"פה בפנים אני תנשמת"

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.10.2010

לא קורה הרבה שאני נכנס לסרט הוליוודי שלא שמעתי עליו כלום. אבל זה קרה לי עם "אגדה עם כנפיים". בגלל כל החגים, אני כותב את הקטע הזה שבועות לפני שאתם קוראים אותו, מיד אחרי הקרנת העיתונאים של סרט האנימציה התלת מימדי החדש "אגדה עם כנפיים", לפני שהסרט יצא אפילו באמריקה, וכל מה שיש לי להגיד עליו הוא: וואט דה פאק?

כל מה שידעתי על הסרט בבואי אליו היה שזה סרטו חדש של זאק סניידר. מגניב, אמרתי לעצמי. סניידר הפתיע אותי לטובה כבמאי קינקי וקיצוני למדי ב"שחר המתים" ואז ב"300", גילטי פלז'ר מטורף. "השומרים" שלו היה ברדק נפלא. ואילו סרטו החדש הוא: סרט הרפתקאות מיתי על… ינשופים?! אני חייב לחזור על עצמי: וואט דה פאק? "אגדה עם כנפיים" חייב להיות הסרט המשונה והתמוה ביותר שראיתי מהוליווד זה שנים. ואל תחשבו שזה פרויקט קיקיוני. הוא מגיע מאולפני וורנר, שבוודאי פינטזו על עוד סדרה בנוסח "הארי פוטר", ואת הסרט מדבבים כל שחקני אוסטרליה (שם הופק הסרט), עם תגבור בריטי מצד הלן מירן ושות'. ומבחינה ויזואלית הפקתית הסרט אכן מרהיב למדי. אבל הוא נותר לא פחות תמוה.

מי העלה על דעתו שסרט על ינשופים מדברים ונלחמים יהיה אטרקטיבי לצפייה? הינשופים, מתברר אינם חיות כה נעימות (לעיניי, לפחות) למבט מקרוב, לכולם יש… נו… פני ינשוף, וכולם נורא מוגבלים במנעד הדרמטי שתווי הפנים הינשופיים שלהם מסוגלים לנפק (אם כי, אנימציית הנוצות משובחת במיוחד, הינשופים נראים רכים וצמריריים). ואילו הינשופים האלה היו מתנהגים כינשופים, אולי מילא, אבל הם עוטים קסדות וטפרי מתכת, אותם הם משייפים בעצמם, ונלחמים זה בזה תוך כדי מעוף.

כי מתברר שגם לינשופים יש אגדות עם. יש מלך ומלכה מרושעים, ויש אגודת ינשופים טובה בשם "השומרים של גאהול", שיום יבוא והיא תבוא לגאול את ממלכת הינשופים משליטיה האכזריים. סורן, גיבור הסרט, הוא ינשוף צעיר וחולמני שרק מתחיל ללמוד לעוף כשהוא נחטף, עם אחיו, למושבת עבדים ינשופית. הוא מצליח לברוח ויוצא לחפש את אותם שומרים אגדתיים, עליהם שמע רק בסיפוריו של אביו. משם הוא מתחיל מסע חונכות שהופך אותו ללוק סקייווקר של הינשופים (למעשה, הוא תנשמת) כולל סצינת שיא הזהה להשמדת כוכב המוות ב"מלחמת הכוכבים", אלא שכאן הגיבור שלנו שומע את המנטור שלו לוחש לו באוזן "השתמש בזפק שלך", במקום "Use the force". כן, הרבה דברים שימושיים למדתי על ינשופים בסרט, כמו עובדה שיש לינשופים זפק שאיתו הם חשים באופן על טבעי את מה שעתיד לקרות.

אבל להבדיל מ"שר הטבעות", מתברר שנורא קשה להבדיל בין ינשופים כשהם עפים באוויר, ואיכשהו כולם נראים מרחוק קצת כמו תרנגולים. מבחינתי "אגדה עם כנפיים" ייזכר לעד בתור "הסרט עם התרנגולים". אקרא לו "אגדה עם כרעיים".

אז מה עלה בגורלו של הסרט מרגע שאני כותב שורות אלה ועד שהעיתון ינחת בידיכם. ייתכן והאמריקאים יחשבו הפוך ממני והסרט יהפוך להצלחה קופתית גדולה. אבל איכשהו מסופקני. יותר הגיוני ש"אגדה עם כנפיים" ייזכר כאחד הסרטים התמוהים של 2010, לפיאסקו בשיקול דעת, ותוך זמן קצר לאותם סרטי הוא-כל-כך-רע-שהוא טוב, שצעירים יכתבו כמה קול לראות אותו, בייחוד כשמסטולים (הוא אכן מאוד צבעוני). אז למה בזבזתי עליו כל כך הרבה מילים? רק כי זה תירוץ מצוין – ומאוד נדיר בקולנוע – לעשות מחווה לשיר של "אפור גשום" המופיע בכיתוב התמונה (שפתאום נורא מתאים למזג האוויר היום).

צילום של אנטון קורבין מהסט האיטלקי של "האמריקאי"

חי נפשי, אני בפיגור איום עם הביקורות (לסרטים שראיתי. אני בפיגור עוד יותר עם הסרטים שלא ראיתי). הנה ניסיון להתחיל להדביק פערים. ראשון, ניסיון שלי להסביר למה למרות שאהבתי הכל ב"האמריקאי", עדיין יצא קצת מאוכזב מהסרט. במידה רבה תחושתי מ"האמריקאי" די זהה לתחושתי מ"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". סרט יפה של במאי שאני אוהב, אבל משהו שם לא עשה לי קליק.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.10.2010

p { margin-bottom: 0.21cm; text-align: right; }

לג'ורג' קלוני יש טעם מעולה בבמאים. קלוני נמצא במעמד כזה שאני מניח שהוא זה שצריך לאשר את הבמאי בפרויקט, ולא ההפך, והאיש שהפך את אחים כהן ואת סטיבן סודרברג לפרטנרים שלו, יודע לבחור אותם היטב. כך שהעובדה שקלוני הסכים שאת סרטו החדש, "האמריקאי", יביים אנטון קורבין היא קודם כל הכתרתו של קורבין בתור "הדבר הבא".

