1.

אתמול פתאום נפל לי האסימון לגבי משהו שהציק לי ב"סקוט פילגרים נגד העולם": כל התחבולות הוויזואליות של אדגר רייט לשחזר בסרט את העולם הגרפי של הקומיקס בסופו של דבר הזכירו לי את מה שעשה אנג לי ב"הענק". והאמת, נורא אהבתי את זה אצל אנג לי. חשבתי על זה אמש כשראיתי את "Red", גם הוא עיבוד לקומיקס שמדי פעם מנסה להיות קומיקסי, אבל הוא עושה את זה נהדר. בכל מה ש"סקוט פילגרים" איכזב אותי, "Red" הצליח להפתיע אותי לטובה.

2.

זה כנראה טרנד השנה: סרטי אקשן לפנסיונרים, או לפחות על פנסיונרים. חבורת סוכנים/אנשי קומנדו שחוזרים לפעילות אחרי שכבר פרשו מהשירות. "Red" הוא בדיוק כמו "בלתי נשכחים", רק מוצלח יותר. בשניהם מופיע ברוס וויליס. וגם קצת כמו "החוב". בשניהם מופיעה הלן מירן. ואפילו קצת כמו "השוד המתוחכם". בשניהם מופיע מורגן פרימן. וגם קצת כמו "לקרוא ולשרוף". בשניהם מופיע ג'ון מלקוביץ'.

מי שהיה חסר לי ב"Red" הוא ג'ורג' קלוני, כי חוץ מפנסיונרים יש גם את הקטע הזה של סוכנים/רוצחים שכירים שפתאום מגיעים סוכנים חדשים יותר לחסל אותם. "Red" ו"האמריקאי" הם בעצם אותו סרט, אלא שכל אלה שהתאכזבו מ"האמריקאי" כי לא היה בו מספיק אקשן בעצם רצו לראות את "Red".

בקיצור, נגנבתי. מודה.

3.

It seems Israeli distributors forgot their Hebrew this week. We have two movies coming out that are titled in English. One is "Red" the other is "Takers". Odd coincidence

4.

ושני סרטים יוצאים השבוע על כנופיית שודדי בנקים ומכוניות משוריינות וסוכן האף.בי.איי שרודף אחריהם. האחד הוא "גנב עירוני" המוצלח, השני הוא "Takers" הלא מוצלח.

=============

ובשעה טובה. האני אבו אסעד מתחיל לביים את סרטו העלילתי השני, אחרי "גן עדן עכשיו". זה יהיה סרט אקשן אמריקאי בשם The Courier, עם ג'פרי דין מורגן ומיקי רורק בתפקידים הראשיים. אבו-אסעד עבר לגור בלוס אנג'לס מאז ש"גן עדן עכשיו" זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר, ונדמה שהוא ממש רצה להשתלב בהוליווד. זה לקח לו חמש שנים והחודש הוא סוף סוף מתחיל את הצילומים. רק בקשה לי לאבו-אסעד: עשה שניים-שלושה מהמותחנים ההוליוודיים האלה, אבל אז שוב וצלם באיזורנו סרט חדש. "גן עדן עכשיו" היה אחד הסרטים הכי טובים שיצאו מהמזרח התיכון בשנים האחרונות.

אין לי מושג מי מפיץ בארץ את "Let Me In", הרימייק של מאט ריבס ("קלוברפילד") לסרט הערפדים השבדי שביים תומס אלפרדסון, ואם זה לא יונייטד קינג – שיכולים פתאום לשלוף סרט בפתאומיות בלי להודיע לאף אחד שהוא בכלל שלהם – הייתי מהמר שהסרט הזה הןא בחזקת גנוז. אני מקווה שלא. למרות שהייתי ציני כלפי העובדה שהסרט זוכה לרימייק – ראיתי את המקור השבדי, אין לי צורך לראות אותו שוב באנגלית – אבל התגובות שהסרט זוכה להן (גם מצד מבקרים שראו את המקור) גורמות לי להסתקרן ממנו. העובדה שלמרות כל הפירגון הסרט בינתיים לא ממש מצליח בקופות באמריקה הופכת את סיכוייו לנדוד בעולם.

ב"סלאשפילם" מצאו דרך לא רעה לקדם את הסרט בלי ספוילרים. הם העלו, כבר עכשיו, סצינה שירדה מהגרסה הסופית של הסרט, שאפשר לצפות בה גם בלי הקונטקסט השלם, רק עם נקודת המוצא מהתקצירים: ילדה ערפדית (קלואי מורץ מ"קיק אס") מתיידדת עם הילד בדירה הסמוכה. הנה הסצינה:

והנה מאט ריבס מסביר למה הסצינה הזאת ירדה מהסרט, ולמה הוא בכל זאת רוצה שאנשים ייראו אותה ולא מחכה, כנהוג, לדי.וי.די:

חלפה בדיוק שנה מאז שהתחלנו לעקוב כאן בבלוג אחר הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". זה התחיל ממסע גיוס כספים ציבורי ומקורי למדי. המשיך בצילומים בחורף שעבר. עבר לעריכה. ועכשיו מתחיל שלב הפוסט פרודקשן בו הסרט מתחיל לקבל צורה. ובחודש האחרון הוא גם הצליח לקבץ סביבו כמה מעריצים, פרסים ותמיכות, שיעזרו לו להגיע לגימור הסופי. מה שאומר שהגיע הזמן שוב לבקש מהבמאי, עדו פלוק, לעדכן אותנו מה קורה עם הסרט.

