דיווח מפסטיבל חיפה: היוצרים מול הקרנות
13:04. על הבמה ברגע זה ב"אולם המראות" בבית רוטשילד בחיפה מנהלי כמעט כל קרנות הקולנוע: כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע; דורית ענבר, מנכ"ל הקרן החדשה; גדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור; זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר; יורם הוניג, מנהל קרן ירושלים. וגם עמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים, ורני בלייר, יו"ר איגוד הבמאים.
יש לציין שלמרות שאמנת השירות משותפת לכל היוצרים ובשאיפה שהיא תיושם על ידי כל הקרנות, כל האנשים בקהל הם אנשי הקולנוע התיעודי.
אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטרים, מנחה את הפאנל ומציג את אמנת השירות (שפרסמתי כאן אתמול). ומוחה על היעדרו המופגן של גיורא עיני, מנכ"ל קרן רבינוביץ', מהפאנל. נקודת המחלוקת עם עיני, אומר רוזוונקס, נמצאת בסעיף 4, הדורש רוטציה של מנהלי הקרנות, המנהלים האמנותיים. אומר רוזנווקס: "בלי קשר לאיכות של האנשים הספציפיים, לא יתכן מצב שאנשים ישבו למעלה מ-20 שנה בקרן. לא יתכן מצב שבו אנשים יסתובבו ויגידו 'בקרן הזאת אני שרוף, בקרן הזאת אני לא יכול להגיש'".
רוזנווקס פונה גם ליוצרים, שגם משמשים כלקטורים: אם היית לקטור, צנן את עצמך. אם היית לקטור, שנה אחר כך אל תקבל על עצמך לשבת בלקטורה נוספת, גם במקומות אחרים. "לא יתכן שאם היית לקטור בקרן שתמכה בסרט, כעבור שנה תהיה לקטור בוועדת מיון לפסטיבל ותפגוש את אותו סרט בפסטיבל. גלו משמעת. צננו את עצמכם".
עמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים: "יש שני סוגים של מנהלי קרנות. יש אנשים כמו כתרי שחורי שרואים עצמם עובדי ציבור, ויש אנשים כמו גיורא עיני שרואים עצמם דיקטטורים. וזה שהוא לא כאן זה ביזיון. ועצם זה שאני צריך לחשוש להגיד את זה בפומבי זו כבר בעיה".
רני בלייר: "בתור 'רני בלייר' אני צריך להגיד שיש לי תסריט בקרן רבינוביץ'. בתור 'יו"ר איגוד הבמאים' אני שומע המון טענות נגד קרן רבינוביץ'. ובראשן עניין 'זהו סדום' שנעלה על בריקדות על זה. לא יתכן שישקיעו 600,000 דולר בסרט שמצולם בבולגריה ואז עוד קוראים לזה סרט ישראלי. אומרים לי שקרן רבינוביץ היא קרן גדולה מאוד שתומכת בהמון תחומים ולא רק בקולנוע. אז אולי אם אי אפשר להוציא את היו"ר מהקרן, אולי צריך להוציא את הקולנוע מהקרן".
דורית ענבר: "אני אתחיל עם הסעיף הכי טעון. בתנאי ההעסקה שלי כתוב שאני אהיה שם למשך שתי קדנציות בלבד, לכן נוח לי להגיב על הסעיף הזה. אני חושבת שהוא שגוי. אם יש בעיה עם מנהל קרן ספציפית צריך לדבר על זה באופן מנומק, אולי לפנות למועצת הקולנוע, אבל זו צהיה טעות להגביל קדנציה של מנהלי קרנות. כי אם מנהל הוא טוב, אין סיבה להגיד לו ללכת. זה כן נכון לגבי מנהלים אמנותיים ולקטורים".
גדעון גנני: "נקודת המוצא שלכם, היוצרים, היא שכל הלקטורים מציכים הצעות מנומקות ונכונות וכל מנהלי הקרנות הם אנשים מושחתים שמבטלים את החלטות הלקטורים הקדושים לטובת החלטות שנגועות באינטרסים זרים. אז דעו לכם, שאני – ואני יודע שזה קרה גם בקרנות אחרות – קלטתי לקטורים שהעבירו חוות דעת שהיתה נגועה בניגוד עניינים".
זיו נווה: "אני שמחה על הדיון ועל היוזמה, אבל חייבת למחות על האופן שבו זה נאמר. בתחתית ההזמנה היה כתוב שבסוף הדיון יערך טקס חתימה על האמנה. אני עוד לא שמעתי על אמנה שמנוסחת במעמד צד אחד. היוזמה מבורכת, אבל חלק מהדיאלוג היה צריך להתקיים מראש כדי שננסח את האמנה הזאת יחד כדי להגיע לנוסח מוסכם".
