הסוף

זהו. עשו אקזיט. מטלון נהנתה ככל הנראה מהשנה הכי טובה בתולדותיה, עם הכנסות של למעלה מ-13 מיליון דולר בזכות "אווטאר", וכנראה שזה הספיק להם. אחרי שדיווחתי לכם כאן על הכוונה של פורום פילם למזג את מטלון לתוכה (ועל התשאול שעשו לי אנשי הממונה על ההגבלים העסקיים), אתמול התקבל האישור. א.ד מטלון בזאת מפסיקה להתקיים והיא נקנית על ידי פורום פילם.

תכל'ס, לא ממש תרגישו בהבדל, חוץ מהעובדה שהלוגו המזמר האדום "א.ד מטלון ושות'" יעלם מהמסכים. מטלון ופורום פילם שנים פעלו בשיתוף פעולה, ובמשך שנים ארוכות, מאז שנסגר קולנוע דקל שהופעל על ידי משפחת מטלון, סרטי מטלון הוקרנו בלעדית בבתי הקולנוע של רשת רב חן (שנמצאת בידי אותה בעלות של פורום פילם). כיום, בעידן המגה-פלקסים, כבר אין כל כך עניין של בלעדיות. שתי החברות גם עבדו ממילא עם אותו משרד פרסום ואותו משרד יחסי ציבור. כך שמבחינות רבות הן פעלו כגוף אחד כבר שנים.

אבל עכשיו שא.ד מטלון התאחדה עם פורום פילם, ולמעשה חדלה להתקיים, הגיע הזמן להביט לאחור ולהגיד "ברוך שפטרנו". קשה לקבוע איזו חברה בארץ היא אלופת הגניזות, אבל נדמה לי שזו תחרות די צמודה בין מטלון ו-ג.ג, ואני כמעט בטוח שכשזה מגיע לסרטים גבוהי פרופיל – זוכי פרסים ובעלי הצלחה בחו"ל – מטלון היתה אלופת הגניזות בארץ. הנה כמה רגעי השפל של ההפצה הישראלית, באדיבות א.ד מטלון:

– חוץ מהסרטים של פוקס ושל סוני (קולומביה), מטלון היו בעלי זכות ההפצה של חטיבות האיכות העצמאיות של האולפנים האלה: פוקס סרצ'לייט וסוני פיקצ'רז קלאסיקס. הסרטים של שתי החברות האלה, באופן עקבי למדי, לא הגיעו ארצה. למשל:

– "נפוליאון דיינמייט" (פוקס סרצ'לייט)

– "קונג פו האסל" של סטיבן צ'או (סוני פיקצ'רס קלאסיקס)

– "Get Low" ו"סיירוס", שניים מהסרטים העצמאיים המסקרנים של השנה הנוכחית באמריקה.

– "Please Give" (סוני פיקצ'רס קלאסיקס), סרט מקסים שהוקרן בפסטיבל ירושלים ושהקהל שמתענג על "הילדים בסדר" היה זולל אותו בתיאבון (ובעיני הוא טוב וחריף יותר מ"הילדים בסדר").

– "נוטוריוס", הסרט על נוטוריוס ביג (מטלון ופורום הם מאלופי מנציחי הגישה שסרטים על שחורים וסרטים על ספורט פשוט אסור להביא לישראל).

– "רייצ'ל מתחתנת" (סוני קלאסיקס).

עוד גניזות? בבקשה:

– הם גנזו את "גטקה". על זה לעולם לא אסלח להם.

– הם גנזו את "פיי", סרט הבכורה של דארן ארונופסקי.

– הם גנזו את "לב לא שפוי" הנהדר, למרות שג'ף ברידג'ס זכה עליו באוסקר.

– הם גנזו את "הטורפים". ממש השבוע.

– הם גנזו את "יומנו של חנון", הסרט שכל בני ה-9 בארץ הכי חיכו לו השנה.

– הם גנזו את "פיית השיניים", סרט סימפטי עם דה רוק שראיתי במטוס.

– הם, ככל הנראה, גנזו את "Easy A", סרט נעורים עצמאי מדובר למדי, שהניב לסוני את כוכבת "ספיידרמן" הבאה שלהם.

– הם גנזו את "פול בלארט", אחד הלהיטים הגדולים באמריקה בשנה שעברה.

– הם גנזו את "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון (אבל היו אדיבים מספיק להשאיר עותק פילם בארץ שהסתובב בין הסינמטקים).

– הם גנזו את "הגופה של ג'ניפר", הסרט השני של דיאבלו קדי ("ג'ונו") כתסריטאית.

– הם גנזו את "פיינאפל אקספרס".

– הם גנזו את "Walk Hard".

– הם גנזו את "כל אנשי המלך" (סרט שכנראה רק אני אהבתי).

