קונפליקט קוגניטיבי, לגבי הידיעה הבאה: אני בעד או נגד? אתמול נחתה בתיבת המייל של עיתונאי התרבות בארץ הידיעה שקשת משיקה מיזם חדש לפתח ולהשתתף בהפקת סרטי תעודה שיהיו מיועדים להקרנה בבתי קולנוע. אני חושב שזה רעיון מעולה. אבל קשת הצליחה ליצור אצלי כזו התנייה צינית שעצם הופעת המילים "קשת", "תיעודי" ו"קולנוע" באותו משפט גורמת לי לפרפורי אי-אמון. זו אותה חברה שרוצה שיכירו באודישנים של "מאסטר שף" כסוגה דוקומנטרית עילית, והיא עכשיו רוצה למצב את עצמה כגואלת הקולנוע התיעודי בארץ? אני מקווה שהם יסלחו לי אם אפגין חוסר אמון בכוונותיהם, עד שלא אראה תוצאות ואיווכח שאין כאן איזשהו ניצול ציני, אלא כוונות אמנותיות אמיתיות.

אבל הרעיון מבריק וחלוצי. למעשה, הוא כמעט מגיע בתזמון מושלם לטרוניה שהעליתי כאן לפני כמה שבועות: שבישראל אין באמת קולנוע דוקומנטרי. יש המון סרטים תיעודיים. המון. חלקם, אגב, מעולים. אבל כל מה שאנחנו קוראים לו בטעות "קולנוע תיעודי" בישראל הוא למעשה "טלוויזיה תיעודית", כי כל סרטי התעודה בארץ מופקים על ידי זכייני טלוויזיה בעבור הקרנה בטלוויזיה. מעט מאוד סרטים מגיעים להקרנות קולנועיות. ולכן כשאורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, התלונן בראיון ב"דה מרקר" על כך שקשת לא משבצת סרטים תיעודיים בפריים טיים (כלומר, כאלה שלא עוסקים בזוכי "כוכב נולד") בשעה שסרט תיעודי שהוא ביים מוקרן בפריים טיים בדיוק במקום בו הוא אמור להיות מוקרן – יס דוקו או ערוץ 8 – אני לא ממש מבין על מה הוא נלחם? על זה שזכייני הטלוויזיה המסחרית מתעניינים רק ברייטינג ובהכנסות? אבל למה, בתור יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים הוא נלחם כדי להעמיק עוד ועוד את הקבר הטלוויזיוני של סרטי התעודה? הרי המהפכה הגדולה של סרטי התעודה בעולם בעשור האחרון – כולל סרטי תעודה ישראליים – היא בכך שהתברר שהיא מהווה תרופת נגד קולנועית (לא טלוויזיונית) לקדחת הריאליטי. שיוצרים כמו מייקל מור, ארול מוריס, צ'רלס פרגוסון, מורגן ספורלוק ואנדרו ג'ארקי יכולים לעשות סרטי קולנוע שיהיו גם חשובים וגם כלכליים. כי בקולנוע סרט מצליח ומשובץ לא על פי חוקי רגולציה וכפייה, אלא על פי האופן שבו הוא עובד על הקהל. אם הקהל מתרגש ונסער ויוצא מטולטל, הסרט מצליח. לא מעט סרטים תיעודיים ישראליים הוקרנו בשנים האחרונות בפסטיבלים, זכו בפרסים, נקנו לשידור בטלוויזיה, בין השאר בזכות העובדה שישראל היא מקום שמרתק את העולם לפשפש בו, ובזכות העובדה שיש כאן יוצרים מגוונים מאוד שמציגים צדדים לא צפויים של החיים כאן. אבל מבין כל הסרטים שנעשו בישראל מעט מדי סרטים הגיעו להקרנה בבתי קולנוע. וזו נקודה שכדאי לקחת לתשומת לב, כי היא אומרת משהו. משהו רגשי וגם אינטלקטואלי.

המיזם הזה מגיע בתזמון מעניין מאוד. קודם כל, כי השנה כן נעשו בארץ לא פחות מארבעה סרטי תעודה שראויים לחיים בבתי קולנוע – "שתיקת הארכיון", "חיים יקרים", "ארץ בראשית" ו"המדריך למהפכה" – סרטים שונים מאוד מבחינה אסתטית ומבחינת תת-הז'אנר הדוקומנטרי של כל אחד, אבל שאי אפשר להישאר אדישים להם בצפייה. והמיזם מגיע בשנה שמסתמנת כאדירה למדי לקולנוע התיעודי האמריקאי. הסרט "המעגל הפנימי" של צ'רלס פרגוסון, שראיתי בפסטיבל חיפה, הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. אני לא מפסיק לחשוב על הסרט הזה. לא רק כי הוא עשוי בחוכמה אדירה, אלא גם כי מבחינה קולנועית הוא פשוט פנומנלי: זה סרט המתח הכי קצבי שראיתי השנה, הרגשתי לאורך כל ההקרנה כאילו בכסא לידי נמצא תיק עם פצצה מתקתקת. הסרט הזה הסעיר אותי לגמרי. ואני קורא על לא מעט סרטי תעודה נוספים שזוכים לתשואות באמריקה. אז הרעיון של קשת – שמי יודע, אולי הוא נולד בעקבות אותו ראיון של רוזנווקס – הוא נכון מאוד. למצוא את חופן הסרטים, מבין עשרות ומאות שמופקים בשנה, שיש בהם ערך קולנועי: שיחזיקו שעה וחצי ושעד סופם הקהל יעבור חוויה רגשית מלאה. זה יהיה שדרוג מעניין למה שקורה כאן בקולנוע התיעודי.

אבל זה לא מספיק. כל יוצר ישראלי שמקבל כסף מגופים בחו"ל – בעיקר HBO וסאנדאנס – יודע להתחיל לחשוב על סרטו בקנה מידה קולנועי. וכאמור, נעשים בארץ בכל שנה כמה סרטים שראויים להקרנה מסחרית. אבל ברגע שקשת ישקיעו בסרטים האלה ויצליחו להפיק סרטים שיהיו ראויים לחיים על מסך גדול, הם יגלו שלמעשה היה עליהם ליזום מיזם אחר: כי מי יקרין את הסרטים האלה? הרי זו הבעיה. אין בארץ מפיץ שיסכים להפיץ סרטי תעודה, בין אם הם ישראליים או זרים. היו כמה ניסיונות רגעיים – פעם של יונייטד קינג ופעם של קולנוע לב – אבל הם התקפלו די מהר. כדי שהמיזם של קשת יעבוד, הם צריכים באותה נשימה ממש להתחייב שבעוד שנה-שנתיים, כשהסרטים האלה יהיו גמורים, הם גם ישקיעו כסף בהפצתם, או בהקמת אולם הקרנות יעודי לסרטי תעודה. זו תהיה המהפכה האמיתית של הקולנוע התיעודי בישראל. וקשת תהיה מאחורי זה? באמת? איפה כאן הקאץ', אני לא מבין.

=================

עד כאן הדילמה. בואו נעבור לתכל'ס. רוצים את ה-100,000 דולר שקשת מציעה לסרט תיעודי שאמור להיות מוקרן בקולנוע? המכרז פתוח למי שכבר ביים סרט תיעודי אחד לפחות, ומי שמרכז את הפרויקט בקשת הוא לירן עצמור, שהיה עד לאחרונה בערוץ 8. המייל שלו, למשלוח הצעות, הוא: liran.atzmor@keshet-tv.com

אולם 5 בקולנוע רב-חן דיזנגוף היה יותר מאולם עבורי, הוא היה מטאפורה. מטאפורה לכל מה שדפוק בבתי הקולנוע בארץ. הוא הוקם כמעט כלאחר יד, נדחף למרתף, בקצה מדרגות לולייניות, בחדר קטן וטחוב, בלי אוויר, ועם איכות הקרנה וסאונד איומים. אני זוכר שביום שבו כתבתי בהתלהבות על "כמעט מפורסמים", סיפר לי חבר שהוא הלך לראות את הסרט – ביום בכורתו – והוא הוקרן בצינוק הזה, בלי תמונה, בלי סאונד, בלי אוויר. הם לא הבינו מה מצאתי בסרט. בעלי בתי הקולנוע בארץ המשיכו שנים להתעלל בלקוחות שלהם: נתנו להם שני אולמות סבירים בכל קומפלקס ועוד שלושה אולמות איומים, מבלי שידעת מראש באיזה אולם ישובץ הסרט שלך. לוטו. היה לי ברור שמי שמקים אולמות כאלה – ואולם 5 ברב חן דיזנגוף לא היה יחיד, היו גם אולם 4 בלב, אולם 3 בדיזנגוף, אולם 2 בעזריאלי, רוב האולמות בהוד – לא אוהב קולנוע, לא אוהב את הלקוחות שלו, או שהוא בעיקר מעולם לא מגיע לראות סרטים עם הקהל שלו וחווה את התנאים שהוא מספק להם.

