13:04. על הבמה ברגע זה ב"אולם המראות" בבית רוטשילד בחיפה מנהלי כמעט כל קרנות הקולנוע: כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע; דורית ענבר, מנכ"ל הקרן החדשה; גדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור; זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר; יורם הוניג, מנהל קרן ירושלים. וגם עמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים, ורני בלייר, יו"ר איגוד הבמאים.

יש לציין שלמרות שאמנת השירות משותפת לכל היוצרים ובשאיפה שהיא תיושם על ידי כל הקרנות, כל האנשים בקהל הם אנשי הקולנוע התיעודי.

אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטרים, מנחה את הפאנל ומציג את אמנת השירות (שפרסמתי כאן אתמול). ומוחה על היעדרו המופגן של גיורא עיני, מנכ"ל קרן רבינוביץ', מהפאנל. נקודת המחלוקת עם עיני, אומר רוזוונקס, נמצאת בסעיף 4, הדורש רוטציה של מנהלי הקרנות, המנהלים האמנותיים. אומר רוזנווקס: "בלי קשר לאיכות של האנשים הספציפיים, לא יתכן מצב שאנשים ישבו למעלה מ-20 שנה בקרן. לא יתכן מצב שבו אנשים יסתובבו ויגידו 'בקרן הזאת אני שרוף, בקרן הזאת אני לא יכול להגיש'".

רוזנווקס פונה גם ליוצרים, שגם משמשים כלקטורים: אם היית לקטור, צנן את עצמך. אם היית לקטור, שנה אחר כך אל תקבל על עצמך לשבת בלקטורה נוספת, גם במקומות אחרים. "לא יתכן שאם היית לקטור בקרן שתמכה בסרט, כעבור שנה תהיה לקטור בוועדת מיון לפסטיבל ותפגוש את אותו סרט בפסטיבל. גלו משמעת. צננו את עצמכם".

עמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים: "יש שני סוגים של מנהלי קרנות. יש אנשים כמו כתרי שחורי שרואים עצמם עובדי ציבור, ויש אנשים כמו גיורא עיני שרואים עצמם דיקטטורים. וזה שהוא לא כאן זה ביזיון. ועצם זה שאני צריך לחשוש להגיד את זה בפומבי זו כבר בעיה".

רני בלייר: "בתור 'רני בלייר' אני צריך להגיד שיש לי תסריט בקרן רבינוביץ'. בתור 'יו"ר איגוד הבמאים' אני שומע המון טענות נגד קרן רבינוביץ'. ובראשן עניין 'זהו סדום' שנעלה על בריקדות על זה. לא יתכן שישקיעו 600,000 דולר בסרט שמצולם בבולגריה ואז עוד קוראים לזה סרט ישראלי. אומרים לי שקרן רבינוביץ היא קרן גדולה מאוד שתומכת בהמון תחומים ולא רק בקולנוע. אז אולי אם אי אפשר להוציא את היו"ר מהקרן, אולי צריך להוציא את הקולנוע מהקרן".

דורית ענבר: "אני אתחיל עם הסעיף הכי טעון. בתנאי ההעסקה שלי כתוב שאני אהיה שם למשך שתי קדנציות בלבד, לכן נוח לי להגיב על הסעיף הזה. אני חושבת שהוא שגוי. אם יש בעיה עם מנהל קרן ספציפית צריך לדבר על זה באופן מנומק, אולי לפנות למועצת הקולנוע, אבל זו צהיה טעות להגביל קדנציה של מנהלי קרנות. כי אם מנהל הוא טוב, אין סיבה להגיד לו ללכת. זה כן נכון לגבי מנהלים אמנותיים ולקטורים".

גדעון גנני: "נקודת המוצא שלכם, היוצרים, היא שכל הלקטורים מציכים הצעות מנומקות ונכונות וכל מנהלי הקרנות הם אנשים מושחתים שמבטלים את החלטות הלקטורים הקדושים לטובת החלטות שנגועות באינטרסים זרים. אז דעו לכם, שאני – ואני יודע שזה קרה גם בקרנות אחרות – קלטתי לקטורים שהעבירו חוות דעת שהיתה נגועה בניגוד עניינים".

זיו נווה: "אני שמחה על הדיון ועל היוזמה, אבל חייבת למחות על האופן שבו זה נאמר. בתחתית ההזמנה היה כתוב שבסוף הדיון יערך טקס חתימה על האמנה. אני עוד לא שמעתי על אמנה שמנוסחת במעמד צד אחד. היוזמה מבורכת, אבל חלק מהדיאלוג היה צריך להתקיים מראש כדי שננסח את האמנה הזאת יחד כדי להגיע לנוסח מוסכם".

זיו נווה גם מעדכנת שהיא ניסתה לפני כמה שנים ליזום מהלך של הגשה אלקטרונית דרך אתר האינטרנט של הקרן, וצר לי להגיד שזה לא הלך. לא מבחינה טגנולוגית ולא מבינת היענות היוצרים להשתמש באופציה הזאת.

