28 אוקטובר 2010 | 09:00 ~ 33 Comments | תגובות פייסבוק

פוסט אורח: עידן אלתרמן ♥ "הרשת החברתית"

ביום ראשון הייתי אמור לראות את "הרשת החברתית" בהקרנה של "כלכליסט" כדי להעלות כאן ביקורת היום, לכבוד עליית הסרט להקרנות מסחריות. אבל החיים התערבו באמצע, צחקו לי בפרצוף, וקשקשו לי כהוגן את כל התוכניות. וכך, בגלל עניינים אחרים שבכלל לא קשורים לקולנוע, לא רק שלא ראיתי את "הרשת החברתית" ביום ראשון, מסתמן כרגע שלא יהיה לי איך לראות את הסרט לפני יום שני. אבל כדי שלא ייצא שדווקא הבלוג הכה פרו-דיוויד פינצ'ר הזה יתעלם מ"הרשת החברתית", הזמנתי את חברי, עידן אלתרמן, שכבר ראה את הסרט, לכתוב עליו. ומתברר שהוא נשפך ממנו לגמרי ורואה בו דרמה שייקספירית בת זמננו.



מכאן, הבמה של עידן:




על כרזת הפרסום של "הרשת החברתית" מופיעות פניו של השחקן ג'סי אייזנברג בדמותו של מארק צוקרברג, ממציא פייסבוק. העיניים שלו חלולות, הפנים חסרות הבעה. לאיש שהמציא את פייסבוק, המקדש של התקשורת המודרנית, יש הבעה של פלגמט בודד.

 

מזמן לא ראיתי סרט שעורר בי כל כך הרבה אסוציאציות ומחשבות כמו "הרשת החברתית". כבר כמה חודשים שיש דיבור על "הסרט על פייסבוק". הסרט החכם הזה הוא הרבה מעבר לזה. הוא בעיקר סרט על דיסקומוניקציה. למעשה, כבר בפסקול שבכותרות הפתיחה יש רמזים לכך: הסרט נפתח בנגינת פסנתר עדינה ומינורית כשברקע זמזום מתכתי ומטריד שהולך ומתגבר, כאילו צרעה נכנסה לך למוח. יש משהו עוכר שלווה בדיסוננס המוזיקלי הזה. לא מפתיע. אחרי הכל, זה סרט של דיוויד פינצ'ר. בסוף העשור הקודם הוא ביים את "מועדון קרב" והצליח ללכוד את אווירת הפסיכוזה והטירוף של סוף המילניום. עשר שנים עברו ופינצ'ר עשה סרט נוסף שמתאר את רוח הזמן הנוכחי רק שהפעם הפסיכוזה הוחלפה בניכור. אפילו ריקבון. כי נכון שכולנו שפוטים של פייסבוק, אבל משהו רקוב בממלכת הסטטוסים. "הרשת החברתית" היא כמו טרגדיה שייקספירית עכשווית – יש בה מאבקי כוח ושליטה, יש בה ניסיונות להשתלט על הממלכה של אוניברסיטת הרווארד ועמק הסיליקון, ובעיקר יש בה גיבור טרגי שנותר נטוש בפסגה לאחר שחטא בחטא היוהרה ולא נותר לו אלא לשלם את המחיר הנפשי. במקרה של צוקרברג, השאלה שמלווה את הסרט היא האם הוא ישלם גם את המחיר הכספי. העלילה מזגזגת בין שתי התביעות המשפטיות שצוקרברג התמודד איתן (אחת מהן מחברו הטוב ביותר) לבין הימים והארועים שליוו את תהליך המצאת הפייסבוק שלו, מרגע שהתחיל כאתר בלעדי להרווארד עד שהפך למותג האינטרנט החזק בעולם לצד גוגל.

 

התסריטאי המבריק ארון סורקין (יוצר "הבית הלבן", בין היתר) בנה דמות של גיבור שחולם ליצור אתר לקשר אנושי אבל הוא בעצמו לא מוכן שיחבקו אותו. אדם שרוצה לגרום לבחורה שזרקה אותו להרגיש משהו אליו אבל בדרך הוא מאבד את היכולת להרגיש משהו בכלל. אדם עם אובססיה: להיות משהו. בטריילר של הסרט מנוגן השיר "קריפ" של רדיוהד עם המשפטים "הלוואי והייתי מיוחד" ו"אני לא שייך לכאן". לפי דמותו של צוקרברג בסרט, כסף לא היה המניע שלו. ממש לא. הוא רצה שייכות. הוא רצה לעשות משהו גדול שיוציא אותו סו פאקינג ספיישל. בעיקר בעינייה. אתה לא כזה שמוק, אומרת לו אחת הדמויות בסרט, אתה רק נורא מנסה להיות אחד כזה. איזה משפט מעולה. בכלל, הרבה זמן לא ראיתי בקולנוע סרט עם דיאלוג כזה אינטילגנטי ומהנה, והדמויות יורות את המשפטים בקצב מהיר יותר מהצמיחה של פייסבוק. הדמויות בעולם של סורקין ופינצ'ר מתנהלות בקצב פס רחב – הן מדברות לפני שהן חושבות, פועלות לפני שהם נושמות, חותמות על חוזים לפני שהן קוראות אותם.