– הם גנזו את "28 שבועות אחרי", סרט ההמשך שהיה טוב יותר מהמקור של דני בויל. לדעתי (ובכלל, סרטי אימה נזרקו ישר לפח שם. כך גם "מראות" של אלכסנדר אג'ה).

– הם גנזו גם את "אידיוקרטיה" וגם את "Office Space", שני סרטי הפולחן של מייק ג'אדג' (את "Extract", סרטו האחרון של ג'אדג', גנזו פורום פילם. כך שהמיזוג הזה לא אומר כלום למעריצי מייק ג'אדג').

– והם גנזו את "אלווין והצ'יפמנקס" על שני חלקיו.

והם עשו ניסים ונפלאות בתרגומי שמות. בשליפה מהזכרון:

"Cloudy With Chance of Meatballs" הפך ל"גשם של פלאפל"

"Quantum of Solace" הפך ל"קוואנטום של נחמה".

"The Phantom Menace" הפך ל"אימת הפנטום"

הם הפכו את "קליק" (סרט שאני אוהב מאוד של אדם סנדלר) ל"קליק – לזפזפ את החיים".

הם רצו להפוך את "סופרבד" ל"חרמן על הזמן" (ברגע האחרון, התקוממות אינטרנטית עצרה את החרפה והותירה את "חרמן על הזמן" כמעין שורת שיווק, וצלקת נצחית בשמי ההפצה הישראלית).

הם הפכו את "Vantage Point" ל"שמונה צדדים לאמת".

– נקודה טובה: לפני שהם נסחפו אחרי מחרימי המבקרים, הם הטיסו אותי ב-2002 לליסבון לראיין את פול תומס אנדרסון לקראת צאת "מוכה אהבה". זה אחד הראיונות שהכי נהניתי לעשות בכל חיי. אז על כך, תודה. (אה, צריך לציין שבזכותם גם נכחתי בפרמיירה של "מלחמת הכוכבים, פרק 1 " ופגשתי את ג'ורג' לוקאס. אירוע שיש לי רגשות מעורבים כלפיו, אבל משמעותי בחיי בכל זאת).

– עוד נקודות טובות: הם הפיצו בארץ את "מת לחיות" ואת "הורטון שומע מישהו". שני סרטים שהצפייה בהם שינתה את חיי.

זוכרים עוד דוגמאות של תרגומים וגניזות? אשמח להמשיך ולעדכן את הפוסט בסרטים נוספים.

(ולמי שמתגעגע: הנה הפתיח הישן של א.ד מטלון, עם רקע האדום ומנגינת האורגן העליזה).

כבר יצא לי לראות פעמיים בבית הקולנוע את הטריילר ל"Life As We Know It" ואני חייב חהגיד בשיא הכנות שזה אחד הדברים הכי דוחים שראיתי כבר הרבה זמן ושאין לי שום עניין או חשק לראות את הסרט הזה. התקציר שהטריילר חושף נשמע כמו רימייק של סרט ההוא עם קייט הדסון, הלן משהו: זוג שיצא לדייט כושל אחרי שחבריהם המשותפים שידכו ביניהם, ועכשיו הם שונאים אחד את השני, נאלץ להפוך להורים מאמצים של תינוקת אחרי שזוג החברים הזה נהרג בתאונת דרכים. נו, ומה אתם מדמיינים: הם צריכים ללמוד להפוך למשפחה. ובכן, יש סיכוי כמובן שמדובר באחד הסרטים היפים והמרגשים של העשור האחרון. אם זה המצב, הרי שהטריילר שלו מוציא את דיבתו באופן פלילי ממש. אם לא, ואם הוא מייצג את הסרט נאמנה, הרי שרק המחשבה עליו עושה לי צמרמורת עזה (אני רק מקווה, לטובת מי שבכל זאת הולך לסרט, שהטריילר בכל זאת משאיר חלק מהעלילה בגדר הפתעה). וכשחושבים על זה: מישהו כאן אי פעם ראה סרט טוב עם קתרין הייגל?

הבמאי של "Life As We Know It" הוא גרג ברלנטי, שחובבי הקומיקס אמורים להתוודע בקרוב לשמו בתור התסריטאי והמפיק של "גרין לנטרן" (שמביים מרטין קמבל).

ואם אנחנו כבר עם גיבורי על, עוד כמה דיווחי "סופרמן": אחרי שפורסם אתמול שזאק סניידר נבחר לביים את "סופרמן" החדש – שמיועד לצאת למסכים בקיץ 2012 – מקבץ האתר סלאשפילם כמה דיווחים מהיומיים האחרונים שמסגירים עוד קצת מידע על כיוון הסרט.