יורם הוניג: "בתור נציג הקרן הכי צעירה והכי קטנה, שמונה רק שני אנשים, אני חייב להגיד בספיק שחוץ מהסעיף הראשון של ההגשה האלקטרונית, הקרן שלנו עומדת בכל שאר תנאי האמנה. אנחנו מקפידים להחזיר תשובות עד שלושה חודשים, לפחות תשובות שליליות".

(לידי יושבת קולנוענית שעונה לכיווני ב"פחחח… יש אצלהם הצעה שלי ששוכבת שם כבר יותר משלושה חודשים").

כתרי שחורי: "הקרן שלנו מקבלת עשרה תסריטים מלאים בשבוע. זה יוצא בערך 400 תסריטים בשנה. והתקציב נותר כשהיה והוא מספיק ל-12 סרטים בשנה. בתקציב שלנו מוקדשים 700,000 שקל לקריאה ולמיון. ההנהלה הציבורית שלנו יכולה להחליט להכפיל את הסכום הזה, אבל זה יבוא על חשבון משהו אחר. אל תשכחו שכל הקרנות הן עמותות רשומות, וככאלה יש לנו ועדות ביקורת והנהלות ציבוריות. מי שמקבל את ההחלטות הסופיות הן ההנהלות הציבוריות. המנכ"ל מביא את חוות הדעת של היועצים האמנותיים להנהלה והיא יכולה לאשר או לדחות. אם אתם קובעים מגבלת זמן למנהל, אתם מייתרים את עבודת ההנהלה הציבורית, שתפקידה למנות מנכ"ל או להחליף אותו אם הוא לא מספיק טוב".

מיכה חריש, יו"ר מועצת הקולנוע מגיב בדבריו לדברי כתרי: "צריך, בין השאר, לבדוק גם את כל עניין ההנהלות הציבוריות. דרכי המינוי שלהם והגיוון שלהם".

ממשיך כתרי: "אני רוצה להעלות נקודה נוספת שלא נגעתם בה באמנה שלכם, והיא שאלה אתית יותר. כמו למשל: מה בדיוק צריכה קרן לעשות. מה תפקידה? איזה סרטים היא אמור לעשות? האם לקחת סיכונים על דברים חשים, או ללכת על הדבר הבטוח? איך מונעים מקרנות הקולנוע להידרדר למצב שבו נמצא כיום התיאטרון הישראלי?".

אגב, אין בפאנל (כאמור) אף אחד מקרן רבינוביץ', כך שכל מה שנאמר כאן ומפורסם על ידי, נעשה כך ללא קבלת תגובה מהקרן. ברגע שתתקבל תגובה מקרן רבינובץ לנאמר כאן, אשמח לפרסם מיד. (ובתוך כך, גילוי נאות: קרן רבינוביץ' תמכה בסרט התיעודי שעשיתי).

אחד האירועים הפרה-קולנועיים הכי מסקרנים שמתקיימים השנה בפסטיבל חיפה יתקיים מחר (שלישי) ב-12:30 בבית רוטשילד, כשיתקיים כנס ביוזמת פורום היוצרים הדוקומנטריים שאמור לארח את כל מנהלי הקרנות התומכות בסרטים תיעודיים, בשאיפה להגיע בין היוצרים ובין הקרנות לחתימה על "אמנת שירות". האמנה הזאת, עוד לפני שפורסמה רשמית, כבר עשתה לא מעט רעש בתוך הקרנות ותעשיית הקולנוע. בייחוד סעיף 4 שבה. נראה מחר האם האמנה הזאת תהפוך למקובלת על כולם, או שתהיה סלע מחלוקת בין היוצרים והקרנות וסיבה למלחמה.

תיקון: האמנה הזאת נוסחה על דעת כל היוצרים, ופונה לכל הקרנות הציבוריות העוסקות בתמיכה בסרטים, לא רק התיעודיים.

הנה, לפיכך, בפרסום ראשון, אמנת השירות שנכתבה על ידי פורום היוצרים הדוקומנטריים:

אמנת שירות

1. נגישות הקרנות ליוצרים

על כל הקרנות לקיים ולתחזק אתר אינטרנט נגיש, פעיל ואינטראקטיבי. האתר יכיל אינפורמציה תמציתית וברורה על כל מסלולי הקרן, כולל אפשרויות הערר וההגשה מחדש. ההרשמה לכל מועדי הקרן תתבצע דרך האתר כאשר כל מגיש יקבל אישור על הגשתו במייל חוזר וגם; סיסמה אישית דרכה יוכל לעקוב אחר מצב ההצעה שלו ולקבל בסוף הליך המיון את המלצות הלקטורים.

2. לוחות זמנים

על הקרנות להתחייב למועדי קריאה סבירים של הצעות המגישים. אנו ממליצים שזמן קריאה של הצעה בשלב המיון הראשוני לא יעלה על שלושה חודשים ותשובה סופית ליוצר לא תעלה על ארבעה חודשים.