במהלך רוב שנות התשעים וה-2000 זה היה הצלב שנשאתי על גבי במדוריי ב"זמן תל אביב" וב"העיר", הקיטורים האינסופיים האלה על איכות ההקרנה הירודה בבתי הקולנוע. כיום, דיזנגוף תכף נסגר, הוד כבר נסגר, עזריאלי נסגר. כל מקום שהיה רע לראות בו סרטים התאדה. הצדק נעשה. ועכשיו, מהפך: אולם רב חן 5 שופץ והפך לרב חן 4. הייתי סקפטי, מה כבר אפשר לעשות עם חדרון קטן במרתף. והאמת, מי ששיפץ אותו עשה עבודה גאונית. האולם עדיין קטן, אבל הוא מושלם. הוא בדיוק בפורפורציות הנכונות. והוא גם מייצג את אולמות העתיד: יש בו רק מקרנה דיגיטלית. אבל מכיוון שהמרחק בין המסך למקרנה כה קטן, עוצמת האור והחדות ממש נפלאים. והמסך? הוא בגודל אידיאלי. הוא בדיוק בגודל הנכון כך שמשורה 4 – באולם בן שמונה שורות בלבד – הוא נראה גדול מאוד, וממלא את כל שדה הראייה.

בקיצור, מהאולם השנוא עליי בכל תל אביב, אולם 4 הפך לפנינה שהתאהבתי בה. אם אי פעם יהיה לי כסף להקים לי אולם קולנוע בבית – כזה הוא יהיה.

===============

אם הייתי איש עשיר – נגיד, נוחי דנקנר או שרי אריסון או יצחק תשובה – הייתי לוקח חלק מהוני, מיליונים בודדים ממנו, ומבזבז אותם על הובי חדש: הפצת סרטים. כעסק שאמור להיות רווחי זה נראה לי די סיוט להיות מפיץ סרטים. כל הזמן לנסות לנחש מה הקהל יאהב, כל הזמן לרדוף אחר טעם הקהל. יש אמנם מפיצים – בודדים – שטעמם זהה לטעם הקהל, אז הם לא חיים בקונפליקט. חשבתי על זה כשראיתי סוף סוף את "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט". איזה סרט מדכא ומבאס. לא בגלל תוכנו – לא, ככזה הוא דווקא מסוג הסרטים שאמורים להיות אופטימיים ומעוררי השראה. הוא מדכא כי זה סרט שכל תכליתו הוא להתאים למערכת עיכול עצלה ולא לגרום צרבת לאיש. אני מניח שמפיץ שרואה את הסרט הזה אמור לשמוח, קל לזהות שזה סרט שפנסיונרים יתמוגגו ממנו בארץ. הוא כמו הג'לי האדום שהיו מגישים לסבתא שלי בבית אבות כשהיא בקושי יכלה לבלוע אוכל. אין בסרט הזה שום דבר רע במיוחד, הוא עשוי בקורקטיות מנומסת (או מנומנמסת). ובכל זאת, הוא דיכא אותי. הוא דיכא אותי כי אם הייתי מפיץ, הייתי קופץ עליו בשקיקה, כי הוא מתאים בול לקהל מסוים בארץ, אבל הייתי שונא את עצמי בבוקר. בעולם האידיאלי שלי – זה שבו אמנות וכסף לא מתערבבים (או הפוך, עולם שבו אמנות היא עסק כלכלי לכל הצדדים המעורבים) – עבודתו של המפיץ צריכה להיות הפוכה. לא למצוא את הסרט שמתאים לקהל השבע והעצלן שאתה יודע שיושב ומחכה לו, אלא למצוא את הסרט ואז ללכת לאתר לו קהל, בפינצטה, אחד אחד. אבל זו עבודת פרך, ומן הסתם גם לא עבודה רווחית או כלכלית, לכן אין אף מפיץ בארץ שיש לו את כוחות הנפש, או כוחות הכיס, או את האומץ, באמת לעשות את זה. אם אני הייתי איש עשיר, שיכול לזרוק מיליון שקל בשנה רק כדי להקרין לקהל סרטים שאני אוהב – מתוך איזושהי אמונה עמומה, שמתישהו יימצא קהל קבוע ויציב לסרטים הכי נפלאים (כן, אני חושב באמת ובתמים, מאז תחילת שנות התשעים ש-If you build it, they will come) – הייתי למשל חוטף עכשיו את גרסת השש שעות של "קרלוס", הסרט של אוליבייה אסייאס שכל כך התלהבתי ממנו בירושלים (מהגרסה המקוצרת), ומביא אותו ארצה. הייתי גם הולך לאנשי רשת רב-חן וחותם איתם דיל שיתנו לי את אולם רב חן 4. אני רוצה אותו לעצמי. הוא מספיק מבודד מהקומפלקס השלם כדי שיהיה אפשר למתג אותו כמועדון צפייה מחתרתי (קרי, תת קרקעי), במובן הכי פריזאי של המילה. העובדה שיש בו רק מקרנת היי דפינישן דווקא עובדת לטובתו, שכן עלות הבאת סרטי איכות זרים – קוריאנים וכו' – תצטצמם מאוד אם הם יובאו בגרסאות דיגיטליות ולא בפילם. ואיך אמר צ'רלס פוסטר קיין? "אני בהחלט אפסיד השנה מיליון שקל. וגם בשנה הבאה. ובזו שאחריה. בקצב הזה, אני מניח שאפשוט את הרגל בעוד… 60 שנה". אבל אני מאמין שעוד לפני זה, יש למוסד כזה להפוך גם לעסק כלכלי. אבל… אני לא מיליונר, ולצערי עוד לא אותר אף מיליונר ישראלי שיש לו תשוקה לקולנוע. אז אמשיך לחלום. ואת "קרלוס" הארוך אצטרך לראות בדי.וי.די או באחד מערוצי הסרטים. (רגע… זה רעיון. למה שהוט או יס לא יקימו מיזם כזה, של הקרנות היי דפינישן במין אולם כמו רב חן 4, ושיהיה סוג של פעילות שיווקית למיתוג ערוצי סרטי האיכות שלהם? זה אפשרי. זה כל כך אפשרי, רק צריך מישהו עם תעוזה והון שיעשה את זה).