מכאן, עדו:

"הרבה התרחשות במחנה 'אף פעם לא מאוחר מדי' בזמן האחרון. לפני כמה שבועות עוד ישבתי בחדר העריכה והנחתי כתוביות תרגום על הסרט, אחת אחרי השניה. כמה ימים לאחר מכן התקשרו לבשר לנו שהגענו לגמר תחרות לסרטים בשלבי עבודה בסינה-מרקט בחיפה. התחלנו להתעסק בהכנות די.וי.די להקרנה. את הבשורה על כך שזכינו, קיבלתי בפריז, אליה נסעתי למטרת פגישות בנושא הסרט. הזכייה הזאת היתה חלום עבורנו: היא תאפשר לנו להפיק את עותק ההקרנה של הסרט במעבדה נהדרת בברלין, בטיפול מסור של כמה מהאמנים המובילים באירופה בתחום. הזכייה גם הוכיחה שאפשר גם ככה. ללכת עד הסוף עם החזון שלנו, עם הסרט שרצינו לעשות. לא להיכנע לתכתיבים מבחוץ.

"מדבריי אולי משתמע שהסרט גמור. אז זהו, שחצי מהעבודה עוד לפנינו: אנחנו עוברים בימים אלה לעולם הסאונד, שהוא עולם ומלואו. אל המקליט הראשי רב הכישרון שלנו, ואדים יגמן (שהוא גם חצוצרן נפלא ורוקד מרנגה מחונן), ואל המלחין אשר גולדשמידט, יצטרף בימים הקרובים מעצב פסקול ואיתו חבורה מיומנת של אנשים שיעצבו את נוף השמע של הסרט. מה שמביא אותנו לפיסת החדשות הבאה שלנו: אנחנו שמחים לקדם את פני קרן הקולנוע שהחליטה להצטרף אלינו ולתת מענק השלמה לסרט, שיעזור לנו לסגור את עריכת הסאונד והמוזיקה בדרך הטובה ביותר.

עדכונים נוספים – בקרוב".

הגיע הזמן לבדוק מה חדש בקופות בארץ. "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הביא בסוף השבוע 16,000 צופים לקופות. ואילו סרטי אורלנדו, מפיצי "אחר הצהריים בכפא עם מרגריט", מדווחים שבתום 17 ימי הקרנה בששה עותקים בלבד נמכרו לסרט הצרפתי עם ז'ראר דפרדייה 28,000 כרטיסים. עוד מדווחים אנשי אורלנדו שבשבוע הראשון ליציאת הסרט הוא היה הסרט עם ההכנסות הכי בארץ גבוהות פר-אולם (כלומר, הסרט שאולמותיו היו הכי מלאים באותו שבוע). באופן משונה, עם כל חגיגית נתוני הקופות האלה, אנשי א.ד מטלון משום מה לא טרחו לעדכן אף אחד שבסוף השבוע (הארוך) הראשון של "לאכול, להתפלל, לאהוב" הסרט מכר בארץ כמעט 50,000 כרטיסים. טוב, אנשי א.ד מטלון היו עסוקים בלמכור את העסק שלהם, אז ברור שלא היה להם ראש להתפארות בנתונים.

ושלושה חודשים לפני סוף השנה, וכבר מתברר ש-2010 תהיה שנה די אדירה לבעלי בתי הקולנוע בארץ מבחינת נתוני מכירות הכרטיסים. יש לנו כבר סרט אחד ("זוהי סדום") שעבר את החצי מיליון – בסך הכל הסרט השלישי בעשר השנים האחרונות שעשה את זה ("אווטאר" ו"שרק 2 " היו לפניו). שלושה סרטים שעברו את 400,000 הכרטיסים ("שרק 4 ", "צעצוע של סיפור 3 " ו"אליס בארץ הפלאות"), סרט אחד שעבר את ה-300,000 צופים ("התחלה"). סרט אחד שעבר את ה-200,000 ("פעם הייתי"). ולא מעט סרטים נוספי שעברו את ה-100,000 צופים ("סקס והעיר הגדולה 2 ", "גנוב על הירח", "סולט", "הנסיך הפרסי", "הדרקון הראשון שלי", "רובין הוד", "שאטר איילנד", "הנסיכה והצפרדע").

וכל הנתונים האלה הם עוד לפני "הארי פוטר" החדש שייצא בעוד חודש ובטח גם יביא 300-400 אלף צופים, ויש להניח שגם "פלונטר", "מגה-מיינד" ו"טרון" יביאו מינימום את ה-100,000 שלם לפחות, אם לא יותר.

===============

ביקור בקולנוע רב-חן בככר דיזנגוף חשף בפני סטנד פרסומי ל"Easy A", כך שבניגוד למה שכתבתי כאן, יש סיכוי שהסרט בכל זאת כן יופץ בארץ ולא יגנז.

מישהו יודע מה עם "Let Me In", הרימייק האמריקאי לסרט הערפדים השבדי (שסטיבן קינג נשפכך ממנו)? למי הוא שייך בארץ והאם יש תוכניות להוציאו?

=============

אתם יכולים למחוק את "מיראל" של ג'וליאן שנאבל, שפתח בשבוע שעבר את פסטבל הסרטים של רמאללה, מרשימת המועמדים האפשריים לאוסקר. הסרט, שמאז בכורתו בפסטיבל ונציה, סופג ביקורות מאוד לא אוהדות, נדחה ל-2011.

================

רציתי לקטר על כך שלסרטו החדש של נייג'ל קול, "Made in Dagenham", יקראו בעברית בשם החיוור וחסר הייחוד "איזה מין שוויון", ואז ראיתי באיטליה הוא ייקרא "We Want Sex" והחלטתי לשתוק.