3. חוות דעת

חוות דעת הלקטורים יעברו באופן מסודר וקבוע לכל יוצר עם קבלת התשובה מהקרן.

4. לקטורה

יש להגדיר לראשי הקרנות/מנהלים אמנותיים/לקטורים/ תקופות כהונה קצובות ולהגביל אותם בשתי קדנציות. רענון הצוות האמנותי על כל מרכיביו בקרנות הוא תהליך הכרחי להמשך הצמיחה, הפלורליזם והמגוון ביצירה קולנועית בישראל.

יש לקבוע במפורש כי לקטורים לא יכהנו בשתי קרנות במקביל, כמו כן יש להחיל על הלקטורים תקופת צינון של שנה במעבר מקרן לקרן. לקטור לא יכהן יותר משנה בתפקידו. בעניין זה אנו קוראים ליוצרים עצמם לגלות הגינות ויושרה, לידע את הקרנות מתי שימשו לאחרונה כלקטורים. בנוסף, לפסול עצמם משיפוט במידת הצורך אם הם נתקלים באותו הפרויקט בשמשם כלקטורים במקומות שונים (קרנות, פסטיבלים, ערוצי שידור).

5. שקיפות

יש להגביר את שקיפות תהליך קבלת ההחלטות בקרנות. יש לקבוע באופן מפורש כי כל החלטות הקרנות בדבר תמיכה בפרויקטים, יילקחו תוך שיתוף כלל הלקטורים (חיצוניים ופנימיים) כאשר אמת המידה המרכזית להפקה תהיה המלצותיהם של הלקטורים. יש לקיים דיון מסודר ומתועד בסיום כל מועד בקרן בו ישתתפו כל הלקטורים אשר לקחו חלק בקריאה. יש להנהיג שיטה מסודרת לניקוד ודירוג ההצעות.

=============

אני מקווה לעדכן מחר החל מ-12:30 (בלי נדר) מהכנס, ולעדכן אם יקרה משהו מסעיר במיוחד.

"רחם". אמש בפסטיבל חיפה

הסרט הראשון שראיתי בחיפה, "רחם", הוא בדיוק מה שאני מחפש בפסטיבלי קולנוע. כמעט סרט מושלם מהבחינה הזאת, והסרט שמוכיח לי פעם נוספת שבנדק פליגאוף ההונגרי הוא אחד הבמאים שאני הכי אוהב כרגע בעולם. אין שוט אחד בסרט שלא היה עוצר נשימה. לא היה אפקט אחד בסאונד שלא היה מעורר מתח וחרדה, כאילו דיוויד לינץ' בעצמו ערך את פסקול הסרט. ואחרי סרטו הקודם, "שביל החלב", שהיה אקספירמנטלי לגמרי, הסרט הזה הכיל קצת עלילה. שכבה דקה-דקה של עלילה עתידנית על אשה שנושאת ברחמה, ואז מגדלת, את השכפול הגנטי של האהוב שלה. או כמו שזה מוגדר בסרט, זה סיפור על "גילוי עריות מלאכותי". זה מתחיל פריקי ונגמר קינקי. זה מתחיל עם קמצוץ פדופיליה ואז נגמר עם חופן גילוי עריות. מבחינת העולם המוסרי-עתידני שהסרט מציג יש לי לא מעט מה להגיד, ולאו דווקא באהדה – אבל מבחינה קולנועית הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי טובים שראיתי השנה.

אפשר לתקצר את הסרט כך: שני ילדים בני 9 נפגשים, מתאהבים, נפרדים ל-12 שנה, נפגשים שוב בגיל 21, מתאהבים, מתכננים על הנצח, הוא נהרג, והיא מחליטה – בניגוד להסכמת אמו – לעשות שכפול גנטי שלו ולהוליד אותו בעצמה. נשאלה השאלה למה? זה המקום בו הסרט, מבחינה עלילתית, קצת מתעופף. כי בסופו של דבר מה שנשאר לנו זה סיפור על אשה טיפה מופרעת שבסך הכל מחכה 33 שנה, בסבלנות רבה, כדי לשכב עם אהבת חייה. לשם כל הישגי הטנולוגיה האנושית מתרכזים. לסיפוק המיני של האשה הזאת (בגילומה המצוין של אווה גרין, אגב). בעיה נוספת היא ליהוק איום ונורא של הבחור. אבל שתי הנקודות האלה מתגמדות בסרט שכולו ספוג גלים, גשם ומים, ושיש בו תחושה מוצקה של אפוקליפסה, בשוטים הריקים והמינימליסטיים. סרט הזה היה ברובו נפלא.