 

 

כשיצאתי מהסרט שמעתי אנשים בקהל ממלמלים האם צוקרברג האמיתי הוא באמת הטיפוס הבעייתי שמצטייר מהסרט. אני מניח שלא. לא לגמרי. אבל האם זה באמת משנה? מה שמעניין בקולנוע זה לא ההיצמדות לאמת אלא הניסיון ללוש את המציאות לסיפור אפקטיבי. ואגב, השאלה "האם לחיים האמיתיים יש עדיין משמעות בעידן הפייסבוק?", היא אחת השאלות שהסרט מתעסק בהן. "פעם אנשים גרו בחוות, אחר כך בערים, והיום אנחנו גרים באינטרנט", אומר באחת הסצינות שון פרקר, מייסד אתר נאפסטר לשעבר ודמות משמעותית בעלילת הסרט. וכשגרים באינטרנט ממילא אין משמעות לאמת.

 

בראיון שראיתי ביוטיוב עם צוקרברג האמיתי הוא יצא כנגד הסרט (איך לא) ובעיקר זילזל במוטיבציה שהדביקו לדמותו – שהוא בנה את פייסבוק רק כדי להרשים בחורה (או בחורות באופן כללי). צוקרברג הוסיף בהומור שהדבר היחיד שמדוייק בסרט הוא התחקיר המעמיק של הבגדים שהוא לבש באותה תקופה. מצד שני, התביעות המשפטיות שהתנהלו נגדו אכן קרו ומתוארות לפרטי פרטים. הדמות הסימפטית ביותר בסרט היא של החבר הכי טוב (והיחיד) של צוקרברג, אדוארדו סאברין, שהיה גם השותף העסקי. כבר בתחילת הסרט אנחנו רואים שהוא תובע את צוקרברג. איך ולמה זה קרה? העלילה חושפת בהדרגה את התשובה במלאכת עריכה קולנועית מבריקה. עוד דמויות משנה שנאמנות למציאות הן האחים התאומים שתבעו את צוקרברג על גניבה של קניין רוחני, בטענה שפייסבוק הוא בסך הכל פיתוח של רעיון שהם הציעו לו (שיהיה בריא פינצ'ר: שני התאומים מגולמים על ידי אותו שחקן, שראשו הולבש דיגיטלית על ראשו של כפיל שצולם לידו). ויש כמובן את שון פרקר, מייסד נאפסטר, בליהוק מעולה ומפתיע של ג'אסטין טימברלייק.

 

מעל לכל, זה סרט של ג'סי אייזנברג. מסרט לסרט אני מעריץ אותו יותר. בפעם הראשונה שראיתי אותו, בסרט הנפלא "חיים בין השורות", שמתי עין על השחקן הזה. מעבר לשם המשפחה היהודי שלו (והזהה כמעט לצוקרברג), אייזנברג הוא ליהוק מושלם לתפקיד בגלל שדמותו הקולנועית תמיד שידרה גם אינטליגנציה וגם פגיעות. ב"הרשת החברתית" הוא נותן תצוגת משחק מושלמת. בעיקר בסצנות של הבירור המשפטי. הוא מתעלה על עצמו בסצנות האלה כשהוא מתבוסס בבדידות שלו בזמן שכולם מסביבו רוצים נתח מהחשבון בנק ומהמצפון שלו. אייזנברג משחק את הרגעים האלה באמביוולנטיות זחוחה, במבט כה מכני וחסר תוכן שזה מצמרר. זהו מבט שכל כולו אומר – איגנור. בשוט האחרון והנפלא של הסרט הוא מצליח לגעת ללב כמעט בלי לעשות כלום, וזאת בעיקר הודות לבחירה תסריטאית מבריקה (ומעוררת חיוך) שמסיימת את הסרט.

 

 

כשחזרתי הביתה אחרי הסרט נכנסתי לפייסבוק וכתבתי בסטטוס שלי ש"הרשת החברתית" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי, בלי ששמתי לב שזו הפכה להיות התנייה קבועה גם שלי, לעדכן סטטוס. פתאום נפל לי האסימון שכולנו קצת צוקרברגים, נבראנו מחדש בצלמו ובדמותו. אנחנו מתקשרים עם העולם תוך כדי ישיבה מול מחשב, לבדנו. אנחנו ממירים יחס אנושי במקלדת ועכבר, והכל בשביל עוד פיסת שייכות. מישהי מהחברים שלי (אין לי מושג מי היא אבל היא ברשימת החברים שלי, כמו חצי מהם) כתבה בסטטוס שלה – "נמאס לי שאף אחד לא אוהב אותי. כולם רק מחבבים אותי". עשיתי לה לייק.ֿ

 

עידן אלתרמן

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.10.2010


Categories: בשוטף

27 אוקטובר 2010 | 14:39 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

דה ביג פינצ'ר (ושות')

זו כבר מסורת. בימי פסטיבל הקולנוע בניו יורק מסתובב בין האולמות הקולנוען ג'יימי סטיוארט ומנפק משם מכתמי וידיאו קצרים והזויים – שהוא מצלם ועורך בעצמו – שמשלבים בין דיווח מהנעשה בפסטיבל – בתוך האולמות ובחוץ – ובין מעין עלילות משנה מומצאות וסוריאליסטיות. איך היו נראות כתבות שהיה מביים דיוויד לינץ' לגיא פינס? בדיוק ככה. אני קצת נרדמתי בשמירה ופספסתי את זה שסטיוארט העלה את הדיווח המצולם שלו מפסטיבל ניו יורק כבר לפני שבועיים. השנה, במקום להעלות כחמישה סרטונים נפרדים, הוא סיכם את כל חוויותיו בסרטון אחד ארוך שנמשך 12 דקות ומציע את אותה התבוננות פיוטית על הנוף הניו יורקי בדרך לפסטיבל ומחוצה לו, לצד מפגשים שלו עם כמה מהבמאים הבולטים שהתארחו בפסטיבל: דיוויד פינצ'ר, קלינט איסטווד, אוליבייה אסיאס (שביים את "קרלוס", אחד הסרט הכי מדהימים שראיתי השנה), ג'ו דנטה ואחרים:







