בהמשך לשאלות שנשאלו אתמול בתגובות – "איך זה ש'הממונה על משאבי אנוש' לא יצא לבתי הקולנוע עד ה-30.9 כפי שנדרש מתקנון האוסקרים" – ענו לי מיונייטד קינג שהסרט הוקרן במשך שבעה ימים, מיום חמישי, 23.9, עד יום רביעי, 29.9, באולם אחד בסינמה סיטי ראשון לציון, וזאת כדי לעמוד בתקנון האוסקרים. אני לא ראיתי שום ציון להקרנות האלה בכרוניקות היומיות בעיתונים, אבל אני מניח שזה הגיוני: זה בדיוק מה שמפיץ שהוא בעל בית קולנוע יכול לעשות – גם לעמוד בתקנוני האוסקר, וגם להחביא את הסרט מהקהל כדי לא לפגוע ביציאה הרשמית המיועדת רק לסוף השבוע הבא.

===============

אימון בואלס, הבעלים של חברת ההפצה האמריקאית "מגנוליה", מבקש מהאקדמיה האמריקאית לבחון מחדש את האופן שבו סרטים נבחרים לקטגוריית הסרט הזר. בואלס טוען שיותר מדי פעמים, שיקולים פוליטיים ולא אמנותיים, עומדים מאחורי הבחירות של הוועדות המקומיות הממנות את הסרטים שנשלחים לאוסקר. הסיבה להזדעקותו: הוועדה האיטלקית בחרה שלא לשלוח לאוסקרים את "אני אהבה" המלודרמה האיטלקית עם טילדה סווינטון, שמגנוליה מפיצה באמריקה, ובמקום זאת לשלוח את הסרט "הדבר היפה הראשון", שאמנם הצליח במולדתו בקרב הקהל והביקורת, אבל אין לו את התהילה הבינלאומית שיש ל"אני אהבה" (סרט שהצלחתי להחמיץ שוב ושוב, למרות ששמעתי עליו דברים נהדרים). הבעיה התעוררה שוב עם הנציגות הברזילאית: יש מבקרים שנזעקו מכך שהוועדה הברזילאית בחרה בסרט "לולה, הבן של ברזיל", המספר את סיפורו של נשיא ברזיל הנוכחי, זאת למרות שהסרט היה כשלון קופתי. הם רואים בבחירה צעד פוליטי. המבקרים ציפו שנציג ברזיל לאוסקרים יהיה "הבית שלנו", ההפקה היקרה ביותר בתולדות ברזיל ולהיט מקומי שם בחודש האחרון. את "לולה, הבן של ברזיל" ביים פביו בארטו, אחיו של ברונו בארטו ("דונה פלור נשואה לשניים").

האמת, יש לאימון בואלס קייס. אולי אכן הגיע הזמן שאת הסרטים לקטגוריית הסרט הזר יתחילו למיין כמו שעושים בגלובוס הזהב, על פי זיהוי הסרטים הבינלאומיים הכי בולטים של אותה שנה. יש יתרונות וחסרונות לכל שיטה. המינוי הלאומי יכול להבליט סרטים שמגיעים לאוסקר ללא הייפ בינלאומי, שלפעמים הוא עצמו נובע מעניינים פוליטיים או שיווקיים. אבל הוא גם יכול בהחלט להיות מונע משיקולים זרים וצרי עין (ראו את האופן שבו הוועדה הספרדית הפסיקה לשגר לאוסקרים את אלמודובר, אולי מתוך הבנה שהוא כבר יכול להסתדר לבד באוסקרים, בלי עזרתם, ואולי כי נמאס להם מזה שהוא הבמאי הספרדי הכי מפורסם בעולם). באופן הגיוני יתכן והיה נכון לאחד את שתי השיטות: גם מינוי מקומי וגם הוספת סרטים בינלאומיים בולטים שהוועדות הלאומיות התעלמו מהם. הבעיה היא שזה יביא את רשימת הסרטים המועמדים למועמדות למעל מאה סרטים, וגם ככה – כשהרשימה השנתית היא בסביבות ה-70 סרטים – נראה שהוועדה האמריקאית של קטגוריית הסרט הזר מתקשה במיון (וממילא הטעם של חברי האקדמיה נוטה להתעלם כבר שנים מהסרטים הבאמת שווים בסצינה הבינלאומית, כך שבסופו של דבר זה לא ממש משנה). אימון בואלס מבטיח שהוא נסה לפחות לקדם את את "אני אהבה" בשאר הקטגוריות, בייחוד למשחק של טילדה סווינטון, לצילום, לעיצוב ולתלבושות.

"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי (על פי יהושע קנז), אחד הסרטים הכי טובים שנעשו בארץ השנה, מתחיל להתכוונן לקראת היציאה שלו לבתי הקולנוע ב-4 בנובמבר, והנה הטריילר שלו. זה אתגר לא פשוט למכור את הסרט הזה לקהל ולגרום לו להבין שזה לא "עוד סרט על חיילים". אני הייתי מדגיש את השנינות הרבה של הסרט ואת דמויות הצבעוניות והבלתי נשכחות שהוא גדוש בו. הייתי מדגיש את ההומור שיש בסרט. הייתי מוכר את הסרט הזה דווקא לקהל גברי ויחסית צעיר (למרות שקהל היעד של הקולנוע הישראלי נוטה להיות נשי ומבוגר). הטריילר מנסה קצת ללכת לכיוון הזה, אבל מאידך מנסה לערבב הכל פנימה ולחשוף קצת רגש ומלודרמה. אני חושב שזו טעות. דרוש טריילר עם הקאץ'-פרייזז הבולטים בסרט ("פחד אלוהים" הוא בהחלט אחד מהם). לסרט הזה יש פוטנציאל להגיע לקהל רחב, אבל רק בתנאי שהקהל הזה יידע שהסרט הזה מדבר אליו. הנה הטריילר:

מסכת עבודה זרה

1. "הדוויג", במאי: ברונו דימון

באופן משונה נדמה שברונו דימון הוא אחד הבמאים הכי משפיעים על יוצרים צעירים בישראל כיום. אולי לא דימון עצמו, אלא נציגיו של גל קולנועי שדימון הוא אחד מבולטיו, של סרטים המאופיינים בשוטים מרהיבים וארוכים, סטטיים, ובתפיסת עולם חסרת רחמים, המציגה את המציאות מצד אחד בשיא האסתטיות המוקפדת שלה, אבל מצד שני בשיא הבוטות שלה מבחינת מין ואלימות. "משעולים" של הגר בן-אשר, למשל, הוא דוגמה לסרט סטודנטים שנראה לי מושפע מהעולם הקולנועי של דימון ובני דורו. והנה מגיע סרטו החדש, "הדוויג" (או שמא "האדוויץ'"?), ולמרבה ההפתעה הוא מלא עידון, חמלה וחסד. הבמאי, שסרט הבכורה שלו נקרא "חייו של ישו" (אבל לא עסק כלל בישו), חוזר כעת אל עולם הנצרות האדוקה בסרט על בחורה צעירה בשם ססיל, שלומדת במנזר וחולמת להיות נזירה, כדי לבטא את אהבתה העצומה לישו. היא רואה בעצמה גילגול עכשווי של המשוררת הפלמית הדוויג, שגם התלבטה בחייה האם להפוך לנזירה. למעשה, ססיל כל כך מסורה לעבודה הרוחנית, ולרצון שלה לסגף את עצמה, היא אפילו מלחיצה את אמהות המנזר שלה, שרואות בה מישהי קיצונית מדי בשבילן, והן מרחיקות אותה מהמנזר. כשהיא חוזרת לחיי הנוחות האריסטוקרטיים והמפונים בפריז, ססיל/הדוויג מחפשת דרך להמשיך לבטא את אהבתה לישו מחוץ למנזר. באופן משונה, האנשים היחידים שהיא מגלה עם רמה כזאת של פנאטיות דתית שמתאימה לה הם מוסלמים, שרואים את עצמם כחייליו של אללה, ואולי גם שאהידים לעתיד. ססיל מתקרבת דרכם לאיסלם. הבלבול הרוחני – והזליגה מקיצוניות נוצרית לפנאטיות איסלמית, ובכלל העיון באופן בו אדיקות דתית דומה זו לזו בכל הדתות – היו יכול להפוך לחומר נפץ בוטה וקיצוני למדי בידיים של מישהו כמו ברונו דימון, שסרטיו הקודמים התייחסו לגיבוריהם באופן חסר רחמים. אבל כאן דימון מציע לגיבורתו מעין ישועה, בסוף שנורא הזכיר לי את סצינת הסיום של הסרט הישראלי "עיניים פקוחות". שני סרטים שיכולים לעבוד לא רע כדאבל-פיצ'ר שעוסק בשלוש דתות ובלבול אחד גדול.

2. "לורד", במאית: ג'סיקה האוזנר

במקור זה "Lourdes", ובתכוניית הפסטיבל קראו לזה "לורדס", אבל הצפייה בסרט הבהירה שמבטאים את השם "לורד". מדובר בעיר לא גדולה בדרום צרפת, בו נזירה צעירה בשם ברנדט חוותה כמה התגלויות של הבתולה במאה ה-19 (אירוע שתואר בסרט "שירה של ברנדט", שזיכה את ג'ניפר ג'ונס באוסקר). בכמעט 200 השנה שעברו מאז, לורד הפכה למוקד עלייה לרגל של הקתולים, שבאים לרחוץ במרחצותיה ולהתפלל לריפוי חוליים. חמישה מיליון קתולים מגיעים לעיר הקטנה הזאת בשנה אחת, ולא מעט ניסים אכן (ככל הנראה) התחוללו שם. בסרטה דובר הצרפתית של הבמאית האוסטרית ג'סיקה האוזנר, מגלמת סילבי טסטו צעירה שתקנית ומופנמת שסובלת מטרשת נפוצה ומרותקת לכיסא גלגלים. היא מגיעה עם קבוצת צליינים ללורד, מלווה בנזירות וחיילי צבע הישע. בתחילה נדמה שאי אפשר שלא להירתע מהמסחרה וההמוניות סביב הפולחן בעיר. אבל בהדרגה נדמה שמשהו קורה: מצבה של האשה משתפר עד שמתחולל נס אמיתי והיא נעמדת על רגליה ולא נזקקת עוד לכסא הגלגלים. אם יש דבר אחד בולט בסרטה של האוזנר הוא שציניות הוא כוח רוחני לא פחות עוצמתי מאשר אמונה, אלא שהשפעתו הרסנית. אל מול הפליאה שבאקט ההבראה הפתאומי, נאלצת הצעירה להתמודד עם הסיפור שכולם מספרים על ההוא שהיה משותק והתחיל ללכת, אבל זה לא הוכר כנס רשמי מטעם הכנסייה כי מצבו לבסוף הידרדר והוא חזר לכסא הגלגלים; ועם הרופאים שמסבירים לה שטרשת נפוצה היא מחלה מחזורית, ושזה טבעי ומוכר שיש רגעים של הטבה, אבל שזה זמני. מכאן, נותר רק לתהות איזה מין סרט הוא "לורד": האם זהו סרט ציני שבא להוקיע את אחיזת העיניים שנראית דת ואמונה, או סרט שליבו מלאה רוחניות ואמונה טהורה? התשובה לכך היא: קצת מכל דבר. יש גם ביקורת, וגם איזשהו מקום שנשאר שיכול לעורר את המחשבה שאולי ניסים אכן קיימים בעולם.