הסרט השני שראיתי היה ההפך המוחלט: סרט שכולו רק עלילה-עלילה-עלילה, דיבורים-דיבורים-דיבורים, עם מעט מאוד קולנוע. זה היה "הסיפור על פי בארני". מסוג הסרטים החביבים לכשעצמם, אבל בפסטיבלי קולנוע פשוט אין סבלנות אליהם. כשאני בפסטיבל, תנו לי סרטים שבהם כל שוט נמשך ארבע דקות לפחות, עם רחשי גלים ומלמולי עלים. "הסיפור על פי בארני" הוא סאגה משפחתית נאה למדי, שלפחות בתחילתו  היה די משעשע, לפני שנהיה די מייגע ואינסופי. אבל זה סרט של קהל, בייחוד הקהל הישראלי שבכל פעם שדסטין הופמן אצר בעברית "מזל טוב", הוא התמוגג.

12:42: ברגעים אלה מתקיימת מסיבת עיתונאים עם פול ג'יאמטי (במרכז) ועם רוברט לנטוס (משמאל). העיתונאי דיוויד דארסי (מימין) מנחה את האירוע. ג'יאמטי ולנטוס הגיעו לחיפה עם הסרט "הסיפור על פי בארני" (שיופץ בקולנוע לב בעוד כמה חודשים). ג'יאמטי משחק את התפקיד הראשי (אחרי שכבר גילם לוזרים ו/או שתיינים ב"דרכים צדדיות" ו"אמריקן ספלנדור". הוא גילם גם את ג'ון אדאמס, הנשיא האמריקאי, שאמנם לא היה לוזר, אבל הפך למותג בירה אופס, המותג הוא סמיואל אדאמס, לא ג'ון אדמס). לנטוס הוא המפיק ("המתיקות שאחרי", "סאנשיין", סימנים של כבוד").

"הסיפור על פי בארני" הוא סרט קנדי גדול מידות שעוקב אחר 40 שנה בחייו של מפיק טלוויזיה שתיין, בוהמיין ויהודי ושלוש הנשים להן היה נשוי במשך חייו, משנות השבעים ועד ההווה. במרכז הסרט יש תעלומת רצח לא פתורה שהגיבור שלנו אולי מעורב בה ואולי לא, אבל היא רק מתניעה את סיפורו של האיש, שבמידה מסוימת אפשר לדמיין אותו בתור גלגולו העכשווי של דודי קרביץ (גם הוא מסרט המבוסס על ספר של מרדכי ריצ'לר). הבמאי הוא ריצ'רד לואיס, במאי טלוויזיה בדרך כלל ("CSI") אבל ההפקה הנוצצת נראית כאילו נשלפה ממוחו של מישהו כמו מילוש פורמן. דיוויד קרוננברג ואטום אגויאן, שעבדו עם לנטוס בעבר, צצים לתפקידי אורח קטנים בסרט.

לשאלתו של יהודה סתיו על היהדות של הדמויות הראשיות, לנטוס וג'יאמטי מספרים סיפור ארוך על כך שלאורך רוב הסרט היהדות של הדמויות היא לא נקודה שמתעסקים בה, הם פשוט יהודים. רק בסצינה אחת היוצרים והשחקנים עצרו לדון באיזה מין סוג של יהודים הדמויות. הסצינה היתה כשבארני ואביו (אותו מגלם דסטין הופמן) עולים לקבר האם בבית הקברות היהודי, והם התלבטו על הסט האם הדמויות האלה יחבשו כיפה או לא. ג'יאמטי היה משוכנע שיהודים חילוניים לא יחבשו כיפה. לנטוס היה בטוח שכן. הופמן לא היה בטוח. אז הם התחילו להתקשר לרבנים שהם מכירים להתייעץ איתם. רב אחד,מניו יורק, אמר להם חד משמעית: כן. ואז הופמן התקשר לרב שלו בלוס אנג'לס שאמר בתחילה "כן", ואז הופמן אמר לו "אבל בזמן שהם ליד הקבר הדמות שלי מסתכלת על אשה אחרת והשורה הבאה בטקסט שהוא אומר היא 'אני חייב להזדיין'". ואז הרבי אמר: "אה, אם ככה, במקרה כזה אולי באמת לא מתאים להם לחבוש כיפות". לנטוס הסכים שהסצינה תצולם בלי כיפות אבל הזהיר שהוא עשוי להוסיף אותן אחר כך דיגיטלית.

לנטוס מספר שהסרט, המבוסס על ספרו של ריצ'לר, שהוא אחד האייקונים הכי מפורסמים בקנדה (את "דודי קרביץ" שלו מלמדים שם כספר חובה בבית הספר), לקח לו 12 שנים להפיק. הספר הוא בן 500 עמודים, "וכדי להעביר את הספר במלואו היינו צריכים להפיק סרט באורך עשר שעות, כך שבמשך ההפקה הייתי צריך בכל שלב לוותר על קטעים מהספר שאהבתי. עברתי חמישה תסריטאים עד שהגיע התסריטאי האחרון שהצליח לפצח את העסק. אבל גם אז, צילמנו סרט שהגרסאות הראשונות שלו נמשכו שלש שעות. הסרט עכשיו הוא בן שעתיים ועשר דקות, אז לאורך כל תהליך העריכה הייתי צריך לוותר על עוד ועוד דברים מהספר שאהבתי".