ובנדיבותו, מציע כעת סטיוארט להורדה מהאתר שלו גרסאות ערוכות, אך מלאות יותר, של המפגשים מהם ערך את הסרטון הכללי: המפגש של דיוויד פינצ'ר ושחקניו עם הקהל בתום הקרנת הבכורה של "הרשת החברתית", את המפגש שלו עם אוליבייה אסיאס, את הראיון שלו עם ג'ו דנטה ואת מסיבת העיתונאים של קלינט איסטווד ומט דיימון. הוא מצלם ממש יפה. הייתי ממליץ לצוותים של גיא פינס ושל חדשות ערוץ הבידור לאמץ את גישתו לצלם את מראויינים באקסטרים קלוז-אפ. זה די נפלא, ומאוד דרמטי. אם פרלוב היה עושה כתבות לגיא פינס ככה הוא היה מצלם אותן.

26 אוקטובר 2010 | 13:06 ~ 21 Comments | תגובות פייסבוק

נערף

אין מה לעשות, צמד המילים "אמרתי לכם!" עדיין מענג. אוי, זה איום והכי גאוותני ולא אלגנטי, אבל מה לעשות, אני חייב: אמרתי לכם! אמרתי לכם, מרגע ששמעתי ש"מצ'טה" עומד לעלות להקרנות בארץ שזה נשמע לי לא הגיוני. עם כל הקיטורים שלי נגד המפיצים בארץ אני חייב להגיד משהו לזכותם: הם לפחות מאוד עקביים ונורא צפויים. ו"מצ'טה" פשוט לא התאים לפרופיל הבורגני של הסרטים שהמפיצים הגדולים (במקרה זה, א.ד מטלון) רוצים לגעת בו. המפיצים הגדולים בארץ יודעים להפיץ סרטים לבנות 30 ומעלה ("לאכול, להתפלל, לאהוב", למשל), או סרטי אנימציה לילדים. וסרט כמו "מצ'טה", ובכן, אני יכול רק לדמיין את הפרצוף מלא שאט הנפש שהיה להם על הפרצוף כשהם צפו בו. וכך, רוברט רודריגז קיבל מכה כפולה: אף אחד מסרטיו השנה לא יופץ בארץ. כתבתי ביקורת על "מצ'טה" וכתבתי על הפוסטר של לינדסי לוהן לפני עשרה ימים, ופעמיים תמהתי האם בכלל יש סיכוי שהסרט יגיע. והנה, הוחלט: הוא לא.


===============


אגב, אני שומע שגם "החוב" כנראה בסוף לא ייצא בארץ. וגם "הדרך" עושה זיגזגים: נגנז לפני שנה, פתאום החליטו שייצא, פתאום נעלם שוב.


================


נקודת זכות לא.ד מטלון: הם הביאו עותק פילם של "יומנו של חנון" להקרנה בפסטיבל לסרטי ילדים ונוער שיתקיים בסוף השבוע. תודה! מאז שהסרט יצא במרץ באמריקה – לפני שבעה חודשים! – בת ה-9 מנדנדת לי שהיא רוצה כבר שיביאו אותו ארצה, אחרי שהיא – ופחות או יותר כל בית הספר שלה – קראו את כל ספרי "יומנו של חנון" שיצאו עד כה. לא הצלחתי להבין מאנשי פסטיבל סרטי הילדים האם מדובר בהקרנה חד פעמית, או בטרום בכורה לפני יציאה להקרנות מסחריות.



זה די מדהים, לא? שהקרנת סרט בעותק פילם הפך למשהו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לו. יותר מדי הקרנות מדי.וי.די ומקלטות בטא של סרטים שצולמו בפילם גרמו לי לא לצפות לכלום. פילם בישראל זה מותרות. דכאון.



==================


ובתוך כך, הנה סיפור יפה, משמח ומעודד. סרטי שפירא, בעלי הזכויות להפצת הסרט "טטרו" של פרנסיס פורד קופולה, תכננו להביא את הסרט להקרנות בארץ, אבל כדי לצמצם עלויות, הם רצו לעשות את זה בווידיאו. באופן נדיר, תקדימי ומפתיע – כך מספרים לי – הסינמטקים שלהם הוצע הסרט בהקרנת וידיאו סרבו להקרינו. עד שעלה הרעיון, מצד סינמטק חולון, לשכנע את אנשי סרטי שפירא להשקיע בהבאת עותק פילם ארצה של הסרט, תוך שכל הסינמטקים הגדולים מתחייבים להזמין את הסרט לכעשר הקרנות, באופן כזה שההקרנות הסימטקיות לבדן יכסו את עלות הבאת העותק. וכך נעשה. וכך מתחילת נובמבר נוכל לראות את "טטרו" מסתובב ברחבי הארץ בסינמטקים. סידור דומה, אגב, נעשה כבר קודם עם "סינקדוכה ניו יורק" ועם "איל דיבו", וכך הגיעו הסרטים האלה להקרנות בעותקי פילם, והפכו – בצדק – לשניים מהאירועים הקולנועיים הכבירים של השנים האחרונות. פניתי לסרטי שפירא כדי להבין עוד קצת על הסידור-עוקף-הקרנות-מסחריות הזה, ועל אילו סרטים נוספים – שלולא תמיכת הסינמטקים המפיצים היו חוששים מדי להמר על הכלכליות שלהם – אנחנו יכולים לפנטז לראות בקרוב בארץ. אבל טרם קיבלתי מהם תשובה (כשאקבל, אעדן את הפוסט). אולי שמישהו יארגן עותק של "מצ'טה"? זה יכול להיות אחלה סרט פולחן להקרנות חצות בסינמטקים.