הנה פסקה על אנטון קורבין. אני בספק אם היה עוד אמן שכה השפיע עלי והסב לי הנאה אסתטית בעשרים השנים האחרונות כמו אנטון קורבין. תחילה כצלם סטילס ואז כבמאי וידיאו קליפים, אני חושב שקורבין עשה לעולם הפופ-רוק את מה שז'אן-לוק גודאר עשה לקולנוע העלילתי. יצר בו מהפכה. קורבין היה מצלם עטיפות בפילם מגורען מאוד, באור שמש, לרוב בטבע, וחשף את הקמטים של מצולמיו. תוך כמה שנים כולם רצו אליו. כל מי שבחל בעולם היותר ויותר מתועש של המוזיקה בעידן אם.טי.וי, בגלאמור הנוצץ של הפופ, הלך לאנטון, שהציע תפריט ויזואלי אורגני, ללא חומרים משמרים. חברות התקליטים, אגב, שנאו אותו. הם לא הבינו מה האמנים מוצאים בצילומי השחור לבן המגורען ולעיתים נטולי הפוקוס שלו. זה נראה להם לא מסחרי.

דפש מוד, שהיו לפרטנרים הכי גדולים שלו, אף הפקידו בידיו את כל החבילה האודיו-ויזואלית שלהם: צילום, עיצוב עטיפה, בימוי וצילום הקליפים, עיצוב הבמה בסיבוב ההופעות ובימוי הסרטים המתעדים את ההופעות (אפרופו בני טיפוחיו של קלוני: גם סודרברג התחיל את דרכו כבמאי סרט הופעה. של להקת יס).

לפני שנתיים, אחרי שנדמה שקורבין מסתפק בקריירה של צלם – היי, לאירווינג פן זה הספיק – הוא פתאום נהיה במאי של סרט עלילתי: "קונטרול". החיבור היה ברור: קורבין ביים סרט על ג'וי דיוויז'ן, הלהקה שבמידה מסוימת התגלתה דרך הצילומים שלו. הוא עשה סרט בשחור לבן על ג'וי דיוויז'ן אבל למעשה עשה סרט על עצמו, שהיה גם הומאז' לסגנון הצילום שלו. "קונטרול", בעיני, היה סרט אדיר. כנראה שגם קלוני חיבב. קצת מצחיק להגיד שקלוני הפך את קורבין לבן טיפוחים, כי למרות שזה רק סרטו השני, קורבין למעשה מבוגר מקלוני בשש שנים.

ועכשיו מגיע "האמריקאי". דמיינו את "זהות אבודה" בהילוך איטי כולו. או את "גבולות השליטה" בהילוך טיפה מואץ. דמיינו את עלילת "ברוז'", רק שלא קורה שם כלום. זה הסרט. ב"האמריקאי" ג'ורג' קלוני הוא רוצח שכיר שמגלה שרוצחים שכירים אחרים מנסים לרצוח אותו. בהוראת מפעילו הוא פורש לעיירה קטנה באיטליה, שם הוא מתאהב בזונה, משוחח על מוסר עם כומר, ומשייף את כלי הנשק החדש שהוא בונה. וזהו. ככה הזמן עובר. הסרט מכיל כמה וכמה קריצות לסרטים על אקדוחנים בודדים, מ"הסמוראי" של מלוויל ועד לסרטי סרג'יו ליאונה (שמקבלים איזכור מפורש בסרט). תסריטאי הסרט, רואן ג'ופה (בנו של רולנד ג'ופה, הבמאי של "דמעות של שתיקה" ו"המשימה"), אף הודה בראיון שבזמן הכתיבה הוא כל הזמן שינן לעצמו בראש: "קלינט איסטווד, קלינט איסטווד, קלינט איסטווד". אבל במקום להיות סרט אירופאי משנות הששים, "האמריקאי" נראה יותר כמו סרט אירופאי משנות השבעים. המון שוטים של נוף ונסיעה – כאילו וים ונדרס של 1978 הגיע לביים את הסרט, ולקח גוש קטן של עלילה ומרח ממנו שכבה דקה-דקה על גבי פרוסה עבה של אווירה ושוטים יפים. ואם ראיתם מספיק סרטים כאלה, אתם גם יודעים לזהות די מהר לאן הסרט הזה הולך, על גיבור שרצח הוא המקצוע שלו, אבל יש לו גם קוד אתי מאוד יציב, ולב רך מאוד. אם מבינים שלמרות הכוכב ההוליוודי, זה בסופו של דבר סרט של במאי הולנדי שגר באנגליה ושצולם באיטליה, אפשר להתחיל להתכוונן לאווירת הסרט, שיש בה הרבה יותר מתח מיני מאשר מתח בלשי.

אז אם הייתי רואה את "האמריקאי" מבלי לדעת דבר על יוצרו, הייתי חושב שזה סרט טוב. הייתי אוהב אותו. הייתי מתמוגג ממנו, הייתי מופתע מכך שזה סרט שמעז להכניס כל כך מעט עלילה בדקותיו, הייתי מסמן את הבמאי הזה. הייתי גם תוהה מה בעצם הסרט הזה מנסה להגיד, שכן זו נקודת התורפה העיקרית שלו. הוא יפה, אבל בתור סרט שנעשה כ"אמנות", אני לא ממש מזהה מה ה"אמן" ניסה להגיד.