לשאלתה של יעל שור מ"מפה", על האופן שבו הוא לומד את דמויות השונות שהוא מגלם (ב"דרכים צדדיות" ו"אמריקן ספלנדור" ו"ג'ון אדאמס" ו"הסיפור על פי בארני") ענה ג'יאמטי "אני לא שחקן חכם במיוחד. אני נורא קל להשפעה. במקרה של הארווי פיקאר היה לי את האיש עצמו, ללמוד אותו, וגם את אופן שבו הוא ייצג את עצמו כדמות בקומיקס שלו. במקרה של ג'ון אדאמס, לא היה לי ממש אכפת אם אני דומה לו או לא. ובאיזשהו שלב הפסקתי לקרוא את כל הספרים והמחקרים שנכתבו עליו והתמקדתי בעבודה שעשה התסריטאי".

ג'יאמטי מעדכן שהוא עדיין חולם/מפנטז/מקווה לגלם את דמותו של פיליפ ק' דיק בסרט על חייו.

אז כצפוי, "סרט לבן" (סרט זר) ו"עג'מי" (סרט ישראלי) זכו אתמול בפרס תא מבקרי הקולנוע הישראליים שחולק בפסטיבל חיפה. פחות כצפוי, דאנה איבגי ("היו לילות", "כלת הים") ואדיר מילר ("פעם הייתי") זכו בפרס המשחק המשחק. על הפרס מצביעים כ-20 מבקרי קולנוע ישראליים. אני בחרתי ב"התחלה", "לבנון", ריימונד אמסלם ואדיר מילר.

============

בשבוע שעבר התחילו צילומי הסרט "העבר עוד לפניו", שמביים ניסים נוטריקה על פי סיפור משפחתו בירושלים. יחזקאל לזרוב וריימונד אמסלם בתפקידים הראשיים. והפקה פתחה בלוג לעדכונים מהצילומים.

================

אורון שמיר, מבקר וג'נטלמן, פתח עם חבריו בלוג חדש בשם "סריטה", שינסה להיות "עין הדג" שלנות ה-2010. זה מתחיל עם עיון מדוקדק מאוד ורב התפעלות מ"הדקדוק הפנימי". אני כבר בעד.

============

שני בלוגי צילום:

1. בלוג הצילומים של אלכס ליבק.

2. בלוג הצילומים (והדיווחים) של אנטון קורבין מהסט של "האמריקאי". לא יעזור, אנטון קורבין הוא צלם סטילס הרבה יותר טוב משהוא צלם קולנוע. הסטילס שלו מרגשים אותי. הם נהדרים בעיניי. ו"האמריקאי", למרות שזה סרט מוצלח מאוד ברובו, לא מגיע לרמת הפריימים שקורבין מנפיק במצלמות הסטילס שלו.

=============

ואני עכשיו כבר מתחיל לראות סרטים בפסטיבל חיפה. אני מקווה להתחיל לעדכן בקרוב מהכרמל. Stay tuned.

היום, י"ח תשרי, הוא יום השנה ה-200 להסתלקותו של ר' נחמן מברסלב, שנפטר באומן, אוקראינה, ב-1810, והוא בן 39 בלבד (או 38, תלוי את מי שואלים). יודעים מה הסיבה שר' נחמן כיום הרבה יותר פופולרי ומשפיע משהיה בימי חייו? כי הוא הקדים את זמנו. קראו את הסיפורים שסיפר ותראו שהוא כתב אותם עם עין למה שיהיה רלוונטי 200 שנה אחרי פטירתו. חבל שבפסטיבל אייקון לא הקדישו אירוע לזכרו היום. כמה מסיפוריו הם סיפורי פנטזיה לכל דבר, מעין "נרניה" או "שר הטבעות", וחלקם סוריאליסטיים לגמרי. אבל העולם שהוא מתאר שם נשמע עתידני לימי תחילת המאה ה-19, אבל הוא יישמע תיאור מדויק של עולם שאנחנו כיום מכירים היטב (עיינו ב"מעשה בבעל תפילה", למשל. או השוו בין "מעשה מאבידת בת מלך" ובין "לקום אתמול בבוקר" או "קליק" של אדם סנדלר). הוא עצמו ראה את הנולד מבחינת עתידה של היהדות ואמר שבעוד 200 שנה יהודי שיטול ידיים ויברך "המוציא" יהיה חידוש גדול. הביטו סביבכם וראו כמה הוא צדק. מישהו כאן נטל ידיים וברך "המוציא" היום? אתמול? ר' נחמן ראה מה שעתיד לקרות, וגם הציע תיקון למצב. והנה, לרגל היאר-צייט שלו, כמה לינקים להיכרות עם ר' נחמן מבלי לקום מהמחשב: א) תקציר סיפור חייו. ב) ניגון שבת ("מעין העולם הבא") שהולחן על ידי ר' נחמן, בביצוע אברהם אבוטבול (אח של אלון). ג) הניגון הנ"ל לקוח מתוך דיסק שיצא כעת בהוצאת השירות הבולאי (שגם הוציאו חוברת ובול לזכרו של ר' נחמן). הדיסק, בהפקת איצ ליכטנפלד (לשעבר המנהל של משינה, שבק ס' וזקני צפת), הוא אוסף שירים שחלקם הולחנו על ידי ר' נחמן, או שנכתבו בהשראתו. בין השאר תמצאו שם את שולי רנד מבצע את "שירת העשבים", שכתבה נעמי שמר ז"ל בהשראת ר' נחמן. אבל הנה השיר שהכי אהבתי בדיסק: "אשרינו", שמבוצע כאן על ידי אברהם אבוטבול וגדי פוגטש במעין גרסת פרוג-רוק מידבקת והמנונית. כדאי מאוד להאזין ולהידבק בזמזום. ד) ואם אתם נתקלים בפוסט הזה לפני השעה 14:00, ידידיה מאיר משדר תוכנית מיוחדת לכבוד ר' נחמן, שתנסה להבין למה ר' נחמן כה אופנתי כיום, יותר מאי פעם (בין השאר בקרב בלוגרי קולנוע) עם שולי רנד, עופר גיסין ויוסף קרדונר (אגב, אתם מכירים היטב את קורדונר גם אם שמו לא אומר לכם כלום. הוא הלחין את השיר הזה, שמוכר יותר בביצוע של מוש בן-ארי). וכמו קונפוציוס, גם ר' נחמן התפרסם בעולם בזכות מכתמי סטיקרים: "כל העולם כולו גשר צר מאוד", "אין יאוש כלל" ו"מצוות גדולה להיות בשמחה תמיד". אולי היום הוא היום לקרוא את הפסקאות שמסביב למשפטי המחץ הקליטים.