כזכור, מי שמונה למפקד הראשי של הפרויקט – ומי שיפקח על כל תהליך הכתיב וההפקה – הוא כריסטופר נולן. וכזכור, דיוויד גויר, שעבד עם נולן על התסריטים של סרטי באטמן, עזב את עבודתו ב"פלאש פורוורד" כדי לשבת עם נולן ולפצח את הכיוון שהם רוצים לקחת את סופרמן אליו. גויר צוטט בעבר כמי שאמר שסופרמן לא ממש מעניין אותו, כי הוא גיבור ללא צד אפל. ובכן, נראה שנולן וגויר חיפשו איך להעמיק את הקונפליקטים הפנימיים של קלארק קנט. התקציר ככל הנראה ילך לכיוון כזה: קלארק קנט הוא עיתונאי שזנח כל קשר להיותו סופרמן וכעת עסוק בכיסוי מלחמת בין-שבטית באפריקה. ושם הוא מגלה שעליו לבחור צד ולא להיות נייטרלי ולהשתמש בכוחות העל שלו. המקרה הזה גורם לו לשוב בחזרה לסמולוויל, ולהתמודד עם זהותו האמיתית. הנבל שמולו יתמודד בסרט הוא, ככל הנראה, הגנרל זוד, אותו גילם טרנס סטמפ בשני סרטי הסופרמן הראשונים של ריצ'רד דונר וריצ'רד לסטר.

דיווח נוסף, ופחות מחמיא, מסביר למה הוחלט בוורנר לבחור דווקא בסניידר, למרות שדארן ארונופסקי היה ההעדפה הראשונה שלהם. מתברר שהאולפן חייב לצאת לצילומים בהקדם ולהוציא את הסרט עד 2012 (אז יפוגו הזכויות שבידי האולפן) ומתברר גם שהתסריט של גויר עדיין לא לגמרי פתור. והאולפן חשש שבמאי כמו ארונופסקי יתחיל להתמהמה ארוכות עם דרישות לשכתובים ושיפוצי תסריט, ואילו סניידר נחשב במאי מהיר יותר שפחות מתעסק בגימורי תסריט. לכן, בגלל זריזותו, הוא נבחר.

ואל דאגה, דארן ארונופסקי לא יישאר מובטל אחרי "ברבור שחור". הוא ככל הנראה יהיה הבמאי של "וולברין 2 ".

נח סטולמן, אחד התסריטאים הכי טובים שעובדים כיום בעברית, ומישהו שמביא משהו מהמקצוענות ההוליוודית לתעשייה המקומית, נחשף בראיון חביב מאוד עם נירית אנדרמן ב"הארץ" היום. סוף סוף אני מחבר פנים לשם. סטולמן עיבד נורא יפה את "מישהו לרוץ איתו" לתסריט (וכתב את "תמרות עשן" המצוין), ועכשיו הוא אחראי לתסריט של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" וחושף קצת את תהליך העיבוד. על הדרך הוא גם מספר על כמה סצינות שצולמו אבל לבסוף נחתכו מהסרט, שנשמעות מאוד מסקרנות. אני מקווה שיהיה אפשר לראות אותן בדי.וי.די.

אפרופו נח: "מבול" של גיא נתיב מתרחש לקראת שבת שבה קוראים את פרשת נח (בראשית פרק ו' החל מפסוק ט'), שהיא השבת בה עולה לתורה גיבור הסרט (ובמקביל, שלל דימויים תנ"כיים של בעלי חיים, גשם וסירה בלב ים מבליטים את החיבור בין הסיפור מהתורה ובין עלילת הסרט). ובכן, בשבת הקרובה קוראים את פרשת נח, וכמה חבל שאי אפשר עדיין לראות את "מבול" בבית הקולנוע, ולו להקרנה חד פעמית. ככה ניתן היה לחיות עם הזמן, להצמיד סרט לפרשת השבוע. שנה הבאה, אה?

==============

שני ליהוקי במאים מסקרנים למותגים שאנחנו מחכים להם:

א.

זאק סניידר נבחר על ידי כריסטופר נולן להיות הבמאי של "סופרמן" הבא. כזכור, נולן מונה על ידי אולפני וורנר להקים לתחייה את "סופרמן" (בשנית, אחרי שניסיון ההחייאה של בריאן סינגר כשל). ונולן, שתכף מתחיל לביים את באטמן השלישי, בחר בסניידר שיהיה הבמאי. לכאורה, רעיון מצוין. "300 " היה סרט קומיקס נפלא בעיני. "השומרים" היה גם לא רע – קצת כבד ומבולגן, אבל שווה צפייה. יש רק בעיה אחת: סניידר ביים לאחרונה את "אגדה עם כנפיים", שזה מעין "שר הטבעות" עם ינשופים, ואחד הסרטים הכי משונים, תמוהים ולא מעניינים שעשו השנה.

ב.

טוני גילרוי נבחר לביים את הסרט הרביעי בסדרת "זהות אבודה" (ג'ייסון בורן), אחרי שפול גרינגראס, הבמאי של שני הסרטים האחרונים בסדרה, הודיע שהוא לא ימשיך הלאה. זה לכאורה הגיוני כי גילרוי הוא התסריטאי של שלושת סרטי ג'ייסון בורן, ומאז הפך במאי בעצמו עם "מייקל קלייטון" ו"משחק כפול". הבעיה היחידה היא שגילרוי בינתיים הוכיח את עצמו כבמאי שנוטה למהורהר והאלגנטי, בשעה שסרטי ג'ייסון בורן היו היפראקטיביים למדי.