===================

אבל באולם רב חן 4 לא מקרינים סרטים צרפתיים על טרוריסטיים מהסבנטיז, אלא סרטי ילדים בתלת מימד. ושם ראיתי את "אלפה ואומגה". ג'לי אדום, אבל לילדים (כלומר, קצת יותר אדום ויותר מתוק). אני אוהב ללכת לסרטים עם בת ה-9 ולראות סרטים מבעד לעיניה, שעדיין לא התעמעמו מצפיית יתר או מציניות. היא פשוט נהנית מהחוויה, וכל פיתול עלילה – שלי נראה הכי צפוי – אותה באמת מפתיע. זה תענוג לראות את זה, להרגיש איך הגוף נדרך ברגעי מתח, ואיך הוא נשמט כשהמתח נפרק. ועוד תענוג? לראות איתה טריילרים. לכאורה, זה לא הוגן. טריילרים זה כמו סוכריות וירטואליות לילדים. זה מהיר וקצבי וצבעוני ונדמה שלא משנה מה יהיה בו, הילדים יזילו ריר. ובכן, מתברר שלאו דווקא. טריילר ראשון, ל"ארתור 3 ". לא מזיז לה. לא רוצה לראות אותו. היא לא אהבה ממילא את "ארתור" הראשון, ועל השני כבר ויתרה. טריילר שני, "פלונטר" של דיסני (פאוזה – מכיוון שאני מרבה לקטר על תרגומי שמות, יהיה רק הוגן גם לשבח כשמגיע. התרגום של "Tangled", הגרסה של דיסני לאגדת רפונזל, ל"פלונטר" הוא גאוני. שם נהדר, מבריק, ונדמה שהוא קולע – הבנתם, קולע? – ומצליח להכיל את הסרט כולו במילה אחת). אוקיי, היא מתעניינת, מביעה עניין לראות אותו, אבל מעדכנת שנראה לה שבת ה-6 תאהב יותר (אני מאמין שהיא צודקת). טריילר שלישי: "נרניה 3 ". הילדה יוצאת מדעתה. היא משביעה אותי לקחת אותה לסרט. הטריילר מלהיב אותה. הרבה יותר ממה שהיא אהבה את "נרניה" הראשון ואת "נרניה" השני. כך שזה לא למותג שהיא הגיבה, אלא באמת לדימויים (מודה, הטריילר הצליח לסקרן גם אותי. והעובדה שמייקל אפטד חתום עליו – במאי שאני מעריך – גרמה לי להסתקרן מהסרט, אחרי שדי סלדתי משני סרטי "נרניה" הראשונים).

===================

טוב נו, אני לא עומד במתח. איך היה ב"הרשת החברתית" אתמול? אני כנראה אראה אותו רק מחר. אבל הדיווחים הראשונים בטוויטר מהקרנת העיתונאים אמש ממלאים את פי ריר. דב אלפון, מבקר הקולנוע של "הארץ", דיווח: "כלומר, מארק צוקרברג אולי גאון, אבל אהרון סורקין עוד יותר גאון". אבנר שביט הסכים. קארין אלדאה התלהבה. אסף לבנון גם.

השנה יחולקו בפעם הרביעית פרסי Asia Pacific, פרס שנולד באוסטרליה ונתמך על ידי אונסק"ו ומוענק לקולנוע בינלאומי. די מהר הפרס הזה הצליח לצבור לו נוכחות – ובעיקר, הוא מפגין טעם משובח למדי – והוא הפך לגרסת הצד-השני-של-העולם לפרסי האקדמיה האירופית (איזה מזל שישראל, נמצאת גם באירופה וגם באסיה). לפני שעה קלה פורסמו המועמדויות לפרסים שיחולקו ב-2 בדצמבר.

– הסרט הפלסטיני/ישראלי "בודרוס" מועמד לפרס הסרט התיעודי.

– ניר ברגמן ("הדקדוק הפנימי") ושמוליק מעוז ("לבנון") יתחרו זה בזה על פרס התסריט (מול "אפטרשוק", נציג סין לאוסקרים; ו"שירה", סרט קוריאני שהמצתי בחיפה אבל שמעתי עליו שבחים).

מארק איווניר מועמד לפרס המשחק על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

את הזוכים תקבע ועדת שיפוט שבראשה יעמוד הלורד דיוויד פאטנם, שתגיע בשבוע הבא לאוסטרליה לצפייה בסרטים המועמדים.

מישהו יודע איך קוראים לפונט הזה – שנראה כמו שלט מרוסס על משאיות צבאיות – שפתאום התחיל לצוץ על כרזות סרטים ישראליים העוסקים בחיילים ובצבא? הפוסטר של "התגנבות יחידים" הוא השני תוך שנה שמשתמש בו, אחרי "הבודדים".

מייק לי, שהיה אמור לבוא בחודש הבא לקיים סדנת אמן בבית הספר סם שפיגל בירושלים, החליט לבטל את בואו כמחאה על מדיניות ממשלת ישראל בעת האחרונה. הנה ההתכתבות של לי עם רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע בירושלים, כפי שנשלחה היום לתקשורת:

כתב לי לשור:

"….כידוע לך, תמיד הייתה לי רתיעה מפני ביקור בארץ, אך הרשיתי לעצמי להשתכנע בזכות יושרך ומחויבותך. תכונות אלו שלך מקשות עליי עוד יותר את ההחלטה, אך פשוט אין לי ברירה. אינני יכול לבוא, אינני רוצה לבוא ולא אבוא.

כמעט ביטלתי כשהתרחשה המתקפה הישראלית על המשט התורכי, בשעה שראיתי כיצד העולם תוקף בצדק את המעשה. אני מצטער כעת שלא עשיתי זאת אז, ומאשים בכך את מורך לבי.

מאז המצב רק הלך והחריף. אין טעם שארד לפרטים, די בכך שחשתי מאוד לא נוח עם מה שידעתי שיתבטא כתמיכה משתמעת בישראל אם אקיים את הבטחתי להגיע לביקור.

ועדיין לא גמלה בלבי החלטה לוותר עד לפני כמה שבועות, כשההחלטה על חידוש הבנייה הבלתי חוקית בשטחים גרמה לי לחשוב על כך ברצינות.

ועכשיו – חוק הנאמנות, וזה הקש ששבר את גב הגמל- אחרי הסגר הנפשע על עזה, שלא לומר הירי המתמשך על אנשים תמימים, בכללם ילדים.

.בכל אופן, אני נמצא כעת במצב של אין ברירה, ועליי לפעול בהתאם לצו מצפוני.

….אם אתה ואני נזכה לראות בימינו שלום, פתרון צודק לפלסטינאים ואת עזה משוקמת, אהיה הראשון בתור לבקר את ביה"ס.

אך לעת עתה, זוהי עמדתי, והיא – כמובן – אינה פתוחה למשא ומתן. אני באמת מצטער."

עונה לו שור:

"… התלמידים, המורים, האמנים ובעלי המקצועות השונים במוסדות אלה המחכים בעניין רב לבואך אינם ממשלת ישראל הנבחרת ואינם אחראים למדיניותה. החיבור שאתה יוצר – בחרם שבפועל הטלת על ידי ביטול הגעתך, בין עשייתם האמנותית-תרבותית למדיניות הממשלה והצבא, הוא הכללה מטרידה ומעציבה…. סיכמנו, כי תקיים מסיבת עיתונאים ובאופן שייראה לך, אם תרצה, תביע את ההסתייגויות החריפות שלך ממדיניות ישראל. ההד שהיית מעורר כשדבריך נאמרים מכאן – מירושלים, תל אביב, חיפה וג'נין –  היה נשמע אחרת. הוא היה מעניק לך את האפשרות האמיתית לדבר אל הלבבות ואל המוחות ולהשפיע באופן ישיר על תודעה ציבורית ועל דעת הקהל. לגעת בעתיד. לנסות ולשנות מציאות. אבל  בחרת להישאר רחוק.

"אני משוכנע כי ההחלטה לבטל את הביקור נעשתה לאחר לבטים רבים והתייסרות. אני יודע שרצית לבוא, לתת ולהעניק מחוכמת עשייתך לסטודנטים וליוצרים ישראליים בקולנוע ובתיאטרון. אני יודע שרצית ששני בניך יראו לראשונה את ישראל ויפגשו בני משפחה הנטועים כאן. אני יכול לדמיין את הקושי העצום שבא מתוך מעורבות ואכפתיות. אני מכבד את היושרה שלך, אבל המשמעות הציבורית של ההחלטה שלך, לאור הנמקותיך, תתפרש כגט כריתות, כהחרמה של ישראל ושל יוצריה העכשוויים והעתידיים. זה מבחינתי קו אדום, ולכן אינני יכול להצדיק את ההחלטה שלך."