קרן הקולנוע הישראלי השיקה גרסת בטא לאתר החדש שלה שיהיה פתוח בחודש הקרוב כדי לאסוף פידבקים ממשתמשים לקראת שיפורים. זה האתר החדש, ובקרן מקווים שתוך זמן לא רב האתר יספק גם שירות סטרימינג לצפייה בסרטים (מן הסתם, סרטים עצמאים שלא ימצאו להם הפצה בבית קולנוע). כרגע יש שם רק טריילרים. מה דעתכם עליו?

מעלעול ראשוני באתר אני כבר יכול להגיד – מעבר להתנגדות הבסיסית שיש לי לאתרים שחורים – שחיפוש הסרטים באתר, שזה מבחינתי הדבר הכי חשוב בו, פשוט בלתי נסבל.

אבל יש עניין יותר משמעותי שהאתר מאיר: ישראל זקוקה למכון קולנוע. למוסד שירכז בתוכו את כל מה שקורה בישראל מבחינה קולנועית ללא לוקה לגופים ולקרנות. כי כל עוד האתר של קרן הקולנוע מכיל בתוכו רק את סרטי הקרן, זה אתר שאין בו באמת עניין לכלל הציבור, אלא אתר פרסומי פנימי למדי – שחיוני שיהיה כזה לקרן – אבל הוא נותר אתר סקטוריאלי פנימי (ועם בעיות הגהה קשות).

תורכם. מה טוב באתר ומה לא טוב? מה הייתם מציעים להם לשפר? למיטב הבנתי תפקיד חודש הבטא הזה הוא אכן לאסוף פידבקים ואז לתקן את האתר לקראת השקה רשמית. כך שאני מניח שהתגובות שלכם כאן – בהנחה שיהיו קונסטרוקטיביות – עשויות באמת להשפיע על האתר הסופי.

מתוך "מיסטר נובודי"

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.9.2010

"סקוט פילגרים" הוא סרט הפתיחה של פסטיבל אייקון הערב, אבל אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם דווקא לסרט הנעילה של הפסטיבל: "מיסטר נובודי" של ז'קו ון-דורמל (בתוכנייה הם קוראים לו "אף אחד לא מושלם", תהרגו אותי אם אני מבין למה. באותה מידה הם גם יכלו לקרוא לו "מחפשים את נמו". ובכל מקרה, מאז כתיבת הקטע הזה התברר לי שהסרט יוקרן מקלטת בטא ולא מפילם כך שאני עדיין ממליץ על הסרט, אבל לאו דווקא על ההקרנה הפסטיבלית שלו. חפשו אותו בבלו ריי).

אין לי מושג איך לתקצר את הטריפ המפותל והמטורלל הזה, אבל הוא פשוט מופת של עשיה קולנועית עילאית. קליידוסקופ מרהיב של דימויים וצבעים שנראה שהם מתחברים יחד ביד אמן לאיזשהו פאזל רב שכבות. אבל אני חייב להודות בהכנעה שלא לגמרי הבנתי מה הסרט מנסה להגיד, למה הוא כל כך חוזר על עצמו, ולמה הוא היה כל כך קר ומנוכר, אבל באיזשהו שלב כבר לא היה לי אכפת. הכל בסרט היה כה יפה וחושני שפשוט נתתי לעצמי לשוט במימיו מבלי להתעמק בו, מחשש לטביעה.

