פוסט אורח: עידן אלתרמן ♥ "הרשת החברתית"
ביום ראשון הייתי אמור לראות את "הרשת החברתית" בהקרנה של "כלכליסט" כדי להעלות כאן ביקורת היום, לכבוד עליית הסרט להקרנות מסחריות. אבל החיים התערבו באמצע, צחקו לי בפרצוף, וקשקשו לי כהוגן את כל התוכניות. וכך, בגלל עניינים אחרים שבכלל לא קשורים לקולנוע, לא רק שלא ראיתי את "הרשת החברתית" ביום ראשון, מסתמן כרגע שלא יהיה לי איך לראות את הסרט לפני יום שני. אבל כדי שלא ייצא שדווקא הבלוג הכה פרו-דיוויד פינצ'ר הזה יתעלם מ"הרשת החברתית", הזמנתי את חברי, עידן אלתרמן, שכבר ראה את הסרט, לכתוב עליו. ומתברר שהוא נשפך ממנו לגמרי ורואה בו דרמה שייקספירית בת זמננו.
מכאן, הבמה של עידן:
על כרזת הפרסום של "הרשת החברתית" מופיעות פניו של השחקן ג'סי אייזנברג בדמותו של מארק צוקרברג, ממציא פייסבוק. העיניים שלו חלולות, הפנים חסרות הבעה. לאיש שהמציא את פייסבוק, המקדש של התקשורת המודרנית, יש הבעה של פלגמט בודד.
מזמן לא ראיתי סרט שעורר בי כל כך הרבה אסוציאציות ומחשבות כמו "הרשת החברתית". כבר כמה חודשים שיש דיבור על "הסרט על פייסבוק". הסרט החכם הזה הוא הרבה מעבר לזה. הוא בעיקר סרט על דיסקומוניקציה. למעשה, כבר בפסקול שבכותרות הפתיחה יש רמזים לכך: הסרט נפתח בנגינת פסנתר עדינה ומינורית כשברקע זמזום מתכתי ומטריד שהולך ומתגבר, כאילו צרעה נכנסה לך למוח. יש משהו עוכר שלווה בדיסוננס המוזיקלי הזה. לא מפתיע. אחרי הכל, זה סרט של דיוויד פינצ'ר. בסוף העשור הקודם הוא ביים את "מועדון קרב" והצליח ללכוד את אווירת הפסיכוזה והטירוף של סוף המילניום. עשר שנים עברו ופינצ'ר עשה סרט נוסף שמתאר את רוח הזמן הנוכחי רק שהפעם הפסיכוזה הוחלפה בניכור. אפילו ריקבון. כי נכון שכולנו שפוטים של פייסבוק, אבל משהו רקוב בממלכת הסטטוסים. "הרשת החברתית" היא כמו טרגדיה שייקספירית עכשווית – יש בה מאבקי כוח ושליטה, יש בה ניסיונות להשתלט על הממלכה של אוניברסיטת הרווארד ועמק הסיליקון, ובעיקר יש בה גיבור טרגי שנותר נטוש בפסגה לאחר שחטא בחטא היוהרה ולא נותר לו אלא לשלם את המחיר הנפשי. במקרה של צוקרברג, השאלה שמלווה את הסרט היא האם הוא ישלם גם את המחיר הכספי. העלילה מזגזגת בין שתי התביעות המשפטיות שצוקרברג התמודד איתן (אחת מהן מחברו הטוב ביותר) לבין הימים והארועים שליוו את תהליך המצאת הפייסבוק שלו, מרגע שהתחיל כאתר בלעדי להרווארד עד שהפך למותג האינטרנט החזק בעולם לצד גוגל.
התסריטאי המבריק ארון סורקין (יוצר "הבית הלבן", בין היתר) בנה דמות של גיבור שחולם ליצור אתר לקשר אנושי אבל הוא בעצמו לא מוכן שיחבקו אותו. אדם שרוצה לגרום לבחורה שזרקה אותו להרגיש משהו אליו אבל בדרך הוא מאבד את היכולת להרגיש משהו בכלל. אדם עם אובססיה: להיות משהו. בטריילר של הסרט מנוגן השיר "קריפ" של רדיוהד עם המשפטים "הלוואי והייתי מיוחד" ו"אני לא שייך לכאן". לפי דמותו של צוקרברג בסרט, כסף לא היה המניע שלו. ממש לא. הוא רצה שייכות. הוא רצה לעשות משהו גדול שיוציא אותו סו פאקינג ספיישל. בעיקר בעינייה. אתה לא כזה שמוק, אומרת לו אחת הדמויות בסרט, אתה רק נורא מנסה להיות אחד כזה. איזה משפט מעולה. בכלל, הרבה זמן לא ראיתי בקולנוע סרט עם דיאלוג כזה אינטילגנטי ומהנה, והדמויות יורות את המשפטים בקצב מהיר יותר מהצמיחה של פייסבוק. הדמויות בעולם של סורקין ופינצ'ר מתנהלות בקצב פס רחב – הן מדברות לפני שהן חושבות, פועלות לפני שהם נושמות, חותמות על חוזים לפני שהן קוראות אותם.