"לורד", אחד הסרטים הבולטים בסצינת הפסטיבלים של השנה האחרונה, הוא סרט שנורא קיוויתי להתפעל ממנו יותר. קודם כל, בגלל צלם הסרט, מרטין גשלכט, שאת שבחו היללתי כאן לפני כמה שבועות בתור הצלם של "נשים ללא גברים", הסרט האירני-אמריקאי. הוא צילם נורא יפה גם את "נקמה", שהיה המועמד האוסטרי לאוסקר לפני שנתיים. ואכן, "לורד" מכיל לא מעט רגעים ויזואליים נהדרים – כפי שאופנתי כיום, שוטים ארוכים מאוד. אבל בניגוד לסרטים הקודמים שצילם גשלכט, הסרט הזה מכיל כמות משונה של זומים שלא ממש הסתדרו עם הקפדנות של הקומפוזיציה ונראו לי לכן כמו איזו גחמה מהוססת של הבמאית. ואכן, הסרט כל הזמן התנדנד בין סגנונות. בתחילה זה היה מקסים למדי: הגיבורה עם כובע גשם אדום כמעט ולא מדברת והרוב מצולם מרחוק. התחושה היא שזה מעין הומאז' ל"פליי-טיים" של ז'אק טאטי, שגם הוא תיאר מסע (אחר לגמרי) של קבוצת תיירים ברחבי עיר. בתחילה זה מקסים, הריחוק האירוני הזה והאופן שבו האוזנר מציגה את המסכנים שמגיעים לחפש מזור בלורד, כלפי חלקם היא צינית, וכלפי אחרים היא מלאת חמלה, והסרט – ממש משוט הפתיחה שלו – מלא רגעי הומור של כסאות גלגלים. אבל ככל שהסרט נמשך הדיוק הסגנוני שלו מתפורר, וכך גם ההשפעה שלו. לו רק היה מישהו כמו קרלוס רייגדס – שביים סרט פלאי על ניסים בשם "אור חרישי" (שהוצג בחיפה לפני שנתיים) – היה מביים את הסרט הזה.

3. "צלם: חייו ופועלו של ג'ק קרדיף". במאי: קרייג מקול

אז מי היתה הנזירה הכי מפורסמת בקולנוע? אולי ג'ניפר ג'ונס מ"שירה של ברנדט"? או ג'ולי אנדרוס מ"צלילי המוזיקה"? אני רוצה להציע את דבורה קר מ"נרקיס שחור". "נרקיס שחור", על מסעה של נזירה למנזר מבודד בפסגות ההימליה, הוא בוודאי אחד הסרטים הכי מזוהים מבחינה איקונית/ויזואלית, וההשפעה שלו על דורות של קולנוענים – מהיצ'קוק ואינגמר ברגמן ועד לארס פון טרייר – היא עצומה. זה גם אחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שאי פעם נוצרו, בוודאי בימים הראשונים של הצילום בטכניקולור, ב-1947. אחרי שיוצרי הסרט, מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, קיבלו לא פעם את הכבוד המגיע להם, מגיע עכשיו הסרט התיעודי "צלם" שעושה כבוד לצלם הסרט, ג'ק קרדיף. קרדיף, שהלך לעולמו לפני שנה בגיל 99, הגיע לשיאו המקצועי בסוף שנות הארבעים בשיתוף הפעולה שלו עם פאוול ופרסבורגר והיצ'קוק, ובאופן שבו הוא קידם את האסתטיקה של הצילום הצבעוני (וצילומי האפקטים. מדהים מה שקרדיף ומצלמתו העתיקה והענקית הצליחו לייצר בשנות הארבעים). הסרט התיעודי של קרייג מקול – שהוא הרחבה לסרט תיעודי קצר על קרדיף שביים לפני שלוש שנים – חוזר אל האנשים שעבדו איתו ועם מומחי קולנוע (ובראשם מרטין סקורסזי והעורכת שלו, תלמה סקונמאקר, אלמנתו של מייקל פאוול). מקול ליווה את קרדיף כמעט חמש שנים, ויותר משהוא מדבר בסרט על עצמו ועל עבודתו, הוא מאיר לא מעט צדדים בעבודה של פאוול ופרסבורגר (פאוול היה הבמאי העיקרי, איש החזון הוויזואלי, פרסבורגר היה יותר תסריטאי. פאוול רצה להעז עוד ועוד, פרסבורגר מיתן אותו). הסרט גם חושף את הריבים שבין קרדיף ובין המעצב האמנותי של הסרט, אלפרד יונג. שניהם זכו לבסוף באוסקרים על עבודתם בסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.9.2010

המון כותרות הצטברו לי. אנסה לרכז את כולם לפוסט מהיר אחד:

=============

וואו, הקולנוע העולמי איבד לא מעט שמות בימים האחרונים. הנה סיכום הספדי החג:

= סאלי מנקי, העורכת הקבועה של קוונטין טרנטינו, נמצאה מתה ב-27 בספטמבר במהלך טיול שגרתי שלה עם הכלב. היא עבדה בימים אלה על "גרין הורנט", של מישל גונדרי וסת רוגן. מנקי, בת 56 במותה, היתה אשתו של דין פריסוט, במאי שאני מסמפט מאוד ("כיבוש הגלקסיה" הגאוני).

= ארתור פן, האבא של הגל החדש האמריקאי, מת שלשום, יום אחרי יום הולדתו ה-88. האגדה מספרת שרוברט בנטון ודיוויד ניומן, שכתבו את התסריט ל"בוני וקלייד", פנו לז'אן-לוק גודאר, הבמאי האהוב עליהם, בבקשה שיביים את הסרט. גודאר סרב אבל הפנה אותם לבמאי אמריקאי שהוא ראה סרט שלו ומאוד התלהב ממנו. הסרט היה "מיקי אחד" והבמאי היה ארתור פן (שכבר היה סמי-מוכר באמריקה בזכות "מחוללת הנסים" על הלן קלר (שזיכה באוסקר את שתי השחקניות, פאטי דיוק ואן בנקרופט). "בוני וקלייד" מ-1967 הכניס את האנרגיה של סרטי הגל החדש לקולנוע האמריקאי והביאה לפן את הלהיט הגדול ביותר שלו, וסרט שעשה מהפכה סגנונית רדיקלית בקולנוע האמריקאי. מייק ניקולס, שכקומיקאי בוים על ידי פן בתוכנית טלוויזיה, הושפע מפן – גם בעריכה וגם בליהוק של אן בנקרופט – כשביים שנה אחר כך את "הבוגר". סרטים נוספים של פן שראויים לתשומת לב: "המסעדה של אליס", "איש קטן גדול", "חקירה באפלה" ו"ג'ורג'יה" (מבוא מוצלח לסרטים של פן ובני דורו ומיקומם בתקופה ההיא של הקולנוע האמריקאי תמצאו במאמריו של ארז דבורה מתוך כתב העת של סינמטק תל אביב). אחיו הגדול של ארתור פן, צלם הסטילס האדיר אירווינג פן, הלך לעולמו בדיוק לפני שנה.