=================

סקוט פיינברג מציג: המדריך המלא לכל השחקנים, הבמאים, התסריטאים והמפיקים בטוויטר שיש להם סרט שאמור להתחרות השנה באוסקרים. מקווין ספייסי ועד קלואי מורץ.

לוק: טריילר מלא ל"True Grit" ("אומץ אמיתי"?) של האחים כהן. נראה קצת "צומת מילר" במערב הפרוע, לא?

ליסטן: האזנה חופשית, מלאה ורצופה (וחוקית) לאלבום החדש של בל אנד סבסטיאן, שייצא רשמית רק בעוד שבוע מהיום. שימו לב, למשל, לקולות הרקע של קארי מוליגן ("לחנך את ג'ני", "וול סטריט 2 ") בשיר הנושא של הדיסק.

לוק אנד ליסטן: הטריילר ל"מלחמת העולמות", הסרט של ביירון הסקין וג'ורג' פאל מ-1953, המלווה בקריינות של ארט גילמור, שהיה הקריין הקבוע שרוב הטריילרים ההוליוודיים של שנות החמישים והששים (הוא היה הדון לפונטיין של הפיפטיז). גילמור מת בשבוע שעבר בגיל 98, וסלאשפילם ערך לו מחווה עם 37 מהטריילרים שקולו מככב בהם:

בזכות רוג'ר איברט גיליתי שהיום, 4 באוקטובר, באסטר קיטון חוגג יום הולדת 115. ובזכות רוג'ר איברט אני מציע לכם עכשיו לעצור הכל לשעתיים ורבע ולשבת לראות שני סרטים באורך-מלא של קיטון: "ביל המלח" (באסטר עם סירה) ו"הגנרל" (באסטר עם רכבת), שניהם מכילים כמה מהסצינות הגאוניות ביותר בתולדות הקולנוע האילם. וכן, זה נכון: אם אני צריך לבחור בין קיטון וצ'פלין, אני בוחר בקיטון.

יום הולדת שמח.

באמצע פסטיבל חיפה ניגש אלי איש קולנוע בקיא שעדכן אותי ש"הדקדוק הפנימי" מכר 10,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון לצאתו. הייתי בדרך מפה לשם ובראשי מחשבות כאלה ואחרות ושכחתי מהעניין. הבוקר הגיעה ההודעה לעיתונות שמעדכנת שבתום עשרה ימי הפצה, מכר "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן 25,000 כרטיסים, ב-15 עותקים. זה נתון מוצלח מאוד אם חושבים על זה שסוכות הוא לא חג קולנוע מובהק – הקהל דווקא עסוק בטיולים ובחו"ל ובפסטיבלים. אז זה נשמע נתון אופטימי למדי, ויהיה מסקרן לראות אם הסרט עוד יתחזק. עד כמה שאני יודע "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן נמכר בארץ בכ-150,000 עותקים (אם יש למישהו נתון מעודכן ומדויק, שיעביר), כך שלסרט של ברגמן יש לפחות את הפטנציאל הזה של כל רוכשי הספר, שעשויים לנצל את הסרט כדי להבין סוף סוף מה קורה בו.

(מסקרן אותי לראות מה יקרה בסוף השבוע הקרוב כשיעמוד "הדקדוק הפנימי" בקופות מול "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". אני גם אעקוב בסקרנות אחרי האופן שבו אותו מפיץ – אדרי – מטפל בשני הסרטים האלה שאמורים להתחרות אחד בשני, אבל בגלל שהוא מפיץ את שניהם הוא אמור להיות נאמן לשניהם. אז למי מהם הוא ייתן את האולמות הגדולים יותר? למי מהם הוא ייתן יותר הקרנות? את מי מהם הוא יקדם יותר בבתי הקולנוע שלו?

=============

ואגב הספר: בימים אלה יוצאת המהדורה ה-32 של "ספר הדקדוק הפנימי", אבל הפעם עם צילום כרזת הסרט, שמחליפה את העבודה של רוברט ראושנברג שעיטרה את כריכת הספר ב-31 מהדורותיו הראשונות.