Categories: בשוטף

26 אוקטובר 2010 | 08:30 ~ 31 Comments | תגובות פייסבוק

ואכלת ושבעת וברכת

ודאי הבחנתם ש"הארץ" (שוב) מנהל כבר כמה ימים (עוד) קמפיין אנטי-חרדי, נגד הצעת החוק המבטיחה מלגות לאברכים שיקדישו את חייהם ללימוד תורה. ב"הארץ", התורה היחידה שהם מכירים ורוצים ללמוד זו את תורת הכסף, לכן הם מנהלים קמפיין לביטול המלגות ולשלוח את החרדים לעבוד. עכשיו, אני לא לא מביע כאן עמדה – בעיקר כי נדמה לי שכולם רוצים כאן להכעיס את כולם – אלא רק מפנה את תשומת הלב לעובדה ש"הארץ", בשם החרדיות שלו לענייני ממון, מנהל כאן מאבק בוטה מאוד בכותרתו הראשית, תוך הכפשת ציבור שלם (אגב, על חוק שהוא לא עד כדי כך יותר נדיב ממה שמוקצב לקולנוע הישראלי). אני, אגב, גם חושב שהמדינה צריכה לעודד מצוינות לא רק בלימוד תורה, אלא גם בספורט, אמנויות ומדעים, ואני מבואס שהדת הפכה לעסקנות פוליטית. אבל זה לא משנה את העובדה שלימודי תורה הפכו בישראל לבד אדום שמקפיץ את הפיוזים לחילונים. וזה טראגי. אני הייתי מציע ניסוי: שבחמש השנים הבאות, כל החילונים ילכו ללמוד תורה מ-9 עד 5, וכל החרדים ילכו לעבוד. נראה מה יקרה אז. אבל לא על זה בכלל באנו לדבר היום, אלא על רגע משעשע ב"הארץ" של סוף השבוע בו מישהו הצליח להחדיר את המסרים הלא-סמויים של "הארץ" נגד החרדים גם לעמודי כרוניקת הקולנוע. שימו לב איזה סרט מוצג השבוע רק בירושלים:


elp



וזה בקולנוע רב-חן (או שמא ר' חן?) ברחוב האומן (או שמא אומן?). הכל מסרים סמויים במילים האלה. (תודה לאיתן על הסריקה).

Categories: בשוטף

25 אוקטובר 2010 | 12:27 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

רובו-סוס

מסתמן שעד דצמבר הבא, סטיבן ספילברג יהיה די עסוק. אם דברים לא ישתנו ברגע האחרון, שני סרטים שלו אמורים לצאת לבתי הקולנוע באמריקה במרחק חמישה ימים זה מזה, בעוד 14 חודשים. הראשון הוא "טין טין", פרויקט האנימציה/תלת מימד שלו עם פיטר ג'קסון, שנמצא בשלב עבודת האפקטים, עליה מפקח ג'קסון. מה ששיחרר את ספילברג לצאת ולהתחיל לעבוד על "סוס מלחמה", סרטו נטול האנימציה או התלת מימד (עלילת הסרט נשמעת לי כמו מיזוג בין "הסייח השחור" ו"אימפריית השמש"). בדיווח הקודם, דובר על כך ש"סוס מלחמה" ייצא באוגוסט הבא, ו"טין טין" ייצא רק בקיץ 2012. עכשיו מדובר על כך ששניהם ייצאו ברחק סוף שבוע זה מזה בדצמבר 2011 (מן הסתם מתוך מחשבה ש"טין טין" יביא את הכסף, ו"סוס מלחמה" יביא את הפרסים). אבל אני מניח שבשנה הקרובה התאריכים האלה יזוזו עוד כמה וכמה פעמים. אבל כל זה, בעולם הבלןגים, כבר חדשות ישנות בנות שבוע. למה זה רלוונטי עכשיו?כי ספילברג כבר התחייב לסרטו הבא, אותו הוא יתחיל לביים בינואר 2012, כמה ימים אחרי בכורת שני סרטיו האחרים. הסרט הוא "רובואפוקליפסה" – שנשנע כמו שילוב בין "מלחמת העולמות" ו"רובוטריקים" (הסדרה שספילברג מפיק למייקל ביי) – המבוסס על ספר מדע בדיוני שייצא באמריקה רק במהלך 2011. לא טרחתי לקרוא את העלילה, כי איכשהו נראה לי שסרט ששמו "רובואפוקליפסה" די מסביר את עצמו, לא? הסרט הזה – אם ספילברג, במאי הפכפך לעיתים, לא יתחרט – ייצא באמריקה בקיץ 2013. (וגם ג'קסון בטח כבר רוצה לגמור את העבודה על "טין טין". יש לו שני סרטי "ההוביט" על הראש עכשיו, שהראשון שבהם מתוכנן ליציאה כבר לדצמבר 2012).