= טוני קרטיס, אחד כוכבים הגדולים של הוליווד בסוף שנות החמישים, מת היום בגיל 85. קרטיס – שמו האמיתי היה ברנרד שוורץ, לטובת חידוני הטריוויה של העתיד – זכור כיום בעיקר כפרטנר של ג'ק למון ומרילין מונרו ב"חמים וטעים" (שם הוא עושה חיקוי נהדר של קארי גרנט), אבל אני אישית נורא אוהב את הופעת הקמע הקטנטנה שלו ב"פריז התוססת" מול אודרי הפבורן. חפשו אותו גם ב"ספרטקוס" של קובריק. הבת שלו, יחד עם אשתו הראשונה ג'נט לי ("פסיכו", "מגע של רשע"), היא ג'יימי לי קרטיס.

= והקומיקאי גרג ג'ירלדו, שהופיע בקטנה בסרט התיעודי של ג'רי סיינפלד, מת היום מסינדרום הית לדג'ר (קרי, מנת יתר לא-מכוונת של תרופות מרשם). הוא היה בן 44. הנה קטע מצחיק שלו:

===========

מתברר שמזה חודש יש לקובי אור בלוג. פנטסטי. לא יודעים מי זה קובי אור? הנה.

===========

בדיוק לפני שלוש שנים גילה יניב אידלשטיין סרט ישראלי עלום וגנוז בשם "הטרמפיסט", והצליח לאתר עותק וידיאו נדיר שלו להקרנת חצות מחתרתית. ככה זה התחיל. שלוש שנים אחרי, אידלשטיין מגלה שלסרט יש גם עותק פילם בארכיון הקולנוע הישראלי ומארגן לסרט – שהטריילר שלו נראה טריפי לגמרי – הקרנת חצות בלתי מחתרתית כלל, בסינמטק תל אביב. הנה דף האירוע בפייסבוק.

נתחיל בכרוניקה. אלה הסרטים שזכו היום בפרסים במסגרת פסטיבל חיפה:

פרס הסרט: "מבול" של גיא נתיב (זכה ב-100,000 שקלים).

פרס סרט הביכורים: "בין השמשות" של אלון זינגמן (זכה ב-50,000 שקל)

פרס השחקנית: אורנה פורת, "התפרצות X"

פרס השחקן: מארק איווניר, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

פרס הצילום: פיליפ לבנט, "מבול"

פרס מענק הפצה של מרכז הסרט הישראלי בניו יורק: "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" של דני מנקין.

פרס הדרמה הטלוויזיונית: "חמץ", אלון לוי

פרס הסרט התיעודי: (תיקו) "התליין" של נטעלי בראון ואביגיל שפרבר; "בגוף שלישי", ארתור יעקובוב ושרון אטיאס.

פרס עוגן הזהב לקולנוע ים תיכוני: "קוסמוס", רהא ארדם (ציון לשבח: "דבש", סמיח קפלנוגלו).

פרס הבמאים של מחר (אני מניח שזה במקום פרס פיפרסקי): "איש עדין למדי", הנס פטר מולנד

==================

יש לי עוד המון סרטים לכתוב עליהם ממה שראיתי בחיפה, אני תוהה מתי אספיק. בין השאר על "בין השמשות" (שאהבתי) ו"קוסמוס" (שחיבבתי עם הסתייגויות), וגם על הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל: "המעגל הפנימי" של צ'רלס פרגוסון.

===============

בסופו של דבר, למרות שחשבתי שאגיע לפסטיבל, לראות סרטים ואז ביום שלישי אקפוץ אחרי הצהריים להקרנה של סרט שהוא לגמרי במקרה שלי (הסרט התיעודי, "שרון עמרני, זכרו את השם") זה לא ממש עבד ככה. מתברר שהמתח לפני ההקרנה, ואז התפרקותו לאחריה, די הכניעו אותי. לפחות מבחינת הריכוז שלי. זו היתה הפעם הראשונה שקהל רואה את הסרט (ופעם ראשונה שאני רואה אותו על מסך גדול, עד כמה ש"גדול" היא מילה שמתאימה למסך המצגות של אולם טיקוטין. אולם הקרנות שאני די שונא, אלא שמעתה תהיה שמורה לו בליבי נקודה סנטימנטלית). האולם היה 3/4 מלא. מסרו מהפקת הפסטיבל לי לפני ההקרנה שכל הכרטיסים שהוצעו למכירה נמכרו (הפסטיבל עשה עלי קופה), והמקומות הפנויים היו של מוזמניי שהבריזו.

אני לא חושב שאי פעם חוויתי כזו תחושה של אסירות תודה. גם כלפי האנשים שהגיעו לראות את הסרט – חלקם במיוחד מגוש דן – וגם כלפי כל השותפים שלי לעשייתו. כדי לעשות סרט – גם בסך הכל סרט תיעודי – נזקקים לעזרה המאוד צמודה של המון אנשים. אני מביט ברולר (המאוד ארוך) שלנו ויודע שאם אפילו איש אחד שם היה מישהו אחר, התוצאה הסופית היתה יוצאת אחרת לגמרי.

פרסים? נו, לא אכחיש שרציתי, אבל גם ידעתי שזה לא סרט לפרסים. אבל כשראיתי אנשים יוצאים מהסרט עם עיניים נוצצות מדמעות וריגוש, הבנתי שכנראה הצלחתי במה שהבטחתי לכל מי שעשה איתי את הסרט. שיהיה מרגש.