===============

הערה לסיום: לכל מי ששולח לי מייל עם שאלות טריוויה ופרטים על סרטים ובתי קולנוע בארץ. א) את רוב שאלות הטריוויה אני לא יודע. ב) אין לי זמן לענות לכולם. הפתרון הכי טוב והכי נכון והכי אינטרנטי: שאלו את שאלותיכם בתגובות בבלוג. שאלות שאני יודע את התשובות להן, אענה ובכך גם שאר קוראיי יכנו מזה. שאלות שאני לא יודע את התשובות להן עשויות לזכות לתשובה מאחד מקוראי הבלוג. יש כאן כמה ידענים ענקיים בכל מה שקשור בקולנוע.

כשאתם רואים את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שימו לב לסצינה בה הולך הממונה (מארק איווניר) לדירתה של יוליה, העובדת הזרה המתה. בדירה, ברחוב בית ישראל 3, הוא מוצא על המיטה שלה ספר ללימוד עברית. הספר, "מורי", נכתב על ידי ל.י ריקליס. רגע, מה הקשר בין ל.י ריקליס ובין במאי הסרט, ערן ריקליס? ריקליס עונה: "את הספר כתב לוי יצחק ריקליס. סבא שלי. הוא היה משורר ומחנך וגם כתב סדרת ספרים ללימוד עברית ב-12 שפות שהיתה פופולרית בשנות ה-60".

================

בחודשים האחרונים יונייטד קינג דאגו להפיץ מדי יום ראשון הודעה לעיתונות המדווחת כמה כרטיסים נקנו בסוף השבוע האחרון לסרט הישראלי שהם הפיצו. כך היה עם "פעם הייתי", עם "זוהי סדום" ועם "הדקדוק הפנימי". עכשיו יום ראשון אחרי הצהריים ואני מחכה להודעה לעיתונות לגבי "הממונה". זה מה שיפה עם תקדימים, אי אפשר פשוט להפסיק עכשיו, כי איזה מסר זה יעביר?

==============

ואני שומע תגובות יפות מאנשים שראו את "שליחותו/ממונה/משאבי/אנוש" בסוף השבוע, ושאומרים לי שלדעתם יש לסרט דווקא סיכוי מאוד יפה באוסקרים (היו אפילו שניים כאלה בבלוג אתמול). מכיוון שאני רק הערכתי את הסרט אבל לא התאהבתי בו אני מוכן להודות שאולי שיקול הדעת שלי לא מאופס. זה יהיה אדיר אם בסוף ערן ריקליס יזכה באוסקר, לא? במידה מסוימת, זה יהיה אפילו כמעט צודק.

"יו, כמה אתה חופר"

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.10.2010

זוכרים? אחנו עדיין עם הטרילוגיה השבדית, על פי טרילוגיית הספרים של סטיג לארסון. "נערה עם קעקוע דרקון", הסרט הראשון, יצא לפני כמעט חודשיים. ובסוף השבוע הקרוב יגיע הסרט השני. הרימייק האמריקאי ל"נערה עם קעקוע דרקון", שאני מתפלל שיהיה יותר טוב, מצטלם עכשיו ויגיע בעוד שנה מידי דיוויד פינצ'ר.

הבשורות הטובות לכל מי שמתגעגע לשנות השבעים: סקס ואלימות חזרו לאופנה. לפחות כמו שזה נראה מהסרטים שראיתי השבוע ("האמריקאי" ו"הנערה ששיחקה באש"). הבשורות הרעות: אם תהיתי איך יכול להיות סרט יותר מבאס מ"נערה עם קעקוע דרקון" מגיע סרט ההמשך ומוכיח שאפשר. ושוב, הייתי רחמן בציפיות. אחרי שקראתי בביקורות על הסרט הראשון עד כמה הספר המקורי של סטיג לארסון היה מבריק ומותח, הנחתי שהאשמה בכך שהגרסה הקולנועית ל"קעקוע דרקון" היתה כל כך לא מעניינת היתה על כתפיו של במאי הסרט ההוא, נילס ארדן אופלב, שממילא לא החזקתי ממנו קודם. את סרט ההמשך ביים דניאל אלפרדסון. לא מכיר אותו, אבל אחיו, תומס אלפרדסון, ביים את אחת ההברקות הגדולות של הקולנוע השבדי בשנים האחרונות, את "תן לאדם הנכון להיכנס", סרט התבגרות/ערפדים נהדר. ואכן, אלפרדסון האח מוכיח שגם הוא במאי סביר. מבחינה סגנונית, "הנערה ששיחקה באש" הוא שדרוג משמעותי ביחס לסרט הקודם. לפחות כמות סצינות החיפוש בגוגל אחר רמזים הצטמקה. הבעיה היא שהכתיבה של הסרט הזה היא פשוט חרפה. העניין הוא שיש משהו כה מביך בעלילה הבסיסית שאני תוהה עד כמה זה שונה מהספר, שאמור להיות כה מבריק. על פי הסרט שבדיה היא מדינה של חמישה אנשים וכל הזמן כל אחד נתקל בשני והכל קורה רק בצירופי מקרים. במקרה, האפוטרופוס של ליסבת סלנדר – זה שאנס אותה בסרט הקודם – הוא חלק מרשת של סוחרי נשים שבמקרה אמורה להיחשף במגזין של מיקל בלומקוויסט. במקרה ליסבת מגיעה אליו, ממש בצירוף מקרים אחרי שנה של נדודים בעולם, לאיים עליו. ובמקרה הוא נרצח זמן קצר אחר כך. ובמקרה מי שמגלה את הרציחות הוא בלומקוויסט. ובמקרה זה הופך את סלנדר לחשודה העיקרית, ובמקרה בלומקוויסט צריך להוכיח את חפותה, לפני שבלש המשטרה היהודי תופס אותה (בסרט בו השניים כמעט ולא נפגשים). ושלא במקרה, הפרשיה הבלשית הממש לא מעניינת הזאת נמתחת באופן לא מעניין יותר משעתיים. אבל יש סקס ואלימות בשפע. מספיק לכם?