אבל כשחתום עליו אנטון קורבין חוששני שאני מגיע אליו עם בערך 20 שנים של ציפיות. כן, זו בעיה פרטית שלי, אני מודע לזה, עבור רוב מוחץ של הצופים שמו של קורבין לא אומר דבר. אבל אני יושב בסרט ומחשב את כמות האנטוניות שיש בו. אשכרה יושב וסופר שוטים שהייתי מדמיין את קורבין מוציא בתערוכת צילומיו או באחד הקליפים שלו. ספרתי שלושה. כך שאני חייב להתמודד עם העובדה שקורבין, האמן שכה הערצתי, התחלף עכשיו בקורבין הבמאי שאני עוד לא ממש מבין מה הוא רוצה ממני או מעצמו. אני כן נושם לרווחה, שכן בתחילה חשבתי שגם הוא מכר את עצמו למכונה ההוליוודית ושמי שהיה אמן איזוטרי מנסה עכשיו להיות במאי אולטרה-מסחרי. זה לא קרה. מנקודת מבט מסחרית, "האמריקאי" הוא סרט די איזוטרי, ונדמה שקורבין פה ושם מנסה לגבש לעצמו איזשהו סגנון קולנועי שיהיה מזוהה איתו, וכעין המשך למה שהוא עשה בעולם המוזיקה. זה עדיין לא מגובש. בצילום, קורבין היה חידוש גדול. בקולנוע, קורבין של "האמריקאי" בעיקר ממחזר חומרים שבמאים כמו ג'ים ג'רמוש או אנטוניוני עשו לפניו. המקום היחיד בו נוכחותו הייחודית של קורבין הורגשה היתה בבחירת המלחין. קורבין הביא את חברו הוותיק, איש האלקטרו הגרמני, הרברט גרונמאייר. חבל שלא את דפש מוד.

אגב א':

סרג'יו ליאונה חי וקיים. "האמריקאי" עורך כמה מחוות – גלויות וסמויות – למערבונים האיטלקיים של ליאונה. הרי קלוני, בסופו של דבר, הוא אקדוחן בודד שמגיע לעיירה. מבנה מובהק של מערבון. והוא לא לבד: גם "מאצ'טה" של רוברט רודריגז, אותו ראיתי השבוע, מכיל המון קריצות לכיוון ליאונה. תראו מה זה במאי משפיע, כשגם סרט מעודן ומאופק וגם סרט פרוע ובהמי יכולים לצטט אותו וזה ייראה מתאים ונאמן למקור.

אגב ב':

למי שכבר ראה את הסרט: קורבין חשף בבלוג שלו שהדמות של פאבל, המפעיל של קלוני, התווספה לסרט רק בצילומי ההשלמה. כלומר שבגרסה המקורית של הסרט קורה אפילו פחות ולא היה את השואו-דאון הסופי? משונה.

אני חוזר עכשיו מצפייה שנייה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס ואני טיפה נבוך. אין לי כמעט שום דבר רע להגיד על הסרט, חוץ מהתחושה הזאת שהסרט לא מצליח להידבק אלי. הוא מקסים, ויש בו רגעים נפלאים, אבל אני בתחוש שיש שם איזשהו מרכיב שחסר. הרגשתי את זה היטב בעקבות הצפייה הראשונה בסרט, אי שם בימי הקרנות האקדמיה. כזכור, אני מאלה חושבים שערן ריקליס הוא במאי נפלא – את שני סרטיו האחרונים, "הכלה הסורית" ו"עץ לימון" אהבתי במיוחד – וגם את הסרט הזה הערכתי. אבל תוך כמה ימים הוא נמחק מראשי. מישהו שאל אותי לגבי הנער שמשחק בסרט ובחיי שלא זכרתי שום נער מהסרט. היום הבחנתי בו (נואה סילבר שמו), זאק אפרון רומני חמוד. איכשהו בין הרגע שבו רוזינה קמבוס יוצאת מהסרט ועד הרגע שבו הגיבור שלנו עולה על הנגמ"ש הסובייטי למהלך האחרון של מסעו, משהו בסרט מתנדף. מה חסר בסרט? קשה לי לשים את האצבע. איזושהי אנרגיה, שהיתה כה נוכחת ב"כלה הסורית".

אבל מעבר לתחושה הפרטית של משהו שלא עשה לי קליק, הסרט הזה אכן מקסים. קודם כל כי יש לו תסריט נהדר. אני לא מכיר את הספר של א.ב יהושע אז אין לי מושג מה הוסף ומה הוסר מהמקור, אבל המבנה של הסרט פשוט מצוין. זה מתחיל בזה שאנחנו לא יודעים מה השם של אף אחת מהדמויות. לכל אחד אנחנו קוראים או בתפקיד שלו ("הממונה על משאבי אנוש", "אחראי משמרת הלילה", "הקונסול") או באיזשהו שם תואר הנאמר לגנאי ("הנחש", "האלמנה"). הדמות היחידה בסרט שאנחנו יודעים את שמה המלא היא הדמות היחידה שלא ממש נמצאת שם, זאת של העובדת הזרה שנהרגת בפיגוע ושאת גופתה מטלטל הממונה הלוך ושוב לאורך יבשות כדי למצוא לה מקום קבורה.

ריקליס הוא במאי עם עין נהדרת ללוקיישנים. בצילומים בירושלים אמנם הרגשתי שהוא קצת, לעיתים תכופות מדי, ממקם את הגיבורים באיזורי תיירות, אולי כדי לענג את עיני הצופים (או כדי להצדיק את תקציב התמיכה שהסרט קיבל ממיזם הקולנוע הירושלמי). אבל יתכן וזו רגישות פרטית של מי שמכיר היטב את ירושלים. כי השימוש בנופי רומניה – בין אם זה כבישים מתפתלים באמצע שום מקום, או איזור תעשייה המארח סצינה המצולמת למרגלות שתי ארובות ענק שנראה שבנייתן מעולם לא הושלמה – היה מושלם בעיני.