אבל, לא יצאנו בידיים ריקות. "שרון עמרני, זכרו את השם" אמנם לא זכה לא בפרס הראשי ולא בציון לשבח ולא בציון לשבח לציון לשבח, אבל "אף פעם לא מאוחר מדי" – סרט שאני עכשיו מנסה לקדם את הרעיון לפתוח אותו בכותרת "'סינמסקופ' מציג:" – זכה בתחרות הסינמרקט בחבילת פוסט-פרודקשן בסך 25,000 יורו מטעם מעבדת גאייר הגרמנית. התחרות התקיימה בין חמישה סרטים שהוצגו לשופטים בגרסאות ראף-קאט, בשלבים לא גמורים. השמחה כפולה, לא רק כי אני עוקב אחר הסרט הזה מקרוב כאן בבלוג (וגם במשפחה), אלא מסיבה נוספת: במאי הסרט, עדו פלוק, היה בפריז השבוע ולא יכול היה להגיע להקרנת הראף-קאט מול השופטים הצרפתים והגרמנים, והוא ביקש ממני – כמי שמכיר את סרטו ואוהב אותו, וכמי שממילא היה בחיפה – שאציג בפניהם את סרטו (יחד עם מפיק הסרט, גל גרינשפן, והעורך, אסף לפיד). וכך, אחרי דברי הקדמה קצרים שלי, צפיתי איתם בסרט, וגם כאן ראיתי בפעם הראשונה את הסרט, אחרי שראיתי כבר כמה גרסאות שלו, נצפה על ידי אנשים שלא שמעו עליו דבר קודם, וראיתי אותם נשאבים לתוכו. זה נורא מקל לקדם סרטים של חברים וקרובי משפחה כשהם כל כך מוכשרים, ועכשיו יש גם לזה אסמכתא רשמית. אני מניח שהפרס הזה – שיעניק לסרט עותק פילם אחרי תהליך פוסט-פרודקשן במעבדה הגרמנית היוקרתית – יעזור לקחת את "אף פעם לא מאוחר מדי" רחוק למדי.

13:04. על הבמה ברגע זה ב"אולם המראות" בבית רוטשילד בחיפה מנהלי כמעט כל קרנות הקולנוע: כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע; דורית ענבר, מנכ"ל הקרן החדשה; גדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור; זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר; יורם הוניג, מנהל קרן ירושלים. וגם עמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים, ורני בלייר, יו"ר איגוד הבמאים.

יש לציין שלמרות שאמנת השירות משותפת לכל היוצרים ובשאיפה שהיא תיושם על ידי כל הקרנות, כל האנשים בקהל הם אנשי הקולנוע התיעודי.

אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטרים, מנחה את הפאנל ומציג את אמנת השירות (שפרסמתי כאן אתמול). ומוחה על היעדרו המופגן של גיורא עיני, מנכ"ל קרן רבינוביץ', מהפאנל. נקודת המחלוקת עם עיני, אומר רוזוונקס, נמצאת בסעיף 4, הדורש רוטציה של מנהלי הקרנות, המנהלים האמנותיים. אומר רוזנווקס: "בלי קשר לאיכות של האנשים הספציפיים, לא יתכן מצב שאנשים ישבו למעלה מ-20 שנה בקרן. לא יתכן מצב שבו אנשים יסתובבו ויגידו 'בקרן הזאת אני שרוף, בקרן הזאת אני לא יכול להגיש'".

רוזנווקס פונה גם ליוצרים, שגם משמשים כלקטורים: אם היית לקטור, צנן את עצמך. אם היית לקטור, שנה אחר כך אל תקבל על עצמך לשבת בלקטורה נוספת, גם במקומות אחרים. "לא יתכן שאם היית לקטור בקרן שתמכה בסרט, כעבור שנה תהיה לקטור בוועדת מיון לפסטיבל ותפגוש את אותו סרט בפסטיבל. גלו משמעת. צננו את עצמכם".

עמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים: "יש שני סוגים של מנהלי קרנות. יש אנשים כמו כתרי שחורי שרואים עצמם עובדי ציבור, ויש אנשים כמו גיורא עיני שרואים עצמם דיקטטורים. וזה שהוא לא כאן זה ביזיון. ועצם זה שאני צריך לחשוש להגיד את זה בפומבי זו כבר בעיה".

רני בלייר: "בתור 'רני בלייר' אני צריך להגיד שיש לי תסריט בקרן רבינוביץ'. בתור 'יו"ר איגוד הבמאים' אני שומע המון טענות נגד קרן רבינוביץ'. ובראשן עניין 'זהו סדום' שנעלה על בריקדות על זה. לא יתכן שישקיעו 600,000 דולר בסרט שמצולם בבולגריה ואז עוד קוראים לזה סרט ישראלי. אומרים לי שקרן רבינוביץ היא קרן גדולה מאוד שתומכת בהמון תחומים ולא רק בקולנוע. אז אולי אם אי אפשר להוציא את היו"ר מהקרן, אולי צריך להוציא את הקולנוע מהקרן".

דורית ענבר: "אני אתחיל עם הסעיף הכי טעון. בתנאי ההעסקה שלי כתוב שאני אהיה שם למשך שתי קדנציות בלבד, לכן נוח לי להגיב על הסעיף הזה. אני חושבת שהוא שגוי. אם יש בעיה עם מנהל קרן ספציפית צריך לדבר על זה באופן מנומק, אולי לפנות למועצת הקולנוע, אבל זו צהיה טעות להגביל קדנציה של מנהלי קרנות. כי אם מנהל הוא טוב, אין סיבה להגיד לו ללכת. זה כן נכון לגבי מנהלים אמנותיים ולקטורים".

גדעון גנני: "נקודת המוצא שלכם, היוצרים, היא שכל הלקטורים מציכים הצעות מנומקות ונכונות וכל מנהלי הקרנות הם אנשים מושחתים שמבטלים את החלטות הלקטורים הקדושים לטובת החלטות שנגועות באינטרסים זרים. אז דעו לכם, שאני – ואני יודע שזה קרה גם בקרנות אחרות – קלטתי לקטורים שהעבירו חוות דעת שהיתה נגועה בניגוד עניינים".