(וסתם, טריוויה: הפוסט הזה עלה ב-10.10.10 ב-10:10. אני את שלי עשיתי).

סיכום כותרות שבת ראש חודש חשון:

– הצילומים של שני סרטי "מקס הלוחם בדרכים" שהיו אמורים להתחיל באוסטרליה (תחת פיקודו של ג'ורג' מילר ועם טום הרדי במקום מל גיבסון) נדחו בשנה. הסרטים אמורים להיות מצולמים בתלת מימד.

– "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'" שייצא בעוד חודש, לא יהיה בתלת מימד. הסיבה הרשמית: אולפני וורנר טוענים שהם לא יספיקו לעשות לסרט המרה מספיק איכותית בזמן שנותר לה. הסאבטקסט, כמו שאני מבין אותו: האולפנים הבינו סוף סוף שסרטים שלא צולמו בתלת מימד, אלא רק הומרו בדיעבד, גוררים שנאה מצד הקהל והתקשורת. האם זה אומר שמעכשיו סרטי תלת מימד יהיו רק סרטי אנימציה וסרטי לייב אקשן שצולמו מלכתחילה כך? נקווה שכן.

– ראיון מוצלח של דוד שליט ב"גלובס" עם חיים מקלברג, המפיק (יחד עם אשתו, אסתי) של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "ארץ בראשית" ו"חמש שעות מפריז". גלובס הוא מקום לא רע לראיונות עם מפיקים, אני מבין. הראיון מציג את הכלכלה והמספרים מאחורי "הממונה".

– בילי ריי ("חשיפה", "פירצה") יביים רימייק אמריקאי ל"הסןד שבעיניים", הסרט האגרנטינאי שזכה השנה באוסקר (והביס את "עג'מי", "סרט לבן" ו"נביא", שלא מסתמן רימייק אמריקאי שלהם בקרוב). משונה, הייתי בוחר דווקא בבריאן דה-פלמה לרימייק, בעיקר כי נדמה שסיקוונס מגרש הכדורגל בשוט-אחד שם בוים בהשראת דה-פלמה.

– מקס וויינברג לא יחזור לתוכנית הלילה החדשה של קונן אובריאן שתעלה בקרוב ב-TBS ובכך תגיע לסיומה שותפות בת 17 שנה. וויינברג גילה ששבועיים אחרי ש"טונייט שואו" של אובריאן הורדה מהאוויר באן.בי.סי, הוא עבר ניתוח לב פתוח חירום. והוא מעדיף להישאר כעת בביתו בניו ג'רזי במקום לחזור ללוס אנג'לס.

– אחרי שראיתי וחיבבתי מאוד את "גנב עירוני" של בן אפלק, שמכיל סצינת מרדף מכוניות די נפלאה, הצעתי שאולי זה יהיה רעיון לא רע לתת לאפלק לביים את חברו מט דיימיון באחד מסרטי ג'ייסון בורן הבאים. מתברר שהשניים עשויים אכן להתאחד, אבל אחרת: מט דיימון עשוי לביים סרט שנכתב על ידי האחים בן וקייסי אפלק. דיימון ואפלק עשויים גם לככב בסרט, המספר סיפור די שערורייתי על שני שחקני בייסבול של היאנקיז שהחליפו ביניהם את נשותיהם.

– ג'רי סטילר (פרנק קוסטנזה) ואן מיארה, ההורים של בן סטילר, הבינו שקשישים נרגנים באינטרנט זה מה שהולך היום אז הם גייסו את הבן, בן, שיביים אותם (ויה סקייפ) בפינות קיטורים קצרות. יש כבר שלוש כאלה. צפו.

"פה בפנים אני תנשמת"

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.10.2010

לא קורה הרבה שאני נכנס לסרט הוליוודי שלא שמעתי עליו כלום. אבל זה קרה לי עם "אגדה עם כנפיים". בגלל כל החגים, אני כותב את הקטע הזה שבועות לפני שאתם קוראים אותו, מיד אחרי הקרנת העיתונאים של סרט האנימציה התלת מימדי החדש "אגדה עם כנפיים", לפני שהסרט יצא אפילו באמריקה, וכל מה שיש לי להגיד עליו הוא: וואט דה פאק?

כל מה שידעתי על הסרט בבואי אליו היה שזה סרטו חדש של זאק סניידר. מגניב, אמרתי לעצמי. סניידר הפתיע אותי לטובה כבמאי קינקי וקיצוני למדי ב"שחר המתים" ואז ב"300", גילטי פלז'ר מטורף. "השומרים" שלו היה ברדק נפלא. ואילו סרטו החדש הוא: סרט הרפתקאות מיתי על… ינשופים?! אני חייב לחזור על עצמי: וואט דה פאק? "אגדה עם כנפיים" חייב להיות הסרט המשונה והתמוה ביותר שראיתי מהוליווד זה שנים. ואל תחשבו שזה פרויקט קיקיוני. הוא מגיע מאולפני וורנר, שבוודאי פינטזו על עוד סדרה בנוסח "הארי פוטר", ואת הסרט מדבבים כל שחקני אוסטרליה (שם הופק הסרט), עם תגבור בריטי מצד הלן מירן ושות'. ומבחינה ויזואלית הפקתית הסרט אכן מרהיב למדי. אבל הוא נותר לא פחות תמוה.

מי העלה על דעתו שסרט על ינשופים מדברים ונלחמים יהיה אטרקטיבי לצפייה? הינשופים, מתברר אינם חיות כה נעימות (לעיניי, לפחות) למבט מקרוב, לכולם יש… נו… פני ינשוף, וכולם נורא מוגבלים במנעד הדרמטי שתווי הפנים הינשופיים שלהם מסוגלים לנפק (אם כי, אנימציית הנוצות משובחת במיוחד, הינשופים נראים רכים וצמריריים). ואילו הינשופים האלה היו מתנהגים כינשופים, אולי מילא, אבל הם עוטים קסדות וטפרי מתכת, אותם הם משייפים בעצמם, ונלחמים זה בזה תוך כדי מעוף.