============

הדיון בענייני החרם כבר מייגע אותי, והאמת? הוא בעיקר נורא מדכא אותי. כתבתי בעבר שאני אמנם מבין למה אנשים לא רוצים לבוא לישראל מתוך הסתייגות ומחאה פוליטית, אבל אני לא מבין מי שמסכים, קובע ואז מתחרט. חוק הנאמנות הוא רגע מביש בתולדות ישראל – והייתי מהמר, אגב, גם רגע רגעי וחולף – אבל להיתלות בו כדי לבטל ביטול שתוכנן ופורסם חודש לפני נשמע לי כמו דרך מצוינת לנמק הפכפכנות, נטייה לדרמטיות או כניעה ללחצים. לעמוד במילה זה גם ערך, לא? אם התכתובת הזאת היתה מתקיימת בפרטיות בין שור ולי לפני חודשיים – האחד מזמין, השני מסרב בנימוס מסיבות פוליטיות/אידיאולוגיות – בזה זה היה נגמר. אגב, אני מניח שמיילים כאלה מגיעים חדשות לבקרים במשרדיהם של מנהלים המסמינים אמנים או מרצים ארצה ומקבלים א-פריורית תשובה שלילית, בין אם מנומקת או לא. אגב, אני חושב שבאקלים הנוכחי באנגליה זה נורא קונפורמיסטי להחרים. זה המעשה החתרני – האולטרה-שמאלי – דווקא להגיע. להפגין במקום. להיות, יו נואו, יצירתי.

Having said that, אני לא יכול שלא להבין את לי. גם הבטן שלי מתהפכת ממה שקורה כאן. לי שכח את גירוש ילדי העובדים הזרים. כנראה שעוד לא דיווחו על זה בעיתוני לונדון. הוא, אגב, היה יכול לעשות מזה סרט נהדר. ואם היה מגיע, אולי הוא היה יכול לעורר לעניין תשומת לב בינלאומית שעשויה לעורר השפעה ולעשות שינוי.

================

אלה בשורות גרועות למדי לרשת קולנוע לב, שבנובמבר תוציא לבתי הקולנוע את סרטו החדש, "עוד שנה", ועכשיו אחרי שמייק לי יתויג על ידי התקשורת והטוקבקיסטים כעוכר ישראל, זה עשוי לחבל קשות בסיכויי ההצלחה של הסרט.

אפרופו הביקורת על "מצ'טה" של רוברט רודריגז: אין לי ממש מושג האם הסרט הזה לבסוף יעלה בארץ או יגנז. אין לו זכר באתרים של מטלון ויס פלאנט – שם ראיתי לפני כמה שבועות איזכור על כך שיעלה בנובמבר – אבל פוסטרים שלו תלויים בקולנוע גת. ושם ראיתי את הפנינה הזאת, שמראה מה קורה כשמי שמתרגם את הטקסט בפוסטר לא רואה מה מופיע בפוסטר:

האחות? האחות?!

ככה זה במקור, אגב:

You're one ugly motherfucker

"הטורפים" כרגע בחזקת גנוז. חפשו אותו בדי.וי.די. "מצ'טה" אולי ייצא בארץ בעוד כחודש, אם לא יגנז. הראשון בהפקת רוברט רודריגז, השני בבימויו. שניהם הסבו לי עונג פרוורטי עצום למדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.10.2010

אין מעיים, אין תהילה

דאבל פיצ'ר של רוברט רודריגז: את "הטורפים" השנון והמותח הוא הפיק (והסרט הזה נגנז בארץ). את "מצ'טה" הבהמי והמופרע הוא ביים (והסרט הזה יגיע ארצה בעוד כחודש). ובשניהם איבריו הפנימיים של האדם נשלפים החוצה מגופו

דברים שנחשפתי אליהם השבוע בקולנוע. א) ב"הטורפים" אחד החיזרים שרודף אחר חבורת בני אנוש שולח טפריו לתוך גופו של אחד מקורבנותיו ושולף ממנו את עמוד השדרה שלו – בשלמותו, כמו אידרה של דג, כשהוא עדיין מחובר לגולגלתו. ב) ב"מצ'טה" משסף הגיבור את בטנו של אחד הרשעים, שולח יד פנימה ושולף מבפנים את מעיו – למרבה הנוחות, דקה לפני זה למדנו מדיאלוג בסרט שאורך המעיים בבטן האדם הוא 18 מטר! – כשהוא אוחז במעיו כחבל מזנק הגיבור מחלון ומשתלשל אל הקומה מתחת.

השבוע אני מחבב מאוד את רוברט רודריגז. רודריגז, במאי עצמאי לחלוטין שמתמחה בוואריאציות ממזריות לז'אנרים הכי אלימים, הוא במאי שאני מעריך לסירוגין. אני לא מעריץ את "עיר החטאים" ואני חושב שסרטי "ספיי קידס" היו מביכים. אבל ב"דספרדו" וב"היו זמנים במקסיקו" היו רגעי מערבוני ספגטי מוצלחים. אבל בסופו של דבר, נדמה שבפרויקט "גריינדהאוס", שלו ושל חברו קוונטין טרנטינו, רודריגז מצא את יעודו האמיתי. הוא אוהב לעבוד מהר וזול, לביים, לכתוב, לצלם, לערוך ולהלחין בעצמו את סרטי והוא אוהב סקס ואלימות, ולפיכך יש ז'אנר של סרטים שפשוט מושלם בשבילו: סרטי הטראש שהיו פופולריים בתחילת שנות השבעים, ולרוב הוצגו בבתי קולנוע שגם הציגו סרטי פורנו. סרטים שעיקר עלילתם היתה: סקס ואלימות. הסקס מרומז (עירום בלבד), האלימות בוטה (אברים נכרתים בסיטונות). בפרויקט "גריינדהאוס" ביים רודריגז טריילר פיקטיבי לסרט שלא היה ולא נברא בשם "מצ'טה". שלוש שנים אחרי הוא מביא למסכים סרט שלם שנעשה בהשראת הטריילר ההוא. ב"מצ'טה" הארוך – שגם בו (כמו ב"גריינדהאוס") רודריגז מוסיף לסרט שריטות ולכלוכים כדי שזה יראה כמו סרט שנמצא במחסנים כבר ארבעים שנה – יש לנו עריפת ראשים, קיצוץ זרועות, ירי באשה לא חמושה ועירום נשי מלא בשלוש הדקות שלפני כותרות הפתיחה. מתאבנים. בהמשך יש לנו רצף מבדר של שימוש מקורי למדי בשלל כלי עבודה כאביזרי הרג: כלי חדר ניתוח, כלי מטבח וכלי גינון. ובין לבין, הגיבור שלנו משסף את יריביו עם סכין המאצ'טה שלו. אתם מבינים? זה סרט המשספים היחיד שבו הרוצח הסדרתי עם הסכין המשספת, זה שכורת ראשים ועוקר עיניים, הוא למעשה האיש הטוב. נו, טוב, אין לו ברירה: הרעים הם אלה שצלבו כומר. וירו באשה בהריון. וניסו להתנקש בסנטור. וחיסלו את כל משפחתו. אה, כן. וזה נורא מצחיק. השימוש הכה אינטנסיבי באלימות – בוטה, מדממת, חושפת קישקע – הופך תוך דקות ממזעזע, למקהה חושים, לקומי. זה כמו סלאפסטיק בהקצנה: אם בקומדיית סלאפסטיק אנחנו צוחקים כי הגיבור חוטף מכה אבל אחנו יודעים שזה לא באמת כואב או מזיק לו, כאן אנחנו צוחקים דווקא בגלל שזה כל כך אלים, רצחני, קטלני וכואב. אבל ייאמר לזכותו של רודריגז שהוא בכל קצת חכם, ערמומי ומודע יותר מאותם במאי סרטי סוג ז' מהסבנטיז שרק באו לעשות סרט במאה דולר ולהרוויח עליו אלף. כי הוא מבין שדווקא בסרטים הזולים, שנעשים במהירות, וטסים מתחת לרדאר של התאגידים הגדולים, אפשר להחביא את המסרים האידאולוגיים הכי רדיקליים: בין אם הם ליברלים או ריאקציונריים. ורודריגז, יליד טקסס ממוצא מקסיקני, משתמש ב"מצ'טה" כדי למחות נגד מדיניות ההגירה האמריקאית הגזענית, כפי שהיא מנוהלת על ידי הסנטורים מהימין. גיבור הסרט הוא איש חוק פדרלי ממקסיקו, שאחרי שאיל הון מקומי (סטיבן סיגל) חיסל את משפחתו הוא נמלט לטקסס וחי שם כשכיר יום. כשהוא נשכר על ידי גנגסטר אמריקאי להתנקש בחייו של סנטור שקורא להקים גדר הפרדה מחושמלת בין ארצות הברית ומקסיקו, נחשף הגיבור המקסיקני למזימה חוצת גבולות שמחברת בין אנשי ההון והפוליטיקאים, גם לצמצם את ההגירה, וגם לעשות על גביה הון. אבל אל תתאכזבו אם החמצתם את המסר הפוליטי בתוך שלל סצינות הטבח ומרחץ הדמים של הסרט. אה, והגיבור המחוטט שמשכיב כל בחורה שמחייכת אליו.