זיו נווה: "אני שמחה על הדיון ועל היוזמה, אבל חייבת למחות על האופן שבו זה נאמר. בתחתית ההזמנה היה כתוב שבסוף הדיון יערך טקס חתימה על האמנה. אני עוד לא שמעתי על אמנה שמנוסחת במעמד צד אחד. היוזמה מבורכת, אבל חלק מהדיאלוג היה צריך להתקיים מראש כדי שננסח את האמנה הזאת יחד כדי להגיע לנוסח מוסכם".

זיו נווה גם מעדכנת שהיא ניסתה לפני כמה שנים ליזום מהלך של הגשה אלקטרונית דרך אתר האינטרנט של הקרן, וצר לי להגיד שזה לא הלך. לא מבחינה טגנולוגית ולא מבינת היענות היוצרים להשתמש באופציה הזאת.

יורם הוניג: "בתור נציג הקרן הכי צעירה והכי קטנה, שמונה רק שני אנשים, אני חייב להגיד בספיק שחוץ מהסעיף הראשון של ההגשה האלקטרונית, הקרן שלנו עומדת בכל שאר תנאי האמנה. אנחנו מקפידים להחזיר תשובות עד שלושה חודשים, לפחות תשובות שליליות".

(לידי יושבת קולנוענית שעונה לכיווני ב"פחחח… יש אצלהם הצעה שלי ששוכבת שם כבר יותר משלושה חודשים").

כתרי שחורי: "הקרן שלנו מקבלת עשרה תסריטים מלאים בשבוע. זה יוצא בערך 400 תסריטים בשנה. והתקציב נותר כשהיה והוא מספיק ל-12 סרטים בשנה. בתקציב שלנו מוקדשים 700,000 שקל לקריאה ולמיון. ההנהלה הציבורית שלנו יכולה להחליט להכפיל את הסכום הזה, אבל זה יבוא על חשבון משהו אחר. אל תשכחו שכל הקרנות הן עמותות רשומות, וככאלה יש לנו ועדות ביקורת והנהלות ציבוריות. מי שמקבל את ההחלטות הסופיות הן ההנהלות הציבוריות. המנכ"ל מביא את חוות הדעת של היועצים האמנותיים להנהלה והיא יכולה לאשר או לדחות. אם אתם קובעים מגבלת זמן למנהל, אתם מייתרים את עבודת ההנהלה הציבורית, שתפקידה למנות מנכ"ל או להחליף אותו אם הוא לא מספיק טוב".

מיכה חריש, יו"ר מועצת הקולנוע מגיב בדבריו לדברי כתרי: "צריך, בין השאר, לבדוק גם את כל עניין ההנהלות הציבוריות. דרכי המינוי שלהם והגיוון שלהם".

ממשיך כתרי: "אני רוצה להעלות נקודה נוספת שלא נגעתם בה באמנה שלכם, והיא שאלה אתית יותר. כמו למשל: מה בדיוק צריכה קרן לעשות. מה תפקידה? איזה סרטים היא אמור לעשות? האם לקחת סיכונים על דברים חשים, או ללכת על הדבר הבטוח? איך מונעים מקרנות הקולנוע להידרדר למצב שבו נמצא כיום התיאטרון הישראלי?".

אגב, אין בפאנל (כאמור) אף אחד מקרן רבינוביץ', כך שכל מה שנאמר כאן ומפורסם על ידי, נעשה כך ללא קבלת תגובה מהקרן. ברגע שתתקבל תגובה מקרן רבינובץ לנאמר כאן, אשמח לפרסם מיד. (ובתוך כך, גילוי נאות: קרן רבינוביץ' תמכה בסרט התיעודי שעשיתי).

אחד האירועים הפרה-קולנועיים הכי מסקרנים שמתקיימים השנה בפסטיבל חיפה יתקיים מחר (שלישי) ב-12:30 בבית רוטשילד, כשיתקיים כנס ביוזמת פורום היוצרים הדוקומנטריים שאמור לארח את כל מנהלי הקרנות התומכות בסרטים תיעודיים, בשאיפה להגיע בין היוצרים ובין הקרנות לחתימה על "אמנת שירות". האמנה הזאת, עוד לפני שפורסמה רשמית, כבר עשתה לא מעט רעש בתוך הקרנות ותעשיית הקולנוע. בייחוד סעיף 4 שבה. נראה מחר האם האמנה הזאת תהפוך למקובלת על כולם, או שתהיה סלע מחלוקת בין היוצרים והקרנות וסיבה למלחמה.

תיקון: האמנה הזאת נוסחה על דעת כל היוצרים, ופונה לכל הקרנות הציבוריות העוסקות בתמיכה בסרטים, לא רק התיעודיים.

הנה, לפיכך, בפרסום ראשון, אמנת השירות שנכתבה על ידי פורום היוצרים הדוקומנטריים:

אמנת שירות

1. נגישות הקרנות ליוצרים

על כל הקרנות לקיים ולתחזק אתר אינטרנט נגיש, פעיל ואינטראקטיבי. האתר יכיל אינפורמציה תמציתית וברורה על כל מסלולי הקרן, כולל אפשרויות הערר וההגשה מחדש. ההרשמה לכל מועדי הקרן תתבצע דרך האתר כאשר כל מגיש יקבל אישור על הגשתו במייל חוזר וגם; סיסמה אישית דרכה יוכל לעקוב אחר מצב ההצעה שלו ולקבל בסוף הליך המיון את המלצות הלקטורים.

2. לוחות זמנים

על הקרנות להתחייב למועדי קריאה סבירים של הצעות המגישים. אנו ממליצים שזמן קריאה של הצעה בשלב המיון הראשוני לא יעלה על שלושה חודשים ותשובה סופית ליוצר לא תעלה על ארבעה חודשים.

3. חוות דעת

חוות דעת הלקטורים יעברו באופן מסודר וקבוע לכל יוצר עם קבלת התשובה מהקרן.

4. לקטורה

יש להגדיר לראשי הקרנות/מנהלים אמנותיים/לקטורים/ תקופות כהונה קצובות ולהגביל אותם בשתי קדנציות. רענון הצוות האמנותי על כל מרכיביו בקרנות הוא תהליך הכרחי להמשך הצמיחה, הפלורליזם והמגוון ביצירה קולנועית בישראל.