החדש:

הישן:

העובדה שהחגים, הפסטיבלים והבכורה של סרט התעודה שלי כולם עברו וחלפו הביאו אותי במוצאי שבת להתרוקנות מוחלטת של אנרגיות. אני מביט ברשימת הסרטים שמציגים בבתי הקולנוע ורואה שאני בפיגור אדיר – סרטים שראיתי ועוד לא כתבתי עליהם, ומולםסרטים שכלל לא ראיתי. אני מביט על שולחן העבודה ורואה ערימה עצומה של די.וי.דיאים שלא הספקתי לראות, של סרטים חדשים, סקרינרים משני הפסטיבלים, וכבר סקרינרים חדשים של הפסטיבלים הבאים בתור. הבא בתור הוא פסטיבל עין יהודית באשקלון, שאני מביט ברשימת סרטיו בהשתוממות גמורה: איך יכול להיות שמתוך עשרות סרטים שקובצו לפסטיבל אחד אין ולו סרט אחד ששמעתי עליו קודם, או שהוקרן באיזשהו פסטיבל שאני מכיר. ובכל זאת, אנסה להמר על כמה סרטים על סמך תקציריהם ולדגום משהו מהפסטיבל הזה.

ואל תשאלו, מתברר שמרגע שהסרט שעשית גמור, עדיין לא תמה העבודה. עכשיו צריך לדאוג שמישהו בעולם יראה את הסרט. ומכיוון שאנחנו סרט תיעודי קטן, אין לנו שום מנגנון הפצה שאפשר לנדנד לו ולשאול אותו "נו, מה עשיתם היום". אז את כל מכתבי התשובה לפסטיבלי הקולנוע ולאנשים שראו את הסרט בחיפה מגלים בו התעניינות (ואנשים שאני רוצה שיגלו בסרט התעניינות), פלוס ההגשות לפסטיבלים אחרים, צריך לעשות באילו הידיים. ומתברר שפסטיבלי קולנוע זה בור בלי תחתית. אני יכול לפרוש ברגע זה מכל עיסוקיי ועדיין לא להצליח לכסות את כל פסטיבלי הקולנוע שיש בעולם. וזה גם כסף: לפסטיבלים הגדולים, יש דמי הרשמה. וזה פרט שאיש לא חשב שצריך לשמור לו כסף בצד מתקציב הסרט. אז גם זה. בקיצור, חזרה לשגרה.

ובזמן שאנחנו כסכסנו בלולב, באמריקה פחות או יותר התחילה עונת האוסקרים. "הרשת החברתית" יצאה ביום שישי לבתי הקולנוע באמריקה, עם הצלחה נאה בסוף השבוע הראשון ועם השתפכות מצד המבקרים שלא ראיתי כמוה כבר המון זמן. זה, כרגע, המועמד המוביל לזכייה באוסקר (על פי דיווחים זרים. אנחנו נראה את הסרט בארץ ב-28 באוקטובר). ועונת האוסקרים אומרת גם שמתחילה עונת הקרינרים. אני קורא ש"אנימל קינגדום" האוסטרלי, שמופץ באמריקה על ידי סוני, הוא הסרט הראשון שסקרינר שלו נשלח ל-6000 חברי האקדמיהבאמריקה. שזה אומר שאני צריך להתחיל לרענן את קשרי עם ספקי הסקרינרים שלי, בייחוד אחרי שהחמצתי את הסרט בפסטיבל חיפה (למרות שמדווחים לי שהוא אמור לעלות להקרנות מסחריות במוזיאון בעוד שלושה סרטים, אחרי "החיים שלנו" האיטלקי ו"הדוויג" הצרפתי).

===========

ולסיום, כי מישהו צריך להגיד את זה: "סינמסקופ" מתנגד לגירוש ילדי העובדים הזרים וקורא לעצירתו.

בהמשך לשאלות שנשאלו אתמול בתגובות – "איך זה ש'הממונה על משאבי אנוש' לא יצא לבתי הקולנוע עד ה-30.9 כפי שנדרש מתקנון האוסקרים" – ענו לי מיונייטד קינג שהסרט הוקרן במשך שבעה ימים, מיום חמישי, 23.9, עד יום רביעי, 29.9, באולם אחד בסינמה סיטי ראשון לציון, וזאת כדי לעמוד בתקנון האוסקרים. אני לא ראיתי שום ציון להקרנות האלה בכרוניקות היומיות בעיתונים, אבל אני מניח שזה הגיוני: זה בדיוק מה שמפיץ שהוא בעל בית קולנוע יכול לעשות – גם לעמוד בתקנוני האוסקר, וגם להחביא את הסרט מהקהל כדי לא לפגוע ביציאה הרשמית המיועדת רק לסוף השבוע הבא.