רודריגז בשוונג העונה. חוץ מ"מצ'טה" הטראשי הוא חתום כמפיק על "הטורפים", מעין רימייק/המשך לסרט "הטורף" של ג'ון מקטירנן מ-1987 (בשניהם גם מופיע דני טרחו. ב"מצ'טה" הוא מגלם את התפקיד הראשי, ב"הטורפים" הוא בתפקיד משנה). את שרביט הבימוי הוא העביר לידיו של הבמאי ההונגרי נמרוד אנטל. זה מעניין: כי "טורפים" הוא סרט מסוגנן, מאופק, מלוטש, יקר, ועשוי היטב, עם כמה הברקות יפות מאוד. ו"מצ'טה" הוא סרט זול וחסר עידון, ודווקא את הסרט הקטן יותר רודריגז העדיף לביים, ואת הגדול יותר למסור למישהו אחר. זה אולי עדות לטעמו האישי, אבל אולי גם הודאה במגבלותיו: אני לא בטוח ש"הטורפים" היה יוצא כה מהנה או מלוטש אם היה נמסר לידיו של רודריגז. מאידך, אנטל הזה הוא מישהו שאהיה סקרן לראות לאן יגיע הלאה.

"הטורפים" – שהוקרן חד פעמית כסרט הנעילה של פסטיבל אייקון וכרגע מסתמן כסרט שלא יופץ מסחרית בארץ – הוא ואריאציה לא רעה בכלל על "הטורף" המקורי. מהבחינה הזאת הוא בהחלט יותר סרט המשך מרימייק, כי הוא מספר את הסיפור ההוא מנקודת מבט אחרת לחלוטין. בסרט המקורי נשלחת יחידת קומנדו (בראשות השרירנים–שהפכו שחקנים–שהפכו למושלים, ארנולד שוורצנגר וג'סי ונטורה) לג'ונגלים של גואטמלה למשימת חיפוש והצלה של מסוק אמריקאי שהופל. הם בטוחים שהאויבים שלהם הם מורדים קומוניסטיים, ורק בשלב מאוחר מאוד הם מבינים שמי שעומד מולם הוא חיזר רואה ואינו נראה שפשוט צד אותם אחד אחרי השני. סרט ההמשך מתחיל באופן דומה: חבורת חיילים חמושה בג'ונגל. אבל זה שונה: כאן זה קצת כמו "קיוב" או "לוסט". החבורה הזאת הושלכה לג'ונגל אחרי שנבחרה באופן בלתי רנדומלי להשתף במשחק הישרדות ענק ומתוכנן לעילא. והג'ונגל הזה? ובכן, הוא לא מה שאתם חושבים שהוא. אבל יותר מעניין: אתם חושבים ששם הסרט "הטורפים" רומז על כך שבמקום חיזר אחד יש הפעם הרבה חיזרים (ממש כמו שסרט ההמשך של "Alien" היה "Aliens"). וזה נכון. אבל זה גם משהו אחר: החבורה שנזרקה לג'ונגל הם בעצמם טורפים. כולם אנשים שנבחרו כי הם עוסקים במוות. איש קומנדו אמריקאי, צלפת ישראלית מצה"ל (בגילומה של סוניה ברגה הברזילאית), איש יאקוזה יפני, לוחם צ'צ'ני, לוחם אפריקאי. ורופא. די מהר הם מבינים שהם נבחרו כי בעולם של כדור הארץ הם הטורפים, אלה שחיים על הדם. כך שהכוחות אמורים להיות שווים והוגנים. התוצאה לא רעה בכלל.

============

(רגע, מה זה צריך להיות? עד שיש דמות של חיילת ישראלית בסרט אקשן אמריקאי ולא בוחרים באיילת זורר או גל גדות לגלם אותה? איפה ההגיון: איילת זורר הישראלית מגלמת חובשת ספרדיה ב"שמונה צדדים לאמת" וסוניה ברגה הברזילאית מגלמת צלפת ישראל ב"הטורפים". הוליווד ךא מבדילה בין השמים והלטיניים, זה מה שאני מבין מזה).

האנשים המתוקים ב"מאקו" פרסמו את רשימת 100 האתרים הכי טובים בישראל 2010, וברובריקת חמשת אתרי הטלוויזיה והקולנוע הטובים ביותר הם מציינים לשבח גם את "סינמסקופ". הם טוענים שאנחנו – אני והבלוג שלי – מוסד. תענוג להיות מאושפז במוסד הזה. תודה רבה. לצידי בקטגורייה מצוינים לשבח גם צפניה של אביעד קדרון, פופטארטס של אפי טריגר, מחלקת הטלוויזיה של עכבר העיר, ובאה לבקר.

================

הוספתי עוד שתי פסקאות, עם איזה הרהור נוסף או שניים, שהתפרסמו השבוע ב"פנאי פלוס" לביקורת על "שליחות של הממונה על משאבי אנוש".

ו"שליחותו", שבאמצע השבוע הגיע כבר ל-20,000 צופים, יתחיל תכף את סבב הפסטיבלים האמריקאים שלו בתור נציג ישראל לאוסקרים. הראשון בתור יהיה פסטיבל AFI (מכון הקולנוע האמריקאי) בלוס אנג'לס. אני מהמר שהבא בתור יהיה פסטיבל פאלם ספרינגס בינואר, פסטיבל שבאופן עקבי עושה מאמץ לקבץ לתוכו כמה שיותר מהסרטים שנשלחים לתחרות האוסקר הזה. ואגב, אני מאמין שבפסטיבל פאלם ספרינגס תהיה השנה נוכחות ישראלית משמעותית למדי, בזכות העובדה שאליסה סימון, אחת מאוצרות הפסטיבל, הסתובבה לאחרונה בישראל לצפתה בלא מעט סרטים ישראליים (בין השאר בפסטיבל חיפה).

=============

אותה אליסה סיימון, שהיתה אחת השופטות בתחרות העלילתית בפסטיבל חיפה, גם כותבת ביקורת על סרטי ארט-האוס, זרים בעיקר, ל"וראייטי". והשבוע היא מתלהבת מאוד מ"מבול", הסרט שזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה: "הסרט מלוהק היטב, משוחק באינטנסיביות ומצולם באופן מרהיב", היא כותבת. אבל בינינו, לא הייתי מייחס לביקורת הזאת – שתזניק את "מבול" מן הסתם לסיבוב פסטיבלים די רחב באמריקה – יותר מדי חשיבות. היא בטח נכתבה אחרי שאבי נשר שילם לסיימון כסף שתכתוב ביקורת חיובית על הסרט כדי לכסות על העובדה שהוא נתן על דעת עצמו פרס לסרט של חברים שלו (על פני סרט אחר של חברים שלו). שחיתות.

