מסכת עבודה זרה
1. "הדוויג", במאי: ברונו דימון
באופן משונה נדמה שברונו דימון הוא אחד הבמאים הכי משפיעים על יוצרים צעירים בישראל כיום. אולי לא דימון עצמו, אלא נציגיו של גל קולנועי שדימון הוא אחד מבולטיו, של סרטים המאופיינים בשוטים מרהיבים וארוכים, סטטיים, ובתפיסת עולם חסרת רחמים, המציגה את המציאות מצד אחד בשיא האסתטיות המוקפדת שלה, אבל מצד שני בשיא הבוטות שלה מבחינת מין ואלימות. "משעולים" של הגר בן-אשר, למשל, הוא דוגמה לסרט סטודנטים שנראה לי מושפע מהעולם הקולנועי של דימון ובני דורו. והנה מגיע סרטו החדש, "הדוויג" (או שמא "האדוויץ'"?), ולמרבה ההפתעה הוא מלא עידון, חמלה וחסד. הבמאי, שסרט הבכורה שלו נקרא "חייו של ישו" (אבל לא עסק כלל בישו), חוזר כעת אל עולם הנצרות האדוקה בסרט על בחורה צעירה בשם ססיל, שלומדת במנזר וחולמת להיות נזירה, כדי לבטא את אהבתה העצומה לישו. היא רואה בעצמה גילגול עכשווי של המשוררת הפלמית הדוויג, שגם התלבטה בחייה האם להפוך לנזירה. למעשה, ססיל כל כך מסורה לעבודה הרוחנית, ולרצון שלה לסגף את עצמה, היא אפילו מלחיצה את אמהות המנזר שלה, שרואות בה מישהי קיצונית מדי בשבילן, והן מרחיקות אותה מהמנזר. כשהיא חוזרת לחיי הנוחות האריסטוקרטיים והמפונים בפריז, ססיל/הדוויג מחפשת דרך להמשיך לבטא את אהבתה לישו מחוץ למנזר. באופן משונה, האנשים היחידים שהיא מגלה עם רמה כזאת של פנאטיות דתית שמתאימה לה הם מוסלמים, שרואים את עצמם כחייליו של אללה, ואולי גם שאהידים לעתיד. ססיל מתקרבת דרכם לאיסלם. הבלבול הרוחני – והזליגה מקיצוניות נוצרית לפנאטיות איסלמית, ובכלל העיון באופן בו אדיקות דתית דומה זו לזו בכל הדתות – היו יכול להפוך לחומר נפץ בוטה וקיצוני למדי בידיים של מישהו כמו ברונו דימון, שסרטיו הקודמים התייחסו לגיבוריהם באופן חסר רחמים. אבל כאן דימון מציע לגיבורתו מעין ישועה, בסוף שנורא הזכיר לי את סצינת הסיום של הסרט הישראלי "עיניים פקוחות". שני סרטים שיכולים לעבוד לא רע כדאבל-פיצ'ר שעוסק בשלוש דתות ובלבול אחד גדול.
2. "לורד", במאית: ג'סיקה האוזנר
במקור זה "Lourdes", ובתכוניית הפסטיבל קראו לזה "לורדס", אבל הצפייה בסרט הבהירה שמבטאים את השם "לורד". מדובר בעיר לא גדולה בדרום צרפת, בו נזירה צעירה בשם ברנדט חוותה כמה התגלויות של הבתולה במאה ה-19 (אירוע שתואר בסרט "שירה של ברנדט", שזיכה את ג'ניפר ג'ונס באוסקר). בכמעט 200 השנה שעברו מאז, לורד הפכה למוקד עלייה לרגל של הקתולים, שבאים לרחוץ במרחצותיה ולהתפלל לריפוי חוליים. חמישה מיליון קתולים מגיעים לעיר הקטנה הזאת בשנה אחת, ולא מעט ניסים אכן (ככל הנראה) התחוללו שם. בסרטה דובר הצרפתית של הבמאית האוסטרית ג'סיקה האוזנר, מגלמת סילבי טסטו צעירה שתקנית ומופנמת שסובלת מטרשת נפוצה ומרותקת לכיסא גלגלים. היא מגיעה עם קבוצת צליינים ללורד, מלווה בנזירות וחיילי צבע הישע. בתחילה נדמה שאי אפשר שלא להירתע מהמסחרה וההמוניות סביב הפולחן בעיר. אבל בהדרגה נדמה שמשהו קורה: מצבה של האשה משתפר עד שמתחולל נס אמיתי והיא נעמדת על רגליה ולא נזקקת עוד לכסא הגלגלים. אם יש דבר אחד בולט בסרטה של האוזנר הוא שציניות הוא כוח רוחני לא פחות עוצמתי מאשר אמונה, אלא שהשפעתו הרסנית. אל מול הפליאה שבאקט ההבראה הפתאומי, נאלצת הצעירה להתמודד עם הסיפור שכולם מספרים על ההוא שהיה משותק והתחיל ללכת, אבל זה לא הוכר כנס רשמי מטעם הכנסייה כי מצבו לבסוף הידרדר והוא חזר לכסא הגלגלים; ועם הרופאים שמסבירים לה שטרשת נפוצה היא מחלה מחזורית, ושזה טבעי ומוכר שיש רגעים של הטבה, אבל שזה זמני. מכאן, נותר רק לתהות איזה מין סרט הוא "לורד": האם זהו סרט ציני שבא להוקיע את אחיזת העיניים שנראית דת ואמונה, או סרט שליבו מלאה רוחניות ואמונה טהורה? התשובה לכך היא: קצת מכל דבר. יש גם ביקורת, וגם איזשהו מקום שנשאר שיכול לעורר את המחשבה שאולי ניסים אכן קיימים בעולם.