לאורך שנות ההיכרות שלי עם סרטיו של ריקליס אני חייב להגיד שעוד לא ממש הצלחתי לאתר חותם ויזואלי ייחודי. זה, אגב, היה אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי בסרטיו בימים שבהם הקולנוע הישראלי היה מת-חי. סרטיו של ריקליס כמעט תמיד עבדו. הוא בא אליהם כמקצוען ונדמה שהוא שט בנינוחות מסרט לסרט, כמעין אנטי-אוטר. ביחס לקולנוע הישראלי של פעם, סרטיו תמיד היו מרעננים בעיני. בשנות ה-2000 הרגשתי את המחויבות שלו לגעת במדינת אבסורדיסטן שבה אנחנו חיים ב"כלה" וב"לימון". האם חסרה תשוקה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"? אני פשוט לא מצליח לאתר את האלמנט החסר. יש לי רק מילים טובות להגיד על (רוב) הסרט, חוץ מהעובדה שלא התאהבתי בו.

מה שכן, הסרט הזה נורא ממשיך את המוטיבים שריקליס התחיל לעסוק בהם ב"עץ לימון" ו"הכלה הסורית": שאלות של זהות לאומית ושל נזילותה של הזהות והאזרחות. בסרטים הקודמים, שהיו קרובים יותר לבית, הוא עסק באוכלוסיה הערבית והדרוזית וחיים לצד גדרות בישראל. ב"הממונה" אין גדרות, אבל יש גבולות, וגיבור שלמעשה מזדה לחלוטין עם הגוויה שבאמתחתו: גם הוא לא ממש יודע איפה לקבור את עצמו.

ואולי זו הבעיה של הסרט: שיש התאמה מוחלטת בין הגיבור ובין הסרט שסביבו. מארק איווניר נהדר בתפקיד הראשי, אבל יש משהו מעט פלגמטי ומהורהר בדמות שהוא מגלם. וזה גורם לסרט כולו להיות מהוסס ומהורהר כמוהו. שזה לא רע, אבל איכשהו נדמה שבלא מעט סצינות הסרט דווקא שואף להיות קומי וקצבי. כשרוזינה קמבוס על המסך, זה עובד. הסרט הופך לזיקוק של אנרגיה. בלעדיה, הכל נהיה מתון יותר. זה נותר סרט שקהל יהיה מוקסם ממנו – אני מניח שלא רק בארץ – מסוג הסרטים שאם נתקלים בהם בפסטיבל קולנוע מרימים גבה מופתעת ואומרים, "וואו, חמוד". די בדומה למה שאני הרגשתי לפני שנה כשנתקלתי בסרט הנורווגי "צפון", שנדמה שצולם בנופים זהים.

יש ב"הממונה" כל כך הרבה רגעים מרשימים שאני פשוט המום שגם אחרי צפייה שניה אני לא יכול להיות יותר נחרץ לגביו. קצת לא נעים לי: כזאת השקעה אדירה וענקית ומרשימה, וכל מה שאני יכול להציע מכיווני זה רק "חמוד" פושר.

עוד פסקה או שתיים על הסרט, בהרהור מאוחר שכתבתי ל"פנאי פלוס". פורסם ב-13.10.2010

זה לא סוד, אם עקבתם אחר מדור זה, שבכל הקשור לתחרות פרסי אופיר אני לא הייתי במחנה שהריע לזכייתו של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (או "הממונה על שליחותם של משאבי אנוש". או "משאבי האנוש של ממונה השליחות" או "אנושיותו של השליח למשאבי הממונה"). אני חשבתי של"הדקדוק הפנימי" ל"פעם הייתי" ול"המדריך למהפכה" הגיע יותר. אבל כעת, כשהוא כבר שבוע בבתי הקולנוע ובמנותק מכל תחרות, אני לא יכול שלא להריע לסרט וליוצריו. לפני הכל, כי אני חושב שערן ריקליס הוא אחד הבמאים הנהדרים של הקולנוע הישראלי. אני מרבה לצרף את המילה "מקצוען" לשם "ערן רילקיס" כשאני כותב על סרטיו. בעולם הקולנועי בארץ, שבו במאי הוא לרוב אוטר, סרטיו המגוונים של ריקליס הם כמעט תמיד דבר שאני מחכה לו. ראשית, כי הוא מפנטז את סרטיו באידיום האמריקאי, החביב גם עליי. הוא מתעסק במוזיקה ("זוהר", "צומת וולקן") ובספורט ("גמר גביע", "פליי-אוף", הסרט על רלף קליין שריקליס מביים בימים אלה לקראת יציאה בקיץ הבא), והוא יודע לתת לסרטיו פיי-אוף רגשי מספק (חוץ מאשר ב"גמר גביע"). ומדי פעם הוא נוגע בפוליטיקה המקומית מנקודת מבט אבסורדית ("הכלה הסורית", "עץ לימון"). ריקליס, בניגוד לכל עמיתיו בישראל (לפחות בעשרים השנים האחרונות) היה אחד הראשונים שהבין שקולנוע מסחרי צריך ויכול להיות ניזון מרבי המכר המקומיים. הוא ביים את "פיתוי" על פי רם אורן – סרט עם רעיונות עלילתיים מוצלחים מאוד, אבל עם בימוי מגושם (שאני קצת מייחל לכך שריקליס של ימינו היה מביים אותו מחדש, והופך אותו למותחן פשע-סקסי ראוי יותר). "שליחותו/ממונה/משאבי/אנוש" גם חושף תימה חוזרת בכל סרטיו של ריקליס: מוטיב הגבול. ב"הכלה הסורית" ו"גמר גביע" הגבול היה ישות ממשית בסרט, אנשים ששואפים להגיע/לברוח לצד השני. אבל בכל סרטיו נדמה שדמויותיו של ריקליס שואפות להיות במקום אחר והם נמצאים במצב תמידי של תזוזה: ממשית או מדומיינת. זוהר ארגוב וגיבורי "צומת וולקן" השתמשו במוזיקה (או בסמים) כדי לברוח מהמציאות שכולאת אותם, והגיבור של "שליחותו" נמצא במסע נדודים שנראה חבר תוחלת, מהסיבה הפשוטה שאין לו באמת שורשים ונאמנויות שיקרקעו אותו למקום אחד (ועצם זה ש"פלייאוף" מצולם בגרמניה גורמת לי כבר להסיק שגם גיבור הסרט הזה נמצא בנדודים ובמצב של תלישות).