אמרו חז"ל במסכת נידה בגמרא: תינוק בבטן אימו, נר דלוק על ראשו, ומלמדים אותו משמיים במהלך תשעת חודשי ההריון את כל התורה כולה. וכשהוא נולד? "וכשנולד בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". על פי האגדה, השקע שמעל השפה העליונה ומתחת לאף הוא סימן לאותה סטירת מלאך. מצפייה ב"מיסטר נובודי" התברר לי שגם לאומות העולם יש אגדה דומה. מסופר בסרט שכל נשמה במחצב הנשמות לומדת לפני לידתה את כל מה שעתיד לקרות לה כל החיים. ולפני הלידה מגיע מלאך השכחה, שם אצבע על הפה ומשכיח ממנו הכל. אלא שילד אחד, נימו נובודי שמו, לא קיבל את מגע המלאך. ולכן הוא נולד כשהוא זוכר את עתיד שלו ויכול לדעת בכל רגע מה עתיד לקרות. אבל מתברר שגם כשיודעים את העתיד, העתיד יכול להשתנות, על פי הבחירות שאנחנו עושים. ולכן אותו ילד יכול לראות את העתיד ואת כל הסתעפויותיו, על פי כל בחירותיו. בחלקן הוא מת בגיל צעיר מוות אלים. בחלקן הוא חי חיים ארוכים, כמעט חיי נצח, אל תוך עולם עתידני (שכולל טיסות למאדים. רגע משעשע כשנזכרים שהשחקן הראשי בסרט, ג'ארד ליטו, הוא גם סולן הלהקה 30 שניות למאדים). הגיבור, נימו, צריך לבחור עם מי מהוריו הוא רוצה לחיות כשהם נפרדים. מכאן אנחנו מתפצלים לנתיב עלילה אחד עם האם, ונתיב עלילה אחר עם האב. הוא פוגש בכל עולם כזה שלוש בחורות. ואז העלילה מתפצלת לכל האפשרויות עם כל אחת מהן – אנחנו כבר בשש עלילות מקבילות – בכל אחת מהסיטואציות ראשונות (החיים הנוחים עם האם או חיי הדחק עם האב). וכן הלאה, התפצלויות על גבי התפצלויות של עלילות ואפשרויות על פי הבחירות או אי-הבחירות של הגיבור, עד שאנחנו מגיעים למכפלות שבהם קשה לעקוב כבר כמה פעמים הגיבור שלנו מופיע ואילו מהחיים שלו פרושים לפנינו. במידה מסוימת זו איזושהי המחשה דרמטית לתיאוריית המיתרים של סטיבן הוקינג, שמציעה אפשרות שכל היקומים האפשריים מתקיימים במקביל. ואם תרצו, אפשר לחפש גם פרשנות רוחנית יותר, שכל המעשייה המפותלת הזאת מתרחשת בתוך מוחו של מי שבורא את העולם ואת הסיפור, והוא רואה את העתיד ואת העבר וכל בחירה שנעשתה ותיעשה. בשלב כלשהו נדמה שכמו "התחלה" גם "מיסטר נובודי" הוא סרט שכולו חלום בתוך חלום. כולל דיבורים על "הארכיטקט" שתכנן את כל העולם הזה עבורנו לחיות בו, וכולל רמזים מוזיקליים – כל השירים בסרט עוסקים בחלומות: מ"מיסטר סנדמן" (שד החלומות), ועד "חלומות מתוקים" של יוריתמיקס, וכן הלאה שירים עם חלומות במילותיהם. אבל הפתרון הסופי אחר, מסובך, מפותל, ולמען האמת גם מאכזב. אבל עד אליו, ז'קו ון-דורמל ("טוטו הגיבור"), במאי שד משחת שחוזר בסרט הזה מהיעלמות בת 13 שנה, מערבל פנימה לארס פון-טרייר וקובריק ודארן ארונופסקי בטריפ ויזואלי מרהיב, שמכיל כמה דימויים עוצרי נשימה, שפשוט ריחף מעל רף ההבנה שלי בכמה שנות אור טובות.

***

אורח של פסטיבל אייקון יהיה הבמאי כריסטיאן אלוורט, והוא יציג את סרטו "פנדורום". דמיינו את "סיוט בקצה האופק" פוגש את "האויב שבפנים". יפה, עכשיו ערבבו פנימה גם את העובדה שפול וו. אנדרסון, הבמאי של שני הסרטים האלה, הוא המפיק, ותקבלו סרט מדע בדיוני מעט נדוש אבל לא רע בכלל המתרחש על גבי חללית שתקועה אי שם בחלל החיצון, ושהצוות שלה לוקה בטירוף חלל והופך לחבורת קניבלים. כשאנשי צוות חדשים (דניס קווייד ובן פוסטר) מתעוררים משינת החלל שלהם הם צריכים קודם כל לא להפוך לארוחת הבוקר הטריה מהקופסה של אותם יצורים אנושיים-לשעבר, אבל גם למצוא דרך להתניע את הספינה, להבין איפה הם ולפענח מי המטורף שמביניהם לפני שיהיה מאוחר מדי. בי-מובי מוצלח של אפוקליפסה, מפלצות וחלליות.