=============

זה די מדהים: ב-19 בנובמבר יקיים מרכז הקולנוע של לינקולן סנטר מחווה לסרטים של גולן-גלובוס, מהימים העליזים באייטיז שהם היו בעלי הבית של חברת קאנון. "התשובה הישראלית לסימפסון וברוקהיימר" מגדירים אותם באתר של לינקולן סנטר. תוכניית הסרטים תוקרן טרם פורסמה. וכל זה קורה שבועיים אחרי מחווה של לינקולן סנטר לסרטים של סטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם"). אגב, סיפרתי לכם על הפעם ההיא שסטנלי דונן עמד מאחורי בתור לפופקורן בהקרנה ל"הקו האדום" של טרנס מאליק בקולנוע זיגפלד במנהטן? ובכל מקרה: מחווה לסטנלי דונן כבר עשו לישראל, בפסטיבל חיפה לפני כמה וכמה שנים. היה תענוג. איך זה שלא עשו בישראל – בישראל! – עדיין מחווה לגולן-גלובוס?

=============

ובמקביל תתקיים ב-MoMA בניו יורק תוכנית מקיפה למדי – מסוף אוקטובר עד סוף נובמבר – של קולנוע ערבי עכשווי. בין השאר יוצגו שם שלושת סרטיו המעולים של איליה סולימן, "כרנוניקה של היעלמות", "התערבות אלוהית" ו"הזמן שנשאר". יהיה מעניין להיות בסינמטקי ניו יורק בובמבר ולראות איך הערבים מיוצגים בסרטים של גולן-גלובוס ואז לקפוץ ל-MoMA ולראות איך ערבים מיוצגים בסרטים שנעשים על ידי ערבים.

Town, Hall

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.10.2010

אני בזאת מצהיר שאני מפסיק להיות מופתע בכל פעם מבן אפלק. עם "גנב עירוני" אפלק מוכיח סופית שהוא פשוט במאי טוב. תקציר ההפתעות הקודמות: כבר שנים שאני מודיע, בכל פעם שיוצא סרט חדש בכיכובו של בן אפלק, שמדובר בשחקן ההוליוודי שאני הכי פחות מחבב. אני חושב שהוא שחקן רע ומעולם לא ראיתי אותו בתפקיד שהאמנתי לו. זה נהיה עד כדי כך חמור שנוכחותו של אפלק בסרט הית מבחינתי תו תקן שלילי: אם הוא בסרט, אני לא שם. עד כדי כך זלזלתי באפלק, עד שהייתי בטוח שהמוח האמיתי מאחורי התסריט ל"סיפורו של וויל הנטינג" היה מאט דיימון (דיימון ואפלק זכו יחד באוסקר על התסריט לסרט). ובכן, את משחקו הרע ואת סרטיו הרעים אי אפשר לקחת ממנו, ומה היתה חלוקת העבודה בינו ובין דיימון על "וויל הנטינג" גם לא נדע. אבל לפני שנתיים אפלק הפתיע והמציא את עצמו מחדש, הפעם כבמאי. זה היה ב"נראתה לאחרונה": סרט שהתהדר בתסריט מעולה ובבימוי מפתיע. וגם במידה מסוימת של ענווה: לתפקיד הראשי ליהק אפלק את אחיו, קייסי אפלק, שיש קונסנזוס (לפחות בין מבקרי קולנוע) שהוא שחקן מצוין, להבדיל מאחיו.

עכשיו מגיע אפלק עם סרט שני כבמאי וכשותף לתסריט, והפעם גם כשחקן: "גנב עירוני". ולמרות שהסרט הזה קצת פחות טוב ומפתיע ופחות כתוב באופן הדוק מ"נראתה לאחרונה" הוא עדיין מוכיח שאפלק הזה הוא במאי מוכשר ואף חכם למדי. מצחיק, לא חשבתי שש שם שכל. איך שפטתי אותו שלא בצדק.

הדבר הכי מעניין ב"גנב עירוני" הוא המיקום שלו. אפלק ממצב את עצמו בתור משורר הצווארון הכחול של בוסטון. אני לא בטוח אם פרנסי בוסטון שמחים מכך שבשנים האחרונות עירם – שאמורה לייצג את האצולה האמריקאית ושמזוהה עם ראשית החלוצים שהגיעו מאנגליה לאמריקה – הפכה ללוקיישן המועדף על ידי סרטי פשע גבוהי פרופיל ומעוטרי אוסקרים: "מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד ו"השתולים" של מרטין סקורסזי. אפלק, יליד בוסטון, חודר לטריטוריות האלה ומוכיח שהוא לא דג רקק. גם "נראתה לאחרונה" וגם "גנב עירוני" הם סרטים טובים יותר (לדעתי) מ"מיסטיק ריבר". "גנב עירוני" הוא גם סרט נגיש יותר לקהל הרחב מ"נראתה לאחרונה" שהיה לרגעים פשוט מדכא ואינטנסיבי מדי. "גנב עירוני" הוא, לפני כל, פשוט סרט שודים מוצלח למדי – דינמי, אגרסיבי, מחוספס, ועם לא מעט אקשן.

עם כל סרטי בוסטון, אני כבר מתחיל להבין את הגיאוגרפיה של העיר, שכונותיה ופרבריה מבלי שהייתי שם. שני נהרות חוצים את העיר בדרכם אל האוקיינוס האטלנטי: נהר המיסטיק ונהר הצ'רלס. נהר המיסטיק הונצח בשם סרטו של איסטווד, ואילו סרטו החדש של אפלק ממוקם בשכונת הצווארון הכחול השוכנת על גדות נהר הצ'רלס, צ'רלסטאון. או בקיצור, הטאון (שמו המקורי של הסרט). כותרות הפתיחה של הסרט מלמדות אותנו שצ'רלסטאון היא השכונה האמריקאית שהוציאה מקירבה את הכמות הגדולה ביותר של שודדים. גם סוג של גאווה. הסרט עוסק בסיפורה של חבורת שודדים כזאת, שבראשה עומד אפלק, המוח של הקבוצה. מצד אחד הם מנהלים מרדף חתול ועכבר עם סוכן האף.בי.איי שמנסה ללכוד אותם (ג'ון האם), ומצד שני אפלק מתאהב במנהלת בנק שהם שדדו (רבקה הול הנהדרת; ובכלל, הליהוק בסרט הזה פנטססטי) ובהיותו שודד-בן-שודד, מתחיל לראשונה לדמיין חיים חפים מפשע.

מה שיפה גם ב"נראתה לאחרונה" וגם ב"שודד עירוני" הוא שלמעשה אפלק יוצר כאן סרטים "לפי-הספר", סרטי ז'אנר בסיסיים מאוד – בלש פרטי בראשון, שוטרים וגנבים בשני – שעונים על כל מוסכמות הז'אנר. למעשה, אם יש מגרעת עיקרית ב"שודד עירוני" הוא שהסרט לא אחת בוחר במוכר ובצפוי מידה, ויש כאן פרדוקס: מצד אחד זה סרט מחוספס שפונה לקהל מבוגר, ומצד שני, אותו קהל מבוגר עשוי להרגיש שאת רוב פיתולי העלילה הוא כבר מכיר היטב מרוב סרטי השוטרים והגנבים האחרים שראה לאורך חייו. אבל אפלק, כשותף לתסריט, מצליח ליצור סרט שגם נענה לציפיות צופיו, וגם פה ושם מצליח להקדים אותם ולהפתיע. כך למשל, כבר בסוף המערכה הראשונה, בתום 35 דקות של סרט, סוכן האף.בי.איי פותר את התעלומה ומפצח מי הם הגנבים שאותם הוא מחפש. זו נקודה חשובה כי לעיתים נדמה שכשמדברים על סרטי חתול ועכבר, נדמה שהשוטר תמיד צריך להישאר צעד אחד מאחורי הגנבים עד לסוף, והנה בא אפלק ומראה שלא החקירה היא העיקר, אלא היחסים שנרקמים בין כל השושבינים לביזנס הזה שנקרא "שוד בנקים": המפעיל, שנותן את הטיפ והמודיעין; השוטרים, שמנסים לעצור את השוד לפני שהוא קורה; והשודדים עצמם, שבסרט הזה מוצגים כמי שכלואים בין שני הצדדים, ובוודאי שלכודים גם בתוך הסטטוס החברתי שלתוכו נולדו בשכונה שלהם, שבו שוד בנקים הוא מקצוע שעובר בירושה מאב לבן.