יש שני אלמנטים שמאוד חיבבתי ב"שליחותו": העובדה שאנחנו לא יודעים בשום שלב איך קוראים לאף אחת מהדמויות (החיות) והעובדה שאנחנו לא באמת יודעים איפה מתרחשת עלילת הסרט. זה, בצירוף הנופים הלבנים והצחיחים (שצולמו ברומניה) והסיטואציות שפונות יותר ויותר לעבר האבסורדי – ובהדרגה מתנתקות מהגיון – הופכות את "שליחותו" לפחות סרט מציאותי ויותר למשל. אבל משל של מה? ואולי כאן טמונה הבעייתיות של הסרט: כי למרות שהוא מהנה מאוד, ועשוי בהדר קולנועי מענג שנדיר למצוא בארץ, יש לסרט בעיה של קצב ונשמה. נדמה שכמו שהממונה על משאבי אנוש, שיוצא למסע מבלי שיהיה לו חשק לכך, כך גם הסרט הזה נעשה יותר כמטלה ופחות כשליחות. משהו לא לגמרי סוחף בסרט, והפוטנציאל הפילוסופי, שהסרט הזה פשוט מתפקע בו, נשאר בסופו של מסע תלוי באוויר.

הסוף

זהו. עשו אקזיט. מטלון נהנתה ככל הנראה מהשנה הכי טובה בתולדותיה, עם הכנסות של למעלה מ-13 מיליון דולר בזכות "אווטאר", וכנראה שזה הספיק להם. אחרי שדיווחתי לכם כאן על הכוונה של פורום פילם למזג את מטלון לתוכה (ועל התשאול שעשו לי אנשי הממונה על ההגבלים העסקיים), אתמול התקבל האישור. א.ד מטלון בזאת מפסיקה להתקיים והיא נקנית על ידי פורום פילם.

תכל'ס, לא ממש תרגישו בהבדל, חוץ מהעובדה שהלוגו המזמר האדום "א.ד מטלון ושות'" יעלם מהמסכים. מטלון ופורום פילם שנים פעלו בשיתוף פעולה, ובמשך שנים ארוכות, מאז שנסגר קולנוע דקל שהופעל על ידי משפחת מטלון, סרטי מטלון הוקרנו בלעדית בבתי הקולנוע של רשת רב חן (שנמצאת בידי אותה בעלות של פורום פילם). כיום, בעידן המגה-פלקסים, כבר אין כל כך עניין של בלעדיות. שתי החברות גם עבדו ממילא עם אותו משרד פרסום ואותו משרד יחסי ציבור. כך שמבחינות רבות הן פעלו כגוף אחד כבר שנים.

אבל עכשיו שא.ד מטלון התאחדה עם פורום פילם, ולמעשה חדלה להתקיים, הגיע הזמן להביט לאחור ולהגיד "ברוך שפטרנו". קשה לקבוע איזו חברה בארץ היא אלופת הגניזות, אבל נדמה לי שזו תחרות די צמודה בין מטלון ו-ג.ג, ואני כמעט בטוח שכשזה מגיע לסרטים גבוהי פרופיל – זוכי פרסים ובעלי הצלחה בחו"ל – מטלון היתה אלופת הגניזות בארץ. הנה כמה רגעי השפל של ההפצה הישראלית, באדיבות א.ד מטלון:

– חוץ מהסרטים של פוקס ושל סוני (קולומביה), מטלון היו בעלי זכות ההפצה של חטיבות האיכות העצמאיות של האולפנים האלה: פוקס סרצ'לייט וסוני פיקצ'רז קלאסיקס. הסרטים של שתי החברות האלה, באופן עקבי למדי, לא הגיעו ארצה. למשל:

– "נפוליאון דיינמייט" (פוקס סרצ'לייט)

– "קונג פו האסל" של סטיבן צ'או (סוני פיקצ'רס קלאסיקס)

– "Get Low" ו"סיירוס", שניים מהסרטים העצמאיים המסקרנים של השנה הנוכחית באמריקה.

– "Please Give" (סוני פיקצ'רס קלאסיקס), סרט מקסים שהוקרן בפסטיבל ירושלים ושהקהל שמתענג על "הילדים בסדר" היה זולל אותו בתיאבון (ובעיני הוא טוב וחריף יותר מ"הילדים בסדר").

– "נוטוריוס", הסרט על נוטוריוס ביג (מטלון ופורום הם מאלופי מנציחי הגישה שסרטים על שחורים וסרטים על ספורט פשוט אסור להביא לישראל).

– "רייצ'ל מתחתנת" (סוני קלאסיקס).

עוד גניזות? בבקשה:

– הם גנזו את "גטקה". על זה לעולם לא אסלח להם.

– הם גנזו את "פיי", סרט הבכורה של דארן ארונופסקי.

– הם גנזו את "לב לא שפוי" הנהדר, למרות שג'ף ברידג'ס זכה עליו באוסקר.

– הם גנזו את "הטורפים". ממש השבוע.

– הם גנזו את "יומנו של חנון", הסרט שכל בני ה-9 בארץ הכי חיכו לו השנה.

– הם גנזו את "פיית השיניים", סרט סימפטי עם דה רוק שראיתי במטוס.

– הם, ככל הנראה, גנזו את "Easy A", סרט נעורים עצמאי מדובר למדי, שהניב לסוני את כוכבת "ספיידרמן" הבאה שלהם.

– הם גנזו את "פול בלארט", אחד הלהיטים הגדולים באמריקה בשנה שעברה.

– הם גנזו את "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון (אבל היו אדיבים מספיק להשאיר עותק פילם בארץ שהסתובב בין הסינמטקים).

– הם גנזו את "הגופה של ג'ניפר", הסרט השני של דיאבלו קדי ("ג'ונו") כתסריטאית.

– הם גנזו את "פיינאפל אקספרס".

– הם גנזו את "Walk Hard".

– הם גנזו את "כל אנשי המלך" (סרט שכנראה רק אני אהבתי).