זיו נווה גם מעדכנת שהיא ניסתה לפני כמה שנים ליזום מהלך של הגשה אלקטרונית דרך אתר האינטרנט של הקרן, וצר לי להגיד שזה לא הלך. לא מבחינה טגנולוגית ולא מבינת היענות היוצרים להשתמש באופציה הזאת.
יורם הוניג: "בתור נציג הקרן הכי צעירה והכי קטנה, שמונה רק שני אנשים, אני חייב להגיד בספיק שחוץ מהסעיף הראשון של ההגשה האלקטרונית, הקרן שלנו עומדת בכל שאר תנאי האמנה. אנחנו מקפידים להחזיר תשובות עד שלושה חודשים, לפחות תשובות שליליות".
(לידי יושבת קולנוענית שעונה לכיווני ב"פחחח… יש אצלהם הצעה שלי ששוכבת שם כבר יותר משלושה חודשים").
כתרי שחורי: "הקרן שלנו מקבלת עשרה תסריטים מלאים בשבוע. זה יוצא בערך 400 תסריטים בשנה. והתקציב נותר כשהיה והוא מספיק ל-12 סרטים בשנה. בתקציב שלנו מוקדשים 700,000 שקל לקריאה ולמיון. ההנהלה הציבורית שלנו יכולה להחליט להכפיל את הסכום הזה, אבל זה יבוא על חשבון משהו אחר. אל תשכחו שכל הקרנות הן עמותות רשומות, וככאלה יש לנו ועדות ביקורת והנהלות ציבוריות. מי שמקבל את ההחלטות הסופיות הן ההנהלות הציבוריות. המנכ"ל מביא את חוות הדעת של היועצים האמנותיים להנהלה והיא יכולה לאשר או לדחות. אם אתם קובעים מגבלת זמן למנהל, אתם מייתרים את עבודת ההנהלה הציבורית, שתפקידה למנות מנכ"ל או להחליף אותו אם הוא לא מספיק טוב".
מיכה חריש, יו"ר מועצת הקולנוע מגיב בדבריו לדברי כתרי: "צריך, בין השאר, לבדוק גם את כל עניין ההנהלות הציבוריות. דרכי המינוי שלהם והגיוון שלהם".
ממשיך כתרי: "אני רוצה להעלות נקודה נוספת שלא נגעתם בה באמנה שלכם, והיא שאלה אתית יותר. כמו למשל: מה בדיוק צריכה קרן לעשות. מה תפקידה? איזה סרטים היא אמור לעשות? האם לקחת סיכונים על דברים חשים, או ללכת על הדבר הבטוח? איך מונעים מקרנות הקולנוע להידרדר למצב שבו נמצא כיום התיאטרון הישראלי?".
אגב, אין בפאנל (כאמור) אף אחד מקרן רבינוביץ', כך שכל מה שנאמר כאן ומפורסם על ידי, נעשה כך ללא קבלת תגובה מהקרן. ברגע שתתקבל תגובה מקרן רבינובץ לנאמר כאן, אשמח לפרסם מיד. (ובתוך כך, גילוי נאות: קרן רבינוביץ' תמכה בסרט התיעודי שעשיתי).
תמיד חשדתי בגיורא עיני הזה.
אדם בגילו עם שיער ארוך זו בעיה לא קטנה.
ושפם.
איך נתנו לו להיות מנהל קרן עם שיער ארוך ושפם???
אלוהים אדירים!!!
גם יורם הוניג עם שיער ארוך !!!!
וכתאי שחורי עם שיער סטייל אלי אוחנה ושפם!!!
מה קורה כאן????
טרולים, אני פונה אל הלב שלכם. תפסיקו לזהם בשיעמום שלכם את הפוסטים. אתם מדרדרים את זה לרמת הYNET.
לחלק משמעותי מקוראי הבלוג הזה הפוסט הזה הוא חשוב ומעניין. מאוד. אז בבקשה. רדו מכאן. זה כבר עבר את שלב המביך.
כמי שלא שייך לבראנז'ה אני נדהם מהטענה של זיו נווה לפיה נוסח האמנה לא נקבע במו"מ בין היוצרים למנהלי הקרנות, אם היא נכונה כמובן. זה הרי כל כך טריוויאלי שאמנה כזו צריכה להיות תוצר של הדברות מוקדמת.
הכנס החשוב הינו חלק מדיון מתמשך
שהתקיים ויתקיים עם האיגודים המקצועיים.