כי מתברר שגם לינשופים יש אגדות עם. יש מלך ומלכה מרושעים, ויש אגודת ינשופים טובה בשם "השומרים של גאהול", שיום יבוא והיא תבוא לגאול את ממלכת הינשופים משליטיה האכזריים. סורן, גיבור הסרט, הוא ינשוף צעיר וחולמני שרק מתחיל ללמוד לעוף כשהוא נחטף, עם אחיו, למושבת עבדים ינשופית. הוא מצליח לברוח ויוצא לחפש את אותם שומרים אגדתיים, עליהם שמע רק בסיפוריו של אביו. משם הוא מתחיל מסע חונכות שהופך אותו ללוק סקייווקר של הינשופים (למעשה, הוא תנשמת) כולל סצינת שיא הזהה להשמדת כוכב המוות ב"מלחמת הכוכבים", אלא שכאן הגיבור שלנו שומע את המנטור שלו לוחש לו באוזן "השתמש בזפק שלך", במקום "Use the force". כן, הרבה דברים שימושיים למדתי על ינשופים בסרט, כמו עובדה שיש לינשופים זפק שאיתו הם חשים באופן על טבעי את מה שעתיד לקרות.

אבל להבדיל מ"שר הטבעות", מתברר שנורא קשה להבדיל בין ינשופים כשהם עפים באוויר, ואיכשהו כולם נראים מרחוק קצת כמו תרנגולים. מבחינתי "אגדה עם כנפיים" ייזכר לעד בתור "הסרט עם התרנגולים". אקרא לו "אגדה עם כרעיים".

אז מה עלה בגורלו של הסרט מרגע שאני כותב שורות אלה ועד שהעיתון ינחת בידיכם. ייתכן והאמריקאים יחשבו הפוך ממני והסרט יהפוך להצלחה קופתית גדולה. אבל איכשהו מסופקני. יותר הגיוני ש"אגדה עם כנפיים" ייזכר כאחד הסרטים התמוהים של 2010, לפיאסקו בשיקול דעת, ותוך זמן קצר לאותם סרטי הוא-כל-כך-רע-שהוא טוב, שצעירים יכתבו כמה קול לראות אותו, בייחוד כשמסטולים (הוא אכן מאוד צבעוני). אז למה בזבזתי עליו כל כך הרבה מילים? רק כי זה תירוץ מצוין – ומאוד נדיר בקולנוע – לעשות מחווה לשיר של "אפור גשום" המופיע בכיתוב התמונה (שפתאום נורא מתאים למזג האוויר היום).

צילום של אנטון קורבין מהסט האיטלקי של "האמריקאי"

חי נפשי, אני בפיגור איום עם הביקורות (לסרטים שראיתי. אני בפיגור עוד יותר עם הסרטים שלא ראיתי). הנה ניסיון להתחיל להדביק פערים. ראשון, ניסיון שלי להסביר למה למרות שאהבתי הכל ב"האמריקאי", עדיין יצא קצת מאוכזב מהסרט. במידה רבה תחושתי מ"האמריקאי" די זהה לתחושתי מ"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". סרט יפה של במאי שאני אוהב, אבל משהו שם לא עשה לי קליק.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.10.2010

p { margin-bottom: 0.21cm; text-align: right; }

לג'ורג' קלוני יש טעם מעולה בבמאים. קלוני נמצא במעמד כזה שאני מניח שהוא זה שצריך לאשר את הבמאי בפרויקט, ולא ההפך, והאיש שהפך את אחים כהן ואת סטיבן סודרברג לפרטנרים שלו, יודע לבחור אותם היטב. כך שהעובדה שקלוני הסכים שאת סרטו החדש, "האמריקאי", יביים אנטון קורבין היא קודם כל הכתרתו של קורבין בתור "הדבר הבא".

הנה פסקה על אנטון קורבין. אני בספק אם היה עוד אמן שכה השפיע עלי והסב לי הנאה אסתטית בעשרים השנים האחרונות כמו אנטון קורבין. תחילה כצלם סטילס ואז כבמאי וידיאו קליפים, אני חושב שקורבין עשה לעולם הפופ-רוק את מה שז'אן-לוק גודאר עשה לקולנוע העלילתי. יצר בו מהפכה. קורבין היה מצלם עטיפות בפילם מגורען מאוד, באור שמש, לרוב בטבע, וחשף את הקמטים של מצולמיו. תוך כמה שנים כולם רצו אליו. כל מי שבחל בעולם היותר ויותר מתועש של המוזיקה בעידן אם.טי.וי, בגלאמור הנוצץ של הפופ, הלך לאנטון, שהציע תפריט ויזואלי אורגני, ללא חומרים משמרים. חברות התקליטים, אגב, שנאו אותו. הם לא הבינו מה האמנים מוצאים בצילומי השחור לבן המגורען ולעיתים נטולי הפוקוס שלו. זה נראה להם לא מסחרי.

דפש מוד, שהיו לפרטנרים הכי גדולים שלו, אף הפקידו בידיו את כל החבילה האודיו-ויזואלית שלהם: צילום, עיצוב עטיפה, בימוי וצילום הקליפים, עיצוב הבמה בסיבוב ההופעות ובימוי הסרטים המתעדים את ההופעות (אפרופו בני טיפוחיו של קלוני: גם סודרברג התחיל את דרכו כבמאי סרט הופעה. של להקת יס).