– הם גנזו את "28 שבועות אחרי", סרט ההמשך שהיה טוב יותר מהמקור של דני בויל. לדעתי (ובכלל, סרטי אימה נזרקו ישר לפח שם. כך גם "מראות" של אלכסנדר אג'ה).

– הם גנזו גם את "אידיוקרטיה" וגם את "Office Space", שני סרטי הפולחן של מייק ג'אדג' (את "Extract", סרטו האחרון של ג'אדג', גנזו פורום פילם. כך שהמיזוג הזה לא אומר כלום למעריצי מייק ג'אדג').

– והם גנזו את "אלווין והצ'יפמנקס" על שני חלקיו.

והם עשו ניסים ונפלאות בתרגומי שמות. בשליפה מהזכרון:

"Cloudy With Chance of Meatballs" הפך ל"גשם של פלאפל"

"Quantum of Solace" הפך ל"קוואנטום של נחמה".

"The Phantom Menace" הפך ל"אימת הפנטום"

הם הפכו את "קליק" (סרט שאני אוהב מאוד של אדם סנדלר) ל"קליק – לזפזפ את החיים".

הם רצו להפוך את "סופרבד" ל"חרמן על הזמן" (ברגע האחרון, התקוממות אינטרנטית עצרה את החרפה והותירה את "חרמן על הזמן" כמעין שורת שיווק, וצלקת נצחית בשמי ההפצה הישראלית).

הם הפכו את "Vantage Point" ל"שמונה צדדים לאמת".

– נקודה טובה: לפני שהם נסחפו אחרי מחרימי המבקרים, הם הטיסו אותי ב-2002 לליסבון לראיין את פול תומס אנדרסון לקראת צאת "מוכה אהבה". זה אחד הראיונות שהכי נהניתי לעשות בכל חיי. אז על כך, תודה. (אה, צריך לציין שבזכותם גם נכחתי בפרמיירה של "מלחמת הכוכבים, פרק 1 " ופגשתי את ג'ורג' לוקאס. אירוע שיש לי רגשות מעורבים כלפיו, אבל משמעותי בחיי בכל זאת).

– עוד נקודות טובות: הם הפיצו בארץ את "מת לחיות" ואת "הורטון שומע מישהו". שני סרטים שהצפייה בהם שינתה את חיי.

זוכרים עוד דוגמאות של תרגומים וגניזות? אשמח להמשיך ולעדכן את הפוסט בסרטים נוספים.

(ולמי שמתגעגע: הנה הפתיח הישן של א.ד מטלון, עם רקע האדום ומנגינת האורגן העליזה).

כבר יצא לי לראות פעמיים בבית הקולנוע את הטריילר ל"Life As We Know It" ואני חייב חהגיד בשיא הכנות שזה אחד הדברים הכי דוחים שראיתי כבר הרבה זמן ושאין לי שום עניין או חשק לראות את הסרט הזה. התקציר שהטריילר חושף נשמע כמו רימייק של סרט ההוא עם קייט הדסון, הלן משהו: זוג שיצא לדייט כושל אחרי שחבריהם המשותפים שידכו ביניהם, ועכשיו הם שונאים אחד את השני, נאלץ להפוך להורים מאמצים של תינוקת אחרי שזוג החברים הזה נהרג בתאונת דרכים. נו, ומה אתם מדמיינים: הם צריכים ללמוד להפוך למשפחה. ובכן, יש סיכוי כמובן שמדובר באחד הסרטים היפים והמרגשים של העשור האחרון. אם זה המצב, הרי שהטריילר שלו מוציא את דיבתו באופן פלילי ממש. אם לא, ואם הוא מייצג את הסרט נאמנה, הרי שרק המחשבה עליו עושה לי צמרמורת עזה (אני רק מקווה, לטובת מי שבכל זאת הולך לסרט, שהטריילר בכל זאת משאיר חלק מהעלילה בגדר הפתעה). וכשחושבים על זה: מישהו כאן אי פעם ראה סרט טוב עם קתרין הייגל?

הבמאי של "Life As We Know It" הוא גרג ברלנטי, שחובבי הקומיקס אמורים להתוודע בקרוב לשמו בתור התסריטאי והמפיק של "גרין לנטרן" (שמביים מרטין קמבל).

ואם אנחנו כבר עם גיבורי על, עוד כמה דיווחי "סופרמן": אחרי שפורסם אתמול שזאק סניידר נבחר לביים את "סופרמן" החדש – שמיועד לצאת למסכים בקיץ 2012 – מקבץ האתר סלאשפילם כמה דיווחים מהיומיים האחרונים שמסגירים עוד קצת מידע על כיוון הסרט.

כזכור, מי שמונה למפקד הראשי של הפרויקט – ומי שיפקח על כל תהליך הכתיב וההפקה – הוא כריסטופר נולן. וכזכור, דיוויד גויר, שעבד עם נולן על התסריטים של סרטי באטמן, עזב את עבודתו ב"פלאש פורוורד" כדי לשבת עם נולן ולפצח את הכיוון שהם רוצים לקחת את סופרמן אליו. גויר צוטט בעבר כמי שאמר שסופרמן לא ממש מעניין אותו, כי הוא גיבור ללא צד אפל. ובכן, נראה שנולן וגויר חיפשו איך להעמיק את הקונפליקטים הפנימיים של קלארק קנט. התקציר ככל הנראה ילך לכיוון כזה: קלארק קנט הוא עיתונאי שזנח כל קשר להיותו סופרמן וכעת עסוק בכיסוי מלחמת בין-שבטית באפריקה. ושם הוא מגלה שעליו לבחור צד ולא להיות נייטרלי ולהשתמש בכוחות העל שלו. המקרה הזה גורם לו לשוב בחזרה לסמולוויל, ולהתמודד עם זהותו האמיתית. הנבל שמולו יתמודד בסרט הוא, ככל הנראה, הגנרל זוד, אותו גילם טרנס סטמפ בשני סרטי הסופרמן הראשונים של ריצ'רד דונר וריצ'רד לסטר.