אפלק, יחד עם הצלם רוברט אלסוויט (זוכה האוסקר על "זה יגמר בדם", ושותפו הקבוע של פול תומס אנדרסון), יצר סרט אנרגטי מאוד שהוא כולו שרירים, בלי טיפת שומן. יש בו משהו סבנטיזי, באופן שבו הוא משלב בין הז'אנר ובין האמירה החברתית, על העולם שבתוכו כל הדמויות כלואות. ועזבו ז'אנרים ואמירות, הוא גם מכיל סצינת מרדף מכוניות נהדרת וכמה קרבות יריות מותחים.

נ.ב:

מה הסיכוי שבסוף שבוע אחד יעלו שני סרטים על חבורת שודדי בנקים והבלש שדולק בעקבותיהם. הנה זה קורה. מול "גנב עירוני" המוצלח עולה השבוע סרט נוסף שהוא לכאורה עם עלילה זהה, "Takers". אבל הבחינו בניואנסים: שוט הפתיחה של "גנב עירוני" מתחיל בשודדים, שוט הפתיחה של "Takers" מתחיל על הבלש. כבר כאן אתם שמים לב אצל מי נתונה נאמנותו של הבמאי. וזה ממשיך הלאה: השודדים של "Takers" היא חבורה נהנתנית של פושעים שמחפשים כבוד, עושר ופינוקים. ובהתאם, אם ל"גנב עירוני" יש מראה סבנטיזי, ל"Takers" יש מראה אייטיזי: הבמאי מתענג על הצבעוניות הצלופנית של ההיי-סוסייטי – כל הכתומים והכחולים שכאילו נתלשו מסרט של טוני סקוט – ומקנה לסרטו מראה של חלון ראווה. מסוגנן, אך חסר חיים. אם "גנב עירוני" הוא סרט שודים מלהיב ונבון, עם לב ומצפון, "Takers" הוא הנגאטיב המושלם שלו: סרט נטול נשמה. ונטול עניין.

Better off Red

האייטיז חזרו! וכמו שאנחנו למדים מ"Red" ומ"Takers" שעולים היום, זו יכולה להיות בשורה טובה, או בשורה רעה, תלוי לאיזה סוג של סרטי אייטיז אתם מתגעגעים.

"Red" של רוברט שוונטקה מצטרף ל"סולט" בתור אחת מהפתעות האקשן של הרבעון האחרון. אם "סולט" הזכיר לי את סרטיו של ג'ון מקטירנן, נגיד מהכיוון של "מת לחיות 3 ", הרי ש"Red" מתייחס אל סדרת "מת לחיות" כבר במודעות, בזכות הנוכחות של ברוס וויליס, שמגלם כאן דמות שהיא עירבוב בין ג'ון מקליין, ג'ק ראיין וג'ייסון בורן. "Red", עיבוד לרומן הגרפי של וורן אליס, הוא סרט שזורק הצידה כל שריד של הגיון ואמינות, לטובת אנרגיית אקשן קומית. ככל שעסק הולך ונהיה מופרך יותר, כך הפיצוצים נהיים גדולים יותר ורעש היריות נהיה מחריש אזניים יותר. והעיקר: אין תחושה שכל קטעי האקשן רונדרו במחשב, כמו שקרה יותר מדי פעמים ב"מת לחיות 4 ". נראה לי שלשם סרטי האקשן צריכים ללכת, שישאר בהם משהו קרקסי, איזושהי אמנת שירות שמבטיחה לצופים שהפעלולים בסרט נעשים עם פעלולנים ולא על ידי מחשב. נדמה לי שהחיבה הגדולה שלי ל"סולט" ול"Red" נובעת מזה שיש בסרטים האלה תחושה של יבול אורגני: פעלולנים, מכוניות ומצלמה. אם יש אפקטים ממוחשבים, לא הבחנתי בהם (אני מניח שברוב סרטים מרובי תקציב תמיד תהיה איזושהי התערבות של מחשב, להדגשה והעצמה ותיקון. הכוונה שלי היא שיש יותר מדי מקרים בשנים האחרונות שבהם ניתור של מכונית מעל מחלף נעשה למעשה על ידי מכונית שהונפשה, או מטוס דיגיטלי. ובסופו של דבר, זה מורגש, ומקטין את החוויה. "כמו יום ולילה" עם טום קרוז נורא סבל מהסינדרום הזה).

"Red" הוא "האחים בלוז" של סרטי הפעולה. חבורת אנשים שתהילתם מאחוריהם מתכנסת מחדש כדי לצאת למסע לניעור מסדרונות הממשל האמריקאי. אמנם, חוץ מברוס וויליס אין כאן איקונות אקשן מובהקות – כולם הלכו ל"בלתי נשכחים", ש"Red", לדעתי, אוכל אותו בלי מלח – אבל יש קבוצת שחקנים אמינה מאוד, שנחמד לראות אותה משתטה: מורגן פרימן, הלן מירן, ג'ון מלקוביץ', ריצ'רד דרייפוס ואפילו – הולי דיוויד מאמט! – רבקה פידג'ן.

אגב, אם אקשן – קרי, מכוניות ויריות – זה מה שאתם אוהבים בקולנוע, אז יש לפניכם סוף שבוע צפוף מאוד. "Red" נותן את הגוון הקומיקסי השטותי והמשעשע, בסגנון אדגר רייט; "גנב עירוני" של בן אפלק, הוא סרט הפעולה-מתח שמתחזה לדרמה אנושית בעלת מסר חברתי, א-לא סידני לומט; ו"Takers" הוא סרט הפעולה הצלופני, שאין בו לא הומור, לא מסר, ולא דמויות מעניינות. על "גנב עירוני" נדבר כאן מחר. הנה פסקה חסרת חשק על "Takers".

מן הצד השני של סרטי האייטיז ניצב "Takers" שמציג את כל מה ששנאתי בקולנוע של שנות השמונים, ע"ש טוני סקוט. תאורות זהובות המשמשות רקע לאנשים המוארים בכחול, וילונות מתנופפים, הילוך איטי להעצמה הירואית, ומתחת לכל זה ואקום מוחלט. טוני סקוט הפך את זה למניירה בזמן אמת, מייקל ביי ניכס את זה לעצמנו. הייתרון של סקוט וביי היה שלפחות כשזה הגיע לסצינות הפעולה והמתח, הם ידעו לשאוף גבוה ולהפיל עלינו רגעים גרנדיוזיים למדי שהצליחו להפתיע. אבל היו באייטיז לא מעט במאים שחיקו את הסגנון, את התאורה, את הסטייל, אבל לא היה להם לא את השאפתנות ולא את הגרוב. שמו של קרטיס הנסון הוא הראשון שקופץ לי באסוציאציה. אם "Takers" היה נעשה ב-1989, קרטיס הנסון היה מביים אותו והוא היה נראה בדיוק ככה. גם פ. גארי גריי, או כל במאי שהתפרסם בתור במאי קליפים לשירי אר-אנד-בי, היה מביים את הסרט הזה ככה. כמו סודה נטולת גזים. לסרט הזה אין דופק. באופן משונה העלילה של "Takers" כמעט זהה לזו של "גנב עירוני" (ובעצם כמעט זהה לכל עלילת "חבורת שודדי בנקים מתכננים את השוד האחרון כשסוכן אף.בי.איי מנסה להקדים אותם ולמנוע מהם לבצע אותו"), וכמה מרתק ששני הסרטים יוצאים ממש באותו יום, ושאפשר לנסות לשים את האצבע למה – למרות ששניהם מוכרים ונדושים – האחד מוצלח ומהנה ומרגש, והשני ריקני ונטול כריזמה. אולי כי "Takers" נראה כמו תרגיל בסגנון והוא נעשה ללא תשוקה על ידי במאי אלמוני בשם ג'ון לוסנהופ, שאני ממש לא סקרן לראות את סרטו הבא. כל אחד מבמאי סדרת "מהיר ועצבני" (כולל פ. גארי גריי דנן) היה לוקח את תסריט הפלסטיק של "Takers" ולפחות מחדיר בו אדרנלין או אבקת שריפה. משהו שהיה מאיץ את הדופק בזמן הצפייה בו. כמו שזה יצא, השודדים האלה בעיקר שודדים את הזמן שלנו.