"לורד", אחד הסרטים הבולטים בסצינת הפסטיבלים של השנה האחרונה, הוא סרט שנורא קיוויתי להתפעל ממנו יותר. קודם כל, בגלל צלם הסרט, מרטין גשלכט, שאת שבחו היללתי כאן לפני כמה שבועות בתור הצלם של "נשים ללא גברים", הסרט האירני-אמריקאי. הוא צילם נורא יפה גם את "נקמה", שהיה המועמד האוסטרי לאוסקר לפני שנתיים. ואכן, "לורד" מכיל לא מעט רגעים ויזואליים נהדרים – כפי שאופנתי כיום, שוטים ארוכים מאוד. אבל בניגוד לסרטים הקודמים שצילם גשלכט, הסרט הזה מכיל כמות משונה של זומים שלא ממש הסתדרו עם הקפדנות של הקומפוזיציה ונראו לי לכן כמו איזו גחמה מהוססת של הבמאית. ואכן, הסרט כל הזמן התנדנד בין סגנונות. בתחילה זה היה מקסים למדי: הגיבורה עם כובע גשם אדום כמעט ולא מדברת והרוב מצולם מרחוק. התחושה היא שזה מעין הומאז' ל"פליי-טיים" של ז'אק טאטי, שגם הוא תיאר מסע (אחר לגמרי) של קבוצת תיירים ברחבי עיר. בתחילה זה מקסים, הריחוק האירוני הזה והאופן שבו האוזנר מציגה את המסכנים שמגיעים לחפש מזור בלורד, כלפי חלקם היא צינית, וכלפי אחרים היא מלאת חמלה, והסרט – ממש משוט הפתיחה שלו – מלא רגעי הומור של כסאות גלגלים. אבל ככל שהסרט נמשך הדיוק הסגנוני שלו מתפורר, וכך גם ההשפעה שלו. לו רק היה מישהו כמו קרלוס רייגדס – שביים סרט פלאי על ניסים בשם "אור חרישי" (שהוצג בחיפה לפני שנתיים) – היה מביים את הסרט הזה.
3. "צלם: חייו ופועלו של ג'ק קרדיף". במאי: קרייג מקול
אז מי היתה הנזירה הכי מפורסמת בקולנוע? אולי ג'ניפר ג'ונס מ"שירה של ברנדט"? או ג'ולי אנדרוס מ"צלילי המוזיקה"? אני רוצה להציע את דבורה קר מ"נרקיס שחור". "נרקיס שחור", על מסעה של נזירה למנזר מבודד בפסגות ההימליה, הוא בוודאי אחד הסרטים הכי מזוהים מבחינה איקונית/ויזואלית, וההשפעה שלו על דורות של קולנוענים – מהיצ'קוק ואינגמר ברגמן ועד לארס פון טרייר – היא עצומה. זה גם אחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שאי פעם נוצרו, בוודאי בימים הראשונים של הצילום בטכניקולור, ב-1947. אחרי שיוצרי הסרט, מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, קיבלו לא פעם את הכבוד המגיע להם, מגיע עכשיו הסרט התיעודי "צלם" שעושה כבוד לצלם הסרט, ג'ק קרדיף. קרדיף, שהלך לעולמו לפני שנה בגיל 99, הגיע לשיאו המקצועי בסוף שנות הארבעים בשיתוף הפעולה שלו עם פאוול ופרסבורגר והיצ'קוק, ובאופן שבו הוא קידם את האסתטיקה של הצילום הצבעוני (וצילומי האפקטים. מדהים מה שקרדיף ומצלמתו העתיקה והענקית הצליחו לייצר בשנות הארבעים). הסרט התיעודי של קרייג מקול – שהוא הרחבה לסרט תיעודי קצר על קרדיף שביים לפני שלוש שנים – חוזר אל האנשים שעבדו איתו ועם מומחי קולנוע (ובראשם מרטין סקורסזי והעורכת שלו, תלמה סקונמאקר, אלמנתו של מייקל פאוול). מקול ליווה את קרדיף כמעט חמש שנים, ויותר משהוא מדבר בסרט על עצמו ועל עבודתו, הוא מאיר לא מעט צדדים בעבודה של פאוול ופרסבורגר (פאוול היה הבמאי העיקרי, איש החזון הוויזואלי, פרסבורגר היה יותר תסריטאי. פאוול רצה להעז עוד ועוד, פרסבורגר מיתן אותו). הסרט גם חושף את הריבים שבין קרדיף ובין המעצב האמנותי של הסרט, אלפרד יונג. שניהם זכו לבסוף באוסקרים על עבודתם בסרט.
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.9.2010
תגובות אחרונות