"סקוט פילגרים" סרט מגניב לאללה. ומצחיק. אז איך יכול להיות שקצת התאכזבתי ממנו? זה קשור לשני אנשים, אני חושב: אחד שנמצא בסרט, ואחד שלא.

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.9.2010

קבלו בתשואות את אדגר רייט, ללא ספק אחד הבמאים המבריקים שפועלים כיום. "סקוט פילגרים נגד העולם" (תסלחו לי אם אני מעדיף להתעלם מהשם העברי בפוסטרים: "האקסים של החברה שלי") הוא סרטו השלישי, אבל הראשון שמגיע ארצה. "מת על המתים", קומדיית זומבים מבהילה למדי, ו"שוטרים לוהטים", קומדיית שוטרים מפתיעה למדי, הפכו אותו לבמאי/תסריטאי שאסור להחמיץ. אבל המפיצים בארץ חשבו אחרת. למעשה, אני מניח שהכשלון הקופתי של "סקוט פילגרים" באמריקה גרם לאותם מפיצים לחשוב שאולי גם על הסרט הזה כדאי לוותר, אבל העובדה שהוא פותח מחר את פסטיבל אייקון (למרות שהסרט, לכו תבינו, עלה בבתי הקולנוע כבר שלושה ימים לפני תחילת הפסטיבל) והמס שאנחנו צריכים, שוב, לשלם בדמות שם אידיוטי לסרט וירטואוזי, כנראה גרמו להם לנסות בכל זאת להוציא את הסרט.

סקוט פילגרים הוא צעיר אינפנטיל בטורונטו. יש לו להקה (לחבר אחד קוראים יאנג ניל, לחבר אחר קוראים סטיבן סטילס, אתם מבינים לאן רוח הסרט נושבת, אני מניח). ויש לו חברה חדשה. ויש לו חיבה למשחקי מחשב. ויש לו העדפה לבטלה. אבל כשהוא מגלה שלחברה החדשה שלו, רמונה פלאוארס, יש שבעה אקסים קטלניים שמנסים לחסל אותו, הוא צריך להתעשת ולעבור שלב שלב במשחק המחשב הזה שנקרא "חיים" ולחסל אותם.

על ההתחלה נגיד: איזה סרט מגניב. אדגר רייט אשף בהמצאות ויזואליות והסרט הזה כולו גגים של תמונה ופסקול. אבל באותה נשימה ממש: זה הכל? כל הלובי שלנו להבאת סרטי אדגר רייט ארצה מסתכם בזה שדווקא סרטו החלש ביותר הוא זה שעושה את המעשה החלוצי? שתי בעיות עיקריות יש ל"סקוט פלגרים". לראשון ולבכיר שבהם קוראים מייקל סרה. השחקן מ"סופרבד" ו"ג'ונו" פשוט בלתי נסבל כאן. כל מה שהיה נפלא כשהוא גילם את ג'ורג' מייקל בלות ב"משפחה בהפרעה" הופך למועקה פלגמטית ב"סקוט פילגרים". לא האמנתי לו לרגע בכלום בסרט. וזה מתקשר ישירות לבעייה השניה: איפה סיימון פג? השחקן הראשי של שני סרטיו הקודמים של רייט, והשותף לכתיבת התסריטים, כנראה היה חיוני מאוד לבלילה. בלעדיו כשחקן, "סקוט פילגרים" מהנה אבל לא קורע מצחוק. בלעדיו כתסריטאי "סקוט פילגרים" גדוש הברקות ויזואליות אבל סובל ממונוטוניות עלילתית קצת מייגעת. מה שהיה מדהים ב"מת על המתים" וב"שוטרים לוהטים" היה שהסרטים התחילו כפרודיות על הז'אנר ואז בטוויסט נהדר של המערכה השלישת הפכו לחלק בלתי נפרד מהז'אנר עצמו: הראשון הצליח לאיים ולהפחיד, השני הפך לסרט אקשן מפתיע ואנרגטי (ואלים). ואילו "סקוט פילגרים" מבזבז את כל התחמושת שלו על ההתחלה. אמרו מעתה: אדגר רייט בלי סיימון פג, זה רק חצי הברקה.

אני אגיע לפסטיבל חיפה רק ביום ראשון, אבל אם אתם כבר שם נצלו את הפוסט הזה כדי לדווח חוויות. סרטים שראיתם ואהבתם, או שנאתם, אירועים מיוחדים שקרו ושווים עדכונים. המלצות, אזהרות, חוויות. התגובות לשירותכם.