הראשונה שלי בסרט היתה בפסטיבל קולנוע דרום, שם גם כתבתי את הביקורת הראשונה על "המדריך למהפכה".

 

 


Categories: ביקורת