לפני שנתיים, אחרי שנדמה שקורבין מסתפק בקריירה של צלם – היי, לאירווינג פן זה הספיק – הוא פתאום נהיה במאי של סרט עלילתי: "קונטרול". החיבור היה ברור: קורבין ביים סרט על ג'וי דיוויז'ן, הלהקה שבמידה מסוימת התגלתה דרך הצילומים שלו. הוא עשה סרט בשחור לבן על ג'וי דיוויז'ן אבל למעשה עשה סרט על עצמו, שהיה גם הומאז' לסגנון הצילום שלו. "קונטרול", בעיני, היה סרט אדיר. כנראה שגם קלוני חיבב. קצת מצחיק להגיד שקלוני הפך את קורבין לבן טיפוחים, כי למרות שזה רק סרטו השני, קורבין למעשה מבוגר מקלוני בשש שנים.

ועכשיו מגיע "האמריקאי". דמיינו את "זהות אבודה" בהילוך איטי כולו. או את "גבולות השליטה" בהילוך טיפה מואץ. דמיינו את עלילת "ברוז'", רק שלא קורה שם כלום. זה הסרט. ב"האמריקאי" ג'ורג' קלוני הוא רוצח שכיר שמגלה שרוצחים שכירים אחרים מנסים לרצוח אותו. בהוראת מפעילו הוא פורש לעיירה קטנה באיטליה, שם הוא מתאהב בזונה, משוחח על מוסר עם כומר, ומשייף את כלי הנשק החדש שהוא בונה. וזהו. ככה הזמן עובר. הסרט מכיל כמה וכמה קריצות לסרטים על אקדוחנים בודדים, מ"הסמוראי" של מלוויל ועד לסרטי סרג'יו ליאונה (שמקבלים איזכור מפורש בסרט). תסריטאי הסרט, רואן ג'ופה (בנו של רולנד ג'ופה, הבמאי של "דמעות של שתיקה" ו"המשימה"), אף הודה בראיון שבזמן הכתיבה הוא כל הזמן שינן לעצמו בראש: "קלינט איסטווד, קלינט איסטווד, קלינט איסטווד". אבל במקום להיות סרט אירופאי משנות הששים, "האמריקאי" נראה יותר כמו סרט אירופאי משנות השבעים. המון שוטים של נוף ונסיעה – כאילו וים ונדרס של 1978 הגיע לביים את הסרט, ולקח גוש קטן של עלילה ומרח ממנו שכבה דקה-דקה על גבי פרוסה עבה של אווירה ושוטים יפים. ואם ראיתם מספיק סרטים כאלה, אתם גם יודעים לזהות די מהר לאן הסרט הזה הולך, על גיבור שרצח הוא המקצוע שלו, אבל יש לו גם קוד אתי מאוד יציב, ולב רך מאוד. אם מבינים שלמרות הכוכב ההוליוודי, זה בסופו של דבר סרט של במאי הולנדי שגר באנגליה ושצולם באיטליה, אפשר להתחיל להתכוונן לאווירת הסרט, שיש בה הרבה יותר מתח מיני מאשר מתח בלשי.

אז אם הייתי רואה את "האמריקאי" מבלי לדעת דבר על יוצרו, הייתי חושב שזה סרט טוב. הייתי אוהב אותו. הייתי מתמוגג ממנו, הייתי מופתע מכך שזה סרט שמעז להכניס כל כך מעט עלילה בדקותיו, הייתי מסמן את הבמאי הזה. הייתי גם תוהה מה בעצם הסרט הזה מנסה להגיד, שכן זו נקודת התורפה העיקרית שלו. הוא יפה, אבל בתור סרט שנעשה כ"אמנות", אני לא ממש מזהה מה ה"אמן" ניסה להגיד.

אבל כשחתום עליו אנטון קורבין חוששני שאני מגיע אליו עם בערך 20 שנים של ציפיות. כן, זו בעיה פרטית שלי, אני מודע לזה, עבור רוב מוחץ של הצופים שמו של קורבין לא אומר דבר. אבל אני יושב בסרט ומחשב את כמות האנטוניות שיש בו. אשכרה יושב וסופר שוטים שהייתי מדמיין את קורבין מוציא בתערוכת צילומיו או באחד הקליפים שלו. ספרתי שלושה. כך שאני חייב להתמודד עם העובדה שקורבין, האמן שכה הערצתי, התחלף עכשיו בקורבין הבמאי שאני עוד לא ממש מבין מה הוא רוצה ממני או מעצמו. אני כן נושם לרווחה, שכן בתחילה חשבתי שגם הוא מכר את עצמו למכונה ההוליוודית ושמי שהיה אמן איזוטרי מנסה עכשיו להיות במאי אולטרה-מסחרי. זה לא קרה. מנקודת מבט מסחרית, "האמריקאי" הוא סרט די איזוטרי, ונדמה שקורבין פה ושם מנסה לגבש לעצמו איזשהו סגנון קולנועי שיהיה מזוהה איתו, וכעין המשך למה שהוא עשה בעולם המוזיקה. זה עדיין לא מגובש. בצילום, קורבין היה חידוש גדול. בקולנוע, קורבין של "האמריקאי" בעיקר ממחזר חומרים שבמאים כמו ג'ים ג'רמוש או אנטוניוני עשו לפניו. המקום היחיד בו נוכחותו הייחודית של קורבין הורגשה היתה בבחירת המלחין. קורבין הביא את חברו הוותיק, איש האלקטרו הגרמני, הרברט גרונמאייר. חבל שלא את דפש מוד.

אגב א':

סרג'יו ליאונה חי וקיים. "האמריקאי" עורך כמה מחוות – גלויות וסמויות – למערבונים האיטלקיים של ליאונה. הרי קלוני, בסופו של דבר, הוא אקדוחן בודד שמגיע לעיירה. מבנה מובהק של מערבון. והוא לא לבד: גם "מאצ'טה" של רוברט רודריגז, אותו ראיתי השבוע, מכיל המון קריצות לכיוון ליאונה. תראו מה זה במאי משפיע, כשגם סרט מעודן ומאופק וגם סרט פרוע ובהמי יכולים לצטט אותו וזה ייראה מתאים ונאמן למקור.