===============

אימון בואלס, הבעלים של חברת ההפצה האמריקאית "מגנוליה", מבקש מהאקדמיה האמריקאית לבחון מחדש את האופן שבו סרטים נבחרים לקטגוריית הסרט הזר. בואלס טוען שיותר מדי פעמים, שיקולים פוליטיים ולא אמנותיים, עומדים מאחורי הבחירות של הוועדות המקומיות הממנות את הסרטים שנשלחים לאוסקר. הסיבה להזדעקותו: הוועדה האיטלקית בחרה שלא לשלוח לאוסקרים את "אני אהבה" המלודרמה האיטלקית עם טילדה סווינטון, שמגנוליה מפיצה באמריקה, ובמקום זאת לשלוח את הסרט "הדבר היפה הראשון", שאמנם הצליח במולדתו בקרב הקהל והביקורת, אבל אין לו את התהילה הבינלאומית שיש ל"אני אהבה" (סרט שהצלחתי להחמיץ שוב ושוב, למרות ששמעתי עליו דברים נהדרים). הבעיה התעוררה שוב עם הנציגות הברזילאית: יש מבקרים שנזעקו מכך שהוועדה הברזילאית בחרה בסרט "לולה, הבן של ברזיל", המספר את סיפורו של נשיא ברזיל הנוכחי, זאת למרות שהסרט היה כשלון קופתי. הם רואים בבחירה צעד פוליטי. המבקרים ציפו שנציג ברזיל לאוסקרים יהיה "הבית שלנו", ההפקה היקרה ביותר בתולדות ברזיל ולהיט מקומי שם בחודש האחרון. את "לולה, הבן של ברזיל" ביים פביו בארטו, אחיו של ברונו בארטו ("דונה פלור נשואה לשניים").

האמת, יש לאימון בואלס קייס. אולי אכן הגיע הזמן שאת הסרטים לקטגוריית הסרט הזר יתחילו למיין כמו שעושים בגלובוס הזהב, על פי זיהוי הסרטים הבינלאומיים הכי בולטים של אותה שנה. יש יתרונות וחסרונות לכל שיטה. המינוי הלאומי יכול להבליט סרטים שמגיעים לאוסקר ללא הייפ בינלאומי, שלפעמים הוא עצמו נובע מעניינים פוליטיים או שיווקיים. אבל הוא גם יכול בהחלט להיות מונע משיקולים זרים וצרי עין (ראו את האופן שבו הוועדה הספרדית הפסיקה לשגר לאוסקרים את אלמודובר, אולי מתוך הבנה שהוא כבר יכול להסתדר לבד באוסקרים, בלי עזרתם, ואולי כי נמאס להם מזה שהוא הבמאי הספרדי הכי מפורסם בעולם). באופן הגיוני יתכן והיה נכון לאחד את שתי השיטות: גם מינוי מקומי וגם הוספת סרטים בינלאומיים בולטים שהוועדות הלאומיות התעלמו מהם. הבעיה היא שזה יביא את רשימת הסרטים המועמדים למועמדות למעל מאה סרטים, וגם ככה – כשהרשימה השנתית היא בסביבות ה-70 סרטים – נראה שהוועדה האמריקאית של קטגוריית הסרט הזר מתקשה במיון (וממילא הטעם של חברי האקדמיה נוטה להתעלם כבר שנים מהסרטים הבאמת שווים בסצינה הבינלאומית, כך שבסופו של דבר זה לא ממש משנה). אימון בואלס מבטיח שהוא נסה לפחות לקדם את את "אני אהבה" בשאר הקטגוריות, בייחוד למשחק של טילדה סווינטון, לצילום, לעיצוב ולתלבושות.

"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי (על פי יהושע קנז), אחד הסרטים הכי טובים שנעשו בארץ השנה, מתחיל להתכוונן לקראת היציאה שלו לבתי הקולנוע ב-4 בנובמבר, והנה הטריילר שלו. זה אתגר לא פשוט למכור את הסרט הזה לקהל ולגרום לו להבין שזה לא "עוד סרט על חיילים". אני הייתי מדגיש את השנינות הרבה של הסרט ואת דמויות הצבעוניות והבלתי נשכחות שהוא גדוש בו. הייתי מדגיש את ההומור שיש בסרט. הייתי מוכר את הסרט הזה דווקא לקהל גברי ויחסית צעיר (למרות שקהל היעד של הקולנוע הישראלי נוטה להיות נשי ומבוגר). הטריילר מנסה קצת ללכת לכיוון הזה, אבל מאידך מנסה לערבב הכל פנימה ולחשוף קצת רגש ומלודרמה. אני חושב שזו טעות. דרוש טריילר עם הקאץ'-פרייזז הבולטים בסרט ("פחד אלוהים" הוא בהחלט אחד מהם). לסרט הזה יש פוטנציאל להגיע לקהל רחב, אבל רק בתנאי שהקהל הזה יידע שהסרט הזה מדבר אליו. הנה הטריילר:

מסכת עבודה זרה

1. "הדוויג", במאי: ברונו דימון

באופן משונה נדמה שברונו דימון הוא אחד הבמאים הכי משפיעים על יוצרים צעירים בישראל כיום. אולי לא דימון עצמו, אלא נציגיו של גל קולנועי שדימון הוא אחד מבולטיו, של סרטים המאופיינים בשוטים מרהיבים וארוכים, סטטיים, ובתפיסת עולם חסרת רחמים, המציגה את המציאות מצד אחד בשיא האסתטיות המוקפדת שלה, אבל מצד שני בשיא הבוטות שלה מבחינת מין ואלימות. "משעולים" של הגר בן-אשר, למשל, הוא דוגמה לסרט סטודנטים שנראה לי מושפע מהעולם הקולנועי של דימון ובני דורו. והנה מגיע סרטו החדש, "הדוויג" (או שמא "האדוויץ'"?), ולמרבה ההפתעה הוא מלא עידון, חמלה וחסד. הבמאי, שסרט הבכורה שלו נקרא "חייו של ישו" (אבל לא עסק כלל בישו), חוזר כעת אל עולם הנצרות האדוקה בסרט על בחורה צעירה בשם ססיל, שלומדת במנזר וחולמת להיות נזירה, כדי לבטא את אהבתה העצומה לישו. היא רואה בעצמה גילגול עכשווי של המשוררת הפלמית הדוויג, שגם התלבטה בחייה האם להפוך לנזירה. למעשה, ססיל כל כך מסורה לעבודה הרוחנית, ולרצון שלה לסגף את עצמה, היא אפילו מלחיצה את אמהות המנזר שלה, שרואות בה מישהי קיצונית מדי בשבילן, והן מרחיקות אותה מהמנזר. כשהיא חוזרת לחיי הנוחות האריסטוקרטיים והמפונים בפריז, ססיל/הדוויג מחפשת דרך להמשיך לבטא את אהבתה לישו מחוץ למנזר. באופן משונה, האנשים היחידים שהיא מגלה עם רמה כזאת של פנאטיות דתית שמתאימה לה הם מוסלמים, שרואים את עצמם כחייליו של אללה, ואולי גם שאהידים לעתיד. ססיל מתקרבת דרכם לאיסלם. הבלבול הרוחני – והזליגה מקיצוניות נוצרית לפנאטיות איסלמית, ובכלל העיון באופן בו אדיקות דתית דומה זו לזו בכל הדתות – היו יכול להפוך לחומר נפץ בוטה וקיצוני למדי בידיים של מישהו כמו ברונו דימון, שסרטיו הקודמים התייחסו לגיבוריהם באופן חסר רחמים. אבל כאן דימון מציע לגיבורתו מעין ישועה, בסוף שנורא הזכיר לי את סצינת הסיום של הסרט הישראלי "עיניים פקוחות". שני סרטים שיכולים לעבוד לא רע כדאבל-פיצ'ר שעוסק בשלוש דתות ובלבול אחד גדול.

2. "לורד", במאית: ג'סיקה האוזנר

במקור זה "Lourdes", ובתכוניית הפסטיבל קראו לזה "לורדס", אבל הצפייה בסרט הבהירה שמבטאים את השם "לורד". מדובר בעיר לא גדולה בדרום צרפת, בו נזירה צעירה בשם ברנדט חוותה כמה התגלויות של הבתולה במאה ה-19 (אירוע שתואר בסרט "שירה של ברנדט", שזיכה את ג'ניפר ג'ונס באוסקר). בכמעט 200 השנה שעברו מאז, לורד הפכה למוקד עלייה לרגל של הקתולים, שבאים לרחוץ במרחצותיה ולהתפלל לריפוי חוליים. חמישה מיליון קתולים מגיעים לעיר הקטנה הזאת בשנה אחת, ולא מעט ניסים אכן (ככל הנראה) התחוללו שם. בסרטה דובר הצרפתית של הבמאית האוסטרית ג'סיקה האוזנר, מגלמת סילבי טסטו צעירה שתקנית ומופנמת שסובלת מטרשת נפוצה ומרותקת לכיסא גלגלים. היא מגיעה עם קבוצת צליינים ללורד, מלווה בנזירות וחיילי צבע הישע. בתחילה נדמה שאי אפשר שלא להירתע מהמסחרה וההמוניות סביב הפולחן בעיר. אבל בהדרגה נדמה שמשהו קורה: מצבה של האשה משתפר עד שמתחולל נס אמיתי והיא נעמדת על רגליה ולא נזקקת עוד לכסא הגלגלים. אם יש דבר אחד בולט בסרטה של האוזנר הוא שציניות הוא כוח רוחני לא פחות עוצמתי מאשר אמונה, אלא שהשפעתו הרסנית. אל מול הפליאה שבאקט ההבראה הפתאומי, נאלצת הצעירה להתמודד עם הסיפור שכולם מספרים על ההוא שהיה משותק והתחיל ללכת, אבל זה לא הוכר כנס רשמי מטעם הכנסייה כי מצבו לבסוף הידרדר והוא חזר לכסא הגלגלים; ועם הרופאים שמסבירים לה שטרשת נפוצה היא מחלה מחזורית, ושזה טבעי ומוכר שיש רגעים של הטבה, אבל שזה זמני. מכאן, נותר רק לתהות איזה מין סרט הוא "לורד": האם זהו סרט ציני שבא להוקיע את אחיזת העיניים שנראית דת ואמונה, או סרט שליבו מלאה רוחניות ואמונה טהורה? התשובה לכך היא: קצת מכל דבר. יש גם ביקורת, וגם איזשהו מקום שנשאר שיכול לעורר את המחשבה שאולי ניסים אכן קיימים בעולם.