============


אם אתם עוקבים אחרי בלוגיית הקולנוע האמריקאי, או לפחות הצל שהיא מטילה על טוויטר, ודאי הבחנתם שדווין פראצ'י, שהיה מזוהה שנים עם בלוג הקולנוע CHUD, עזב אותו לפני כמה שבועות לטובת הקמת מיזם סודי. ובכן, המיזם הושק: פראצ'י הוא כעת העורך והכותב הראשי של בלוג קולנוע חדש בשם Badass Digest, שהוקם על ידי בית הקולנוע הרפרטוארי, "אלאמו דראפטהאוס", שנשאר אחד המוסדות האחרונים באמריקה שמחויב להקרנה של סרטי איכות וקלאסיקות, עם התמחות בקולנוע אמריקאי קשוח משנות הששים והשבעים. ביומיים האחרונים הרמתי מהבלוג החדש של פראצ'י את הסרטון של אדם גרין ואת "הגולם" של פרנק בלאק. זה מסתמן כמקום שיהיה כדאי לעקוב אחריו. מעין "פיראנה קארינה" אמריקאי.


===============


ב"סלון" מתרעמים: כוכבי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס 2 " (או בעברית: "בדרך לחתונה עוצרים בתאילנד"?) מחרימים את מל גיבסון כי הוא גזען, אנטישמי ומכה נשים, אבל לא היתה להם שום בעיה לארח בסרט הראשון את מייק טייסון שהוא אנס מןןרשע ונוגס אוזני מתחריו? מה דעתכם? התעוררות מצפונית מאוחרת, או סטנדרטים כפולים?


==================


סרטי אורלנדו, חברת ההפצה של עודד הורביץ, הקימה אתר VOD לרכישת סרטים לצפיה אונליין בסטרימינג מתוך קטלוג החברה. בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע בהצלחה סרט של החברה, "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט", ובאתר ה-VOD תמצאו במחיר 14 שקל ל-72 את רוב הסרטים שהחברה מייצגת בארץ. חלקם סרטים שהצליחו יפה בקופות ("הסוג שבעיניים" יעלה שם בקרוב, או "36 תחנת משטרה", או "החיים הם נס" של קוסטוריצה או "החבר הכי טוב שלי" של פטריס לקונט), לצד סרטים שהוקרנו בארץ וזכו לשבחי הביקורת ("גומורה", "שלושה קופים"). אבל אותי כמובן מעניין בעיקר לראות את הסרטים שהמפיץ רכש אבל החליט לגנוז מבתי הקולנוע, לטובת הקרנה בטלוויזיה וכעת באינטרנט: סרטי התעודה "הלגונה הסודית" (שזכה באוסקר השנה), "איש על חבל" (שזכה באוסקר בשנה שעברה) ו"גיליון ספטמבר". שני הסרטים שאני הכי ממליץ לכם להשקיע בו 14 שקל באתר הוא "התערבות אלוהית" של איליה סולימן ו"פראנויד פארק" המעולה של גאס ואן-סאנט. ואם אתם כבר שם, לכו על "קונטרול" של אנטון קורביין ו"עם הראש בקיר" של פאטיח אקין, שני סרטים שמגיעים מבמאים שונים מאוד, אבל עם טעם מוזיקלי זהה. ולבסוף, במסגרת הסרטים הגנוזים, צפו ב"בית היתומים" סרט האימה הספרדי של חואן אנטוניו באיונה, שהפיק גיירמו דל טורו (משונה שבאתר המוקדש לסרטי איכות לא מצוין שם הבמאי).

Categories: בשוטף

25 אוקטובר 2010 | 08:22 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

ווסט, גרין

שני סרטוני וידיאו לצפיית הבוקר.


1.

התקנא קניה ווסט שלא כותבים עליו בבלוגי קולנוע, ומכיוון שבאמריקה לא משנה כמה אתה מצליח בתחומך, איכשהו שאיפת כולם היא להגשים את עצמם בבימוי סרט, אז הנה – גם קניה ווסט הפך במאי. הוא ביים את "Runaway", מיוזיקל היפ-הופ מדע בדיוני-סוריאליסטי עתיר אפקטים, שמהווה מעין קדימון ויזואלי לדיסק החדש שלו (שייצא בארץ, כך מעדכנים אותי מהליקון, בדיוק עוד חודש).







2.

אדם גרין הוא במאי סרטי אימה טראשיים שמשך אליו לא מעט כותרות בחודש האחרון כשסרטו החדש, "Hatchet 2", קיבל סיווג של מבוגרים בלבד (NC-17) מהתאחדות אולפני הקולנוע, ובאקט נדיר למדי הוא הורד בבת חד מכל המסכים של רשת הקולנוע הגדולה באמריקה, AMC, יומיים אחרי בכורתו, בפעולה שלא מעט בלוגים של סרטי אימה התייחסו אליה כאל פיגוע תרבותי, או לפחות צנזורה תאגידית.