עוד קצת על הסרט, מהביקורת שלי ב"פנאי פלוס":

ברוס וויליס ומורגן פרימן האכילו אותנו כל כך הרבה זבל בשנים האחרונות שבשיא הכנות כשראיתי שסרט אקשן משותף של שניהם מתקרב לחופינו, מיהרתי לתייג את הבשורה הזאת בתיבת הספאם של המוח שלי. הייתי בטוח שמזומן לנו עוד "השוד המתוחכם" שכזה: סרט עם ליהוק סימפטי שאין בו טיפת דופק או חיות, עבודה לפנסיונרים. מה היתה הפתעתי כשהתברר, אחרי צפייה, ש"Red" הוא אחד הסרטים החביבים, משעשעים ומהנים שראיתי לאחרונה. זה ה"סקוט פילגרים" לבני ה-35 ומעלה.

ברוס וויליס מגלם מחסל סי.איי.איי שנמצא בפנסיה ומתויג על ידי מעסיקיו לשעבר כ-red, שזה ראשי תיבות של "בפנסיה, מסוכן מאוד". הוא חי חיים של אפרוריות ושיעמום באוהיו, עד שחבורת מתנקשים מגיעה אליו באישון לילה ומנסה לחסל אותו. כבר בסצינה הראשונה הזאת התגנב מבט ה"פששש" לפניי. מצד אחד, נדמה לי שכבר ראינו את זה – סוכן בודד נגד חבורת מחסלים והאופן שבו מתברר שביתו השקט והפרברי הוא בעצם מלכודת מוות אחת גדולה מלאת נשק ותחמושת. מצד שני, במאי סרט, הגרמני רוברט שוונטקה הצליח במחי סצינה אחת, לגרום לי לסלוח לו על השיעמום הנוראי שהיה סרטו הקודם, "אשתו של הנוסע בזמן". שוונטקה משך את תשומת ליבנו כשביים את המותחן "הטיסה" עם ג'ודי פוסטר, שם השיק שיתוף פעולה מוצלח עם הצלם פלוריאן בולהאוס, בנו של הצלם האגדי מייקל בולהאוס. ב"Red" השניים שוב משתפים פעולה בסרט שמצליח להיות קצת מכל דבר – צריך להודות שיש בו משהו קצת צ'יזי, שהוא מעין בי-מובי טיפה מושקע, ושהוא ממחזר רעיונות שראינו פה ושם. מצד שני, הוא עשוי ביד כה קלה ועם רגעים של שנינות קולנועית שלכל אורכו הוא הצליח להפתיע. כבר באותה סצינה ראשונה, כשחוליה של מחסלים עטויים שחור מגיחה מבין העצים וממטירה אלפי קליעים לעבר ביתו של וויליס, כשהיא מצולמת מלמעלה כאילו אנו מביטים במשחק מחשב, יש תחושה שהדגש הוא על הפרזה קומית. ואכן, "Red", המבוסס על רומן גרפי – אמרתי לכם שזה ה"סקוט פילגרים" של הקשישים – שומר כל הזמן על אלימות קומיקסית שהיא יותר קומית מאלימה. המבט בה מרוחק. כן, זה חסר אחריות, אבל מענג למדי.

איפה היינו? אה כן, באוהיו. מכאן מתחיל מסע של איש הסי.איי.איי בדימוס לברר מי מנסה לחסל אותו. תחנתו הראשונה היא אגף תשלומי הפנסיה של ממשלת ארצות הברית, שם עובדת פקידה (מרי לואיז פרקר) שאיתה מנהל המחסל המשועמם שיחות ארוכות, שיש בהם פלירטוט לונג-דיסטנס עם פוטנציאל לשום דבר. כשסוכננו רך הדיבור מבין שמחסליו האזינו לשיחותיו ושהחברה הטלפונית שלו עשויה להיות בסכנה, הוא יוצא להציל/לחטוף אותה. גם את זה ראינו, לא? הוא צריך לחטוף אותה כי היא לא מאמינה שהוא רוצה בטובתה, ורק במהלך המסע היא תבין שהוא מגן עליה ולא רוצה את רעתה? אבל פרקר מצליחה לגנוב את ההצגה באופן מקסים ומבדר למדי מזוכי האוסקר שתכף ייכנסו לסרט.

התחנות הבאות במסע: שותפיו הוותיקים לפעילויות החשאיות, בימים שהוא היה ג'ייסון בורן ולא גדעון רייכר. ג'ון מלקוביץ' מגלם איש נשק פרנואידי-סכיזופרני שחי בבונקר, מורגן פרימן הוא בעל קשרי המידע והמודיעין שהפך לאשמאי זקן בבית אבות, והלן מירן היא צלפית שמעבירה את ימי פרישתה בניהול צימר מצויץ, ועוסקת בעיקר בפעילויות אפייה וריקמה. בכל פנייה עלילתית שהסרט עושה אי אפשר להתחמק מהעובדה שכל מה שמסופר כאן, ראינו כבר בהמון סרטים דומים, ואולי זה חלק מהכיף של הסרט. כולם יודעים שאין כאן חידוש או הברקה, וזה מאפשר לכל הצוות להתפנן לגמרי. זה מקרין בראש ובראשונה על ברוס וויליס, שלא ראיתי אותו כה נינוח ושרמנטי מזה שנים. לא עניין של מה בכך. וויליס היה כוכב הפעולה החביב עליי בשנות השמונים והיה לי מצער מעט לראות אותו קצת הולך לאיבוד בשנים האחרונות, בחיפוש אחר פרויקט שהוא לא ייצא בו מביך. "Red" הוא הסרט הכי ברוס וויליסי, במובן הכי אייטיזי של המילה, מזה שנים. אם אני הייתי הוא, הייתי מחתים את שוונטקה מיד על בימוי "מת לחיות 5 ".

ונדמה לי שיש לנו כאן איזשהו טרנד. שנות השמונים הנפיקו כמה כוכבי אקשן, שעכשיו – כשהם בני חמישים ושישים – לא ממש מוצאים את מקומם. והשנה הם ניסו לייצר לעצמם קאמבק, ולהמציא על הדרך איזשהו תת-ז'אנר של אקשן גריאטרי. "בלתי נשכחים" – גם בו מופיע וויליס לרגע – היה כזה. במידה מסוימת גם "צוות לעניין" מגיע מאותו עולם. אבל "Red" הוא הראשון שממש הסב לי עונג ולא מבוכה. אולי כי לשוונטקה יש טריק קצת מלוכלך: במקום שבו התקציב שלו לא מספיק כדי להפגיז עם אפקטים, הוא מרים את מיקס הסאונד לרמות היסטריות. כל קליע שנורה נשמע כמו בניין שקורס. זה והבדיחה החוזרת על עצמה – של קשישים (ובעיקר קשישה אלגנטית עם גינונים בריטיים) שמחזיקים רובי סער מתקדמים – נותנים לסרט את הגרוב ואת החיוך שלו. הסרט כל כך זונח כל מידה של אמינות והגיון וכל כך פונה אל האבסורד שלרגעים זה נראה כמו סרט האקשן שהאחים כהן היו יכולים לביים.

בסופו של דבר, בין "סולט" ובין "Red" זו היתה שנה לא רעה לסרטי אקשן בסגנון שנות השמונים, שלרגע מוותרים על כל האפקטים הדיגיטליים המזויפים, וחוזרים לבסיס: יריות, מכות ומרדפי מכוניות. מי צריך יותר.