"לורד", אחד הסרטים הבולטים בסצינת הפסטיבלים של השנה האחרונה, הוא סרט שנורא קיוויתי להתפעל ממנו יותר. קודם כל, בגלל צלם הסרט, מרטין גשלכט, שאת שבחו היללתי כאן לפני כמה שבועות בתור הצלם של "נשים ללא גברים", הסרט האירני-אמריקאי. הוא צילם נורא יפה גם את "נקמה", שהיה המועמד האוסטרי לאוסקר לפני שנתיים. ואכן, "לורד" מכיל לא מעט רגעים ויזואליים נהדרים – כפי שאופנתי כיום, שוטים ארוכים מאוד. אבל בניגוד לסרטים הקודמים שצילם גשלכט, הסרט הזה מכיל כמות משונה של זומים שלא ממש הסתדרו עם הקפדנות של הקומפוזיציה ונראו לי לכן כמו איזו גחמה מהוססת של הבמאית. ואכן, הסרט כל הזמן התנדנד בין סגנונות. בתחילה זה היה מקסים למדי: הגיבורה עם כובע גשם אדום כמעט ולא מדברת והרוב מצולם מרחוק. התחושה היא שזה מעין הומאז' ל"פליי-טיים" של ז'אק טאטי, שגם הוא תיאר מסע (אחר לגמרי) של קבוצת תיירים ברחבי עיר. בתחילה זה מקסים, הריחוק האירוני הזה והאופן שבו האוזנר מציגה את המסכנים שמגיעים לחפש מזור בלורד, כלפי חלקם היא צינית, וכלפי אחרים היא מלאת חמלה, והסרט – ממש משוט הפתיחה שלו – מלא רגעי הומור של כסאות גלגלים. אבל ככל שהסרט נמשך הדיוק הסגנוני שלו מתפורר, וכך גם ההשפעה שלו. לו רק היה מישהו כמו קרלוס רייגדס – שביים סרט פלאי על ניסים בשם "אור חרישי" (שהוצג בחיפה לפני שנתיים) – היה מביים את הסרט הזה.

3. "צלם: חייו ופועלו של ג'ק קרדיף". במאי: קרייג מקול

אז מי היתה הנזירה הכי מפורסמת בקולנוע? אולי ג'ניפר ג'ונס מ"שירה של ברנדט"? או ג'ולי אנדרוס מ"צלילי המוזיקה"? אני רוצה להציע את דבורה קר מ"נרקיס שחור". "נרקיס שחור", על מסעה של נזירה למנזר מבודד בפסגות ההימליה, הוא בוודאי אחד הסרטים הכי מזוהים מבחינה איקונית/ויזואלית, וההשפעה שלו על דורות של קולנוענים – מהיצ'קוק ואינגמר ברגמן ועד לארס פון טרייר – היא עצומה. זה גם אחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שאי פעם נוצרו, בוודאי בימים הראשונים של הצילום בטכניקולור, ב-1947. אחרי שיוצרי הסרט, מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, קיבלו לא פעם את הכבוד המגיע להם, מגיע עכשיו הסרט התיעודי "צלם" שעושה כבוד לצלם הסרט, ג'ק קרדיף. קרדיף, שהלך לעולמו לפני שנה בגיל 99, הגיע לשיאו המקצועי בסוף שנות הארבעים בשיתוף הפעולה שלו עם פאוול ופרסבורגר והיצ'קוק, ובאופן שבו הוא קידם את האסתטיקה של הצילום הצבעוני (וצילומי האפקטים. מדהים מה שקרדיף ומצלמתו העתיקה והענקית הצליחו לייצר בשנות הארבעים). הסרט התיעודי של קרייג מקול – שהוא הרחבה לסרט תיעודי קצר על קרדיף שביים לפני שלוש שנים – חוזר אל האנשים שעבדו איתו ועם מומחי קולנוע (ובראשם מרטין סקורסזי והעורכת שלו, תלמה סקונמאקר, אלמנתו של מייקל פאוול). מקול ליווה את קרדיף כמעט חמש שנים, ויותר משהוא מדבר בסרט על עצמו ועל עבודתו, הוא מאיר לא מעט צדדים בעבודה של פאוול ופרסבורגר (פאוול היה הבמאי העיקרי, איש החזון הוויזואלי, פרסבורגר היה יותר תסריטאי. פאוול רצה להעז עוד ועוד, פרסבורגר מיתן אותו). הסרט גם חושף את הריבים שבין קרדיף ובין המעצב האמנותי של הסרט, אלפרד יונג. שניהם זכו לבסוף באוסקרים על עבודתם בסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.9.2010