בצד החיובי של הסיפור: גרין, מתברר, מקפיד לביים בכל שנה לפני האלואין סרט אימה קצר המייצג את רוח החג. וכך הוא עשה גם השנה (האלואין ייחגג באמריקה בסוף השבוע הקרוב, כפי שמעיד ריבי סרטי האימה ברשימת הבכורות באמריקה השבוע ובסוף השבוע הקרוב). הנה סרטו "Just Take One", שמוכיח שמתחת לכל הדם והאיברים, סרטי אימה הם בסופו של דבר כלי לדיון מוסרי/אתי:





Categories: בשוטף

24 אוקטובר 2010 | 09:07 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

בלאק גולם

הו הו, זה מגניב מאוד. פרנק בלאק (AKA בלאק פרנסיס), סולן הפיקסיז, הלחין את הסרט הגרמני האילם "הגולם" והעלה אותו לצפייה באינטרנט. "הגולם", המבוסס על סיפור הגולם מפראג (אבי אגדת פרנקנשטיין), בוים ב-1920 על ידי פול וגנר, שגם מגלם את הגולם. הסרט נחשב לאחד מסרטי היסוד של האקספריוניזם הגרמני בקולנוע, לצד "הקבינט של ד"ר קליגרי" של רוברט וינה, "ד"ר מאבוזה" של פריץ לאנג ו"נוספרטו" של פ.וו מורנאו. הסרט, המתרחש בגטו היהודי של פראג במאה ה-16, ימי המהר"ל, מספר על הרב לאו, שחוזה בכוכבים שליהודי פראג נשקפת סכנה, אז הוא מחליט לבנות מפלצת שתגן על היהודים. אלא ש… הגולם קם על יוצרו. הנה הסרט, שהפך בידי פרנק בלאק למעין מיוזיקל רוק-מתקדם (לעיתים זה נשמע יותר כמו יס או ג'תרו טול, מאשר הפיקסיז, אבל עם כמה שירים מקסימים למדי), על 85 דקותיו (הצלם, אגב, הוא קארל פרוינד, שלימים צילם ללאנג את "מטרופוליס" ולמורנאו את את "האדם האחרון", ובקריירה האמריקאית שלו צילם את "דרקולה" ומוכר בהוליווד בתור האיש שהמציא את שיטת המולטי-קאמרה לצילום סיטקומים ותוכניות אולפן):





Categories: בשוטף

23 אוקטובר 2010 | 18:00 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

לאכול, להתפלל, לעשות המון כסף


 

 

יצא לי להשלים צפייה בשני סרטים שמוקרנים עכשיו בבתי הקולנוע. "לאכול, להתפלל, לאהוב" מצליח מאוד בקופות בארץ, והביא כבר כ-120,000 צופים, אבל "וול סטריט 2 " לא מצליח, והוא נמצא על פחות מ-30,000 כרטיסים. שניהם היו סבירים, באופן בינוני שכזה.

 

 

א.

אם כבר מדברים על שנות השמונים, לא רק ברוס וויליס בא לעשות קאמבק, גם מייקל דאגלס. אבל איזו השפלה: גורדון גקו (ובעברית: גורדון הלטאה), אחת הדמויות הכי מפורסמות של שנות השמונים החמדניות, הופך בשנת 2010 לנביא זעם שמתריע בפני קריסה כלכלית בלתי נמנעת. הקונטקסט להפקת "וול סטריט 2 " היה נכון, וגם היה נכון שאוליבר סטון יהיה הבמאי, אבל זו היתה טעות להביא את גורדון גקו לסיפור הזה אבל לנטרל ממנו את כל מה שהפך אותו לכה איקוני. "וול סטריט 2 " מנסה להראות לנו שמה שהיה בשנות השמונים – עם כל הרצת המניות, אגרות הג'אנק ופשיטה עוינת על חברות – זה משחק ילדים זניח מול מה שקורה היום (כלומר ב-2008) שמוטט את הכלכלה העולמית. המסר ברור: בסיפור הזה אף אחד לא הולך לכלא. סטון, ייאמר לזכותו, מצליח ללהטט עם כמה רגעים יפים של צילום – שוט הסיום של סיקוונס הכותרות הצליח גרום לי להגיד "וואו" בכל רם – אבל "וול סטריט 2" נותר סרט נטול כריזמה, בעיקר כי אין לו גיבור.

 

 

ב.

התעלומה הכי גדולה שלי בקשר ל"לאכול, להתפלל, לאהוב" היא איך קרה שרוברט ריצ'רדסון, הצלם האמריקאי הכי נפלא בעשורים האחרונים – הוא היה הקבוע של אוליבר סטון (וצילם, למשל, את "וול סטריט" המקורי) וכיום הוא הצלם הקבוע של קוונטין טרנטינו ומרטין סקורסזי – מוציא תחת ידיו סרט כה עכור ולא נעים לצפייה כמו זה? לאן נעלמה הצבעוניות העזה שמאפיינת את סרטיו ואיך קרה שהוא צילם סרט עם קונטרסט דהוי? אולי זה סתם העותק שהגיע לישראל, שהודפס כשנדמה שמסך ערפל אפור מונח עליו, או אולי העובדה שהוא עובד עם במאי בינוני (ריאן מרפי, האיש שעושה דברים מעניינים בטלוויזיה, כמו "Glee" או "ניפ/טאק", אבל בקולנוע הוא הורס ספרים סדרתי) שכל בחירת העמדת מצלמה שלו היא הכי מגוכחת. אבל מילא הצילום, לא הבנתי כלום לגבי המאוויים של הגיבורה. אוקיי, היא רוצה לחזור להתרגש, להתלהב, להרגיש חושניות, ולכן היא נוסעת למסע קולינרי באיטליה, ומשם למסע רוחני בהודו. חציו של המסע כולו גשמיות – חיפוש אחר ריגוש גופני, קולינרי, חושני – חציו השני אמור להיות רוחני. את החצי הראשון של המסע הבנתי, רק שנאתי איך שהוא נראה – כמו פרק בתוכנית טיולים של מעין אייל פלד או טבח נודד. אבל גיבורתנו רוצה יותר מרק ספגטי שמימי, היא גם רוצה למצוא את אלוהים. תכל'ס, אני בעד. אבל מתחילת הסרט ועד סופו לא הבנתי מה בדיוק היא רוצה מאלוהים. כשהיא אומרת "להתפלל", להתפלל למה? מה היא רוצה? מה היא מבקשת? מה היא רואה בתור תכלית קיומה? ואיך המפגש שלה עם רוחניות אמור לשנות אותה, חוץ מהעובדה שהיא תכץוב על כך ספר ותתעשר. איזו מחויבות רוחנית, אנושית, אלטרואיסטית, היא לוקחת על עצמה כדי להרבות טוב בעולם. ואולי זה מה שכה מטריד בגיבורה הזאת, שהיא נשארת אנוכית למדי לאורך כל הסרט. כל מה שנותר לי מהסרט זה שהיא עזבה גבר אחד, שהחטא הגדול שלו היה שהוא מעדיף את קול אנד דה גנג על פני ניל יאנג, ובוחרת בגבר אחר, שמודה שהוא אוהב את אייר סאפליי. אם לצטט סרט אחר של ג'וליה רוברטס: ביג מיסטייק.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.10.2010