דיווח נוסף, ופחות מחמיא, מסביר למה הוחלט בוורנר לבחור דווקא בסניידר, למרות שדארן ארונופסקי היה ההעדפה הראשונה שלהם. מתברר שהאולפן חייב לצאת לצילומים בהקדם ולהוציא את הסרט עד 2012 (אז יפוגו הזכויות שבידי האולפן) ומתברר גם שהתסריט של גויר עדיין לא לגמרי פתור. והאולפן חשש שבמאי כמו ארונופסקי יתחיל להתמהמה ארוכות עם דרישות לשכתובים ושיפוצי תסריט, ואילו סניידר נחשב במאי מהיר יותר שפחות מתעסק בגימורי תסריט. לכן, בגלל זריזותו, הוא נבחר.

ואל דאגה, דארן ארונופסקי לא יישאר מובטל אחרי "ברבור שחור". הוא ככל הנראה יהיה הבמאי של "וולברין 2 ".

נח סטולמן, אחד התסריטאים הכי טובים שעובדים כיום בעברית, ומישהו שמביא משהו מהמקצוענות ההוליוודית לתעשייה המקומית, נחשף בראיון חביב מאוד עם נירית אנדרמן ב"הארץ" היום. סוף סוף אני מחבר פנים לשם. סטולמן עיבד נורא יפה את "מישהו לרוץ איתו" לתסריט (וכתב את "תמרות עשן" המצוין), ועכשיו הוא אחראי לתסריט של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" וחושף קצת את תהליך העיבוד. על הדרך הוא גם מספר על כמה סצינות שצולמו אבל לבסוף נחתכו מהסרט, שנשמעות מאוד מסקרנות. אני מקווה שיהיה אפשר לראות אותן בדי.וי.די.

אפרופו נח: "מבול" של גיא נתיב מתרחש לקראת שבת שבה קוראים את פרשת נח (בראשית פרק ו' החל מפסוק ט'), שהיא השבת בה עולה לתורה גיבור הסרט (ובמקביל, שלל דימויים תנ"כיים של בעלי חיים, גשם וסירה בלב ים מבליטים את החיבור בין הסיפור מהתורה ובין עלילת הסרט). ובכן, בשבת הקרובה קוראים את פרשת נח, וכמה חבל שאי אפשר עדיין לראות את "מבול" בבית הקולנוע, ולו להקרנה חד פעמית. ככה ניתן היה לחיות עם הזמן, להצמיד סרט לפרשת השבוע. שנה הבאה, אה?

==============

שני ליהוקי במאים מסקרנים למותגים שאנחנו מחכים להם:

א.

זאק סניידר נבחר על ידי כריסטופר נולן להיות הבמאי של "סופרמן" הבא. כזכור, נולן מונה על ידי אולפני וורנר להקים לתחייה את "סופרמן" (בשנית, אחרי שניסיון ההחייאה של בריאן סינגר כשל). ונולן, שתכף מתחיל לביים את באטמן השלישי, בחר בסניידר שיהיה הבמאי. לכאורה, רעיון מצוין. "300 " היה סרט קומיקס נפלא בעיני. "השומרים" היה גם לא רע – קצת כבד ומבולגן, אבל שווה צפייה. יש רק בעיה אחת: סניידר ביים לאחרונה את "אגדה עם כנפיים", שזה מעין "שר הטבעות" עם ינשופים, ואחד הסרטים הכי משונים, תמוהים ולא מעניינים שעשו השנה.

ב.

טוני גילרוי נבחר לביים את הסרט הרביעי בסדרת "זהות אבודה" (ג'ייסון בורן), אחרי שפול גרינגראס, הבמאי של שני הסרטים האחרונים בסדרה, הודיע שהוא לא ימשיך הלאה. זה לכאורה הגיוני כי גילרוי הוא התסריטאי של שלושת סרטי ג'ייסון בורן, ומאז הפך במאי בעצמו עם "מייקל קלייטון" ו"משחק כפול". הבעיה היחידה היא שגילרוי בינתיים הוכיח את עצמו כבמאי שנוטה למהורהר והאלגנטי, בשעה שסרטי ג'ייסון בורן היו היפראקטיביים למדי.

=================

סקוט פיינברג מציג: המדריך המלא לכל השחקנים, הבמאים, התסריטאים והמפיקים בטוויטר שיש להם סרט שאמור להתחרות השנה באוסקרים. מקווין ספייסי ועד קלואי מורץ.

לוק: טריילר מלא ל"True Grit" ("אומץ אמיתי"?) של האחים כהן. נראה קצת "צומת מילר" במערב הפרוע, לא?

ליסטן: האזנה חופשית, מלאה ורצופה (וחוקית) לאלבום החדש של בל אנד סבסטיאן, שייצא רשמית רק בעוד שבוע מהיום. שימו לב, למשל, לקולות הרקע של קארי מוליגן ("לחנך את ג'ני", "וול סטריט 2 ") בשיר הנושא של הדיסק.

לוק אנד ליסטן: הטריילר ל"מלחמת העולמות", הסרט של ביירון הסקין וג'ורג' פאל מ-1953, המלווה בקריינות של ארט גילמור, שהיה הקריין הקבוע שרוב הטריילרים ההוליוודיים של שנות החמישים והששים (הוא היה הדון לפונטיין של הפיפטיז). גילמור מת בשבוע שעבר בגיל 98, וסלאשפילם ערך לו מחווה עם 37 מהטריילרים שקולו מככב בהם:

בזכות רוג'ר איברט גיליתי שהיום, 4 באוקטובר, באסטר קיטון חוגג יום הולדת 115. ובזכות רוג'ר איברט אני מציע לכם עכשיו לעצור הכל לשעתיים ורבע ולשבת לראות שני סרטים באורך-מלא של קיטון: "ביל המלח" (באסטר עם סירה) ו"הגנרל" (באסטר עם רכבת), שניהם מכילים כמה מהסצינות הגאוניות ביותר בתולדות הקולנוע האילם. וכן, זה נכון: אם אני צריך לבחור בין קיטון וצ'פלין, אני בוחר בקיטון.