אגב ב':

למי שכבר ראה את הסרט: קורבין חשף בבלוג שלו שהדמות של פאבל, המפעיל של קלוני, התווספה לסרט רק בצילומי ההשלמה. כלומר שבגרסה המקורית של הסרט קורה אפילו פחות ולא היה את השואו-דאון הסופי? משונה.

אני חוזר עכשיו מצפייה שנייה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס ואני טיפה נבוך. אין לי כמעט שום דבר רע להגיד על הסרט, חוץ מהתחושה הזאת שהסרט לא מצליח להידבק אלי. הוא מקסים, ויש בו רגעים נפלאים, אבל אני בתחוש שיש שם איזשהו מרכיב שחסר. הרגשתי את זה היטב בעקבות הצפייה הראשונה בסרט, אי שם בימי הקרנות האקדמיה. כזכור, אני מאלה חושבים שערן ריקליס הוא במאי נפלא – את שני סרטיו האחרונים, "הכלה הסורית" ו"עץ לימון" אהבתי במיוחד – וגם את הסרט הזה הערכתי. אבל תוך כמה ימים הוא נמחק מראשי. מישהו שאל אותי לגבי הנער שמשחק בסרט ובחיי שלא זכרתי שום נער מהסרט. היום הבחנתי בו (נואה סילבר שמו), זאק אפרון רומני חמוד. איכשהו בין הרגע שבו רוזינה קמבוס יוצאת מהסרט ועד הרגע שבו הגיבור שלנו עולה על הנגמ"ש הסובייטי למהלך האחרון של מסעו, משהו בסרט מתנדף. מה חסר בסרט? קשה לי לשים את האצבע. איזושהי אנרגיה, שהיתה כה נוכחת ב"כלה הסורית".

אבל מעבר לתחושה הפרטית של משהו שלא עשה לי קליק, הסרט הזה אכן מקסים. קודם כל כי יש לו תסריט נהדר. אני לא מכיר את הספר של א.ב יהושע אז אין לי מושג מה הוסף ומה הוסר מהמקור, אבל המבנה של הסרט פשוט מצוין. זה מתחיל בזה שאנחנו לא יודעים מה השם של אף אחת מהדמויות. לכל אחד אנחנו קוראים או בתפקיד שלו ("הממונה על משאבי אנוש", "אחראי משמרת הלילה", "הקונסול") או באיזשהו שם תואר הנאמר לגנאי ("הנחש", "האלמנה"). הדמות היחידה בסרט שאנחנו יודעים את שמה המלא היא הדמות היחידה שלא ממש נמצאת שם, זאת של העובדת הזרה שנהרגת בפיגוע ושאת גופתה מטלטל הממונה הלוך ושוב לאורך יבשות כדי למצוא לה מקום קבורה.

ריקליס הוא במאי עם עין נהדרת ללוקיישנים. בצילומים בירושלים אמנם הרגשתי שהוא קצת, לעיתים תכופות מדי, ממקם את הגיבורים באיזורי תיירות, אולי כדי לענג את עיני הצופים (או כדי להצדיק את תקציב התמיכה שהסרט קיבל ממיזם הקולנוע הירושלמי). אבל יתכן וזו רגישות פרטית של מי שמכיר היטב את ירושלים. כי השימוש בנופי רומניה – בין אם זה כבישים מתפתלים באמצע שום מקום, או איזור תעשייה המארח סצינה המצולמת למרגלות שתי ארובות ענק שנראה שבנייתן מעולם לא הושלמה – היה מושלם בעיני.

לאורך שנות ההיכרות שלי עם סרטיו של ריקליס אני חייב להגיד שעוד לא ממש הצלחתי לאתר חותם ויזואלי ייחודי. זה, אגב, היה אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי בסרטיו בימים שבהם הקולנוע הישראלי היה מת-חי. סרטיו של ריקליס כמעט תמיד עבדו. הוא בא אליהם כמקצוען ונדמה שהוא שט בנינוחות מסרט לסרט, כמעין אנטי-אוטר. ביחס לקולנוע הישראלי של פעם, סרטיו תמיד היו מרעננים בעיני. בשנות ה-2000 הרגשתי את המחויבות שלו לגעת במדינת אבסורדיסטן שבה אנחנו חיים ב"כלה" וב"לימון". האם חסרה תשוקה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"? אני פשוט לא מצליח לאתר את האלמנט החסר. יש לי רק מילים טובות להגיד על (רוב) הסרט, חוץ מהעובדה שלא התאהבתי בו.

מה שכן, הסרט הזה נורא ממשיך את המוטיבים שריקליס התחיל לעסוק בהם ב"עץ לימון" ו"הכלה הסורית": שאלות של זהות לאומית ושל נזילותה של הזהות והאזרחות. בסרטים הקודמים, שהיו קרובים יותר לבית, הוא עסק באוכלוסיה הערבית והדרוזית וחיים לצד גדרות בישראל. ב"הממונה" אין גדרות, אבל יש גבולות, וגיבור שלמעשה מזדה לחלוטין עם הגוויה שבאמתחתו: גם הוא לא ממש יודע איפה לקבור את עצמו.