Categories: ביקורת

22 אוקטובר 2010 | 16:22 ~ 15 Comments | תגובות פייסבוק

עוד לא

בשורות טובות! הסינמטקים מתפקדים כמו… נו… סינמטקים. בחודש הבא הסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים מביאים רטרוספקטיבה של אקירה קורוסאווה לרגל יום הולדתו המאה (שחל לפני שבעה חודשים). 19 מסרטיו, מ-1949 ועד 1993, יוקרנו. והאמת, אני מתרגש. למרות שקורוסאווה, שמת ב-1998, הוא במאי שאני מכיר לא רע, ויצא לי לראות לא מעט מסרטיו על מסך גדול (ורובם בטלוויזיה), עלעול ברשימת סרטיו שיוקרנו בארץ במהלך נובמבר, גורמת לי לרצות לראות חלק ניכר מהם שוב ולבחון מה דעתי עליהם במבט חוזר. אני מניח שאוותר על "רפסודיה באוגוסט" ועל "מדאדיו", סרטיו המאוחרים (אם לא ראיתם אותם בכלל, כדאי לכם. הם יפים מאוד, ומאוד מאוד עדינים, אבל פחות מפתים עבורי לצפייה חוזרת). ולא בטוח אם יש לי כוח לסרטיו המוקדמים מאוד. אבל בין לבין, ארצה לבחון מחדש את סרטיו ולראות האם "ראן" נותר הסרט שלו שאני אוהב. (ויש גם את "הרשעים ישנים היטב" שמעולם לא ראיתי. שווה?).


================


אנטון קורבין, הבמאי של "קונטרול" ושל "האמריקאי", מכריז שהוא מתכנן לביים עוד סרט קולנוע אחד, ובזאת לסיים את קריירת הקולנוע שלו, ולחזור לקריירת הצילום שפרסמה אותו. בעיקר בגלל ענייני שליטה: על סט צילום קליפ או עטיפת דיסק, לפחות באופן המצומצם שבו עובד קורבין, יש אנשי צוות ספורים. על סט סרט יש אנשי צוות רבים, והרבה בוסים, והרבה פשרות. הסרט הבא שלו, אומר קורבין, יהיה שיתוף פעולה כלשהו בינו ובין חברו משכבר הימים, הרברט גרונמאייר, המוזיקאי הגרמני שקורבין צילם לו עטיפות וקליפים, ושניסה להיות שחקן לרגע גם ב"הצוללת" של וולפגנג פיטרסן, וגם ב"קונטרול". גרונמאייר הלחין את "האמריקאי".


אני מאמין שאם תגיע לקורבין הצעה מפתה, הוא ידחוף את הצהרות הפרישה שלו לפח. מה שכן, הייתי שמח לראות את סטיבן סודרברג לוקח עליו חסות. ומכיוון שאני מניח שמתישהו הוליווד לא עמוד בפיתוי ואכן תנסה להרים רימייק ל"סטאלקר" של טרקובסקי, ארגיש יחסית בנוח אם קורבין – שהקליפים המוקדמים שלו היו הומאז'ים נצחיים ל"סטאלקר" – יעמוד בראש הפרויקט הזה, ולא איזה במאי אקשן שלא ידע את אנדריי.


==============


הישר מפסטיבל הקולנוע בלונדון, שמתקיים בימים אלה: מייק לי מסביר ל"ניו סטייטסמן" למה הוא החליט להחרים את ישראל, ומסביר שבתור מי שגדל בתור יהודי-ציוני, זה היה קשה לו במיוחד. וקן לואץ' נואם על מצב הקולנוע באנגליה.


Categories: בשוטף

22 אוקטובר 2010 | 09:00 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

"שנחאי", ביקורת

 

 

וואט דה פאק? מאיפה נחת עלינו פתאום הסרט הלא ברור – אך הכה אסתטי – הזה? מאיזו תחתית חבית גירדו אותו?

 

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.10.2010

 

 

 


1.