הדיון העיקרי וההצעות, כדי שיתקיימו בפורם עבודה, יש לכולנו מה ללמוד ולשפר.
לגבי ה-"פחחח.." המעודן:
כפי שאמרתי ,
אין הצעה ששוכבת יותר מ-3.5 חודשים,
אולי יש מי שנותן כתובת שגוייה.
ההגשה במועד האחרון הסתיימה ב-15 במאי,
הוגשו יותר מ-100 הצעות.
המיון, ההערכה וההחלטה על השקעת המיזם (לא קרן, מיזם) התקיימו במהלך 3.5 חודשים.
כל התשובות נשלחו (לכתובות כפי שדווחו ע"י היוצרים) עד ה-3 בספטמבר.
ב-6 בספטמבר הכרזנו על השקעתנו באופן פומבי.
ניתן להיכנס לאתר המיזם
ונשמח גם אם נקבל הצעות שיפור
בשם היוצר או באופן אנונימי
http://www.jerusalemfilmfund.com
אני באמת לא מבין על סמך מה יו״ר איגוד הבמאים תוקף את ההשקעה בזוהי סדום. הרי הוא בוים ונכתב בידי יוצרים שגם הוא אמור לייצג, לא? העובדה שחלקו צולם בחו״ל לא רלבנטית, הרי גם ״הממונה״ צולם ברובו ברומניה. אנשי צוות ישראלים הועסקו והתפרנסו בכבוד בשתי ההפקות האלה, הכסף מ״קשת״ ומהקרן הגיע לתעשייה וזה מה שחשוב.
תגידו מה שתגידו על גיורא עיני, אבל דווקא קרן רבינוביץ, מניסיון שלי עם כל הקרנות, דווקא הקרן הזו מפגינה מינהל תקין, סדר ושקיפות, יותר מקרן גשר ובוודאי שיותר מקרן מקור.
אכן, רוב היוצרים יודעים היטב שההתנהלות של קרן רבינוביץ', בניגוד לקרנות אחרות, היא שקופה, ראויה ובאופן כללי בעד היוצרים ויצירה איכותית שתהיה גם פופולארית
היה משהו מעניין היום באייקון שקשור לזה, אחרי ההקרנה של "מטען" השוויצרי שאלו את הבמאים מה הם היו משנים בסרט ואחד אמר בין השאר שהיו כמה נקודות שהוא היה צריך לקבל לתוך התסריט כי המימון שלהם מגיע מקרנות (2 מיליון דולר במזומן ועוד 2 באביזרים בסך הכול) ואז מיהר להגיד שהם לא מאשימים את הקרנות אלא את עצמם ושהם ממש מוקירים תודה לקרנות – ובכל זאת היו איזה 5 יועצי תסריט שתפסתי במקרה בקרדיטים… לא מרחם על מי ממכם שצריך להתמודד עם זה ולחייך (למרות שכמעט בכל תחום יש כאלה דברים).
אם "קשת" תכריז על הפקה בהיקף זהה ובתקציב זהה לסרט האנימציה הבא של ארי פולמן, למשל, תוכלו להמר את הכליה הימנית שלכם לעומת מסטיק בזוקה שרני בלייר יהלל וישבח אותם על בחירתם האמיצה והחכה מעל כל במה. באותם תנאי הפקה בדיוק אותם הוא מחרף ומגדף, אין מצב שהוא יעז לומר מילה רעה על סרט של חבר שלו.
העמדה שלו נובעת משיקולי זרים, וקשורה לאוליגרכיית היוצרים בה הוא חבר. הרי עלייתו והצלחתו של ז'אנר שונה מזה שמייצגים רני בלייר וחבריו משמעותה פרנסה ליוצרים שהם לא בלייר וחבריו – וזה כמעט בלתי נתפס, לא?
אני נדהם מכמות הרוע הכללית בתגובות.
סאלי מנקי, בין היתר העורכת הקבועה של טרנטינו, נמצאה מתה כשיצאה לטיול בלוס אנג'לס עם הכלב שלה. במקרה, זה היה ביום הכי חם שנרשם אי פעם בלוס אנג'לס ויום לפני שהיא הייתה אמורה להשתתף עם העורכים של "מטען כאב" ו"אווטר" בסדנה שנכחתי בה היום.
אמש בפסטיבל חיפה ראיתי את החדש של ארנון צדוק, ניקה והופתעתי לטובה, אחלה הפתעה, לדעתי הוא עלול לגנוב כמה מהפרסים.