יש לקבוע במפורש כי לקטורים לא יכהנו בשתי קרנות במקביל, כמו כן יש להחיל על הלקטורים תקופת צינון של שנה במעבר מקרן לקרן. לקטור לא יכהן יותר משנה בתפקידו. בעניין זה אנו קוראים ליוצרים עצמם לגלות הגינות ויושרה, לידע את הקרנות מתי שימשו לאחרונה כלקטורים. בנוסף, לפסול עצמם משיפוט במידת הצורך אם הם נתקלים באותו הפרויקט בשמשם כלקטורים במקומות שונים (קרנות, פסטיבלים, ערוצי שידור).

5. שקיפות

יש להגביר את שקיפות תהליך קבלת ההחלטות בקרנות. יש לקבוע באופן מפורש כי כל החלטות הקרנות בדבר תמיכה בפרויקטים, יילקחו תוך שיתוף כלל הלקטורים (חיצוניים ופנימיים) כאשר אמת המידה המרכזית להפקה תהיה המלצותיהם של הלקטורים. יש לקיים דיון מסודר ומתועד בסיום כל מועד בקרן בו ישתתפו כל הלקטורים אשר לקחו חלק בקריאה. יש להנהיג שיטה מסודרת לניקוד ודירוג ההצעות.

=============

אני מקווה לעדכן מחר החל מ-12:30 (בלי נדר) מהכנס, ולעדכן אם יקרה משהו מסעיר במיוחד.

"רחם". אמש בפסטיבל חיפה

הסרט הראשון שראיתי בחיפה, "רחם", הוא בדיוק מה שאני מחפש בפסטיבלי קולנוע. כמעט סרט מושלם מהבחינה הזאת, והסרט שמוכיח לי פעם נוספת שבנדק פליגאוף ההונגרי הוא אחד הבמאים שאני הכי אוהב כרגע בעולם. אין שוט אחד בסרט שלא היה עוצר נשימה. לא היה אפקט אחד בסאונד שלא היה מעורר מתח וחרדה, כאילו דיוויד לינץ' בעצמו ערך את פסקול הסרט. ואחרי סרטו הקודם, "שביל החלב", שהיה אקספירמנטלי לגמרי, הסרט הזה הכיל קצת עלילה. שכבה דקה-דקה של עלילה עתידנית על אשה שנושאת ברחמה, ואז מגדלת, את השכפול הגנטי של האהוב שלה. או כמו שזה מוגדר בסרט, זה סיפור על "גילוי עריות מלאכותי". זה מתחיל פריקי ונגמר קינקי. זה מתחיל עם קמצוץ פדופיליה ואז נגמר עם חופן גילוי עריות. מבחינת העולם המוסרי-עתידני שהסרט מציג יש לי לא מעט מה להגיד, ולאו דווקא באהדה – אבל מבחינה קולנועית הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי טובים שראיתי השנה.

אפשר לתקצר את הסרט כך: שני ילדים בני 9 נפגשים, מתאהבים, נפרדים ל-12 שנה, נפגשים שוב בגיל 21, מתאהבים, מתכננים על הנצח, הוא נהרג, והיא מחליטה – בניגוד להסכמת אמו – לעשות שכפול גנטי שלו ולהוליד אותו בעצמה. נשאלה השאלה למה? זה המקום בו הסרט, מבחינה עלילתית, קצת מתעופף. כי בסופו של דבר מה שנשאר לנו זה סיפור על אשה טיפה מופרעת שבסך הכל מחכה 33 שנה, בסבלנות רבה, כדי לשכב עם אהבת חייה. לשם כל הישגי הטנולוגיה האנושית מתרכזים. לסיפוק המיני של האשה הזאת (בגילומה המצוין של אווה גרין, אגב). בעיה נוספת היא ליהוק איום ונורא של הבחור. אבל שתי הנקודות האלה מתגמדות בסרט שכולו ספוג גלים, גשם ומים, ושיש בו תחושה מוצקה של אפוקליפסה, בשוטים הריקים והמינימליסטיים. סרט הזה היה ברובו נפלא.

הסרט השני שראיתי היה ההפך המוחלט: סרט שכולו רק עלילה-עלילה-עלילה, דיבורים-דיבורים-דיבורים, עם מעט מאוד קולנוע. זה היה "הסיפור על פי בארני". מסוג הסרטים החביבים לכשעצמם, אבל בפסטיבלי קולנוע פשוט אין סבלנות אליהם. כשאני בפסטיבל, תנו לי סרטים שבהם כל שוט נמשך ארבע דקות לפחות, עם רחשי גלים ומלמולי עלים. "הסיפור על פי בארני" הוא סאגה משפחתית נאה למדי, שלפחות בתחילתו  היה די משעשע, לפני שנהיה די מייגע ואינסופי. אבל זה סרט של קהל, בייחוד הקהל הישראלי שבכל פעם שדסטין הופמן אצר בעברית "מזל טוב", הוא התמוגג.

12:42: ברגעים אלה מתקיימת מסיבת עיתונאים עם פול ג'יאמטי (במרכז) ועם רוברט לנטוס (משמאל). העיתונאי דיוויד דארסי (מימין) מנחה את האירוע. ג'יאמטי ולנטוס הגיעו לחיפה עם הסרט "הסיפור על פי בארני" (שיופץ בקולנוע לב בעוד כמה חודשים). ג'יאמטי משחק את התפקיד הראשי (אחרי שכבר גילם לוזרים ו/או שתיינים ב"דרכים צדדיות" ו"אמריקן ספלנדור". הוא גילם גם את ג'ון אדאמס, הנשיא האמריקאי, שאמנם לא היה לוזר, אבל הפך למותג בירה אופס, המותג הוא סמיואל אדאמס, לא ג'ון אדמס). לנטוס הוא המפיק ("המתיקות שאחרי", "סאנשיין", סימנים של כבוד").