ג'ון קיוזק הוא הגרסה הצעירה (והלבנה) של מורגן פרימן. כשקיוזק בוחר בסרט אי אפשר לדעת אם הסרט יהיה מצוין או מחורבן, להיט או פלופ. לאיש יש את הטעם הכי משונה בבחירת פרויקטים, לעיתים נדמה שהוא פשוט לוקח מה שנותנים לו וככה יוצא שהוא יופיע ברגע אחד בלהיט ענק ("2012") ושניה אחר כך בסרט זניח לחלוטין ("שנחאי"). לרוב השתתפות בסרטים זניחים היא עדות לירידת מניות של שחקן, אבל קיוזק – ממש כמו פרימן (ואגב, גם כמו קווין ספייסי או אדוארד נורטון) מזפזפ בין הצלחה לכישלון, איכות וטראש. ואיכשהו, הוא תמיד מצליח להישאר סימפטי, שחקן שנעים להיתקל בו, ואיכשהו גם כשהוא עושה זבל, הצחנה לא נדבקת בו.

 

2.

כל זה לא בא לומר ש"שנחאי" הוא זבל, כלל וכלל לא. מהרבה בחינות זו אחת ההפקות המרשימות ביותר שראיתי באחרונה, ורולר הקרדיטים בסוף מכיל ערימה של שמות אדירים. ועדיין, זה פרויקט משונה עד תמוה. הפקה אמריקאית שצולמה באנגליה ובתאילנד ומתרחשת בסין, עם במאי שבדי, צלם צרפתי ומלחין גרמני, עצומה במימדיה, שמנסה להיראות כמו הפקות הראווה של שנות ה-60. ובכן, דיוויד לין זה לא.

 

אני מניח שהכוונה של התסריטאי, חוסיין אמיני (בריטי יליד אירן שעיבד יפה את "כנפי היונה", אבל מאז התעסק בסרטים תקופתיים די מייגעים), היה ליצור מעין הומאז' סיני ל"קזבלנקה". השנה היא 1941, חודשיים לפני ההתקפה על פרל הרבור. היפנים כובשים את רוב סין, ורק שנחאי נותרת בינתיים עיר חופשיה, והיא מעין עיר מקלט שמארחת באופן שווה גם אמריקאים, גם יפנים וגם נאצים (ואגב, גם יהודים שברחו מאירופה, אבל זה לא נמצא בסרט). כמו "קזבלנקה" יש לנו סיפור על נאמנויות מתנגשות – נאמנויות למדינה ונאמנויות בין גברים/נשים – יש פעילת רזיסטנס ומפקד משטרה מקומי, והגבר האמריקאי שביניהם. ג'ון קיוזאק מגלם מרגל אמריקאי שמגיע לסין תחת הכיסוי שהוא עיתונאי פרו-נאצי. עם הגיעו הוא צריך לחקור מי רצח את חברו הטוב ביותר. בתסריט המאוד לא כריזמטי של חוסייני, התעלומה, התשוקה והמתח מתנדפים, ועד שנגיע לשלב שבו הרוצח מתוודה, כבר לא יהיה לנו אכפת, בעיקר כי נדמה שהכל בסרט קורה באופן אגבי. השוו את הסרט הזה ל"מכאן ועד עולם", שמתרחש בדיוק באותם ימים, וסופר לאחור לקראת אותו יום ממש, שבו היפנים הפציצו את פרל הרבור והאמריקאים נכנסו למלחמת העולם השנייה. יתכן ויש ב"שנחאי" איזושהי ביקורת על הנייטרליות האמריקאית בעת מלחמת העולם השנייה, עד הרגע שבו היא הופצצה באופן אישי. ואכן, הגיבור שלנו מתחיל להבין שיש סיכוי שיפן מתכננת משהו, אבל הוא עסוק יותר בלחזר אחר המרגלת הגרמניה ולהתאהב באשת הגנגסטר המקומי, שהיא במקרה גם מבכירי הרזיסטנס הסיני נגד הכיבוש היפני. והשואו-דאון הסופי? זה על לבבות שבורים. סיפור קצת טריוויאלי בשעה שהעולם עולה באש סביבם.

 

וכך, במקום הקפדה על עלילה סוחפת, הסרט הזה מקפיד מאוד על עיצוב תקופתי גרנדיוזי, ועל תאורה מושלמת. באמת, אם הייתי נותן ציונים לסרטים על סמך איכות התאורה שלהם, הסרט הזה היה מקבל חמיש כוכבים. בראבו לתאורה, בראבו.

 

 

3.

במאים שבדיים. זה הדבר עכשיו. "הנערה עם קעקוע הדרקון" ו"הנערה ששיחקה באש" מציגים בארץ. "תנו לאדם הנכון" זכה לרימייק אמריקאי. ואת "שנחאי" מביים השבדי מיקאל הולפסטרום, במאי מסקרן מאוד ששמתי עליו עין לפני כמה שנים. סרטו הקודם היה המותחן המאוד מוצלח "1408 " גם הוא עם ג'ון קיוזק. ב"שנחאי" הוא מנהל צוות סופרסטארים מעורר קנאה: צ'או-יון פאט, אליל סרטי הפעולה של ג'ון וו, וגונג לי  – הסינים; ומולם קן ווטנבה ("הסמוראי האחרון") ורינקו קוקיצ'י היפנים. ונדמה שיותר משהוא מושפע מדיוויד לין, הוא מושפע מז'אנג יימו, כי אין שוטים שאינם גרנדיוזיים בסרט. כל זווית צילום מפעימה ומרשימה. אבל ככל שהסרט נראה טוב, כך מתחוור מרגע לרגע כמה הוא ריק מכל בחינה אחרת.


Categories: ביקורת