מאוד התאכזבתי מהכנס. היתה שם תחושה חריפה שחלק ניכר מהדוברים מונעים ומתוזמרים על ידי אג'נדה זרה. נראה שמאחורי הקלעים כל העסק הונע על ידי טינות קטנוניות, קנאות אישיות וכיוצא בזה. חבל, כך בוודאי לא מקדמים את היוצרים ואת הקולנוע בישראל.
ספוילרים לוול סטריט: הכסף מדבר למטה!
אתמול ראיתי את וול סטריט: הכסף מדבר, ודווקא אהבתי ברובו: כל השחקנים טובים, בפרט שחקני המשנה, כמו זה שמגלם את הבוס של שייה לבוף (אני לא זוכר מה שמו של השחקן), שנותן תצוגת משחק מרשימה ונוגעת ללב מאד. הסיפור גם הוא לא היה רע, אבל הבעיה הגדולה היא שאני לא בטוח מה סטון רצה לעשות פה – סרט על המערכת הכלכלית בארה"ב של ימינו? סרט נקמה? סרט על יחסים של ילדים והורים? לרגעים לא מעטים נראה שהתשובה הנכונה היא כל אלו, והייתי מעדיף אם הסרט היה ממוקד יותר בנושא אחד ספציפי ולא מתפרש לכל הכיוונים.
חוץ מזה, אהבתי את הנגיעות הקטנות והמשעשעות, כמו הרינגטון בפלפון של ג'יימס מור, שהוא בעיקר מחווה לאלי וולך שמשתתף בעצמו בסרט ומקסים לחלוטין, או כמו הופעת האורח הקטנה של צ'ארלי שין (בניגוד למייקל דאגלס, במקרה שלו יש תחושה שהוא פשוט לא הזדקן ביום מאז הראשון. אולי זה רק אני, אבל צ'ארלי שיין נראה לי אותו דבר בדיוק כמו בסרט הראשון, לא מבוגר יותר אפילו ביום).
שני דברים שלא אהבתי: אני חושב שהסרט היה יכול להיות ביקורתי וזועם יותר כלפי המערכת הכלכלית האמריקאית. הוא דווקא התחיל טוב, עם הנאום האפוקליפטי הראשון של גורדון גקו, באוניברסיטה, אבל אחר כך התמתן בביקורת שלו. הוא היה יכול, לטעמי, להיות הרבה יותר קשוח.
ושנית, הסוף המלוקק, המעצבן, הסכירני, ההוליוודי כל כך. מה זה? הסרט היה צריך להיגמר, לכל היותר, אחרי נפילתו של ברטון. אולי עם חזרה של שני האוהבים. ההופעה של גקו בסצינה האחרונה, כאדם מפוייס ונחמד שמנסה להתנצל על פשעיו בדרך היחידה שהוא מכיר – כסף – היה פשוט סיום רע, לא מתאים. אני בכלל הייתי מסיים את הסרט אחרי שגקו נעלם עם הכסף. בתבוסה של ג'יימס, לא בניצחון ובהצלחה. הסיום הזה ממש קלקל לי את ההנאה מהסרט ואת חוויית הצפיה. חוץ מזה, הסרט באמת טוב ברובו, והוא החזיר לי את האמון והחיבה באוליבר סטון.
ואתמול בפסטיבל חיפה:
"העיר שמתחת" (גרמניה)
סיפור דוד ובת שבע בגרסת עולם העסקים המודרני של גרמניה. בנקאי ותיק ומכובד (ונשוי) פוצח ברומן עם אשתו של אחד העובדים הזוטרים שלו. הוא מחליט לשלוח את בעלה לטפל בעניין עסקי במזרח הרחוק, בכדי שיוכל לשמור את האהבה החדשה שלו לעצמו.
הסרט הוא בעיקר "תסתכלו עלי. אני עושה קולנוע חשוב". עם קצב איטי, מוזיקה שגורמת לך כל הזמן לחשוב ש-הנה עכשיו יקרה משהו, ובעיקר, סימבוליות שקופה ומוגמזת, הבמאי הזה בעיקר יוצר סרט מפוספס. רוצה להגיד שהמשבר הכלכלי בעולם היום הוא עונש אלוהי על רצון אנושי בלתי נשלט לעוד ועוד, אבל עשוי לא בצורה אינלגנטית במיוחד.
"פוליטכניון" (קנדה)
סיפור דומה. מצולם בשחור לבן יפהפה, הסרט עוקב אחר האירועים שקרו באמת בפוליטכניון בקנדה בסוף שנות ה-80, עת נכנס לקמפוס בחור צעיר ששונא נשים, והתחיל לירות ללא הבחנה.