ואולי זו הבעיה של הסרט: שיש התאמה מוחלטת בין הגיבור ובין הסרט שסביבו. מארק איווניר נהדר בתפקיד הראשי, אבל יש משהו מעט פלגמטי ומהורהר בדמות שהוא מגלם. וזה גורם לסרט כולו להיות מהוסס ומהורהר כמוהו. שזה לא רע, אבל איכשהו נדמה שבלא מעט סצינות הסרט דווקא שואף להיות קומי וקצבי. כשרוזינה קמבוס על המסך, זה עובד. הסרט הופך לזיקוק של אנרגיה. בלעדיה, הכל נהיה מתון יותר. זה נותר סרט שקהל יהיה מוקסם ממנו – אני מניח שלא רק בארץ – מסוג הסרטים שאם נתקלים בהם בפסטיבל קולנוע מרימים גבה מופתעת ואומרים, "וואו, חמוד". די בדומה למה שאני הרגשתי לפני שנה כשנתקלתי בסרט הנורווגי "צפון", שנדמה שצולם בנופים זהים.

יש ב"הממונה" כל כך הרבה רגעים מרשימים שאני פשוט המום שגם אחרי צפייה שניה אני לא יכול להיות יותר נחרץ לגביו. קצת לא נעים לי: כזאת השקעה אדירה וענקית ומרשימה, וכל מה שאני יכול להציע מכיווני זה רק "חמוד" פושר.

עוד פסקה או שתיים על הסרט, בהרהור מאוחר שכתבתי ל"פנאי פלוס". פורסם ב-13.10.2010

זה לא סוד, אם עקבתם אחר מדור זה, שבכל הקשור לתחרות פרסי אופיר אני לא הייתי במחנה שהריע לזכייתו של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (או "הממונה על שליחותם של משאבי אנוש". או "משאבי האנוש של ממונה השליחות" או "אנושיותו של השליח למשאבי הממונה"). אני חשבתי של"הדקדוק הפנימי" ל"פעם הייתי" ול"המדריך למהפכה" הגיע יותר. אבל כעת, כשהוא כבר שבוע בבתי הקולנוע ובמנותק מכל תחרות, אני לא יכול שלא להריע לסרט וליוצריו. לפני הכל, כי אני חושב שערן ריקליס הוא אחד הבמאים הנהדרים של הקולנוע הישראלי. אני מרבה לצרף את המילה "מקצוען" לשם "ערן רילקיס" כשאני כותב על סרטיו. בעולם הקולנועי בארץ, שבו במאי הוא לרוב אוטר, סרטיו המגוונים של ריקליס הם כמעט תמיד דבר שאני מחכה לו. ראשית, כי הוא מפנטז את סרטיו באידיום האמריקאי, החביב גם עליי. הוא מתעסק במוזיקה ("זוהר", "צומת וולקן") ובספורט ("גמר גביע", "פליי-אוף", הסרט על רלף קליין שריקליס מביים בימים אלה לקראת יציאה בקיץ הבא), והוא יודע לתת לסרטיו פיי-אוף רגשי מספק (חוץ מאשר ב"גמר גביע"). ומדי פעם הוא נוגע בפוליטיקה המקומית מנקודת מבט אבסורדית ("הכלה הסורית", "עץ לימון"). ריקליס, בניגוד לכל עמיתיו בישראל (לפחות בעשרים השנים האחרונות) היה אחד הראשונים שהבין שקולנוע מסחרי צריך ויכול להיות ניזון מרבי המכר המקומיים. הוא ביים את "פיתוי" על פי רם אורן – סרט עם רעיונות עלילתיים מוצלחים מאוד, אבל עם בימוי מגושם (שאני קצת מייחל לכך שריקליס של ימינו היה מביים אותו מחדש, והופך אותו למותחן פשע-סקסי ראוי יותר). "שליחותו/ממונה/משאבי/אנוש" גם חושף תימה חוזרת בכל סרטיו של ריקליס: מוטיב הגבול. ב"הכלה הסורית" ו"גמר גביע" הגבול היה ישות ממשית בסרט, אנשים ששואפים להגיע/לברוח לצד השני. אבל בכל סרטיו נדמה שדמויותיו של ריקליס שואפות להיות במקום אחר והם נמצאים במצב תמידי של תזוזה: ממשית או מדומיינת. זוהר ארגוב וגיבורי "צומת וולקן" השתמשו במוזיקה (או בסמים) כדי לברוח מהמציאות שכולאת אותם, והגיבור של "שליחותו" נמצא במסע נדודים שנראה חבר תוחלת, מהסיבה הפשוטה שאין לו באמת שורשים ונאמנויות שיקרקעו אותו למקום אחד (ועצם זה ש"פלייאוף" מצולם בגרמניה גורמת לי כבר להסיק שגם גיבור הסרט הזה נמצא בנדודים ובמצב של תלישות).

יש שני אלמנטים שמאוד חיבבתי ב"שליחותו": העובדה שאנחנו לא יודעים בשום שלב איך קוראים לאף אחת מהדמויות (החיות) והעובדה שאנחנו לא באמת יודעים איפה מתרחשת עלילת הסרט. זה, בצירוף הנופים הלבנים והצחיחים (שצולמו ברומניה) והסיטואציות שפונות יותר ויותר לעבר האבסורדי – ובהדרגה מתנתקות מהגיון – הופכות את "שליחותו" לפחות סרט מציאותי ויותר למשל. אבל משל של מה? ואולי כאן טמונה הבעייתיות של הסרט: כי למרות שהוא מהנה מאוד, ועשוי בהדר קולנועי מענג שנדיר למצוא בארץ, יש לסרט בעיה של קצב ונשמה. נדמה שכמו שהממונה על משאבי אנוש, שיוצא למסע מבלי שיהיה לו חשק לכך, כך גם הסרט הזה נעשה יותר כמטלה ופחות כשליחות. משהו לא לגמרי סוחף בסרט, והפוטנציאל הפילוסופי, שהסרט הזה פשוט מתפקע בו, נשאר בסופו של מסע תלוי באוויר.