יום הולדת שמח.

באמצע פסטיבל חיפה ניגש אלי איש קולנוע בקיא שעדכן אותי ש"הדקדוק הפנימי" מכר 10,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון לצאתו. הייתי בדרך מפה לשם ובראשי מחשבות כאלה ואחרות ושכחתי מהעניין. הבוקר הגיעה ההודעה לעיתונות שמעדכנת שבתום עשרה ימי הפצה, מכר "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן 25,000 כרטיסים, ב-15 עותקים. זה נתון מוצלח מאוד אם חושבים על זה שסוכות הוא לא חג קולנוע מובהק – הקהל דווקא עסוק בטיולים ובחו"ל ובפסטיבלים. אז זה נשמע נתון אופטימי למדי, ויהיה מסקרן לראות אם הסרט עוד יתחזק. עד כמה שאני יודע "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן נמכר בארץ בכ-150,000 עותקים (אם יש למישהו נתון מעודכן ומדויק, שיעביר), כך שלסרט של ברגמן יש לפחות את הפטנציאל הזה של כל רוכשי הספר, שעשויים לנצל את הסרט כדי להבין סוף סוף מה קורה בו.

(מסקרן אותי לראות מה יקרה בסוף השבוע הקרוב כשיעמוד "הדקדוק הפנימי" בקופות מול "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". אני גם אעקוב בסקרנות אחרי האופן שבו אותו מפיץ – אדרי – מטפל בשני הסרטים האלה שאמורים להתחרות אחד בשני, אבל בגלל שהוא מפיץ את שניהם הוא אמור להיות נאמן לשניהם. אז למי מהם הוא ייתן את האולמות הגדולים יותר? למי מהם הוא ייתן יותר הקרנות? את מי מהם הוא יקדם יותר בבתי הקולנוע שלו?

=============

ואגב הספר: בימים אלה יוצאת המהדורה ה-32 של "ספר הדקדוק הפנימי", אבל הפעם עם צילום כרזת הסרט, שמחליפה את העבודה של רוברט ראושנברג שעיטרה את כריכת הספר ב-31 מהדורותיו הראשונות.

החדש:

הישן:

העובדה שהחגים, הפסטיבלים והבכורה של סרט התעודה שלי כולם עברו וחלפו הביאו אותי במוצאי שבת להתרוקנות מוחלטת של אנרגיות. אני מביט ברשימת הסרטים שמציגים בבתי הקולנוע ורואה שאני בפיגור אדיר – סרטים שראיתי ועוד לא כתבתי עליהם, ומולםסרטים שכלל לא ראיתי. אני מביט על שולחן העבודה ורואה ערימה עצומה של די.וי.דיאים שלא הספקתי לראות, של סרטים חדשים, סקרינרים משני הפסטיבלים, וכבר סקרינרים חדשים של הפסטיבלים הבאים בתור. הבא בתור הוא פסטיבל עין יהודית באשקלון, שאני מביט ברשימת סרטיו בהשתוממות גמורה: איך יכול להיות שמתוך עשרות סרטים שקובצו לפסטיבל אחד אין ולו סרט אחד ששמעתי עליו קודם, או שהוקרן באיזשהו פסטיבל שאני מכיר. ובכל זאת, אנסה להמר על כמה סרטים על סמך תקציריהם ולדגום משהו מהפסטיבל הזה.

ואל תשאלו, מתברר שמרגע שהסרט שעשית גמור, עדיין לא תמה העבודה. עכשיו צריך לדאוג שמישהו בעולם יראה את הסרט. ומכיוון שאנחנו סרט תיעודי קטן, אין לנו שום מנגנון הפצה שאפשר לנדנד לו ולשאול אותו "נו, מה עשיתם היום". אז את כל מכתבי התשובה לפסטיבלי הקולנוע ולאנשים שראו את הסרט בחיפה מגלים בו התעניינות (ואנשים שאני רוצה שיגלו בסרט התעניינות), פלוס ההגשות לפסטיבלים אחרים, צריך לעשות באילו הידיים. ומתברר שפסטיבלי קולנוע זה בור בלי תחתית. אני יכול לפרוש ברגע זה מכל עיסוקיי ועדיין לא להצליח לכסות את כל פסטיבלי הקולנוע שיש בעולם. וזה גם כסף: לפסטיבלים הגדולים, יש דמי הרשמה. וזה פרט שאיש לא חשב שצריך לשמור לו כסף בצד מתקציב הסרט. אז גם זה. בקיצור, חזרה לשגרה.

ובזמן שאנחנו כסכסנו בלולב, באמריקה פחות או יותר התחילה עונת האוסקרים. "הרשת החברתית" יצאה ביום שישי לבתי הקולנוע באמריקה, עם הצלחה נאה בסוף השבוע הראשון ועם השתפכות מצד המבקרים שלא ראיתי כמוה כבר המון זמן. זה, כרגע, המועמד המוביל לזכייה באוסקר (על פי דיווחים זרים. אנחנו נראה את הסרט בארץ ב-28 באוקטובר). ועונת האוסקרים אומרת גם שמתחילה עונת הקרינרים. אני קורא ש"אנימל קינגדום" האוסטרלי, שמופץ באמריקה על ידי סוני, הוא הסרט הראשון שסקרינר שלו נשלח ל-6000 חברי האקדמיהבאמריקה. שזה אומר שאני צריך להתחיל לרענן את קשרי עם ספקי הסקרינרים שלי, בייחוד אחרי שהחמצתי את הסרט בפסטיבל חיפה (למרות שמדווחים לי שהוא אמור לעלות להקרנות מסחריות במוזיאון בעוד שלושה סרטים, אחרי "החיים שלנו" האיטלקי ו"הדוויג" הצרפתי).

===========

ולסיום, כי מישהו צריך להגיד את זה: "סינמסקופ" מתנגד לגירוש ילדי העובדים הזרים וקורא לעצירתו.