המקרה הזה יותר חמור מהסרט הגרמני. שם היה נסיון (די צולע) להוציא מסקנה מהסיפור. כאן הצילום היפה כשלעצמו נדמה כמניירה. לא הבנתי מה הבמאי רצה להגיד, וברגעים מסוימים היה נדמה לי שהוא פשוט מתענג על הסגנון של הדם. יש רגעים שבהם המצלמה עומדת על העוקם, יש רגעים שבהם הנראטיב נשבר – כלומר יש נסיונות קולנועיים שנדמים כמו רצון של במאי לקבל הערכה, מבלי שבאמת יש סיבה לדרך שבה הוא עושה דברים. סרט לא טוב בעיניי.
"מבול" – גיא נתיב
הפיצוי לשני הסרטים הקודמים. אמנם מוקרן בהקרנה דיגיטלית לא הכי מוצלחת, אבל סרט שנוגע במקומות הנכונים.
למדתי עם גיא נתיב באותה כיתה בקמרה אובסקורה. לא ידעתי שהוא יכול לביים ככה. כל השחקנים נותנים הופעה מצוינת. הסרט המאופק מבוים בביטחון, והולך בקצב מדוד מנקודה לנקודה בתסריט מהודק. המוזיקה יפה ומשולבת עם התמונות בדיוק במקום. ומזמן לא ראיתי קלוז אפים כל כך יפים בקולנוע הישראלי (למרות ההקרנה הדיגיטלית).
סרט יפהפה ומרגש בעיניי.
הערכה אישית שלי – הסרט הזה יביא לבתי הקולנוע יותר צופים מ"הדקדוק הפנימי".
עבודה מאוד יפה של נתיב.
"ממלכת החיות" (אוסטרליה)
לא חושב שקראתי מילה רעה אחת על הסרט. כולם נשפכים מהסרט הזה. אני פחות.
זהו אכן סרט טוב מאוד, אבל זה רחוק ממצוינות. הוויס אובר הארוך בהתחלה חלש, השחקן הראשי די אנמי, וגם האמא לא ממש הרשימה אותי. והכי חשוב – זוהי לא הדרמה האלימה שחשבתי שתהיה. הסרט מנסה להיות הרבגה יותר פיוטי, עם קצב איטי, הרבה סצינות דיבורים, ושילוב של מוזיקה שקטה. מצד אחד זה גורם לקטעי האלימות (כשהם באים) להיות חזקים ואפקטיבים, ומצד שני – הם מעטים מדי, ולא תמיד ברור למה המשפחה הזו היא אימת המשטרה עד כדי כך שגם המשטרה לא הולכת לפי הספר בטיפול בהם.
סרט מאוד יפה בעיניי, אבל הרבה פחות טוב ממה שחשבתי שיהיה.
חג שמח.
גם טוני קרטיס הלך לעולמו יהי זכרו ברוך
ליורם הוניג מקרן ירושלים
ה"צור קשר" שלכם לא עובד, ואין סתם מייל למשלוח
תטפלו בזה?
לאיתן –
בקשר לפוליטכניון, גם אני חשבתי לפעמים מה וילנד הזה רוצה עם כל השוטים הארוכים והמסוגננים אבל זה מתבהר ככל שהסרט מתקדם (ואפילו נאמר בפירוש בסוף) – זה סרט על אהבה. פשוט מאוד. ולא הרגשתי שהוא מתענג מדי על הזוועות. היה שם תיאור ישיר ולא מתייפיף של המציאות (פחות או יותר). אין שוטים רחוקים שמביטים על המצב בניכור של "אין מה לעשות", וילנד שם אותך בהתרחשות כל הזמן, ועליי זה עבד מצויין. השוטים שמתחילים עקומים הם פשוט נקודת המבט של הגיבורים הקמים אחרי הטבח. לפעמים זה ממש נקודת מבט, לפעמים זה מגיע בלי הנמקה.
"ממלכת החיות" – יש פה עניין של ציפיות מצדך, כך שאם ציפית למשהו אחד, קבלת משהו אחר. בקשר לאימת המשטרה – אהבתי את זה שאתה לא יודע בדיוק ממה (וממי) כולם מפחדים שם. זה חלק ממה שמטעין את הסרט ואת הדמות של פופ הפראנואיד. יופי של סרט בעיני, גם אם קצת ארוך מדי, מזכיר פה ושם גם את "רחובות מושחתים" הנשכח.
ולצד הסרטים, לקהל של הפסטיבל שבכל סרט דאג להסביר לי ולכל האולם על מה הסרט, מה בדיוק קורה עכשיו ומה עובר על הגיבור. לא הייתי מבין כלום בלעדיכם!