"הסיפור על פי בארני" הוא סרט קנדי גדול מידות שעוקב אחר 40 שנה בחייו של מפיק טלוויזיה שתיין, בוהמיין ויהודי ושלוש הנשים להן היה נשוי במשך חייו, משנות השבעים ועד ההווה. במרכז הסרט יש תעלומת רצח לא פתורה שהגיבור שלנו אולי מעורב בה ואולי לא, אבל היא רק מתניעה את סיפורו של האיש, שבמידה מסוימת אפשר לדמיין אותו בתור גלגולו העכשווי של דודי קרביץ (גם הוא מסרט המבוסס על ספר של מרדכי ריצ'לר). הבמאי הוא ריצ'רד לואיס, במאי טלוויזיה בדרך כלל ("CSI") אבל ההפקה הנוצצת נראית כאילו נשלפה ממוחו של מישהו כמו מילוש פורמן. דיוויד קרוננברג ואטום אגויאן, שעבדו עם לנטוס בעבר, צצים לתפקידי אורח קטנים בסרט.

לשאלתו של יהודה סתיו על היהדות של הדמויות הראשיות, לנטוס וג'יאמטי מספרים סיפור ארוך על כך שלאורך רוב הסרט היהדות של הדמויות היא לא נקודה שמתעסקים בה, הם פשוט יהודים. רק בסצינה אחת היוצרים והשחקנים עצרו לדון באיזה מין סוג של יהודים הדמויות. הסצינה היתה כשבארני ואביו (אותו מגלם דסטין הופמן) עולים לקבר האם בבית הקברות היהודי, והם התלבטו על הסט האם הדמויות האלה יחבשו כיפה או לא. ג'יאמטי היה משוכנע שיהודים חילוניים לא יחבשו כיפה. לנטוס היה בטוח שכן. הופמן לא היה בטוח. אז הם התחילו להתקשר לרבנים שהם מכירים להתייעץ איתם. רב אחד,מניו יורק, אמר להם חד משמעית: כן. ואז הופמן התקשר לרב שלו בלוס אנג'לס שאמר בתחילה "כן", ואז הופמן אמר לו "אבל בזמן שהם ליד הקבר הדמות שלי מסתכלת על אשה אחרת והשורה הבאה בטקסט שהוא אומר היא 'אני חייב להזדיין'". ואז הרבי אמר: "אה, אם ככה, במקרה כזה אולי באמת לא מתאים להם לחבוש כיפות". לנטוס הסכים שהסצינה תצולם בלי כיפות אבל הזהיר שהוא עשוי להוסיף אותן אחר כך דיגיטלית.

לנטוס מספר שהסרט, המבוסס על ספרו של ריצ'לר, שהוא אחד האייקונים הכי מפורסמים בקנדה (את "דודי קרביץ" שלו מלמדים שם כספר חובה בבית הספר), לקח לו 12 שנים להפיק. הספר הוא בן 500 עמודים, "וכדי להעביר את הספר במלואו היינו צריכים להפיק סרט באורך עשר שעות, כך שבמשך ההפקה הייתי צריך בכל שלב לוותר על קטעים מהספר שאהבתי. עברתי חמישה תסריטאים עד שהגיע התסריטאי האחרון שהצליח לפצח את העסק. אבל גם אז, צילמנו סרט שהגרסאות הראשונות שלו נמשכו שלש שעות. הסרט עכשיו הוא בן שעתיים ועשר דקות, אז לאורך כל תהליך העריכה הייתי צריך לוותר על עוד ועוד דברים מהספר שאהבתי".

לשאלתה של יעל שור מ"מפה", על האופן שבו הוא לומד את דמויות השונות שהוא מגלם (ב"דרכים צדדיות" ו"אמריקן ספלנדור" ו"ג'ון אדאמס" ו"הסיפור על פי בארני") ענה ג'יאמטי "אני לא שחקן חכם במיוחד. אני נורא קל להשפעה. במקרה של הארווי פיקאר היה לי את האיש עצמו, ללמוד אותו, וגם את אופן שבו הוא ייצג את עצמו כדמות בקומיקס שלו. במקרה של ג'ון אדאמס, לא היה לי ממש אכפת אם אני דומה לו או לא. ובאיזשהו שלב הפסקתי לקרוא את כל הספרים והמחקרים שנכתבו עליו והתמקדתי בעבודה שעשה התסריטאי".

ג'יאמטי מעדכן שהוא עדיין חולם/מפנטז/מקווה לגלם את דמותו של פיליפ ק' דיק בסרט על חייו.

אז כצפוי, "סרט לבן" (סרט זר) ו"עג'מי" (סרט ישראלי) זכו אתמול בפרס תא מבקרי הקולנוע הישראליים שחולק בפסטיבל חיפה. פחות כצפוי, דאנה איבגי ("היו לילות", "כלת הים") ואדיר מילר ("פעם הייתי") זכו בפרס המשחק המשחק. על הפרס מצביעים כ-20 מבקרי קולנוע ישראליים. אני בחרתי ב"התחלה", "לבנון", ריימונד אמסלם ואדיר מילר.

============

בשבוע שעבר התחילו צילומי הסרט "העבר עוד לפניו", שמביים ניסים נוטריקה על פי סיפור משפחתו בירושלים. יחזקאל לזרוב וריימונד אמסלם בתפקידים הראשיים. והפקה פתחה בלוג לעדכונים מהצילומים.

================

אורון שמיר, מבקר וג'נטלמן, פתח עם חבריו בלוג חדש בשם "סריטה", שינסה להיות "עין הדג" שלנות ה-2010. זה מתחיל עם עיון מדוקדק מאוד ורב התפעלות מ"הדקדוק הפנימי". אני כבר בעד.

============

שני בלוגי צילום:

1. בלוג הצילומים של אלכס ליבק.

2. בלוג הצילומים (והדיווחים) של אנטון קורבין מהסט של "האמריקאי". לא יעזור, אנטון קורבין הוא צלם סטילס הרבה יותר טוב משהוא צלם קולנוע. הסטילס שלו מרגשים אותי. הם נהדרים בעיניי. ו"האמריקאי", למרות שזה סרט מוצלח מאוד ברובו, לא מגיע לרמת הפריימים שקורבין מנפיק במצלמות הסטילס שלו.

=============

ואני עכשיו כבר מתחיל לראות סרטים בפסטיבל חיפה. אני מקווה להתחיל לעדכן בקרוב מהכרמל. Stay tuned.