כשיצאתי מהסרט שמעתי אנשים בקהל ממלמלים האם צוקרברג האמיתי הוא באמת הטיפוס הבעייתי שמצטייר מהסרט. אני מניח שלא. לא לגמרי. אבל האם זה באמת משנה? מה שמעניין בקולנוע זה לא ההיצמדות לאמת אלא הניסיון ללוש את המציאות לסיפור אפקטיבי. ואגב, השאלה "האם לחיים האמיתיים יש עדיין משמעות בעידן הפייסבוק?", היא אחת השאלות שהסרט מתעסק בהן. "פעם אנשים גרו בחוות, אחר כך בערים, והיום אנחנו גרים באינטרנט", אומר באחת הסצינות שון פרקר, מייסד אתר נאפסטר לשעבר ודמות משמעותית בעלילת הסרט. וכשגרים באינטרנט ממילא אין משמעות לאמת.
בראיון שראיתי ביוטיוב עם צוקרברג האמיתי הוא יצא כנגד הסרט (איך לא) ובעיקר זילזל במוטיבציה שהדביקו לדמותו – שהוא בנה את פייסבוק רק כדי להרשים בחורה (או בחורות באופן כללי). צוקרברג הוסיף בהומור שהדבר היחיד שמדוייק בסרט הוא התחקיר המעמיק של הבגדים שהוא לבש באותה תקופה. מצד שני, התביעות המשפטיות שהתנהלו נגדו אכן קרו ומתוארות לפרטי פרטים. הדמות הסימפטית ביותר בסרט היא של החבר הכי טוב (והיחיד) של צוקרברג, אדוארדו סאברין, שהיה גם השותף העסקי. כבר בתחילת הסרט אנחנו רואים שהוא תובע את צוקרברג. איך ולמה זה קרה? העלילה חושפת בהדרגה את התשובה במלאכת עריכה קולנועית מבריקה. עוד דמויות משנה שנאמנות למציאות הן האחים התאומים שתבעו את צוקרברג על גניבה של קניין רוחני, בטענה שפייסבוק הוא בסך הכל פיתוח של רעיון שהם הציעו לו (שיהיה בריא פינצ'ר: שני התאומים מגולמים על ידי אותו שחקן, שראשו הולבש דיגיטלית על ראשו של כפיל שצולם לידו). ויש כמובן את שון פרקר, מייסד נאפסטר, בליהוק מעולה ומפתיע של ג'אסטין טימברלייק.
מעל לכל, זה סרט של ג'סי אייזנברג. מסרט לסרט אני מעריץ אותו יותר. בפעם הראשונה שראיתי אותו, בסרט הנפלא "חיים בין השורות", שמתי עין על השחקן הזה. מעבר לשם המשפחה היהודי שלו (והזהה כמעט לצוקרברג), אייזנברג הוא ליהוק מושלם לתפקיד בגלל שדמותו הקולנועית תמיד שידרה גם אינטליגנציה וגם פגיעות. ב"הרשת החברתית" הוא נותן תצוגת משחק מושלמת. בעיקר בסצנות של הבירור המשפטי. הוא מתעלה על עצמו בסצנות האלה כשהוא מתבוסס בבדידות שלו בזמן שכולם מסביבו רוצים נתח מהחשבון בנק ומהמצפון שלו. אייזנברג משחק את הרגעים האלה באמביוולנטיות זחוחה, במבט כה מכני וחסר תוכן שזה מצמרר. זהו מבט שכל כולו אומר – איגנור. בשוט האחרון והנפלא של הסרט הוא מצליח לגעת ללב כמעט בלי לעשות כלום, וזאת בעיקר הודות לבחירה תסריטאית מבריקה (ומעוררת חיוך) שמסיימת את הסרט.
כשחזרתי הביתה אחרי הסרט נכנסתי לפייסבוק וכתבתי בסטטוס שלי ש"הרשת החברתית" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי, בלי ששמתי לב שזו הפכה להיות התנייה קבועה גם שלי, לעדכן סטטוס. פתאום נפל לי האסימון שכולנו קצת צוקרברגים, נבראנו מחדש בצלמו ובדמותו. אנחנו מתקשרים עם העולם תוך כדי ישיבה מול מחשב, לבדנו. אנחנו ממירים יחס אנושי במקלדת ועכבר, והכל בשביל עוד פיסת שייכות. מישהי מהחברים שלי (אין לי מושג מי היא אבל היא ברשימת החברים שלי, כמו חצי מהם) כתבה בסטטוס שלה – "נמאס לי שאף אחד לא אוהב אותי. כולם רק מחבבים אותי". עשיתי לה לייק.ֿ
עידן אלתרמן
פורסם ב"פנאי פלוס", 27.10.2010








תגובות אחרונות